רק סיפור שעלה לבעלי באסוציאציה.
את הסיפור סיפר הרב לכטינשטיין. (הציטוט מתוך סיכום השיעור, ההדגשות במקור)
לפני שנים, נפטרה רעייתו של מורי ורבי, ראש הישיבה הרב ר' יצחק הוטנר זצ"ל, ונסעתי לבני ברק לנחמו בשעת אבלו.
כאשר באתי אצלו, מצאתיו יושב לבדו. שוחחנו בארבע עיניים, והייתה זו שיחה גלויה וכנה, מלב אל לב. הרב הוטנר סיפר לי, שאחד מתלמידי החכמים שנכנס לנחמו, ניסה לשכנעו ול"הסביר" לו עד כמה הפטירה חיובית, שהרי רעייתו מצויה כעת ב"עלמא דקשוט", בעולם האמת, עולם שכולו טוב וכיוצא באלה דברים בטלים.
ואכן, לא אחת ניתן לשמוע קולות מעין אלה בניחום אבלים, בעיקר כאשר הנפטר הלך לעולמו תוך כדי עיסוק במצווה או נפילה בקרב, על קידוש השם.
למותר לומר שדברים אלה אינם ראויים כלל וכלל. זכורני שבשעה שסיפר לי הרב הוטנר את הדברים, הרים קולו וקרא על אותו תלמיד חכם את דברי המדרש החמורים (ויקרא רבה, פרשה א'):
"כל תלמיד חכם שאין בו דעת – נבלה טובה הימנו".
והוסיף הרב הוטנר בקולו הרועם: שמעת? "כל תלמיד חכם שאין בו דעת". ותן דעתך, אין מדובר כאן על בור ועם הארץ שאין בו דעת, אלא דווקא על תלמיד חכם. צורבא מרבנן, שמילא כרסו ש"ס ופוסקים, הבקי ב'קצות' ו'בנתיבות'. אך אם אין בו דעת, שיכולה להנחותו ולהדריכו כך שיהא מעורב בדעת עם הבריות, וינהג בהם מנהג דרך ארץ, נבלה טובה הימנו!
ואלמלא שמעתי דברים נוקבים אלה במו אוזניי מפי מורי ורבי, הייתי חושש לומר אותם מדעתי.