באורות התשובה הרב קוק אומר  שמאבדים את זה כדי לזכות לזה בזכות ולא בחסד

ושצריך לשמור את הזיכרון של זה חזק חזק 

(יש עוד מקורות לזה)

שדווקא זה הביטוי לענין..  "גיטרה" וכו'..

זה גוון מסוים של אנשים.

אבל אנשים אוהבי השם, יש שדווקא מתוך עבודה תמידית, זמנים להתבוננות, שימת לב לטובו של ה' שמופיע בכל. שימת לב בברכות, במצוות. אורות בכלים...

לא תמיד זה זמנים ל"התגלוּת"; יש זמנים לעיכול בתוך החיים, ואז יכולים להתייצב על דבר קבוע יותר. תהליך של עבודה מתונה, שהולך ועולה, עם "הברקות". אהבת ה' לא רק ב"הלל בכל יום", אלא בתוך מהלך החיים.

[עייני "צימאון לא-ל חי" של הרב קוק זצ"ל, ב"זרעונים" בספר אורות]

מעומק הלב- פותח מאוד את הלב להרגשת הקרבה אל השם ולחיזוק האמונה. אין דבר שדומה לזה ברמת הקירוב להשם.

זכרי שלעבוד את השם צריך לא רק מתוך חיפוש חווייתיות והרגשות . יש את העבודה היום- יומית, הלפעמים נטולת כל ניצוצות- היא היא היוצרת את הכילים לקבלת ה"אורות" אח"כ.ז"א האורות הם תוצאה דווקא של העבודה נטולת האורות- ה"קבלת עול"-לעשות בכל מצב, רק כי השם יתברך ציווה.

לענ"ד ,ביהדות ,מידת ההתרגשות היא לאו דווקא מדד לאמת! לפי היהדות הסימן של אמת הוא העקביות! נחל שעונה אחת לא זרמו בו מים נקרא "נחל אכזב", על שם עלילת הכזב. האמת צומחת מהארץ- דווקא מהקרקע ,ולא דווקא מהחוויתיות ה"שמיימית". קל ליפול בדמיונות של "אני רוחני" מדומיין לגמריי, השם ישמור. העיקר זה יראת השמים- להתרחק מהרע ולבחור בטוב.

אבל ,כן חשוב לי לומר, שהרבה פעמים זה  (ההתלהבות)כן תוצאה וכן מעידה  על עבודה אמיתית שאדם עושה עם עצמו. התלהבות מקדושה באה אחרי שאדם מונע מעצמו התלהבויות שאינן מצד הגדושה. כשאין "זליגה" של הנאות מתענוגים מפוקפקים, אז אפשר להרגיש ולטעום טעם של תענוג דקדושה.

אתן לך דוגמא קטנה על עצמי בס"ד: היה לי מאוד קשה להפסיק לקרוא ספרי רומן,מאוד אהבתי ספרי אהבה בסגנון בריטי ויקטוריאני כזה של פעם, או כל מני חכמות "גוייות" של ספרות ופילוסופיה וכו' שלא לדבר על הקושי להיגמל מטלויזיה. ברוך השם ,הי"ת סייע בידי. אחרי שנים זכיתי להיווכח שכל מה שמנעתי מעצמי חזר אליי _להבדיל אלף אלפי הבדלות) בגדול ,והפעם מצד הקדושה. השם יתברך קרב אותי לחסידות,ושם זוכה בס"ד לטעום טעם גן עדן של כל החוכמות שמנעתי מעצמי- ותהיות ופלוסופיות עום ומלואו- רק הפעם מצד הקדושה בואינספור רמות מעל מה שאי פעם דמיינתי שקיים בעולם. 

כמידת ההכנעה וההבדלה , כך מידת ההמתקה (האורות)

וגם, תמיד חשוב- להתפלל להשם שיוביל אותנו לעבודה שמתאימה לנו ולשורש של כל אחד מאיתנו, לרב שלנו - "ותן חלקנו בתורתך"- שם האדם מרגיש "בבית",וזה עוזר לו.

אבל מה שאת רואה זה:

משחק

סמים

ו/או מחלות נפש.

עבודת ה' שלא מושגת בעמל גדול ובמרירות, ועוד מוחצנת לגמרי,

לא הייתי רואה בה מודל לחיקוי.

