אני רק בלב שלי אתפלל שיהיה לכולם כולם בסדר

אני מרגיש איום עם עצמי, אני באמת לא בסדר.

מעבר לזה בבית סערות שאני יכול להגיב אליהן כרגע רק בכניעה.

אבל אין מה לומר, מבחינת סביבה, מבחינת מה שיש לי, יש המון. תודה לה'.

יש דברים שאני לא מרוצה מהם, ויש דברים שכן. בסך הכל מתקדמים לכיוון הנכון....

בס"ד

מכירים את זה? יום שמורידים הילוך כזה....

חלק טוב, חלק פחות, טרודה
תודה ששאלת

ב"ה מעולה!!

***אגב לא ענית...

עכשיו בסדר!!!נכון?

ותודה על ההיתענינות

סתם

אהה חשבון בנק |מקיא|

בס"ד

בכיתי מההודעה הקודמת שכתבתי.. איזה הזוי חח תודה לך

(אני מעדיפה להשאר ככה בצחוק ) 

די בהצלחה נראה לי

החיים זורמים

זהו עכשיו הבנתי למה בחרתי לעצמי את הניק המוזר הזה, הנה זה הגיע אחרי שמונה (או תשע?) שנים!

כי אני בעצם לא זורמת עם החיים, מנסה תמיד לשבור את הגלים ולא לשחות איתם..

אין לנו את הפריוויילגיה לעצור ולהתפנק יותר מידי

וצריך לעצור, החיים לא ממשיכים עדיין... 

קחו לכם את הזמן שאתם צריכים- כדי להשתהות איפה שאתם ולעשות את כל העבודה שיש לכם לעשות במקום הזה

החיים זורמים וממשיכים... 

אבל מי שרוצה לקחת את החיים בשתי ידיים - ולא רק לזרום עם החיים כי חייבים- 

צריך לדעת מתי הוא לא זורם

השם ייתן לכם כוח 

(ותשלח לאשתך שלא קוראת בפורום זר חיבוקים ממני...) 

(מבטיחה שבמקום לכתוב חיבוק בסוגריים התחלתי לכתוב :"פותח את ידיך ומשביע לכל חי רצון.." הסמיילי הזה פשוט.. מממ.. לא מחבק)

 הכי משמח בארץ לשמוע!!!

לא הגבתי לכל אחד כאן כי משעמם לי אלא כי באמת אתם מקסימים  

אפשר לשתף במשהו קצת אישי? 

(לא חשבתי שאני אגיע לזה אבל בעקבות איזה שרשור פה שכתבתי שאני רוצה לבכות, אז סתם.. פתאום זה חזר לי)

יום חמישי היום, זה יום שמדכא לי בדרך כלל - סוג של סמל רחמים עצמיים

אין לי מושג שוב איפה אני שבת (יש אופציות, הן פשוט מעולם לא מתיישבות לי בלב טוב, מעולם..)

ואז זה מוביל אותי להתמסכן ולרחם על עצמי בעוד כמה מובנים, שעוד שבוע אני מסיימת לעבוד, ולא מצאתי כלום עדיין, ודירה, וחתן (שלא נדבר.. |נאנחת|) 

אבל אז באמת באמת

אני נזכרתי ביום חמישי הזה לפני חודשיים ושבוע אם אני לא טועה, בסביבות השעה הזו

ואז אני קופצת ליוטיוב להציץ שוב ולהפגע ולהתגעגע ולהיות אכולה מכאב,

על הטרמפ הארור הזה שהם עלו

על הסיום של החיים שלהם

ואז על עצמי

על כמה שהייתי חזקה באותה תקופה ובאמת באמת האמנתי בכל כולי שהם יחזרו בריאים ושלימים ונחבק אותם כולנו (אני כותבת את זה ובוכה, בוכה, בוכה..) ותהיה עצרת הודיה גדולה בכותל ונשמח כל כך כל כך

וכמה שהתקופה הזו חיזקה בי כל כך הרבה דברים

שהרגשתי פתאום שאני רוצה, רוצה להיות אדם אחר, טוב יותר ולתת לעם ישראל 

ושיש בי כל כך הרבה כח ותפילה ואמונה חזקה

ושמחה פנימית אמיתית כזו

זהו ואז הכל התרסק, אחרי שבועיים

ואני גם התרסקתי ביחד עם הכל..

