באורות התשובה הרב קוק אומר  שמאבדים את זה כדי לזכות לזה בזכות ולא בחסד

ושצריך לשמור את הזיכרון של זה חזק חזק 

(יש עוד מקורות לזה)

שדווקא זה הביטוי לענין..  "גיטרה" וכו'..

זה גוון מסוים של אנשים.

אבל אנשים אוהבי השם, יש שדווקא מתוך עבודה תמידית, זמנים להתבוננות, שימת לב לטובו של ה' שמופיע בכל. שימת לב בברכות, במצוות. אורות בכלים...

לא תמיד זה זמנים ל"התגלוּת"; יש זמנים לעיכול בתוך החיים, ואז יכולים להתייצב על דבר קבוע יותר. תהליך של עבודה מתונה, שהולך ועולה, עם "הברקות". אהבת ה' לא רק ב"הלל בכל יום", אלא בתוך מהלך החיים.

[עייני "צימאון לא-ל חי" של הרב קוק זצ"ל, ב"זרעונים" בספר אורות]

מעומק הלב- פותח מאוד את הלב להרגשת הקרבה אל השם ולחיזוק האמונה. אין דבר שדומה לזה ברמת הקירוב להשם.

זכרי שלעבוד את השם צריך לא רק מתוך חיפוש חווייתיות והרגשות . יש את העבודה היום- יומית, הלפעמים נטולת כל ניצוצות- היא היא היוצרת את הכילים לקבלת ה"אורות" אח"כ.ז"א האורות הם תוצאה דווקא של העבודה נטולת האורות- ה"קבלת עול"-לעשות בכל מצב, רק כי השם יתברך ציווה.

לענ"ד ,ביהדות ,מידת ההתרגשות היא לאו דווקא מדד לאמת! לפי היהדות הסימן של אמת הוא העקביות! נחל שעונה אחת לא זרמו בו מים נקרא "נחל אכזב", על שם עלילת הכזב. האמת צומחת מהארץ- דווקא מהקרקע ,ולא דווקא מהחוויתיות ה"שמיימית". קל ליפול בדמיונות של "אני רוחני" מדומיין לגמריי, השם ישמור. העיקר זה יראת השמים- להתרחק מהרע ולבחור בטוב.

אבל ,כן חשוב לי לומר, שהרבה פעמים זה  (ההתלהבות)כן תוצאה וכן מעידה  על עבודה אמיתית שאדם עושה עם עצמו. התלהבות מקדושה באה אחרי שאדם מונע מעצמו התלהבויות שאינן מצד הגדושה. כשאין "זליגה" של הנאות מתענוגים מפוקפקים, אז אפשר להרגיש ולטעום טעם של תענוג דקדושה.

אתן לך דוגמא קטנה על עצמי בס"ד: היה לי מאוד קשה להפסיק לקרוא ספרי רומן,מאוד אהבתי ספרי אהבה בסגנון בריטי ויקטוריאני כזה של פעם, או כל מני חכמות "גוייות" של ספרות ופילוסופיה וכו' שלא לדבר על הקושי להיגמל מטלויזיה. ברוך השם ,הי"ת סייע בידי. אחרי שנים זכיתי להיווכח שכל מה שמנעתי מעצמי חזר אליי _להבדיל אלף אלפי הבדלות) בגדול ,והפעם מצד הקדושה. השם יתברך קרב אותי לחסידות,ושם זוכה בס"ד לטעום טעם גן עדן של כל החוכמות שמנעתי מעצמי- ותהיות ופלוסופיות עום ומלואו- רק הפעם מצד הקדושה בואינספור רמות מעל מה שאי פעם דמיינתי שקיים בעולם. 

כמידת ההכנעה וההבדלה , כך מידת ההמתקה (האורות)

וגם, תמיד חשוב- להתפלל להשם שיוביל אותנו לעבודה שמתאימה לנו ולשורש של כל אחד מאיתנו, לרב שלנו - "ותן חלקנו בתורתך"- שם האדם מרגיש "בבית",וזה עוזר לו.

אבל מה שאת רואה זה:

משחק

סמים

ו/או מחלות נפש.

עבודת ה' שלא מושגת בעמל גדול ובמרירות, ועוד מוחצנת לגמרי,

לא הייתי רואה בה מודל לחיקוי.

אני כן מכירה אנשים, שהם בעלי תשובה כל חייהם, עובדים עבודה סזיפית בלי הפוגה. חשים כל הזמן חוסר נוחות במקומם, ונתבעים לגדול. 

וכן, בסוף גם רואים את זה עליהם. אבל לא בצורה של ניגוני דביקוס ומבט מאוהב על הפנים.

(הפוך. הרבה פעמים רואים עליהם מבט מאוד רציני. כי המציאות היא רצינית, מאוד. וככל שאנחנו בתשובה, מתחברים לעצמנו, לאמת הפנימית שלנו ושל המציאות, אנחנו מרגישים ומבינים את גודל המציאות יותר)

מה באמת חשוב?

להיות באורות,

או לעבור שינוי פנימי מתמיד כדי לחיות את עצמי יותר ויותר?

על מה באמת חשוב לשמור?

יש שני דרכים לעבודת ה'. עבודה מרירה ועבודה מאוהבת.

חולקת עלייך...

אלה פשוט שני שלבים באותה עבודה.

עבודת ה' = תשובה = לשוב אל עצמי = לעבור שינוי פנימי לחשוף את מהותי

קילוף שכבות, הכרה בעצמי, היא מכאיבה. תמיד לנצח.

אחרי שמשיגים מעלה, חשים את תחושת השלימות, השמחה האמיתית שנובעת ממנה, ומצידי גם "התאהבות".

אבל זה חייב להתחיל מבירור, חייב להתחיל ממכאוב, מגילוי של מדרגה קטנה/חטא שמכאיבים לנו,

ומי שלא מתחיל משם - אז כן, זה מחלת נפש פרופר או עבודה בעיניים.

ממש סליחה על ההחלטיות, אבל זאת האמת.

מנסה איכשהוא להוציא מן הכלל, ולא מצליחה.

תקופה בחיים - "זמנית" - שבאה אחרי עמל גדול - אחלה, מצוין, איזה כיף

לדמיין שאפשר לחיות ככה כל הזמן רק בזכות גיטרה ואופי - זה פשוט לא אמיתי...

רש"ז אויערבך היה חי כך 

בשמחה כל הזמן,

אפילו בתשעה באב הוא היה שמח שהוא מקיים את המצוה להתאבל

אבל אולי זה לא ה"אורות" שמדובר עליהם כאן

(לא ברור לי על מה מדובר, יש סוג של פנסים של מוזיקת דיסקו? איזה אורות?

מתכוונים למונח הקבלי של אורות, שהוא שפע שמגיע משמים?

כי אם כן - כולנו באורות כל הזמן, אוי ואבוי אם רגע אחד הקב"ה יסיר את אורותיו מאיתנו)

נראה לי אפשר לפתוח מועדון למי שסובלת מבחילות כל ההיריון

(סתם להזכיר - ניגון הוא כלי שיגרום לאדם לדביקות עד השראת השכינה, כמפורש בנביא)

זה לא שיטת עבודת ה' שלי, כך שאני לא יכול להביע דיעה על שיטות אחרות

חסידות היא דרך, בעל התניא היה מכונה ה"ליטוואק" כי הוא התנגד לכל עבודת ה' ה"שמחה" שהיא שמחה

קטנה וחסרה ומזוייפת וכתב שרק מה שאדם עושה מתוך מאבק הוא אכן עבודת ה', כי כל עוד הוא נהנה מזה,

אז יש בזה צד של עצמיות, של הנאה לעצמו, וזה לא קודש לה' באמת.

ליטאים מתענגים על ה' בדרך אחרת, זה לא פחות מהעבודה החסידית.

הליטאים אינם חסרי חיות, הם לא רוקדים אולי, אבל הם מתענגים בעבודה הקשה, הם מתענגים על פיצוח סוגיה,

על בקיאות בראשונים, על חידוד סברה, כפי שחסיד מתענג על טבילה טובה או ניגון טוב.

אין סיבה לחשוב שהחיים הליטאיים יבשים, הם פשוט עבודה בסגנון אחר.

הוא נקרא ליטווק לא רק בגלל המקום, אלא בעיקר בגלל הדרך,

הוא התנגד ל"שמחה של שוטים" שיוצרת עבודה מזוייפת, אנשים עובדים בשביל השמחה,

במקום לעבוד בשמחה, הוא התנגד לרעיון שחוייות רוחניות חזקות הן עדות לקומה רוחנית,

וראה בהן פחיתות.הוא ראה בלימוד התורה בעיקר, את עבודת ה', וככל שיהיה פחות מתוך הנאה,

כך ייטב.

הוא לא התנגד לשמחה, אלא ל"שמחה" - והוא כתב שהשמחה האמיתית היא כל-כך קשה להגעה, 

שכל החסידים השוטים ששמחים הם לא עובדי ה' בשמחה הזו...

הוא כותב את זה בבעל התניא, יש לו גישה מאוד שונה באופן כללי משאר החסידויות, בטח באותה תקופה,

שבה עיקר העבודה של החסידים הייתה גלגולי שלג, טבילות קרח, ריקודים, שיפלות לימודי חסידות וכו...

וכנגד זה הוא בנה שיטה שמבוססת על לימוד תורה עמוק שמאוד הזכיר את הליטווקים, בלי הרבה רעש מסביב

ופעולות מוזרות.

כי רבי נחמן הוא בארץ ישראל?
ואתה בכלל מכיר את העבודה של רבי נחמן? לא השוטים ברחובות שבינם לבין ברסלב אין קשר כמעט,

אלא העבודה החסידית הברסלברית? בתוך החסידות עצמה? זו עבודה מאוד קשה, אפילו מאוד מאוד,

הם לא מסתובבים בהיי, הם עסוקים בהמון חשבון נפש, המון עבודה. נכון, יש דגש של עבודה בשמחה,

אבל לא שמחה מוחצנת כפי שתמצא ברחובות, אלא שמחה אמיתית, שמחה שיושבת על ליבו של אדם

ומאירה את דרכו, לפעמים היא איננה מורגשת לאחר כלל.

ואם כבר א"י- את חסידות "בית אברהם" אתה מכיר? היא קצת נמחקה בשואה לפני שהיא הספיקה לעלות לארץ,

אבל האדמו"ר שלהם היה הראי"ה קוק- רבה של א"י.

אם כבר חסידות...

הרצ"יה בעצמו אמר לנציגי חב"ד שבאו ורצו ללמד את התניא בישיבה שהוא ילמד תניא, אבל קודם כל הוא

ילמד נפש החיים. אחרי שילמדו נפש החיים ילמדו תניא ויראו שהכל מתיישב כאחד, לא בסדר הפוך.

יש לנו את רבותינו ואת דרכם, על פיה ולפיה אנחנו הולכים ונלך- אנו מחזיקים בכך שנפש החיים והתניא

אינם סותרים או חולקים, אלא מיקשה אחת בעבודת ה' שלנו. אפשר ללמוד באותה עוצמה של ליטווק ולעבוד

באותה עוצמה של חסיד, אין סתירה בין השניים.

מביאים עדות לכך שר' נחמן היה מתייסר ביסורי נפש גדולים.

באופן הפוך לכך שדיבר על שמחה.

מצטרפת.

1. תלוי למה אתה קורא שמחה. שמחה בה' לא יכולה להיות ללא הכרת ה'- "ולא עם הארץ חסיד" מה לעשות,

זה טבע הדברים, מי שאינו לומד ואינו עובד, איננו יכול לשמוח בה', הוא יכול לשמוח בהרבה דברים אחרים,

אבל לא בה'. ברוב המוחלט של המקרים- ה"שמחים" החיצוניים אינם עובדים את ה' בשמחה הזו, אלא את

עצמם. אנחנו לא צריכים לשאוף- אנחנו מחוייבים לשאוף, כי זה ציווי לאהוב את ה', וזה ציווי ליראה את ה',

וזה ציווי לעבוד את ה' בשמחה. אנחנו מחוייבים להיות כאלו, וזה לא בא באופן טבעי ופשוט, גם לא לגרים

בארץ ישראל. נכון שיותר קרובים ויותר מחובים בצורה טבעית, כדברי האו"ח הקדוש שהבאת, אבל גם בכך צריך עמל גדול.

