וראינו שאין מצב להמשיך לעוד שנה

אז היא עזבה

כדי לקבל את הפיקדון

מה הבחור עושה? איך הוא מתכוון לפרנס?

מש"ל את מקבלת כמה? גג 1000 בחודש. זה כלום.

בשביל להחזיק בית את חייבת לפחות לממן שכ"ד +2000 ש"ח בחודש. לפחות. (ואז אין לך כמעט מאיפה לחסוך..)

אם כבר החלטתם ואתם מתחתנים- אז להתחיל ללמוד מקצוע או להתחיל לעבוד. 

תעשי שירות לאומה יותר טוב אם תצליחי להחזיק בית לבד ולא תהיי לנטל...

איך את מתכוונת להסתדר כלכלית?

מה זה יעזור לך סיפורים של אחרים? אולי לזוג אחד יש הורים שתמכו בהם כל השנים האלו, אולי לזוג אחר יש חסכונות, אולי לזוג אחר יש יחידת דיור אצל ההורים, אולי זוג אחר קיבל מלגת לימודים.

בסופו של דבר השאלה היא, מה לך יש ביד שמאפשר לך להתחתן בסוף י"ב ?

הרי אם את ממש בוגרת ובשלה כדי להחליט להתחתן בסוף י"ב, בוודאי עשית סוג של חישוב מיניאמלי שמעמיד את סך ההכנסות שלך מעבר לסף ההוצאות שלך.

אז בואי תגידי את כמה אתם עומדים להכניס ביחד, ואז נאמר לכם אם אפשר להסתדר מזה. (הרי בטח חשבתם על זה)

היא אמור לענות  על השאלה הזו בעצמה.

התחתנתי חצי שנה אחרי שסיימתי י"ב. שנינו הגענו לביתנו עם הבגדים שעלינו. חוץ ממיטת נוער שקנינו אספנו את הכל והסתדרנו. יש איזה עניין כזה נחמד שנקרא "סיעתא דשמייא". ידעתי שעומד לפני בחור מקסים וטוב במיוחד שחבל לי לחכות איתו עוד הרבה שנים עד שאסיים שירות לאומי ותואר, והכרתי אותו עוד כשהייתי בי"ב, אז ויתרתי על שירות לאומי ובלחצם של הוריי התחלתי תואר כדי ש"אהיה מסודרת". ברחתי מהתואר כעבור שנה, ורק היום בגיל 26, אני לקראת סיום התואר שבו חשקתי. ב"ה שזן ומפרנס לכל. יש לנו שני ילדים מקסימים, חוץ מדירה, לא חסר לנו כלום, ואנחנו בונים את חיינו נדבך אחר נדבך. 

החיים הם לא שחור לבן. תואר ונישואין בגיל סביר ומקובל=רווחה כלכלית, אושר והצלחה בחיים, לעומת נישואין לפני רכישת השכלה= חיי עוני וצער. זו פשוט תאוריה לא נכונה וכבר הוכחה כלא נכונה. אחי וגיסתי התחתנו כמוני, שניהם היום בתחילת שנות השלושים שלהם עם שני תארים ביד והצלחה. את הכל הם התחילו אחרי החתונה עם ילדים בבית. 

ואני אומר לך יותר מזה. מי שמפרנס אותנו בכבוד וברווח כל השנים הוא בעלי שהקים עסק של הגברה ותאורה, ואין לו אפילו תעודת בגרות ביד. 

פשוט נחמד לקרוא סיפור כזה.

הרוח והאווירה.

אשריכם. תזכו לעוד הרבה-הרבה אושר, שמחה וכבוד הדדי.

זה באמת נורא לשאול ילדה שרוצה להתחתן בסוף י"ב אם יש לה תכנון כלכלי בסיסי.

בואי נגיד לכולם, עזבו תיכנון כלכלי תתחתנו עם "סיעתא דשמיא" והבגדים לגופכן, וכבר תסתדרו.

להתחתן בסוף התואר - זו מילה גסה ובורגנית.

עכשיו גם להשקיע מחשבה בשאלה איך נסתדר כלכלית - גם זה טרנד בורגני ?

את הסתדרת, אשרייך. יש המון אנשים שנכנסים לכביש נוסעים 140 קמ"ש בלי חגורה ולא קורה להם כלום, זה עדיין לא הופך את ההמלצה ליסוע במהירות המותרת ולשים חגורה להמלצה מיותרת.

כי חינכו אותי לפי התאוריה שלך. אבל אני פשוט מסתכלת מגיל קטן על אנשים סביבי, מבית ומחוץ, ומוצאת שהתאוריה הזאת פשוט לא נכונה. את יכולה גם להיות פרופסור לענייני המזרח התיכון, אבל אם אין לך סיעתא דשמיא, אז גם אם תהיי ראש הממשלה לא תשרדי אפילו רגע.

תמיד חינכו אותי לעצמאות כלכלית, לשר"ל-תואר-חתונה. כשהבאתי את בעלי לעתיד הביתה בשיא תקופת הבגרויות, חרב עליהם עולמם. אבל הם היו מספיק בטוחים בעצמם בשביל לא לראות את כל אלו שסביבם שבנו את חייהם הכלכליים גם אחרי חתונה וגם בלי תואר אקדמי בטוח. היום, לעת זקנה, התאוריה שלהם מתפוררת. הנה, אחותי הגדולה שהיתה גאוותם הגדולה והתעתדה לעשות דוקטורט רציני במדעים, זנחה הכל לטובת נישואין לאברך ומשרה של מורה למדעים. דוד שלי אח של אמא שלי, הוא אחד הגרפיקאים המפורסמים בארץ בתחומו, והוא מסיים רק בימים אלו, בגיל 52 תואר במשפטים. 

אגב, את רבי עקיבא את מכירה? הוא למד לקרוא בגיל 40. 

אפשר לבנות חיים גם אחרי החתונה. אפשר לבנות במקביל. אז זה קשה, ודורש צמצום. סו וואט?! אז הילדה לא תלך בגיל אפס לשחיית פעוטות, והילד יחכה עוד שנה בשביל חוג קפוארה. לפחות יש להם הורים מאוהבים ואוהבים. זה הרבה יותר חשוב. יש לי חמישה בני דודים שאין להם מושג מה זו אהבה של אבא כי רוב הזמן הוא בחו"ל. עושה כסף. 

שחררו כבר מהתאוריות המרובעות העצבניות האלו. לכל אחד יש את התבנית שלו. ואם לך מתאים קודם לסיים י"ב, לעשות שנת שרות בארץ ועוד אחת בחו"ל, ואז עוד חמישה חודשים טיול בארה"ב ועבודה בעגלות, ואז תואר מפוצץ בראיית חשבון ותואר שני במנהל עסקים, וואלה יופי. אני שמחה בשבילך. יש לי חברה בת 25 שיש לה כבר שני תארים מכובדים והיא בקושי מקבלת הצעות לשידוכים למרות שהיא מקסימה ומתוקה. והיא מתה להתחתן. 

אז לכל אחד סדרי העדיפויות שלו, ומה שמתאים לו על פי המבנה הנפשי שלו. אני תמיד ידעתי שאתחתן מוקדם גם אם לא האמנתי בזה. אם הבחורה הנחמדת ששאלה פה את השאלה הזאת גם מרגישה שזה מתאים לה, אז תואילי לאשר לה בטובך נישואין שמפוקפקים בעיניך. 

ולמענך, שחררי את הסטיגמות והתפיסות הנוקשות. מהניסיון של ההורים שלי, זה לא ערובה להצלחה. היום הם כבר נושאים בגאווה את עיניהם דווקא לזה שהתחתן בגיל 21 מיד כשהשתחרר מהצבא, וכבר בדרך לדוקטורט. החיים הם לא שחור ולבן. יש באמצע עוד המון גוונים יפים ונחמדים, גם אם את לא עפה עליהם. 

זה דומה לויכוח על חיסונים לילדים.

לצד המתנגד לחיסונים תמיד יהיו דוגמאות - הנה לא חיסנתי את הילדים שלי והם בריאים, וגם הילדים של דודה שלי לא מחוסנים והם משחקים בזבל כל היום והם בריאים כמו שור, אז הנה הוכחה שאפשר להסתדר בלי חיסונים כי הכל "סיעתא דשמיא"

העובדה שיש אנשים שמצליחים להישאר בריאים, למרות שהם לא מחוסנים. לא אומרת שלא צריך להתחסן.

העובדה שיש אנשים שהצליחו להסתדר בלי שום בסיס כלכלי, לא מעידה על כך שמזוג שעומד להתחתן לא נדרשת אחריות כלכלית מינימאלית. ולא חסרים דוגמאות, על זוגות שנאבקים עם קשיים כלכליים עצומים וחיים בדלות מיד לפה, בגלל שלא הצליחו לייצר לעצמם פוטנציאל הכנסה.

את הצלחת לצלוח נהר שורץ תנינים בלי פגע, אני עדיין מעדיפה לשים שלט על גדת הנהר "זהירות תנינים"

ואל תתני לדמגוגיה לבלבל אותך.

היא מציגה את זה כאילו מצד אחד עומד "סיכון" ומצד שני לא-כלום... וכאילו בתהתנהלות ההפוכה יש רק טוב..  אז עדיף "להזהיר מהסכנה". כאילו ממילא לא מרוויחים מזה כלום.

ואת הסברת יפה מאד איך מרוויחים הרבה מההתחתנות מתוך התום והיחס הנפלא הזה (שזה הורס את כל ה"אג'נדה המחושבת" שלה), ואיך דווקא מזה קיבלתם את המוטיווצינ ללימודים/עבודה.  זה כנראה דבר שאינה מסוגלת/רוצה להבין.

יש המון המון נשואים ועם תואר וגם עבדו בעבודה כלשהי

עד שהתחתנו- ועברו למקום אחר.

ואז מתחילים הקשיים

למה נראה לך שקל למצוא עבודה? גם אם את עם תואר?

אני סיימתי תואר, כבר עבדתי 3 שנים במקצוע שלי (כשהייתי רווקה), לפני שהתחתני הייתה לי עוד הצעת עבודה במקום שגרתי בו.

אבל התחתנתי ועברתי לגור במקום אחר ושם לא מצאתי עדיין עבודה (כבר שנה), למרות שהיה יכול להיות קל למצוא פה..

אין פה פחות מקומות עבודה מאיפה שגרתי בעבר.

ככה זה החיים- אין ביטוח כלכלי על כלום. פרנסה זה משמיים.

ובמיוחד בתחילת הנישואין אין שום הבטחה שתצליחי להסתדר אחרי שתעשי תואר או אחרי שתגדלי.

אני מכירה במקום שאני גרה בו נשים שהתחתנו מיד אחרי שירות לאומי והן מרוויחות יותר ממני, בעלת התואר והמבוגרת.

ואפילו כבר יש לי תואר ביד

אבל ההכנסות קטנות מההוצאות כרגע, כי לא מצאתי עבודה אחרי החתונה במקום שאנחנו גרים. קורה.

וההורים לא עוזרים לנו כי אנחנו לא מבקשים ולא חסר לנו ב"ה.

וב"ה הכל בסדר.

פעם גם אני חשבתי שאלה שמתחתנים ממש מוקדם עושים טעות, והם חסרי אחריות- כי איך הם יסתדרו למען ה'?

ומה הם חושבים לעצמם? למה ההורים צריכים לשלם עליהם הכל?

אבל הנה גיליתי את טעותי.

אפשר להתחתן גם בגיל 25, אחרי תואר ראשון, אחרי שעבדתי כבר כמה שנים

ולגלות שפשוט מתחילים חיים מהתחלה,

במיוחד אם עוברים למקום אחר וחדש- ואין עבודה.

בהצלחה רבה!

אבל רציתי הרבה לפני כן...

וזה שיש לי תואר זה ממש לא גורם לנו להיות עשירים. אופס.