והבנתי שאולי האמונה שלי לא אמיתית כי עובדה שמאז, לא הצלחתי להתפלל כל כך חזק, ולא נסעתי שוב למערת המכפלה שלי כדי לבכות להם שם, שיעוררו רחמי שמיים, וסתם.. אני דועכת וגם החיים שלי וזה עוד יותר מתסכל להבין שבאמת האמונה הזו שהרגשתי שהיא כל כך בוערת ושהיא חיברה אותי לעצמי אולי לא הייתה אמיתית בגלל שהיא נעלמה לי,

ואני נעלמתי לעצמי ושוב חזרתי לצרות המוכרות שלי

וזהו..

תודה שהקשבתם

בס"ד

הרבה השקיעו ביום של אחרי למשפחות, לחברים.

וככל שהמעגלים מתרחקים אז גם ה"טיפול הנפשי" מתרחק.

זה אומנן הגיוני.

אבל צריך לדאוג גם לאותו איש פשוט שאמר תהילים ללא הפסקה, או לאותה הנערה שהתפללה יותר בכוונה או לאותו הילד שנתן כסף בקופת צדקה להצלתם. וחבל על ההזנחה הזאת כי גם אותם אנשים צריכים את הטיפול (סליחה שאני מגדיר את זה ככה, לא מצאתי מילה אחרת) או לאוזן קושבת או סתם להנחת יד חמה בתור עידוד. אלו דברים קטנים שעוזרים המון וצריך לתת את הייחס הזה גם לאנשים הרחוקים.

ואת האמת,

דווקא בתור שכן של אחד הנערים הי"ד שהיה כל הזמן הזה בישיבה (למעט גיחה אחת הביתה), הרגשתי כל התקופה הזאת שגורלם עדיין לא ידוע, רחוק ושאני צריך לעודד את עצמי כי אין מי שיעשה את זה. בבית שלי, לקהילה שלי, היה את הרב שמואל אליה שהגיע ביום אחד, את אהרון רזאל ביום השני ועוד המון תומכים שכל הזמן באו וחיזקו את השכנים והתושבים ללא ההפסקה. אבל לנו, השכנים שלא נמצאו באותו זמן ביישוב, זה לא הגיע. 

אני לא יודע האם התמודדות שלי הייתה קשה יותר מאשר של השכן שלי שגר בבית ממול שכן היה פה כל הזמן וחווה את כל הייחס והתמיכה, אבל אני יודע שזה היה לי אישית קשה. בכל לילה הייתי עוקב אחרי מה שהיה אצלי בקהילה בשביל לטעום מעט מהדברים. ואת האמת, הדבר שהכי חיזק אותי הייתה המשפחה עצמה והדברים שהם אמרו בכל לילה לתקשורות. וזזה חיזק והמשכתי הלאה בלימוד ובחיי היום יום.

אחד הרגעים הכי קשים היה שבעוד ביישוב שלי נכנסו לשבת שנייה של אי וודאות, אצלנו בישיבה הייתה חגיגה ושמחה שהישיבה הייתה שותפה לה ואני נקרעתי באמצע בין המציאות שבה אני נמצא עכשיו לבין הקהילה שלי והבית. זה היה קשה, קשה מאוד ובסעודה שלישית כבר נשברתי לחלוטין. אבל זה עבר.

מה אפשר לעשות?

לצערי אין לי פיתרון לזה.

אבל בסופו של דבר זה התפקיד שלנו לעודד אחד את השני, לחזק, להיות אחד בשביל השני, והכי חשוב לשתף ולפרוק - זה עוזר!

ותודה רבה על האפשרות שניתנה לי גם לפרוק.

