ההרגשה שלך משותפת להרבה אנשים

ואני חושב שזה טעות בעובדות!

כשיבוא המשיח יהיה הרבה הרבה יותר טוב מעכשיו! בלי שום ספק, ובלי שום השוואה

זה פשוט לא יתכן שלא יהיה כך - הרי על זה הבטיחו הנביאים כל הזמן דברים נפלאים

כך שנכון שזה "לא נודע", אבל ברור שזה הרבה יותר טוב

ולגבי מה שצריך לעבור - לא צריך! יש מסלול עוקף של אחישנה!

מה מלחיץ בזה?

במסלול העוקף המשיח פשוט מגיע

בלי שום בילבולים

פתאום הוא מופיע על הבוקר, ומפסיק את המלחמה בהבל פה, מגיע בית מקדש מהשמים, וכל הגויין מחפשים נואשות יהודי לרפואה שיסכים שהם יהיו עבדים שלו

(בגמרא מבואר שמיד אחרי שהמשיח מגיע ישראל שולטים)

את מתכונת שזה נשמע לך לא כפשוטו?

זה ממש לא נשמע שזה לא פשוטו

כל שקשה לומר שזה לא כפשוטו כי יש לזה השלכות להלכה

(למשל אם מותר לכהן לשתות יין בזמן הזה, כי אולי יבוא בית המקדש בפתאומית יצטרכו אותו בשביל להקריב)

וכן, אני יודעת שהרמב"ם אמר שלא נדע איך יהיה וכו עד שיהיה. אבל זה נאמר על עניינים מסוימים ולא על כל מה שיקרה בגאולה- עובדה, שהוא בעצמו כן פירט כמה דברים שיהיו.

אז פשוט לשבת וללמוד מה שאפשר לדעת על הגאולה. 

בכל אופן,

גם אם ישתנו הטבעים וגם אם לא, אני בעד לזרום עם המשיח.

עולם כמנהגו נוהג. יהיה רק טוב אבל בטבע הרגיל של העולם המוכר לנו.

אח"כ העולם יתעלה יותר ואכן יהיו שינויים. אבל גם אז, רק טוב. ולטוב מתרגלים מהר, אל דאגה  

הרמב"ן אומר שלא יהיה שכר ועונש וממילא לא יהיה בחירה חופשית
ולא יהיו דאגות כלכליות ובטחוניות...
סוג של חיים אפרורים כאלה..

כי להתפלל ולקוות - זה כולם צריכים בלי קשר לרמב"ם/רמב"ן/כל מפרש אחר, כולל הגמרא.

וכשהוא כבר יגיע, נראה מה הוא יהיה. הרי אם הוא יהיה לפי שיטת הרמב"ן, זה לא שפתאום תבוא אליו בטענות ותגיד לו : "למה אתה לא הולך לפי הרמב"ם" - או שחלילה תטען שהוא לא המשיח כי זה לא מה שהרמב"ם אמר אחד לאחד.

כלומר - במציאות, כשהמשיח יגיע, אנחנו כבר נראה מה הוא יהיה, ויהיה בסדר, גם אם זה לא בדיוק מה שהאמנו על פי מפרש זה או אחר. אז אין דבר מעשי שניתן לעשות בפועל שיהיה שונה בין ההבנות השונות למשיח...זה לא שמבינים שונים להגדרת המשיח, גם מתפללים או מצפים לו באופן שונה...

לכן כל ספרי המד"ב מלאים בפנטזיות מפחידות על איך יהיה בעתיד- ותמיד הם מאיימים ומפחידים.

אבל אם תקראי ספרי מד"ב שנכתבו על עתיד שכבר הגיע- תראי שהמצב הרבה יותר טוב ממה שחששו אליו..

זו גם הסיבה העיקרית לכך שאנשים לא ממהרים לשנות את חייהם ולעבור למקום אחר, גם אם המקום בו הם נמצאים נורא ואיום והם סובלים בו ממש.

כך שטבעי מאד לחשוש, רק צריך לדעת שהחששות נובעות מפחד ממצב לא ידוע ולכן הם לא אמיתיים. וצריך לקוות לגאולה בלי לחשוב עליהם. ובמיוחד שפה דווקא מבטיחים לנו שיהיה טוב יותר ממה שאנחנו יכולים לדמיין, וממש לא מנבאים רע.. 

סתם שיעשע אותי בלי לפגוע חלילה, כן?

לנסות לדמיין בית מקדש- את הקדושה הדבקות

לנסות לדמיין נבואה- קשר חי ובוער עם ה' יתברך

לנסות לדמיין סנהדרין- אין עוד מחלוקות אין עוד פילוגים

פסיקת הלכה אחת לכל העם. שהכוזרי אומר שהשכינה מדברת מגרונם

לנסות לדמיין משיח- מנהיג שכל העם יתאחד סביבו

עובד ה' באמת מצד אחד, מצד שני מנהיג גשמי. מוציא ומביא

יודע להנהיג מדינה ע"פ דבר ה'

אלה דמיונות שלהפך, לא רק שהם לא מפחידות כי היתרונות והטוב שבהם בולט,

הם דווקא מגבירים את התשוקה אליהם. והדמיון עוזר יותר להתאבל בימים האלה

פתאום מתחילים קצת לחוש מעט מן המעט ממה שחסר לנו באמת

(תחיית המתים תמיד חשבתי שזה שלב אחד מעל מה שצויין למעלה

כיוון שאין לי שום הסבר איך זה יכנס במציאות חיים שלנו כיום.

פתאום יהיו מליארד יהודים? איפה הם יחיו? מה יעשו נשים שהתחתנו פעם שנייה?

מה עם כל עניין גלגול הנשמות? הרי לכל נשמה יש כמה גופים.

לכן נראלי שתחיית המתים זה שמור למציאות שאנחנו עדיין לא מכירים (אלף השביעי?)

אבל שאר הדברים שציינתי יכולים להיות גם כיום. היום אם בקולו תשמעו)

שבו הוא מתאר את בימ"ק בלשון כלכך יפה (חלק מאורות התחיה ה)

