נערך לבקשת הכותב.
מעשה בכבשה אחת ששמה שולה, שחיה לה בחווה נידחת בתוך העדר שלה בשלווה.
יום אחד הגיעו זאבים רעבים וניסו לחטוף כבשה מתוך העדר,שולה הזדעקה וקראה
לחברותיה שינסו להיאבק בזאבים,אך לשווא, הכבשים האחרות העדיפו להישאר בתוך
החווה השמורה והנינוחה ולא לעזור לחברתם הכבשה שכעת נאבקת עם הזאבים.
שולה לא יכלה לראות בצרתה של חברתה הכבשה והחישה לעזור לה.
היא הצליחה לתת ביס באחת מרגליו של הזאבים, הזאב ילל וזעק וכל העדר נחרד
למשמע היללות, כשחבורת הזאבים שמעה את היללות החליטה לנוס על נפשה.
למחרת בבוקר כששולה קמה היא ראתה את הכבשים מתלחששות בינם לבין עצמם,
היא התקרבה בשקט כדי לשמוע ואז היא שומעת את אחת הכבשים אומרת:
מה היא חושבת לעצמה?! בגללה עוד הזאבים יבואו לטרוף את כולנו,
שולה התרוממה וצעקה לעברה: אז מה את רוצה? שניתן לזאבים לטרוף אותנו ככה סתם?!
הכבשה ענתה לה בקול: לא,אבל את לא יכולה ככה סתם לנשוך זאבים, זה רק ירגיז אותם
יותר. אולי אם נשב ונדבר איתם הם יסכימו לא לטרוף אותנו יותר, אחרי הכל אל תשכחי
שהם גם לפעמים מגנים עלינו מפני השועלים שטורפים אותנו יותר מהזאבים.
שולה ענתה לה בחזרה: אולי לפעמים הם מגנים עלינו מפני השועלים,אבל אחרי הכל
הם גם פוגעים בנו, אנחנו לא יכולים לתת להם לטרוף אותנו ככה סתם,אנחנו חייבים להחזיר.
כל הכבשים הסתכלו על שולה וחשבו לעצמם "עוד בסוף בגללה כולנו נמות"
זאב שהתהלך לו בקרבת מקום ראה את הוויכוח ביניהם ורץ לספר לחבריו.
הוא סיפר להם בלעג על הכבשים המטופשות שבמקום לצאת לעזרת חברתם רק כועסים עליה,
ישר כל הזאבים קמו ואמרו: יאללה עכשיו בטוח הם לא יתנגדו, בוא נרוץ ונטרוף את כולם!
הסיפור נכתב בצער לאור מקהלת "המגנים" שבמקום לעמוד על שלהם ולהילחם מעדיפים
לשתף פעולה עם "הזאבים"..

).
הוא מהאלה שעושים עבודת קודש...
)










החברה לפיתוח גבעות ארץ ישראל