גרים בקרוון, שלוש ילדות, בינתיים לא קונים דירה ואפילו קונים לפעמים חפצים ובגדים ביד שניה.

כשלון חרוץ של התיאוריה שלך, הולכת בחוצות. צר לי.

כי הרי יש הומלסים, שהם חסרי כל למרות שהם למדו בבית ספר, אז מה הטעם ?

יש גם אנשים שטובעים בים, למרות שהם למדו שחיה, אז מי צריך ללמוד שחיה מה הטעם, הנה הוכחה ניצחת שלימוד שחיה זה לא ערובה לכלום, אז עדיף לא ללמוד.

הנה אני עשיתי תואר, ואני לא רואה מזה פרנסה, אז זו הוכחה ניצחת לכך שכל האקדמיה מיותרת.

נכון אין תעודת ביטוח לכל מי שלומד,או לכל מי שעובד בעבודה מסודרת.

אבל עדיין יש לו יותר כלים להצליח

ויש דבר בחיים שנקרא "נקודת פתיחה" וכן רוב האנשים מצליחים יותר כאשר נקודת הפתיחה שלהם יותר טובה. תמיד יהיו חריגים לכאן ולכאן, אבל זה עדיין לא אומר שלא צריך לשאוף לנקודת פתיחה טובה יותר.

יש אגדה על אבא אבן, שבטקסט של אחד מנאומיו הופיעה הערה בכתב יד: "טיעון חלש, להגביר את הקול".

ב"נאום הצעקות" של נפתלי בנט.

(כשהוא בחר לא לצעוק את דבריו, למרות רעשי הרקע הלא-נגמרים).

של הרומאי קיקרו מהמאה הראשונה לפני הספירה

בואי נסתכל על השוק ונברר- מה נקודות הפתיחה שמהם צמחו רוב האנשים שהגיעו להצלחה כלכלית?

איזה פרמטרים היו חוזקות ואיזה חלקים מהפתיחה היו נחמדים אבל לא יותר מזה?

מרכיבים למשל-

יכולת אינטלקטואלית ומנת משכל

יכולת תקשורת בין אישית ותיפקוד חברתי

הון עצמי ראשוני 

ביטחון עצמי

יצירתיות

חשיבה לפי נורמות מקובלת בחברה, התנהלות במערכות חוקים ותקנים

חשיבה יצירתית ופורצת גבולות

יכולת הסתגלות מהירה לשינויים

יכולת שמירה על תפיסה קיימת גם במציאות משתנה

ידע, רכישת קודקס מידע מסויים, רכישת התמות בתחום צר וספציפי

יכולת למידה עצמית, ידע כיצד ללמוד, יכולת ללמוד כל נושא רחב וחדש, הבנה קטנה בהרבה תחומים 

יכולת לעסוק באומנויות- ציור ריקוד נאום משחק

יכולת כתיבה וניסוח רהוטה 

ביטחון עצמי ואהבה עצמית, אהבה ואמון בעולם 

תואר אקדמי 

ניסיון מקצועי והכשרה מעשית- עיסקית 

יש לך עוד מרכיבים לרשימה?

מה המקום מבין הרשימה כולה- של תואר אקדמי? 

וביחס לחלק שלו במרכיבי הצלחה- כמה חלקי משאבים משקיעים כדי להשיג אותו? 

(משאבים כלומר כסף לשכר לימוד, כסף שלא מקבלים כי לומדים במקום לעבוד, זמן שהולך על הלימודים, משאבים נפשיים, יכולות שיכליות שמתקבעות לדוגמות חשיבה ומחקר של אקדמיה... ועוד...) 

השאיפה לנקודת פתיחה טובה יותר כדי להגיע לבסיס כלכלי היא נכונה

השאלה- מה נקודת הפתיחה שרלוונטית לעולם שאליו מתכוונים לזנק? 

(גם אני יודעת לכתוב משפטים בהדגשה) 

מי שמתעשר או עולה לגדולה, זה לא תמיד בגלל השכלה/חכמה.

לראיה תראו הרבה מנהלים וכו. שלא סיימו תיכון.

עד היום לא מצאתי הסבר איך אדם מצליח (כמובן סיעתא דישמיא)אני מתכוונת בראיה של אדם פשוט.

יש עניים שהגיעו לעשירות, יש טיפשים שהגיעו לגדולה....

זה המון עניין של תזמון ופרוטקציה,

אני רואה את זה בעבודה,יש כאלו שלא הייתי שמה עליהם כלום, משום בחינה והם בתפקיד רציני.

יש כאלו שמוכשרים ,חכמים ולא מתקדמים לשום כוון.

ושאין לו השכלה גבוהה בתחום כלשהו.

אף אחד בכלל!

ובשום תחום, לא בממשל ולא בכלכלה ולא במדע ולא ברפואה ולא בעסקים ולא בצבא.

אין דבר כזה.

אם יש לך דוגמאות למנהלים שלא גמרו תיכון, זה מעניין לדעת למי את מתכוונת.

לא משנה כמה טיעונים תטען, הרי שום דבר לא ישנה את העובדה ש:

ילדים בני 18, שמתחתנים בתוך השרות לאומי, בלי יכולת כללית, ומגדלים ילדים כאשר הבעל לא עובד, והאמא מגרדת שתי משרות, ומדווחים על שנים של מצוקה כלכלית, חיים מהיד לפה, מלבישים את הילדים בגדים יד שניה, והולכים כל שבת לאכול אצל אמא כי זה יקר להרים שבת, ונוסעים בטרמפים כי למי יש כסף לדלק, וחיים בשכירות של 1500 ש"ח מקסימום כי מי יכול להרשות לעצמו יותר מזה, ורואים בהכנסה זוגית של 10K "משכורת יפה".

גברים שבמשך שנים לא יוצאים לשוק העבודה, וגם אז כשהן יוצאים הם עובדים בעבודות דחק, רבני גן, משגיחי כשרות וכל מיני מקצועות שאפשר לעסוק בהם בלי תואר ובלי מקצוע..

(כל התיאורים האלו, הם דברים שנאמרו כאן בשבוע אחד)

איו ספק שהם, הם מודל להצלחה כלכלית.

זו הצלחה כלכלית, ככה מפרנסים משפחה, וככה מתברגים במשרות החשובות במשק.

אני חושב שאנשים קנו כאן בצדק את הזכות לזלזל בכל האנשים העובדים, המשכילים, המרויחים משכורות יפות, המדענים, הרופאים, המהנדסים... פחחח.. כי הרי מה הם עשו עם התואר שלהם. 

רק שמעיה במעלה אחאב ג' שמעביר שיעור כל יום שישי בגן "רקפת" רק הוא יודע להרצות ולהסביר על מהי הצלחה כלכלית.

מילא היה מדובר בחברה מצליחה, אמידה, מסודרת כלכלית, אז הייתי מקשיבה ללהט הטיעונים שמסביר למה לא צריך אקדמיה, ולמה לא צריך השכלה..

אבל אנשים חיים בדלות, חיים במצוקה, חיים בחוסר.. ואז עוד מסבירים למה הדרך של אנשים אחרים לרווחה כלכלית היא לא נכונה.

פשוט "עולם הפוך ראיתי"

אם המטרה שלי בחיים זה רווחה כלכלית אז בניית משפחה תרצח לי את המטרה הזו.

משפחה עולה המון כסף כמו שכולנו יודעים. וגם קריריה אי אפשר כל כך לעשות עם משפחה.

זה מסיח את הדעת, זה משאבים, זו השקעה.

אף אחד לא אומר יאללה בואו נתחתן מה שיקרה יקרה.

לאנשים כן יש תמונה בראש איך לכלכל את עצמם ופעמים רבות הם גם יותר מבחצי דרך לשם.

לא רואה פסול בלהתחתן תוך כדי או אפילו לפני תחילת תואר.

אפשר לעבוד אפשר ללמוד ובכמה שנים ראשונים אפשר להסתדר מצוין.

אז נכון לא יוצאים כל שני וחמישי למסעדה

אין מנוי בתאטרון הקאמרי

לא נוסעים בקיץ לחו"ל

אין מותגים

אבל כן מאכילים את הילדים שמצטרפים

קונים בגדים יפים

יוצאים לחופשה משפחתית גם אם מצומצמת.

מוצרים דרכים להסתדר ולהנות בחיים.

הווה כזה הוא מאושר אם זה מה שאתה רוצה.

אם כל המטרה שלך בחיים זה להיות אדם עשיר ומרווח כלכלית הייתי מציאה לך לא להקים משפחה ובלל לנסוע לחו"ל. שם זה יותר קל.

מה חשוב לך בחיים זו השאלה.

וכשתעני תשובה לעצמך תפעלי לפיה.

לי חשוב אושר לפני עושר ואני מאמינה 100% שהם לא תלויים אחד בשני בכלל.

(אולי כן קצת אבל לא כמו שאת תטעני אלא הפוך)

לא מחפשת לעשות קריירה או להיות ראש מחלקה בבית חולים. 'להתברג במשרות החשובות במשק' כדברך.

מחפשת לפרנס את המשפחה שלי ולדאוג לה.

וסומכת על ה' (כן, כן, מבינה שגם את זה קשה לך להבין) שיהיה בעזרי.

לי חשובים חיי משפחה מאושרים ותקינים

אהבה

נתינה

ועוד כל מיני דברים שאני לא בטוחה שתביני.

אינני דוגלת בחיים עניים חס ושלום.

אני הכי בעד לעשות השתדלות כמה שאפשר.

אבל לי פשוט יש סדר עדיפיות שנראה שונה מאד משלך...

 ההורים כדי לחסוך- זה ממש להיות עלוקות. למה ההורים צריכים לממן אתכם? 

אם אתם מספיק בוגרים כדי להתחתן- אתם מספיק בוגרים כדי לדאוג לעצמכם כלכלית, 

אני לא מדברת על עזרה זמנית פה ושם מההורים- בעיקר כשזה בא מההורים, שאוהבים ורוצים בטובת ילדיהם, 

אני אעזור לילדיי כמה שה' יתן לי, והלוואי ויהיו בניי וחתניי שוקדים על התורה ולא עובדים, אבל כל זאת- רק אם אראה שהם מתאמצים לדאוג לעצמם ולא מתעלקים עליי.

אני מבינה שישר שלפת את התגובה האוטומטית מכל שיעור באולפנא "אצלנו יש משפחה וילדים, אצלם יש רק רדיפה אחרי כסף. זה או משפחה וילדים או רווחה כלכלית, זה לא יכול לכת יחד"

ואת היטבת לתאר את זה "אם המטרה שלי בחיים זה רווחה כלכלית אז בניית משפחה תרצח לי את המטרה הזו"

אכן, כל המשפחות שחיות ברווחה כלכלית, פשוט רוצחות את בניית המשפחה שלהן.

כל מי שחי במסלול של , לימודים עבודה ואז חתונה אחרי בניית בסיס כלכלי, לכל אלו אין משפחות, אין זוגיות, אין אהבה (מושגים שכנראה אני לא יכולה להבין, פלא הרי שהתחתנתי והולדתי ילדים.. הרי אנשים כמוני לא יודעים לבנות משפחות)

רק דלות כלכלית, ובוז להשכלה, לימודים והכנה כלכלית לפני נישואים, רק זו הדרך לבניית חיי משפחה מאושרים.

וקצת הבנת הנקרא, בטיעון "עולם הפוך ראיתי" טענתי נגד אלו שחיים בדלות כלכלית ובצמצום, אבל עדיין מתיימרים לטעון שהם יודעים מה הדרך להצלחה כלכלית, שהם יודעים שאפשר להסתדר בלי תואר. ואילו כל האקדמאים שחיים ברמת חיים גבוהה יותר מהם, כל אלו כנראה לא יודעים מה הדרך הנכונה.

ומה את ענית?

נכון לא נוסעים לחו"ל, לא יוצאים למסעדות, חיים בצמצום וכו'.. את רק מוכיחה שוב ושוב את מה שאני טוענת.

