אני רק בלב שלי אתפלל שיהיה לכולם כולם בסדר

אני מרגיש איום עם עצמי, אני באמת לא בסדר.

מעבר לזה בבית סערות שאני יכול להגיב אליהן כרגע רק בכניעה.

אבל אין מה לומר, מבחינת סביבה, מבחינת מה שיש לי, יש המון. תודה לה'.

יש דברים שאני לא מרוצה מהם, ויש דברים שכן. בסך הכל מתקדמים לכיוון הנכון....

בס"ד

מכירים את זה? יום שמורידים הילוך כזה....

חלק טוב, חלק פחות, טרודה
תודה ששאלת

ב"ה מעולה!!

***אגב לא ענית...

עכשיו בסדר!!!נכון?

ותודה על ההיתענינות

סתם

אהה חשבון בנק |מקיא|

בס"ד

בכיתי מההודעה הקודמת שכתבתי.. איזה הזוי חח תודה לך

(אני מעדיפה להשאר ככה בצחוק ) 

די בהצלחה נראה לי

החיים זורמים

זהו עכשיו הבנתי למה בחרתי לעצמי את הניק המוזר הזה, הנה זה הגיע אחרי שמונה (או תשע?) שנים!

כי אני בעצם לא זורמת עם החיים, מנסה תמיד לשבור את הגלים ולא לשחות איתם..

אין לנו את הפריוויילגיה לעצור ולהתפנק יותר מידי

וצריך לעצור, החיים לא ממשיכים עדיין... 

קחו לכם את הזמן שאתם צריכים- כדי להשתהות איפה שאתם ולעשות את כל העבודה שיש לכם לעשות במקום הזה

החיים זורמים וממשיכים... 

אבל מי שרוצה לקחת את החיים בשתי ידיים - ולא רק לזרום עם החיים כי חייבים- 

צריך לדעת מתי הוא לא זורם

השם ייתן לכם כוח 

(ותשלח לאשתך שלא קוראת בפורום זר חיבוקים ממני...) 

(מבטיחה שבמקום לכתוב חיבוק בסוגריים התחלתי לכתוב :"פותח את ידיך ומשביע לכל חי רצון.." הסמיילי הזה פשוט.. מממ.. לא מחבק)

 הכי משמח בארץ לשמוע!!!

לא הגבתי לכל אחד כאן כי משעמם לי אלא כי באמת אתם מקסימים  

אפשר לשתף במשהו קצת אישי? 

(לא חשבתי שאני אגיע לזה אבל בעקבות איזה שרשור פה שכתבתי שאני רוצה לבכות, אז סתם.. פתאום זה חזר לי)

יום חמישי היום, זה יום שמדכא לי בדרך כלל - סוג של סמל רחמים עצמיים

אין לי מושג שוב איפה אני שבת (יש אופציות, הן פשוט מעולם לא מתיישבות לי בלב טוב, מעולם..)

ואז זה מוביל אותי להתמסכן ולרחם על עצמי בעוד כמה מובנים, שעוד שבוע אני מסיימת לעבוד, ולא מצאתי כלום עדיין, ודירה, וחתן (שלא נדבר.. |נאנחת|) 

אבל אז באמת באמת

אני נזכרתי ביום חמישי הזה לפני חודשיים ושבוע אם אני לא טועה, בסביבות השעה הזו

ואז אני קופצת ליוטיוב להציץ שוב ולהפגע ולהתגעגע ולהיות אכולה מכאב,

על הטרמפ הארור הזה שהם עלו

על הסיום של החיים שלהם

ואז על עצמי

על כמה שהייתי חזקה באותה תקופה ובאמת באמת האמנתי בכל כולי שהם יחזרו בריאים ושלימים ונחבק אותם כולנו (אני כותבת את זה ובוכה, בוכה, בוכה..) ותהיה עצרת הודיה גדולה בכותל ונשמח כל כך כל כך

וכמה שהתקופה הזו חיזקה בי כל כך הרבה דברים

שהרגשתי פתאום שאני רוצה, רוצה להיות אדם אחר, טוב יותר ולתת לעם ישראל 

ושיש בי כל כך הרבה כח ותפילה ואמונה חזקה

ושמחה פנימית אמיתית כזו

זהו ואז הכל התרסק, אחרי שבועיים

ואני גם התרסקתי ביחד עם הכל..

והבנתי שאולי האמונה שלי לא אמיתית כי עובדה שמאז, לא הצלחתי להתפלל כל כך חזק, ולא נסעתי שוב למערת המכפלה שלי כדי לבכות להם שם, שיעוררו רחמי שמיים, וסתם.. אני דועכת וגם החיים שלי וזה עוד יותר מתסכל להבין שבאמת האמונה הזו שהרגשתי שהיא כל כך בוערת ושהיא חיברה אותי לעצמי אולי לא הייתה אמיתית בגלל שהיא נעלמה לי,

ואני נעלמתי לעצמי ושוב חזרתי לצרות המוכרות שלי

וזהו..