וגם מה שכתוב אצל רבי נחמן, צריך ללמוד הרבה בשביל להבין מה העניין. לכן אני לא אומר שום דבר שלא

קיבלתי מרבותיי בזה- לא למדתי, לא התעמקתי ולא עבדתי מספיק בשיטה הזו בשביל להגיד מעצמי.

רק מה שנאמר לי ע"י ת"ח שעסקו בזה ולמדו, ומה שקיבלתי מההולכים בדרך הזו, זה כל מה שאני אומר.

2. אל תאמין בעצמך עד יום מותך. אל תאמין שאתה בסדר, או שבנית משהו- כי יתברר לך שלא בנית. שלא

בנית מספיק. שבנית אבל בנית עקום. ההתמקדות איננה בשכל, אבל כן צריך מעצורים לרגש, צריך לבדוק

אותו ולבחון אותו, האם הוא ראוי? האם הוא נכון? האם הוא מתוקן? כדי לעבוד על הרגש צריך להכיר בו,

צריך להבין איך מתמודדים עם רגשות לא בריאים וכיצד מחזקים רגשות בריאים.

אם זו שיטתך, וזו שיטה שאתה סומך עלייה ורבותייך סומכים עליה את ידיהם- אשרייך מה טוב חלקך, אין חלקי בדרך הזו, ולא שיטת רבותיי עימה, אם הבנתי נכון את דבריהם הקדושים.

[אי אפשר ללמוד תניא או ליקוטי מוהר"ן בפעמיים, או אפילו רק בלימוד גרידא- אלו שיטות עבודה, כמו שלדעת תאוריה זה לא לדעת לנהוג. וכתלמיד הגר"א אתה אמור לדעת שהמצווה הקשה ביותר היא השמחה, אם זה היה פשוט עד כדי כך, אני חושב שיש מצוות קשות יותר]

*טובה כן, עדיפה על עצבות, אבל זו לא שמחה בה'. 

*איך אתה יודע אם הרגש מתפרץ בקדושה או טומאה? בשביל זה צריך לדעת ולהשכיל הרבה מאוד בעבודה הזו. אם הרגש

אכן התפרץ בקדושה- הרי אנחנו מסכימים, אין סיבה לחסום אותו בגלל השכל, אבל אם הוא לא? הרי הנזק שיגרם גדול מאוד.

יש רק יום אחד בשנה שיש בו הבטחה שמותר לנו לשחרר את השכל ולתת לרגש לפעול, משמע מכאן שיש רק יום אחד בשנה

שאפשר לעשות את זה וכל שאר הימים יש להיזהר.

הגר"א כותב ש"ושמחת בחגך" היא המצווה הקשה ביותר. 

ו"קרוב אליך הדבר מאוד" זה על תשובה ולא על שמחה, אם התשובה מביאה לידי שמחה זה עניין אחר, אבל לא נאמר על 

שמחה שהיא קרובה אליך.

אחד הרבנים אמר (לא בדיוק במילים האלו) על הרב חרל"פ: "הוא אחד מהצדיקים הכי שמחים בירושלים שכמעט ולא נראה חיוך על פניו"

אז אולי נישן כל היום כדי לחלום חלומות?

יש מקום לחלום, מקום חשוב

ויש מקום לניגון.

אבל בואו לא נפנטז שהיום אנחנו מספיק נקיים כדי שהוא יביא אותנו להשראת שכינה...

יש מדרגות בדרך לשם.

(מה שבטוח, אני נהנית מכל רגע בדיון הזה...)

לשאוף לקרבת ה' תמידית (לא ראיתי על מה הגבת).

"ואני קרבת אלוקים לי טוב". "אז תתענג על ה' ".

והעבודה מתוך שמחה וטוב לבב - היא לא פחות מאשר ב"קושי". "תחת אשר לא עבדת את ה' אלוקיך בשמחה ובטוב לבב מרוב כל"..

והאר"י הקדוש אמר שעיקר מה שזכה היה בזכות שמחה של מצוה שלו.

אלא שיש גוונים שונים לקרבה הזו. בשכל, ברגש, במעשה, בלימוד.

ואכן, כבר הרמבם מזכיר שיש דבר כזה של "הברקה".

אבל העיקר - שהשאיפה תהיה להיות קרובים לה' (וזו מציאות, לא רק "הרגשה"), ולא שעיקר השאיפה תהיה "להרגיש" משהו. אלא שכדי להיות כך, רוצים שהקרבה הזו "תתפוס" את הצדדים השונים, כולל ההרגשה. וזו באמת עבודה מתמידה, הדרגתית, משמחת.

אבל זה בשביל לאהוב את ה'.

כלומר: המטרה היא לא בשביל לעבוד את ההרגשה שלו, כי נעים להרגיש משהו (אע"פ שגם זה רצון "בסדר,, זה כח באדם), אלא כדי לאהוב את ה'. ואע"פ שיש לך גדרים "מעשיים" (כלומר: גם אדם שאין לו "רגש, כזה, יכול לקיים, "בכל לבבך - בשני יצריך" ,לשעבדם לה', "בכל מאודך בכל ממונך" וכו', אבל בוודאי ששלמות הענין ויסודו היא עם הרגשתו. ובווודאי שצריך לשאוף לכך. זה חיבור כל הכחות לעבודת ה', לטוב.

נראה לי ממש מתסכל לחיות כל הזמן בשאיפה להרגיש משהו שהרגשת בעבר...

ומרגיש לי גם קצת אבוד. כי איך מחזירים רגש? 

אני הייתי הולכת על מסילת ישרים.

כדי להבין מה זאת הדביקות האמיתית הטהורה שאנחנו שואפים אליה.

מהן המדרגות והתהליכים שיש לעבור כדי להגיע אליה.

היא חייבת להיות גם ברגש, חייבת ומוכרחת. ובוודאי שתחושת ה"אורות" שחווינו אי שם בשישית (או במדרשה או כל אחד וזמנו) היא סוג של זריקת עידוד וטעימה קטנה ממה שיכול להיות...

אבל נראה לי יעיל יותר לחוש שמחה בהשתלמות, ולא לנסות לחזור אחורה לתחושה שעניינה להיות דמיונית (כי בסיס החזון הוא הדמיון).

בקיצור, ההבדל ביננו, אם ישנו, הוא בדגשים.

אני אומרת - את רוצה קרבה תמידית עם ריבונו של עולם?

קדימה לעבודה. עבודת התשובה התמידית.

שעניינה שינוי פנימי מתמיד.

איך עושים שינוי פנימי? טיפול (הייתי חייבת)

(ייסורי מצפון במידה ויש) - בירור האמת בשכל - חיבור הרצון - עבודה עם הרגש והמעשה.

זה מתחיל בשכל וזה גם דורש עבודה מאוד קשה. 

נראה לי אפשר לפתוח מועדון למי שסובלת מבחילות כל ההיריון

הדברים מפורשים לאורכם ולרוחבם של כתבי הרב קוק...

אה, אפשר להוציא עוד ספרים גנוזים, כדי שיהיה עוד פסקאות מנותקות לקרוא ולהסיק מסקנות

(סליחה רבה על הציניות, לא כלפייך בכלל)

אבל גם חשוב להגיד- שהאנשים שכל הזמן חשים חוסר נחת ועובדים להתקדם-

יש להם נחת פנימית, הם לא בנערווינג, לא עצבניים על זה, לא חשים את עצמם שבורים כל הזמן...  יש להם שמחה בזה שהם בעבודת השתלמות קשה

פעם שאלו אותי- נהנית ללמוד במדרשה פלונית?

עניתי- מדרשה זה עבודה קשה , לא באתי להינות. היה לי מועיל? כן

על תפילת ר"ה הראשונה שעשיתי בישיבה

(ספרדי שרגיל לגמור מוקדם, שמתפלל אצל אשכנזים, וגומר את התפילה לאחר חצות, בלי שהוא מכיר שום מנגינה)

נראה לי אפשר לפתוח מועדון למי שסובלת מבחילות כל ההיריון

בעוונותי אני זוכרת מהשיעור הזה רק את העוגיות שושנים שהמלמדת הכינה לנו... לא את הדרשה או את הפירוש על הפסוק

(זה היה לפני... 6 שנים לפחות...) 

אתה לא מתקבל לכת אם אתה לא שורק את זה ישר והפוך מתוך שינה

http://he.wikisource.org/wiki/%D7%A2%D7%99%D7%9F_%D7%90%D7%99%D7%94_%D7%A2%D7%9C_%D7%A9%D7%91%D7%AA_%D7%91_%D7%A7%D7%90

השאלה היא מאיפה זה מגיע? זה מגיע ממקום של קירבה אמיתית? או של חסד אלוקי? אני לא יודע.

מי שעשה מהלך של תשובה מבין שיש תחושה כזו, של אמת נוראה ומדהימה שפשוט נמצאת שם, 

כביכול הקב"ה פשוט מופיע לפניך, פשוט מחבק אותך ומביא איתו את השמחה, כי "השמחה במעונו".

אבל אני לא יודע אם אפשר למשוך את הראשוניות הזו, ואם כן, אם זה בכלל נכון לעשות את זה.

אני לא יודע אם אין בזה "שלא לשמה" או פסולים אחרים.

אני יודע שכתוב שהשמחה במעונו, ושהשמחה היא מלבר, מבחוץ, ומלגו יש עצבות, יש דמעה.(מס' חגיגה), 

אני יודע שהרב זצ"ל כותב שהתשובה מביאה "מנוחה וכובד-ראש" ועם זאת יש בה "נועם אלוקי".

אני חושב שמה שהרב כותב כאן(אורות התשובה, ז,א)-

"הרי הוא מתענג על אושר הנוחם, שמרגיש כי אותו הנועם האלהי המיוחד לבעלי תשובה, הנעים ביותר עם הטעם המעדן של

שבירת הלב ודכאות הנפש, המחוברת עם אמונה עמוקה של הצלה וישועת עולמים."

הוא הוא האידאל, של בעלי תשובה, שאין צדיקים יכולים לעמוד במחיצתם.

אני לא יודע למה את קוראת "אורות" - אם זה זה, אז זו עבודה גדולה מאוד וחשבון נפש נוקב, ותשובה יומיומית כמעט, שאני

בספק אם הרבה מהאנשים עם הגיטרות וה"התבודדות" וה"אורות" יש.

אם את מדברת על התלהבות, או חיות דקדושה, זה עניין אחר.

גם דבקות היא עניין אחר. 

אני חושב גם שבתחילת הדרך אנחנו לא רגילים לנוכחתו של ריבונו של עולם, אנחנו רגילית להסתרה, וברגע התשובה כשיש

גילוי, יש הבדל גדול כל-כך בין מה שהיה לפני שנייה למה שיש עכשיו, שההבדל הוא משמעותי, אבל כל שנייה שעוברת וזה

נשאר, אנחנו מתרגלים. ההרגל הזה דוחף אותנו לחפש קירבה שוב, לרצות את אותה תחושב, זה מנוע רוחני חזק- התחושה

הזו, של קירבת אלוקים. אבל אם נשארים בקירבה הזו, בד"כ אין מנוע, אין כלום, יש רק אורות, וברגע שהאורות יעלמו, אז יתחיל

המאבק האמיתי, העבודה האמיתית, של אותם אנשים, אז יתחיל לנוע המנוע שנבנה, ואז מתקדמים, מתחילים לנוע.