הנה המקדש על מכונו לגאון ולכבוד לכל הגוים והממלכות, והנה אנו נושאים ברנה אלומות ארץ חמדתנו, באים ברוח מלא חפש אמתי ובטחה טהורה אל הגרן והיקב המלאים בר ויין ולבנו שמח על טוב ארץ חמדה, והנה לפנינו מופיעים כהנים אנשי קדש משרתי מקדש ד' אלהי ישראל, לבם מלא אהבה וחסד, רוח הקדש שפוך על פניהם, וזוכרים אנו את כל רוממות רגשי הקדש אשר מלאנו בעת ראינו את פניהם בעלותנו לרגל, בראותנו אותם בעמדם לשרת בתוך מקדשנו גאון עוזנו ומחמד עינינו. כמה נהדרים ונעימים הם לנו, ועתה הנה גרננו המלא ברכת ד' מארץ חמדה זאת אשר הנחלנו מאבותינו, וחלקי האנשים הללו, אנשי הרוח, אתנו הם. מאושרים אנו לתן להם את תרומתם בשמחה, מוצאים אנחנו בקרבנו רגש מרומם ועולים יחד עם התרומה אל אותו הגבה הרוחני ששם אנשי קדש הללו מתעלים, ונפשנו רוויה ממגד שמים. והנה הלויים, אלה הטובים והענוגים אשר לקחו לבבנו בנועם זמרתם בקדש בהתקדש חג, כאשר עלינו לראות בהדרת כבוד מקדש אל בירושלים לראות את פני האדון ד' אלהי ישראל. פניהם הצוהלים ועדינים מזכירים לנו את זמרתם קדש, ואנחנו מתעדנים בנחלי עדנים רוחניים ונותנים להם בלב מלא שמחה ואושר את חלקם את המעשר. עוד נתראה בהר ד' במועד הקרוב ומה ירהב לבבנו לראות אלה כהני ד' ולוייו בעבודת קדשם ובשירת עוזם. אשרי העם שככה לו אשרי העם שד' אלהיו. לקדמניות ולשלמות הננו מתגעגעים, והגעגועים הם געגועים אלהיים, חפץ טמיר מלא חיים עזיזים מקוריים ממקור חיי עולמים: ממלכה ומקדש, כהונה ונבואה, המטביעים את חותמם על כל קניני חיים הכוללים, שאין אנו פחותים ביחושם מכל העמים. מדה גדולה של גבורה חמרית, של מוסר אנושי, של כבוד לאומי, של עושר עממי ושל הרחבת החיים, דורשת היא לנו תכונת חיים כאלה, שמרגליות רוחניות מצוינות ומופלאות מכל האדם אשר על פני האדמה, המצויות בנשמתנו הלאומית, יכולות להיות משובצות בקרבה, לשכלל את יפיה ולהוסיף לה אומץ וגבורה בפנימיותה, והוד ותפארת בחיצוניותה. האידיאלוגיה שלנו של שלמות חיינו, אשר היא כה רחוקה ומופלאת, היא ג"כ קרובה ומוחשה במלוא נשמתנו, כל זמן שאין אנו עסוקים להשכיחה וכל זמן שאנו שומעים בקולנו הפנימי, המושך אותנו לתן מקום לזכרונות המחיים אותה גם בימי שפלותה, בהיות כאוב מארץ קולה.

לכן צריך ללמוד..

ובקשר לשאלות שמעניינות אותך- יש תשובות!

לדוגמא: גלגול נשמות- "נר ה' נשמת אדם". כמה נרות אפשר להדליק משלהבת אחת? בלי סוף. גם בלי סוף גופים יכולים לחיות מאותה נשמה. זו אותה נשמה? מה הבעיה? כל הנשמות במקורן הן חלק מה', מהות אחת.

וכמו שאח"כ אצל כל אחד מאירה דרגה אחרת, יהיו הבדלים בין האנשים האלו גם בחלק הנשמתי כיוון שאצל כל אחד יאיר בעיקר החלק בנשמה שהוא תיקן.

מה זה נשמה? ניצוצות? הארה?

זה דיבור בקודים

את מבינה בכלל בדברים האלה?

דברים מעל השגתנו

לעומת זאת בימ"ק אני מבין

משיח סנהדרין זה דברים שבמושגים שלנו

גם אם יש בהם עומק פנימי שאני לא מבין

חוצמזה דברים אלו הם חלק מתרי"ג מצוות

א"כ ברור למה אנחנו חסרים אותם

אבל מה חסר לנו בלי תחיית המתים?

במציאות השלמה של התורה זה לא מופיע

זה מופיע רק בנביאים. נכון שזה אחד מי"ג עיקרים

אבל איך זה קשור אלינו?

איך באופן מעשי אפשר לקרב את זה?

(וסתם תהיה שיש לי בד"כ

ידוע שעמ"י הוא משפיע על כל הגויים

"כלב באיברים" כלשון הכוזרי. וגם בנבואות

שכל הגוייים מחזקים בעמ"י לקבל תורה

א"כ ההגיון אומר שיש קצת יהודים והמון גויים

זה הסדר ההגיוני. כמו קצת כהנים והרבה ישראל

סוג של פרמידה כזו. [אפשר להמשיך את זה גם לחי צומח דומם]

א"כ אם תהיה תחיית המתים יהיו מליארדי יהודים

משהו פה לא מסתדר לי?

גם איך כולם יחיו בא"י? )

ביום שימי כתר לראשך" (מתוך הפיוט "מה נאוו")

כן, מזדהה איתך לגמרי. לפעמים הטוב, הטוב הגמור, ה'הצלחה' במושגים שלנו, היא מלחיצה. ומה אם לא אעמוד בזה? ומה אם איננו ראויים כביכול? ניסיון העושר גדול יותר מניסיון העוני..

אז זהו, פה זה העניין של האמונה, והידיעה שהטוב הזה- הברור, הבהיר, המלכותי גם הוא בא מהקב"ה, ברצונו ובאהבתו אלינו. וזה העיקר. אותי זה מחזק- גם בפועל, גם בתפקיד שנועד לנו כנבחרי הקב"ה, וגם בציפייה להתממשות הנבואה והשראת השכינה..

אחרי כמה ויכוחים קשים, וכמה כאלו שלא כי הם נגמרו מהר מדי,

כבר כמעט האמנתי שלא נשארו עוד אנשים שבאמת רוצים ומאמינים.

איזה כיף שלא

רק ממחיש נקודה.

רבותי תתחילו ללמוד ספרי הגאוה"ק הרב קלישר והרב מגריידיץ ועוד הרבה חובבי ציון הראשונים כמו האם הבנים שמחה, הרב ריינס זצוקל, שמה מבואר הכל הכל, כל הקושיות על גאולה שלימה של הבלתי נודע כבר מוזכרים שמה בטוב וטעם ודעת

רצון הבורא שניפחד, וגם לא ליפחד, קשה לבאר בקצרה

אבל צריך עשיה ועשיה ועשיה, ואז גם הלימוד יתפוס מקום בלב

לא שמעתי עליה.

היהדות מורכבת ממגוון דעות.

ואז למדתי את הגמרא בפנים [שבת קנא:]

ורש"י מפרש שם שהימים יהיו ימים שאין בהם חפץ כי לא יהיו עניים ואי אפשר לקיים מצות צדקה

שום מילה על בחירה

ומשמעות דבריו ששאר המצוות ישארו כרגיל עם בחירה

וכן כתב הריטב"א שם

ורק ברמב"ן על התורה [דברים ל,ו] נראה שפירש כדבריך

א) סוף כל סוף, יזכה כל ישראל ליהנות מתענוג התענוגים. אבל לא ברור אם זה יהי' בביאת המשיח, או לאחר תחיית המתים, או רק לאחר אלף עשירי.

