יש לי הרגשה

שתשעה באב בא גם להזכיר לנו

שכשעושים עבירות - זה לא רק "לא ראוי" "לא מוסרי" ונו נו נו

כשעושים עבירות יש השלכות קשות לזה

אנחנו סובלים כבר אלפי שנים על עבירות שלנו

ולא משתלם בכלל לעשות עבירות

בכלל בכלל בכלל

צרות לא באות רק בגלל עבירות של ישראל,

אבל השאר נכון....

כל צער שיש לישראל זה מחמת חסרון השכינה,

ויש חוסר אדיר בעולם הזה כבר 2000 שנה...

אנחנו רואים מול עינינו את בית המקדש נשרף (לפני 1946 שנה - השני), את חורבן עם ישראל בארץ, גלותינו מארצנו, כל השמדות והפרעות שבאו מתוך זה שגלינו, דרך האינקוויזיציה, פרעות ת"ח ת"ט, השואה. הכל המשך אחד. ב"ויש" אחד.

אנחנו - כלל ישראל. וזה שאנחנו כל שנה מחדש, יושבים על הארץ, כמי שמתו מוטל לפניו - זו העקשנות של עם ישראל, לא "להשלים" עם זה, לא להסתכל כאילו "היה פעם" וזהו; כל שנה ברצף, זה נותן את ההמשכיות - עקשנות לחזור למה שהיה במצב המקורי והרבה יותר מזה.

אולי אין טעם "להכריח רגשות בכח" - 

אבל יש טעם לתרגל את עצמנו למצב שאכן נרגיש דברים, שהעובדה היא שגדולי עולם שכתבו את הקינות, ובעלי המחשבה והרגש בכל הדורות, הרגישו אותם מאד. והמשנה ברורה כותב "כדאי הוא בית אלוקנו להתאבל עליו לפחות פעם אחת בשנה"..

ואנחנו רואים שאצל כל אלו - זה היה ענין אחד. קודם כל הצער הנורא על החורבן, לכשלעצמו; מתוך כך מה שאנו חסרים כעת.

ואגדות החורבן שבתלמוד לא נכתבו כמשהו "יבש" ח"ו, ולא איבדו רלוונטיות היום בלל שהיו "אז".

אין צורך לראות "סרט" בשביל זה, ובוודאי שלנו "יוצא" משהו גדול מאד מעצם זה שאנו שותפים בצער של עם ישראל לדורותיו, ובצער השכינה. וגם הקב"ה רוצה בכך, שהרי ההלכה הזו של ההשתפות בצער האומה - היא רצון ה'. וזה מובן לגמרי, באופן טבעי.

אלא הדרך היא, להתרגל לחוש את עצמו כאומה. ואז אנחנו מרגישים את האומה. כמו שאדם מרגיש מה שקרה לו אישית לפני כמה שנים, האומה מרגישה לכל קורותיה. ומי ש"חי" אותה - מרגיש את זה, לגמרי באמת. ולכן גם את הצער על השואה הנוראה נרגיש הלאה, גם אם לא נשמע אישית ממישהו ש"היה שם".. זה אנחנו.

הצער הוא על החורבן - וכל מה שהתגלגל ממנו. וממילא גם מה שמתואר על דברים שהיו אז. אבל עיקר הענין - זה עצם החורבן. גם מה שאתה כותב ש"נרגיש מה שחסר לנו", אכן - חסר מאז.  וביום הזה - שורש החיסרון. זה גם מה שהיה, גם מה שהתגלגל מזה עד כה, וגם התחדשות ההנהגה כל שנה של אותו יום. 

ובאופן זה, איננו צריכים להתאמץ לחפש דברים רעים מהיום. יש היום הרבה דברים שעלינו בהם והתקדמנו בהם - וב"ה חזרנו לארצנו - בצד מה שצריך עוד. אבל ביום הזה אנחנו מתמקדים ביסוד החיסרון, שממנו נובעות גם צרות שעדיין נמצאות לצערנו גם בזמנו.

זו קודם כל שותפות טבעית עם העם שלנו, עם השכינה. כמו שלא צריך לשאול למה להשתתף בצער הזולת. וזו הפנימיות שלנו.

