זה היה באזור 20:45

"הכסיף העליון והשווה לתחתון" ככה שאפילו שקיעה לא הייתה,ובקשר לכוכבים שאולי ראית זה מה שנקרא "כוכבי יום" 

(זה לא אני המצאתי את זה השו"ע ככה פסק...)

אני מבקש ממך מחילה על ה'גיחוך' בהודעה למעלה. לא הייתי צריך לכתוב ככה, אני לא אוהב לכתוב ככה, משום מה היה לי קשה להתאפק.

כי זה לא גיחוך בי,זה גיחוך בר"ת ובשו"ע שפוסקים ככה.

אבל אשריך שביקשת מחילה.

נראה שר"ת התקשה עם הסימנים של הגמרא פשוט כי הוא עמד באירופה.

לגבי החלונות, אני חושב שלא נורא לגחך עליהם. קח את תיאוריות הגלגלים כדוגמה נוספת. אמנם אתה צודק שהגיחוך הזה לאו דווקא יגע בפסיקת ההלכה (כשנסביר את המראות שהם הזכירו באמצעות הידע שלנו).

וגם הרב מורגנשטרן כתב על זה רבות.

ואם באמת ר"ת אמרת את כי הוא היה באירופה אז למה השו"עכ שהיה בארץ פסק כמהו?

ועוד ראיה מציאותית (לא הלכתית בכלל) למוסלמים יש תפילה קצת אחרי צאת הכוכבים ר"ת (בגבעות הייתי נעזר רבות במואזין...) מאיפףה הם המציאו את הזמן אם אין בזה שום דבר מיוחד כמו השאר?

אני יודע שאני התחלתי עם התוקפנות, אבל גם חזרתי בי מעצמי, ובבקשה, גם אם נחזור לדון בזה, בלי תוקפנות.

לילה טוב בינתיים.

(זה אחד הדברים המעצבנים בתקשורת כתובה,שהטון לא עובר...)

כתבתי "הייתי ממליץ" בתור המלצה אמתית אם את מתעניין לא בתור זלזול.

היא כשהשמש 18 מעלות מתחת לאופק

והיא הרבה אחרי ר"ת (16 מעלות מתחת לאופק)

אבל גם בשבילי היא סימן בטוח כבר עבר מזמן זמן ר"ת

לצערי לא כתוב לי במחשב חומר על שיטת ר"ת, זה כתוב בכתב יד

ואין לי כח לסכם עכשיו כי ממילא אף אחד לא יקרא את זה

אבל זה נכון שיש מקום גדול מאד לדבריו, אע"פ שאני מחמיר כמותו רק בשבת

והגיחוך של אלעזר הוא גיחוך של מהר"ם אלאשקר

אבל כבר הלח"מ והמנחת כהן דחו את הראיה הזאת נגד ר"ת

(אלעזרר, אם תרצה אני יכול לפרט, פשוט אין לי כח לכתוב לריק)

זה קצת מורכב אז אני ממליץ לקרוא לאט

20140806094747.doc

סימני ביה"ש וסתירות ביניהם

איתא בגמ' (שבת לד שלושה סימנים לדעת מתי מתחיל ונגמר ביה"ש והם - סימנים בבהיקות השמים, שיעור זמן אחרי שקיעת החמה, וסימנים בכוכבים. וננסה לבאר כאן את הסימנים ואח"כ נדון מתי אפשר לסמוך על כל סימן ומה עושים במקרה של סתירה ביניהם.

בהיקות השמים

הסימן של בהיקות השמים שמבואר בגמ' הוא מח' רבה ורב יוסף. וסדר הדברים שבהתחלה השמש שוקעת ועדין האופק מאדים, ואח"כ "מכסיף" החלק התחתון של השמים ונשאר מואר רק החלק העליון ואח"כ מכסיף גם החלק התחתון. ולגבי תחילת זמן ביה"ש נחלקו רבה ורב יוסף שדעת רבה שמיד כששוקעת החמה מתחיל ביה"ש אפי' האופק עדין מאדים כולו ודעת רב יוסף שכל זמן שכל האופק אדום נחשב יום גמור ומתחיל ביה"ש רק כשמכסיף העליון. ולגבי סוף זמן ביה"ש שהוא לילה ודאי לכו"ע נחשב לילה רק כשהכסיף הכל. ולהלכה פסק הרי"ף כרבה שמיד כששקעה החמה הוא ביה"ש והרשב"א הביא רבינו יונה שסבר שהעיקר כרב יוסף אלא שלמעשה כתב שיש להחמיר גם כרבה. ובשו"ע (או"ח סי' רס"א ס"ב) פסק כרבה שביה"ש מתחיל מיד כשתשקע חמה עכ"פ לחומרא.

וכתב רש"י שלשון "הכסיף" היינו השחיר שהושחרו השמים. וכן לשון הירושלמי וכן נקט המנח"כ כמה פעמים (במאמר א פ"ט קושיא א') שהכסיף היינו השחיר והביא את הירושלמי. וברשב"א מבואר שהכסיף היינו שכלה כל אדמימות השמים וכן לשון הגר"א (או"ח סי' רס"א סקי"א) שנשקע אורה מלהאדים. ובמאירי כתב לשון שכבר לא "מבהיקים" השמים. וכתב המ"ב (סי רס"א ס"ב בבה"ל) שברשב"א ובמאירי מבואר שלא צריך שממש ישחירו השמים ומספיק שתלך האדמימות ומה שנקט רש"י השחיר הוא ל"ד. ולכאו' יש מקום לומר להיפך שהרשב"א והגר"א ל"ד ולא מספיק שרק הלכה האדמימות אלא צריך שממש ישחיר ורק אז נקרא שאין אדמימות וכן המאירי י"ל שכוונתו שכל שלא מבהיקים השמים הם משחירים.

והערוך (ערך כסף) כשביאר את המילה הכסיף ביאר בכמה מקומות בש"ס שהוא להלבין ואח"כ הביא את הסוגיא שלנו והביא שהירושלמי כתב צריך שישחירו השמים. וכתב המ"ב שכוונתו שהגמ' שלנו חלקה על הירושלמי וסברה שלא צריך שישחיר אלא מספיק שילבין  דהיינו שתלך האדמימות. ודחה האבהא"ז (הל' ק"ש פ"א ה"א ע"ג) שי"ל שכוונת הערוך שרואים בירושלמי שאין פי' המילה הכסיף קבוע ולפעמים הכוונה השחיר.