ובמאמר מוסגר

יש כאלו שמאמינים ש"בניית משפחה" לא אומרת בהכרח להוליד שישה ילדים, כאשר אין מה לאכול. אלא בניית משפחה אומרת, להוליד ילד, כשיש לך את כל הכלים לדאוג לרווחתו.

אז גם משפחות בורגניות, שחיות ברווחה כלכלית גם הן בונות משפחה, וגם אצלם יש זוגיות מאושרת.

לא חייבים "לרצוח את בניית המשפחה" כדי לחיות ברווחה כלכלית, ולא חייבים לחיות ברמת חיים נמוכה כדי לגדל ילדים.

כשהיא כתבה שבניית משפחה תרצח לה את הרווחה הכלכלית היא לא התכוונה שאין אנשים שחיים ברווחה כלכלית וטוב להם.

כולנו יודעים שיש.

היא התכוונה שבניית בית ואחזקת ילדים זה עניין של הרבה כסף.

ומובן שמי שהולך בגישה של- להתעשר כמה שיותר, עדיף לו, מבחינה פיננסית לא להתחתן ולהוליד ילדים ולחסוך בכך מלא הוצאות ענקיות.

הדברים שלה הוצאו מהקשרם לגמרי.

ולגבי מה שכתבת במאמר המוסגר- לא זוכרת שראיתי בשום מקום מישהו שכתב שהם מביאים ילדים כשאין מה לאכול.

זו המצאה שלך.

הכי רחוק שאנשים הלכו עם הטענה הזו היא שהם מצטמצמים בהוצאות.

אלא שאת בנית איזה משוואה דמיונית לפיה הצטמצמות בהוצאות ורמת חיים שלא כוללת "יציאות", טיסות לחו''ל ומותגים= אין אוכל בבית וחוסר זהירות כלכלית.

אף אחד לא אמר שהוא לא רוצה לחיות ברווחה כלכלית, אף אחד לא טען שרווחה כלכלית זה הפך הדת וכולנו מסכימים שהרבה יותר נוח כשיש כסף עודף.

הדבר היחיד שמנסים (שוב ושוב) לטעון בשירשור הזה הוא שלחיות בצימצום (ול-א בחוסר משאבים טוטאלי!!) זה לא כזה נורא כמו שאת מנסה להציג..

את יכולה לטעון שלחיות ברווחה זה יותר כיף. את יכולה לטעון שבענייך לא נעים שאין כסף לצאת למסעדה או לטיסה לחו''ל. את לא יכולה לטעון שאסור לעשות את זה או שזה נורא ואיום באופן אובייקטיבי, כי זה שקר.

"יו לנו 4 שנים לא פשוטות בכלל אחרי זה, מכיוון שהוא החליט שהוא רוצה ללמוד תכנות, שהלך והתארך. כל התקופה הזאת עבדתי במספר מקומות (ובנתיים נוספו עוד שני ילדים למשפחה) והיה לו חשוב לא לקחת שום עבודה שלא מתימה למה שלמד. הוא סירב לעבוד אפילו בעבודות זמניות.

4 שנים קשות (וכמובן שהיום אני יודעת שזה היה רק 4 שנים) שמה שהחזיק אותי היה שהתמיכה שלי בו ללא תנאי - תחזור אלי ובגדול. 4 שנים ששתקתי ותמכתי והיו פעמים שבקושי היה מה לאכול! "

והיא זו שניסתה להסביר ל"שמי תכלת" שאפשר להסתדר, וזה הטריגר לכל מה שאני אומרת שלגדל שישה ילדים ולהגיע למצב שאין מה לאכול, זה לא נקרא להסתדר!  זה נקרא הפקרות כלכלית.

של אשה שתומכת בבעלה במצב שלא ניסו מראש להגיע אליו, ומגלה הבנה לאופיו, כמו שגם קורה הפוך, בכל מיני נושאים, לא רק "כלכליים". והסבירה איך בסוף היחס הנפלא הזה חזר אליה בגדול.  היא לא ניסתה לעשות כל אידיאולוגיה מ"בקושי מה לאכול" - אלא אדרבה, מתוך הבנה כמה זה דחוק, להראות איך תמכה אפילו במצב כזה.

ולהגיד שלא יולידו ילדים במצב כזה - זו הפקרות משפחתית.

היא היום במצב נפלא, שמחים, ילדים בריאים, בעל ואשה אוהבים, בעל מפרנס.  אז רואים שהיא צדקה והצליחה. "השקיעה" - וקיבלה. גם בלימודים משקיעים... אז את לא נותנת למציאות לבלבל אותך?..

אולי היא תשלח לך תמונות של ששת ילדיה, ותגידי לה על מי מהם היית מציעה לה לוותר, ר"ל?....  עולם הפוך ומעוות.

[ואגב, מוזר: איך פשרנות בעניינים  הכי קריטיים ומשמעותיים, שעיקר אושר האדם תלו בהם - נתפס כ"לגיטימי".. כמו שכתבת באיזה מקום על סוג-"דוסים" שנהיים מתוך האקדמיה עם השנים "סתם מזרוחניקים" (שם רע על אנשי המזרחי, אבל זה לא הנושא). כלומר: אנשים שמאמינים שהטוב תלוי בקיום דבר ה' - שאחרת למה הם "דתיים".. - אבל מרשים לעצמם לזלזל בכך.  אבל פשרנות בעניינים כלכליים, ייהרג ואל יעבור"... מוזר מאד.  כמובן, אפשר להיות גם יראי ה' וטובים, וגם במצב כלכלי טוב. אין סיבה שלא. אבל בוודאי יש סדרי עדיפוית]

א) היו לה ארבע ילדים. לא שישה. (נכון שזה נשמע הרבה יותר אחראי פתאום?)

ב) ברור לכולנו שהיא לא נכנסה למצב הזה לכתחילה. אז אל תהפכי את זה כאילו שהיא עשתה מזה אידאולוגיה.

(ויותר מזה- במצב שהיא נכנסה אליו היא נהגה הכי טוב שיכלה בסיטואציה)

ג) זה רק מחזק את הטענה, אפשר להסתדר גם בדוחק. לא הכי כיף ולא הכי נעים, אבל אפשרי!

ד)היא כתבה שבעלה פוטר מעבודתו בהוראה, כלומר היה לו תואר בהוראה ועבודה בהוראה,מה שמוכיח, שוב, שתואר לפני החתונה הוא לא ערובה ל"ביטחון כלכלי".

אני מודה שהצלחת לבלבל גם אותי לשניה והייתי צריכה לחזור להודעה המקורית של אמא ל7 גמדים.

לא חוכמה להעתיק מתוך הדברים שלה רק את מה שנוח לך..

http://www.inn.co.il/Forum/Forum.aspx/t651655#7265958

מה שאחרים אומרים, זה "לדקלם"..

היחידה שמדקלמת פה, זו את. רק שזה מכיוון שבצדק גורם ללא מעט אנשים כאן דחיה.

את מדברת על הבנת הנקרא?!  הרי הבאת את דבריה - וציטטת אותם הפוך...

היא אמרה שאם כל המטרה שלה זה רווחה כלכלית - אז אכן בניית המשפחה כפי שהיא בנתה, "תרצח" את הרווחה הזאת.

ואת מיד ציטטת הפוך: כאילו אמרה שהרווחה הכלכלית "תרצח" את המשפחה.  זה קורה שוב ושוב.

אבל מהמשך דברייך, נראה שכנראה זו "טעות" שמגלה משהו ממחשבותייך...

את כותבת ב"מאמר מוסגר".. על כאלה שלא חושבים שבניית משפחה זה דווקא להוליד שישה ילדים. לפי הכסף.. (וכדרכך - את מעוותת טיעוני אחרים ומציאות לנוחות הטיעון. כאילו הברירה היא שישה ילדים ו"אין מה לאכול", או נסיעות לחו"ל.. עקום טוטאלית).

אז הנה, נכון. פה ההבדל הבסיסי. את באמת מעולם אחר. אצל האשה הזו, משפחה זה אכן ילדים. הרבה ילדים. אצלך קודם כל הכסף. אם אין הרבה כסף, אז פחות ילדים, פחות חיים. 

מבחינתך, מי שישקיע המון מאמצים ושעות כי יש לו "קריירה" וכדי להרוויח מליון דולר - מן הסתם זה אדם.. זה טוב..  ואם בגלל זה יהיו פחות ילדים כי זה עלול להפריע "לממש את עצמו" - כנראה גם בסדר..

מבחינתה  -ההיפך: ילדים, יותר יקר ממליון דולר. בשביל זה שווה להשקיע, להתאמץ, אפילו להידחק.  זה האושר והאידיאל הכי גדול.

אז כנראה את באמת צודקת במה שכתבת על עצמך: "מושגים שאני לא יכולה להבין". כנראה באמת אינך יכולה להבין.  אבל מי שיש לו הרבה ילדים (ולמה רק שישה - יותר...), יודע שאין אושר גדול מזה - להורים, לילדים, למשפחה (ונא לא להתחיל להביא דוגמאות דמגוגיות - כבר ראינו גם "עשירים" מסכנים מאד).

צריך לומר את האמת:

הנושא המרכזי איננו מה שאת כל הזמן מנסה "לדחוף", כאילו או רווחה כלכלית או משפחתיות (זה כאילו מה שאת אומרת בעצמך, שזה לא תלוי, אבל את מנסה כל הזמן "להביא" את דברי החולקים עלייך לכאילו זה טיעונם, כי זה לא מצריך להתמודד עם העיקר).

הנושא העיקרי הוא מה העיקר, מה שבפנים, או מה שבחוץ.

ואושרו של האדם - גם מכספו ונכסיו, נמדד במה שבפנים. "טובה פת חריבה ושלוה בה מבית מלא זבחי ריב". זה לא אומר שצריך לשאוף לפת חריבה, אבל אומר מה הסדר.

לכן,אלו שתופסים שהעיקר זה החיים, הפנימיות, הטהרה - הם אומרים, להתחתן כשבשלים לכך נפשית (לא אחרי "ניסויים" עם אחרים..), לא לחכות ב"רווקות" ותוך כדי כך לעבור עבירות (וכן - לעבור עבירות זה דבר גרוע מאד ל"השקפה הפרימיטיווית" הזאת. ועבירות מסוג זה, ממש הריסת המוסר והנפש), להתחתן בראשוניות, בטהרה, באהבה שיש בה תום ויושר (וכן - מי שלא, לעולם לא יחוש את זה כבר. איבד את זה - ולא פלא שממציא אידיאולוגיות לחפות..), לבנות בית שיסודו בתורה, עם כיוון אידיאולוגי (מה שאת קוראת "להתנדנד על הסטנדר" - שוב, מי שלא חש לא יבין) אפילו אם כתוצאה מזה בשנים הראשונות יידחקו קצת בפרנסה, להוליד הרבה ילדים, לא לדחות בגלל קושי כלכלי כל זמן שרואים שאכן מצליחים לשמוח ולשים את התוכן הלבבי בתור עיקר, לראות את העיקר באושר בחיים הפנימי. 

אכן, זה אינו אומר שחייבים לחיות בעוני כלכלי כדי להיות מאושרים. לָמה שיהיה.. לפעמים יש מקצוע לפני כן, לפחות לאחד מהם, לפעמים תוך כדי השנים הראשונות (כבר אמרנו - סדרי עדיפויות).

בוודאי שאם יש "מקצוע" שלומדים לו באופן מסודר, זה יכול לעזור כלכלית, אם כי כמו שהביאו, יש גם אפשרויות של הצלחה כלכלית בלי זה (הרי מתוך הכותבים פה כנגדך - יש אנשים ששניהם עם השכלה אקדמאית, או שאחד מהם או-טו-טו.. אני מכיר אותם).