יש מי שקנה את עולמו, יש מי שראה את עולמו בחייו, גדולי ישראל שקיימו את דברי הרמב"ם- "כיצד היא אהבת ה'...", שהיו

דבוקים בו, שהיו שמחים בו, ומצטערים עימו. אבל אני לא יודע אם אותם גדולי ישראל היו נראים מבחוץ ב"אורות", גדולי ישראל 

שאני מכיר שדבוקים בה' אינם נראים ב"אורות" כמו שאני מבין את המושג.

מתכוונים לרחפנים כאלו ב"היי" עם גיטרה ושירי דבקות, שלא ממש קשורים למציאות, אלא יותר נמצאים באיזו אקסטזה רוחנית.

וזה לא מה שאת מדברת עליו- את מדברת על עבודה גדולה מאוד שמעטים מאוד מסוגלים לה לאורך זמן.

אבל אני חושב שהיא משפיעה על העבודה הכללית, לפני שבוע מישהו שאל אותי אם אני יכול לדבר על משהו בלי להתלהב

מזה... אני לא מרגיש שאני מתלהב כשאני מדבר, אבל ככה תופסים אותי, אולי אם הייתי רואה את עצמי מהצד זה היה נותן

לי נחת רוח מסויימת, אבל כשאני בפנים אני תמיד מרגיש את החיסרון וההשתוקקות שלא תמיד מתמלאים, אני לא רואה את

עצמי כנלהב יותר מאחרים בדיבור. אני מאמין שגם אצלך זה ככה- יש מי שיראה אותך ב"אורות", אבל את לא מרגישה שם,

זה לא אומר שהסביבה או חלקה לא רואים אותך ככה.

נראה לי אפשר לפתוח מועדון למי שסובלת מבחילות כל ההיריון

http://www.inn.co.il/Forum/Forum.aspx/t670773#7433511

סליחה!

נראה לי אפשר לפתוח מועדון למי שסובלת מבחילות כל ההיריון

אם גיטרה ושירים הם הכלי העיקרי או המשמעותי שלך להתקדמות בעבודת ה' - את בבעיה.

אם מדובר ב"משיב נפש", מנוחה שמאפשרת עבודת ה' - לי אין בעיה.

לכל זמן ועת לכל חפץ.

(כתבתי במשך שעתיים הסבר למה נדמה לך שלי אין פורפורציות, מחקתי עכשיו. כואב מדי ואישי מדי ומזעזע מדי. אפשר באישי לבעלי קיבה חזקה שמסוגלים לקבל הסבר איך כל חוסר דיוק קטן מוביל למחלת נפש - במו עיני אני פוגשת את זה שוב ושוב)

ההתנגדות היחידה שלי, היא לעבודת ה' שאינה שיטתית. שאין בה נקודת הגיון פנימית והדרגתית.

לעבודת ה' שבאה מבילבול וקפיצת מדרגות.

כשאני פוגשת "אנשי דביקוס" כאלה, אני מנסה להבין את שיטתם בעבודת ה'.

אם יש להם אחת כזאת, הגיונית, חופשי -- אני גם אלמד ממנה.

מעולם לא נכנסתי פה לדיונים המגוחכים בעיני, על חב"ד מול ברסלב, חסידות מול ליטאיות, מרכז מול הר המור. זה מגוחך, כי אלה שיטות שונות ובכל אחת מהן יש נקודת אמת ורצף פנימי.

הסיבה שאני נמצאת במקום מסויים היא נטו נטיית לב. לא איזה אמת אובייקטיבית. 

אבל מפחיד אותי אנשים מבולבלים. 

ולמדתי בחיי, שאדם שלא ממלא כרסו בש"ס ופוסקים, עסוק בעמל תורה מתמיד, לא יכול להנחות דרך בעבודת ה'. ולא להיות מודל לחיקוי. כי גם אם יש אחד מאלף כזה - יש אלף אחרים שהם מה שכתבתי בהודעתי הראשונה בשרשור. ובכל מקרה זה לא מתאים להמון.

זאת לא טראומה, זאת בחירה שלי להכיר את העולם האפל והכואב של מחלות הנפש, העולם שכולם בורחים ממנו בלי להבין ששם נמצאת ההשתקפות של המשמעות האמיתית של כל בחירה שלנו.

וזאת בחירה של אנשים נורמליים מהיום יום שלי, שהזהרתי במשך שנים בדיוק מהדברים האלה, לחפש אותי כשהם משתגעים. לא את אנשי הדביקוס שבנו בהם תורה שכולה קרעים קרעים מבולבלים.

אז אני קיצונית, מתוסבכת, חסרת פורפורציה, מגזימה, פאנטית, חסרת סובלנות, לא מאוזנת, תגידי מה שתגידי. את לא מעליבה כי אני כבר לא מתרגשת.

האנשים שהאשימו אותי בחוסר איזון במשך שנים - בסוף מתפרקים (עלי!) ומגלים שמי שבאמת פה לא מאוזן זה הם.

ולכן הדברים האלה מקפיצים אותי.

לא מספיק מדוייק. 

(וכדי לאזן - יש גם מחלות נפש שמתפתחות משכל שחורג מגבולו. הרב כותב על זה הרבה. כשמישהו פה יגיד דבר שיקפיץ אותי בצד הזה, מבטיחה לך שאני אזדעזע. אני אפילו מכירה את הצד הזה הרבה יותר טוב...)

ועוד מילה אחרונה.

את חושבת שיש כזה פער עצום בין רבותייך לרבותיי, בעוד שאולי הם לא לגמרי זהים, אבל הם מאותו בית מדרש. תשאלי את הרב יהושע שפירא למי הוא כפוף... (ומה דעתו, איך עובדים עבודת ה', קודם בשכל או קודם בחוויה)

בזה שהמפגש האינטנסיבי שלי עם ההשלכות במציאות, גורם לי לכאוב את הנושא כל כך.

תעברי לקרוא את מתן.

אני לא יודע אם זה נכס שאפשר להשיג ע"י עבודה, אולי זה נשמות שזה הטבע שלהן..

ולא יודע גם איך אפשר לשמר כזה דבר, מטבע הדברים רגש זה דבר שבא והולך, עולה ויורד, ככה שלשמור עליו במצב "גבוה", בצורה סטטית זה לא נורמלי..

אני אישית באורות במקרים בהם אני חווה חוייה רגשית, והיא חודרת לתוך כולי, תחושה שמאוד קשה להסביר,

מעין פרץ רגשות שהיה גנוז בתוכי, והשיר/החתונה/הסיטואציה גרם לו לבקוע..

למשל כשאני רוקד בחתונה לצלילי השיר "אשריכם ת"ח" ואני רואה מעגל של ת"ח גדולים רוקדים ביחד, אני מסוגל לבכות..

איך אפשר לשמר למשל, תודעה של הודאה להקב"ה על הבריאות היום יומית?

אישית, כשאני רואה אדם עם מוגבלות פיזית קשה, אז אני אומר לעצמי "ואוו, ב"ה שאני בריא"!

איך חיים "וואו, ב"ה שאני בריא" בצורה יום יומית? או איך חיים "לב טהור ברא לי אלוהים" בצורה יום יומית, ולא רק בהקפות שניות?

מה שאתה שואל, זה איך לחיות יותר את תודעת החיים שלך.

תשובה פרקטית: לימוד תורה.

תשובה מהותית: יש לך "לתשובת השנה" של חוסן ישועות? יש שם מאמר בעניין של הרב צוקרמן.

במקום שאני אתחיל להתנסח. המקור תמיד עדיף...

ב"ה אני זוכה ללמוד תורה בישיבה כבר כמה שנים, אבל עדיין, הלימוד תורה לא גורם לי (אישית) לחיות את התודעה הזו.. 

אני יכול ללמוד כל היום, ועדיין לא לחיות את "טוב להודות לה'", "אשריכם ת"ח" "אשרי מי שגדל בתורה", "וואו, אני בריא, יש כ"כ הרבה אנשים שלא לצערי" "החיים בעוה"ז זמניים,הנה עוד אחד מת.." ועוד ועוד.. אפשר לענות בפשטות, שזה תפקיד התפילה, אבל עד שאזכה לכוון בכל התפילה..

אני מנסה דברים שנראים לפעמים מוזרים כדי לחיות את זה, כמו לשים לי תמונה של ילד נכה בתפילה בברכת "רפאנו", יש דברים יותר קצת נועזים אבל כבר יחשבו אותי למוזר מאוד..

ויש לי את לתשובת השנה..

"להפוך את התורות לתפילות" בלשון ר' נחמן, או כמו שהרב כותב בהמון מקומות שתפקידה להפוך את המושכל, לרגש ורצון.. כשמתפללים רפאנו, אמורים לחיות את תודעת ההודאה על הבריאות, וב- ובנה ירושלים, אמורים לרצות את זה, לחיות את זה, כשאומרים "טוב להודות לה'" אמורים לחיות את זה באמת. אבל ההרגל, ההרגל.. אויבנו הגדול.. (לכא' התפילה נותנת מענה לרוב הדברים כשחושבים על זה אם לא להכל..)

"עבודה שבלב"- מעבדת את הלב, משנה אותו.

התפילה היא רק כלי כדי להביא למציאות את התורה.

זה לא מתחיל שם...

"מניחים חיי עולם ועוסקים בחיי שעה" - יש מאמר של הרצי"ה בהקדמה לעולת ראי"ה, עיין שם.

טבעו של הרגש שהוא נשחק, אם לא מעדנים אותו בשכל.

ככל שאני פוגשת דברים מזעזעים במציאות - אני פחות מתרגשת מהם...

עם הזמן צריך משהו יותר קיצוני ויותר קיצוני כדי שתפלט לי אנחת רווחה: "תודה ה' על הבריאות".

אז כנראה שזאת לא שיטה מספיק טובה לחוות תודעת חיים.

(ואגב, לא בטוחה שמותר הלכתית להביט בתמונה/משהו אחר בזמן שמו"ע)

אבל באמת, אתה לא צריך אותי, תפתח עמוד פ"ב ותהנה מכל רגע.

(אם אח"כ רוצה לפתח את זה פה, אז בכיף)

לא הבנתי כ"כ מה באת להגיד..

(אבדוק,תודה על תשומת הלב, לא חשבתי על זה)

נראה לי אפשר לפתוח מועדון למי שסובלת מבחילות כל ההיריון

קראת את מה שהוא כתב על "השתלמות"?

הוא כותב במאמר הזה על השאלה שלך מכל צדדיה... מדרגה נוספת מעל לקריאה פשוטה ב"אורות התשובה".

קודם כל, שים לב שהוא מדבר על תודעה, הרבה. (ולא רק הוא, זה שריטה קווניקית)

באמצעות התודעה אתה מגביר את הופעת החיים בעולם. מצווה צריכה כוונה. 

אבל הופעת החיים קיימת תמיד, כל הזמן, ובעצם חייך אתה תמיד תאשר את העובדה הזאת - שה' מחיה אותך. 

הכח שלך, כאדם בחירי, 

זה להסיר את החטאים שחוסמים את החיים מלהופיע בכל עוצמתם

ולהגביר את העוצמה באמצעות תודעה - לימוד תורה.

וכאן אני אתחבר לנקודת ההשתלמות - כל התקדמות שאתה עושה, אתה מופיע יותר חיים, וחי יותר את חייך.

מאז שלמדתי את זה פעם ראשונה (סדרת שיעורים ארוכה שחייבים בה קביעות כידוע...)

אני לא אגיד לך שאני חיה את מה שביקשת. שאני כל רגע מודה לה' וכל זה = שיש לי כוונה מדוייקת בכל דבר.

אבל עובר לי בראש כמה פעמים ביום, שבמעשה שאני עושה (החל ממצווה וכלה בטיפול...), אני מופיעה עוד חיים, אני יותר חיה, 

אני עושה את רצונו בזה (כוונה).

וזאת האמונה. אבל לפה כבר ממש לא נכנס... זה מופיע במאמר.

