דווקא מעניין מאד וחשוב לקרוא אותו!!!
לכל הנושא באריכות יש לעיין פה:
http://www.medethics.org.il/website/index.php/he/research/encyclopedia/2012-03-05-10-08-22/161-2012-03-07-09-17-100
לחלק החשוב אפשר גם לראות פה:
ואשה כי תהיה זבה דם יהיה זבה בבשרה שבעת ימים תהיה בנדתה וכל הנגע בה יטמא עד הערב[ויקרא טו יט] ... והדוה בנדתה והזב את זובו לזכר לנקבה ולאיש אשר ישכב עם טמאה[ויקרא טו לג]
מקומות נוספים בתורה שבהם מוזכרים ענייני נידה וזבה:
בראשית יח-יא (וירא), בראשית לא-לה (ויצא), ויקרא יב-ב,ה (פר' תזריע), ויקרא יח-יט (פר' אחרי), ויקרא כ-כא (קדושים)
* # *
הנידה והזבה הן נשים הרואות דם שמקורו ברחם בזמנים ידועים.
הדימום המחזורי מכונה במקרא 'ארח כנשים' [1], או דרך נשים [2].
בחז"ל נקרא הדימום המחזורי סתם דם, או ווסת, או מדווה. ווסת מובנו חוק, דרך ומנהג [3], או שמובנו זמן ומועד [4]. עתים משמש המונח ווסת לתופעות הנילוות למחזור, ולאו דווקא לדימום עצמו [5].
בימינו משמש המושג ווסת לציון הדימום המחזורי של האשה.
האשה בזמן הדימום המחזורי מכונה נידה [6], שפירושה מרוחקת [7], ומכאן גם המושג נידוי, שהוא הרחקה של אדם מהחברה בגלל מעשים בלתי מקובלים [8]. כמו כן משמש המושג נידה באופן מושאל מצב של זוהמה וטומאה [9]; או דווה [10], שפירושה חולה [11].
בחז"ל נקראת נידה גם בשם דיסתנא, והוא לשון פרסית לדרך נשים [12]. מובא בחז"ל כי בגליא [13] ובכרכי הים [14] קורים לנידה גלמודה, היינו גמולה ומובדלת מבעלה.
זבה [15] אף הוא כינוי לאשה בעת שרואה דם היוצא מהרחם, אם כי יש לו משמעות הלכתית שונה מהנידה, וכמבואר להלן.
גדרי הנידה והזבה והלכותיהם מתחלקים לשלוש דרגות בשלוש תקופות: נידה של תורה, נידה של חכמים, ונידה של בנות ישראל [16]. מדין תורה, אשה הרואה דם הבא מן הרחם צריכה להמתין שבעה ימים, בין אם ראתה רק טיפת דם אחת, ובין שראתה כל שבעת הימים ברציפות, ומשפסקה לראות ביום השביעי טובלת בליל שמיני, וטהורה לבעלה. באחד עשר הימים הבאים אם תראה דם יום אחד או יומיים, הרי היא זבה קטנה, וטובלת לאחר ראיה זו, והיא טהורה לבעלה. ואם תראה שלושה ימים רצופים באותם הימים, הרי היא זבה גדולה, וצריכה לספור שבעה ימים נקיים, ואחר כך צריכה לטבול ולהביא קרבן. ולאחר י"א יום אלו אם תראה דם, דינה שוב כנידה, ומתחיל מחזור חדש של מנין ימים וטומאות. והיינו שתקופת שבעת הימים של נידה הוא מצב רגיל, אבל ראיית דם אחרי זמן זה הוא מצב של מחלה, ולכן הבדילה התורה בין נידה לזבה [17]; נידה של חכמים, לאחר שנתמעט ליבם של ישראל מפני כובד הגלות והצרות, התקין רבי יהודה הנשיא, שכל אשה שראתה דם יום אחד או יומיים צריכה לשבת אחריהם ששה ימים נקיים, ואם ראתה שלושה ימים, אף אם הם בתוך תקופת נידתה, צריכה לשבת שבעה ימים נקיים; נידה של בנות ישראל, בימי חכמי הגמרא החמירו בנות ישראל על עצמן, שעל כל טיפת דם כחרדל הן יושבות שבעה ימים נקיים כדין זבה גדולה, ואפילו ראתה דם בתקופת ימי נידתה, בין שראתה יום אחד, או שניים, או שבעת הימים כולם או יותר, ומשיפסוק הדם סופרת שבעה ימים נקיים כזבה גדולה [18], ואין הבדל בין ראתה בהרגשה, ובין שראתה כתם כשיעור המטמא בכתם [19], וטובלת רק לאחר גמר שבעה הימים הנקיים [20].
סיבות רבות נאמרו לחומרה זו, והחשובה שבהן היא, כדי שתהיה לכל הנשים ספירה אחידה, ולא תצטרך כל אחת ואחת לחשב לעצמה חשבונות מסובכים, שלא כולן בקיאות בהן [21]. דין זה, אף שהוא חומרה יתירה [22], נקבע כהלכה שאין עליה עוררין, והוא משמש דוגמה להלכה פסוקה, שמתוך הלכה פסוקה כגון זו עומדים להתפלל [23]. לפיכך, כיום אין עוד משמעות הלכתית מעשית להבדלים שבין נידה, זבה קטנה, או זבה גדולה, וכל הנשים נוהגות תמיד כדין החמור שבהן, היינו כזבה גדולה.
נחלקו הפוסקים אם איסור נידה וזבה אם הוא מדין ערווה [24], או מדין טומאה [25], או מדין שניהם, ומה משמעות הדבר להלכה [26].
על פי התורה האיסור הברור הוא לקיים יחסי אישות עם נידה, והעובר על כך עונשו כרת [27]. אך בנוסף לכך ישנן הרחקות שונות, שנוהגות בזמן שהאשה נידה [28].
ענייני הנידה והזבה, הגדרותיהם, ופרטי דיניהם הרבים נידונו בהרחבה רבה במקרא [29], בחז"ל [30], ובפוסקים [31], וספרים הלכתיים ומחשבתיים רבים הוקדשו באופן בלעדי לנושא זה.
ותודה על התיקון בהודעה הקודמת
