וראינו שאין מצב להמשיך לעוד שנה

אז היא עזבה

כדי לקבל את הפיקדון

מה הבחור עושה? איך הוא מתכוון לפרנס?

מש"ל את מקבלת כמה? גג 1000 בחודש. זה כלום.

בשביל להחזיק בית את חייבת לפחות לממן שכ"ד +2000 ש"ח בחודש. לפחות. (ואז אין לך כמעט מאיפה לחסוך..)

אם כבר החלטתם ואתם מתחתנים- אז להתחיל ללמוד מקצוע או להתחיל לעבוד. 

תעשי שירות לאומה יותר טוב אם תצליחי להחזיק בית לבד ולא תהיי לנטל...

איך את מתכוונת להסתדר כלכלית?

מה זה יעזור לך סיפורים של אחרים? אולי לזוג אחד יש הורים שתמכו בהם כל השנים האלו, אולי לזוג אחר יש חסכונות, אולי לזוג אחר יש יחידת דיור אצל ההורים, אולי זוג אחר קיבל מלגת לימודים.

בסופו של דבר השאלה היא, מה לך יש ביד שמאפשר לך להתחתן בסוף י"ב ?

הרי אם את ממש בוגרת ובשלה כדי להחליט להתחתן בסוף י"ב, בוודאי עשית סוג של חישוב מיניאמלי שמעמיד את סך ההכנסות שלך מעבר לסף ההוצאות שלך.

אז בואי תגידי את כמה אתם עומדים להכניס ביחד, ואז נאמר לכם אם אפשר להסתדר מזה. (הרי בטח חשבתם על זה)

היא אמור לענות  על השאלה הזו בעצמה.

התחתנתי חצי שנה אחרי שסיימתי י"ב. שנינו הגענו לביתנו עם הבגדים שעלינו. חוץ ממיטת נוער שקנינו אספנו את הכל והסתדרנו. יש איזה עניין כזה נחמד שנקרא "סיעתא דשמייא". ידעתי שעומד לפני בחור מקסים וטוב במיוחד שחבל לי לחכות איתו עוד הרבה שנים עד שאסיים שירות לאומי ותואר, והכרתי אותו עוד כשהייתי בי"ב, אז ויתרתי על שירות לאומי ובלחצם של הוריי התחלתי תואר כדי ש"אהיה מסודרת". ברחתי מהתואר כעבור שנה, ורק היום בגיל 26, אני לקראת סיום התואר שבו חשקתי. ב"ה שזן ומפרנס לכל. יש לנו שני ילדים מקסימים, חוץ מדירה, לא חסר לנו כלום, ואנחנו בונים את חיינו נדבך אחר נדבך. 

החיים הם לא שחור לבן. תואר ונישואין בגיל סביר ומקובל=רווחה כלכלית, אושר והצלחה בחיים, לעומת נישואין לפני רכישת השכלה= חיי עוני וצער. זו פשוט תאוריה לא נכונה וכבר הוכחה כלא נכונה. אחי וגיסתי התחתנו כמוני, שניהם היום בתחילת שנות השלושים שלהם עם שני תארים ביד והצלחה. את הכל הם התחילו אחרי החתונה עם ילדים בבית. 

ואני אומר לך יותר מזה. מי שמפרנס אותנו בכבוד וברווח כל השנים הוא בעלי שהקים עסק של הגברה ותאורה, ואין לו אפילו תעודת בגרות ביד. 

פשוט נחמד לקרוא סיפור כזה.

הרוח והאווירה.

אשריכם. תזכו לעוד הרבה-הרבה אושר, שמחה וכבוד הדדי.

זה באמת נורא לשאול ילדה שרוצה להתחתן בסוף י"ב אם יש לה תכנון כלכלי בסיסי.

בואי נגיד לכולם, עזבו תיכנון כלכלי תתחתנו עם "סיעתא דשמיא" והבגדים לגופכן, וכבר תסתדרו.

להתחתן בסוף התואר - זו מילה גסה ובורגנית.

עכשיו גם להשקיע מחשבה בשאלה איך נסתדר כלכלית - גם זה טרנד בורגני ?

את הסתדרת, אשרייך. יש המון אנשים שנכנסים לכביש נוסעים 140 קמ"ש בלי חגורה ולא קורה להם כלום, זה עדיין לא הופך את ההמלצה ליסוע במהירות המותרת ולשים חגורה להמלצה מיותרת.

כי חינכו אותי לפי התאוריה שלך. אבל אני פשוט מסתכלת מגיל קטן על אנשים סביבי, מבית ומחוץ, ומוצאת שהתאוריה הזאת פשוט לא נכונה. את יכולה גם להיות פרופסור לענייני המזרח התיכון, אבל אם אין לך סיעתא דשמיא, אז גם אם תהיי ראש הממשלה לא תשרדי אפילו רגע.

תמיד חינכו אותי לעצמאות כלכלית, לשר"ל-תואר-חתונה. כשהבאתי את בעלי לעתיד הביתה בשיא תקופת הבגרויות, חרב עליהם עולמם. אבל הם היו מספיק בטוחים בעצמם בשביל לא לראות את כל אלו שסביבם שבנו את חייהם הכלכליים גם אחרי חתונה וגם בלי תואר אקדמי בטוח. היום, לעת זקנה, התאוריה שלהם מתפוררת. הנה, אחותי הגדולה שהיתה גאוותם הגדולה והתעתדה לעשות דוקטורט רציני במדעים, זנחה הכל לטובת נישואין לאברך ומשרה של מורה למדעים. דוד שלי אח של אמא שלי, הוא אחד הגרפיקאים המפורסמים בארץ בתחומו, והוא מסיים רק בימים אלו, בגיל 52 תואר במשפטים. 

אגב, את רבי עקיבא את מכירה? הוא למד לקרוא בגיל 40. 

אפשר לבנות חיים גם אחרי החתונה. אפשר לבנות במקביל. אז זה קשה, ודורש צמצום. סו וואט?! אז הילדה לא תלך בגיל אפס לשחיית פעוטות, והילד יחכה עוד שנה בשביל חוג קפוארה. לפחות יש להם הורים מאוהבים ואוהבים. זה הרבה יותר חשוב. יש לי חמישה בני דודים שאין להם מושג מה זו אהבה של אבא כי רוב הזמן הוא בחו"ל. עושה כסף. 

שחררו כבר מהתאוריות המרובעות העצבניות האלו. לכל אחד יש את התבנית שלו. ואם לך מתאים קודם לסיים י"ב, לעשות שנת שרות בארץ ועוד אחת בחו"ל, ואז עוד חמישה חודשים טיול בארה"ב ועבודה בעגלות, ואז תואר מפוצץ בראיית חשבון ותואר שני במנהל עסקים, וואלה יופי. אני שמחה בשבילך. יש לי חברה בת 25 שיש לה כבר שני תארים מכובדים והיא בקושי מקבלת הצעות לשידוכים למרות שהיא מקסימה ומתוקה. והיא מתה להתחתן. 

אז לכל אחד סדרי העדיפויות שלו, ומה שמתאים לו על פי המבנה הנפשי שלו. אני תמיד ידעתי שאתחתן מוקדם גם אם לא האמנתי בזה. אם הבחורה הנחמדת ששאלה פה את השאלה הזאת גם מרגישה שזה מתאים לה, אז תואילי לאשר לה בטובך נישואין שמפוקפקים בעיניך. 

ולמענך, שחררי את הסטיגמות והתפיסות הנוקשות. מהניסיון של ההורים שלי, זה לא ערובה להצלחה. היום הם כבר נושאים בגאווה את עיניהם דווקא לזה שהתחתן בגיל 21 מיד כשהשתחרר מהצבא, וכבר בדרך לדוקטורט. החיים הם לא שחור ולבן. יש באמצע עוד המון גוונים יפים ונחמדים, גם אם את לא עפה עליהם. 

זה דומה לויכוח על חיסונים לילדים.

לצד המתנגד לחיסונים תמיד יהיו דוגמאות - הנה לא חיסנתי את הילדים שלי והם בריאים, וגם הילדים של דודה שלי לא מחוסנים והם משחקים בזבל כל היום והם בריאים כמו שור, אז הנה הוכחה שאפשר להסתדר בלי חיסונים כי הכל "סיעתא דשמיא"

העובדה שיש אנשים שמצליחים להישאר בריאים, למרות שהם לא מחוסנים. לא אומרת שלא צריך להתחסן.

העובדה שיש אנשים שהצליחו להסתדר בלי שום בסיס כלכלי, לא מעידה על כך שמזוג שעומד להתחתן לא נדרשת אחריות כלכלית מינימאלית. ולא חסרים דוגמאות, על זוגות שנאבקים עם קשיים כלכליים עצומים וחיים בדלות מיד לפה, בגלל שלא הצליחו לייצר לעצמם פוטנציאל הכנסה.

את הצלחת לצלוח נהר שורץ תנינים בלי פגע, אני עדיין מעדיפה לשים שלט על גדת הנהר "זהירות תנינים"

ואל תתני לדמגוגיה לבלבל אותך.

היא מציגה את זה כאילו מצד אחד עומד "סיכון" ומצד שני לא-כלום... וכאילו בתהתנהלות ההפוכה יש רק טוב..  אז עדיף "להזהיר מהסכנה". כאילו ממילא לא מרוויחים מזה כלום.

ואת הסברת יפה מאד איך מרוויחים הרבה מההתחתנות מתוך התום והיחס הנפלא הזה (שזה הורס את כל ה"אג'נדה המחושבת" שלה), ואיך דווקא מזה קיבלתם את המוטיווצינ ללימודים/עבודה.  זה כנראה דבר שאינה מסוגלת/רוצה להבין.

יש המון המון נשואים ועם תואר וגם עבדו בעבודה כלשהי

עד שהתחתנו- ועברו למקום אחר.

ואז מתחילים הקשיים

למה נראה לך שקל למצוא עבודה? גם אם את עם תואר?

אני סיימתי תואר, כבר עבדתי 3 שנים במקצוע שלי (כשהייתי רווקה), לפני שהתחתני הייתה לי עוד הצעת עבודה במקום שגרתי בו.

אבל התחתנתי ועברתי לגור במקום אחר ושם לא מצאתי עדיין עבודה (כבר שנה), למרות שהיה יכול להיות קל למצוא פה..

אין פה פחות מקומות עבודה מאיפה שגרתי בעבר.

ככה זה החיים- אין ביטוח כלכלי על כלום. פרנסה זה משמיים.