תודה שהקשבתם

בס"ד

הרבה השקיעו ביום של אחרי למשפחות, לחברים.

וככל שהמעגלים מתרחקים אז גם ה"טיפול הנפשי" מתרחק.

זה אומנן הגיוני.

אבל צריך לדאוג גם לאותו איש פשוט שאמר תהילים ללא הפסקה, או לאותה הנערה שהתפללה יותר בכוונה או לאותו הילד שנתן כסף בקופת צדקה להצלתם. וחבל על ההזנחה הזאת כי גם אותם אנשים צריכים את הטיפול (סליחה שאני מגדיר את זה ככה, לא מצאתי מילה אחרת) או לאוזן קושבת או סתם להנחת יד חמה בתור עידוד. אלו דברים קטנים שעוזרים המון וצריך לתת את הייחס הזה גם לאנשים הרחוקים.

ואת האמת,

דווקא בתור שכן של אחד הנערים הי"ד שהיה כל הזמן הזה בישיבה (למעט גיחה אחת הביתה), הרגשתי כל התקופה הזאת שגורלם עדיין לא ידוע, רחוק ושאני צריך לעודד את עצמי כי אין מי שיעשה את זה. בבית שלי, לקהילה שלי, היה את הרב שמואל אליה שהגיע ביום אחד, את אהרון רזאל ביום השני ועוד המון תומכים שכל הזמן באו וחיזקו את השכנים והתושבים ללא ההפסקה. אבל לנו, השכנים שלא נמצאו באותו זמן ביישוב, זה לא הגיע. 

אני לא יודע האם התמודדות שלי הייתה קשה יותר מאשר של השכן שלי שגר בבית ממול שכן היה פה כל הזמן וחווה את כל הייחס והתמיכה, אבל אני יודע שזה היה לי אישית קשה. בכל לילה הייתי עוקב אחרי מה שהיה אצלי בקהילה בשביל לטעום מעט מהדברים. ואת האמת, הדבר שהכי חיזק אותי הייתה המשפחה עצמה והדברים שהם אמרו בכל לילה לתקשורות. וזזה חיזק והמשכתי הלאה בלימוד ובחיי היום יום.

אחד הרגעים הכי קשים היה שבעוד ביישוב שלי נכנסו לשבת שנייה של אי וודאות, אצלנו בישיבה הייתה חגיגה ושמחה שהישיבה הייתה שותפה לה ואני נקרעתי באמצע בין המציאות שבה אני נמצא עכשיו לבין הקהילה שלי והבית. זה היה קשה, קשה מאוד ובסעודה שלישית כבר נשברתי לחלוטין. אבל זה עבר.

מה אפשר לעשות?

לצערי אין לי פיתרון לזה.

אבל בסופו של דבר זה התפקיד שלנו לעודד אחד את השני, לחזק, להיות אחד בשביל השני, והכי חשוב לשתף ולפרוק - זה עוזר!

ותודה רבה על האפשרות שניתנה לי גם לפרוק.

בס"ד

הסרט בערוץ 20 החדש (ערוץ המסורת)

http://www.ynet.co.il/home/0,7340,L-11558,00.html\

פרומו לסרט למי שרוצה לבדוק מה זה לפני שהוא פותח -

בס"ד

איזו השגחה שדווקא עכשיו הקרינו את הסרט הזה,

בדיוק שהייתי צריך את זה.

תודה לך ה'!!!

בס"ד

בכל מקרה קישור מתוקן-

http://www.ynet.co.il/home/0,7340,L-11558,00.html

שלך אז היתה אמיתית לגמרי. 

זה ממש לא קשור.

ה"נקודה" זה להעביר את האמונה והכחות שהתגלו אז, גם למצב של היום.

"משבר ראשון", די מובן, כי זה לא "לפי התכנית" המצופה.

אח"כ מתבוננים - ורואים שהתכנית של הקב"ה כנראה רחבה ממה שאנו מבינים, ולוקחים את אותם כחות לשמוח בה' ולהאמין בו ולרצות לתרום לכלל ישראל, גם למצב של היום. וגם לא ככ קשה לראות מה התגלגל מאותו אירוע ממש. כמה מלחמה של הטוב מול הרשע שיצאה מזה.

אז לא להיות "פאטאליסטים".. אם פתאום נפלת בצער מזה, אז סימן שזה לא היה "אמיתי".. שום "סימן" - זה יצה"ר..  אלא זה ממש ענין של בחירה להעביר את הכחות הלגמרי אמיתיים ופנימיים שהתגלו אז, להמשך של כעת. את תצליחי בעז"ה.