בס"ד

הסרט בערוץ 20 החדש (ערוץ המסורת)

http://www.ynet.co.il/home/0,7340,L-11558,00.html\

פרומו לסרט למי שרוצה לבדוק מה זה לפני שהוא פותח -

בס"ד

איזו השגחה שדווקא עכשיו הקרינו את הסרט הזה,

בדיוק שהייתי צריך את זה.

תודה לך ה'!!!

בס"ד

בכל מקרה קישור מתוקן-

http://www.ynet.co.il/home/0,7340,L-11558,00.html

שלך אז היתה אמיתית לגמרי. 

זה ממש לא קשור.

ה"נקודה" זה להעביר את האמונה והכחות שהתגלו אז, גם למצב של היום.

"משבר ראשון", די מובן, כי זה לא "לפי התכנית" המצופה.

אח"כ מתבוננים - ורואים שהתכנית של הקב"ה כנראה רחבה ממה שאנו מבינים, ולוקחים את אותם כחות לשמוח בה' ולהאמין בו ולרצות לתרום לכלל ישראל, גם למצב של היום. וגם לא ככ קשה לראות מה התגלגל מאותו אירוע ממש. כמה מלחמה של הטוב מול הרשע שיצאה מזה.

אז לא להיות "פאטאליסטים".. אם פתאום נפלת בצער מזה, אז סימן שזה לא היה "אמיתי".. שום "סימן" - זה יצה"ר..  אלא זה ממש ענין של בחירה להעביר את הכחות הלגמרי אמיתיים ופנימיים שהתגלו אז, להמשך של כעת. את תצליחי בעז"ה.

בתק' ההיא - מהדברים שכתבת בפורום- קצת דאגתי לך..

ראיתי את ה"האיי" - חיכיתי שתבוא ה... התפכחות\ התרסקות\ שבר 

אולי כי אני מכירה את הדפוס הזה- מהתפילות על הגוש... אז אני "מריחה" מרחוק... 

הימים הנוראים

והימים האיומים ונוראים

מוציאים מאיתנו כוחות חזקים מאוד, שלא ידענו שיש בתוכנו, מוצאים מאיתנו את תמצית החיים שלנו- בשביל מה באמת אנחנו פה, מוציאים מאיתנו את העשיה של הדברים שהם הכי חשובים ויקרים לנו

וזה אמיתי, וזה שם בתוכנו, וזה קיים שם תמיד (ואילו לא היה קיים- לא היה מתגלה ונידלה בעת צורך. עובדה- ראי מי שאין לו את זה...) 

הימים הרגילים 

הקשיים הרגילים

פיסות של חיים, פירורים של רצון, כוחות חלשים ומתמידים לאורך זמן... 

אבל קורן עליהם משהוא מהאור- של מי שהיה אחר-לרגע... 

נועם ה - 

יש דבר כזה

בווידוי מעשרות  יש את הפסוק 

"עשיתי ככל אשר ציוויתני"

עומד יהודי מול הכהן, מול המזבח, בבית המקדש- ומצהיר- לא פשעתי לא מעלתי לא זרקתי לא התעצלתי, 

הייתי בסדר גמור, אלוקים, עשיתי הכל- לגמרי בסדר. 

השקיפה ממעון קדשך מן השמים- וברך את עמך ישראל, ואת האדמה אשר נתת לנו 

עמוסים אבל יש תחושת סיפוק גדולה...

עייפות של יום חמישי

תנוחי בשבת יקרה!

תהנה, זה פורום ציבורי.

מה הכוונה להיות נשוי למלבנים דיגיטלים?

זה נורא ואיום

לא שורד ככה

[12 הצעדים... אחי, תהיה חזק אתה בכיוון]

כמובן הכל ברוח טובה

ומוגבים..

אני חושב שמה שגורם לאנשים הרבה לכתוב (אא"כ זה ברו"מ או אנשים מיוחדים) זה שאנשים מגיבים ועונים לך, ואז אתה לא מרגיש שאתה משתף לאוויר..