מתוך  ההשתפות הזו, באה גם הנחמה - אנחנו מבינים שהחורבן הוא לצורך התגלות מחודשת של פנימיותנו הטובה, גם אם זה תהליך ארוך. ובידינו לזרזו.

וזה דבר רגיל לגמרי  בעם ישראל. אנחנו חיים את יציאת מצרים בשמחה, ולא רק בגלל מה שזה היום. אלא זה "אנחנו" - ומתוך כך נמשך עד הנה.

אנחנו מתפעמים ממתן תורה (שהיה הרבה לפני ביהמ"ק), ולא "רק" בגלל שעד היום אנחנו לומדים, אלא מעצם הפגישה זהו של מתן תורה - ומתוך העוצמה הזו, עד הנה והלאה.  וכדברי הרמבם: גדלו בניכם על המעמד..

ועוד ועוד.

יש לנו "דין מחאה" כזה.. כמו מי שנתפסה שדהו, והוא מוחה כל הזמן וכך אין תפיסת חזקה כנגדו.  כל הזמן מתחדש אצלו.  

אנחנו מגיעים לכותל המערבי, ואנחנו ממש מרגישים את כל אלו שהגיעו לשם ברצף מחורבן הבית. המשך אחד. ומזה אנחנו מקבלים כח מוחשי לשאיפת בנין בית המקדש.

היה פעם נשיא המדינה, לא "דתי", עזר וייצמן, שדיבר מול הגרמנים בפרלמנט שלהם. אמר  להם: אני יצאתי ממצרים, אני עמדתי בהר סיני, אני נכנסתי לארץ...  סוג של תחושה טבעית בעם ישראל. כל ה"היסטוריה" שלנו, היא חיה, היא אנחנו, והיא מלאה בערכים של החיים שלנו.

ישועות ונחמות.

מבינה מה שאתה אומר, אני חושבת שהמחשבה שכולנו, כולנו, כולנו, חושבים אותה בעת שבירת הצום (על העוגיית שוקולדצ'יפס הניצחית) היא- יאללה בוא כבר נחזור לשגרה ונגמור כבר את כל ההצגה הזו. כביסה.. קניות.. מוזיקה.. מתי כבר נגיע לחצות של מחר?

וזה די עצוב, אפשר לומר.

כמו אחרי הימים הקשים של החטיפה, ומה שאח"כ - הרצון הוא לחזור לשמחת החיים מתוך פאזה אחרת, מרוממת יותר;

כך גם כאן, לא חזרה "למקודם", אלא בעוד קומה. שיבה לשמחת החיים גם במה שהיה אסור בימים אלו (ולא "הצגה"..), מתוך הבנה שהצער פעל משהו; מתוך שמתחילים ימי נחמה. ומה שייסדנו בהשתתפות עם הכלל בצערו, נמשיך ונבנה בשמחת חיים שיש לה כיוון ותוכן. שמחה בונה.

עכשיו עוד מישהי ביקשה עזרה. איזה שאלות יש לאנשים. באה לי אחת קצת מבוגרת, מדברת קצת חלש. אני: הינה עוד צרות. אני עם השיר באוזניות והיא מדברת כאילו אני שומע אותה . מכבה את האוזניות . "כן?" .. היא: אפשר לבקש בקשה? בטח נשמה מה תרצי? עד חצי המלכות. סתם לא באמת אמרתי לה ככה. קיצר היא מתיישבת לידי בספסל, איך אני מעבירה את כל הטקסט הזה לוואטסאפ? אני לוקח את הפלאפון שלה אומר לה הינה יש לך אופציות לבחור למי לשלוח. היא היתה בהלם מנסה להבין איך עשיתי את זה, נתתי נגיעה במסך לאחור, מסביר לה שיש מטוס נייר שהיא רק צריכה ללחוץ עליו ויש לה אופציות למי לשלוח. היא לא האמינה שהאופציה בכלל קיימת 😄

מצווה שניה.

סתם שאלה שעלתה לי הרגע.