הם ישמחו בהחלט ב"הצלחה כלכלית", ובצדק, כי אצלם זה ישרת בסיס בריא שקיים מקודם, בסיס של טוב. אבל הם לא יישברו אם זה לא יהיה ולא יחליפו את העיקר בטפל.

והגישה השניה, היא לראות ב"הסתדרות החיצונית" את העיקר. ולכן, לדחות נישואין עד שכביכול "מסודרים" (מה שלא פעם מחפה פשוט על אי יכולת למציאת בן זוג ולמחוייבות.. ההיפך מה"אחריות" שמתיימרים בה כלפי חוץ), בינתיים לאבד את הראשוניות הנפלאה שיכולה להיות בנישואין (ולהלביש על זה אידיאולוגיה ש"אדרבה, זה טוב".. אפילו בשביל הבעל...); אח"כ לציין את "רמת החיים" לא לפי תוכנם, לפי ה"נכס" העיקרי שהוא הילדים, לפי האושר הפנימי שכולל יכולת של כל אחד להכיל ולראות בעין טובה את בן זוגו/ה, ולא לראות בכל דבר כזה פשוט אי הבנה של התפקיד של השני... ; לראות "רמת חיים" לפי "קפה גרג", נסיעה לחו"ל פעם בשנה, דירת ארבעה חדרים בגבעת שמואל"...  רחמנות.

הלוואי שתזכי שיהיו לך את התובנות הראשוניות והתמות שאומרים ב"אולפנה" (ולא בצורה מעוותת כמו שאת מצטטת אותם, כמו גם דברים אחרים מכיוון זה, בשנאתך ומרירותך. הפסדת את זה. חבל מאד. בלי תום ראשוני - אין שום שכלול אח"כ, אלא אם כן חוזרים בתשובה עמוקה. לא פלא שאח"כ כבר לא מרגישים בכלל מה הפסידו. כשמר בפה, גם המתוק מורגש כך..).

טרמינולוגיה: "רמת חיים" זה לא מתחיל מכסף. וזה שמדקלמים הרבה מה שאומרים ברחוב, לא עושה את זה לנכון יותר.. גם "אקדמאים שמרוויחים הרבה" יכולים להיות ברמת חיים מאד נמוכה, הרגשתית, ערכית, משפחתית וכו'. אם הם יהיו קודם כל בני אדם, אז יוכלו להשתמש גם בלימודיהם/מקצועם לשרת את רמת חייהם הזאת.

"לימודים" - זה קודם כל לימוד תורה. זה בונה את פנימיות האדם (מי שלא למד - שלא "יסביר" מה שאינו יודע).

אח"כ, גם לימודים אחרים. לא רע - אדרבה, תלוי אם היראת שמיים והערכיות קודמים להם או לא. מה משרת את מה.

הקיצור, אכן ניתן לחיות ב"רווחה כלכלית" גם עם משפחה גדולה. מי שיש לו "השכלה אקדמאית" והכנסה נאה, אינו חייב לחיות ברמת חיים נמוכה מבחינה רוחנית. זה נכון.

השאלה היא של סדרי עדיפויות. מה עיקר ומה טפל. מה עושים כשדברים מתנגשים, מה ה"מושגים" (לא פעם מחוסרי תוכן מציפים את חייהם ב"רווחה חיצונית". משקים את הצמאים חומץ..).

ומי שבעיניה לא בהכרח הולדת ילדים קודמת להרבה כסף (מענין - הטוענים הללו, בד"כ גם כשהם מאד "עשירים", אין להם הרבה ילדים..), ו"לא חייבים שישה ילדים" (למרות ה"ציפוי" שזה רק כשאין מה לאכול.. כאילו מישהו פה במצב כזה..) - אז באמת אלו מושגים משפחתיים שונים לגמרי.

ולא "כל האקדמאים לא יודעים מה הדרך הנכונה". למה להוציא שם רע? רק אלו שבאים עם טיעונים כמוך לא יודעים.

אני מכיר, ממש מקרוב מאד, משפחות שלמדו שם לימודים אקדמאיים (והם לא מכנים את עצמם "אקדמאים" כי אצלם לא זו מהות האדם..), חיים ב"רמת חיים" (בלשונך) גבוהה ממך, יש להם יותר ילדים, דירות עם יותר "חדרים" ממה שתיארת (גועל בעיני להתייחס לזה בכלל), התחתנו צעירים ולימודיהם הללו היו תוך כדי, חלקם בכלל הבעל עוד למד תורה כמה שנים אחרי הנישואין. 7,8,10, וכו'.. ילדים, "זוגיות" נפלאה ומכילה אחד את השני (גם כשלמישהו פתאום "אין עבודה"..) - והם כנראה מאושרים הרבה-הרבה ממרירותך הדלה. וגם מי שגר בקראוון ושמח וערכי וטוב לו..

דוגמאות: בעל מהנדס, אשה מפקחת בכירה, 8 ילדים, בית גדול בלעה"ר, התחתנו צעירים, תוך כדי לימודים.

בעל מנהל מוסד ידוע, אשה עם כל מיני תארים אקדמאיים, ילדים כנ"ל, התחתנו צעירים מאד. לימודים תוך כדי, הבעל עוד למד 3 שנים בישיבה.

אשה כנ"ל עם ה"תארים" (זה לא מענין אותה כקליפת השום), בעל שלמד הרבה מאד שנים תורה ברצון ועידוד אשתו, כיום עומד בראש גוף חשוב, 10 ילדים..

כל הנ"ל, משפחות שמחות, הכסף לא העיקר בעיניהם. גם ילדיהם חשים, מתוך השמחה שחוו בביתם, שהרבה ילדים זה הרבה למעלה מכסף..

יש עוד מלא דוגמאות. חבל על הענין..  זה רק היה להראות כמה הדברים מעוותים.

השאלה אינה מתחילה מהאם להרוויח  כסף זה דבר "גרוע". הנקודה היא סדרי עדיפויות - וההצגה המעוותת כאילו הברירה האולטימאטיווית "לימודים, עבודה וחתונה אחרי בסיס כלכלי"...  כאילו  בן אדם הוא רובוט; וכשרואה שבעצם אינו, מחפה על כך ע"י אידיאולוגיה שבעצם זה טוב לפני כן "להתנסות" ללא נישואין. מבחיל.

אז יש אנשים טובים, שמתחתנים צעירים, לומדים לפי סדרי עדיפויותיהם, חיים לפי סדרי עדיפויותיהם, וכנראה גם חיים יותר טוב. במושגים העיקריים.

כיצד לקחת את דברי והפכת וסילפת אותם.

"מבחן התוצאה"..

כתבה אמא ל7 ילדים,

החיים עוד לפניהם ב"ה, כנראה ילדים די צעירים.

משפחה שהאבא והאמא אוהבים זה את זה, מכבדים זה את זה, מוקירים טובה אחד לשני - כל אחד על הטוב שגמל לו ב"תורו", על ההבנה.. אשה שמחייכת בחיבה על "חולשות" בעלה בהסתגלויות מסויימות - ומתכבדת באיך הוא מחזיר לה כעת וגם מפרנס בריווח.

הילדים, מן הסתם גדלים מאושרים במשפחה כזו.

אז לכתוב לה "מוסר" שלא היתה צריכה ללדת עוד ילדים כשהמצב הכלכלי היה דחוק..  גם כעת, כשכבר רואים מה יצא מזה; וזה לא יצא "במקרה" - זו תוצאה ישירה של התייחסותם ההדדית, הכלתם, התמודדותם באומץ ושמחה.

אולי כדאי לשלוח תמונות של הילדים - ולהצביע: מי השניים מתוך הששה שהיו אז, שהיה צריך לא להביאם לעולם ר"ל, כי העידה שזה היה תוך כדי מצב כלכלי לא פשוט...

ב"ה שלא הלכו לפי תיאוריות כאלה.  תזכו לשנים טובות ונעימות ושמחות, עם כל ילדיכם, בהבחנה בין עיקר לטפל, שאינה מזלזלת במה שלא עיקר - אבל יודעת יפה את מקומו.

אבל יש בהחלט איזה קו של זלזול בלימודים גבוהים וחבל כי אין ספק שהשכלה היא המפתח לחיים המודרניים וכמו כן יש חשיבות רבה לרמת חיים גבוהה ונוחה.

אנשים זקוקים להרחבת הדעת אם הם רוצים להתפתח ולחיות כמו שצריך ולא להיות בלחץ בכל החיים או לפחות בכל השנים הטובות.

רמת חיים גבוהה גם תורמת לכל הסביבה ולכל המדינה. אנשים שמשתכרים היטב צורכים מצרכים ושירותים ובכך תורמים לרווחת הספקים, הם משלמים מיסים ובכך תורמים גם ליישוב וגם למדינה ואם הם עובדים בעיסוקים יצרניים (כגון מהנדסים) הם מקדמים את רמת החיים של המדינה כולה.

אבל אלו, ואולי עוד אי אלו, הם היוצאים מהכלל המעידים על הכלל

גיל 21 ואהדת הציבור וזה הכרטיס שלך לכנסת, תתפלאי כמה לא משכילים היו

השכלתית אל עבר האופק הכלכלי הנכסף...גם יש שזוכים בלוטו, אך ה' ברא את העולם כך שיש להתאמץ כדי להפרנס, "בזיעת אפיך תאכל לחם".

למנכ"ל פוקס (חברה של מאות מליונים) אין בגרות.

http://www.themarker.com/advertising/1.457326

הוא נשר בנערותו מהתיכון כדי לפרנס משפחה ומשם התקדם...

יש בעיה גדולה מאוד כשמנסים לכתוב על מה קורה.

כשמסתכלים על סטטיסטיקות מהסוג של הכתבה שנתת לי, לא ברור בכלל מי נכנס לאיזה קטגוריה.

האם שרברב מצליח ואמן באיתור סתימות שגובה מאות שקלים על כל פגישה הוא בעל "השכלה תיכונית"?

איפה נכלל הסיני המומחה לריצוף שלוקח על עבודתו המקצועית 20 אלף שקל בחודש?

ומה עם ד"ר למדעי המגדר שאין שום ערך אמיתי לתחביב הארור שלה אם לא מערבים גזל כספי מיסים בדרך?

בהשוואה למשל למהנדס בניין בעל תואר ראשון ועוד קצת?

ברשימת ה"השכלה תיכונית" נכללים הרבה מאוד אנשים שעובדים בעבודות זמניות (למשל משוחררי צבא) או אנשים שיש להם בעיות מסיבות אחרת לגמרי (למשל עולים חדשים מבוגרים עדיין בגיל העבודה).

ברשימת האקדמאים נכללים גם עורכי הדין המתחילים שמקבלים שכר לא רע, אבל "נטחנים" בשעות בלתי אפשריות ולעיתים גם בשבתות וחגים.

אני לא מדבר על "יזמים" שהקימו עסקים משגשגים, אלא סתם על עצמאים שעובדים עם חשבונית עבור לקוחות ולא תמורת משכורת עבור מישהו אחר.

חשמלאי (קורס קצר יחסית, ואחר כך - בעיקר מיומנות), טכנאי מכונות כביסה/מקררים, מתקין מזגנים, שרברב, ועוד כל מיני בעלי מקצוע שמכירים בעבודה.

אפילו הדולות שמסתובבות פה עונות להגדרה הזו.

לא אמרתי "לא ללמוד". אמרתי "לא ללמוד לתואר", כלומר להשקיע את הזמן בלהתמחות במשהו אחר.

כדאי לכם להתייעץ עם ההורים שלכם, האם הם יכולים לעזור לכם במשהו,

וכן מה התוכניות של הבעל? מתגייס? לומד? יכול במקביל לעבוד במשהו? 

(מנקה, ספר, מורה בשיעורים פרטיים וכו') בהצלחה בהחלטה.

לדעתי כאחת שעשתה שנתיים ש"ל, זה לא  נוח בכלל כשנשואים .

ואולי אפשר לוותר על כך ולתרום לחברה דרך הנישואים ובאופנים אחרים.