לי זה ענה על השאלה שלך, אם לך לא - הזהרתי מראש...

ושלא יובן אחרת - אין בכוונתי לענות עליה לחלוטין. זאת רק קריאת כיוון לבירור. קטונתי...

לשאלה הספציפית - אתה עונה לעצמך...

בוודאי שיש למציאות השפעה עלינו. אבל זאת לא דרך ליצור שינוי נפשי לאורך זמן.

השינוי חייב להתחיל ממימד התודעה. כנראה שהרב חרל"פ, שלמד כמה שנים לפני שהלך לבית קברות, היה צריך "פוש" אחרון (ובסוף כנראה גם זה לא עזר...).

או בשבילנו, המעשה יכול לעזור לדמיון שלנו להציב שאיפה. כמו שלדעתי תפקיד ה"אורות" שלפעמים מגיעים בעבודת ה'. זה דמיון, אבל זה תפקידו. קריאת כיוון למה אנחנו שואפים.

אבל לדעתי האישית, לא הייתי פועלת באמצעים מלאכותיים... החיים מטבעם מזמנים לנו מפגשים עוצמתיים שמציבים לנו רף.

[ביחס למסר הקודם, שלא הבנת את כוונתי - גם התפילה, היא כלי יותר "מעשי". יותר גבוה מלהיות קברן, אבל גם מאמץ להתכוון בתפילה בלי ללמוד תורה קודם, זה מאמץ עקר קצת...]

שנזכה לגלות ולחיות את טבענו האמיתי בע"ה.

אז אתה יודע איפה באמת אתה עומד 

תמיד יש את השאיפה הזאת להיות באורות להיות בשיא

אבל אני חושבת שזה בדיוק שבע יפול צדיק וקם

לפעמים אתה באורות ולפעמים לא . זה חלק מהעניין וחלק מהניסיון

ואדרבא - כשאתה לא באורות אז אתה נבחן באמת ברררררר

מה?

במקום להתמקד במה שחשוב באמת.

פעם מישהו אמר לרב אבינר שהוא מפחד מפצצה גרעינית על ישראל. הרב אמר לו - כמות ההרוגים מסיגריות גבוהה יותר מהרוגים מגרעין פוטנציאלי וזה צריך להדאיג יותר (האמת שהוא ניסה לדבר עם ח"כים שיטילו מגבלות קשות על סיגריות ולא הצליח לו)

טופרובסקי היה מקריא בכנסת כל שבוע את ההרוגים כדי להזכיר

עברת פס לבן?

חצית צומת ברמזור באדום?

נתפסת עם היד והעיניים על הטלפון?

נהגת על 140 בכביש של 80?

הגיע הזמן להתייחס לרכב ברצינות הראויה, ולא כאילו מדובר ב''נו נו נו''.

א. העמדה לדין על ניסיון רצח, בדומה לאדם שמחזיק רובה ויורה לכל כיוון.

ב. תתקשר למורה לנהיגה שלך, תבקש ממנו שישריין לך מקום לעוד 10 שנים, כי עד אז הרישיון שלך יהיה פסול.

ג. הודעה מיידית לכל חברות הביטוח, שהאדם הזה עבריין תנועה, ושהן צריכות לשקלל זאת בפעם הבאה שהן מוכנות למכור לו ביטוח (בעוד 10 שנים).

ד. אם מישהו ייתפס בעבירה דומה גם לאחר חידוש הרישיון בעוד עשור, הפסילה תהיה לצמיתות.

רק ככה אנשים יתחילו לפחד לעבור על החוק.

נו באמת...

אתה יודע שזה בחיים לא יקרה.

אגב לשיטתך 70 אחוז מהנהגים רוצחים.

ב. זה היה גורם להרבה יותר מקרי פגע וברח.

ג. אפשר ליישם את שיטתך - מי שמוכר שומן רווי יואשם בנסיון רצח. אתה יודע כמה מתים כל שנה בגלל שומן רווי? כנל מי שנוהג במכונית לא חשמלית יואשם בנסיון רצח. אתה יודע כמה מתים כל שנה מזיהום אוויר?

מזה שיהיה נוכחות משטרתית על הכביש

ומי שמזגזג בין נתיבים בפראות/ לא שומר מרחק בצורה מסוכנת/ כל דבר מסוכן אחר

יוּרד מהכביש

זה קורה כל יום כל הזמן

ומשטרה אַיִן

ליכוד:

25

ישר:

24

יחד:

12

הדמוקרטים:

10

בן גביר, הרשימה המשותפת:

8

שס, ליברמן, יהדות התורה:

7

סמוטריץ', רעם:

6

יהיה תרחיש של תיקו או מהפך.

בפעם שעברה מרצ ובל"ד שרפו לשמאל כמעט 8 מנדטים. המנדטים האלה כנראה לא ישרפו להם הפעם.

ימינה של איילת שקד שרפה למרכז כ3 מנדטים. כנראה שהפעם חלקם ישרפו אצל וינטר.

ונועם + החרדים החדשים חותך מנדט אחד מהימין.

ככה שקשה להאמין שיהיה ניצחון לגוש הימין.

הימור שלי,

יהיה יתרון קטן (או גדול) לגוש השמאל + ערבים.

זה יביא לכך שגם אם לא יצליחו להקים ממשלה, הם יצליחו להוריד את ביבי מהשלטון.

כדי להפיל את ביבי, צריך שיהיה מועמד מוסכם אחר.

כלומר אם למשל אייזנקוט יצליח לשכנע רק 59 חברי כנסת להצביע לו, כי יש 10 ערבים שיצביעו נגד לכל ממשלה ציונית ועוד 51 חברי כנסת שרוצים את ביבי,

אז ביבי לא נופל אלא יש בחירות חוזרות שבהן הוא ממשיך להיות ראש ממשלת מעבר.

לפי החוק, הוא יכול להיות ראש ממשלת מעבר גם עד גיל 120, כל עוד אין חבר כנסת אחר שזוכה לרוב.

יסכימו לשים את האצבע בעד אייזנקוט. אפילו לממשלה של יום (או כל מינימום אחר אפשרי) העיקר שביבי והימין ירדו.

ויפרקו את הממשלה

ואז תהיה ממשלת מעבר ועוד בחירות

כאשר אייזקוט ראש ממשלת מעבר

כך לפחות אני קורא את המפה הפוליטית

זה נראה שיש סיכוי נמוך שהימין יצליח להשיג 61+

אולי אם יצליחו לשכנע ברגע האחרון את וינטר לפרוש.

מרגע שקמה ממשלה, היא ממשלה חוקית לכל דבר ועניין.

כדי להפיל אותה צריך להעביר הצעת חוק אי אמון בממשלה, החוק צריך לכלול 61 חברי כנסת שתומכים בהפלת הממשלה עם מועמד מוסכם על כולם לראש הממשלה החדש.

אם הערבים והליכוד יצביעו ביחד על אי אמון, זה אומר שהערבים יסכימו למנות את נתניהו לראשות ממשלה...

לא תמיד חברי הכנסת שלנו חכמים. אבל נראה שבחוק יסוד הממשלה הם חשבו בדיוק על איך למנוע דברים כאלה, כדי שממשלה שקיבלה רוב בכנסת תהיה כמה שיותר יציבה ולא תופל בקלות

כזאת שמביאה לעוד בחירות.

אף פעם לא בחרו ראש ממשלה ראש ממשלה חדש

אלא ראש הממשלה מיוזמתו הוביל את החוק לפיזור הכנסת, ובגלל שרוב הכנסת נמצאת בקואליציה אז יש לו רוב.

במילים אחרות, כבר הרבה מאוד שנים לא הפילו כאן ממשלה, בדיוק בגלל מה שכתבתי -זה מהלך לא פשוט בכלל.

אז אייזנקוט יגיד לערבים.

תתמכו בי לראשות הממשלה כדי להוריד את נתניהו

ומחר (או כל זמן מינימלי שאפשרי) אני מפזר את הכנסת.

אני חושב שהערבים כן יתמכו במהלך כזה

אבל אני לא חושב שרמה כזאת של כיעור אפשרית... להקים ממשלה רק בשביל לפזר מיד את הכנסת.

מה גם שלא ראיתי אף פרשן או פוליטיקאי או כתב שבכלל מזכיר אפשרות כזאת

תחזית מנדטים:

הליכוד 28

ישר 20

ביחד 14

ש"ס 9

הדמוקרטים 8

עוצמה 8

יהדות התורה 8

המשותפת 7

הציונות הדתית 7

רע"מ 6

ישראל ביתנו 5

גוש נתניהו: 60

סמוטריץ' כי היטה את ההגה ימינה במלחמה ודאג לשינויים נצרכים במערכת המשפט.

וינטר, כי צריך לגייס חרדים וצריך לקדם יותר את הניצחון במלחמה.

תחזית:

הימורים: ליכוד - 25 אייזנקוט - 20 בנט - 12 בן גביר - 11 ליברמן - 10 הדמוקרטים - 9 שס - 7 סמוטריץ' - 7 יהדות התורה - 6 וינטר - 4 הרשימה המשותפת - 4 רע"מ - 5

הועברת לדף אחר

ותבין שהדרך של סמוטריץ', היא הדרך הכי יעילה לגייס חרדים.

אותו דבר לגבי הניצחון במלחמה - וינטר מדבר כגנרל, שנותן פקודה לכחות לזוז - והם זזים. הוא מעולם לא התמודד (וטוב שכך, אין גרוע מכך שקצינים נדחפים לתחום של הדרג המדיני) עם מכלול השיקולים המדיניים, הכלכליים, החברתיים והאחרים. אין מי שדחף את נתניהו לכיווני הכרעה והמשך הלחימה בצמתים שונים, כמו סמוטריץ'.

אני די משוכנע שיהיה לפחות סבב נוסף של בחירות.

סמוטריץ' ומפלגתו יקבלו את הקול שלי כי הם מילאו את הבטחות הבחירות שלהם (כל מה שיכלו). הם עשו מה שרציתי, ולכן אפשר לסמוך שימשיכו לעשות גם בבחירות הבאות. ולכל הפחות יתאמצו בכל מאודם.

1. ההתיישבות קיבלה בוסט לא נורמלי

2. הכלכלה הפתיעה את כולם, בארץ ובעולם, ב"ה

3. העבודה על מערכת המשפט מתקיימת לאט אבל בטוח (בנתיים) ואני רוצה שזה יגיע ל"גמר תשלום" בקדנציה הבא. 10 שופטי עליון יתחלפו בקדנציה הקרובה, ואם השמאל ישלוט בזה אז אנחנו נהפוך לברית המועצות.

4. ההתנהלות בסוגיות המלחמה היתה בדיוק מה שנכון, לדעתי. שמחתי מאוד שהמפלגה לא היתה טהרנית וידעה גם להסכים לעסקת חטופים (הראשונה). זה הוכיח לי שיש חשיבה בכל פעם, ולא ריצת אמוק שאין לה בלמים.

5. עולם התורה הציוני קיבל חיזוק חשוב ב"ה.

6. בהקשר גיוס החרדים, סמוטריץ' מבין שבכפייה חזיתית שום דבר לא יקרה, ולכן צריך אורך רוח כדי לעשות מעקפים ותהליכי אורך. הוא גם מבין שהשמאל יתן לחרדים את מה שירצו בכל מקרה, ולכן אין סיבה להיות הטיפש שמפיל על זה ממשלות. עדיף להסתדר עם החרדים ולשמור על ממשלה לאומית, ציונית ויהודית.

7. גם כשהיתה כביסה מלוכלכת בתוך המפלגה, הם ידעו לנהל את זה פנימית ובכבוד (כנראה, לפחות כלפי חוץ). אופיר סופר פרש בצורה מכובדת מאוד, וזה סימן טוב לעבודה הפנימית במפלגה.