ההצעה שלי: לא לעבור אליו ישר בבלעדיות

אלא להחזיק גם וגם

לשימוש השוטף תשתמש במוגן (במיוחד אם אתה נוסע לאנשהו וכיו"ב) ואם אתה צריך משהו תשתמש בראשון

בסוף גם לא תצטרך את הראשון

ומניסיון הוא יצטרך לסמן שהוא לא רובוט ולסמן ריבועים עם רמזור.

לא בטוחה שיהיה לו ככ קל להסכים לחתונה. 

אבל תמיד אפשר לנסות את הPC. את המחשב הגדול.

פשוט חילוני חוגג כמו שצריך בצורה אותנטית ודתי מלמל מילים ומשחק אותה שמח

כה "רענן" כה כן כה אמיתי?

החילוניות שאני מכיר אינה נוגעת אלה בקצה השטחי ביותר של הדברים

וכל נגיעה שלה במשהו עמוק מכך נובעת מנטייה דתית, גם אם לא ממש מפורשת.

אצלנו הכל מודרך ברחל בתך הקטנה.

כל אחד מחליט יפה מאוד מה לעשות לכל אדם ניתנה הבחירה במלוא מובן המילה.

אחריי אף־אחד לא רודף אני מחליט בדיוק איך להתייחש לכל סוגיה ועניין

צר לי אמנם שאיני מתחבר לאווירת המנגל ולהתעטף בדגלים

אבל זה לא מוריד מהאותנטיות של הלל בכוונה למי שאומרו בכוונה

או מהחיוך של הרב החרדי־ספרדי שלי בדברו על מעלת ארץ ישראל ביום העצמאות

או מהפסים הכחולים של הטלית שלי.

וגם לא יודע איזו קדושה מיוחדת יש בעמית לעבודה החילוני שבחר להכין פלאפל שני צבעים ביום העצמאות הזה. שכוייח, בטח טעים נורא. קדוש? אולי. לא מרגיש רגשות נחיתות ביחס לזה.

אני לא מתפלל כי אני חייב אני מתפלל כי אני רוצה.

לגבי תפילות החובה הרש"ר הירש כבר דן בשאלה הזאת בכמה מקומות והמסקנה הברורה היא שמטרת תפילות החובה אינה ביטוי רגשות אישיים (לשם כך צריך להתאסף במניין, לומר את אותה תפילה, בזמנים קבועים ביום?) אלא למקד אותנו סביב הרעיונות החשובים של החיים.

אותנטי זה לא רק מה שפרוע וחסר רסן.

ללבוש חולצה עם משבצות זה גם אותנטי.

מעולם לא הרגשתי איזו קדושה ביום העצמאות. אולי אתם מתכוונים לריגוש?

@כְּקֶדֶם 

https://www.inn.co.il/news/695303

המשתתפים בחידון התנך כבר שנים רבות דתיים לאומיים בלבד, החילוני האחרון למיטב ידיעתי שהשתתף בחידון התנך היה אבנר נתניהו.

עוד משהו שפיספסתי?

בדיוק כמו החילונים שעליהם אתה מדבר

אחרת היית יודע - שמראש עולים לחידון שניים מהחינוך הדתי ושניים מהחינוך הממלכתי. ממש ככה הוא מוגדר

אני לא מצליח לזהות חילונים.

תמיד האמת עדיפה

אז זהו אם שמת לב יש מילכוד בשאלה

א) כי הוא לא _אמר_ לאפחד שהו בן 25 הוא רמז על זה לא חשוב בדיוק איך 

ב) למה? אפשר להבין את זה לא? זה בולט בשטח ומעלה שאלות.. ואנשים לא אוהבים לבלוט בשטח

א. אז שיתקן את הטעות, קצת פדיחה, לא נורא

ב.לא צריך לפחד מלבלוט בשטח, אנשים בסוף מתרגלים להכל ,עדיף לא לתת לזה להשפיע על החלטות בחיים שלנו.

אני חושבת שזה לא בריא לנפש, בין היתר, להציג מצג שווא, הגיל שלו יכול להיות אפילו יתרון, חבל.