ובמיוחד בתחילת הנישואין אין שום הבטחה שתצליחי להסתדר אחרי שתעשי תואר או אחרי שתגדלי.

אני מכירה במקום שאני גרה בו נשים שהתחתנו מיד אחרי שירות לאומי והן מרוויחות יותר ממני, בעלת התואר והמבוגרת.

ואפילו כבר יש לי תואר ביד

אבל ההכנסות קטנות מההוצאות כרגע, כי לא מצאתי עבודה אחרי החתונה במקום שאנחנו גרים. קורה.

וההורים לא עוזרים לנו כי אנחנו לא מבקשים ולא חסר לנו ב"ה.

וב"ה הכל בסדר.

פעם גם אני חשבתי שאלה שמתחתנים ממש מוקדם עושים טעות, והם חסרי אחריות- כי איך הם יסתדרו למען ה'?

ומה הם חושבים לעצמם? למה ההורים צריכים לשלם עליהם הכל?

אבל הנה גיליתי את טעותי.

אפשר להתחתן גם בגיל 25, אחרי תואר ראשון, אחרי שעבדתי כבר כמה שנים

ולגלות שפשוט מתחילים חיים מהתחלה,

במיוחד אם עוברים למקום אחר וחדש- ואין עבודה.

בהצלחה רבה!

אבל רציתי הרבה לפני כן...

וזה שיש לי תואר זה ממש לא גורם לנו להיות עשירים. אופס.

גרים בקרוון, שלוש ילדות, בינתיים לא קונים דירה ואפילו קונים לפעמים חפצים ובגדים ביד שניה.

כשלון חרוץ של התיאוריה שלך, הולכת בחוצות. צר לי.

כי הרי יש הומלסים, שהם חסרי כל למרות שהם למדו בבית ספר, אז מה הטעם ?

יש גם אנשים שטובעים בים, למרות שהם למדו שחיה, אז מי צריך ללמוד שחיה מה הטעם, הנה הוכחה ניצחת שלימוד שחיה זה לא ערובה לכלום, אז עדיף לא ללמוד.

הנה אני עשיתי תואר, ואני לא רואה מזה פרנסה, אז זו הוכחה ניצחת לכך שכל האקדמיה מיותרת.

נכון אין תעודת ביטוח לכל מי שלומד,או לכל מי שעובד בעבודה מסודרת.

אבל עדיין יש לו יותר כלים להצליח

ויש דבר בחיים שנקרא "נקודת פתיחה" וכן רוב האנשים מצליחים יותר כאשר נקודת הפתיחה שלהם יותר טובה. תמיד יהיו חריגים לכאן ולכאן, אבל זה עדיין לא אומר שלא צריך לשאוף לנקודת פתיחה טובה יותר.

יש אגדה על אבא אבן, שבטקסט של אחד מנאומיו הופיעה הערה בכתב יד: "טיעון חלש, להגביר את הקול".

ב"נאום הצעקות" של נפתלי בנט.

(כשהוא בחר לא לצעוק את דבריו, למרות רעשי הרקע הלא-נגמרים).

של הרומאי קיקרו מהמאה הראשונה לפני הספירה

בואי נסתכל על השוק ונברר- מה נקודות הפתיחה שמהם צמחו רוב האנשים שהגיעו להצלחה כלכלית?

איזה פרמטרים היו חוזקות ואיזה חלקים מהפתיחה היו נחמדים אבל לא יותר מזה?

מרכיבים למשל-

יכולת אינטלקטואלית ומנת משכל

יכולת תקשורת בין אישית ותיפקוד חברתי

הון עצמי ראשוני 

ביטחון עצמי

יצירתיות

חשיבה לפי נורמות מקובלת בחברה, התנהלות במערכות חוקים ותקנים

חשיבה יצירתית ופורצת גבולות

יכולת הסתגלות מהירה לשינויים

יכולת שמירה על תפיסה קיימת גם במציאות משתנה

ידע, רכישת קודקס מידע מסויים, רכישת התמות בתחום צר וספציפי

יכולת למידה עצמית, ידע כיצד ללמוד, יכולת ללמוד כל נושא רחב וחדש, הבנה קטנה בהרבה תחומים 

יכולת לעסוק באומנויות- ציור ריקוד נאום משחק

יכולת כתיבה וניסוח רהוטה 

ביטחון עצמי ואהבה עצמית, אהבה ואמון בעולם 

תואר אקדמי 

ניסיון מקצועי והכשרה מעשית- עיסקית 

יש לך עוד מרכיבים לרשימה?

מה המקום מבין הרשימה כולה- של תואר אקדמי? 

וביחס לחלק שלו במרכיבי הצלחה- כמה חלקי משאבים משקיעים כדי להשיג אותו? 

(משאבים כלומר כסף לשכר לימוד, כסף שלא מקבלים כי לומדים במקום לעבוד, זמן שהולך על הלימודים, משאבים נפשיים, יכולות שיכליות שמתקבעות לדוגמות חשיבה ומחקר של אקדמיה... ועוד...) 

השאיפה לנקודת פתיחה טובה יותר כדי להגיע לבסיס כלכלי היא נכונה

השאלה- מה נקודת הפתיחה שרלוונטית לעולם שאליו מתכוונים לזנק? 

(גם אני יודעת לכתוב משפטים בהדגשה) 

מי שמתעשר או עולה לגדולה, זה לא תמיד בגלל השכלה/חכמה.

לראיה תראו הרבה מנהלים וכו. שלא סיימו תיכון.

עד היום לא מצאתי הסבר איך אדם מצליח (כמובן סיעתא דישמיא)אני מתכוונת בראיה של אדם פשוט.

יש עניים שהגיעו לעשירות, יש טיפשים שהגיעו לגדולה....

זה המון עניין של תזמון ופרוטקציה,

אני רואה את זה בעבודה,יש כאלו שלא הייתי שמה עליהם כלום, משום בחינה והם בתפקיד רציני.

יש כאלו שמוכשרים ,חכמים ולא מתקדמים לשום כוון.

ושאין לו השכלה גבוהה בתחום כלשהו.

אף אחד בכלל!

ובשום תחום, לא בממשל ולא בכלכלה ולא במדע ולא ברפואה ולא בעסקים ולא בצבא.

אין דבר כזה.

אם יש לך דוגמאות למנהלים שלא גמרו תיכון, זה מעניין לדעת למי את מתכוונת.

לא משנה כמה טיעונים תטען, הרי שום דבר לא ישנה את העובדה ש:

ילדים בני 18, שמתחתנים בתוך השרות לאומי, בלי יכולת כללית, ומגדלים ילדים כאשר הבעל לא עובד, והאמא מגרדת שתי משרות, ומדווחים על שנים של מצוקה כלכלית, חיים מהיד לפה, מלבישים את הילדים בגדים יד שניה, והולכים כל שבת לאכול אצל אמא כי זה יקר להרים שבת, ונוסעים בטרמפים כי למי יש כסף לדלק, וחיים בשכירות של 1500 ש"ח מקסימום כי מי יכול להרשות לעצמו יותר מזה, ורואים בהכנסה זוגית של 10K "משכורת יפה".

גברים שבמשך שנים לא יוצאים לשוק העבודה, וגם אז כשהן יוצאים הם עובדים בעבודות דחק, רבני גן, משגיחי כשרות וכל מיני מקצועות שאפשר לעסוק בהם בלי תואר ובלי מקצוע..

(כל התיאורים האלו, הם דברים שנאמרו כאן בשבוע אחד)

איו ספק שהם, הם מודל להצלחה כלכלית.

זו הצלחה כלכלית, ככה מפרנסים משפחה, וככה מתברגים במשרות החשובות במשק.

אני חושב שאנשים קנו כאן בצדק את הזכות לזלזל בכל האנשים העובדים, המשכילים, המרויחים משכורות יפות, המדענים, הרופאים, המהנדסים... פחחח.. כי הרי מה הם עשו עם התואר שלהם. 

רק שמעיה במעלה אחאב ג' שמעביר שיעור כל יום שישי בגן "רקפת" רק הוא יודע להרצות ולהסביר על מהי הצלחה כלכלית.

מילא היה מדובר בחברה מצליחה, אמידה, מסודרת כלכלית, אז הייתי מקשיבה ללהט הטיעונים שמסביר למה לא צריך אקדמיה, ולמה לא צריך השכלה..

אבל אנשים חיים בדלות, חיים במצוקה, חיים בחוסר.. ואז עוד מסבירים למה הדרך של אנשים אחרים לרווחה כלכלית היא לא נכונה.

פשוט "עולם הפוך ראיתי"

אם המטרה שלי בחיים זה רווחה כלכלית אז בניית משפחה תרצח לי את המטרה הזו.

משפחה עולה המון כסף כמו שכולנו יודעים. וגם קריריה אי אפשר כל כך לעשות עם משפחה.

זה מסיח את הדעת, זה משאבים, זו השקעה.

אף אחד לא אומר יאללה בואו נתחתן מה שיקרה יקרה.

לאנשים כן יש תמונה בראש איך לכלכל את עצמם ופעמים רבות הם גם יותר מבחצי דרך לשם.

לא רואה פסול בלהתחתן תוך כדי או אפילו לפני תחילת תואר.

אפשר לעבוד אפשר ללמוד ובכמה שנים ראשונים אפשר להסתדר מצוין.

אז נכון לא יוצאים כל שני וחמישי למסעדה

אין מנוי בתאטרון הקאמרי

לא נוסעים בקיץ לחו"ל

אין מותגים

אבל כן מאכילים את הילדים שמצטרפים

קונים בגדים יפים

יוצאים לחופשה משפחתית גם אם מצומצמת.

מוצרים דרכים להסתדר ולהנות בחיים.

הווה כזה הוא מאושר אם זה מה שאתה רוצה.

אם כל המטרה שלך בחיים זה להיות אדם עשיר ומרווח כלכלית הייתי מציאה לך לא להקים משפחה ובלל לנסוע לחו"ל. שם זה יותר קל.

מה חשוב לך בחיים זו השאלה.

וכשתעני תשובה לעצמך תפעלי לפיה.

לי חשוב אושר לפני עושר ואני מאמינה 100% שהם לא תלויים אחד בשני בכלל.

(אולי כן קצת אבל לא כמו שאת תטעני אלא הפוך)

לא מחפשת לעשות קריירה או להיות ראש מחלקה בבית חולים. 'להתברג במשרות החשובות במשק' כדברך.

מחפשת לפרנס את המשפחה שלי ולדאוג לה.