8. אני רוצה סמן ימני חזק, אבל לא מתלהם, שיכול גם להטות את הספינה ימינה כשצריך, וגם יכול למשוך קצת אש כשצריך כדי לאפשר לאחרים לעשות את מה שצריך לעשות.

מי שמכיר קצת יודע שסמוטריץ' הוא איש עשייה, ביצועיסט עם קבלות.

מי שמקשיב קצת (חפשו את השיחה שלו עם הרב חיים נבון, החל מדקה 50) יודע שלסמוטריץ' יש תוכנית סדורה איך לגייס את החרדים.

כמה נקודות שעלי עשו רושם, יש עוד, רוצו לשמוע שם:

• אין תשתית מתאימה. חייבים להקים מסגרות ובתי חייל מותאמים. ברגע שחרדים יראו שאחיהם מתגיייסים ויכולים לשמור על אורח חייהם זה יהיה התמריץ הכי גדול שיתגייסו עוד.

• חייבים חוק שיהיה מוסכם על ההנהגה של החרדים, גם אם זה יהיה באחוזים נמוכים יותר מהאידיאל. חוק מוסכם הופך את הצבא מהאויב של לומדי התורה לתעודת הביטוח שלהם. כדי שלומדי התורה יוכלו להמשיך ללמוד, חייבים למלא את המכסה של הגיוס, וככה הרבנים עצמם הם אלה שישלחו לצבא את מי שלא מתאים לו ללמוד. ושוב, אחים ושכנים רואים שאפשר לשמור על אורח החיים וגם לקבל הטבות של בוגרי צבא ועוד ועוד יתגייסו.

ברור שזו לא הסיבה היחידה להצביע לסמוטריץ'. אם הניצחון וההתיישבות יקרים לליבכם, והשינוי במערכת המשפט חשוב לכם, תנו את הקול למי שעובר את אחוז החסימה, מבטיח לעסוק בעניינים אלה וכבר הביא תוצאות בעבר ברובם.

זה 5 אחוז מהצריכה הביתית בישראל וגם זה לדעתי מוגזם, התחנה באשלים התחילה כפיילוט ולמרות כתבת היחצ הזאת בגדול האנרגיה הסולארית בעולם אנשים די התייאשו ממנה חוץ מאנשים ממש ירוקים באידאולוגיה שלהם, אפילו קרן ביל ומלינדה גייטס הפסיקה לסבסד לוחות סולארים בעולם ובגדול זה לא ממש שווה את ההשקעה בימים שבהם הנפט והגז זורמים חופשי במיצרי הים.

מידי פעם מתעורר זמן שבה האנרגיה הירוקה חוזרת לחיים, לרוב מסיבות אידאולוגיות ולא כלכליות אבל כנראה שהרבה עתיד אין בזה.

מתקן כזה - רוב השנה שמש ישירה, כמעט בלי עננות שמסתירה את השמש, התנאים הסביבתיים ההכרחיים שהביאו להקמת המתקן הזה, אבל דווקא האזור הזה דליל באוכלוסיה.

כדי לנצל את השיטה בצורה יותר גורפת ולספק חשמל לחלקים גדולים של המדינה, צריך מערכת הולכת חשמל מסיבית מהדרום לצפון - ואין כזו.

ולכן אם אתה לא מסבסד את זה (ואתה מסבסד, בערך 15 אגורות לKW שאתה קונה בבית) זה לא משתלם.

כך טען פעם רון ברץ לזכרוני, שהמערב מטומטם שלא מתקדם לתחנות כוח גרעיניות.

אבל אולי בישראל בטחונית זה מסוכן להקים תחנת כוח גרעינית

ופיקוח בינלאומי הדוק על מתקני הגרעין.

ישראל אינה חתומה על האמנה, שדורשת מהמדינות החברות בה להעמיד את מתקניהן לפיקוח מלא של הסוכנות לאנרגיה אטומית (IAEA) כתנאי לקבלת טכנולוגיה ודלק גרעיני.

כל עוד ישראל שומרת באופן רשמי על "עמימות גרעינית" בנוגע ליכולותיה הצבאיות, זה מונע מהמדינה להצטרף לאמנה, וברור שגם מונע פתיחת מתקני הגרעין לפיקוח בינלאומי מלא.

הגלובלית.

אם כן, שמדינות אחרות יעברו לתחנות גרעיניות וזה לא יחמם גלובלית. בכל מקרה ההשפעה של ישראל על ההתחממות היא מזערית. ואם ייצור החשמל של מגדל אור יקר יותר מייצור רגיל, לא ראוה סיבה שישראל תעבור להשתמש בו.

מה גם שלא ניתן לקנות חשמל מקפריסין או מיוון דרך כבל שיעבור בתחתית הים? שואל לא יודע

לכן זה לא תפס ולא אומץ כפתרון נוח ונקי.

1. עלויות גבוהות וזמני הקמה ארוכים: בניית תחנת כוח גרעינית דורשת השקעות עתק (מיליארדי דולרים) ותהליכי תכנון וביצוע שלוקחים לרוב בין עשור לשני עשורים. בניגוד לכך, אנרגיות מתחדשות (כמו שמש ורוח) זולות ומהירות בהרבה להקמה.

2. חשש בטיחותי ודימוי ציבורי: אסונות היסטוריים כמו צ'רנוביל (1986) ופוקושימה (2011) יצרו סטיגמה שלילית עמוקה ופחד ציבורי מוצדק או מוקצן. תושבים ופוליטיקאים רבים מתנגדים נחרצות להקמת כורים בסמוך לאזורי מגורים (עקרון "לא בחצר האחורית שלי" – NIMBY).

3. אתגר הטיפול בפסולת רדיואקטיבית: כורים גרעיניים מייצרים פסולת רדיואקטיבית מסוכנת שנשארת פעילה למשך אלפי שנים. נכון להיום, רוב המדינות מתקשות למצוא פתרונות קבועים ובטוחים לטווח ארוך להטמנת פסולת זו (למעט פרויקטים בודדים כמו "אונקלו" בפינלנד).

4. תחרות מצד האנרגיות המתחדשות: בשנים האחרונות, הירידה הדרסטית בעלויות טכנולוגיות הסולאר, הרוח והאגירה (בסוללות) הפכה אותן לבחירה אטרקטיבית, מהירה ופחות בירוקרטית מפרויקטים גרעיניים מורכבים.

רגילות עולות בהרבה על אלו של הגרעניות. פשוט לגרעניות יש יחסי ציבור גרועים.

ב. ייצור חשמל מסולרי רוח ומים יקר יותר מחשמל מגרעין

ממשלתיים

מתחנות כוח מהיתוך גרעיני.

היתוך גרעיני כמעט לא יוצר קרינה ולא פסולת רדיואקטיבית

וזה לא מוצדק כלכלית יחסית לחלופות אחרות

רק היום התקשרו אליי 4 פעמים איזה דואר זבל. אני מנחשת שזה קשור לבחירות.

אני לא מבינה איך להציק למישהו מעודד אותו להצביע למפלגה המציקה.

לק"י

אני אצביע למי שהכי יציק לי.

יש לי רשימה כבר 🤣 (סתם..).

היום הם התקשרו עוד פעמיים.

נמאס לי לגמרי ועניתי כדי להגיד להם להפסיק להתקשר אליי.

מסתבר שזה לא קשור לבחירות וזו פרסומות לחברת מוניות "אנ"ש".

בכל זאת שגעו לי את השכל.

לא היה לי על מי לצעוק אפילו כי זו הייתה הקלטה.

וממש בעת כתיבת שורות אלו, הפעם כן התקשרו אליי בנושא פוליטי. של "הורים מעורבים" לענות אם הילד שלי יודע להשלים את המשפט "שמע ישראל". כנ"ל הקלטה מעצבנת או אפילו קול ai.

יש איך לחסום את המעיקים האלו?

לק"י

נשלחת לי הודעה של "התקשרנו אלייך ממספר.... תחזרו אלינו". משהו כזה.

כן. עכשיו אני חוזרת לכל הספאמים האלה...

על פי חוק אי אפשר לתבוע פוליטיקאים על ספאם, נחשי מי חוקק את החוק הזה.

זה לא הגיוני לקבל 4 שיחות טלפון ביום כמעט כולן בשעות העבודה.

וכן, הפוליטיקאים שמחריגים את עצמם בהחלט לא הוגנים.

זה אולי מקרה שהתערבות בג"ץ כן הייתה יכולה להיות הגיונית.

ועוד הקלטה, בלי בושה. אפילו לא השקיעו בטלפן אנושי.

לא עוזר לחסום, כל פעם מספר אחר

מחילה מכל האנשים האמיתיים שמתקשרים אליי ואני לא עונה כי מניחה מראש שהם רב העמק…

ישנו מאגר ממשלתי שנקרא 'אל תתקשרו אלי', חפשו ברשת. מכניסים מספר טלפון, קוד אימות ואתם בפנים. שבוע עד שזה נכנס לתוקף ואז כ0על כל שיחה או הודעה פרסומית, מלבד פוליטיקאים ועוד כמה לוביסטים שדאגו להחריג, אפשר להגיש תביעה על כל הודעה. זה 1000₪ בלי הוכחת נזק.

אתמול התקשרו באמצע הלילה

לי לפחות יש טרוקולר, אבל בעלי צריך לענות לכל השיחות האלה כדי לדעת שהן ספאם בחירות...

וגם כמות ההודעות שהייתי צריכה למחוק בזמן האחרון🤦‍♀️

הבעיה התחילה כשהתקשרה אליי פעילה של מפלגה כשלהי, וזה לא תויג כספאם כי זו אישה פרטית... (ומקווה בשבילה שאנשים לא תייגו אותה כספאם, כי סך הכול היא אישה טובה...)

והוא גם עוצר בים משפט למשפט כאילו הוא מקשיב

חחחחח

לק"י

יש כאלה הודעות לבקשת תרומה.

ואז התגובות לא תמיד לעניין😅

"האם תרצו לתרום לנו?"

"לא"

"תודה על תרומתכם"

"ביבי" התקשר אליו. ושאל אם הוא מוכן להיות שם בשבילו בקלפי.

אז הוא שאל לו מה הוא מתכוון לעשות בסוגיית הצ'יפים שבחיסונים שהופכים את כולם לאנשי לטאה. הai רק התעקש, "נדון בהכל אחרי הבחירות, אבל עכשיו אתה איתי"? ובסוף הוא הוציא ממנו הסכמה לטפל בנושא החשוב הזה אחרי הבחירות.

יש לנו הבטחה רשמית מראש הממשלה!

וברצינות- זה ממש דוחה, יותר מסתם שיחות ספאם. זה נועד לרמות סבתות שלא יודעות מה קול של ai?

ואני בכלל שתקתי חחח

הוא גר ביישוב "זמרת", שמאוד יכול להתאים לקריטריונים

ומולו אפשר לברר את השיעור של צעירים שם.

https://m.knesset.gov.il/mk/pages/mkpub.aspx?mkid=1011

לק"י

זה לא שהוא מכיר אותו אישית...

ואם מדובר במעשה ציוני, התיישבות בנגב, לא באיזה עניין אישי שהשר צריך להתלבט אם לעזור -אני, אם הייתי במצב כזה, במקומו, הייתי עוזר בשמחה.

לק"י

לי היה מוזר לשלוח מייל ולשאול כמה כלבים יש שם

ולא על הולכי על ארבע….

ומי שמקבל את המיילים שלו זה מן הסתם לא הוא עצמו אלא אחד מעוזריו הפרלמנטרים והעוזר סביר שיפעיל שיקול דעת ראלי מה יעזור לשר להמשיך להיות שר עוד שבועיים ומה זאת שאלה שאפשר פשוטנלשאול בכל קבוצת פייסבוק או ווצאפ מקומית או פורום.

כך או אחרת יש קהילה דתית בשדרות ונתיבות אם אתם רוצים ממש חורים גם בניצנה או חולות חלוצה יש גם ישובים חרדים באזור כמו תפרח סביר להניח שכמעט ואין שם כלבים.