תהיה אותנטי אתה עם הנתונים שלך ומי שאתה

אני בן 25 לא ממני להיות האדם המגניב בעולם מבלי לשנות שום פרט לגבי עצמי

ניקח את ג'פטו ונבקש ממנו להציג טענות בעד ונציב מולו ג'פטו נוסף שיציג טענות שכנגד

כך הם יוכלו ללעוס את אותם טיעונים שחוזרים על עצמם כל הזמן

ובינתיים אנחנו נהיה פנויים ללכת ללמוד תורה

ואז היא תעשה את הדיונים האלה במקומנו

בלי חרדיות מבוהלות שחייבות לצופף שורות,

או לחילופין פשןו עם חרדיות לא מבוהלות, זה גם יהיה בסדר

ממש מרתק אותי לחקור את התופעה הזו..

לא שנאה. כעס. - צעירים מעל עשרים

כי כשאתה התחלת שם את הדיון אני הייתי יסודי והתייחסתי לעצם הטיעונים, ואף טרחתי להביא ציטוטים של ממש ונימוקים של תורה.
 

אגב, אם כבר מורשה לי להעיר, פוסט הפתיחה שלך בעצמו היה רעיל ולעגני: "מישהו יודע אם הנופלים עומדים בשעת הצפירה ומצדיעים.. האם הם צופים בזרי פרחים לרוב?".

ואתה לא מתבייש להגיד לי "קשוט עצמך"? יקח אדוני מראה גדולה כדי שיוכל ליטול קיסם מבין שיניו וקורה מבין עיניו.

רבים כמו שתי תרנגולי הודו מרוטי נוצות

אני נהנה

תמשיכו

אמנם לא אני היא שהתחילה ראשונה את הויכוח כאן (אלא מישהו שרמז על חרדים אגואיסטים, באותו הקשר)

אבל אני קפצתי...וכל השאר, ידוע.

באמת נקדימון לא אשם כי אפשר לאמר שהתגרינו בו, בהשקפה שלו, ובבית שלו.  סליחה!

וצריכה באמת לבקש סליחה מהשם; כל יום אני מבקשת "אל תביאנו לידי מחלוקת", וכמתחילה כזו

אני מייד מוצאת את עצמי שם....

בטוחה שלקב"ה לא משנה, ואף אחד לא יתבע אם עמד או לא בצפירה, אם הניף או לא דגל, ואפילו אולי

אם אמר (או לא) הלל ביום העצמאות.

העיקר שכולם משתדלים לשמור מצוות, בין אדם למקום ובין אדם לחברו (שזה יותר קשה, לי , בכל אופן)..

אולי, חס וחלילה, אתבע על הונאת דברים, ליבון מחלוקת, לגלוג, חוצפה...

כל היתר ממש לא חשוב.

כל טוב.

אפשר לדון אם אותו הדבר

"והשיר יהיה לכם כליל התקדש חג"

כך שלא רואה איך כאן זה נתון לפרשנות אחרת

גם מתוכננים לנשיא ארגנטינה פגישות גם עם גדולי הדור הליטאים, הרב דב לנדו והרב משה הלל הירש.

למיטב ידיעתי, הציונות הדתית אינה חזקה בארגנטינה.

ייתכן שהוא נחשף יותר ליהדות החרדית, כמו שרבים חוזרים בתשובה נמשכים ליהדות החרדים מכל־מיני סיבות.

ההתבדלות החרדית היא לא רק מהמדינה באופן ספציפי, אלא קו כללי.

ייתכן שלעיני הגוי, אוסטיודן מעניינים יותר מאשר בחורים בפולו.

שהיו הולכים במעילים ארוכים ושטריימלים

בניגוד ליהדות מערב אירופה שנראתה יותר מודרנית

פולו זה סוג של חולצה לא?

קצת כמו לראות ציורים של ציירים לא יהודים..

אתה רואה שכולם מבינים שיש סוג של מראה יהודי נצחי עם זקן ופאות...

לא אומר שחייב, זה סוג של אותנתיות.

תכל'ס, אין על נערי גבעות בעולם!!!

איך בדיוק נשיא ארגנטינאי שמתעניין ביהדות אמור להיחשף לנערי גבעות?