בתק' ההיא - מהדברים שכתבת בפורום- קצת דאגתי לך..

ראיתי את ה"האיי" - חיכיתי שתבוא ה... התפכחות\ התרסקות\ שבר 

אולי כי אני מכירה את הדפוס הזה- מהתפילות על הגוש... אז אני "מריחה" מרחוק... 

הימים הנוראים

והימים האיומים ונוראים

מוציאים מאיתנו כוחות חזקים מאוד, שלא ידענו שיש בתוכנו, מוצאים מאיתנו את תמצית החיים שלנו- בשביל מה באמת אנחנו פה, מוציאים מאיתנו את העשיה של הדברים שהם הכי חשובים ויקרים לנו

וזה אמיתי, וזה שם בתוכנו, וזה קיים שם תמיד (ואילו לא היה קיים- לא היה מתגלה ונידלה בעת צורך. עובדה- ראי מי שאין לו את זה...) 

הימים הרגילים 

הקשיים הרגילים

פיסות של חיים, פירורים של רצון, כוחות חלשים ומתמידים לאורך זמן... 

אבל קורן עליהם משהוא מהאור- של מי שהיה אחר-לרגע... 

נועם ה - 

יש דבר כזה

בווידוי מעשרות  יש את הפסוק 

"עשיתי ככל אשר ציוויתני"

עומד יהודי מול הכהן, מול המזבח, בבית המקדש- ומצהיר- לא פשעתי לא מעלתי לא זרקתי לא התעצלתי, 

הייתי בסדר גמור, אלוקים, עשיתי הכל- לגמרי בסדר. 

השקיפה ממעון קדשך מן השמים- וברך את עמך ישראל, ואת האדמה אשר נתת לנו 

עמוסים אבל יש תחושת סיפוק גדולה...

עייפות של יום חמישי

תנוחי בשבת יקרה!

עם נטפרי יותר קל אם את יודעת?

1. כנראה קשור לסינון כמו שאמרו ובהצלחה עם זה!!

2. לאחרונה אני אוהבת לקרוא ספרות בעברית ופחות מתורגמת. תלוי בסיגנון שלך גם על העלילה אם את אוהבת משהו יותר עם קשר מקומי אלייך או סיפור דימיוני זר יפה או מרגש במיוחד. וברור שהולכים לספריה מאיפה עוד תביאי ספרים? אם יש באיזור מגורייך ספריה ציבורית טובה יהיו שם גם ספרים ישנים שלא מוצאים בחנות וגם חדשים וטובים וזה נחמד, ובכלופן אפשר לבקש מהם (אני בכוונה לא ממליצה ספציפית כי אני גם לא כזאת תועלת ספרים. היום יש לי יותר פנאי לקרוא ספרות יפה אבל אין לי ידע רחב בזה 🤷‍♀️ אני מכירה אחד גיק של ספרים אבל) ממליצה בכולופן לבקש המלצות או לקרוא ביקורות לפני שאת בוחרת כי באסה להתחיל ולהישבר אחרי 3 עמודים חחחח

בס"ד

תודה על התשובה! אני דווקא קראתי הרבה ויכולה להמליץ על ספרים איכותיים (לענ"ד).

דווקא ספרות עברית, פחות מכירה כי פחות אוהבת. יש את אהרן אפלפלד שהוא מצויין

אבל...מדכא קצת. סביב השואה.

אם את רוצה לקרוא ספר נחמד ולא ארוך, נסי את "זאת הפעם....." , תמר  וייזר.  למרות שמדובר

על קשר שלדעתי אינו מומלץ. אבל היא כותבת נחמד, זורם וכיף לקרוא את הספר.

זה אגב סיפור אמיתי.

"משחקת באש", טובה מורדו. מתורגם מאנגלית. מרתק.  

א. תמיד ראיתי את הביטוי הזה כאמירה נוסטלגית שמתרפקת על העבר, ולדעתי זו אכן הייתה כוונת המשורר. (בניגוד כמובן למה שאמר שלמה המלך: "אל תאמר שהימים הראשונים היו טובים מאלה, כי לא מחכמה שאלת על זה").

האם מישהו בכלל משתמש בביטוי הזה, או מקשיב לשירים הישנים האלה? אני מאמין שאני מהבודדים הצעירים שעדיין נהנים ממוזיקה כזו.

ב. הדברים שלך מאוד הזכירו לי את מה נעשה לביטוי "להיות עם חופשי" שיש לנו בהמנון. המשורר התכוון ליציאה מהגלות ולזכות להיות אדונים לעצמנו, אבל כוחות שונים (גם חרדיים וגם חילוניים, ולדעתי החרדים עשו את זה קודם) עיוותו את הביטוי ל"חופשי" מהמצוות וכראיה לכך שמדינת ישראל קמה אך ירק כדי שכולם יתפקרו.