מה האפשרויות הנוספות שלך ? עבודה? לימודים? שילוב ביניהם?

בהצלחה, וטוב שאת חושבת על זה ומנסה להתכונן.

אני אישית אוהב את הבוקסרים הארוכים של פוקס (יש לי מבנה גוף רזה־בינוני בערך L)

לגזרה רחבה הרבה אוהבים רפויים

אין נוסחא מנצחת, לכל אחד נח משהו אחר,

זה פשוט לקנות אחד ולבדוק.

אולי לנסות לשנות אווירה, מקום.

לצאת סתם לסיבוב ולדבר

לשבת במקום שהוא לא הבית, כדי להתנתק ממנו לזמן האישי הזוגי שלכם.

אל תתייאשי, כי נשמע שזה בוער בך, ואת לגמרי צודקת.

ואם את אומרת שגם את כמוהו בקושי לקלף קליפות אז תנסי לחשוב מה עובד עלייך ועם זה תקלפי לאט לאט ממנו. זה בשלבים, בתהליך.

הלוואי ותצליחי

מדי פעם, כי הילדים כבר גדלו ועד שמפנים ואת האזור ומאפשרים שיחה שקטה לוקח זמן.

אז הוא מסכים ברעיון ואפילו תומך בו, אבל הביצוע בעייתי, הוא לא יזכור או יציע בשעת אמת ואני כן רוצה לראות ממנו איזה בדל של יוזמה.

זה באמת מאתגר בטח אם רוצים לשבת בבית ולכן יציאה החוצה מאפשרת יותר שקט וזמן זוגי נטול הפרעות. אם צריך אפילו לומר לילדים (אם הם עוד ערים), עכשיו אמא ואבא יוצאים לזמן לעצמם.

אפשר סיבוב, אפשר לקפוץ לפינת טבע (אם יש בסביבה), אפשר להוסיף משהו קטן לאכול (מאפה?).

מבין מאוד את הרצון שהוא יזום. אמרת שהוא לא כזה אז גם אם יתחיל ממך אותי מתוך זה הוא יראה שזה טוב, יבין (אולי ישמע ממך) את הצורך בזה וזה יבוא גם ממנו.

הלוואי

אף פעם הוא לא יזם? איך היה לפני החתונה או בשנים הראשונות?

זה נס שנשארנו יחד כשאני חושבת על זה לעומק

הבעיה שגם לי קשה הביצוע ובאופי של כן תמיד מעדיפה להצטרף מאשר להחליט וליזום

כבר עובד יפה מאוד מעל עשור עם הצלחות רבות מהרבה תחומים.

ברוך ה

כל הכבוד לשניכם

ואולי היה שווה לרשום את כל מה שרשמת כדי להגיע לנקודת העומק הזאת שאמרת. לא?

גם בתקופת החברות/אירוסין הוא לא יזם כלום?

אני לגמרי מבין את הרצון שהוא יזום. ואם את דומה לו אז כנראה שאת יכולה להבין למה הוא לא יוזם את זה, ועדיין אם בך זה יותר בוער תנסי את ליזום משהו, אפילו התחלתי, אולי רק להציע סיבוב שכזה או לשבת באיזה פינת חמד ושהוא יעזור לך ליצוק תוכן. זה יכול לעזור? אולי אחרי פעם פעמיים כאלה זה יביא אותו מעצמו ליזום כאלה דברים, יכול להיות? 

כלומר לתפוס את כל ה"מה כן" (ולא רק כל המה לא) ולעבור דרכו, לא לוותר עליו.

נכון, זה לא אידיאלי אם הוא לא יוזם.

ונכון, זה לא מושלם שאת זו שצריכה להזכיר בשעת אמת את ההליכה.

וזה באמת באמת היה משמח אותך אם הוא היה עושה זאת.

אבל יש בתוך כל הדבר הזה גם הדרגתיות שנכונה ויכולה להיות מאוד מועילה ומקדמת לשניכם גם יחד.

כלומר לא לחתור רק ל0 או 100, אלא ממש לעשות צעד צעד.

אז בתור צעד ראשון -

שאת הצעת שתעשו סיבוב בחוץ - מעולה!

והוא הסכים - מעולה!

ואפילו תמך ברעיון - מעולה!

ועכשיו נשאר את שלב הביצוע,

אז אם כרגע את זו עם החוזקה של לזכור ולהזכיר - גם מעולה! לא נורא בכלל כרגע, העיקר שתצאו, זה מה שחשוב עכשיו, ההתקדמות, הצעדים, הכיוון.

לא המושלם, לא סוף הדרך, לא בבת אחת.

צעד אחר צעד.

התקרבות אחר התקרבות.

לאט לאט ובהדרגתיות.

אז לבינתיים אם תנטרלי את המשוואה בראש שאומרת לך ש"אם בעלי לא יוזם = לא אכפת לו ממני אז כבר לא שווה כלום" (או משהו דומה )

וממש לשנות אותה בראש ל: "בעלי מסכים ואפילו תומך מאוד ביציאה זוגית להליכה = ככה הוא מראה לי שאכפת לו ממני, מהקשר, מהביחד ואני רואה את זה".

או לעוד משוואה מקדמת של "בעלי מסכים ואף תומך ביציאה זוגית וכרגע החוזקה שלי היא לזכור - אז אני אשתמש בחוזקה שלי ואראה את ההסכמה והתמיכה של בעלי ברצון ובביצוע עצמו לאחר התזכורת כחוזקות שלו".

כי באמת שכולנו רק בני אדם, עם חוזקות ועם חולשות.

אף אחד מאיתנו לצערנו לא מושלם, רק הקב"ה לבדו מושלם.

ואם אפילו נאמר על צדיקי יסוד עולם "אין צדיק בארץ אשר יעשה טוב ולא יחטא" אז מי אנחנו הנמלים לידם...

לכן כדאי מאוד לקחת בזוגיות את החוזקות של כל אחד, ולהתברך מהם.

וממה שהם אינם חזקים בו, לפחות לא כרגע - לשים בפרופורציה של האנושיות שלהם.

אז כרגע לך יש חוזקה של יוזמה - מעולה! תשתמשו בה! גם בהצעה וגם בתזכורת.

ולבעלך אולי יש חוזקה של הביצוע עצמו (להסכים, לתמוך, לעשות), אילו עוד חוזקות אחרות יש לו?

אולי יש לו אפילו מקומות בהם דווקא הוא יותר חזק ממך בדברים אחרים?

ממש לראות איך ניתן להתברך מהחוזקות של השני

וכמובן להביא לקדמת הבמה גם את החוזקות שלנו

והכי חשוב - לא להלביש על חיסרון של השני/ה שזה אומר שלא אכפת לו או הוא לא אוהב או אני לא חשובה, אלא להבין שפשוט כרגע הוא לא חזק בזה,

ודווקא לנסות ולראות את כל ה*מה כן*, במקרה הזה את ההסכמה והתמיכה הגדולה, ובטוחה שיש עוד.

כמובן שבהמשך אפשר לדבר על החשיבות של היוזמה גם מצידו, עד כמה זה ישמח אותך, מה זה יתן לך להרגיש שהוא יזום וכן הלאה,

אבל זה בהמשך הדרך, בצעד או בצעדים הבאים, ולא הכל בבת אחת

אז עכשיו ממש תתפסו חזק את הצעד הנוכחי הזה - וצאו להליכה ותהנו!

מגיע לכם את זה כ"כ!

בהצלחה רבה

אם גם את באופי טיפוס פחות יוזם, והרצון שלך הוא באמת להצטרף, אפשר בהחלט לנסות לדבר על זה בצורה ישירה (כמובן לא בהאשמה אלא כשיתוף של הלב שלך) ולשתף אותו למשל שכאשר את צריכה כל פעם ליזום או להזכיר - משהו חסר לך בחוויה הרגשית של להרגיש נחשקת/מחוזרת/אהובה/חשובה וכו', או שפשוט גם לך קשה לזכור ואת צריכה אותו איתך כאן

ולכן היית שמחה אם היה זוכר מעצמו לפחות בחלק מהפעמים.

ועל גבי הרצון הכה חשוב, חשוב גם לנעוץ עוגנים במציאות שיעזרו לכם בתכל'ס. 

והצעד הראשון לשם כך הוא באמת יצירה וקביעה של מרחב זוגי.

קודם כל לפנות ביומן מקום למרחב של הביחד שלנו.

זה יכול להיות שעה בשבוע, זה יכול להיות חצי שעה בשבת, זה יכול להיות פעם בשבועיים, זה יכול להיות 10 דקות בסוף היום וכן הלאה.

אבל לקבוע.

לשריין.

להכניס זאת בצורה אקטיבית ויוזמה ללו"ז וליצור קודם כל את המרחב הזה.

ועל גבי המרחב - ניתן לראות מה הלאה לצעדים הבאים.

לראות מה הלאה עוד יכול לעזור לשנינו, בהינתן ששנינו באמת לא טיפוסים יוזמים כ"כ.

למשל:

אחרי שקבענו מרחב זוגי

* אפשר לקבוע את הסיבוב בחוץ ביום קבוע בשבוע בשעה קבועה - וכך זה גם בתוך היומן וגם מוריד כל שבוע מחדש מאיתנו את עניין ה"מי יזם ומי לא".

* אפשר גם לשים תזכורות לשניכם ביומן לכך.

* אפשר להמשיך בתוך המסגרת הקבועה של המרחב הזוגי שקבענו מראש ולהוסיף לתוכה עוד דברים שמעניינים אותנו, ממש אפילו לעשות רשימה של כל מה שעולה לכם לראש שיכול לעניין אתכם ואז לראות את הרשימות של כל אחד ומה יכול להתאים ולהסתדר לשניכם גם יחד.

כך יש לכם "סל" של אפשרויות מוכנות מראש וכל פעם תוכלו לבחור אחת מהן.

* אפשר ואף מומלץ להצמיד לכל זמן זוגי כזה חיזוק חיובי - ממש להצמיד לו משהו מפנק ומשמח שמיוחד לכך אם הצלחנו, זה עוזר לקבע הרגלים חדשים.

לדוג: אם את אוהבת אייס קפה ואת מפרדנת לך אחרי כל פעם שיצאתם אייס קפה זה חיזוק חיובי

וכל דבר דומה שאוהבים.

* להתחיל מדבר קטן וקל ולא לצפות ולחכות רק ל"מושלם" הזה, אלא פשוט עצם הזמן ביחד הוא חשוב ובונה. לכן לא לחכות לאיזו "מוזה" או להרגשה המושלמת כדי להתחיל, אלא עצם הקירבה נוצרת שמאפשרים פניות אחד לשניה ולא לפני.

אז רק להתחיל. רק משהו אחד. קטן.

* מתוך הסעיף הקודם חשוב גם לזכור שלפעמים מה שעוצר אותנו זה לא חוסר רצון אלא שזה פשוט מרגיש משימה גדולה מדי או כבדה מדי או מורכבת מדי עלינו עכשיו, ואז ככל שהצעד יותר קטן ופשוט כך הסיכוי שזה באמת יקרה עולה.

למשל אם נחליט ש"נצא לסיבוב סביב הבניין לאחר ארוחת הערב" - זה משהו מוגדר ונקודתי ויכול לקדם גם את המוטיבציה.

* אפשר להחליט שעושים תורנות וכל שבוע מישהו אחר אחראי להביא רעיון ויוזמה (ואז הוא שם לעצמו תזכורת או עזרים אחרים שיעזרו לו לזכור וגם את כמובן בתורך )

* אפשר להצמיד את המרחב הזוגי לפעולה קבועה שממילא עושים כדי שנזכור - למשל אם מחליטים שכל שלישי בערב עושים הליכה אחרי ארוחת הערב או ההשכבות - זה משהו צמוד שעוזר לזכור.