לק"י

בוודאות יש שם גם בני 30++, אבל הגיוני שיש גם צעירים.

וגם בבאר שבע יש. שם טווח הגילאים רחב בוודאות.

כי אנחנו בני אדם, וחשוב לנו איך אנחנו נראים בעיני אחרים.

האם זה טוב? לא

צריך עבודה פנימית לא להיות מושפע מאחרים.

לדוגמה רואים אנשים גדולים, אנשי ציבור או רבנים, שיש עליהם תגובות, כעסים, והם צריכים להיות עם עמוד שדרה חזק כדי לא להיות מושפע מכל משפט שכל אחד זורק, כי ככה הם לא יגיעו לשום מקום..

אני מעריכה אותם על זה

כועסים זה אומר שאיכפת להם ממני

מתעלמים זה אומר לא איכפת

חושבים זה אומר שאני משמעותית בשבילם

כמה זה משנה?

תלוי מי זה וכמה חשיבות מייחסים לו בחיים

של הדבר, בד"כ, נופלות עליו (משימה שהוא התחייב שתתבצע ולא הסתיימה, דו"ח שהוא מחכה לו ועדיין לא מוכן בזמן…) - הוא כועס ולא בגלל שאכפת לו ממך…

הוא כועס גם כי הוא ציפה שאני אעמוד במשימה

וגם כי היא לא בוצעה

אכפת לו מעצמו

גם בוסית בעצמי

בכל מני וריאציות

אם אני כועסת על מישהו על עבודה שלא נעשתה כראוי

זה רק מישהו שראוי לכעוס עליו

כי ציפיתי/ סמכתי עליו

אחרת זה בזבוז אנרגיות לשוא

נראה לי שזו וריאציה מהצד הטוב של הכעס

וכן יש גם צד יותר שלילי

של אנשים שאיכפת להם יותר מעצמם ופחות מאחרים

וסתם מפזרים כעס לכל כיוון

מאנשים כאלה אני תופסת מרחק

נגיד אם השמאל כועס עלייך זה לא כי אכפת לו ממך

מה אני חושבת/ אומרת/ עושה/ איפה גרה

רק אם זה אנשים מאוד ספציפיים, ורק אם הסיבה היא שעשיתי משו שפגע בהם

כל השאר - פחות

שאלה מצוינת. זה משנה הרבה יותר ממה שנדמה. מי שמאוד אכפת לו שכועסים עליו, מתחיל בדרך כלל לוותר על עצמו כדי שכולם יהיו מרוצים וזה גם מה שגורם לערך שלנו לרדת ואנשים מרגישים את זה. זה נראה כמו נחמדות, אבל בפועל זה שוחק את הביטחון העצמי. העניין הוא לא אם אכפת, אלא אם אפשר לחיות עם זה שמישהו כועס, להבין שזה שלו ולעשות את מה שנראה לנו כנכון.

כל כך נכון. אי אפשר לחיות כל הזמן בניסיון לרצות את כולם, כי בסוף מאבדים את עצמנו בדרך. אפשר להיות אדם טוב, רגיש ומתחשב, ועדיין להציב גבולות ולהבין שלא כל כעס של מישהו אחר הוא באחריותנו.

אבל התוצאות אמורות להיות ממש משמעותיות לסביבה שבה אני נמצא.

שהימין ינצח?

עוד מאותו דבר שהיה לנו עד עכשיו

(האסון הגדול בתולדות המדינה

ואחת התקופות הכי מפולגות שהיו פה)

כמו כל השאר

האם מספר 26 בליכוד ייכנס לכנסת, או שמא דווקא מספר 24 במפלגה של אייזנקוט.

זה מעניין כמו שאלות טריוויה בסגנון ''מי היה ההוגה הצרפתי שבתאריך 26 ביוני 1796 אכל תפוח אדמה בצבע אדום לראשונה בחייו''

אבל גם משתדל לבטוח בקב"ה שהכל לטובה

הנתק

הכיוון של השמאל שמטיף לנו מוסר על "ממשלת השתמטות" ברור מאוד כבר מההתחלה.

ההתפתלויות של מפלגת הדמוקרטים לאחרונה סביב הפסילה של שחאדה ורע"ם ממחישה את זה היטב.

יש למישהו ספק שיש להם מספיק מנדטים להרכבת ממשלה ביחד עם הערבים?

תפילות.

אבל חושש שאין לנו

לי אישית קשה להסיק מהעבר של המדינה על מערכת הבחירות הקרובה

בעיקר בגלל המלחמה שכל כך הרבה השתנה ברמה האישית והכללית.

אז פשוט מניחה שדברים יתקדמו כך או כך

שולח חיזוק

בתור תושבת יו"ש

ראיתי כמה התקדם פה לטובה בשנים האחרונות

מדאיג מה יהיה אם תקום ממשלת שמאל

זה ממש קריטי.

הרי אם חלילה לא יהיה רוב לימין - זה אומר גוש השמאל שמוכן לסגת מעזה, לבנון, סוריה; סכנה ממשית - וכאילו סתם נהרגו נופלינו.

זה אומר קואליציה בחסות מפלגות ערביות שללא ספק אחוז גדל ממצביעיהם, היו משתתפם בטבח אם היו יכולים.

כאלה שלא מכירים בלגיטימציה של מדינה יהודית. עבאס - בקואליציה הקודמת, אמר ש"הנגב זה קו אדום"... הנגב. וביטלו שם נטיעות בגללו.

זה אומר הריסה של חוות, ישובים - הרי ליברמן חושב שירדן צריכה לשלוט בחלק מיו"ש, האחרים רוצים שם מדינה לערבים ששם.

שלא לדבר על דמותה היהודית של המדינה. על מערכת המשפט - בקדנציה הבאה אמורים להיבחר 10 שופטים לביהמ"ש שמכנה עצמו "עליון". הרי כולם רואים את הנזק שהם עושים. וזו בחירה לשנים רבות..

לענ"ד - מי שגורם בהצבעתו חס ושלום לכך שהשמאל יעלה, הרי הוא כאילו עומד לילה לפני הטבח ואומרים לו: מה אתה מעדיף, שלא יהיה טבח - או כל מיני "דקויות" וסימפטיות אישיות שלך..

וזה כולל הצבעה למפלגות ימין שאין להן סיכוי לעבוד אחוז חסימה. וינטר ומטה (במספר המנדטים הצפוי).

לפי סקר של פילבר מהיום - הימין על 61 (לפני כן העריך 63-4), כי לראשונה זליכה והנדל עוברים, ואי אפשר לדעת מה יעשו אם ייבחרו ומה ירצו לסחוט.

לכן - זה לא איזה "פינוק אישי"... תצאו - תצביעו. ליכוד, הציונות הדתית, עוצמה יהודית, ש"ס... העיקר מפלגה ימנית שעוברת אחוז חסימה. פיקוח נפש דוחה הרבה עניינים "אישיים"...

זה בגלל אחוז החסימה או התנגדות עקרונית למפלגה?

וינטר אישית אדם ראוי.

אני לא הייתי מצביע לו, מחד - התופעה הזו של מפקדים מהצבא שלא מנוסים כלל בפוליטיקה ובאים "לתקן" בלי הכרת טובה רצינית לכל העמל הגדול שנעשה לפניהם, היא תופעה לא טובה.

וזה כולל את המחשבה של "פיתרון קסם" לגיוס חרדים (שזה עצמו מראה את אי ההבנה איך עובד השדה הפוליטי והחברתי). בפרט שאדם יודע שגם אם היה עובר אחוז חסימה, זה היה על הקצה - אז גם את זה אני לא אוהב עקרונית, מפלגה קטנה מאד שמנסה "לסחוט", לכפות את עמדתה על כל הקואליציה.

מאידך - יש הציונות הדתית, שפעלה ממש בצורה נפלאה - אז למה שאחפש משהו "יותר טוב" כביכול...

אבל אם היה עובר אחוז חסימה - אז לגיטימי. מה שייך לומר שלא ירוץ.

אבל כעת, שזה גם סיכון גוש הימין - זה מעורר מחשבה גם על האחריות שלהם.

שכמו שלא הייתה לנו "ממשלת ימין על מלא", ככה גם תתקשה מאוד לקום "ממשלת שמאל על מלא".

כנראה שהממשלה הבאה תהיה ממשלת פשרות וחצאים, וגם אם המפלגה שאני אצביע לה תהיה באופוזציה, זה לא יהיה סוף העולם.

באופן כללי, הבנתי במלחמה האחרונה שלפחד מדברים שאין לנו שליטה עליהם זה מיותר ומזיק. אני מנסה כמה שפחות להחשף לחדשות, ושנינו סיכמנו לנסות לבוא פחות להורים בתקופה הזו.

זה די מצחיק אם זה לא היה מעצבן: אבא שלי די ביביסט, ואבא שלי בעלי "רק לא ביבי". שניהם מאוד אוהבים לדבר פוליטיקה בלי שאף אחד ביקש. האימהות שלנו ממש רוצות ששתי המשפחות יפגשו באופן קבוע, ושני האבות שלנו די מסתדרים, רק אנחנו חייבים לארגן שהם לא יגיעו לפוליטיקה אחרת הכל אבוד.

לא סתם היא נפלה מהר, לשמאל יש יותר יכולות להרוס מאשר לימין כי יש לו תמיכה מלאה היועצת המשפטית לממשלה, מבג"ץ, מהתקשורת, מצמרת הצבא והמשטרה ועוד גורמים משפיעים (כגון ממשלות אירופה שרק רוצות שלא יהיו יהודים), כך שהם ממש יכולים להזיק בקלות בזמן קצר ולהחזיר הכל למה שהיה וגרוע מזה

אז אין מה להתנחם בזה

מסכימה איתך שעדיף להתפלל על העתיד מאשר לדאוג סתם

המחשבה שאם יש ממשלת ימין - אז זה אומר שלא צריך להתחשב בלחצים מהעולם ומה איכפת לנו... היא בוסרית.

הממשלה הזו עשתה דברים גדולים מאד. תמיד אפשר עוד יותר וצריך לקוות לעוד יותר, אבל צריך לראות מה קרה כאן (אולי אם את משתדלת לא להיחשף לחדשות - אז את לא כ"כ מודעת..)

ולא נכון לומר "לא יהיה סוף העולם"... כלומר, בוודאי שלא - יש מי שמנהל את העולם.

אבל אם השמאל (איזנקוט והלאה. וזה כולל היסמכות על הערבים שמתנגדים בכלל למדינת היהודים בעיקרון) יעלה לשלטון, זה אסון. אסון בטחונית - ייסוגו בכל החזיתות, אסון משפטית (ימנו לעוד כמה עשרות שנים שופטי בגץ שמאל), אסון לאחיזה בארץ (רוצים לפנות המון ישובים, להכניס שלטון זר בארץ), אסון לדמותה היהודית של המדינה.

כבר ראינו כשהיתה להם ממשלה - עבאאס הודיע שהנגב (הנגב!...), זה קו אדום...

אז הברירה היא לא "האם לפחד מדברים שאין לנו שליטה עליהם". כעת לא דנים באופן שכל אחד מרגיע ומייצב את עצמו.

השאלה כעת היא, עד כמה מתאמצים על כל מה שבשליטתנו. ולא מרוב החשש מלפחד, לא עושים כל מה שאפשר, כולל תודעה, הסברה למי שאפשר, התייצבות בקלפיות.

גם בלילה לפני הטבח, לא היינו אומרים, מוטשב לא לפחד ממה שאין שליטה... אלא עושים כל מאמץ להקדים תרופה למכה.

אחרי שיהיו תוצאות הבחירות - ואני אכן מאמין שיהיה רוב גדול לימין - אז אכן צריך לדעת שהכל יד ה', ולנסות להשפיע במה שאפשר.

זה לא פורום אקטואליה כאן.