והנה מבואר בגמ' שהמקום באופק שצריך להכסיף הוא "פני מזרח" והגמ' מבארת דהיינו פנים המאדימים את המזרח כמו שמאירים מתוך חלון. וכתב הרשב"א שכוות הגמ' שלא מספיק שתסתלק האדמומית מהמזרח אלא צריך צריך שתסתלק האדמומית גם מכל האופק המערבי שבו השמש שממנו היא מאירה למזרח.וכן מבואר בתשובת הגאונים (גנזי קדם ח"ה סי' ו'). והר' טוקצינסקי (ביה"ש פ"א סי' א'} כתב שחייבים לומר שמדובר על האופק המזרחי ולא על המערבי כי באופק הממערבי המציאות היא שהחלק העליון מכסיף לפני התחתון וכך מסתבר שהרי השמש נמצאת למטה והחלק התחתון יותר קרוב אליה וממילא יותר מואר, ורק באופק המזרחי החלק העליון יותר קרוב לשמש מהחלק התחתון. (ומי שינסה לבדוק את המציאות יראה שלא כדברי הר' טוקצינסקי אלא יש תמיד ליד האופק המערבי רצועה תחתונה שהיא חשוכה יותר מהחלק שמעליה אבל כנראה זה נובע ממה שבזמנינו יש אובך באוויר והוא כאילו יש מעין "ענן" שנמצא שם תמיד בגובה נמוך וזה מסתיר לנו את האור וודאי אין נפ"מ בעננים לגבי זמני היום ובזמן חז"ל עדיין לא היה אובך והוא נובע מזיהום האוויר בימינו). וצ"ע.

שיעור זמן אחר שקיעת החמה

ומיד אח"כ אומרת הגמ' שמח' רבה ורב יוסף היא לשיטתם במקום אחר שנחלקו שדעת רבה ששיעור הזמן של ביה"ש הוא כדי מהלך 3/4 מיל של אדם בינוני ודעת רב יוסף שהוא כדי מהלך 2/3 מיל והיינו לשיטתם שהמציאות היא שמזמן ששוקעת השמש עד שמכסיף העליון אפשר ללכת 1/12 של מיל ואח"כ עד שמכסיף גם התחתון יש זמן ללכת עוד 2/3 מיל וא"כ לרב יוסף שביה"ש מתחיל רק כשמכסיף העליון יהיה שיעור הזמן של ביה"ש מהלך 2/3 מיל ולרבה שביה"ש מתחיל בשקיעה יהיה שעור הזמן מהלך 2/3 + 1/12 של מיל דהיינו 3/4 מיל.

והקשו הראשונים שבגמ' בפסחים צד: מבואר שאפשר ללכת 4 מיל בין שקיעת החמה לצאה"כ שהוא סוף ביה"ש (שזה הסימן השלישי שיתבאר בהמשך) וכתב ר"ת שצ"ל עפ"י מה שמבואר בגמ' שם שדעת חכמי ישראל שלאחר שהשמש שוקעת היא נכנסת לתוך חלון שהוא כעין צינור בתוך עובי הרקיע ואז כשגמרה לעבור את החלון היא עולה בחזרה ממערב למזרח במשך כל הלילה עד שהיא נכנסת לתוך חלון במזרח וזורחת במזרח. וא"כ י"ל ששתי שקיעות הן: תחילת השקיעה היא כשהשמש שוקעת בעובי הרקיע ונסתלק זריחתה מן הארץ לגמרי וזה עדיין נחשב יום גמור כיון שהיא עדיין בתוך החלון ואח"כ שוקע אור השמש וזה סוף השקיעה שבו מתחיל ביה"ש לרבה עד שמכסיף העליון והתחתון ונהיה לילה. וא"כ מה שמוזכר בגמ' שאפשר ללכת 4 מיל בין השקיעה לצאה"כ היינו מתחילת השקיעה כשעדיין הוא יום גמור ואחרי ¼3 מיל שוקע אור השמש ומתחיל ביה"ש  ואחרי עוד 3/4 מיל נהיה לילה.

והנה הראשונים שאחרי ר"ת העתיקו את דבריו להלכה ולא מצינו מי שהביא אותו וחלק עליו (חוץ מהיראים שכתב שצ"ל ששקיעת השמש מעינינו הוא כבר סוף ביה"ש וה3/4 מיל מתחילים לפני שתשקע השמש מעינינו ומצינו בכמה אחרונים שחששו לדבריו לחומרא) ובשו"ת מהר"ם אלאשקר (סי' צ"ד) כתב שיש תשובת הגאונים דלא כר"ת כי מצאנו תשובת הגאונים שאין האמת שהשמש נכנסת לתוך חלון בלילה אלא היא הולכת מתחת לאופק עד שמשלימה סיבוב וזורחת בצד השני ואמנם בהתחלה חשבו חכמי ישרא שיש חלון אבל מבוואר בגמ' שאח"כ חזרו בהם וא"כ לפי מסקנת חכמי ישראל אין שום שיעור של 4 מיל אלא רק 3/4 מיל. וכתב המנח"כ (מ"א פ"י) שיש לדחות שהיתה קבלה בידי חז"ל שיש 4 מיל בין השקיעה לצאה"כ והם הסבירו את זה לפי סברתם שהטעם בזה הוא שאז השמש כנגד החלון ולאחר שחזרו בהם א"כ בטל ההסבר של החלון אבל אין עיקר הדין מתבטל וודאי הקבלה אמיתית ששיעור הזמן עד שמחשיך הוא 4 מיל וחזרו בהם רק מההסבר של החלון וכתב מהר"י פראג'י שהוא מוכרח כי הרשב"א (ברכות ב הביא בשם רב האי גאון כדברי ר"ת והתשובה שהביא מהר"ם אלאשקר היא ג"כ של רב האי גאון ובע"כ שאין ראיה מהגאונים

עוד כתב מהר"ם אלאשקר להוכיח מסתימת הפוסקים הראשונים (הרי"ף והרמב"ם והגאונים) שכתבו בסתם שבזמן שקיעת החמה מתחיל ביה"ש ולא ביארו שאין הכוונה כפשוטו שקיעת החמה מעינינו אלא שקיעת אור השמש והרי בזמנם עדיין לא היה כתוב החידוש של ר"ת בשום ספר והיה להם לבאר.וכן הוכיח מהרלב"ח (הל' קידה"ח פ"ב ה"ט)  וכתבו ע"ז הרדב"ז (סי' א' שנ"ג) והמנח"כ (מ"א פ"י) שאין מזה ראיה ולפעמים מעתיקים הפוסקים את הגמ' בלי פירוש ומה שנסביר בגמ' נסביר בדבריהם ובאמת כתב ה"ה על הרמב"ם לאחר שהביא את ר"ת שדבר זה לא נתברר בדברי הראשונים.