וסומכת על ה' (כן, כן, מבינה שגם את זה קשה לך להבין) שיהיה בעזרי.

לי חשובים חיי משפחה מאושרים ותקינים

אהבה

נתינה

ועוד כל מיני דברים שאני לא בטוחה שתביני.

אינני דוגלת בחיים עניים חס ושלום.

אני הכי בעד לעשות השתדלות כמה שאפשר.

אבל לי פשוט יש סדר עדיפיות שנראה שונה מאד משלך...

 ההורים כדי לחסוך- זה ממש להיות עלוקות. למה ההורים צריכים לממן אתכם? 

אם אתם מספיק בוגרים כדי להתחתן- אתם מספיק בוגרים כדי לדאוג לעצמכם כלכלית, 

אני לא מדברת על עזרה זמנית פה ושם מההורים- בעיקר כשזה בא מההורים, שאוהבים ורוצים בטובת ילדיהם, 

אני אעזור לילדיי כמה שה' יתן לי, והלוואי ויהיו בניי וחתניי שוקדים על התורה ולא עובדים, אבל כל זאת- רק אם אראה שהם מתאמצים לדאוג לעצמם ולא מתעלקים עליי.

אני מבינה שישר שלפת את התגובה האוטומטית מכל שיעור באולפנא "אצלנו יש משפחה וילדים, אצלם יש רק רדיפה אחרי כסף. זה או משפחה וילדים או רווחה כלכלית, זה לא יכול לכת יחד"

ואת היטבת לתאר את זה "אם המטרה שלי בחיים זה רווחה כלכלית אז בניית משפחה תרצח לי את המטרה הזו"

אכן, כל המשפחות שחיות ברווחה כלכלית, פשוט רוצחות את בניית המשפחה שלהן.

כל מי שחי במסלול של , לימודים עבודה ואז חתונה אחרי בניית בסיס כלכלי, לכל אלו אין משפחות, אין זוגיות, אין אהבה (מושגים שכנראה אני לא יכולה להבין, פלא הרי שהתחתנתי והולדתי ילדים.. הרי אנשים כמוני לא יודעים לבנות משפחות)

רק דלות כלכלית, ובוז להשכלה, לימודים והכנה כלכלית לפני נישואים, רק זו הדרך לבניית חיי משפחה מאושרים.

וקצת הבנת הנקרא, בטיעון "עולם הפוך ראיתי" טענתי נגד אלו שחיים בדלות כלכלית ובצמצום, אבל עדיין מתיימרים לטעון שהם יודעים מה הדרך להצלחה כלכלית, שהם יודעים שאפשר להסתדר בלי תואר. ואילו כל האקדמאים שחיים ברמת חיים גבוהה יותר מהם, כל אלו כנראה לא יודעים מה הדרך הנכונה.

ומה את ענית?

נכון לא נוסעים לחו"ל, לא יוצאים למסעדות, חיים בצמצום וכו'.. את רק מוכיחה שוב ושוב את מה שאני טוענת.

ובמאמר מוסגר

יש כאלו שמאמינים ש"בניית משפחה" לא אומרת בהכרח להוליד שישה ילדים, כאשר אין מה לאכול. אלא בניית משפחה אומרת, להוליד ילד, כשיש לך את כל הכלים לדאוג לרווחתו.

אז גם משפחות בורגניות, שחיות ברווחה כלכלית גם הן בונות משפחה, וגם אצלם יש זוגיות מאושרת.

לא חייבים "לרצוח את בניית המשפחה" כדי לחיות ברווחה כלכלית, ולא חייבים לחיות ברמת חיים נמוכה כדי לגדל ילדים.

כשהיא כתבה שבניית משפחה תרצח לה את הרווחה הכלכלית היא לא התכוונה שאין אנשים שחיים ברווחה כלכלית וטוב להם.

כולנו יודעים שיש.

היא התכוונה שבניית בית ואחזקת ילדים זה עניין של הרבה כסף.

ומובן שמי שהולך בגישה של- להתעשר כמה שיותר, עדיף לו, מבחינה פיננסית לא להתחתן ולהוליד ילדים ולחסוך בכך מלא הוצאות ענקיות.

הדברים שלה הוצאו מהקשרם לגמרי.

ולגבי מה שכתבת במאמר המוסגר- לא זוכרת שראיתי בשום מקום מישהו שכתב שהם מביאים ילדים כשאין מה לאכול.

זו המצאה שלך.

הכי רחוק שאנשים הלכו עם הטענה הזו היא שהם מצטמצמים בהוצאות.

אלא שאת בנית איזה משוואה דמיונית לפיה הצטמצמות בהוצאות ורמת חיים שלא כוללת "יציאות", טיסות לחו''ל ומותגים= אין אוכל בבית וחוסר זהירות כלכלית.

אף אחד לא אמר שהוא לא רוצה לחיות ברווחה כלכלית, אף אחד לא טען שרווחה כלכלית זה הפך הדת וכולנו מסכימים שהרבה יותר נוח כשיש כסף עודף.

הדבר היחיד שמנסים (שוב ושוב) לטעון בשירשור הזה הוא שלחיות בצימצום (ול-א בחוסר משאבים טוטאלי!!) זה לא כזה נורא כמו שאת מנסה להציג..

את יכולה לטעון שלחיות ברווחה זה יותר כיף. את יכולה לטעון שבענייך לא נעים שאין כסף לצאת למסעדה או לטיסה לחו''ל. את לא יכולה לטעון שאסור לעשות את זה או שזה נורא ואיום באופן אובייקטיבי, כי זה שקר.

"יו לנו 4 שנים לא פשוטות בכלל אחרי זה, מכיוון שהוא החליט שהוא רוצה ללמוד תכנות, שהלך והתארך. כל התקופה הזאת עבדתי במספר מקומות (ובנתיים נוספו עוד שני ילדים למשפחה) והיה לו חשוב לא לקחת שום עבודה שלא מתימה למה שלמד. הוא סירב לעבוד אפילו בעבודות זמניות.

4 שנים קשות (וכמובן שהיום אני יודעת שזה היה רק 4 שנים) שמה שהחזיק אותי היה שהתמיכה שלי בו ללא תנאי - תחזור אלי ובגדול. 4 שנים ששתקתי ותמכתי והיו פעמים שבקושי היה מה לאכול! "

והיא זו שניסתה להסביר ל"שמי תכלת" שאפשר להסתדר, וזה הטריגר לכל מה שאני אומרת שלגדל שישה ילדים ולהגיע למצב שאין מה לאכול, זה לא נקרא להסתדר!  זה נקרא הפקרות כלכלית.

של אשה שתומכת בבעלה במצב שלא ניסו מראש להגיע אליו, ומגלה הבנה לאופיו, כמו שגם קורה הפוך, בכל מיני נושאים, לא רק "כלכליים". והסבירה איך בסוף היחס הנפלא הזה חזר אליה בגדול.  היא לא ניסתה לעשות כל אידיאולוגיה מ"בקושי מה לאכול" - אלא אדרבה, מתוך הבנה כמה זה דחוק, להראות איך תמכה אפילו במצב כזה.

ולהגיד שלא יולידו ילדים במצב כזה - זו הפקרות משפחתית.

היא היום במצב נפלא, שמחים, ילדים בריאים, בעל ואשה אוהבים, בעל מפרנס.  אז רואים שהיא צדקה והצליחה. "השקיעה" - וקיבלה. גם בלימודים משקיעים... אז את לא נותנת למציאות לבלבל אותך?..

אולי היא תשלח לך תמונות של ששת ילדיה, ותגידי לה על מי מהם היית מציעה לה לוותר, ר"ל?....  עולם הפוך ומעוות.

[ואגב, מוזר: איך פשרנות בעניינים  הכי קריטיים ומשמעותיים, שעיקר אושר האדם תלו בהם - נתפס כ"לגיטימי".. כמו שכתבת באיזה מקום על סוג-"דוסים" שנהיים מתוך האקדמיה עם השנים "סתם מזרוחניקים" (שם רע על אנשי המזרחי, אבל זה לא הנושא). כלומר: אנשים שמאמינים שהטוב תלוי בקיום דבר ה' - שאחרת למה הם "דתיים".. - אבל מרשים לעצמם לזלזל בכך.  אבל פשרנות בעניינים כלכליים, ייהרג ואל יעבור"... מוזר מאד.  כמובן, אפשר להיות גם יראי ה' וטובים, וגם במצב כלכלי טוב. אין סיבה שלא. אבל בוודאי יש סדרי עדיפוית]

א) היו לה ארבע ילדים. לא שישה. (נכון שזה נשמע הרבה יותר אחראי פתאום?)

ב) ברור לכולנו שהיא לא נכנסה למצב הזה לכתחילה. אז אל תהפכי את זה כאילו שהיא עשתה מזה אידאולוגיה.

(ויותר מזה- במצב שהיא נכנסה אליו היא נהגה הכי טוב שיכלה בסיטואציה)

ג) זה רק מחזק את הטענה, אפשר להסתדר גם בדוחק. לא הכי כיף ולא הכי נעים, אבל אפשרי!

ד)היא כתבה שבעלה פוטר מעבודתו בהוראה, כלומר היה לו תואר בהוראה ועבודה בהוראה,מה שמוכיח, שוב, שתואר לפני החתונה הוא לא ערובה ל"ביטחון כלכלי".

אני מודה שהצלחת לבלבל גם אותי לשניה והייתי צריכה לחזור להודעה המקורית של אמא ל7 גמדים.

לא חוכמה להעתיק מתוך הדברים שלה רק את מה שנוח לך..

http://www.inn.co.il/Forum/Forum.aspx/t651655#7265958

מה שאחרים אומרים, זה "לדקלם"..

היחידה שמדקלמת פה, זו את. רק שזה מכיוון שבצדק גורם ללא מעט אנשים כאן דחיה.

את מדברת על הבנת הנקרא?!  הרי הבאת את דבריה - וציטטת אותם הפוך...

היא אמרה שאם כל המטרה שלה זה רווחה כלכלית - אז אכן בניית המשפחה כפי שהיא בנתה, "תרצח" את הרווחה הזאת.

ואת מיד ציטטת הפוך: כאילו אמרה שהרווחה הכלכלית "תרצח" את המשפחה.  זה קורה שוב ושוב.

אבל מהמשך דברייך, נראה שכנראה זו "טעות" שמגלה משהו ממחשבותייך...