ב) סוף כל סוף, לאחר אלף עשירי, יזכה כל ישראל להתענג בתענוג בשוה, ולא יהי' עוד מדרגות בין זה לזה. כמו שלא הי' מדרגות טרם השתלשלות העולמות.

ג) מין התענוג היא מה שכל אחד מבין אליו, ואין צריכים חכמה או איזה בקיאות להבין מתיקותו.

ד) הקב"ה הי' רוצה שעוד נזכה לכל זה בביאת המשיח, ולכך נתן לנו התורה הקדושה, שאם נדע איך להתעסק בו, אז נזכה לאותו המדרגה של זיכוך, שבזה אנו ראויים לאותו התענוג. אבל עסק התורה היא קשה עד מאוד, כי צריכים חכמה לזה, להיות מן הזוכים בו, שרק להם נעשה התורה אצלם סם החיים, אבל להבלתי זוכים, נתהפך להם הקערה על פי'. ולכן הכין לנו שלל תיקונים, של יסורים, ופחד, ועגמת נפש, וכו' מענינים אלו, שגם בהם טמון הסגולה לזכך אותנו, שנזכה להשלים מה שחסרנו בעסק התורה.

ה) רחמנא לבא בעי, ואין הקב"ה בא בטרוניא, ולכן מי שבאמת רוצה לעשות המקסימום, הנה אע"פ שלא מצליח, מעלה עליו הכתוב כאילו הי' מצליח. ולפיכך תמיד אנו צריכים לטהר לבנו, שיהי' שורה בתוך הלב, רצון גמור ואמיתי לעשות המקסימום נ"ר ליוצרנו יתב"ש, והוא כפי רוחב הבנתו כביכול, ידע איך לשלם לנו שכר על מלאכתנו. ולכן צריכים להיות בשלוה ובהשקט ובטח, שמה שמתאים לנו, לזה נזכה, כי אין הקב"ה מקפח שכר כל ברי'. וכל מה שבידינו להתעלות לשפר מצבנו, הרי זה עצה טובה לאחוז בהו, כי הם המפתח שיביא לנו חיים וברכה.

תמצית, מה משיח צדקינו ירצה לגלות לנו,  או לספר לנו, או לחדש לנו, אין ידועה, והוא מחלק של סודות התורה. אבל התענוגים שנרויח מכל זה היא בדיוק כפי מה שמבין הקב"ה שזה שכרינו, אל השתלדותינו באימוץ וחיזוק, להיות עבדים נאמנים לפניו.

חזק ואמץ, ותרוה צמאוניך.

לק"י

היי, אני חושב שהשאלה שאת מעלה ממש אמיתית. הרבה מנסיונות התשובה שעלו פה מנסים לפתור אותה ברגע כמו לומר שזו רק טעות בעובדות (סליחה אם אני ישיר מדי, זה חשוב להתייחס לזה), הרי ברור שגם אחרי שמספרים לי שבאמת יהיה רק טוב זה לא עוזר, לא כיוון שאני מפקפק באמינות הדברים, אלא כיוון שאני לא באמת חי אותם. כמו ילד שאומרים לו שאם הוא ילמד לבגרויות הוא יצליח יותר, הסיבה שהוא לא לומד היא לא כיוון שהוא לא מאמין שזה חשוב (לפעמים כן, אבל לרוב זה כך), אלא כיוון שזה לא שייך אליו, זה רחוק ממנו מכדי שהוא באמת יתרגש ויחשוב 'וואי, ההצלחה שלי בחיים תלויה בזה' ויתחיל ללמוד (יש כאלה שזה כן משפיע עליהם ככה - הרוויחו). ככה צריך להבין את היחס שלנו אל בית המקדש. בשונה מהדוגמא של הבגרויות, שהאמירה שבעתיד נצליח יותר כן משפיעה, כיוון שאנו רואים את ההורים שלנו עובדים, את הצורך בפרנסה, גם אנחנו מרגישים את הצורך בכסף, לעומת זאת כשמדברים על בית המקדש, אין לנו שם דבר דומה בחיים שלנו להשוות אליו. אם ככה, איך נגיע למצב שבאמת אכפת לנו מבית המקדש?

זה שאת מייחלת זה אכן דבר גדול, שאת ממש רוצה את בית המקדש. את כבר שלב אחד קדימה מהרבה אנשים שלא מצליחים ואולי גם לא מנסים להרגיש ולהבין את חשיבותה של הגאולה, את זה שהמצב היום לא יכול להימשך, חיים שיש בהם מוות, כאב, דיכאון, אכזבה, לא יכול להיות שהעולם צריך להיראות ככה. לא יכול להיות שבשביל זה הקב"ה ברא את העולם.

נכון שקשה לדמיין את העולם לאחר הגאולה, יותר מזה, גם כשמדמיינים בית מקדש, מלך, סנהדרין, קשה להתייחס לזה בתור פסגת שאיפותינו. זה נראה לפעמים בין דבר לא קשור למציאות לבין דבר שיכול להיות מאוד מעצבן (לדוג' מלך שחליט מה מותר ומה אסור לעשות). אך יש צד בגאולה שאפשר לדמיין, לגעת ולהרגיש ששייך אלינו. כשאנו חושבים על הכאב שבעולם, או אולי לפני זה הכאבים הקרובים אלינו יותר, המלחמה האחרונה, העוני, ואפילו דברים יותר אישיים, אכזבה מחוסר הצלחה, חוסר רצון להשקיע, הרגלים רעים שקשה להיפטר מהם, מתנה יקרה שקיבלתי ונשברה, כשאנו חושבים על כל זה ואמרים 'כל זה קיים רק בגלל שהעולם מקולקל'. בעתיד לא יהיה מוות. 'בלע המוות לנצח ומחה ה' אלוקים דמעה מעל כל פנים'. כל הכאב שאנו חשים, אני מרגיש את זה כשיוצא לי לנחם אבלים, כל זה לא יהיה. לא רק שיפסיק המוות, זה עוד לא ימחה דמעה מעל כל פנים, אלא שהמתים יחזרו לתחייה, יהיה רק טוב בעולם, 'אך טוב וחסד ירדפוני כל ימי חיי ושבתי בבית ה' לאורך ימים'. זאת עיקר הגאולה. הטוב הממלא את העולם. 'היות טוב לכל, בלא שום הגבלה בעולם כלל, בין בכמות הניטבים ובין באיכותו של הטוב' - זאת הבשורה שעם ישראל מביא לעולם, על ידי מלכות בית דוד, על ידי כהונה בבית המקדש, על ידי גדולי הסנהדרין. אמנם לא תמיד אנחנו מצליחים לדמיים איך בדיוק כל דבר יראה, טוב, בשביל זה צריך ללמוד. צריך לשאול ולברר, מה תפקידו של המלך בישראל? מה הקטע של בית המקדש? מה עניינה של הסנהדרין? לאט לאט מפנימים שבסוף יהיה טוב, אמנם הרבה קשיים מתעוררים דווקא בחתירה אל אותו טוב, אך בסוף 'עולם של חסד יבנה'.

