חפירה חדשה מהיום!
(גם כאן אני מבקש להתפקד מי שהבין)
אני מניח שכולם כאן יודעים שהכוונה בפסוק ראשון של קריאת שמע מעכבת, ואם לא כיוון צריך לחזור ולאומרו
פחות ידוע שיש דעות שהכוונה מעכבת עד על לבבך, והובא במשנה ברורה [סי' ס"ג] גם הדעות האלה
וגם השו"ע שסבר שהכוונה הזאת לא מעכבת, בכל זאת גם לדעתו הכוונה הזאת מאד חשובה.
אני רוצה להראות כמה חשוב להקפיד על זה:
א. יש מעלה להתפלל במנין.
מבואר בהלכה שמי שאיחר לתפילה בבוקר והציבור מתחילים עכשיו שמו"ע, לא יתחיל להתפלל איתם, כי סמיכות גאולה לתפילה יותר חשוב מתפילה במנין
ב. יש מעלה לסמוך גאולה לתפילה.
מבואר בהלכה [סי' פ"ט ס"ח] שמי שחייב לצאת לדרך מאד מוקדם לפני תחילת זמן ק"ש, ובדרך הוא יושב באוטובוס ולא יוכל לעמוד, יתפלל שמו"ע לפני הזמן ולא יקרא ק"ש, שהרי את ק"ש יוכל לקרוא באוטובוס, ולקרוא ק"ש בזמנה יותר חשוב מלסמוך גאולה לתפילה
ג. יש מעלה לא לקרוא ק"ש מוקדם לפני זמנה.
מבואר בהלכה [סי' נ"ח ס"ג] לדעת השו"ע לפי איך שביארו המ"א [הובא בבה"ל שם] שאם הוא הולך בדרך מוקדם מאד, ולא יוכל לעצור בדרך יותר מכמה שניות, ובהליכה אינו יכול להתרכז, ואם יקרא ק"ש בדרך - יוכל לכוין רק בפסוק ראשון ולא עד על לבבך, יקרא ק"ש מוקדם לפני זמנה, שיותר חשוב לכוין עד על לבבך מלקרוא ק"ש בזמנה.
יוצא לסיכום
שהכי חשוב לכוין עד על לבבך
אחרי זה לקרוא ק"ש בזמנה
אחרי זה לסמוך גאולה לתפילה
ואחרי זה להתפלל במנין
אני מניח שרוב הציבור כאן מתפלל במנין, ואני מניח שכל הציבור כאן מקפיד לסמוך גאולה לתפילה ולא להתפל מוקדם מדי.
מי יכול לומר שהוא מקפיד לכוין עד על לבבך?
מי עדיף? מי שהתפלל ביחיד וכיון עד על לבבך, או מי שהתפלל בציבור ולא כיון?
בראש שלי בנות אומרות פסוק ראשון