שאלו באופן אישי ואני עניתי באופן אישי. מה זה הדף מסרים הזה?

אנחנו בדיוק דנים מה כל אחד עושה כדי לייצב את עצמו. זו הייתה השאלה.

אני מתכוונת להצביע ולהתעדכן יום-יומיים לפני הבחירות אילו מפלגות עוברות את אחוז החסימה ולהצביע בהתאם, ואז להמשיך הלאה בחיי.

"ההסברה" שלך בהחלט מרתיעה ומרחיקה, למרות שברמה העקרונית אני מסכימה עם הרעיונות. אני ממש לא בעד ממשלת שמאל, אני בטוחה שהיו הרבה נזקים שממשלה כזו יכולה לעשות. אבל לי אין שום שליטה על זה, וזה בהחלט תרחיש סביר. לחץ לא יעזור בכלום.

השאלה היתה כמה זה קריטי לכם.. אלו דברים שמעורבים עם אקטואליה בזמן כזה.

הגבת "לא היתה לנו ממשלת ימין על מלא", - זו לא "הרגשה אישית".. זו דעה.

אז אני מגיב על הדעה.

ומכיוון שגם הבעת דעה שאם תהיה ממשלה מהכיוון השני, זה לא יהיה סוף העולם - אז הגבתי גם על זה, שאכן "סוף העולם" לא יהיה, כי יש מ שמנהל את העולם. אבל כל זמן שאפשר להשפיע - חשוב מאד לתפוס כמה זה קריטי...

כעת - להתעדכן יום יומיים לפני הבחירות ואז "להמשיך בחייך", זה בהחלט פיתרון אישי טוב. במילים אחרות: אחרי שאעשה את המיטב שביכולתי (שגם את מסכימה עם הכוון העקרוני), כבר לא בשליטתי, חבל להרבות בדאגות.. נכון.

את חושבת, שמה שהסברתי "מרתיע ומרחיק", כנראה באמת חוויה אישית (אולי דווקא כי את מבינה, בפרט לאור נסיון השנים האלה, שלהתבונן יותר מידי בדברים, גם אמיתים, שאין לי מה לעשות איתם, לא בריא.. יש בזה הרבה אמת. ובוודאי שאישית מותר לבחור בגישה כזו).

לכן אני הסברתי שיש לחלק: לא או "לחץ ופחד", או לא להיות במודעות למשמעות:

כשעוד אפשר להשפיע - להיות לגמרי במודעות לחשיבות. אח"כ - עשינו את שלנו.. באף אחד מהשלבים אין מקום ל"לחץ ופחד".

ומה שכתבתי ממש לא היה "דף מסרים", אלא ניתוח ריאלי של מה שכל אחד יכול לראות. מי שאישית זה מלחיץ אותו והוא יודע גם בלי מה צריך לעשות - אז באמת אולי עדיף שלא יקרא... למה להילחץ.

כשאין אין "אם בחוקותיי תלכו" ברמה הלאומית ויש את "ולא תקיא הארץ אתכם", הסוף ידוע מראש. בלי קשר לשמו של ראש ממשלת ישראל הבא.

נו נו

וגם לא נכון.

יש התקדמויות גדולות בעם ישראל (וגם עדיין דברים כואבים).

וכבר כתב האור החיים הק' "והגאולה תהיה גם אם יהיו ישראל רשעים גמורים ח"ו". גם הוא הכיר את הפסוקים האלה.

לצערנו, עם ישראל כבר חווה את הדבר הזה, גם את ה"תקיא הארץ אתכם" - וכעת הקב"ה גואל את עמו ברחמים. והגאולה באה עם תשובה וגם מביאה אותה (ספר "העקידה" שער המאה, ועוד הרבה מאד מקורות).

וכשנחלקו בגמרא רבי אליעזר ורבי יהושוע אם הגאולה תלויה בתשובה או לא (בירושלמי: "איסתלק רבי אליעזר"), הם גם ידעו את זה.

"הסוף ידוע מראש", שה' גואל את עמו. וגם מעורר את רוחם. כשרואים איך מתקים "ואתה על במותימו תדרוך" באופן מופלא - צריך מאד לא להתבונן כדי לומר כאילו יש איזשהו תהליך של "תקיא הארץ"...

הגאולה של עם ישראל אחרי אלפיים שנות גלות, היא תהליך. זה לא איזה זבנג וגמרנו.

זה נושא ארוך מאד, מצריך לימוד, ולא כאן מקומו. רק להעיר על העיקרון.

וכבר כתב הרב קוק זצ"ל: "ואם יבוא אדם לחדש דברים עליונים בעסקי התשובה בזמן הזה, ואל דיברת קץ המגולה ואור הישועה הזרוחה לא יביט, לא יוכל לכוון שום דבר לאמיתתה של תורת אמת. כי כל זמן מאיר בתכונתו, ועצת ה' אשר יעץ להחל אור גאולה מעולפת במטמוני מסתרים, כמו שאנו רואים בעינינו, ומוקפת בהמון נגעים של עניי הדעת סובלי חולאים רוחניים, ווודאי לא יועילו כל חשבונות העולים בלב האדם שמחשבותיו הבל, נגד עצת ה' העליונה, אשר דיבר טוב על ישראל, לכונן אור גאולה ודרך חיים לשאר עמו, העתידים להיות כולם שבי פשע" (אתת הדברים הללו, כתב לתלמידו הגאון הרב י"מ חרל"פ)

השומע ישמע - והחדל יחדל.

מי שרוצה להסתכל במבט מר של הבנה חיצונית של פסוקים (שזה בערך כמו לפסוק הלכה מהחומש..), עניינו.

הרב קוק זצ"ל, השקיע בנושאים האלה כנראה יותר מכל מי שהיה כשהחלה להתעורר שיבת ציון של זמננו. אני סומך על דבריו (ועל דברי האוה"ח הק' שהוזכרו מקודם, ועל דברי הרב אלישיב בעל ה"לשם שבו ואחלמה" ועוד ועוד..). נראה לי שגם המציאות סומכת על זה..

בתורה עצמה רואים עד כמה הקב"ה הוא א-ל קנא שכמה וכמה פעמים המית קבוצות גדולות בקרב עם ישראל, ולא איזה סבא'לה נחמד מתוך הלהיט "ה' יתברך תמיד אוהב אותי".

מדינות יהודיות נחרבו בזו אחר זו, בהתאם למאמר התורה. למה שגורלנו יהיה שונה? כי הרב קוק החליט אחרת?

תודה

בגדול בחירות זה בסך הכל סקר עמדות

הרעיון הוא להגיע למצב בלי חובות בלי דאגות כלכליות וכו'? או שאני טועה...?

לקחת אחריות ומשמעת על דברים נוספים? או רק פיננסיים?

תרגם לכולנו. אפשר? תודה!

השכל וההתפעלות שני עולמות הם: עולם קר ומיושב, ועולם רותח ומבוהל. וזאת היא עבודת האדם לחברם להיות לאחדים. ואז הבהלה נהפכת לשאיפה, והשכל - למורה דרך בחיים של עבודה ופועל.

ואולי טוב שכך

היום אתה סבבה עם בשר?

עוזרת בית

על

לקיחת אחריות

לקום ממקומות נמוכים

להתבונן על הפסיכולוגיה של החיים

להגשים חלומות

אולי הרוב נקי

שראיתי בספר אורחים באחת הארצות בחו"ל, בין חוות דעת מתפעלות

בספר מבקרים באחת האכסניות בחו"ל - בין שלל משפטי התפעלות

(מהארץ ההיא) בשלל שפות.

כשאמר לי ענין הנדפס בלקוטי תנינא סימן פ"ו על פסוק "מקצר רוח ומעבודה קשה", שעל ידי קטנות אמונה צריכין לעבדות קשות וכו', עין שם, עמדתי לפניו כמשתומם, ומחשבותי היו תמהים בענין זה, כי נדמה לי שיש לי אמונה קצת.

ענה ואמר בלשון גערה קצת, כאומר: "ואם יש לך אמונה – אין לך אמונה בעצמך" (האסטי אין דיר קיין אמונה ניט), והזכיר מיד מאמר רבותינו זכרונם לברכה "כי מי בז ליום קטנות" (זכריה ד י) – מי גרם לצדיקים שיתבזבז שלחנם לעתיד לבוא? "קטנות" שהיה בהם בעצמן, שלא האמינו בהם בעצמן. ורש"י זכרונו לברכה פרש שם כפשוטו: "קטנות אמונה", אבל מדקדוק לשון הגמרא - שאמרו שם "קטנות שהיה בהם" - נראה מבאר דברי רבנו זכרונו לברכה שעקר קטנות האמונה שלהן היה בהן בעצמן.

ויש לפרש לפי זה, שלא האמינו בהקדוש ברוך הוא שהוא טוב לכל והם חשובים וגדולים בעיניו יתברך; ומחמת זה היה בהם קטנות. וזה היה עקר קטנות האמונה שלהם - מה שלא האמינו בהם בעצמן. ויש לכון גם פרוש רש"י לזה:

והכלל המובן מדבריו שהאדם צריך שיהיה לו אמונה בעצמו, שגם הוא חביב בעיני השם יתברך, כי לפי גדלת טובתו של השם יתברך גם הוא גדול וחשוב בעיניו יתברך.

יש כמה בסגנון שבגדול מדברים בערך את אותו מנגנון רגשי.

ועוד משהו יש, אבל זה לא ברשת. זה איזה קורס קצר שעברתי בסוף 2019. חלק מהמשתמשים פה יודעים מה הסיפור.

כלומר היכולת להציב גבול לתהליכים שרצים בנפש ולהפנות אותם לזמנים שמתאימים לי להתעסק איתם.

והעתק קישור

הכותרת אחרי לחיצה על play

קישור ליוטיוב, לסרט

כלומר ברגע שרושמים בטקסט של התגובה את הקישור, הקישור מייד מתורגם להצגת הסרטון שאליו הקישור מוביל.

רק מלהיזכר בשמו של הסרט, עורי נעשה חידודין חידודין והלב רוטט.

אני יכול לחלק את חיי ללפני ואחרי שראיתי אותו.

וכן, ראיתי אותו הרבה יותר מדי פעמים...

איך התוכן של הסרט לדוס ממוצע?

אחת בין גבר לאשה, אחת בין שני גברים.

לא זכור לי שיש משהו בעייתי נוסף

לפחות על פי תקצירים (באנגלית). ושלא אובן לא נכון - יש בי אמפתיה עצומה כלפי להט"בים, אני לא מזלזל לרגע באתגרים שלהם, וסולד מהומופוביה. לא צפיתי, אך נשמע שזו פרופוגנדה שעניינה לדבר אל הרגש ולנסות לגרום לדתיים, (מכוון כלפי אוכלוסיה נוצרית, אך תקף גם ליהודים) שרואים סתירה (בצדק) בין מימוש נטייה הומוסקסואלית ובין הדת, להעדיף את ערכי הפרוגרסיביזם על פני ערכי הדת.

אני חלילה לא אומר שצריך להתעלם מהמצוקות של בני אדם. אך כן חושב שצריך לפחות להכיר בכך שתעמולה להט"בית היא 'בעייתית' בלשון המעטה עבור הדוס הממוצע...

כשיש נער שמספר להורים שלו שהוא הומו,

הדבר האחרון שנכון לעשות זה להפיל עליו את המלחמה בין השמרנים / דתיים לבין הפרוגרס / חילונים.

הוא בשר ודם, הוא צריך משפחה תומכת כמו כל אדם אחר, הוא לא עשה דבר רע בכוונה, הוא לא צריך להיזרק מתחת לגלגלי המשאית בשם קדושת המחנה.