* אפשר גם להחליט מראש על סימן היכר חמוד שאיתו נזכיר אחד לשניה את הזמן שלנו: כמו לעשות פרצוף מצחיק / מילת קוד / סימן מוסכם / שאלה פשוטה וחביבה של "מתאפשר לך עכשיו את הזמן שלנו?"

* אפשר לשים פתקים שיזכירו במקומות חמודים, כמו הקומודה, המראה, המקרר, הכרית וכן הלאה.

חשוב גם לזכור שהמוח שלנו בנוי מתבניות תבניות, וכאשר באים לעשות שינוי ישר יש את הקושי המובנה שהתת מודע שלנו מזדעק ואומר: אל תזיזו לי את המוכר והידוע! לא אוהב שינויים! לא רוצה שינויים! ובהחלט יש את החשש והרתיעה ממשהו חדש, שונה.

לכן כדי לשנות דפוס, כדי ליצור הרגל חדש - אנו נדרשים גם לסבלנות, גם להתמדה וגם לאורך רוח. 

לוקחים בחשבון שיהיו גם טעויות או נפילות בדרך,

לוקחים בחשבון שזה תהליך וצריך זמן וסבלנות על לקביעת ההרגל החדש בתוכנו,

מעצימים את כל הפעמים שאנו כן מצליחים (גם בפני עצמנו וגם לשני/ה),

מזכירים בסימן היכר כאשר שכחנו,

מביאים איתנו הרבה חמלה ונשימה עמוקה

ומתחילים.

באמת צעד צעד.

ולאחר כמה וכמה פעמים וחזרות כאלה - זה יהיה יותר קל ב"ה וכבר יתקבע להרגל החדש והטוב שלנו.

אז בתוך כל העומס המטורף של החיים והשיגרה השוחקת - כאשר אנו מכניסים בצורה *אקטיבית* זמן יזום ויוצרים ומאפשרים מרחב זוגי, כך צעד אחר צעד אנחנו מתקדמים ומעמיקים.

לא מצפים ל"זבנג וגמרנו", אלא בהתמדה פעם אחר פעם ושלב אחר שלב, לאט לאט.

על הקורס של יוני אנטמן.

זה קורס שמיועד לצד הנשי (יוני היא אישה, למרות השם). הנחת העבודה היא שאת עושה את הצד שלך, והוא כבר יגיב לזה (לא מצופה ממנו להשתתף או לצפות בשום דבר).

הרעיון הוא קודם כל ללמוד להכיר את עצמנו, מה הרצונות שלנו, הרגשות העמוקים, הכאבים שחוזרים על עצמם.

היא נותנת גם כלים של איך לתת לעצמנו מקום לכאב וקודם כל להתמודד בעצמנו עם הכאב, ואחר כך גם איך לתקשר אותם בצורה מקרבת, בלי לגרום לגבר להרגיש אשמה.

בדיוק היא מתחילה מחזור חדש (מה שלא קרה כבר שנה וחצי...).

לי אישית זה היה משנה חיים, יותר מכמה וכמה טיפולים שהייתי בהם.

אם תרצי פרטי יצירת קשר וכו'- בפרטי.

קודם כל ב"ה הקמתם בית, משפחה, ביססתם את החיים שלכם וזו קרקע יציבה לזוגיות פורחת.

אז עכשיו, אתם נמצאים בתוך שגרה טובה ורק רוצים להוסיף לה זוגיות טובה.

בהתחשב במצב של שניכם את יכולה לקחת דבר שלישי קבוע ומתחדש שדרכו תוכלו לבנות מסלול זוגיות.

כלומר -

לקבוע עיתים לדבר מסויים ששיוביל להתפתחות בקשר.

לדוגמה:

-אם אתם אנשים עיוניים: לקנות ספר מעניין, משהו לא שגרתי, בנושא שמעניין אתכם ולקבוע עיתים לקרוא בו / לשוחח על סוגיה מיוחדת שבו.

(הספר "גברים ממאדים נשים מנוגה" הוא ספר מדהים שמדבר על ההבדלים והמכנה המשותף בין גברים לנשים).

- אם אתם אנשים של חוויות: לקבוע "דייט שבועי" יום / ערב מסויים בשבוע שאתם יוצאים למקום שבחרתם מראש.

(אפשר לחלק את התפקידים - תכנון מסלול / ציוד / אוכל / וכו'...)

- אם אין לכם יותר מדי זמן לחשוב: ללכת לשיעור קבוע בנושא זוגיות - אם יש בקהילה / באיזור שלכם. 

(עצם ההליכה של שניכם מכניסה למודעות את החשיבות שיש לשניכם בזוגיות אחד עם השני)

ואז ליצור מציאות קבועה ומתחדשת שמוקדשת רק לזוגיות שלכם.

ומשם לאט ובסבלנות, השגרה הכללית גם תהיה מושפעת.

אנשים כבדים זה לא כמו אנשים קטועי גפיים.
אני בטוחה שלכל אחד מכם יש  נושאים שהשיחה עליהם קלילה נעימה וזורמת.
אפילו אם זה משהו "טפשי" או ילדותי. ז"א שזה לא היכולת או הכישרון, אלא התפיסה של הנושא.
יכולה לומר לך על עצמי, במשך שנים נמנעתי ופחדתי לעשות צעדים ממחסומים פנימיים של פאדיחה ואיזה מביך ובושות.
מה אני אגיד שאני אוהבת x.y.z?
מה אני אשתף שבא לי כך וכך?
איך זה ייתפס, איך זה נראה מבחוץ?


את מתארת קושי, מתארת מציאות של נתונים טכניים- ששניכם כבדים ואולי קצת סגורים. יש לזה סיבה, בד"כ אנשים כבדים או סגורים לדבר או לעשות דברים מסויימים כי מפחדים מהשלכה. שווה לעצור ולשאול- מה ההשלכה שממנה מפחדים? האם יש מקום מהותי עצמוני לפחד או שזה רק פחד שמתפתח ומתעצם בראש אבל בפועל אין שם איזה משהו נורא?

למשל, ללכת שניכם לבאולינג.
אם אני מסתכלת מהצד על הסיטואציה שאת מתארת- הייתי חושבת שאת לא תרגישי בנוח והוא בכלל יבטל את הרעיון.
אבל אם תפרקי את זה לעצמך ולו-
יש בינכם בסיס טוב. הוא לא מבין מה צריך לשדרג בזוגיות- סבבה. את רוצה. הוא מוכן בלי להבין לעשות בשבילך כי אוהב אותך?
יופי.
אם כן בוא איתי לבאולינג.
יגיד לא? למה?
על כל סיבה שיביא אפשר לפרק אותה שכלית ולהבין שאין שם מהות, אלא איזה פחד כללי לא מוסבר, מחסום שהוא לא מחזיק בעצמו.
ולאט ככה לפתור את המחסום וללכת, ולהינות אחד מחברת השני.
שינוי אווירה וחוויות משותפות פותחות מרחב שאינו תלוי בילדים, כסף, בית, מחוייבות- ומזכיר לכם למה בחרתם אחד בשניה- כיף לכם יחד.
זה פותח את התיאבון להרחיב את התחושה הזו, לשדרג אותה ולעבוד עליה.
אחרי כמה חוויות חיוביות מקרבות כאלה הוא ירצה בעצמו.
ברגע שיש רצון הדדי ופתיחות מחשבתית אפשר לעבוד בצורה יותר אפקטיבית...
 

מבחינתו אני עדיין חושבת שהוא סוג של טיפוס כזה של שגרה שגרתית לחלוטין, וגם בתור ילד, מתבגר ואדם בוגר כמעט ולא הרגיש צורך במענה חברתי רגשי, לא מחפש חופשות או יציאה מהשגרה, ומבחינתו סוף היום לשבת ללמוד או להתעדכן קצת בחדשות מספק לו את האוורור שהוא צריך.

את צודקת שיכול להיות שזה נהיה הרגל ואפשר לנסות לשאול אם זה חייב להמשיך להיות ככה או אפשר לנסות דברים אחרים.  

זה שונה מהמחשבה שלי כרגע כי אני בעצמי מקובעת אבל נתת כיוון יפה 

זה קצת בידיים שלנו.

זו תורה שלמה, אבל על קצה המזלג

זו ה'נשמה' של הקשר.

הוא לא מבין למה צריך

אבל כשתעשו תהליך ותגיעו למקום מחבר, מקרב ומרגש בקשר, הוא יודה לך על זה בדיעבד, בטוח.

וכאן את נכנסת לתמונה. עצם ההבנה שחבר משהו והרצון לשנות, למרות שאת מתארת שגם את לא 100 אחוז שם, זה צעד ענק בדרך לשינוי חיובי.

את מתארת שהוא לא טיפוס כזה, אבל אולי זה משהו שגרם לו 'לא להיות כזה'? גם מילדות? פחד מכישלון, אכזבה, מבוכה וכו'? את לא צריכה להפוך להיות המטפלת שלו, למרות שממציאות החיים והנסיון בסביבתי הקרובה אני יכולה לומר לך שהרבה מאוד גברים עוברים שינוי נפשי חיובי ומעצים בעקבות הקשר הזוגי עם האשה שלהם.

אני מתכוונת, יש גברים יותר עמוקים, שיחות נפש, יש כאלה שאוהבים ריגוש, אקסטרים, יש מי שנהנה לטייל ולצאת ויש 'מקובעים'

גם אם הטבע שלו 'מקובע'- חוויות חיוביות מקשרות ומעצימות עם בן זוג אהוב, תמיד תהיינה משהו כיף.

הוא התרגל לשגרה, כי היא נוחה וצפויה מראש. פחות ציפיות פחות אכזבות.

אבל אילו חיים אלו?

אפשר לעורר אצלו את הנקודה הזו למחשבה וממש ללכת לכיוון- למה זה ככה, ממה אתה מפחד?

ואפשר להתחיל מצעדים, ואחרי המעשים נמשכים הלבבות.

וכמובן כמובן, תפילות אינסוף על זה, וזה ממש בר שינוי, וזה ממש בידיים שלנו ובסיעתא דשמיא, ואם מישהו יכול - זו את, האשה, הלב והרגש של הקשר🤍

בכלל אני חושב שעזרה במשפחה בסכומים מאוד מאוד גבוהים היא מתכון למרירות מניסיון.

אל תעשה משהו שיגרום לך להתבאס.

באופן כללי לדעתי - אם החלטת לתת את הכסף, אז תן אותו בלב שלם בלי לחפור. אולי רק בליווי תפילות שלא תהיה פה נפילה גדולה מדי...

כל עוד לא מדובר במשהו שהוא סכנת חיים או נפש - נראה לי שלא נכון "לחנך" את האחות...

הייתי מפרידה בין שני הדברים.

העצות שלך לגבי הנכס לא קשורות להלוואה, גם אם לא היית נותן חלק, בתור אח שמבין בזה אתה רשאי לייעץ, אולי כדאי לדבר על זה שוב דרך בעלה.

ואם אתה רוצה לעזור, תעזור.

בלי קשר למה יעשו עם הכסף כל עוד ההחזר שלך מובטח.

אל תחנך אותה בעזרת הכסף שלך.

בטח לא להחזיק אותה בתנאים.

(שוב כל עוד אין פגיעה בהחזר)

ממילא הבנק דורש להביא שמאי, אם באמת יש פער עצום בין המחיר המבוקש לבין שווי הנכס, אז הבעיה תהיה עצומה: הבנק יעמיד משכנתא בהתאם לשווי שקבע השמאי, ולא בהתאם למחיר בחוזה. 

ומה שיפגע ראשון זה ההון העצמי שהוא נתן לה

אני לא הייתי נותן במקרה כזה

אתה מקבל אישור עקרוני מהבנק

אין סיבה שלא יקבלו. כי זה לא קשור לנכס.