מאחל לך ולי ולכולם שנתרומם לחיות במדרגה כזאת ולהבין להרגיש שהקב"ה הוא פסגת שאיפותינו.

ואם יש לך (או לכל מי שקורא את זה) שאלות שתרצי שאענה, אשמח. אפשר לשלוח בפרטי.

עדי

יפה מה שכתבת על בית המקדש. לדעתי צריך להבדיל בין ימות משיח לאחרית הימים וחיי הנצח: בלע המוות לנצח. כל אלה הם תחנות חשובות בעתיד אולם הן יבואו ברצף מסוים ולא בבת אחת ולכן כדאי להבדיל ביניהן.

"

"מאחל לך ולי ולכולם שנתרומם לחיות במדרגה כזאת ולהבין להרגיש שהקב"ה הוא פסגת שאיפותינו."

דני

בס"ד

אני רוצה להרגיע אותך זה תהליך הדרגתי עם "אחישנה" ביחד לזיכוך העולם והתקדשות(שיש מצבים מסויימים של בעיתה וגם של אחישנה הכל לפי רצון הקדוש ברוך הוא), זה בדיוק כמו שאומרים דברי בית הלל ובית שמאי אלו דברים אלוקים חיים פשוט אנו לא מבינים איך זה פועל בשכל האדם, אבל עובדה לדוג' מוקדי הכוח העממי של השמאל לאט לאט יורד ונמוג ונהיה יותר ימני ולכן מורשתו של רבין כבר נימוגה, אצל "החרדים" יותר ויותר נפתחים מרכזי לימוד לתואר ואקדמיה וגם הדעות שלהם כלפי המדינה נהיות יותר חיוביות ורצון לשנות את המדינה היהודית לטובה שזה מתבטא ברצון להתגייס לצבא ולשירות אזרחי ושיתוף פעולה עם "ציונות הדתית" מבינים שזה הדרך הנכונה אבל רק עפ"י התורה אמנם זה רק התחלה, לאט לאט הדברים ישתנו מבלי שנחוש מאויימים, תגידו האם קיים בני עקיבא נפרד לבנים ולבנות בזמן שהוקמה התנועה?

הכי שיש נראה לי.

שנים אני מסתובבת עם זה!

וגם מדברת על זה עם אנשים, מבררת ושואלת,

אבל עדיין ככה זה מרגיש בינתיים.

לא היתה לי סבלנות כרגע לקרוא ת'תגובות, אבל אחזור לקרוא כשתחזור הסבלנות.

מבחינתי זה סוג של גאולה קטנה בפני עצמה לדעת שלא רק אני חיה עם התחושות האלה...

אז תודה ששיתפת.

דבר ראשון עצם המחשבה על זה מראה על הרבה אמונה וכל הכבוד!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!

ולמה לא צריך לחשוש:

1. כי דברים כאלה כמו במדרשים מה שכתוב זה דרש וממש לאו דווקא שיתקיים בגשמיות.

2. כי מה שעם ישראל עברו באירופה לפני כמה עשרות שנים כבר מיצה את העניין.

3. כי הרמב"ם אומר לגבי חששות אלו שאין טעם להתעסק איתם כי אינם מביאם לעבודת ה' החששות אלא בלימוד עצמו על ענייני הגאולה שהוא מועיל מאוד.

ורציתי להוסיף גם שלעת"ל כל ישראל יש להם חלק לעוה"ב שהכוונה בזה על ימות המשיח כידוע ורק מקרים קיצוניים ביותר!!! שעליהם כתוב שלא וגם הם מצד נצחיות הנשמה יזכו לזה בכמה אופנים.

ושוב כל הכבוד!!!!!!!!!

עדיף לעשות את ההצגה של 3 השבועות / תשעת הימים / תשעה באב, ובי' באב כבר לטוס לחו"ל...

לא מפחד לדבר בשם עצמו

וכנראה לא פותח פצלש

אבל היום אני כבר רק מפה כמעט

ולא כ"כ משתמש במקורי

היה לי כינוי בלי הנקודה ושכחתי את הסיסמא אליו

לפני הרבה שנים

כלומר שנאה עצמית היא לא הפרעה בפני עצמה, אלא תסמין של הפרעות ומחלות שונות, בעיקר דיכאון מג'ורי והפרעות חרדה למיניהן.

מכמה היבטים לגבי קנאה וכעס שמבלבלים את הדעת.

מקומות מהיבטים שונים.

בכללי הוא כותב עמוק עם המון מקורות והסברים קצרים, וכדי להבין את השפה שלו ואת הרעיונות שהוא מנסה להעביר, צריך הרבה יגיעה. גם צריך להשוות בין כמה וכמה מקומות.

אתן לך דוגמית מהפרשה שהייתה:

"שענין הפגם שהוצרך לתקן הוא בחינת חטא עץ הדעת כמבואר אצלינו בהרבה מקומות, ופגם עץ הדעת הוא בג' בחינות קנאה ותאוה וכבוד המוציאין את האדם מן העולם [אבות פ"ד מכ"א], והוא נתקן ע"י ג' אבות שהם בבחינת אהבת ה' ויראתו ותפארתו כמש"ה [ישעיהו מט, ג] ישראל אשר בך אתפאר שהוא תיקון ג' בחינות אלו, והרמז לזה כי ג' אבות עם הכולל כמספר עץ הדעת".

כלל וכלל ושצריך להתגבר על זה, רק הוא מציין תופעה. הוא אומר בלשונו שדווקא צריך להפוך את המחשבות עלמא דחירות.

הרבה פעמים (לרוב) לאדם יש דימוי עצמי נמוך

זה גורם לו לשנאה עצמית, תיעוב עצמי מוסתר או יותר גלוי.

וזה הרבה ממה שהורס לאדם בחיים, זה התעללות עצמית.

בלי מודע האדם בעצמו מחבל לעצמו בחיים. 

יותר בפוקוס על מה נכון לך (גם רגשית וגם נשמתית) ופחות על מה העולם חושב על זה. רצית לעזור לו? אתה שמח בלעזור לו? הגוף שלך מרגיש טוב אחרי שאתה עוזר לו? מעולה.

אתה מרגיש מרוקן? זה סיפור אחר.

ביחס נותן ומקבל והסובבים, והם מסתכלים על הנתינה שלך בצורה מוזרה, אז פתאום אתה מעלה ספקות בעצמך האם הנתינה שלך היתה נכונה או לא, או שחרגת.