ועוד כתב מהר"ם אלאשקר להוכיח מדברי רבי אברהם בן הרמב"ם שכתב שכל זמן שיש חלק מעגולת השמש מעל האופק עדיין הוא יום גמור עד שתשקע כל עגולת השמש מתחת לאופק שאז מתחיל ביה"ש. וממה שהזכיר את עגולת השמש מבואר שדיבר על שקיעת השמש מעינינו כפשוטו ולא על שקיעת אור השמש. ולכאו' יש להביא ראיה גם מתשובת הגאונים (גנזי קדם ח"ה סי' ו') שג"כ כתבו שמתחיל ביה"ש כש"תשקע חמה ולא תראה אפי' על ראשי דקלים" משמע שמדובר על שקיעת השמש עצמה ולא על אור השמש וגם זאת תשובת רב האי גאון וצ"ע.

וכתב המנח"כ (מ"ב פ"ד) ששיעור הזמן שמבואר בגמ' של 4 מיל ו3/4 מיל נכון רק בימי ניסן ותשרי אבל בשאר עונות השנה צריך לחשב אותם לפי שעות זמניות שאם היום קצר יהיו ה4 מיל קצרים ואם היום ארוך יהיו ארוכים וכן הסכים הפר"ח (בקונטרס דבי שימשא) וכ"כ המטה יהודה (סי' רצ"ג סק"א) וכ"פ המ"ב (סי' רס"א סקכ"ג) וכן יש להוכיח מהרמב"ן (תורת האדם) והרשב"א (ברכות ב והריטב"א (שם כא והרא"ה והר"ן שכתבו שזמן פלג המנחה הוא 3 דקות לפני השקיעה מעינינו שהרי בין השקיעה לצאה"כ יש 72 דקות (לר"ת אם מיל הוא 18 דקות) ובין פלג המנחה לצאה"כ יש 75 דקות וא"כ כמו ששעות היום של פלג המנחה נמדדות בשעות זמניות בע"כ גם השעות שבין השקיעה לצאה"כ הם זמניות כי אחרת אינו כלל שתמיד יהיה דוקא 3 דקות.

והדה"ח (דיני הכנסת שבת) ומהר"יף (סי' מ"ז) והפמ"ג (סי' רס"א א"א סק"ט) ומהר"א מני (הובא בשו"ת רב פעלים ח"ב סי' י"ט) כתבו שבכל השנה השיעור הוא שווה של 3/4 מיל ו 4 מיל.

והגר"ז כתב שצריך לעשות חשבון אסטרונומי כמה חושך יש בזמן תקופת ניסן ותשרי 4 מיל אחרי השקיעה ונחשב בכל השנה מתי תגיע רמת החושך הזאת וממילא אינו זמן קבוע ובחשבון יוצא שבקיץ הוא הכי הרבה זמן ופחות זמן בחורף ופחות מזה באביב ובסתיו.

עוד כתב המנח"כ שגם בימי ניסן ותשרי שיעור הזמן שנאמר בגמ' רק באופק בבל וא"י אבל באופק אחר המציאות היא שמשתנה מאד הזמן שבין השקיעה לצאה"כ לפי האופק ולכן א"א כלל ללכת אחרי הסימן הזה באופקים אחרים וצריך ללכת אחרי הסימנים האחרים. וכתב שעדין יש נפ"מ בסימן הזה בכל העולם לפי דברי ר"ת שיש שני שקיעות ובשקיעת החמה מעינינו עדיין הוא יום גמור א"כ זה נכון בכל העולם שיש זמן אחרי השקיעה שהוא יום גמור ורק בשקיעה השניה ששוקע אור השמש מתחיל ביה"ש ורק שיעור הזמן אינו מהלך ¼3 מיל אלא כל מקום לפי זמן הלילה שלו (עפ"י הסימנים האחרים) ישער מתי מגיעה השקיעה השניה. וכן הסכים הפר"ח. (בקונרט דבי שימשי) (וכתב המנח"כ שאינו ברור לו ולכן אין לסמוך ע"ז לקולא להחשיב יום גמור יותר מזמן של מהלך ¼3 מיל והפר"ח סמך ע"ז גם לקולא ורק כתב שהמחמיר תע"ב)

ולכאו' גם בארצות הצפוניות אפשר לעשות חשבון עפ"י האסטרונומיה כמה חושך יש בא"י 4 מיל או 3/4 מיל אחרי השקיעה וכך נדע כמה חושך נחשב ללילה ונשער את רמת החושך בארץ הצפונית וכך נדע מתי יהיה צאה"כ (ואין החשבון האסטרונומי כ"כ מסובך ואפשר לכתוב אותו בשתי שורות) ואולי סבר המנח"כ שיש טעות בחשבון הזה או שלא ידע לעשות אותו, וכמו שמצינו לגבי הזמן בעונות השנה שהמנח"כ לא הלך אחרי החשבון האסטרונומי. והגר"א באמת כתב שלפי ר"ת שיש 4 מיל עד צאה"כ יוצא שבארצות מאד צפוניות יהיה מצב בקיץ שלא יהיה בכלל לילה שאין שום זמן שמגיע צאה"כ ובע"כ יחשב צאה"כ בחצות הלילה ומיד אח"כ יהיה עמה"ש ולכאו' הוא התכוין לחשב את החישוב האסטרונומי של רמת החושך שיש בא"י ולכן את השיעור הזה בארצות מאד צפוניות (ובמ"ב  (בה"ל סי' רס"א ס"ב) כתב שהגר"א סבר לחשב בשעות זמניות ודו"ק)

עוד צריך להוסיף כאן שכל מה שנתבאר עד כאן הוא לפי דעת ר' יהודה אבל דעת ר' יוסי שכל זמן ביה"ש של ר' יהודה הוא יום גמור ורק אח"כ מתחיל ביה"ש ושיעור הזמן של ביה"ש הוא קצר מאד כדי עצימת עיניים בריפיון והגמ' מסיקה שצריך להחמיר גם כר' יוסי. והסתפקו תוס' אם זמן ביה"ש של ר' יוסי הוא מיד אחרי ביה"ש של ר' יהודה וא"כ הוא תוספת זמן מועטה מאד או שהוא רחוק ממנו וכתבו שמוכח בגמ' שעכ"פ ודאי אין כיניהם יותר מזמן הילוך של 50 אמה וכ"פ הרא"ש שצריך לחכות עוד זמן של מהלך 50 אמה עד שיהיה לילה גמור..