אני כן מכירה אנשים, שהם בעלי תשובה כל חייהם, עובדים עבודה סזיפית בלי הפוגה. חשים כל הזמן חוסר נוחות במקומם, ונתבעים לגדול. 

וכן, בסוף גם רואים את זה עליהם. אבל לא בצורה של ניגוני דביקוס ומבט מאוהב על הפנים.

(הפוך. הרבה פעמים רואים עליהם מבט מאוד רציני. כי המציאות היא רצינית, מאוד. וככל שאנחנו בתשובה, מתחברים לעצמנו, לאמת הפנימית שלנו ושל המציאות, אנחנו מרגישים ומבינים את גודל המציאות יותר)

מה באמת חשוב?

להיות באורות,

או לעבור שינוי פנימי מתמיד כדי לחיות את עצמי יותר ויותר?

על מה באמת חשוב לשמור?

יש שני דרכים לעבודת ה'. עבודה מרירה ועבודה מאוהבת.

חולקת עלייך...

אלה פשוט שני שלבים באותה עבודה.

עבודת ה' = תשובה = לשוב אל עצמי = לעבור שינוי פנימי לחשוף את מהותי

קילוף שכבות, הכרה בעצמי, היא מכאיבה. תמיד לנצח.

אחרי שמשיגים מעלה, חשים את תחושת השלימות, השמחה האמיתית שנובעת ממנה, ומצידי גם "התאהבות".

אבל זה חייב להתחיל מבירור, חייב להתחיל ממכאוב, מגילוי של מדרגה קטנה/חטא שמכאיבים לנו,

ומי שלא מתחיל משם - אז כן, זה מחלת נפש פרופר או עבודה בעיניים.

ממש סליחה על ההחלטיות, אבל זאת האמת.

מנסה איכשהוא להוציא מן הכלל, ולא מצליחה.

תקופה בחיים - "זמנית" - שבאה אחרי עמל גדול - אחלה, מצוין, איזה כיף

לדמיין שאפשר לחיות ככה כל הזמן רק בזכות גיטרה ואופי - זה פשוט לא אמיתי...

רש"ז אויערבך היה חי כך 

בשמחה כל הזמן,

אפילו בתשעה באב הוא היה שמח שהוא מקיים את המצוה להתאבל

אבל אולי זה לא ה"אורות" שמדובר עליהם כאן

(לא ברור לי על מה מדובר, יש סוג של פנסים של מוזיקת דיסקו? איזה אורות?

מתכוונים למונח הקבלי של אורות, שהוא שפע שמגיע משמים?

כי אם כן - כולנו באורות כל הזמן, אוי ואבוי אם רגע אחד הקב"ה יסיר את אורותיו מאיתנו)

נראה לי אפשר לפתוח מועדון למי שסובלת מבחילות כל ההיריון

(סתם להזכיר - ניגון הוא כלי שיגרום לאדם לדביקות עד השראת השכינה, כמפורש בנביא)

זה לא שיטת עבודת ה' שלי, כך שאני לא יכול להביע דיעה על שיטות אחרות

חסידות היא דרך, בעל התניא היה מכונה ה"ליטוואק" כי הוא התנגד לכל עבודת ה' ה"שמחה" שהיא שמחה

קטנה וחסרה ומזוייפת וכתב שרק מה שאדם עושה מתוך מאבק הוא אכן עבודת ה', כי כל עוד הוא נהנה מזה,

אז יש בזה צד של עצמיות, של הנאה לעצמו, וזה לא קודש לה' באמת.

ליטאים מתענגים על ה' בדרך אחרת, זה לא פחות מהעבודה החסידית.

הליטאים אינם חסרי חיות, הם לא רוקדים אולי, אבל הם מתענגים בעבודה הקשה, הם מתענגים על פיצוח סוגיה,

על בקיאות בראשונים, על חידוד סברה, כפי שחסיד מתענג על טבילה טובה או ניגון טוב.

אין סיבה לחשוב שהחיים הליטאיים יבשים, הם פשוט עבודה בסגנון אחר.