אתן דוגמא שהיה לי בעבר, לא מה שקרה לי בימים האחרונים. פעם הייתי בדייט ונתתי טיפ נדיב, והבחורה אחרי זה התלוננה שלא הייתי צריך לתת את הטיפ ולא ככה עושים בישראל. הייתי בהלם, כי ברור שאנחנו הלכנו לחתוך. אבל זה כן העלה אצלי שאלות באותו זמן אם נהגתי נכון, ואז עם הזמן זה פשוט התיישב על הלב שעשיתי את הדבר הנכון וצחקתי על זה, אבל באותו זמן זה כן העלה אצלי ספקות.

זה עוד יותר מעלה ספקות כשהמקבל אומר לך שזה לא מקובל ומוזר, אבל לוקח את מה שנתת בסופו של דבר.

זה אומר שפשוט ספגת אליך (אדם רגיש? אני טועה) את התגובה שלה. כלומר בעצם במקום השיפוט שלך אז לקחת את השיפוט שלה על המערכת שלך.

זה בסדר לדעת שזה מה שהיא חושבת, בשכל אולי היא צודקת אבל בלב שלך אתה מרגיש פה מתכווץ.

עזוב אותך, תעשה מה שטוב לך ומה שאתה חושב לנכון... אם למדתי משהו בחיים זה לא להתייחס לכל יציאה של מישהו.

עם עצמך. אתה נותן בלב שלם וטוב לך עם זה באמת, אז זה מה שחשוב.

אם זה לחפות, כמו שכתבת, על משהו שאתה לא אוהב בעצמך, הרי אין

זו נתינה אמיתית, ולעתים הזולת מרגיש את זה.

הכי חשוב זה לבדוק עם עצמך, למה, ואיך, וכמה - וממה זה נובע,

ולתת ממקום אמיתי באמת, אפילו אם הוא פיצי פיצי - כי זו האמ

שלך (כרגע, מחר, ויותר...). כי הסתירה בין איך שאנחנו, וכמה

אנו רוצים באמת ( כי בדוגמא הזו, לתת) לבין מה שאנו עושים

בפועל, כתוצאה מהרגשה לא טובה עם עצמנו וחוסר רצון

ויכולת לקבל את עצמנו כך! אז אנו מזייפים ולא כל כך חשוב

ובכלל לא חשוב, מה השני חושב; חשוב איך אנו מרגישים

עם עצמנו, בכנות. 

לפעמים הולכים לשיעורים שמדברים על חסד ו מידות

נעלות ו"נדבקים" בזה לזמן מה. אבל אחר כך, לפעמים

ההתלהבות הזו נושרת, כי אנחנו עדיין לא שם ולא עובדים

על זה נכון.

מאוד קשה לקבל את עצמנו כמות שאנחנו. מאוד.

לפעמים זה מתוך ביקורת שיפוטית וקשה שספגנו

ולפעמים, אולי, אנחנו בעצמנו לא מכירים את עצמנו

כל כך טוב וחיים קצת בדמיונות.

חושבת שדיבור על זה, לא רק בפורום (לא מספיק לדעתי)

אלא עם חבר או מישהו/י קרובים שיכולים לשקף את המצב.

גם אז, לצערי, התכונה הזו לא עוברת כל כך מהר...

צריך לדבר עוד, לקרוא דברים בסגנון (ולא דברים

שמעיפים אותנו למעלה ואחר כך גורמים לנו ליפול

בחבטה קשה על האדמה).

הדרך של ר' אושר, כך שמעתי, מאוד יכולה לעזור,

כך שמעתי. אבל עם הדרכה, אחרת, אם אנו נוטים

להלקות את עצמנו (למשל), נמצא גם שם את

המקום הזה...

הוא מדגיש שכל אדם הוא בעל גאווה, בעל תאווה,

וכו' וכו', ואם יש משהו שאנו עושים טוב, זה כי

הקב"ה עוזר ומרחם עלינו.  אבל זה בקיצור

נמרץ, כי אני לא מכירה היטב את הדרך,

למרות שמכירה אנשים שזה הפך להם את החשיבה

ב350 מעלות. וגם הרגיע.

יש אנשים רבים (כולל אני) שסובלים מהדיסוננס

הזה (אמרתי נכון את הדיסוננס הזה?), וזו

חתיכת עבודה וחתיכת כאב.

וחושבת לקרוא חומר שמדבר על זה.

כמובן ששכחתי, כרגיל, לאמר, שהשאיפה

הזו להיות טוב, לכשעצמה, מראה שאתה

באמת טוב.

אגב, ד"ר יחיאל הררי באתר "התבוננות

פנימית", לבטח מדבר על זה.

ויש עוד, כנראה פוסטים, וזומים וכאלה.

החיים הם גשר צר, כמו שאמר ר' נחמן,

והעיקר, לא להתפחד כלל.... (לא להפחיד את עצמנו...)

זהו זה. שבת שלום לכולכם.

זה נכון, אבל לא לכולם זה כל כך קל. בכלל לא.

תודה

האמת שאני כתבתי טוב לא התכוונתי דווקא לטוב במובן של נכון מוסרית אלא גם לטוב במובן הנעים והמועיל

כלומר גם מסעדה טעימה היא מסעדה טובה למרות שאין בה שום דבר מוסרי

אבל ברור שהמוסריות היא גם חלק מהטוב הזה

כשחיים את האדם שאנחנו בכל המובנים. כשמחים בחלקנו אבל משתדלים

לדייק יותר במה שממלא אותנו סיפוק. בנתינה לעצמנו ולאחרים בצורה מאוזנת,

כשמצליחים להתגבר על משהו אצלנו, ולו אחת ליום ומבחינים בזה.

כשמצליחים לגרום למישהו (במיוחד במשפחה) שמחה. כשמצליחיףם

לבטא את הכשרונות שבנו, כשבסוף היום, כשמתבוננים אחורה, מרגישים

שהיום מוצה. היטב ולא בוזבז. מוצה נכון. כשזוכרים שהשם מלווה אותנו

תמיד בכל זמן ובכל מקום.

מותר לשאול ולתהות כפי שהיא תוהה (בליל סערה...). בטוחה שיש הרבה ספרי קודש שמדברים על זה והוגים בזה.

צריך למצוא אותם.  אולי תנסי לשמוע שיעורים של הרב אהרן לוי בהידברות. מאוד מתקבל על הדעת שגם הנושא

הזה עולה באחד השיעורים, או ביותר.  אפשר גם לשאול אותו בתגובות. הוא עונה, אמנם בקצרה, אבל זה יתן

כיוון מחשבה...

מה עם הרב נויגרשל? אם לא טועה, בימי שלישי בערב (22.00?). שואלים אותו כל מה שמעניין, מטריד,

מעלה תהיות....מאוד ממליצה. הוא גם יכול להפנות לשיעורים ו/או ספרים העוסקים בזה.

הוא עמוק וירא שמים ויודע ה מ ו ן.  

אולי אפשר לחפש גם באינטרנט , כמובן, עם ביקורת ולא לקבל כל דבר  - עם ביקורת ומחשבה.

להשוות לחכמינו, לדרך התורה.