צאת הכוכבים

עוד מבואר בגמ' סימן של ביה"ש ע"י ראיית כוכבים שכל זמן שרואים רק כוכב אחד עדיין הוא יום גמור ואם רואים שני כוכבים מתחיל ביה"ש וכשרואים שלושה כוכבים הוא לילה גמור. ופסק הרי"ף את הגמ' הזאת להלכה וכן הביא הרמב"ם בפיה"מ (ספ"ב דשבת) את הגמ' ופסק כן בהל' קידה"ח (פ"ב ה"ט) וכן מבואר ברשב"א (שבת לד.) שהסימן הזה הוא לכו"ע . וכ"פ המנח"כ (מ"א פ"ג) מהרי"ף והגו"ר (שו"ת מהרי"ף סי' מ"ו,מ"ז).  והגר"א (או"ח סי' רס"א סקי"א) כתב שהסימן של הכוכבים הוא רק לביה"ש של ר' יוסי שהוא מעט מאד זמן אבל בזמן ביה"ש של ר' יהודה לא רואים אפי' כוכב אחד.

ואיתא בגמ' שבסימן של כוכבים לא מועיל אם רואה כוכבים גדולים שנראים גם ביום ולא צריך כוכבים קטנים שנראים רק בלילה ממש אלא מדובר על כוכבים בינוניים. וכתב הרשב"א שכל המחלוקות שנתבארו בגמ' מתי הוא זמן ביה"ש הוא מח' מה נקרא כוכבים בינוניים וכ"כ הכ"מ (הל' שבת פ"ח ה"ד) בשם הרמ"ך שכל השיעורים שנתבארו עד עכשיו הוא בדיוק כמו השיעור של הכוכבים ואידי ואידי חד שיעורא הוא.

והנה מבואר בגמ' שאם יש רק כוכב אחד עדין הוא יום גמור ואינו ביה"ש והקשה מהרלב"ח (הל' קידה"ח פ"ב ה"ט) שהרי לדעת רבה ביה"ש מתחיל מיד בשקיעת החמה ובע"כ שנראה כוכב אחד לפני השקיעה וא"כ מה צריך לחדש שעכשיו יום הרי השמש זורחת ומילא לפי ר"ת שרבה לא דיבר על שקיעת החמה מעינינו אלא על שקיעת האור יש כאן חידוש שהוא יום אע"פ שכבר שקעה השמש מעינינו אבל לחולקים על ר"ת יהיה קשה. וכתב בדעת הרמב"ם שצ"ל שבאמת מדובר אחרי השקיעה וגם לרבה אין ביה"ש מתחיל מיד כשתשקע השמש אלא כשיראו שני כוכבים ומה שחלק רבה על רב יוסף הוא כי סבר שמצב הכוכבים בשמים אינו קבוע בכל השנה ולפעמים לפי מקום הכוכבים יראו שני כוכבים מיד בשקיעת השמש ולפעמים הוא יותר מאוחר עד 1/12 של מיל ולכן לדינא צריך תמיד להתחיל את ביה"ש מיד בשקיעה כי אולי יש עכשיו כוכבים והאדם לא רואה אותם ורב יוסף סבר שלעולם לא נראה כוכבים עד שיעברו 1/12 של מיל.(וכתב מהרלב"ח שלכן להלכה פסק הרמב"ם שבי"ד שהם בקיאים בקידה"ח יכולים לסמוך ע"ז שהם רואים שאין כוכבים עכשיו ולומר שעדיין יום שבי"ד ודאי בקיאים בזה מאד). וכ"כ הפר"ח בדעת הרמב"ם (בקונטרס דבי שימשא)

והגאונים (גנזי קדם ח"ה סי' ו') כתבו באמת שממה שהגמ' אומרת שכשיש רק כוכב אחד עדין הוא יום גמור יש ראיה לרב יוסף שביה"ש לא מתחיל מיד בשקיעה וכן הרשב"א (שבת כא.) והר"ן (שם במיוחסים לריטב"א) כתבו שממה שרב האי גאון העתיק את הגמ' של כוכב אחד יום להלכה בע"כ שסבר כרב יוסף.

מתי אפשר לסמוך על כל סימן

והנה מצינו בפוסקים שלפעמים אין לסמוך על סימן אחד בלבד עד שנראה עוד סימנים וננסה לבאר את הדברים:

לגבי הסימן של הכסיף:

הנה בגמ' מבואר שאביי או רבא היו מסתכלים בשמים בזמן השקיעה כדי לדעת מתי ביה"ש וביאר הרשב"א בשם רבינו יונה שהוא כדי לדעת את זמן תחילת ביה"ש לפי רב יוסף שהוא בזמן שמכסיף העליון.והרשב"א עצמו כתב לדעת הרי"ף שפסק כרבה שהוא כדי לדעת את סוף זמן ביה"ש שהכסיף הכל. ומבואר שמספיק להסתכל על הסימן הזה כדי לדעת מתי ביה"ש. וכן הרי"ף העתיק את הסימן להלכה ומשמע שאפשר לסמוך עליו. וברמב"ם ובטור ובשו"ע ובמנח"כ לא הובא הסימן של הכסיף ולכאו' נראה מדבריהם שאנחנו לא שקיאים מה נקרא הכסיף וכן מבואר בפנ"י שצריך בקיאות כדי לראות אם הכסיף. ובמ"ב (בה"ל סי' רצ"ג ס"ב) כתב שחזי לאיצטרופי לסימן של כוכבים למי שבקי מהו הכסיף. והגר"א (יו"ד סי' רס"ב סק"ט) כתב שכיון שצריך בקיאות גדולה בסימן של כוכבים לכן הזכירה הגמ' את הסימן של הכסיף ומבואר שבזה לא צריך כ"כ בקיאות ואולי גם הוא כוונתו כהמ"ב שחזי לאיצטרופי.

ולגבי הסימן של כוכבים:

כתב רבינו יונה שלגבי מוצאי שבת וק"ש אין לסמוך על שלושה כוכבים בינוניים שאולי הם קטנים ולכן יחכה עד שיראה שלושה קטנים שאז ודאי עכ"פ הם בינוניים וכ"פ השו"ע (סי' רל"ה ס"ב וסי' רצ"ג ס"ב) ורק בתענית משום טורח הצום אפשר לסמוך על בינוניים. וכתב הפמ"ג שגם ביו"כ שהוא דאו' אפשר לסמוך על בינוניים.