את כותבת ב"מאמר מוסגר".. על כאלה שלא חושבים שבניית משפחה זה דווקא להוליד שישה ילדים. לפי הכסף.. (וכדרכך - את מעוותת טיעוני אחרים ומציאות לנוחות הטיעון. כאילו הברירה היא שישה ילדים ו"אין מה לאכול", או נסיעות לחו"ל.. עקום טוטאלית).

אז הנה, נכון. פה ההבדל הבסיסי. את באמת מעולם אחר. אצל האשה הזו, משפחה זה אכן ילדים. הרבה ילדים. אצלך קודם כל הכסף. אם אין הרבה כסף, אז פחות ילדים, פחות חיים. 

מבחינתך, מי שישקיע המון מאמצים ושעות כי יש לו "קריירה" וכדי להרוויח מליון דולר - מן הסתם זה אדם.. זה טוב..  ואם בגלל זה יהיו פחות ילדים כי זה עלול להפריע "לממש את עצמו" - כנראה גם בסדר..

מבחינתה  -ההיפך: ילדים, יותר יקר ממליון דולר. בשביל זה שווה להשקיע, להתאמץ, אפילו להידחק.  זה האושר והאידיאל הכי גדול.

אז כנראה את באמת צודקת במה שכתבת על עצמך: "מושגים שאני לא יכולה להבין". כנראה באמת אינך יכולה להבין.  אבל מי שיש לו הרבה ילדים (ולמה רק שישה - יותר...), יודע שאין אושר גדול מזה - להורים, לילדים, למשפחה (ונא לא להתחיל להביא דוגמאות דמגוגיות - כבר ראינו גם "עשירים" מסכנים מאד).

צריך לומר את האמת:

הנושא המרכזי איננו מה שאת כל הזמן מנסה "לדחוף", כאילו או רווחה כלכלית או משפחתיות (זה כאילו מה שאת אומרת בעצמך, שזה לא תלוי, אבל את מנסה כל הזמן "להביא" את דברי החולקים עלייך לכאילו זה טיעונם, כי זה לא מצריך להתמודד עם העיקר).

הנושא העיקרי הוא מה העיקר, מה שבפנים, או מה שבחוץ.

ואושרו של האדם - גם מכספו ונכסיו, נמדד במה שבפנים. "טובה פת חריבה ושלוה בה מבית מלא זבחי ריב". זה לא אומר שצריך לשאוף לפת חריבה, אבל אומר מה הסדר.

לכן,אלו שתופסים שהעיקר זה החיים, הפנימיות, הטהרה - הם אומרים, להתחתן כשבשלים לכך נפשית (לא אחרי "ניסויים" עם אחרים..), לא לחכות ב"רווקות" ותוך כדי כך לעבור עבירות (וכן - לעבור עבירות זה דבר גרוע מאד ל"השקפה הפרימיטיווית" הזאת. ועבירות מסוג זה, ממש הריסת המוסר והנפש), להתחתן בראשוניות, בטהרה, באהבה שיש בה תום ויושר (וכן - מי שלא, לעולם לא יחוש את זה כבר. איבד את זה - ולא פלא שממציא אידיאולוגיות לחפות..), לבנות בית שיסודו בתורה, עם כיוון אידיאולוגי (מה שאת קוראת "להתנדנד על הסטנדר" - שוב, מי שלא חש לא יבין) אפילו אם כתוצאה מזה בשנים הראשונות יידחקו קצת בפרנסה, להוליד הרבה ילדים, לא לדחות בגלל קושי כלכלי כל זמן שרואים שאכן מצליחים לשמוח ולשים את התוכן הלבבי בתור עיקר, לראות את העיקר באושר בחיים הפנימי. 

אכן, זה אינו אומר שחייבים לחיות בעוני כלכלי כדי להיות מאושרים. לָמה שיהיה.. לפעמים יש מקצוע לפני כן, לפחות לאחד מהם, לפעמים תוך כדי השנים הראשונות (כבר אמרנו - סדרי עדיפויות).

בוודאי שאם יש "מקצוע" שלומדים לו באופן מסודר, זה יכול לעזור כלכלית, אם כי כמו שהביאו, יש גם אפשרויות של הצלחה כלכלית בלי זה (הרי מתוך הכותבים פה כנגדך - יש אנשים ששניהם עם השכלה אקדמאית, או שאחד מהם או-טו-טו.. אני מכיר אותם).

הם ישמחו בהחלט ב"הצלחה כלכלית", ובצדק, כי אצלם זה ישרת בסיס בריא שקיים מקודם, בסיס של טוב. אבל הם לא יישברו אם זה לא יהיה ולא יחליפו את העיקר בטפל.

והגישה השניה, היא לראות ב"הסתדרות החיצונית" את העיקר. ולכן, לדחות נישואין עד שכביכול "מסודרים" (מה שלא פעם מחפה פשוט על אי יכולת למציאת בן זוג ולמחוייבות.. ההיפך מה"אחריות" שמתיימרים בה כלפי חוץ), בינתיים לאבד את הראשוניות הנפלאה שיכולה להיות בנישואין (ולהלביש על זה אידיאולוגיה ש"אדרבה, זה טוב".. אפילו בשביל הבעל...); אח"כ לציין את "רמת החיים" לא לפי תוכנם, לפי ה"נכס" העיקרי שהוא הילדים, לפי האושר הפנימי שכולל יכולת של כל אחד להכיל ולראות בעין טובה את בן זוגו/ה, ולא לראות בכל דבר כזה פשוט אי הבנה של התפקיד של השני... ; לראות "רמת חיים" לפי "קפה גרג", נסיעה לחו"ל פעם בשנה, דירת ארבעה חדרים בגבעת שמואל"...  רחמנות.

הלוואי שתזכי שיהיו לך את התובנות הראשוניות והתמות שאומרים ב"אולפנה" (ולא בצורה מעוותת כמו שאת מצטטת אותם, כמו גם דברים אחרים מכיוון זה, בשנאתך ומרירותך. הפסדת את זה. חבל מאד. בלי תום ראשוני - אין שום שכלול אח"כ, אלא אם כן חוזרים בתשובה עמוקה. לא פלא שאח"כ כבר לא מרגישים בכלל מה הפסידו. כשמר בפה, גם המתוק מורגש כך..).

טרמינולוגיה: "רמת חיים" זה לא מתחיל מכסף. וזה שמדקלמים הרבה מה שאומרים ברחוב, לא עושה את זה לנכון יותר.. גם "אקדמאים שמרוויחים הרבה" יכולים להיות ברמת חיים מאד נמוכה, הרגשתית, ערכית, משפחתית וכו'. אם הם יהיו קודם כל בני אדם, אז יוכלו להשתמש גם בלימודיהם/מקצועם לשרת את רמת חייהם הזאת.

"לימודים" - זה קודם כל לימוד תורה. זה בונה את פנימיות האדם (מי שלא למד - שלא "יסביר" מה שאינו יודע).

אח"כ, גם לימודים אחרים. לא רע - אדרבה, תלוי אם היראת שמיים והערכיות קודמים להם או לא. מה משרת את מה.

הקיצור, אכן ניתן לחיות ב"רווחה כלכלית" גם עם משפחה גדולה. מי שיש לו "השכלה אקדמאית" והכנסה נאה, אינו חייב לחיות ברמת חיים נמוכה מבחינה רוחנית. זה נכון.

השאלה היא של סדרי עדיפויות. מה עיקר ומה טפל. מה עושים כשדברים מתנגשים, מה ה"מושגים" (לא פעם מחוסרי תוכן מציפים את חייהם ב"רווחה חיצונית". משקים את הצמאים חומץ..).

ומי שבעיניה לא בהכרח הולדת ילדים קודמת להרבה כסף (מענין - הטוענים הללו, בד"כ גם כשהם מאד "עשירים", אין להם הרבה ילדים..), ו"לא חייבים שישה ילדים" (למרות ה"ציפוי" שזה רק כשאין מה לאכול.. כאילו מישהו פה במצב כזה..) - אז באמת אלו מושגים משפחתיים שונים לגמרי.

ולא "כל האקדמאים לא יודעים מה הדרך הנכונה". למה להוציא שם רע? רק אלו שבאים עם טיעונים כמוך לא יודעים.

אני מכיר, ממש מקרוב מאד, משפחות שלמדו שם לימודים אקדמאיים (והם לא מכנים את עצמם "אקדמאים" כי אצלם לא זו מהות האדם..), חיים ב"רמת חיים" (בלשונך) גבוהה ממך, יש להם יותר ילדים, דירות עם יותר "חדרים" ממה שתיארת (גועל בעיני להתייחס לזה בכלל), התחתנו צעירים ולימודיהם הללו היו תוך כדי, חלקם בכלל הבעל עוד למד תורה כמה שנים אחרי הנישואין. 7,8,10, וכו'.. ילדים, "זוגיות" נפלאה ומכילה אחד את השני (גם כשלמישהו פתאום "אין עבודה"..) - והם כנראה מאושרים הרבה-הרבה ממרירותך הדלה. וגם מי שגר בקראוון ושמח וערכי וטוב לו..

דוגמאות: בעל מהנדס, אשה מפקחת בכירה, 8 ילדים, בית גדול בלעה"ר, התחתנו צעירים, תוך כדי לימודים.

בעל מנהל מוסד ידוע, אשה עם כל מיני תארים אקדמאיים, ילדים כנ"ל, התחתנו צעירים מאד. לימודים תוך כדי, הבעל עוד למד 3 שנים בישיבה.

אשה כנ"ל עם ה"תארים" (זה לא מענין אותה כקליפת השום), בעל שלמד הרבה מאד שנים תורה ברצון ועידוד אשתו, כיום עומד בראש גוף חשוב, 10 ילדים..

כל הנ"ל, משפחות שמחות, הכסף לא העיקר בעיניהם. גם ילדיהם חשים, מתוך השמחה שחוו בביתם, שהרבה ילדים זה הרבה למעלה מכסף..

יש עוד מלא דוגמאות. חבל על הענין..  זה רק היה להראות כמה הדברים מעוותים.

השאלה אינה מתחילה מהאם להרוויח  כסף זה דבר "גרוע". הנקודה היא סדרי עדיפויות - וההצגה המעוותת כאילו הברירה האולטימאטיווית "לימודים, עבודה וחתונה אחרי בסיס כלכלי"...  כאילו  בן אדם הוא רובוט; וכשרואה שבעצם אינו, מחפה על כך ע"י אידיאולוגיה שבעצם זה טוב לפני כן "להתנסות" ללא נישואין. מבחיל.