בצורה שטחית אולי, שהטוב הוא הקב"ה. הוא מקור הטוב וכל מה שנובע ממנו הוא טוב.

מו"נ נחשב לספר פילוסופיה, לא?

במשפט אחד, למצוא חן בעיני אלוקים ואדם.

אולי, זה הטוב.

אני מציע לך לקרוא את הדיאלוג האפלטוני הידוע "אותיפרון", או למצער לקרוא את "פרוטגורס". הם עוסקים ממש בנושא הזה.

אני לא בטוח שתצא מהם תשובה חד משמעית, אבל אני בטוח שתירדם די מהר

אבל רוצה להרים לך על המאמץ לחפש פיתרון!

עברת שנתיים מטלטלות וברור שלנפש זה לא קל.

מאמינה שטיפול כזה או אחר יוכלו לעזור.

בהצלחה רבה!!

בס"ד

מאמינה שבעזרת השם (תמיד לבקש מהקב"ה! -  ובמקרה הזה, שהרופא יהיה שליח טוב) תרופות לזמן מסויים בהחלט עשויות לעזור.

מה עם נסיעה קטנה (או גדולה) לאיזו מדינה שקטה, רגועה, שהדבר המסעיר ביותר בחדשות זו הידיעה שהליגה המקומית זכתה

בגביע כסף ב...טניס שולחן? - כדאי ללוות בשביל זה. אבל זה באמת מאוד אינדיבידואלי.  מה עוד, שיש עכשיו בעיה עם כל מיני

מדינות למיניהן.  אבל אולי אפשר למצוא כזו; פינלנד אולי? אמנם קר שם ומן הסתם יש גם אי אלו דובים, אבל יש שם איים

קטנים נחמדים בים, ליד הלסינקי.....באמת. אפילו אנחנו חשבנו על זה.

סתם, מן בטן גב כזה של חורף.... בהחלט אפשר להינות. תגיד שאתה מבהוטן, או מקפריסין - מהחלק התורכי אם  מישהו יפרוץ

במלל יווני ולהיפך - מהחלק היווני, אם מישהו...  בקיצור של ידעו שאתה יהודי.....

ובהוטנית - מאה אחוז שאף אחד לא מבין!

אגב, זו הצעה רצינית (לנסוע מכאן קצת, כדי להשתחרר).

עדיף, לענ"ד, או לבד, או עם האשה, אבל בלי הילדים. רק אתה, או אתה והיא. יש לכם היכן להשאיר את הילדים לזמן מה?

אבל הכי חשוב, אנו חושבים, כן לקחת תרופות לזמן מה.  מכירה אנשים נורמטיבים, אינטליגנטים מאוד, מוכשרים, טובים ונפלאים, שלקחו תרופות בזמנים קשים.

השם חנן את הדעת כדי להמציא רפואה, לנו, כשהנפש שלנו מתערערת. זו מתנה. כן, מתנה!  משהו השתבש, בעקבות מה שעברת ועובר, משהו שנורמלי וטבעי

לחלוטין שיתערער. אז למה לא לתת לה קצת שלווה, קצת רוגע, קצת שמחת חיים, בינתיים? עד שהיא תשוב לעצמה? למה להתאכזר ולהתעלם ממנה?

כל הכבוד שאתם שוקלים אפשרות כזו. הכרתי מישהו (הלום קרב) שלא רצה אפילו לשמוע על כך.  כשהסכים, היה כבר קצת מאוחר...

יש דיעה קדומה נגד תרופות כאלה. מכירה גם מישהו שהיה צריך לקחת תקופה, ואחר החליט שזהו, הוא לא רוצה יותר,  היה מר ועצוב אחר כך.

וגם, שיחות שיחות שיחות עם מישהו שאתה מרגיש אמון כלפיו. ואם זה פסיכולוג, שיעלה כמה שיעלה.

הכי חשוב לחזור להיות באיזון. ו...שמח!

אולי יש דבר מה נוסף שאתה יכול להוסיף למערכת הבריאות שלך? שהיא נפלאה כל מה שאתה עושה (הלוואי עלינו), ואין ספק שהיא מועילה גם לנפש,

אבל כולה טיפול מסור מאוד בבריאות גופנית, בעיקר. אז אולי....

משהו באמנות, למשל?

מה עם לרכוש כן ציור , בד, או נייר, צבעים למיניהם (אקריליק, פנדה עדין, צבעי פסטל, שמן, פחם) ולזרוק הכל על הנייר?

רגע, מה עם לזרוק את המרירות על נייר, פשוט לכתוב, מה שבא, בלי ביקורת, בלי צנזורה, בלי שזה יצטרך לצאת טוב,

פשוט לשרבט  מה שבא?

ויש מיני תראפיות, כמו גשטאלט, תראפיה באמנות, תראפיה בדרמה וכל הסגנונות (NLP ועוד. תלוי למה אתה

מתחבר. יש אנשים שמתחברים דווקא לתראפיה הנושנה והותיקה - לדבר עם מישהו, לדבר, לבכות, לזעוק.)

בני אדם  חווים תקופות קשות מאוד לעתים. מאוד קשות.  מכל מיני סיבות. העיקר - אין יאוש כלל! לא להתייאש!

רב נחמן  ל  א    מ ר  ש   ה!!!

ואם הוא לא הרשה, אז הקב"ה, על אחת כמה וכמה!

רוצים לשמוע ממך עוד. בבקשה.

סבלנות. קודם כל, לעצמך!

תהיה בקשר. בבקשה!

במידה ולא התייאשת לחלוטין מהטיפולים למיניהם, יש מקום בירושלים, ברח' חירם (ליד שמגר, ליד רח' ירמיהו) הנקרא "למרחב".

רק כרטיס קופת חולים.

שמעתי שהם עושים עבודה טובה מאוד. 

אבל יש תורים ארוכים. אלא ש.....הכל מהקב"ה. הוא כבר יסדר לך תור מהר. תבקש ממנו. לא לדאוג.

לא. בכלל לא. לכל מי שמתקשה ורוצה להעזר , כמו שנעזרים בחברותא, כשלומדים. "

אין אסיר מתיר עצמו מבית האסורים..."   לפעמים כן, יש אנשים אולי שיכולים, אבל איש את רעהו יאמרו חזק!

זה גם מקום דיסקרטי וצנוע.

בהחלט.  מקסימום יש מטפל/מטפלת כמה חודשים לפני הרשיון.

מכירה מישהי שהיתה שם והמטפלת היתה מצויינת, למרות

שאת ההסמכה הרשמית קבלה חודשים מספר אחר כך.

למיטב זכרוני, יש לה כבר קליניקה משלה.

אבל, קחי בחשבון תור ארוך. תבקשי מהשם שיקדימו לך.

מתארת לעצמי במצבים אקוטים (את לא נשמעת לי כזו),

הם מקדימים.

טיפול זו מתנה נפלאה שאדם מפרגן לעצמו.