אני מניח לעצמי שמה שהוא חשוף אליו הוא:

– הקהילה בארגנטינה (שאינם נערי גבעות למיטב ידיעתי)

– שיעורי תורה בספרדית

– שיעורי תורה באנגלית

מכירני כמה גרים (וגויים מארצות שונות שמתעניינים או התעניינו ביהדות)

באופן גורף הם חשופים או לחב"ד (כי הם בכל מקום), או לנישה של אותה שפה (למשל: רוסים וחב"ד/יהדות בוכרה, גרמנים לרבנים בגרמניה)

ובאופן כללי, גרים נוטים להיות מאוד אינדיבידואליסטיים

מה שפחות מתחבר לכל ה"כלל ישראל"

(מזכיר שיש הלכה שגרים פסולים לדיינות ולמשרות ציבוריות)

זאת פשוט תוצאה סבירה של הנסיבות.

וגם "לדון לכף זכות" שביקר בישיבה חרדית ולא בישיבה דתית־לאומית... יש ביותר מתנשא

מה אתה מתכוון לשאול בשאלה?

אתה מציף תאים רדומים...

ומה הנפק"מ העצומה.

באמת סרק מבחינתי, והיה טוב אילו התעלמתי מזה מלכתחילה

זהו.

מיליי מתלהב מיהודים ומיהדות, מי שטפסו טרמפ ראשונים, זכו בביקור.

באותה מידה יכולת להגיד שלכולן יש שיער בצבע מסוים או משקל מסוים או מידת נעליים מסוימת או עדה מסוימת או גננת גן חובה עם אותו השם.

כל דבר מקרי הוא מקרי, גם אם זה נראה וואו ממבט ראשון.

כמו לנסות להסביר למה אוכלים צ'ולנט בשבת, ואז לחפש איך צ'ולנט בגימטריא מזכיר משהו שקשור לשבת.

הזכות שעמדה להן היא לא של מקים האולפנה אלא של המאמץ האדיר שלהן, הזיכרון שלהן, החוכמה שלהן וכיוצ''ב.

וזה שכולן בנות כהן - מקרי לחלוטין.

קראתי על הרב בהר"ן עכשיו בויק', נשמע דמות מיוחדת

על רקע פרישה מטעמים אידיאולוגיים.

יודע מאמא שלי שלמדה באולפנת כפר פינס, בתקופת הרב בהר"ן שם.

פרש מראשות האולפנה על רקע חילוקי דעות אידאולוגים מול מרכז ישיבות בני עקיבא על אופי האולפנה.

(אולפנת כפר פינס היא אם האולפנות)  

ת'אמת אני רוצה להזכיר את צאלה ורביד חיים גז הי"ד.

זה נגע לי בלב כמו לכל יהודי. כשהודיעו שגם התינוק נפטר [אחרי כמה ימים, מי שזוכר] הרגשתי שאני חייב להיות בלוויה.

להפתעתי היו שם לא יותר מ50 איש סה"כ. הרגשתי שנותנים לי רגע אינטימי להתייחד עם התינוק הקדוש הזה.

היה מצמרר.

רק לראות חבילה לבנה קטנה, עטופה. סבתות, דודות, מחבקות. חיבוק אחרון. ובוכות...

התפרקתי.

זה היה למעלה מיכולת ההכלה שלי. ולא הייתי היחיד.

אבל היה רגע שבו כמעט לא נשמתי. כשפתחו את הקבר הטרי של צאלה, כשאילו קיבלה בזרועות פתוחות את בנה, ממנו נפרדה במותה לפני כמה ימים.

והנה שוב הם מחובקים ביחד. בשמים.

גם עכשיו אני בוכה.

איזה נשמות קדושות.

הנחמה היחידה היא שאנחנו לא מסוגלים להבין בכלל מה הסיפור של הנשמות הקדושות האלו.

סיפורו המרגש של דוד יהודה יצחק ז"ל - והמחברות שנמצאו בחדרו - ערוץ 14 | C14

אתר יזכור כותב עליו יותר טוב ממה שאני יכול לכתוב.

מרגיש אצל החרדים..