אז יש אנשים טובים, שמתחתנים צעירים, לומדים לפי סדרי עדיפויותיהם, חיים לפי סדרי עדיפויותיהם, וכנראה גם חיים יותר טוב. במושגים העיקריים.

כיצד לקחת את דברי והפכת וסילפת אותם.

"מבחן התוצאה"..

כתבה אמא ל7 ילדים,

החיים עוד לפניהם ב"ה, כנראה ילדים די צעירים.

משפחה שהאבא והאמא אוהבים זה את זה, מכבדים זה את זה, מוקירים טובה אחד לשני - כל אחד על הטוב שגמל לו ב"תורו", על ההבנה.. אשה שמחייכת בחיבה על "חולשות" בעלה בהסתגלויות מסויימות - ומתכבדת באיך הוא מחזיר לה כעת וגם מפרנס בריווח.

הילדים, מן הסתם גדלים מאושרים במשפחה כזו.

אז לכתוב לה "מוסר" שלא היתה צריכה ללדת עוד ילדים כשהמצב הכלכלי היה דחוק..  גם כעת, כשכבר רואים מה יצא מזה; וזה לא יצא "במקרה" - זו תוצאה ישירה של התייחסותם ההדדית, הכלתם, התמודדותם באומץ ושמחה.

אולי כדאי לשלוח תמונות של הילדים - ולהצביע: מי השניים מתוך הששה שהיו אז, שהיה צריך לא להביאם לעולם ר"ל, כי העידה שזה היה תוך כדי מצב כלכלי לא פשוט...

ב"ה שלא הלכו לפי תיאוריות כאלה.  תזכו לשנים טובות ונעימות ושמחות, עם כל ילדיכם, בהבחנה בין עיקר לטפל, שאינה מזלזלת במה שלא עיקר - אבל יודעת יפה את מקומו.

אבל יש בהחלט איזה קו של זלזול בלימודים גבוהים וחבל כי אין ספק שהשכלה היא המפתח לחיים המודרניים וכמו כן יש חשיבות רבה לרמת חיים גבוהה ונוחה.

אנשים זקוקים להרחבת הדעת אם הם רוצים להתפתח ולחיות כמו שצריך ולא להיות בלחץ בכל החיים או לפחות בכל השנים הטובות.

רמת חיים גבוהה גם תורמת לכל הסביבה ולכל המדינה. אנשים שמשתכרים היטב צורכים מצרכים ושירותים ובכך תורמים לרווחת הספקים, הם משלמים מיסים ובכך תורמים גם ליישוב וגם למדינה ואם הם עובדים בעיסוקים יצרניים (כגון מהנדסים) הם מקדמים את רמת החיים של המדינה כולה.

אבל אלו, ואולי עוד אי אלו, הם היוצאים מהכלל המעידים על הכלל

גיל 21 ואהדת הציבור וזה הכרטיס שלך לכנסת, תתפלאי כמה לא משכילים היו

השכלתית אל עבר האופק הכלכלי הנכסף...גם יש שזוכים בלוטו, אך ה' ברא את העולם כך שיש להתאמץ כדי להפרנס, "בזיעת אפיך תאכל לחם".

למנכ"ל פוקס (חברה של מאות מליונים) אין בגרות.

http://www.themarker.com/advertising/1.457326

הוא נשר בנערותו מהתיכון כדי לפרנס משפחה ומשם התקדם...

יש בעיה גדולה מאוד כשמנסים לכתוב על מה קורה.

כשמסתכלים על סטטיסטיקות מהסוג של הכתבה שנתת לי, לא ברור בכלל מי נכנס לאיזה קטגוריה.

האם שרברב מצליח ואמן באיתור סתימות שגובה מאות שקלים על כל פגישה הוא בעל "השכלה תיכונית"?

איפה נכלל הסיני המומחה לריצוף שלוקח על עבודתו המקצועית 20 אלף שקל בחודש?

ומה עם ד"ר למדעי המגדר שאין שום ערך אמיתי לתחביב הארור שלה אם לא מערבים גזל כספי מיסים בדרך?

בהשוואה למשל למהנדס בניין בעל תואר ראשון ועוד קצת?

ברשימת ה"השכלה תיכונית" נכללים הרבה מאוד אנשים שעובדים בעבודות זמניות (למשל משוחררי צבא) או אנשים שיש להם בעיות מסיבות אחרת לגמרי (למשל עולים חדשים מבוגרים עדיין בגיל העבודה).

ברשימת האקדמאים נכללים גם עורכי הדין המתחילים שמקבלים שכר לא רע, אבל "נטחנים" בשעות בלתי אפשריות ולעיתים גם בשבתות וחגים.

אני לא מדבר על "יזמים" שהקימו עסקים משגשגים, אלא סתם על עצמאים שעובדים עם חשבונית עבור לקוחות ולא תמורת משכורת עבור מישהו אחר.

חשמלאי (קורס קצר יחסית, ואחר כך - בעיקר מיומנות), טכנאי מכונות כביסה/מקררים, מתקין מזגנים, שרברב, ועוד כל מיני בעלי מקצוע שמכירים בעבודה.

אפילו הדולות שמסתובבות פה עונות להגדרה הזו.

לא אמרתי "לא ללמוד". אמרתי "לא ללמוד לתואר", כלומר להשקיע את הזמן בלהתמחות במשהו אחר.

כדאי לכם להתייעץ עם ההורים שלכם, האם הם יכולים לעזור לכם במשהו,

וכן מה התוכניות של הבעל? מתגייס? לומד? יכול במקביל לעבוד במשהו? 

(מנקה, ספר, מורה בשיעורים פרטיים וכו') בהצלחה בהחלטה.

לדעתי כאחת שעשתה שנתיים ש"ל, זה לא  נוח בכלל כשנשואים .

ואולי אפשר לוותר על כך ולתרום לחברה דרך הנישואים ובאופנים אחרים.

מה האפשרויות הנוספות שלך ? עבודה? לימודים? שילוב ביניהם?

בהצלחה, וטוב שאת חושבת על זה ומנסה להתכונן.

וכן, פעם היית מאוד מצחיק 😝

אבל גם היום ❤️

אז מן הסתם הם יצחקו, ידברו, יקשקשו... 

אם הוא לא לומד הוראה והוא לא מתכוון לעבוד בישיבה,

אז זה לא כל-כך שונה מאינספור פגישות שיהיו לו גם בעבודה.

(אני יודע שלא עניתי לשאלה שלך, רק הרחבתי אותה...)

אין נכון או לא נכון.

לאחת זה יפריע-וזה בסדר.

ולאחרת זה לא יפריע-וגם זה בסדר.

אבל אם זה מפריע לך,פשוט תגידי לו.

תשתפי אותו בתחושות שלך.

אצלה בבית או במקום ציבורי, כמו בספריה?

זה  טבעי שדברים כאלה מעוררים מחשבות ורגשות, במיוחד כשאתם זוג טרי והקשר עוד בבנייה והתגבשות. זה ממש לא משהו לחוש עליו אשמה או לחשוב שאת "מגזימה".

אבל כיוון שההקשר הוא נטו לימודים ולא בילוי חברתי נניח של קולגות מהעבודה ,  לצורך השלמת חומר חיוני שהוא הפסיד עקב המילואים – זוהי מטרה פרקטית, ברורה ומקצועית. זה לא "בילוי" או "יציאה".

אם הם אכן ישבו בספריה - זו התנהלות שגרתית ונורמלית של חבורות סטודנטים.  

אם בפעם הזו נפגשו בבית שלה, לגיטימי לבקש שלהבא ישבו במקום ציבורי  

יש הרבה חברויות בלימודים ובעבודה שלא מתפתחות למקומות שהפנטזיות של כבודו הולכיהם אליהם.

זה לא הופך את זה לטוב או לרע, אלא בעיקר שצריך לדעת לשים דברים בפרופורציות ולהבא להציב גבולות (נניח, שבפעם הבאה ייפגשו אצלכם בבית, או שייפגש עם אחר/ת).

מחשבה פסימית מיידית או תגובה קיצונית יכולים להזיק מאוד, בין אם החשש מוצדק ובין אם לא.

השאלה אם יש לו ברירה.

אבל כמה נקודות ציון

א האם יש איסור ייחוד. אם כן אז זה פשוט אסור .

ב האם חד פעמי/ פעמים בודדות/ סדרה של שיעורים

ג האם יש רעשי רקע שיגבירו צניעות או שיגבירו קלות דעת

ד מה הסגנון של הסטודנטית המדוברת

הצלחה רבה 

לק"י

לא קשור לאם סומכים על בן הזוג או לא.

ובעיני, אם לך זה מפריע, הכי לגיטימי שתבקשי ממנו ללמוד עם גבר.

אולי לא הייתי באה בדרישה, אלא מבקשת ומקווה שייענה לי.

עדיף ללמוד בזום ביחד ולא פיזית ועוד יותר עדיף ללמוד עם גבר..

זה די פשוט ובסיסי

שיפריע לך

כדאי לשתף בזה❤️

אפשר להזמין ללמוד אצלכם אם אין אופציה טובה יותר עם מי להשלים..  או שילמדו בזום.

יחד עם זאת, ראוי לסמוך עליו

ואם ממש קשה (לאו דווקא קשה לסמוך אלא קשה הסיטואציה)

אפשר להזמין אותה ללמוד אצלכם

שצריל זהירות גדולה ב"לתת עצות" שחלילה לא יפגע בצורה כלשהי בשלום והאהבה בין איש לאישתו.

אז כל המטרה היא רק לתיקון ולכוונה טובה.

גמו שכתבו זה חייב להיות ברור שהגבולות ההלכתיים חייבים להישאר אחרת אין לזה שום היצר בלי קשר לנישואין בכלל.

והדבר השני והקריטי זו לא הנהגה טובה אני מאמין שהוא עושה את זה בתום לב וגם אותה סטודנטית שעוזרת לו.

אבל זה לא מומלץ כלל וכלל גם כשאין  שום ייחוד ומבחינת הלכתית יבשה הכל נעשה לפי ההלכה.

מהסיבה שזה יוצר קירבה בטח אם משובר במשהו של כמה פעמים.אי אפשר להיות לא אנושיים אי אפשר לשבת עם אדם ולא קצת לצחוק איתו להביע נחמדות וזה לא דבר רע אבל בהקשר הזה זה עלול חלילה להגיע למקומות שליילים ואיני מדבר מדמיונות אלא מסיםורים ששמעתי ומתלמידי חכמים מאוד מתונים ומחוברים לחיים שגם הם אומרים את הדברים הללו.