הוא נקרא ליטווק לא רק בגלל המקום, אלא בעיקר בגלל הדרך,

הוא התנגד ל"שמחה של שוטים" שיוצרת עבודה מזוייפת, אנשים עובדים בשביל השמחה,

במקום לעבוד בשמחה, הוא התנגד לרעיון שחוייות רוחניות חזקות הן עדות לקומה רוחנית,

וראה בהן פחיתות.הוא ראה בלימוד התורה בעיקר, את עבודת ה', וככל שיהיה פחות מתוך הנאה,

כך ייטב.

הוא לא התנגד לשמחה, אלא ל"שמחה" - והוא כתב שהשמחה האמיתית היא כל-כך קשה להגעה, 

שכל החסידים השוטים ששמחים הם לא עובדי ה' בשמחה הזו...

הוא כותב את זה בבעל התניא, יש לו גישה מאוד שונה באופן כללי משאר החסידויות, בטח באותה תקופה,

שבה עיקר העבודה של החסידים הייתה גלגולי שלג, טבילות קרח, ריקודים, שיפלות לימודי חסידות וכו...

וכנגד זה הוא בנה שיטה שמבוססת על לימוד תורה עמוק שמאוד הזכיר את הליטווקים, בלי הרבה רעש מסביב

ופעולות מוזרות.

כי רבי נחמן הוא בארץ ישראל?
ואתה בכלל מכיר את העבודה של רבי נחמן? לא השוטים ברחובות שבינם לבין ברסלב אין קשר כמעט,

אלא העבודה החסידית הברסלברית? בתוך החסידות עצמה? זו עבודה מאוד קשה, אפילו מאוד מאוד,

הם לא מסתובבים בהיי, הם עסוקים בהמון חשבון נפש, המון עבודה. נכון, יש דגש של עבודה בשמחה,

אבל לא שמחה מוחצנת כפי שתמצא ברחובות, אלא שמחה אמיתית, שמחה שיושבת על ליבו של אדם

ומאירה את דרכו, לפעמים היא איננה מורגשת לאחר כלל.

ואם כבר א"י- את חסידות "בית אברהם" אתה מכיר? היא קצת נמחקה בשואה לפני שהיא הספיקה לעלות לארץ,

אבל האדמו"ר שלהם היה הראי"ה קוק- רבה של א"י.

אם כבר חסידות...

הרצ"יה בעצמו אמר לנציגי חב"ד שבאו ורצו ללמד את התניא בישיבה שהוא ילמד תניא, אבל קודם כל הוא

ילמד נפש החיים. אחרי שילמדו נפש החיים ילמדו תניא ויראו שהכל מתיישב כאחד, לא בסדר הפוך.

יש לנו את רבותינו ואת דרכם, על פיה ולפיה אנחנו הולכים ונלך- אנו מחזיקים בכך שנפש החיים והתניא

אינם סותרים או חולקים, אלא מיקשה אחת בעבודת ה' שלנו. אפשר ללמוד באותה עוצמה של ליטווק ולעבוד

באותה עוצמה של חסיד, אין סתירה בין השניים.

מביאים עדות לכך שר' נחמן היה מתייסר ביסורי נפש גדולים.

באופן הפוך לכך שדיבר על שמחה.

מצטרפת.

1. תלוי למה אתה קורא שמחה. שמחה בה' לא יכולה להיות ללא הכרת ה'- "ולא עם הארץ חסיד" מה לעשות,

זה טבע הדברים, מי שאינו לומד ואינו עובד, איננו יכול לשמוח בה', הוא יכול לשמוח בהרבה דברים אחרים,

אבל לא בה'. ברוב המוחלט של המקרים- ה"שמחים" החיצוניים אינם עובדים את ה' בשמחה הזו, אלא את

עצמם. אנחנו לא צריכים לשאוף- אנחנו מחוייבים לשאוף, כי זה ציווי לאהוב את ה', וזה ציווי ליראה את ה',

וזה ציווי לעבוד את ה' בשמחה. אנחנו מחוייבים להיות כאלו, וזה לא בא באופן טבעי ופשוט, גם לא לגרים

בארץ ישראל. נכון שיותר קרובים ויותר מחובים בצורה טבעית, כדברי האו"ח הקדוש שהבאת, אבל גם בכך צריך עמל גדול.