אבל לי צורם שמשתמשים בביטוי הזה בדור שלנו. זה מזכיר לי קצת, למרות ההבדל הברור, את הגעגועים לגלויות השונות במקום להודות על המצב שזכינו לו.

או את ההערצה לדור החלוצי הישן כאילו הם מלאכים ואנחנו בני אדם, או הם בני אדם ואנחנו כחמורים (ולא כחמורו של ז'בוטינסקי).

גם אני מאוד אוהב את הזמר העברי הזה של פעם, אבל דוקא את היצירות הערכיות שלו, בעיקר סביב בניין הארץ והשליחות. זה שהמילים גבוהות והלחנים תמימים זה לא עושה אותן ערכיות, ולא נותן חותמת לכלל השירים שיש מהם גם שירי כפירה ועגבים ברורים.

ב. "להיות עם חופשי"- אני מעריך שזו באמת לא כוונת המשורר, אבל כשחרדי רואה את ההתנהלות הנפשעת, דורסנות ובוז שהיו כלפי היישוב הישן ואנשי התורה, ורואה במגילת העצמאות את המושג העמום "צור ישראל", הוא גם ממליץ את זה על המנון המדינה. זאת אומרת לא המילים הם מה שגרמו לאותו חרדי לחשוב ככה, אלא המציאות בשטח...

ואני מניח שחרדי סטנדרטי בכלל לא מכיר את ההיסטוריה סביב הביטוי "צור ישראל" כך שדווקא זה אמור להיות בעל רושם חיובי עליו. צריך להיות מאוד מפולפל כדי לחשוב שצור ישראל זה העם. אין אוקימתות כאלה.

וכשאני מסתכל על התורה והמצווה במדינת ישראל, אני רואה ברכה שלא נראה כמוה מימי קדם ומשנים קדמוניות. עשרות אלפי אברכים? תקציבים מהמדינה? גוף רשמי ממלכתי-דתי וממלכתי-חרדי? חזרה בתשובה גדולה? מימון של הילולות? ערוץ טלוויזיה ששם את המסורת על ראש שמחתו (אני מדבר על 14)? ראש ממשלה שמברך שהחיינו במליאת הכנסת על כך שבס"ד התחלנו להחזיר גם את רן גווילי הי"ד? ראש ממשלה שמצטלם אחרי מלחמת "עם כלביא" ואומר בקולו שהיה גם סיעתא דשמייא גדולה? שבתות וחגים בעלי מעמד ומשמעות חוקית? כמות לא נורמלית של ישיבות ואברכים? צבא שבו אפשר להיכנס ולצאת דתי עם רבנות צבאית די טובה (לאבא שלי לא היה שבריר מהטוב שיש היום לחייל הדתי)?

בקיצור, הבנת.

לצערנו, הרבה מהצאצאים של הדור הזה כבר לא מחוברים לארץ.

גם הפורום כיום אינו מה שהיה לפני שנה,

די דעך.

הרבה ניקים ותיקים התחלפו בניקים אחרים.  כנראה הרוב לא יזהו את הניק הותיק, גם אם היית יודע אותו.   

אפשר לעשות חיפוש בפורום ולנסות למצוא אותו

(או לשאול כאן האם מישהי זוכרת את השרשור ויכולה לקשר אליו)

חיפוש בפורומים

ופתחתי חדש

בעו"ס, היינו לימוד תורה.

עד אז אגבש דעה עם בעלי, בטח נשקיע בלחיות היטב בכדי למות היטב

חשוב לא להתרגש

כשמאה מיליון דולר נופלים אל כיסי.

בנוסף לא מצאתי עדיין מי שילמד אותי את הדברים מפיו, ועליי ללמוד לפני שאצא לשדה.

הרבה יותר חשוב להרים מיזמים שיעשו את העבודה ויכניסו כסף אחר כך

מלתרום אותו ובעצם לאבד אותו.

בכללי אני מעדיף לתת דגים ולא חכות.

לא? 

היה לי פעם סיפור עם עבודה משרדית קטנה שהייתה לי וחברה במצב כלכלי לא פשוט. בקיצור נתתי לה את זה נטו כצדקה וגם שילמתי קצת קדימה על עוד חודש כדי לעזור עם חוב ספציפי.

מפה לשם.

בחודש הראשון היה מעצבן והיא עשתה את זה לא כל כך טוב. בחודש השני עשתה את זה טוב. בחודש השלישי עשתה מעולה ממש.

החוב נגמר מזמן. היא עבדה שם עוד שנה והייתי מרוצה מהעבודה שלה. התבאסתי ושמחתי כשהיא עזבה.