זה מעבר להרגשה האישית זו הנהגה לא נכונה...

העולם היום הפך להיות מכיל וכל דבר כמו מה שכתבתי נשמע שמפגש בים איש לאישה הוא מלא ביצרים ותאוות.

אבל זו בכלל לא הכוונה שלי.

אנחנו בני אדם בריאים עם רגשות וכל פגישה מסוג כזו היא סוג של חוויה וחוויה היא דבר מקרב.

וזה לא משנה עבודה לימודעם וכד' צריל שיהיו גבולות ברורים

בסגנון הדיבור והתוכן.גם במקום של עבודה זה לא דבר נכון שאיש או אישה ידברו על אה ועל דא או יצחקו אחד עם השני...

זו האמת וזו דרכה של תורה

ברור לי שהרבה מאיתנו לא עושים את זה ממקום רע פשוט העולם הפך להיות מכיל כביכול ונותן לגיטמציה לערבוב הזה.

*אני ממש לא חושב שצריך שלא יהיה שום מפגש בין נשים לגברים.

אבל אני כן מתנגד שבתוך המפגשים האלו יכנסו ערכים,אמונות,תחביבים, חווית וכד' בין גברים לנשים(אא"כ המטרה שלהם להכיר ולהתחתן).

ודרך אגב אני בטוח שהוא ממש צדיק וטוב וממש אוהב את אשתו ובכלל לא חושב על הנ"ל.

אבל כמו שכתבתי זה לא דבר טוב ונכון.

א. העזרה של בעלך לאדם בודד

ב. חוסר בגבולות בעזרה

ג. חוסר בתקשורת בינך ובין בעלך ותחושה שהוא לא רואה אותך ואת הצרכים שלך, או אולי לא נפל לו האסימון שהוא בזוגיות וצריך לשנות פאזה

ד. מעורבות גבוהה של המשפחה שלך ושלו

אתחיל מההתחלה.

בעלך עוזר לאדם בודד, זה מאוד יפה. הוא עושה איתו חסד.

גם אמא שלך עשתה חסד דומה וזה מקסים. חיובי, ומעיד על נפש טובה.

הבעיה מתחילה במינונים... כאשר זה נמשך המון שעות, חוזר הביתה בשעות לא שעות, מצפה גם ממך להיות שותפה למרות שזה לא מתאים לך, זה כבר הופך להיות עוול ולא חסד.

כי זה חסד על חשבונך וגם חוסר הגבולות הזה מטריד, גם אצל בעלך כלפי עצמו זה ברמה חריגה ומשהו בקשר הזה מאוד מוזר.

ברור לי שאת מנסה להסביר לו את זה והוא לא מבין.

השאלה היא מה יש לכם בזוגיות מעבר לדינמיקה הזו, האם יש לכם מכנה משותף? שיחות? מחוות הדדיות?

למשל, האם את חושבת מה יפנק אותו ומה חשוב לו?

האם את מרגישה שאכפת לו ממך?

האם אתם יוצאים מדי פעם, מפטפטים, מתחבקים וכל מה שמעבר?

ומה היה לפני החתונה, היה לו את הקשר עם האיש הזה?

האם דיברת איתו על זה פעם בנחת או רק בעצבים או רק דרך קרובי משפחה?

תקשורת זוגית אמיתית לא אמורה לעבור דרך חמותך או האחיות שלך או שלו, אם הוא מדבר עם אמא שלו על להתגרש ממך וגם את פונה אליה ככתובת "קחי אותו תחנכי אותו" שניכם צריכים לעשות איזה סוויצ' בראש.

להפנים שהקשר הזה הוא אך ורק שלכם ולא קשור לסביבה, אתם שני אנשים בוגרים שנחליטו להתחתן וזה שלכם.

שימי גבול מאוד ברור מה את מוכנה ולא מוכנה לעשות בשותפות שלך במצווה הגדולה שבעלך עושה.

למשל - שיעזור לו רק בשעות שהוא לא בעבודה ואת כן בעבודה (אם יש כאלה). או רק יום בשבוע. או רק לבשל לו אבל לא להסתובב איתו. וכו'.

מה שמתאים לך, מתוך ראיית הטוב.

יכול להיות שכמה מפגשים בודדים עם יועצ/ת זוגי/ת יעשו לכם טוב ויאפשרו לכם לדבר על זה בנחת כי נשמע שמשהו בתקשורת ביניכם לא 100%, לפחות ממה שאת כותבת.

מהניסיון שלי זה ממש יכול לעזור להציל את הנישואים.

בהצלחה יקרה!

מציע לנסות ללכת ביחד לטיפול זוגי ופשוט להעזר במטפל/ת לתקשר. תשמעי איך בעלך רואה את הדברים ואת חלוקת המשימות, הוא ישמע אותך ותראו ביחד איך מסדרים את החיים עם פרופורציות.

לוקח כסף על הבישול כי... חשמל ומים?

אלה שני הרכיבים הכי זולים בבישול.

החלקים העיקריים זה זמן עבודה וחומרי גלם. 

או שהוא מצא חבר שהוא נהנה איתו והוא יכול להתנהג כמו רווק

או ללכת למחוזות רחוקים יותר כמו קשר של ניצול.

הקשר עם המשפחה שלך לא רלוונטי למקרה הספציפי אבל רלוונטי לתקשורת ביניכם, גם איתך אין תקשורת?

לחזור כל הזמן ב3-4 זה לא תקין.

שיש כל מיני מורכבויות,

מה שלי בלט זה שאת מדברת עם הרבה אנשים אבל ביניכם שיח כן וקרוב שראוי לבני זוג.

ממליצה לך מאד לא להסתפק בעצה של המקובל, כבודו במקומו מונח. (גם כי יש כל מיני שרלטנים,

וגם כי לא מבינה איך המידע הזה מקדם את המצב)

אלא ללכת לקבל עזרה אמיתית: ללכת יחד שניכם לטיפול זוגי, או לחילופין אם זה לא מצליח ללכת בעצמך לטיפול ולקבל מענה מה לעשות ואיך.

קורה שיש מצבים מורכבים או קשרים בתקשורת.

יש דברים בסיפור שתיארת שיכולים להתפרש בכל מיני אופנים.

בשורה התחתונה לא ניתן להבין דרך הודעה את המצב לאשורו, וודאי שכדאי לנסות לתקן מה שאפשר

(בזוגיות או אצל כל אחד מכם בפני עצמו, זה אף פעם לא רק "הצד השני").

מאחלת לכם שתמצאו שליחים טובים.

ברור שהוא אמור להפנות אותו אלייך

ובפרט כשאת בהריון

תעצרי אותו לשיחה

ותגיד לו שאת רוצה שהוא יהיה איתך.

בצורה ברורה.

אולי אפילו כדאי לדבר עם רב סביר

לא מקובל וכאלה

רב הלכתי, רב שכונה או מי שיכול להשפיע

ולא לדפדף את המקרה

כי ברור שהסדר עדיפויות הנכון

הוא להיות עם האשה שלו, ובפרט כשהיא בהריון.

זו טעות שיכולה לקרות להרבה, ובפרט כשמגיע אדם

מבוגר, אולי אפילו חולה, ומצווה ענקית לעזור לו.

 הכל טוב ואושר לעזור לבן אדם,

ולהאכיל אותו זה מצוה רצינית וטוב שעשית

לפעמים האנשים האלה סבירים

יודעים לא להפריע.

ולפעמים הם חסרי גבולות וטקט או לא מודעים לנזק שהם גורמים, כי נותנים להם את התחושה שבכיף והכל סבבה.

ואולי זה מה שהולך מרגיש שזה דיי בכיף מבחינתי

תפקידך להבהיר לבעלך, שאת מעוניינת ביחס שלו עכשיו, ושיתעדף אותך ביחס ובזמן.

אפשר לעזור לו, אבל מהצד כזה בלי לתת לו

נתח מהזמן, שישים לב.

בכולן את כותבת שאת לא יודעת מה לעשות, את רוצה להתגרש. עוד לפני שהתחתנת איתו! ורגע אחרי החתונה! ושנה אחרי, ושנה וחצי אחרי!

למה את עדיין איתו בכלל? אני שואלת באמת, זה לא שאלה רטורית. לא מכירה אותך.

את יודעת מה את רוצה בחיים? זה נכון הילד וכו'... אבל עדיף ילד שגדל עם הורים שטוב להם בנפרד מאשר ילד שנמצא בבית אחד מפורק ורואה ריבים ותסכולים כל הזמן, ואמא שלא פנויה אליו רגשית כי היא מתעסקת בזה שלא טוב לה בזוגיות.

תעצרי שנייה את הכול. תחשבי על עצמך- טוב לך עכשיו? יהיה לך טוב בשנה הבאה ובעוד כמה שנים? מה יעשה לך טוב? מה את יכולה לעשות שיעשה לך טוב? לא לצפות שאחרים יעשו דברים שאולי ישפיעו עלייך. תשני דברים בעצמך.

שיכול להיות שהבעיה היא לאו דווקא באדם הספציפי, אלא שזה דפוס מסוים של הפותחת, חוסר יכולת להתחייב ולהשלים עם הבחירה שלה.

כך שייתכן שהפתרון הוא מציאת בן זוג אחר, אבל ייתכן גם שהפתרון הוא בשינוי פנימי אצלה (לא קראתי את הפרקים הקודמים, רק מה שכתבת כאן).

הטקסט מדגיש את רעיון “נר איש וביתו”: חנוכה הוא זמן לחזור לבסיס הזוגי – איש ואשתו, פנימה אל הבית והקשר. מתוך חיזוק השלום, הקרבה והתקשורת בבית, ניתן להשפיע גם החוצה. הוא קורא לראות את בן/בת הזוג במבט על, מתוך הכרה בטוהר הנשמה והכוונות, גם כשיש פגיעה או משבר, ולזכור שדווקא הקושי הוא הזדמנות לצמיחה, תיקון והעמקת האהבה.

עוד מודגשת החשיבות של בלעדיות, נאמנות והשקעה רגשית בקשר הזוגי: לראות חיים רק עם בן/בת הזוג, להשקיע בהם את כל הטוב, החיבה, העזרה והשמחה, ולא לפזר את הכוחות החוצה. אהבה זוגית מתוקנת מביאה טוב לשני בני הזוג, לילדים, ולעולם כולו – והיא האור האמיתי שנדליק, במיוחד בימי חנוכה.