והנה כבר נתבאר שהגר"א כתב שהוא צריך בקיאות גדולה מה נקרא כוכב בינוני. וכן מסתבר לכאו' שהרי מבואר ברשב"א שכל המחלוקות בגמ' הם מהו כוכב בינוני וא"כ בקלות יוכל אדם לטעות לפי דעה אחת.  וכתב המ"ב שמשמע מהגר"א שאין לסמוך על הכוכבים לבר עד שיראה שהכסיפו העליון והתחתון וכתב שאולי אם עכ"פ רואה כוכבים קטנים אין לחשוש לטעות וגם בזה נשאר בצ"ע. ובשו"ע הביא את הכוכבים בסתם ולא הזכיר שצריך גם שיכסיף ולכאו' משמע שמועיל כוכבים לבד ודו"ק. ובהמשך יתבאר בעז"ה שלכאו' בכמה פוסקים מבואר שסמכו על כוכבים גם אם לא הכסיף..

ולגבי הסימן של הזמן מהשקיעה

הנה הטור והשו"ע (באו"ח סי' רס"א ס"ב) העתיקו להלכה את הסימן של הזמן ומשמע שאפשר לסמוך ע"ז גם בלי הסימנים האחרים וכן כתב המנח"כ (מ"ב פ"ה) אלא שכתב שהוא רק ביום מעונן אבל אם אין היום מעונן יסתכל על הסימנים האחרים וכ"כ הפר"ח (קונטרס דבי שימשא). (ורק כתב המנח"כ שא"א לסמוך למעשה על הזמן של מהלך 4 מיל בכל עונות השנה כי יתכן שיש שינויים בהז לפי אורך היום)

מה עושים כשיש סתירה בין הסימנים

לגבי אם יש סתירה בין סימני הכסיף לצאה"כ מצינו בשו"ע (יו"ד סי' רס"ב ס"ה) שהורה ר"י שאם היו כוכבים קטנים והיה הרקיע מזהיר כעין יום הוא ספק אם הוא יום או לילה לגבי מילה. ונחלקו שם האחרונים בפי' המקרה שהש"ך (שם סק"ט) כתב שהספק הוא מצד שהכוכבים קטנים ולא בינוניים וכן משמעות הלבוש ותמה ע"ז היעב"ץ (בשו"ת שאילת יעב"ץ ח"ב סי' צ"ו) שהרי כוכבים קטנים נראים רק בודאי לילה וכ"ש שהוא סימן ללילה. וכתב המנח"כ (מ"ב פ"ה) שצ"ל שכוונת הש"ך והלבוש שבאמת אין הכוכבים האלה קטנים אלא הם גדולים ונראים לנו קטנים מחמת שהרקיע מזהיר. והפר"ח (בליקוטים הובא ברעק"א שם) חלק על הש"ך וכתב שמדובר באמת בכוכבים קטנים והספק הוא מצד שהרקיע מזהיר.

ולכאו' המח' בין הש"ך לפר"ח היא שסבר הש"ך שהסימן של הכוכבים הוא העיקר שהוא מפורש בפסוק בנחמיה ש"צאת הכוכבים" הוא לילה והסימן של הכסיף הוא רק גילוי מילתא אם לא מצליח לראות כוכבים כגון שיש עננים בחלק מהשמים ולכן כאן שהוא רואה בעיניו כוכבים אם היה הכוכבים כדינם ודאי הוא לילה אע"פ שלא נראה לנו שהכסיף שהרי אנחנו רואים כוכבים בעין ובע"כ יש כאן טעות בהכספה. והפר"ח סבר שעיקר הסימן הוא הכספה שהרי בתורה לא כתוב בשום מקום צאת הכוכבים אלא "ובא השמש וטהר" ומפרשת הגמ' (ברכות ב וטהר יומא דהיינו שירד אור השמש מהשמים וא"כ העיקר הוא בהיקות השמים והכוכבים רק מגלים על מצב השמים ולכן כאן שרואה שהרקיע מזהיר אין נפ"מ בכוכבים שהרי למעשה עדיין יש אור.

ובמ"ב (סי' רצ"ג סק"ד) כתב שיתכן מקרה שהכסיף העליון והתחתון ואעפ"כ הרקיע מזהיר כעין יום ולפ"ז לכאו' ברורה דעת הש"ך שאין כלל נפ"מ במה שמזהיר כיון שכל הסימנים הגיעו ולכאו' הדבר צ"ע במציאות שיכסיף הכל ועדיין יהיה מזהיר שהוא סתירה מיניה וביה ולכאו' המ"ב לשיטתו שהכסיף היינו שכלה האדמימות אבל עדיין הוא לבן אבל למ"ד שהכסיף היינו השחיר ודאי לא יתכן שיהיה שחור ויזהיר כעין יום.

ולגבי הסימן של הזמן כתב המנח"כ (מ"ב פ"ג) שאם יש סתירה בין חשבון הזמן לבין שיעור הכוכבים הולכים תמיד אחרי הכוכבים בין להקל בין להחמיר שאם הגיע הזמן ולא רואים כוכבים יש לחשוש שטעה בחשבונו שהרי רואה בפועל שאין כוכבים ואם קרה להיפך שרואה כוכבים ולפי החשבון עדיין לא הגיע הזמן אפשר להקל ולסמוך על הכוכבים שהרי רואה את הכוכבים כאן לפניו ולא שייך בזה טעות ובע"כ שטעה בחשבונו וכן הסכים הפר"ח (בקונטרב דבי שימשא) והובא במ"ב בקצרה (בה"ל סי' רצ"ג ס"ב)

והנה בנושא הזה של סתירה בין הסימן של הזמן לסימן של הכוכבים ושל הכסיף נבוכו מאד הפוסקים כי המציאות הנראית לעינינו היא שכשמגיע הזמן של 3/4 מיל עדין כמעט אין שום כוכבים ולא הכסיף כלום וכשמגיע הזמן של 4 מיל כבר רואים הרבה מאד כוכבים הרבה לפני זה וכן הכסיף הכל הרבה לפני זה ולא שייך לומר שטעה בחשבונו אלא אם זה קורה רק יום אחד אבל לא יתכן לומר שבכל יום ויום אנחנו טועים בשעון  ופשוט.