מוצא נכס

חותם עסקה ומשלם סכום התחלתי כלשהו

לאחר מכן מתחיל תהליך של הלוואת משכנתא. שחלק ממנה מגיע השמאי של הבנק

אם הדירה לא שווה את המחיר שחתמת עליו. השמאי יתמחר אותה לפי הערך האמיתי שלה ולפי הערך הזה הבנק יסכים לתת הלוואות משכנתא

ואז אין לך די כסף להשלים את העסקה ורוצים לבטל את החוזה. בדרך כלל זה יהיה כרוך בדמי פיצוי כלשהם למוכרים. הכסף הזה יצא מההון העצמי.

אפשרות נוספת.

לפנות לגופים חוץ בנקאיים כדי להשלים את היתרה.

הבעיות עם זה

1. אם הבנק ידע על כך. יכול להיות שהוא יצמצם עוד יותר את הסכום שהוא מוכן לתת.

2. הלוואה חוץ בנקאית בדרך כלל נתנת בריביות גבוהות יותר. כך שיכולות להכניס לסיבוך כלכלי

אתה לא מקבל בכלל אישור עקרוני.

ואתה לא חותם עיסקה.

ולא משלם כלום.

באמצע תהליך לקיחת הלוואות המשכנתא.

כי רוצים להביא דווקא שמאי שעובד ספציפית עם הבנק שהחלטת לקחת ממנו את המשכנתא

וכדי לקבל הצעה קונקרטית למשכנתא כדי להשוות בין בנקים. בדרך כלל הבנק ידרוש חוזה רכישה ונסח טאבו (ועוד כמה דברים)

ואין שום קשר לאישור עקוני.

אישור עקרוני לא קשור לנכס ספציפי

אלא בדיקה פרטנית של הזוג ולאיזה גודל הלוואה הם יכולים לקחת

יתרה מזו ידעתי בעת חתימת החוזה שזו טעות אבל בעל הדירה הלחיץ אותי שיש לו קונה אחר, אבל מכיוון שידעתי פלוס מינוס שאני בטווח המחירים באזור אז חתמנו.

ועדיין הלכו 20 אלף שקל, זו טעות וזו לא ההמלצה לעשות זאת, תלמדו ממני מה לא לעשות.

והמוכר מוכן לרדת עד 1.02 סופי סופי

לא היית מבצע את העסקה?

קשה לדבר על מה היה קורה אילו, בפועל אני ידעתי שאני לא אמור לחתום על חוזה לפני הערכת שמאי ובכל זאת עשיתי את הטעות הזאת במועד החתימה.

אני כאן כדי להתריע לאחרים לא לעשות זאת ובכלל זה את פותח השרשור.

לדוג' אצלי בבית. השמאי כתב מחיר עגול עגול. שהיה כ20+ אלף מתחת למחיר חוזה.

הלכתי אליו למשרד.

אמרתי לו שהוא מוזמן למצוא לי דירה דומה במחיר שהוא כתב.

ואם הוא מוצא דירה כזאת, אני נותן לו שכר כפול (בחצי בדיחה כן....)

אז הוא תיקן את המחיר שמאות למחיר שכתוב בחוזה

שהוא ממש ממש לא עגול ואין סיכוי שזה השמאות מדויקת. כי אם כן. אני יוכל למלא לוטו שהצלחתי לקנות במחיר המדויק של השמאות

לימים הכרתי שמאי אחר.

הוא סיפר לי שההנחיה של הבנקים היא לתת מחיר שמאות גג כמחיר החוזה, ואם אפשר. להוריד קצת

למרות שברור להם שזה לא המחיר הראלי של הדירה.

יש עדיין שמאים שכתובים מחיר מעל מחיר חוזה. אבל צריך להיות סיבה טובה למה הם כתבו את זה.

כך שזה שאתה נתת מחיר חוזה. יכול להיות שזאת התרנגולת שהטילה את הביצה של מחיר השמאות 

עצה שלי: אל תחתמו על חוזה לפני הערכת שמאי.

כלל לחיים.

כי היא (אחותו של פותח השרשור) כנראה לא תקח שמאות מוקדמת.

אבל מסכים איתך

אם אפשר. עדיף לקחת שמאות מוקדמת

ובגלל שהרוכשים שמים חלק מהכסף כבר במעמד החתימה, המוכרים יכולים פשוט לא להחזיר את הכסף הזה כדי לקבל את דמי הביטול שמגיעים להם בהתאם לחוזה.

אם הרוכש לא מצליח לקבל משכנתא, זה לא ''כוח עליון''. זאת בעיה שלו, והוא יצטרך כאמור לשלם הרבה כסף על הפרת החוזה

ופעמים שלא לעזור זו העזרה הכי גדולה שאתה יכול לעשות לבן אדם.

ועצה אישית-לטובת אחותך ולטובתך. במידה ואתה מלווה לה כעת או בעסקאות אחרות. תתנהל מבחיינה משפטית עיסקית כאילו היא אדם זר. הכול לכתוב,תנאים ברורים. זה ישמור עליכם בקשרים טובים

בסיכון גבוה שלא יוחזר

כי מי שיש לו להחזיר

אין לו בעיה להלוות מבנק

אני לא מלווה סכומים שאני לא יכולה לוותר עליהם

לא רק בגלל ההפסד הכספי

אלא גם בגלל הרס היחסים שיתלווה אליו

בכל מקרה, אני הייתי נותנת רק אם המחיר קרוב להערכת שמאי (עדיף לשלם מראש על שמאי מאשר להפסיד ככ הרבה אחרי)

תתן הגדרה מראש איזה פער הגיוני. ולפי השמאי.

זה נותן פחות משקל לכמה *אתה* מחבב את הדירה או לא, ולכן בעיניי מפחית את החיכוך הפוטנציאלי.

אם זו הלוואה זה משהו אחר, לא חושבת שהייתי מלווה אם אין באמת יכולת להחזיר. 

כי הלוואה מהמשפחה זה ללא ריבית.

וזה ממש משמעותי.

שאתה לוקח משכנתא, 60-70% מהחחזרים החודשיים בתחילת חיי המשכנתא זה ריבית.

בהלוואה מהמשפחה זה 100% החזר

כמובן שלא מלווים לכל אחד.

רק לאחד שאתה סומך שיוכל להחזיר

תודה לכל העונים

כמה הבהרות:

1. מבחינתי, מדובר במתנה, ואמרתי לה את זה גם שמבחינתי זו מתנה.

2. הערכת שמאי של משכנתא היא רק לוודא שגובה המשכנתא נמוך מערך הנכס וזה יהיה נכון בכל מקרה (מדובר על כ-65 אחוז מערך הנכס). העניין הוא שערך הנכס לא שווה את הסכום המבוקש לדעתי וגם לדעת שומה חיצונית (שאינה עבור משכנתא)

3. דברתי גם עם גיסי, והוא גם תומך (יחסית פסיבי) בעסקה

לעזור ככה לאחים.

חלום!

זה בנוסף לכל מה שכתבו לפניי.

זה השקעה שאתה מבצע מכספך,

זכותך להחליט הם לתת או לא.

וזכותך להחליט להשקיע בדברים אותם אתה רואה ויודע שהם השקעה טובה.

נניח שאת קונה לילד שלך מתנה ליומולדת- את תגידי לו - יש לך x כסף תבחר פה בחנות מה שאתה רוצה?

הגיוני שכן

אבל אם הוא יבחר משחק שבעינייך בעייתי חינוכית?

או אפילו- משחק שפה עולה 100 אבל בכל בזאר עולה 15 והוא רוצה לקנות דווקא פה?

קצת כמו שאפשר לעזור כלכלית ברמה החודשית למשפחה ולהגביל את הייעוד של הכסף- סופר כן, מסעדות לא.

במקרה הזה- נשמע שהוא עוזר לה כלכלית, אבל חלק גדול מהכסף סוג של הולך לפח, כי הנכס שווה פחות…

והוא רוצה לעזור לאחותו, לא לשרוף כסף…

קצת כמו להגיד - קחי 1000 שח לקניות לשבת. אבל תקני בסופר גדול, לא בסופר הפינתי שפתוח 24/7 ויקר בטירוף. 

את אחותך בסוף, או, שהיא קנתה במחיר יקר נכס שהיא אהבה.

דירה למגורים, בעיני, אם אוהבים, שווה פער.

אין מה לעשות. היא צריכה לגור שם.

אבל אם היא תיקח משכנתא ותתמוטט באמצע הדרך, לא הייתי נותנת לזה עזרה.

גם אם הדירה מוצאת חן בעיניה. כי היא לא תהיה שלה, בסוף, אז למה להטביע כסף?

אם זה ברור שהיא יכולה לעמוד בתשלומי המשכנתא, ואתה חושב שהיית משיג עסקה יותר מוצלחת, אז כאן הייתי אומרת שלא הכל רציונלי כשקונים דירה.

אני נגיד הייתי שמחה לגור בסגנון באו האוס וכמובן שזה מאד טעם אישי. אז אולי בשבילך לא שווה לשים חמישים אלף שקל יותר, ובשבילה כן.

אם זה פער של מאות אלפים, זה סיפור אחר. לא הייתי מסכימה.

יש עוד דירות בעולם, זה נשמע ממש ניצול שלה. ושמאי בעיני זאת לא הדרך היחידה,  מפני שיש גם טעם אישי

אם אתה נותן לה מאה אלף או כמה אלפים..

באמת חושבת שאם נותנים עשר אלף עדיף לא להתערב יותר מידי..

שנותנים עצה צריך לשזור את זה בעדינות ולא להתווכח.. בטח לא עם אישה .

תנסה להבין למה היא כל-כך מחובר לנכס כזה שלא מוליד רווח אבל בעדינות ..

קטע שכתבתי בעבר שמדבר בדיוק על המקום הזה, של כל הטוב שמגיע דווקא אחרי שדבקים, דווקא אחרי שעוברים אתגרים בחיים, אז רוצה לצרף גם אותו לכאן:

אשתי, תודה שחיכית.

היום חגגתי איתך ועם המשפחה המדהימה שבנינו יום הולדת 80.

זה משהו לחגוג יום הולדת 80.

לא בא ברגל...

וחשבתי קצת. או בעצם הרבה.

ומתוך כל המחשבות שלי על חיי, את יודעת איזו מחשבה קפצה כל הזמן בראש ועלתה על כולנה?

המחשבה עלייך.

המחשבה על כך שחיכית לי.

את חיכית.

חשבתי על כל אותם הצמתים בחיים שלנו, מגיל 20+ ועד היום.

וואו, 60 שנים, זה פשוט לא להאמין!

חשבתי על איך בכל צומת יכולת לבחור - להאמין בי, להאמין בנו

או לא להאמין.

לבחור

אם להישאר

או להיפרד

אם לקחת את עסקת החבילה, הלא פשוטה בכלל לפעמים, שקוראים לה "אני",

או פשוט לוותר על הכל, לקום וללכת.

ואת, אשתי היקרה, תמיד בחרת, וחזרת ובחרת בי.

את בחרת בנו.

כל פעם מחדש.

את בחרת לחכות.

את ידעת והיית כל כך חכמה כבר אז,

את ידעת מבפנים, שזה יגיע,

שאנחנו נעבור את זה.

וגם את זה, וגם את המכשול ההוא שחשבנו שזהו הגענו לסוף ולעולם לא נצליח להתגבר? גם אז היה בתוכך את הקול הפנימי שאמר לך לא לוותר,

שאמר לך להילחם

שאמר לך לחכות.

זמן.

כמה כמה שהוא משאב חשוב.

ומי כמוני בגיל 80 יודע זאת

כמה הזמן הוא המרפא הכי גדול

כמה הזמן הוא הקוסם הכי גדול 

כמה הזמן הוא המאפשר הכי גדול

כמובן שהקב"ה! אבל בורא העולם שברא את הזמן וגילם בתוכו כ"כ הרבה אוצרות,

שמי היה חולם לאן הם יובילו אותי, אותנו?

ומה היה קורה אם לא היית מחכה לי?

ומה היה קורה אם לא היית, היינו, נותנים לזמן לעזור לנו ולרפא בנו דברים?