(כל אחד וסוג הטיפול שמתאים לו, שמדבר אליו).

לא מכירה את התכנית הזו. אבל חשבת גם על משרד הביטחון.

אולי גם הוא יוכל לסייע? הם מודעים ל"מצבי הרוח" האלה.

אתה לא היחיד, אבל אפשר לצאת מזה. אם לא היית מושפע

ממה שעברת, א ז   היה מקום לפקפק בשפיותך..... מחילה.

לענ"ד,  א  ס  ו  ר   לך  לצאת למילואים שוב. בשום אופן!

אל תחשוש, לא יעשו לך שום דבר. אל תצא שוב למילואים.

היית......די והותר.  מספיק!

אמיתי על הלום קרב, שהיה משכיל , אינטליגנטי ורגיש בצורה יוצאת מן הכלל.

הבעיה היתה שלא רצה להעזר בשום פנים ואופן, וגם הכחיש את מצבו.

אז מודעות למצב, זה   א ב   ויש לך את זה, ב"ה!

לא לשאול אותי בבקשה מה שם הספר, כי לא אומר. 

אחרי שתרגיש טוב יותר, בעזרת השם, אגלה...

כך לשאר המגיבים: נא לא לשאול.

בתקופה שעליה מדובר בספר, משרד הבטחון התנהל והתנהג איום ונורא.

חוסר מודעות...פחד!

עכשיו, זה אחרת (לצערנו).  אבל זה נסיון. הנשמה שלך גדולה מכל ההרגשות האלה,

לא משנה לה מילואים, כלום, והיא בתוכך. 

רק סבלנות. בראש ובראשונה, לעצמך!

ער"ן - לשיחות טלפוניות כשמרגישים "על הפנים".....

1201

לפעמים הבחירה שלנו, היא כנראה במינימום שבמינימום. בחוט דק יותר מקור עכביש.

והבחירה בחוט הכמעט שקוף הזה, היא הנצחון הגדול; זו טפיחת השכם שלנו. זו

הנחת שאנו עושים בכך לקב"ה....

נמאס לנו, חושך ויגון, די, לא יכולים יותר.....הי, יש חוט שקוף ודק שלנו שממתין

שנראה אותו. שנבטח בו.

יודעת שלא שייך להביא את השואה עכשיו - דור דור והנסיונות שלו, אבל בכל זאת,

אמי ע"ה, שהיתה בת יחידה ומפונקת, הגיעה למחנה ההשמדה וכשחיפשה את

אמה, סבתי ע"ה, הצביעו לה על הארובה....

בסוף המלחמה שוחררה על ידי הרוסים, אם איני טועה ועשתה את המסע המתיש

והארוך לביתה, בהונגריה, בכפר ושם שהתה אצל שכנים גויים 7 חודשים לבית

שלה, לא העזרה להיכנס. בין כך לא היה שם דבר, הגויים השכנים, בזזו את הכל)

פעם, ישבנו יחד, אמי, חברתה (גם ניצולת שואה, אלא מה) ואני. היא הרימה

עיניים ואמרה בפליאה: אני לא מאמינה! אני בירושלים! נולדו לי ילדים!

אני לא מאמינה.

כן. היינו כחולמים. ולכל אחד מאיתנו, שלא נשכח, יש את היינו כחולמים

שלו. בתוך הביצה השחורה, המסריחה (סליחה) הכי נוראית.

יש תקווה. יש חוט של כסף הקושר אותנו לנצח. עכשיו אנו מרגישים

שאין מוצא, אבל "מן המיצר קראתי קה, ענני במרחב ..."

לפעמים מגיעות מחשבות שחורות, מרות, אין לנו שמץ של חיותף

אבל האדם הוא דינאמי!  המצב ישתנה. ללא ספק. כל עוד הקב"ה

קיים (הוא לא יצא למילואים...), יש תקווה. הרי אנו חלק ממנו.

מהנצח.

ובכלל, לקרוא חדשות רעות וקשות, זה לא מוסיף.

אבל מה לעשות, המדיה לא תספר איך פתאום

נולד עוד ילד לאחר שראינו כל כך הרבה מוות,

איך חיבקנו, חובקנו, ליטפנו ולוטפנו, אפילו אם

זה פחות מפעם, איך הצלחנו לחייך למרות שבפנים

היו דמעות....

הלחם שלהם, זה פרסום הקשה, הרע. לא ללמוד מזה

ולא להידבק מזה. אתה, את, אנחנו - קצת יותר חכמים ממנה. לא?

מתארת לעצמי איזה "שפכטל" אקבל אחרי התגובה הזו. אולי

אפילו ימחקו.

הזורעים בדמעה (אוהו, איזו דמעה!), ברינה יקצורו.

איך אומרים באנגלית?

CHEAR UP!  (אולי זה כתוב עם שגיאות. מילא)

רוצה להוסיף כאן פריחה, מעוף של ציפור, שבלול עושה דרכו בכבדות אבל בנחישות

נרקיסים ועוד - אבל לא יודעת איך.

יש לנו חברים, חברה, שבאחת השבתות הרגישה.....רע. רע. רע.

היא הרימה טלפון כדי לשוחח , לדבר. כן. בשבת. 

כשהמצב בתוכנו פנימה אקוטי, חושבת שזה בגדר

פיקוח נפש דוחה שבת. אין ספק שהשם מבין את זה,

מאוד.

מתפלל להצלחתך והצלחת המשפחה, אתם גיבורים וכך הכבוד על מה שעשיתם עד כה.

לא יודע מה לומר מעבר

אחרי כחצי שנה מסבב אחרון התחלנו להרגיש רגיעה.

ועם הזמן רואים שיפור.

לא ידעתי שזה הפיך על הקרובים לי.

כותבת כי יש סיכוי לאור.

זה תהליך ארוך מאוד. מאוד.

כנראה של כמה שנים.

עם תמיכה טובה וסבלנות יש תקווה. 

חיזקתם אותי!

קראתי כל מילה

@נחלת תודה לך במיוחד על ההשקעה. 

לא לשכוח.....לבכות. מאוד חשוב. לבכות. חושבת שזה ירכך את הסינדול של הנפש, שלא יודעת מה. חושבת שההתייפחות, המירור בבכי

יעשו לה משהו טוב... זה ילחלח אותה...

יש לך קבנ של היחידה?

לוקח זמן וזמן ... לא פשוט

תצ'פר את עצמך, תרשה לעצמך להתפרק - אבל לא על המשפחה וחברים

נשמע לי שאתה בטווח הנורמה 

אפשר לפעמים לבכות על הכתף של אשתך. למה לא? היא אמורה להיות האדם הכי קרוב אליך..

לא התכוונו כאן שתשחק בבית את הגיבור, את איך שחיית לפני המלחמה, אלא שבכל זאת, אנשי

מקצוע טובים זה מומלץ.

לא, לא "בכל זאת"; יחד עם זאת. כמה שהיא יכולה להכיל. מרגישים את זה. וזה גם מקרב. אני חושבת.