והנה המנח"כ (מ"א פ"א) הפר"ח (קונטרס דבי שימשא) ומהרי"ף (סי' מ"ז) הקשו על הגאונים ממה שלא רואים כוכבים 3/4 מיל אחרי השקיעה והפר"ח ומהרי"ף הקשו גם שלא הכסיף כלום וכתב המ"ב (בה"ל סי' רס"א ס"ב) שצ"ל כמו שנתבאר כבר שסימן הזמן נכון רק באופק א"י ולא בשאר ארצות. והנה המ"ב עצמו לא היה בא"י ולא ראה את המציאות שם והקשה רק מהמציאות במקומו שהוא בפולין ולכן יכל לתרץ שבארצות צפוניות אין שיעור הזמן נכון. אבל הפר"ח ומהרי"ף היו בא"י ובמצרים ואעפ"כ הקשו מהמציאות ועליהם א"א לתרץ כן ופשוט.

ובאבן האזל תירץ בשם ר' דוד בהרן שהוחלשה הראיה בזה"ז ולכן לא רואים כוכבים והוכיח כן מגמ' שהוחלשה הראיה ולכאו' לפ"ז נצטרך לומר שכבר בדורו של הפר"ח הוחלשה הראיה כ"כ. ועדין זה יתרץ רק על הכוכבים אבל לא ע"ז שלא הכסיף עדין כלום.

ובספר זמני ההלכה למעשה רצה לומר שמי שמיטיב מאד לראות יצליח לראות כוכבים 18.5 דקות אחרי השקיעה והוא 3/4 מיל למ"ד שמיל הוא 24 דקות ואמנם הם הכוכבים הכי בהירים בשמים אבל עדין אפשר לומר שהם נחשבים בינוניים כיון שיש גדולים מהם שהם כוכבי הלכת. ולכאו' הוא דוחק גדול שרק כוכבי הלכת נחשבים גדולים ועוד שעדין המציאות לא מסתדרת כי לפי השיטה שמיל הוא 24 דקות יוצא שבגמ' בפסחים שמבואר שיש 4 מיל בין השקיעה לצאה"כ ובין עמה"ש לזריחה היינו שיש זמן של 96 דקות ביניהם (ולפי מה שמתבאר שם בסוגיא מוכרחים לומר לשיטה הזאת שיש 5 מיל בין השקיעה לצאה"כ דהיינו 120 דקות) וכך סברו חכמי ישראל בהו"א לגבי צאה"כ וגם למסקנה הוא נשאר לגבי עמה"ש, והמציאות היא שאחרי 84 דקות באופק א"י מחשיכים השמים לגמרי ואין בהם יותר שום שינוי ואיך יהיה אז זמן עמה"ש. ועוד שזה לא מיישב את מה שלא הכסיפו השמים כלל.

והגו"ר הקשה על ר"ת לאידך גיסא שהרי השמים מלאים כוכבים הרבה לפני 4 מיל אחרי השקיעה וכתב מהרי"ף (בשו"ת סי' מ"ו,מ"ז) שצ"ל שמה שרואים כוכבים הם כוכבים גדולים ולא בינוניים. ולכאו' הוא דוחק גדול לומר שחז"ל סתמו לנו סתם "כוכבים בינוניים"  כשנראים לנו הרבה כוכבים כקטנים ובאמת לפי מהרי"ף הם גדולים ובנקל נוכל לטעות בזה ונפיק מינה חורבא להוציא שבת לפני הזמן.ועוד שזה לא יישב את הסימן של הכסיף שהמיאות היא שהושחרו כל השמים הרי לפני שהגיע 4 מיל.

והנה כיון שיש לנו כאן קושיא ואנחנו לא יודעים איך לתרץ נחלקו הפוסקים איך לעשות למעשה. שהבא"ח כתב בכמה מקומות שזמן צאה"כ 27 דקות אחרי השקיעה ולכאו' הוא תימה שהוא נגד הגמ' שהרי אינו 3/4 מיל ולא 4 מיל וכתב האור לציון שצ"ל שכיון שאנחנו רואים שהמציאות היא שיוצאים כוכבים בינוניים 27 דקות אחרי השקיעה ואינו מסתדר עם דברי הגמ' בע"כ יש כאן טעות ואנחנו לא יודעים אם הטעות היא בכוכבים ובאמת הכוכבים נראים יותר מוקדם או שזמן צאה"כ שאנחנו רואים הוא הנכון והטעות היא בזמן השקיעה שאנחנו רואים ולכן מחמירים כשני הצדדים. ויש להעיר ע"ז שכל מה שהוכחנו שיש פוסקים שחלקו על ר"ת הוא מסתימת הפוסקים שהזכירו "שקיעה" ולא ביארו שהוא שקיעת אור השמש ולא השמש עצמה וכן ממה שהזכירו רבינו אברהם בן הרמב"ם והגאונים את עגולת השמש שצריכה לשקוע וכמו שנתבאר באריכות לעיל, וא"כ אם אנחנו חוששים שאין השקיעה מעינינו השקיעה הנכונה בע"כ שלשונם ל"ד וחזר הדין שאין שום ראשון שחולק על ר"ת ואיך אפשר להקל דלא כר"ת.

והגרע"י כתב שאע"פ שיש לנו קושיא אין לנו לזוז ממה שמבואר בגמ' ולכן לפי המנהג בזה"ז דלא כר"ת בע"כ סבר המנהג כהגאונים ואפשר להקל להוציא שבת 3/4 מיל אחרי השקיעה (ועוד תוספת שבת)

והנה במשך הדורות רוב הפוסקים לא היו באופק א"י אלא יותר צפונית מהם וא"כ לא יכלו לסמוך על שיעור הזמן כמו שכבר נתבאר שכתב המנח"כ שאין שיעור הזמן נכון באופק אחר (ועוד שבמשך הרבה שנים לא היו שעונים מצויים והיה קשה לשער את הזמן) ולכן בדקו כל העם את הסימנים האחרים והיו מסתכלים על הכוכבים שהוא הסימן הכי פשוט. ובארצות הללו כתבו רוב הפוסקים שהעיקר להלכה כר"ת (הלבוש או"ח סי' רס"א ס"ב, מנח"כ מ"א פ"ח, דברי חמודות ברכות פ"ד סקכ"ח, א"ר סי' של"א סק"ב, תו"ש שם, חיי"א כ"ה ס"א, ב"ח או"ח סי' רס"א וסי' של"א, נחלת צבי סי' רס"א סק"ג, מ"א סי' של"א סק"ב, דה"ח, חת"ס בשו"ת סי' פ') אבל לא היה לזה נפ"מ למעשה לגבי סוף זמן ביה"ש והוא נפ"מ רק שהשקיעה מעינינו אינה השקיעה להלכה ואפשר להקל שהוא יום גמור עד שתגיע השקיעה השניה.