ומה היה קורה אם לא היינו בוחרים לעבוד?

ומה היה קורה אם היינו נפרדים?

בצומת ההיא? וההיא? ובמשבר הגדול ההוא?

אני אפילו לא רוצה לחשוב על זה.

על מה הייתי יכול לפספס

על חיים שלמים ומתוקים וטובים איתך יקרה שלי

על המשפחה המדהימה שבנינו

על כל האוצרות הללו שעכשיו מביטים בנו בעיניים נוצצות

ושרים לנו שירים

ומחברים לנו ברכות

וכולם חוזרים על דבר אחד - אתם הדוגמא שלנו לזוגיות טובה סבא וסבתא!

אתם!

אנחנו יקרה שלי! אנחנו! שמעת?

אנחנו, הזוג שעבר והתמודד ונילחם וקם ונפל

ושוב נפל

ושוב קם

ושוב 

ושוב

אנחנו מודל להערצה!

ממנו שואבים!

והאמת? אני מבין אותם.

תראי יקרה שלי מה יצא מאיתנו!

תראי כמה אהבה יש בינינו

כמה עוצמות

כמה חוויות

כמה טוב. טוב צרוף. טוב שלם. חיים שלמים.

כמה נהיינו אחד, במלוא מובן המילה.

ואיזה מזל שחיכית לי

ואיזה מזל שהאמנת בי

ואיזה מזל שלא וויתרת

ואיזה מזל שגרמת גם לי לא לוותר

ואיזה מזל שלקחת את כל הפניות הנכונות בדרך

ואיזה מזל שהשכלת להבין שזו *דרך*,

ושגם כשאנחנו למטה, הכי הכי למטה -

אנחנו עדיין בדרך!

וכמה בהמשכה השמים צלולים

והשמש מאירה

והחיים מחייכים

וכמה טוב ואור ושפע וברכה יש מעבר לפינה, 

במורד הגבעה,

בהמשך הדרך הזו.

ואת, שחיכית,

וידעת

והאמנת

ובחרת

ואהבת

ללא תנאים 

לך אני עומד היום ומוקיר תודה ונושק לראשך על שהבאת לי את החיים המתוקים והנפלאים הללו לצידך ויחד איתך.

תודה.

את לא יודעת עד כמה תודה.

תודה שחיכית.

בעקבות בלת"ם שמיד צץ,

אז חוזרת עכשיו רק לציין הבהרה:

@oo היקרה רק למען הסר ספק היה חשוב לי לכתוב שאת הקטע הנ"ל רציתי לכתוב כבר מחג השבועות שאז חשבתי על הדברים ופשוט חיכיתי לזמן פנוי לנסח ולכתוב אותו.

וכמובן שאין באמור שום התייחסות ספציפית למקרה ספציפי כזה או אחר או שום ביטול חלילה לדברים שנאמרו בשרשור אחר.

אלא רק התבוננות אישית שעלתה לי מקריאה במגילה וכל מה שפירטתי כאן. 

ואם יש מקרים שיתחברו וזה יהיה מתאים להם - מצוין, ואם יש מקרים אחרים שלא יתחברו או שלא יהיה שייך אליהם - זה גם כמובן בסדר גמור ואין הדברים מתיימרים להתאים לכל המצבים ולכל האנשים ולכל המקרים באשר הם כמובן, אלא רק לאלה שכן ).

ובכלל רוצה להודות לך גם כאן על הדיון המכבד, המפרה, המדייק והמחכים שם 🙏❤

כבר זמן רב כאן בפורומים אפשר ללמוד ממך המון מתוך המודעות הגדולה שלך, העבודה העצמית מעוררת ההערכה שלך, הגמישות המחשבתית שלך, החתירה למען מיקסום האושר בכל התחומים בחיים ועוד

מתכון לכריך אחיות:

מצרכים:

שתי פרוסות לחם גדולות

2 כפות ממרח תמרים

אחות חסרת טאקט

6 דמעות של אבא מתוסכל להמלחה

הכנה:

לוקחים אחות חסרת טאקט

ממלאים את נחיריה בשתי כפות ממרח תמרים

מטפטפים דמעות לתוך עיניה

עוטפים בלחם

לוחצים חזק חזק עד שהטאקט יישפך מכל הצדדים

עוטפים בניילון נצמד כדי שלא תוציא עוד מילים מיותרות 

חזק ביותר!

אז מבינים שזה מביא אותו לסף תסכול גדול.

אבל מי שלא מכיר (וכנראה שאותה אחות לא מכירה) לא יבין ששאלה כל כך תמימה תביא אותו לכזאת התפרצות.

מניח שיש עוד דברים דומים שמביאים אותו להתפרצות כזאת. אבל לא הייתי שופט לחומרה את האחות, השאלה הזאת בסך הכל לגטימית ל99% מהמקרים.

זה לא מוריד לרגע מהתסכול שלך על שאלה חסרת טאקט לגמרי מול הבן שלך.

ואני לא בטוח שהוא ישמח לאכול כריך אחיות

ואני לא בטוח שכדאי לשאול אותו אם הוא רוצה לאכול כריך כזה 🫣

מדובר על ילד בן 3, שלפני 10 דקות התעורר מהרדמה.

גם ילד במצב רגיל בגיל 3, לא תמיד יגיב באדיבות כשישאלו אותו למה הוא אוכל תמרים ולא שוקולד.

קל וחומר אחרי התעוררות מהרדמה, כשהוא עדיין לגמרי לגמרי מעוך.

חוץ מזה, שאחות לא צריכה להתערב בבחירות התזונתיות שלי, בטח כאשר ההצעה שלה עוד פחות טובה ופחות בריאה ממה שאני הבאתי.

וגם אם כן, אז לא מול הילד עצמו, כשהוא בן 3 ואחרי הרדמה 👿👿👿

זה כל-כך בסיסי, באמת. אתה תבוא לילד שמשחק בטרקטור קטן בזמן שהוא נהנה לשחק בו, ותשאל אותו ''למה ההורים לא קנו לך טרקטור גדול יותר''?

זה כל-כך חריג, עד שאני בכלל לא בטוח אם היא לא ניסתה בכוונה לעורר מהומה.

אני לא מבין איך לדעתך זאת שאלה לגיטמית ב99% מהמקרים... 

זאת לא השאלה עם טקאט

אבל זה לא היה מביא את הילד לסף תסכול כמו הילד שלך.

ממה שאני מכיר. מקסימום זה היה גורם לילד לא להסכים לאכול את התמרים.

לילד בן 3 ממוצע זה היה "עובר" אחרי 5 דקות

אז נכון.

זאת לא שאלה עם טאקט

מצד שני. זאת לא שאלה של סוף העולם

לגיטימית הכוונה שאלה רגילה עם קצת חוסר טאקט.

אם אותה אחות היתה אומרת לו איזה פיג'מה יפה יש לך. לבן שלי יש משהו דומה עם סטיץ'

זאת שאלה לגטימית?

הוא יהיה מבולבל לחלוטין, לא יבין איפה הוא נמצא, הרבה פעמים יהיו לו סחרחורות ובחילות ועייפות קיצונית. אם זה יהיה אחרי ניתוח, אז השפעת ההרדמה על העצבים תתחיל לפוג והוא יתחיל לחוש כאב. 
 

אז קח את כל זה, ותשים על ילד בן 3.

וכן, הרבה ילדים יבכו אם ישאלו אותם ''למה אבא לא הביא לך שוקולד'', גם בלי כל ההשפעות של הרדמה. אז קל וחומר.

לא חוויתי ב"ה התעוררות מהרדמה לילדות שלי.

אבל אף פעם לא היה מקרה כזה, גם בתסכול הכי גדול.

זה אכן חסר טאקט..

אבל לא בעוצמות שאתה מתאר

אולי אחרי הרדמה זה אחרת

את התמרים,

זה לא להבין בכלל את הסיטואציה ושזו בדיוק המטרה עכשיו, שהוא יאכל.

וגם אם זו לא המטרה, הילד לגמרי לא במרחב הבטוח והמוכר שלו, לא בגיל שדיבורים בהיגיון בהכרח משכנעים, פלוס קם הרגע מטושטש מהרדמה. כל סעיף כאן הוא סיבה ממש מעולה לאחות לנצור את לשונה מההערה המיותרת שבהחלט יכולה לגרום לילד רגוע תיסכול שיהיה קשה להתגבר עליו עכשיו דקות ארוכות,  ומטופשת ברמות אחרות היתה ההתערבות הזו.

רפואה שלמה והתאוששות קלה ומהירה!

בין לא יאכל

לבין לא יאכל. ימרר בבכי. יצעק. ישכב על הרצפה וירביץ לקיר.

שבכל המקרים זו הערה מיותרת

וברובם היא תגרור את ההתנהגות המוגזמת.

חד משמעית הערה מיותרת

אבל לא יוצאת מגדר הרגיל.

לצענו נפוץ מאוד חוסר הטאקט אצל אחיות ועוד יותר אצל רופאים

זה כמו שתשאל ילד בן 3

למה תפוח ולא סוכריה?

בטח שזה יגרור התקף במיוחד בבית חולים ילד מותש

על אותו ילד או אותו סיפור כולל עליו אתה מדבר (התכוונת לסיפור הכולל שבעבר @פשוט אני.. שיתף כאן על אחד מילדיו?)

וגם אם אכן מדובר באותו ילד - עדיין האמירה של האחות חסרת טאקט ומזמנת תסכול באמת לכל ילד, בטח במצב כה רגיש לאחר הרדמה.

שרק יהיו לנו בריאים כולם 🙏

למה היא מתערבת?
האבא הביא כריך שהילד שלו אוהב מה אכפת לה מה יש שם?

זה היה לפני שקרה את התגובות האחרות,

וזה אחרי

חצי+ מהאחיות והרופאים שפגשתי היו חסרי טקאט

ושאני מקבל הערה חסרת טקאט מצוות רפואי זה לא מזעזע אותי כמו שזה זעזע את פותח השרשור

אפשר לעשות שרשור אמירות חסרות טאקט של צוותים רפואיים. אבל זה יהיה שרשורפלצת

האם היא צריכה להאמר? לא

האם נפלתי בגללה מהכסא? גם לא

לא משנה מה הרקע.

ובטח בתור אחות שקצת בעינייני הבריאות אמורה להבין שאם הילד אוכל את זה בכיף אין צורך להתערב.

אלא רק לחייך ולקוות שגם הילדים שלה יעדיפו ככה תמרים ולא שוקולד.

אבל אין שמץ של ספק שמדובר פה בשיח לגיטימי ובשאלה תמימה לחלוטין. לא חוסר טאקט ולא דומה לזה. אני מניח שהיא ראתה יותר ילדים שמתעוררים מהרדמה מאשר אתה רואה, ולכן אני מניח שהיא בהחלט סברה שזה דווקא נחמד לילד שמפתחים איתו שיחה ומתייחסים אליו...
 

זה אמנם התפוצץ לא כמו לפי התיכנון, אבל עדיין לא הייתי שם אותה בתוך הכריך. הילד כנראה היה אוהב סנדוויץ' כזה עוד פחות.. איך אוכלים את כל הבשר הזה..

למה הוא אוכל x ולא y,

כאשר ברור ש-y טעים יותר אבל הרבה פחות בריא,

זה לא לגיטימי בשום צורה ובאף סיטואציה.

כאמור, ההרדמה והסיטואציה רק מוסיפים למורכבות. 

ואני חש התנשאות לא נעימה... 

בכל מקרה כתבתי פוסט הומוריסטי על סיטואציה הזויה, לא חשבתי שזה יהפוך להיות ויכוח יסודי בהלכות התנהגות לפעוטות ..

כאילו לא עשתה מספיק נזק

שאלה מטופשת גם לשאול את הילד האישי שלך

ב"ה שתהיה רפואה שלמה במהרה ורק בשורות טובות 🙏