(GPT)

ככל שהעיקרון הדתי חזק בבית אז זה פחות אופציה, ונשארים עם ה"פיתו בסלו", כלומר יודעים שיגיע ליל הטבילה וזה נשמר עד אז.

לכן השאלה היא כמה ההלכה נוכחת אצלכם בשאיפה הזוגית.

ברור שכל זה לא מזילזול בדחפים וברצונות הטבעיים שזה דבר משמח בפני עצמו וטוב מאד שקיים אצלכם.

שלישית - ללמוד ביחד, לחזור ביחד על ההלכות הללו, שהן חדשות לכם ואולי לא מספיק במודעות ובכלל - ללמוד משהו ביחד מחזק את היחס המשותף שלכם לתורה.

בהצלחה רבה וברכה גדולה בביתכם

אתם רוצים קשר טוב ומגע וחיבה, וזה מדהים.

מה שצריך לשים לב, זה לשני דברים שפחות קל לראות מהמקום שלכם:

1. ככל שיש יותר מגע אסור ונקיפות מצפון, אתם תחוו את המגע כמשהו שמוביל לתחושות אשם, או שצד א מעיר לצד ב ומנסה למנוע אותו מהחטא. התוצאה היא כמובן בעייתית (ואפילו הרסנית, בטווח הארוך).

2. ככל שיש יותר שמירה, ככה ימי הטהרה הרבה יותר מרגשים ועוצמתיים. שוב, זה מתחיל בקטן אבל ככל שחולף הזמן זה מקבע את ליל הטבילה ובכלל את תקופת הטהרה כזמן של קשר מאוד מרגש ועוצמתי.

עצה פשוטה שלי: זמן הנדה הוא הזמן העי חשוב באמת לבניית הזוגיות, ואם מנהלים אותו נכון, מרוויחים בגדול. תקופת הטהרה, בעיקר כזוג צעיר, גולשת כמעט במישרין למגע וחיבור פיזי וזה מדהים. אבל אם מנהלים נכון את זמן הנדה, בונים את הרובד של קשר בשיחה משותפת, דיבור וסיפור על עצמי. זה מאוד מאוד חשוב, כי תוך כמה שנים שני התחומים האלה יהיו פחות לחוצים לכם, וככל ששניהם ייבנו טוב (מגע נעים מתוך קרבה ולא מתוך תחושות אשם, לצד שיחה נעימה ומקרבת) - צלחתם את החלק הכי בסיסי בזוגיות, ואתם במועדון הטוב של אלו שבונים את עצמם.

כדי ליישם את זה, תפנימו ביחד כמה חשוב גם זמן בלי מגע פיזי ואיך כדאי לנהל אותו בחכמה. תחשבו להעמיס על ימי הנדה שלכם מפגשים של שיח וקרבה שמצד שני לא מאפשרים ככ מגע. יותר יציאות בערב להליכה משותפת, לרכז אז נסיעות להורים ולאירועים וכדו'.

אני חושב שאתם נמצאים בשלב מרגש ויש לכם את הכלים לפתח זוגיות מהממת. מכיר הרבה אנשים שהיו שמחים לחזור לתקופה הזו ולעשות את זה שוב, בצורה נבונה ובונה.

מלא הצלחה יקרים!

ומזל טוב 🍷

פתרונות טכניים כבר כתבו לפניי טוב ממני.

קודם כל הכל תקין אצלכם ואתם לגמרי נורמליים ומצויינים ברוך השם.
זו מתנה וברכה גדולה, המשיכה הבלתי ניתנת למעצור הזו...
מבחינת עזרה טכנית- צעדי תינוק.
כל פעם להחליט על משהו קטן, לא ישר הכל או כלום כי זה קשה.
כל פעם שאתם מצליחים לשמור על הריחוק- לשמוח בזה.

אולי לעזור לעצמכם, לא להיות יחד המון זמן במצב של קרבה,
לצאת יחד למקומות ציבוריים אולי אפילו ליד אנשים אם ממש ממש קשה,
וכמובן להתפלל על זה להשם...
לשים לעצכם גבולוצ קטנים יותר- מה אתם בטוח לא עושים. צעדים קטנים. זה לא המקום לפרט אם באלך בפרטי בשמחה רבה...

מרגש לשמוע את זה,באמת.. מתיקות
 

הפעמים הראשונות היו לנו סיוט ממש

אבל באמת מפעם לפעם זה נהיה יותר טוב ב"ה

ושנה-שנה וחצי אחרי החתונה זה היה לנו הבדל של שמיים וארץ מהחודשים הראשונים...

שולחת חיבוק, בע"ה שה' ישלח לכם כוחות לניסיון הזה, ואם זה מעודד- בע"ה זה ילך וישתפר...;)

ברור שקשה מאד מאד. ברוווור.

אבל זה עניין של החלטה, שרק אתם יכולים לקבל לעצמכם. יחד.

מה שהקל עלינו זה לצאת מהבית יחד כמה שיותר. 

שאין הכוונה שכל היום תשהו בחברת אנשים, כמו להתארח הרבה אצל ההורים וכדו. זה יהרוס לכם את הכיף של הביחד.

אני הייתי ממליץ לטייל ברחוב או בקניון וכדו, שיש אנשים אז המגע תמיד עדין (או לא קיים - עניין של הנורמות שלכם), או לנסוע למקומות ואירועים אבל יש לכם את הביחד של הדרך לשם ברכב וכדו.

מאוד חשוב להתרגל להנות מלשבת לפטפט ולספר על עצמינו ולשתף ביחד, בלי אנשים נוספים ובלי יותר מדי מגע. זה הרגל מאוד כדאי להמשך הזוגיות (יש גם רובד של להעמיק את השיח המשותף, אבל זה לא נשאל כאן ולא כאן המקום לדבר על זה).

באמת יכול להועיל חלק מהזמן לצאת מהבית, מסכים שזו עצה טובה לחלק מהזמן או אפילו להרבה זמן, למי שבאמת לא מסוגל.

אבל, חשוב מאוד באופן כללי לשלוט בעצמנו וחשוב באופן ספציפי שתהיה זוגיות עמוקה ואוהבת גם בלי המגע. לא אומר בהכרח שהייתי מנדב לזה בלי שהתרה חייבה, אבל אחרי שיש את המצווה והאיסור - כדאי לקחת זאת כהזדמנות להעמקה.

הזדמנות לברר שהקשר שלנו הוא קודם כל קשר של נשמות, מתוך כך קשר של אנשים שיש להם ערכים משותפים ועולם ידע משמעותי ועשיר. מתוך כל הקומות הללו ועל גביהן מגיעה, בזמנים המתאימים, גם הקומה החשובה של המגע- שהיא מאוד מיוחד ונעימה ומביאה את היחד שלנו לקומות מדהימות. אבל היחד קיים הרבה לפני המגע.

כמדומני שאצלינו כזוג צעיר (אי אז...), הרבה מהשיחות הארוכות שביססו את היחד התודעתי שלנו - היו דווקא בשבתות שהיינו לבד בבית ואסורים.

ובמהות שמירת התורה והמצוות כולה.

ובפן הפרקטי, אכן מנסים קודם כל להיות בזה *יחד* מתוך הבנה שזה מה שאנו בוחרים וכי זה מה שחשוב לנו,

ומתוך החיזוק הזה כל אחד לעצמו וגם לשני/ה לעשות בפועל דברים שיעזרו - כגון דיני ההרחקות שבאים בדיוק כדי לשים את הגדרות הללו.

כתבו עוד על הפן הפרקטי ומצטרפת לכל דברי החוכמה שנאמרו כאן,

ורוצה גם להוסיף על הפן הרעיוני וההבנתי של הדברים בהרחבה:

בהחלט הזמנים השונים במעגלי החיים (כדוגמת הזמן שאסורים) מזמנים לנו הזדמנות מופלאה ללמוד ולהעמיק בכך יחד, ולגדול בתור הזוג שאנחנו לעוד ועוד רבדים עמוקים.

זו ממש עבודת חיים. 

בהחלט אפשרות של עבודה על רמת קירבה נפשית-רגשית בעוצמה גבוהה בזמנים אלו יכולה לתרום,

גם התכנסות והתמקדות אישית חשובים בפני עצמם

ולשניהם יש מקום, הכל תלוי באיזון העדין והנכון לכם כיחידים וכזוג.

ויש גם נקודה שחוזרת על עצמה הרבה פעמים בתקופה הזו, שהיא נקודת הרגשת הבדידות בזמנים אלו שאסורים. כתבתי עליה בהרחבה בעבר ומצרפת את הדברים גם כאן:

לפעמים עולה אצל האישה, ואולי גם אצל האיש, מן תחושה של "בדידות" כאשר אסורים.

וזו אכן נקודה מאוד עמוקה שלדעתי יושבת איפשהו שם-בנבכי הנפש של הרבה מאוד נשים (וגם גברים) בזמן שאסורים.

וזה ממש לא סתם.

הרי יש שפה שלמה של אהבה (בין היתר, יש 8 שפות של אהבה) שהיא שפת המגע -

שבעצם מי ש"מדבר" בה - אומר ע"י כל סוג של מגע - חיבוק, נשיקה, ליטוף, יחסי אישות וכו' - אומר ע"י כך "אני אוהב/ת אותך"

וגם מרגיש אהוב/ה ע"י מגע שנותנים לו/לה.

עכשיו,

בתקופה שאסורים,

ועוד אחרי החיבור הגדול שהיה שמותרים,

ועוד אחרי הרבה זמן שהייתם מותרים -

פתאום נלקחה מכם השפה הזו!

משניכם!

אז גם בעלך - זה קשה לו

כי הוא אוהב אותך

ורוצה להגיד את זה

להגיד את זה גם במגע

והוא לא יכול!!!

ואת, אוהבת אותו כל כך

ורוצה להיות קרובה אליו

אבל לא יכולה לומר לו זאת בשפת המגע!

ואז מה קורה?

למי שממש קשה, כי הוא ממש "ספץ'"- ממש מדבר חזק ורהוט בשפה הזו של האהבה - הוא לגמרי מרגיש כמו נכה חלילה שלקחו לו את הקביים והוא לא יכול ללכת... כאילו איבר ממשי מתוכו חסר...

ואז מתוך קושי הוא ממש מרגיש חסר אונים!

ומהחוסר אונים הזה באמת לפעמים נוצר ריחוק גם ברגש/בנפש -

*כי* כל כך אוהבים

*כי* כל כך קשה בלי המגע

ולעיתים אפילו מעדיפים "להתרחק" לגמרי כדי שלא יהיה קשה מדי עד בלתי אפשרי

וגם כדי לא ליפול.