טוב זה כבר קרה בשבת ויצאתי קצת טמבל אבל בסדר. לא נדבר על זה כרגע. מי שואל איפה זה עין גנים כשיש גם רחוב כזה וזה גם שכונה?! כן זה אני ששאלת אותו את זה בשבת היי 🙋🏼‍♂️

חחח מצחיק שאני מגיע לפה פעם ביובל עם סיפורים הזויים …

🤡

ת

אתה צריך שאלת רב האם יהיה מותר לך לאכול קטניות בפסח, שהרי ההבדל הגדול בין עדות המזרח ואשכנזים במספר לילות הסליחות בחודש אלול, זה לכפר על קטניות בפסח אצל עדות המזרח

שנה של קיום משאלות לטובה לכל באי ובאות הפורום

אשמח אם זה לא יהיה הנושא כאן...

היה לך קשר איתה. הערכת אותה. עשית איתה דרך. הכי הגיוני בעולם.

היא האשה היחידה, גם בזה היא היתה פורצת דרך לשבור את תקרת הזכוכית.

יהי זכרה ברוך.

לוועדת פרס נובל מאז מארי קירי אין שום תקרת זכוכית

בפועל היתה רק אחת

לא היו גונבים ממנה את הגילוי

מעגל דמים ללא קץ או עוצמת נצח: התודעה היהודית שתכריע את האויב

החרות הפצועה של מדינת ישראל, המנסה לבנות את ביתה הלאומי ללא זיקה עמוקה לשורשיה ולקודש, גובה מאיתנו מחיר דמים יומיומי וכואב. אנו מוצאים את עצמנו במרדף אינסופי של "כיבוי שריפות" מול פני רוע משתנים: פעם אלו בלוני תבערה ועפיפונים המכלים את שדותינו, פעם נחילים של כטב"מים ורחפני נפץ המאיימים על ערינו, ופעם מטחי רקטות, מנהרות ופיגועי טרור מגוונים. אנו ניצבים מול מציאות שבה אין לנו רגע של שקט; מציאות שבה אנו לא מפסיקים לכבות דליקות פיזיות וביטחוניות, מבלי לראות את האופק או את הקץ.

בכל פעם שאנו גוברים על איום אחד, מיד צומח איום אחר במקומו. הניסיונות לפתור את הבעיה בכלים טקטיים, טכנולוגיים או צבאיים בלבד דומים לטיפול בסימפטום ולא במחלה עצמה. אנו משיגים שקט זמני, אך נכשלים פעם אחר פעם מלגמור את הסיפור עד הסוף ולעקור את האיום מן השורש — משום שהשורש האמיתי הוא רוחני במהותו.

אירועים אלו אינם יד המקרה. הטרור הבלתי פוסק, על כל סוגיו וטכנולוגיותיו, הוא תזכורת רוחנית וקיומית רבת עוצמה. האויבים מציקים לנו, אך מלמעלה מכוונים אותנו בניסי ניסים — באמצעות מסרים שמימיים שאין לנו ברירה אלא להקשיב להם — להבין שאיננו יכולים להסתמך על כוחנו ועוצם ידינו בלבד. המציאות דוחקת בנו לחזור "מלא על מלא" לשורשינו העוצמתיים, המוצקים והקדושים.

הטרור והלחימה האינסופית ייפסקו רק מכוח נחישותנו המוחצת, שתנבע מתוך זהות יהודית מבוררת. ברגע שנתחבר לשורש הנשמה המשותפת של עם ישראל, יתקיים בנו: "כל המקום אשר תדרך כף רגלכם בו לכם יהיה" (דברים יא). נחישותנו הרוחנית והמעשית תנפץ את אשליות האויב, כהבטחת התורה: "ונתתי שלום בארץ... ורדפתם את איביכם ונפלו לפניכם לחרב" (ויקרא כו). אז, מתוך עוצמה פנימית בלתי ניתנת לערעור, יסתיים מעגל כיבוי השריפות ויראו כולם את ניצחוננו המוחלט: "וראו כל עמי הארץ כי שם ה' נקרא עליך ויראו ממך" (דברים כח).ל

קטן מידי.

תעבור למצב מחשב

ואז הגדלה/הקטנה על ידי צביטה

החל מלפני כחודש שהחלפנו את הckeditor הנוראינב tiptap.

עכשיו הכל מובן.