(והגר"ש אויערבאך בקובץ שערי ציון כתב שהפוסקים הללו לא ראו את הגאונים ורק באו לפסוק כר"ת נגד היראיםולכן אין להביא מהם ראיה לפסוק כר"ת נגד הגאונים, ולא כ"כ הבנתי כוונתו שמאי נפ"מ אם נאמר שלא ראו את הגאונים הרי למעשה כתבו במפורש שהלכה כר"ת וזה פי' הסוגיא וא"כ כך ההלכה למעשה לדעתם אפי' לקולא וכ"ש לחומרא. ואין לומר שודאי אם היו רואים את הגאונים היו חוזרים בהם שהרי רוב הראשונים סברו כר"ת וגם בגאונים עצמם הוא סתירה ואפי' ברבינו אברהם בן הרמב"ם שאין לנו סתירה מ"מ הוא רק דיוק ובקלות י"ל שלא עוזבים דברי פוסקים מפורשים משום דיוק שיש בכמה פוסקים ועכ"פ אין שום הכרח שאם היו רואים את הגאונים היו חוזרים בהם. ואמנם לא היתה ההוראה למעשה לגבי סוף זמן ביה"ש שהרי זה לא שייך בארצות הצפוניות אבל ודאי כך סברו שצריך לפסוק הלכה למעשה)

משא"כ בארצות שיש להם אותו אופק כמו א"י היה נפ"מ למעשה לשיעור הזמן ובאמת מצינו גם במקומות כאלה פוסקים שפסקו כר"ת (שו"ע סי' רס"א ס"ב, פר"ח בקונטרס דבי שימשי ובסי' תרע"ב ס"א, רדב"ז בשו"ת סי' א' שנ"ג, מהרי"ף בשו"ת סי' מ"ז) אבל העידו כמה פוסקים (הברכ"י סי' של"א סק"ז, מהרי"ף והגו"ר בשו"ת מהרי"ף סי' מ"ו,מ"ז, בא"ח בכמה מקומות) שהמנהג שלא לחכות לשיעור הזמן של ר"ת ועושים מלאכה במוצ"ש לפני שעברו 4 מיל.

והנה בזמנינו שהגיעו האשכנזים מהארצות הצפוניות לא"י הסתפקו מה נחשב המנהג שלהם שהרי הם נהגו בארצות הצפוניות כ"שיטת ר"ת" עכ"פ לחומרא אבל בחו"ל הם לא הסתכלו על שיעור הזמן אלא על הכוכבים ועכשיו כשהגיעו לא"י יש סתירה בין הכוכבים לשיעור הזמן שצריך לעשות לפי ר"ת ולמעשה הוכרע המנהג לנהוג לפי הכוכבים ולא להתחשב בשיעור הזמן של ר"ת ויצא מזה שבכל הלוחות כותבים שיעורי זמן מתי יראו כוכבים שהם ממש נגד הגמ' !!! ולכאו' הטעם בזה הוא כדברי האור לציון שאנחנו לא יודעים איפה הטעות וצריך להחמיר ככל הצדדים

והנה המנח"כ אחרי שפסק כר"ת וכתב שהסימן של הזמן שייך רק באופק א"י ואפשר לבדוק רק את הסימנים האחרים כתב שהוא בדק את הסימן של הכוכבים בארצו ויצא לו שהוא 48 דקות אחרי השקיעה והחת"ס (שו"ת סי' פ')  כתב על ארצו שבמקרה שבא אליו בכ"ח סיון היה צאה"כ ב 8:55 ויש בדורינו כמה מחברים שניסו לעשות חשבון עפ"י האסטרונומיה כמה חושך יש בשמים בא"י לאחר שעבר זמן של 4 מיל ולראות מתי יגיע החושך הזה בארצות צפוניות וטענו שזה זמן ר"ת בארצות הצפוניות וממילא אם המנח"כ והחת"ס כתבו זמן אחר בע"כ שחלקו על ר"ת. ואינו נכון שאמנם יש היגיון לעשות חשבון אסטרונומי כזה אבל ודאי הפוסקים לא עשו את החשבון הזה וצריך לדעת טוב אסטרונומיה בשביל לחשב דבר כזה ולכן באמת מבואר במנח"כ שא"א לסמוך על שיעורי הזמן בארצות צפוניות ולא כתב חשבון אסטרונומי כזה ובע"כ שסברו שאין החשבון נכון או שלא ידעו לעשות את החשבון וא"כ הזמנים שכתבו האחרונים הם לא ניסון לחשב את שיעור הזמן של הגמ' אלא רק הוא דרך יותר פשוטה לדעת את הזמן שיגיע הסימן של הכוכבים ביום המעונן או למי שלא יכול לצאת החוצה. והוא רק תירגום של הסימן של הכוכבים ולא הזמן המוזכר בגמ'.ואם הזמן הזה לא יסתדר עם הזמן של הגמ' הוי כיש סתירה בין הסימן של הכוכבים לסימן של הזמן. והוא מוכרח מיניה וביה שהרי הם פסקו במפורש כר"ת אפי' לקולא ואיך יחלקו על ר"ת ויכתבו שיעור חדש שאין לו מקור בגמ' והוא ממש נגד גמ' מפורשת שנותנת שיעור זמן אחר והיה להם לבאר דבריהם איך יסבירו את הגמ' (ובפרט המנח"כ שהאריך בכל זה מאד מאד)

פעם הייתי מקל בדרבנן,היום תכל'ס אני מחמיר כמו השיטה המקובלת.

(אבל אם לא התפללתי מנחה,אז אני יתפלל)

הרוב לא נוהגים כמו רבינו תם

(למרות שאחים שלי תמיד צחקו עלי שאני מוציאה צומות לפי רבינו תם, כי לא טרחתי להוציא אותם מהר.. אבל זה בטוח לא כל כך מאוחר כמו שכתבת)

ואחרי דיון מעמיק שערכנו (במשפחה שלי) בשבת אחת הגעתי למסקנה שרבינו תם היה מתאים יותר לאירופה (שבה הוא חי) ששם הדימדומים ארוכים והשקיעה נראית מאוחרת יותר וכך גם צאת הכוכבים, מאשר לארץ שבה יותר ברור מתי השקיעה ומתי צאת הכוכבים.

השו"ע ככה פסק והוא לא היה באירופה אלא בארץ ישראל.

"הכסיף העליון והשווה לתחתון" לא קורא בימים אלה בשעה 20:00 גם בארץ ישראל.