הסרט, שמבוסס על סיפור אמיתי כולל השמות שלא שונו, מתאר נער בשם בובי שאמא שלו עשתה הכל כדי לשנות אותו. טיפולי המרה, פתקים ''מעצימים'' בכל הבית, דאגה לו לדייטים עם בחורות שהיא מלמדת בכנסייה, וכשהוא סיפר לה שהוא מאוהב בגבר - היא אמרה שהוא לא הבן שלה יותר (אני מתמצת כאן סרט של שעה וחצי בחצי פסקה, מן הסתם הכל יותר מורכב מזה אבל אלה עיקרי הדברים).

הוא נזרק מהבית, עבר לחיות עם קרובי משפחה במדינה רחוקה, אבל המשפט של אמא שלו ''לא יהיה לי בן הומו'' ביחד עם ההטפה הדתית שספג נגד עצמו, הובילו אותו להתאבד. לקפוץ מגשר.

בהתחלה אמא שלו אמרה שהוא התאבד בגלל שהנשמה שלו לא עמדה בכל החטאים שהוא עשה או משהו כזה, והאשימה אותו שחייו המופקרים הובילו למותו. היא התאבלה לא רק על זה שהוא מת, אלא גם על זה שהוא בוודאות יישרף באש הגיהינום.

לאחר מכן, בתהליך שנמשך זמן רב, ובעזרת מפגשים עם הורים אחרים, אמא שלו הבינה לאט לאט שהוא לא התאבד בגלל מה שהוא היה, אלא בגלל איך שהיא התנהגה אליו.

בסוף התהליך, היא הפכה בעצמה לפעילה למען זכויות להט''ב, ואפילו נשאה נאום בפני מועצת העירייה שלה. משפט אחד שהיא אמרה שם קרע לי את הלב, כי הוא החזיר אותי בדיוק לנער המפוחד שהייתי, בזמן שהרבנים בישיבה והחברים בחדר האוכל היו מדברים על ה''סוטים'' וה''בהמות'' שהם בעצם... אני.

במקור:

Before you echo condemnation from your pulpits and within your homes, please think and remember: a child is listening

בעברית:

לפני שאתם מהדהדים דברי שנאה וגינוי בביתכם או במקום הפולחן שלכם, תחשבו שוב ותזכרו: יש ילד שמקשיב.

כן, אני הייתי הילד שמקשיב. שמקשיב לרעל. שמקשיב וסופג. ומבין שהוא טמא. מבין שהוא בהמה. מבין שאין לו מקום בעולם.

אתה יכול לחפש בהיסטוריה שלי מכתב שכתבתי לרב שרלו לפני 18 שנה כשהייתי בן 15. נער בן 15 שכותב לרב שהוא לא מבין למה כולם שונאים אותו. שהוא לא מבין למה הוא בהמה. שהוא לא מבין מה הטעם להישאר בחיים. בן 15! וכבר הפנמתי בצורה הכי עמוקה שיש את השנאה והרתיעה כלפיי, למרות שהחברים והרבנים כלל לא ידעו שאני משתייך לאותה קבוצה עליה הם מדברים.

ומה הכי מדהים?

שים לב מה בובי בעצמו כתב ביומן שלו כשהוא היה בן 16:

''אני לא יכול לתת לאף אחד לגלות שאני לא סטרייט. זה יהיה כל כך משפיל. החברים שלי ישנאו אותי. הם אולי אפילו ירצו להרביץ לי. והמשפחה שלי? שמעתי אותם במקרה. הם אמרו שהם שונאים הומואים, ואפילו אלוהים שונא הומואים. הומואים הם רעים, ואלוהים שולח ילדים רעים לגיהנום. זה באמת מפחיד אותי כשהם מדברים עליי."

אתה קולט שהוא כתב את זה כמעט 20 שנה לפני שאני נולדתי, בקצה השני של העולם? ובלי להכיר אותו או את הסיפור שלו, עשרות שנים אחרי שהוא כבר מזמן היה מת, אני כתבתי דברים כ''כ דומים לרב שרלו?

זה לא פוליטיקה, לא פרוגרס, זה כאב עצום שחוצה דתות, תרבויות ויבשות. המחשבה על כך שאני כתבתי מכתב כ''כ דומה לשלו, פשוט מצמררת אותי.

הסרט הזה שינה את החיים שלי בכל-כך הרבה מובנים. פנימיים וחיצוניים. שינה את המשפחה שלי. שינה את ההורים שלי. שינה את אמא שלי.

לדעתך זו תעמולה?

תעמולה למה? לזה שהורים לא צריכים לדחוף את ילדיהם לאבדון?

אין בסרט הזה מילה אחת על נישואי להטבים. אין חקיקה פרו להטבית, אין תקציבים לעמותות להטביות, אין אימוץ, אין פונדקאות, אין ידועים בציבור. הסרט לא מדבר בשום שלב על פוליטיקה, על ימין או שמאל, על זכויות אדם או זכויות אזרח.

הוא מדבר אך ורק על לא לשנוא אנשים להט''בים ולא להחדיר להם למוח כמה אלוקים שונא אותם. על נער אחד בודד שהתאבד בגלל השנאה של אמו.

ובכל מקרה, זה מבוסס על סיפור אמיתי. מה יהיה סרט שאינו תעמולה בעיניך? אם זה היה נגמר בהתאבדות שלו, בלי השלב שבו האמא מתחרטת על מעשיה? הרי זה מה שהיה במציאות, אז לשנות את זה כדי שלא ינגוד אג'נדות מסוימות?

זה סרט על טרגדיה, לא סרט פוליטי.

כשהייתי בישיבת הסדר, שלחתי אותו למי שהיה הר''מ שלי בשמינית כדי שיצפה.

הוא ענה לי אחרי כמה שעות בהודעת אסמס עם 3 מילים:

ראיתי, התרגשתי, בכיתי.

הרב הזה הוא שמרן מארץ השמרנים, קראנו לו כל התלמידים ''דוס טרור'', אבל הוא לא ראה תעמולה אלא סיפור מרגש על נער אחד שפשוט היה הומו.

מייל ששלחתי למרי גריפית', אמא של בובי, לפני 15 שנים, בשנת תשעא 2011:

Hello. My name is Moshe, I am a 18 years

old, an Orthodox Jew from Israel. Last

Month, when I was in Yeshiva (Jewish

Studies Institute), I saw the movie

first time.I found many similarities

between Bobby's Christian family, and

my

Jewish family. Both believed that

homosexuality is a sin, that homosexuals

are condemned to hell. That's why it

was

so easy to identify with Bobby's pain,

with lack of understanding and

acceptance he felt, with the feeling

that his family would not accept him as

he is. When I saw the end of the movie,

my heart filled with hope. I saw an

example that religious people can

change, can get the difference, if they

so wish. I showed the film to my friends

from the yeshiva, and they told me that

the film changed them. Now they

understand the hardships of their gay

friend, Now they understand that the

Bible can not be an excuse for hartred.

I showed the film also my rabbi, and he

summarized it in three words: I saw, I

was excited, I cried.

From here, I want to praise you, Mary,

that you're a brave woman. Not given up

on love and acceptance, even after it

seemed it was too late. Thanks to your

strength, you success to emotion of

thousands of people, and success to add

understanding to the world.

Among Jews,

there is a common greeting, "yashar

koach", which means you'd be hard to

continue what you're doing now. So

yashar koach, and much happiness and health.

Moshe, Israel.

זאת התשובה של מרי, שנפטרה לפני 6 שנים:

LOVE KNOWS NO BOUNDARIES.

Moshe, YOUR KIND LETTER EXPRESSES THAT VERY WELL.

THANK YOU VERY MUCH.

PEACE AND LOVE TO YOU AND YOURS ON YOUR JOURNEY.

MARY GRIFFITH AND FAMILY

נ.ב.

במקור היה כתוב שמי האמיתי, שיניתי כאן למשה כדי למנוע זיהוי.

תרגום גוגל:

שלום. שמי משה, אני בן 18, יהודי אורתודוקס מישראל. כשהייתי בישיבה, ראיתי את הסרט בפעם הראשונה. מצאתי קווי דמיון רבים בין משפחתו הנוצרית של בובי לבין משפחתי היהודית. שתיהן האמינו שהומוסקסואליות היא חטא, ושדינם של הומוסקסואלים הוא להישלח לגיהינום. לכן היה לי כל כך קל להזדהות עם הכאב של בובי, עם חוסר ההבנה והקבלה שהוא חש, ועם ההרגשה שמשפחתו לא תקבל אותו כפי שהוא.

כשראיתי את סוף הסרט, לבי התמלא תקווה. ראיתי דוגמה לכך שאנשים דתיים יכולים להשתנות, יכולים להכיל את השונה, אם רק ירצו בכך. הראיתי את הסרט לחבריי מהישיבה, והם אמרו לי שהסרט שינה אותם. עכשיו הם מבינים את הקשיים של חברם ההומו, עכשיו הם מבינים שהתנ"ך אינו יכול להוות תירוץ לשנאה.

הראיתי את הסרט גם לרב שלי, והוא סיכם אותו בשלוש מילים: ראיתי, התרגשתי, בכיתי.

מכאן, אני רוצה לשבח אותך, מרי, על היותך אישה אמיצה. שלא ויתרה על אהבה וקבלה, גם לאחר שנראה היה שכבר מאוחר מדי. בזכות הכוח שלך, הצלחת לרגש אלפי אנשים, והצלחת להוסיף הבנה לעולם. בקרב יהודים ישנה ברכה נפוצה, "יישר כוח", שמשמעותה איחול שיהיו לך כוחות להמשיך במה שאת עושה כעת. אז יישר כוח, והרבה אושר ובריאות.

משה, ישראל.

תרגום התשובה:

לאהבה אין גבולות.

משה, מכתבך החם מבטא זאת היטב.

תודה רבה לך.

שלום ואהבה לך ולשלך במסעך.

מרי גריפית' והמשפחה

הדבר הכי חשוב זה קודם כל לקבל את המצב הקיים. בטוב. לאהוב את המערכת כפי שהיא. לאהוב את הגוף כפי שהוא, לאהוב את הנפש כפי שהיא. להיות מחובר במנגנונים הפנימיים (כי ניתוק פנימי זה קודם כל רעל הורג).

אחר כך, אחרי שאוהבים. אפשר בזהירות לשאול איך זה פועל ולמה זה פועל. "טיפולי המרה" הם בגדול שנאה עצמית כדי לכפות על המערכת כמו שמרקידים בעלי חיים בקרקס. אפשר בזהירות לשאול איך זה פועל ולמה ולהיות מוכן להיות מופתע מהתשובות. ה"הצלחה" במקרה הזה היא תהליך שהתוצאה שלו תהיה חיים טובים יותר ומאוחדים יותר. אחרי שבן אדם חי בשלום ובטוב עם עצמו, אולי הגורם שרצינו לשנות ישתנה ואולי לא. זה תוצר לוואי מבורך אבל קשה מאוד שזה יהיה יעד.

תודה שכתבת

אבל הסרט עוסק בנער שהתאבד ונותן דגש בעיקר על הצד הנפשי. על איך שאנחנו יכולים להתייחס בקלות ראש למצוקה אמיתית של מי שמסביבנו. במיוחד אם אנחנו בעלי השפעה עליו.

ראיתי את הסרט ואפילו בכיתי🫣

אני לא בא להמליץ לראות את הסרט, אבל לא כדאי למהר לשלוף את קלף האג'נדות בכל עיסוק בנושא הזה (ולהיזהר גם כן אנחנו מאג'נדות דורסניות שאין להן באמת שייכות בקדושה)

כמובן שבסוף הסרט האמא נהיית פעילה למען זכויות להט"ב, אבל הדגש הוא יותר האמפתיה ופחות העיסוק הפוליטי..

יש כאן נקודה חשובה: אפשר לבקר מסרים מסוימים בסרט, ובו בזמן להכיר בכאב האנושי שהוא מנסה להציג. לפעמים לפני הוויכוח על אג'נדות, צריך פשוט לעצור, להקשיב למצוקה של אדם אחר ולזכור שלמילים וליחס שלנו יכולה להיות השפעה עמוקה.