 השורש החיובי של זה כמובן מראה עד כמה אהבה ענקית וקירבה ענקית *כן* יש ביניכם!

שעד כדי כך אתם מפחדים לא ליפול מרוב שהתשוקה והאהבה ביניכם חזקה!

שעד כדי כך אתם מרגישים חסרי אונים בלי יכולת המגע הזו

שעד כדי כך לפעמים הנפש ומנגנוני ההגנה מעדיפים להתרחק כי פשוט לא יכולים ככה בלי המגע!

אם מבינים את השורש של זה,

את המקום ממנו הכל קורה -

זה מאוד יכול להרגיע את הנפש.

כי דווקא כאשר אסורים יכול לעלות רצון יותר חזק לקירבה נפשית ומילולית

אך לעיתים מרגישים, כמו שפירטתי קודם, בדיוק להיפך

ואז התסכול גדול שבעתיים

גם אין שפת המגע

וגם אין את שפת המילים

אז כאילו מה? אז מה כן יש?

מה? כל מה שאנחנו זה רק מגע?

מה, למה אנחנו כ"כ רחוקים?

מה, הוא כבר לא אוהב אותי?

מה, הוא רק רוצה אותי כשמותר לגעת? ואני אותו?

מה יש לנו?!

אז על כל השאלות האלה לענות - ממש ממש לא!

יש ביניכם קשר שלם!

אהבה שלמה ואמיתית

אתם פשוט אנושיים!

פשוט לקחו לכם שפה! קביים, איבר, פה, יכולת התבטאות!

והריחוק הוא לא אמיתי אלא רק כמו מסכה לתסכול וחוסר האונים שהנפש מרגישה *כי* היא רוצה להיות כל כך קרובה!

עכשיו זה חשוב חשוב חשוב

אני כותבת את זה לך, לעצמי, לכולן

וכ"כ למה?

כי דווקא בימים האלו,

הימים שאיש ואישתו אסורים,

הם ימים שחלילה "מועדים לפורענות".

הכוונה שחלילה חלילה בגלל אותה הרגשה בנפש

אותו איש

או אותה אישה

יכולים "להאמין" ו"ללכת שבי" אחרי הרגש המתעתע והשקרי הזה של ה"ריחוק" לכאורה

ולחשוב שהאישה שלהם/האיש שלהן רחוק מהם

ואז זה כר פורה לחלילה ריחוק אמיתי

ע"י קשרים אסורים ל"ע

או מריבות

ויכוחים

צעקות

חוסר הבנה

רצון למלא את ה"חלל" הזה בהתכתבויות או דיבור עם גבר אחר חלילה,

או לצחוק ממישהו אחר חלילה,

או כל דבר שמכניס גורם זר בקשר המקודש בינינו

וכל דבר שהוא לא מקרב בינינו אלא מרחיק

כיוון שאין ואקום בעולם.

איפה שלא נכניס את הטוב - ישר יש בור פעור לרע.

וישר צריך למלא אותו!

כמו שכתוב בתורה "הבור ריק"

ומפרש רש"י מים אין בו

אבל נחשים ועקרבים יש בו!

ז"א, אם אין את הקירבה

אז חלילה הפוטנציאל לרע ולריחוק עוד יותר גדול!

וצריך להיזהר שבעתיים!

צריך ל"סור מרע" שבעתיים!

ואז "לעשות טוב" שבעתיים

לא לדבר עם מישהו שאסור (תמיד כמובן!)

לא לריב מריבות מכוערות

להמשיך להבין אחד את השני

כן להסתכל בעיניים (אם מתאים לכם, אני חושבת שזה חשוב)

כן לצאת יחד דווקא כשאסורים לבילוי רק בלי מגע

כן ליצור זמן ומרחב לזוגיות - זמן, פניות ומקום לזוגיות,

כן לדבר על הדברים

כן לומר במילים "אני אוהבת אותך"

או בפתקים

או מחוות

או חיוך

כן להתמלא במה שכן יש

במה שכן היה

להיזכר בזה

לזכור את זה

להפנים את זה

להסניף את זה עמוק לתוכנו

ובשאר הזמן?

בשאר הזמן להבין את המקום בנפש של זה.

ולשחרר.

להרפות.

ככה זה.

אי אפשר תמיד מושלם.

אז להכניס גם דברים טובים *אחרים* אבל שיהיו *טובים*

זמן למרחב *האישי* של כל אחת ואחד מאיתנו

זמן יותר לפיתוח תחביבים

זמן יותר ליציאות עם אחות/חברה/אמא/אחר

זמן יותר לפתח דברים בעצמך ובעולם האישי שלי ולהשקיע בזה יותר

זמן יותר לבקר הורים ומשפחה

זמן יותר לישון

זמן יותר לראות סדרות אולי, או כל דברים שאוהבים וזה דורש רק אחד ולא זוג

וכמובן גם אישך אותו דבר - יקדיש את הזמן להתמלא ב*אני* שלו

זמן יותר לעצמו

לעבודה/לימוד תורה

לחברים

ליציאות עם משפחה וחברים

לפיתוח עצמו ותחביבים שלו ויצירתיות שלו

ואז

כאשר המקום של זה בנפש קצת נרגע

אפשר לאט לאט לראות גם את הברכה בזה -

שזה באמת באמת מאםפשר גם זמן לגדול בתור יחידם ולא רק בתור זוג,

ואז אותם שני היחידים האלה יגיעו לטבילה ולמפגש המחודש עוד יותר מלאים

עוד יותר שמחים

עוד יותר *הם*

ומתוך המקום האישי השלם הזה - גם הזוגיות תהיה שלמה יותר

כי כאשר כל אחד מרגיש *עם עצמו* ועם *עצמה* טוב ושלם - הזוגיות היא הראשונה להרוויח מכך! (וגם להיפך כמובן!)

ואז יש גם את הגעגוע

והציפייה

והכמיהה

והתשוקה

ואת החיבור המחודש שהוא ממש יכול להיות עם פרפרים בבטן ממש כמו ואפילו עוד יותר מיום החופה!

ולהכניס עוד עומק וגיוון וטוב שלם בתוך המרחב הזוגי שלכם בתחום האישות ובכל התחומים.

אני קוראת לזה (לתקופה שאסורים) "שעת האפס"

שכאילו אנחנו, הנפש שלנו, כמו שעון,

שצריך מדי פעם להתאפס

לאפס אותו.

כי אם לא הוא משתגע ולא מראה את השעה הנכונה

אבל כאשר מאפסים אותו

ונותנים לו את היחס הראוי לו - הוא ימשיך להתאפס על עצמו ולהרואת את השעה הנכונה

ממש "אם תעירו ואם תעוררו את האהבה עד שתחפץ" -

שיש כמו שטח אפור כזה שהוא הזמן שאסורים בו, תקופת הריחוק בנידה,

שמה שיכול לתרום ולעזור לאפס אותו זה מה שכתבתי קודם - להכניס טוב ולא רע,

למשל סרט, שיר שכותבים או שרים עליכם עם תמונות שלכם מכל הזמנים, ממש להקדיש באופן *אקטיבי* זמן ב"להעיר ולעורר" את האהבה עד שתחפץ בזמן הזה שזה דורש יותר אנרגיה,

אז כן, לעשות קליפ מכל הסרטונים והתמונות שלכם,

לדבר על הילדים החמודים

להקדיש יותר זמן לילדים החמודים

לשמוע שירים שמקרבים ומחזקים

לרקוד

לראות סרט שיכול לקרב (לאו דווקא ביחד, הכוונה לקרבב את הלב שלכן בנפרד לשני ולתחושת הקירבה)

בילוי יזום יחד

שיחה טובה

מבט בעיניים א ר ו ך

ממש להעיר את הקירבה הזו

כמו שעון מעורר

ואז,

במקום ללכת ולהיות בשטח האפור - שיכול לזמן את כל הרע והריחוק והדברים הרעים חלילה שפירטתי למעלה -

ללכת לשטח הלבן, או הורוד - ששם הכל טוב, ומקרב, ונכון, ואמיתי ולא מזויף, גם בטווח הקצר וגם בטווח הארוך.

למשל להוסיף עוד פגישה עם אחות

עם חברה

לצאת לאוויר עם מוזיקה

לישון

להסניף את הילדים

להתפלל על זה ולהתפלל בכלל

להתחזק

לראות סרט טוב

לראות תמונה שלכם יחד

ליצור משהו

לעזור למישהו - בטוב

ממש להתכוונן לזה!

לדבר את זה.

לשהות לבקש מהשם את זה.

במילים פשוטות.

כל יום.

ואם קשה אז יותר חזק לבקש.

ותמיד תמיד לחשוב

מהי מטרת העל שלי? למשל זוגיות טובה לנצח ובית שלם ושמח לנצח -

אז מה מקרב אותי למטרת העל הזו שלי?

ומה מרחיק אותי ממטרת העל הזו שלי?

וכ-ל מה שמקרב אותי למטרה - לעשות!

וכ-ל מה שמרחיק אותי מהמטרה - להתרחק!

ב"הצלחה רבה, מאחלת לכם שתזכו לצמוח ולמצוא המון מתנות דווקא בתוך התקופות שאסורים, ומתוכן להעמיק ולשמוח עוד יותר גם בתקופות שמותרים 🙏🌹

מחילה, עניתי לך אתמול (לא גילית סוד, זה ידוע בפורום) כי הייתי בטוח שמי שבפורום נשואים מחפש מטפל - מחפש לעצמו מטפל זוגי. אבל אם אתה בסה"כ רוצה לברר משהו כללי - אין צורך לאסוף כאן מידע.

מה ההכשרה שלכם?
כמה שנים אתם במקצוע?

מה היקף העבודה?

מנסה להשיג.

המושג 'מטפלים' הוא עולם מאוד רחב והתשובה לשאלותיך תהיה שונה מאוד מאחד לשני. אם אתה רוצה ללכת למישהו לטיפול, הגיוני לשאול אותו את השאלות הללו באופן אישי, אבל לא חושב שדרך הפורום.

גם מה גובה המשכורת וכמה יש להם ביו''ש.

המטרה שלך לא ברורה, (ואם כבר נראית כחשודה) ולכן אין רצון לעזור לך.

אתה שוקל ללכת לטיפול? אתה שוקל ללמוד טיפול? או שאתה סתם רוצה להסביר שהכל חארטה?

תסביר מה אתה צריך, תקבל תשובות למה שאתה צריך.