זו תגובה טבעית למלחמה אבל עשית צעד חכם מאד שפנית לפסיכיאטר. ככל שמטפלים מוקדם יותר סיכויי ההחלמה המלאה עולים מאד.

אין מה לפחד מהכדורים, יאפשרו לך לישון ולא לצאת מאיזון והפעילות הגופנית תעזור מאד, כל הכבוד על המצווה הענקית ועל המודעות.

חנוכה מלא אור וניסים

דבר שני, מה שעזר לי מעבר למה שכתבת בעניין השינה והכושר והתזונה, מה שעזר לי לעבור את החודשים הראשונים אחרי השבעה באוקטובר זה המון המון המון סטנדאפ ומוזיקה ביוטיוב.

בהצלחה

יש דברים שאפשר לראות ולהקשיב. סומכים עליך. מחכים לשמוע ממך , לא חשוב מתי. מאמינה שזה מהר יותר ממה שאתה חושב.

ר' נחמן אמר שבראש ובראשונה האדם צריך להיות סבלני ל....עצמו!

"תעיתי כשה אובד בקש עבדך" 

למה רבנו המאומן, חזר לגלות אחרי 

שהיה חצי שנה 

בארץ הקדושה

לנו עשו שיחת חוסן לקראת סיום המילואים, ואמרו שמי שהוא בתהליך הכרה של פוסט-טראומה, ברגע שהגיש חוות דעת מומחה אז כבר הוא זכאי למימון (מלא, נראה לי) במשך שנה עד לועדה הרפואית שתקבע נכות. הוא אמר שמבחינת משרד הביטחון, אין בעיה שבסוף לא תיגש לועדה - כלומר, האינטרס שלהם הוא לתת לך טיפולים כך שתצליח לצאת מזה בלי צורך בנכות. זה לכתחילה, כך אמר הקבן.

תברר על זה. אולי תבקש לדבר על אחראי חוסן ביחידה שלך. או בקבוצות פייסבוק שהגיוני שמעבירות מידע על זה.

גם מי שלא בטראומה, נורמלי לחלוטין להתקשות לחזור לשגרה אחרי חוויות מטלטלות כאלו בשנתיים... אתה מתאר משבר שקורה להרבה מילאימניקים. יצאתי עם כמה והרגשתי כמה הם מושפעים.. אחד בכלל לא היה במצב לדייט, כי היה באבל על חברים והלחימה הממושכת התישה אותו נפשית.

יש הרבה סדנאות, טיפול רגשי וכד' למילואימניקים בדיוק בגלל הצורך הזה, גם אם אתה מרגיש בסה"כ בסדר ורק מדי פעם צץ קושי..

שווה לך לבדוק בעיני. יש גם קבוצות שיח ע"י אנשי מקצוע וכד'..

ושה' שילח לך רפואה שלימה.

אין לי דברי חכמה לומר לך,

רק להחזיק לך אצבעות להצדיע לך,

ולהתפפל עליך .

למען האומה, למען המשפחה, למען התורה והעבודה

אין לשער דרגת צידקותך במעשיך בצבא

דוד המלך שאתה חייל חשוב בשורותיו, מעלה אותך בדרגה

גם אברהם שלחם ב 4 מלכים, מברך אותך באופן אישי

ויהושע כובש הארץ

ויהודה המכבי

ורב אלוף שמעון בר כוכבא

הכל לצידך ולימינך

עלה והצלח 

מצרפת את הקישור.

הסדנא מיועדת לחיילים שמתמודדים עם הקושי בחזרה לשיגרה, ללא תסמינים של פוסט טראומה.

ממליצה לדבר איתם ולבדוק התאמה

Inheal סדנת מתחילים מחדש לחיילי וחיילות מילואים בשיטת

כותבת לך בתור מטפלת. פוגשת בתקופה הזו הרבה מאוד מילואימניקים שחווים משהו דומה מאוד למה שאתה מתאר.

חשוב לי להגיד בצורה ברורה: מה שקורה לך הוא תגובה אנושית, טבעית ושכיחה מאוד לחשיפה ממושכת לעומס קיצוני, סכנה, ניתוקים חוזרים מהבית וממעגל החיים הרגיל. זה לא סימן ש“נדפקת”, ולא עדות לכך שמשהו אצלך בלתי הפיך.

כ־300 ימי מילואים, בחמישה סבבים, בכל הגזרות – זה עומס שהנפש והמערכת העצבית פשוט לא נועדו לשאת בלי מחיר. הרבה אנשים מתפקדים “על אדרנלין” בזמן עצמו, ואז דווקא כשנגמרת הסכנה המיידית – המערכת קורסת. התנודות שאתה מתאר בין אנרגיה גבוהה לדיכאון, בין כעס לאדישות, הן סימן קלאסי למערכת עצבים שנמצאת עדיין במצב הישרדותי ולא מצליחה להתייצב.

העובדה שאתה:

מודע למה שקורה לך

מנסה לשמור על שינה, תזונה ותנועה

פונה לטיפול ו/או קובע תור לפסיכאטר

כל אלה מעידים על כוחות, לא על חולשה !

חשוב לדעת: טיפול פסיכיאטרי לא אומר בהכרח תרופות לכל החיים, ולעיתים מדובר בהתערבות זמנית שמאפשרת למערכת להירגע ולנפש להתחיל לעבד. בהרבה מקרים, כשהעומס יורד והוויסות חוזר, גם הצורך בהתערבות תרופתית משתנה.

כמה המלצות כלליות חשובות :

1. להתייחס למצב כאל פציעה נפשית, לא כאל כשל אופי. כמו שלא מצפים מאדם עם שבר לרוץ , כך גם כאן

2. להמשיך טיפול  - אפשר לפנות למרכזי החוסן באיזורך. מצורף קישור: סיוע לנפגעי חרדה - נפגעי חרדה | ביטוח לאומי

3 . לבדוק את הסדנא הייעודית ללוחמים שחוזרים לשיגרה , בקישור הבא:

Inheal סדנת מתחילים מחדש לחיילי וחיילות מילואים בשיטת

3. לזכור: מצבים כאלה כן משתפרים. ראיתי את זה שוב ושוב, גם אצל אנשים שפחדו שהם “לא יחזרו לעצמם”.

והכי חשוב-

אתה לא לבד, אתה לא מקולקל, ואתה כן בדרך הנכונה גם אם עכשיו זה מרגיש מריר ומבלבל..

עצם זה שכתבת וההסכמה לטפל בעצמך– זה כבר סימן של חיים שרוצים לחזור לאיזון , וסימן לאהבה והאחריות שלך כלפי המשפחה שלך.

הרבה כוחות !

אבל זה רק מסתיר דברים מהאדם הספציפי הזה

"i don't want to see this"?

או "I'm not interested"?

לזה הכוונה?

(ובאמת לא ידידותי)