"הכסיף העליון וישווה לעליון" הכוונה שהכל שחור באותו צבע,ואין גוונים שונים.

כיום קשה לראות את זה בכל שעה בגלל התאורה שיש היום.

בכל מקרה זה לא בשמונה ורבע.

לי היה נראה שאחרי בערך 45 דקות מהשקיעה, השמים מחשיכים לגמרי, ומאז אין עוד שינויים.

אבל מסתבר שאתה נמצא באיזורים שיש תנאים אופטימליים יותר לבדוק את זה, ויתכן גם שאם הייתי משקיע יותר בבדיקה הייתי רואה שיש איזה שהוא שינוי אח"כ.

זאת ה-תשובה הנכונה.

מה תעשה עם זה?

או שאתה טוען שכל הפוסקים האחרים גורמים כלולם לחטוא בחילול שבת דאורייתא, ובחילול צום תשעה באב ויום כיפור דאורייתא?

תיזהר בדבריך...

זאת התשובה הנכונה - לפי הפוסק שלך. העובדה היא שפוסקים אחרים מוציאים את הצום והשבת לפניך, ואתה לא יכול להגיד שאסור להסתמך עליהם.

עכשיו עוד מישהי ביקשה עזרה. איזה שאלות יש לאנשים. באה לי אחת קצת מבוגרת, מדברת קצת חלש. אני: הינה עוד צרות. אני עם השיר באוזניות והיא מדברת כאילו אני שומע אותה . מכבה את האוזניות . "כן?" .. היא: אפשר לבקש בקשה? בטח נשמה מה תרצי? עד חצי המלכות. סתם לא באמת אמרתי לה ככה. קיצר היא מתיישבת לידי בספסל, איך אני מעבירה את כל הטקסט הזה לוואטסאפ? אני לוקח את הפלאפון שלה אומר לה הינה יש לך אופציות לבחור למי לשלוח. היא היתה בהלם מנסה להבין איך עשיתי את זה, נתתי נגיעה במסך לאחור, מסביר לה שיש מטוס נייר שהיא רק צריכה ללחוץ עליו ויש לה אופציות למי לשלוח. היא לא האמינה שהאופציה בכלל קיימת 😄

מצווה שניה.

סתם שאלה שעלתה לי הרגע.

טוב זה כבר קרה בשבת ויצאתי קצת טמבל אבל בסדר. לא נדבר על זה כרגע. מי שואל איפה זה עין גנים כשיש גם רחוב כזה וזה גם שכונה?! כן זה אני ששאלת אותו את זה בשבת היי 🙋🏼‍♂️

חחח מצחיק שאני מגיע לפה פעם ביובל עם סיפורים הזויים …

🤡

ת

אתה צריך שאלת רב האם יהיה מותר לך לאכול קטניות בפסח, שהרי ההבדל הגדול בין עדות המזרח ואשכנזים במספר לילות הסליחות בחודש אלול, זה לכפר על קטניות בפסח אצל עדות המזרח

שנה של קיום משאלות לטובה לכל באי ובאות הפורום

אשמח אם זה לא יהיה הנושא כאן...

היה לך קשר איתה. הערכת אותה. עשית איתה דרך. הכי הגיוני בעולם.

היא האשה היחידה, גם בזה היא היתה פורצת דרך לשבור את תקרת הזכוכית.

יהי זכרה ברוך.

לוועדת פרס נובל מאז מארי קירי אין שום תקרת זכוכית

בפועל היתה רק אחת

לא היו גונבים ממנה את הגילוי

מעגל דמים ללא קץ או עוצמת נצח: התודעה היהודית שתכריע את האויב

החרות הפצועה של מדינת ישראל, המנסה לבנות את ביתה הלאומי ללא זיקה עמוקה לשורשיה ולקודש, גובה מאיתנו מחיר דמים יומיומי וכואב. אנו מוצאים את עצמנו במרדף אינסופי של "כיבוי שריפות" מול פני רוע משתנים: פעם אלו בלוני תבערה ועפיפונים המכלים את שדותינו, פעם נחילים של כטב"מים ורחפני נפץ המאיימים על ערינו, ופעם מטחי רקטות, מנהרות ופיגועי טרור מגוונים. אנו ניצבים מול מציאות שבה אין לנו רגע של שקט; מציאות שבה אנו לא מפסיקים לכבות דליקות פיזיות וביטחוניות, מבלי לראות את האופק או את הקץ.

בכל פעם שאנו גוברים על איום אחד, מיד צומח איום אחר במקומו. הניסיונות לפתור את הבעיה בכלים טקטיים, טכנולוגיים או צבאיים בלבד דומים לטיפול בסימפטום ולא במחלה עצמה. אנו משיגים שקט זמני, אך נכשלים פעם אחר פעם מלגמור את הסיפור עד הסוף ולעקור את האיום מן השורש — משום שהשורש האמיתי הוא רוחני במהותו.

אירועים אלו אינם יד המקרה. הטרור הבלתי פוסק, על כל סוגיו וטכנולוגיותיו, הוא תזכורת רוחנית וקיומית רבת עוצמה. האויבים מציקים לנו, אך מלמעלה מכוונים אותנו בניסי ניסים — באמצעות מסרים שמימיים שאין לנו ברירה אלא להקשיב להם — להבין שאיננו יכולים להסתמך על כוחנו ועוצם ידינו בלבד. המציאות דוחקת בנו לחזור "מלא על מלא" לשורשינו העוצמתיים, המוצקים והקדושים.

הטרור והלחימה האינסופית ייפסקו רק מכוח נחישותנו המוחצת, שתנבע מתוך זהות יהודית מבוררת. ברגע שנתחבר לשורש הנשמה המשותפת של עם ישראל, יתקיים בנו: "כל המקום אשר תדרך כף רגלכם בו לכם יהיה" (דברים יא). נחישותנו הרוחנית והמעשית תנפץ את אשליות האויב, כהבטחת התורה: "ונתתי שלום בארץ... ורדפתם את איביכם ונפלו לפניכם לחרב" (ויקרא כו). אז, מתוך עוצמה פנימית בלתי ניתנת לערעור, יסתיים מעגל כיבוי השריפות ויראו כולם את ניצחוננו המוחלט: "וראו כל עמי הארץ כי שם ה' נקרא עליך ויראו ממך" (דברים כח).ל

קטן מידי.

תעבור למצב מחשב

ואז הגדלה/הקטנה על ידי צביטה

החל מלפני כחודש שהחלפנו את הckeditor הנוראינב tiptap.

עכשיו הכל מובן.