וגם מה שכתוב אצל רבי נחמן, צריך ללמוד הרבה בשביל להבין מה העניין. לכן אני לא אומר שום דבר שלא

קיבלתי מרבותיי בזה- לא למדתי, לא התעמקתי ולא עבדתי מספיק בשיטה הזו בשביל להגיד מעצמי.

רק מה שנאמר לי ע"י ת"ח שעסקו בזה ולמדו, ומה שקיבלתי מההולכים בדרך הזו, זה כל מה שאני אומר.

2. אל תאמין בעצמך עד יום מותך. אל תאמין שאתה בסדר, או שבנית משהו- כי יתברר לך שלא בנית. שלא

בנית מספיק. שבנית אבל בנית עקום. ההתמקדות איננה בשכל, אבל כן צריך מעצורים לרגש, צריך לבדוק

אותו ולבחון אותו, האם הוא ראוי? האם הוא נכון? האם הוא מתוקן? כדי לעבוד על הרגש צריך להכיר בו,

צריך להבין איך מתמודדים עם רגשות לא בריאים וכיצד מחזקים רגשות בריאים.

אם זו שיטתך, וזו שיטה שאתה סומך עלייה ורבותייך סומכים עליה את ידיהם- אשרייך מה טוב חלקך, אין חלקי בדרך הזו, ולא שיטת רבותיי עימה, אם הבנתי נכון את דבריהם הקדושים.

[אי אפשר ללמוד תניא או ליקוטי מוהר"ן בפעמיים, או אפילו רק בלימוד גרידא- אלו שיטות עבודה, כמו שלדעת תאוריה זה לא לדעת לנהוג. וכתלמיד הגר"א אתה אמור לדעת שהמצווה הקשה ביותר היא השמחה, אם זה היה פשוט עד כדי כך, אני חושב שיש מצוות קשות יותר]

*טובה כן, עדיפה על עצבות, אבל זו לא שמחה בה'. 

*איך אתה יודע אם הרגש מתפרץ בקדושה או טומאה? בשביל זה צריך לדעת ולהשכיל הרבה מאוד בעבודה הזו. אם הרגש

אכן התפרץ בקדושה- הרי אנחנו מסכימים, אין סיבה לחסום אותו בגלל השכל, אבל אם הוא לא? הרי הנזק שיגרם גדול מאוד.

יש רק יום אחד בשנה שיש בו הבטחה שמותר לנו לשחרר את השכל ולתת לרגש לפעול, משמע מכאן שיש רק יום אחד בשנה

שאפשר לעשות את זה וכל שאר הימים יש להיזהר.

הגר"א כותב ש"ושמחת בחגך" היא המצווה הקשה ביותר. 

ו"קרוב אליך הדבר מאוד" זה על תשובה ולא על שמחה, אם התשובה מביאה לידי שמחה זה עניין אחר, אבל לא נאמר על 

שמחה שהיא קרובה אליך.

אחד הרבנים אמר (לא בדיוק במילים האלו) על הרב חרל"פ: "הוא אחד מהצדיקים הכי שמחים בירושלים שכמעט ולא נראה חיוך על פניו"

אז אולי נישן כל היום כדי לחלום חלומות?

יש מקום לחלום, מקום חשוב

ויש מקום לניגון.

אבל בואו לא נפנטז שהיום אנחנו מספיק נקיים כדי שהוא יביא אותנו להשראת שכינה...

יש מדרגות בדרך לשם.

(מה שבטוח, אני נהנית מכל רגע בדיון הזה...)

לשאוף לקרבת ה' תמידית (לא ראיתי על מה הגבת).

"ואני קרבת אלוקים לי טוב". "אז תתענג על ה' ".

והעבודה מתוך שמחה וטוב לבב - היא לא פחות מאשר ב"קושי". "תחת אשר לא עבדת את ה' אלוקיך בשמחה ובטוב לבב מרוב כל"..

והאר"י הקדוש אמר שעיקר מה שזכה היה בזכות שמחה של מצוה שלו.

אלא שיש גוונים שונים לקרבה הזו. בשכל, ברגש, במעשה, בלימוד.

ואכן, כבר הרמבם מזכיר שיש דבר כזה של "הברקה".

אבל העיקר - שהשאיפה תהיה להיות קרובים לה' (וזו מציאות, לא רק "הרגשה"), ולא שעיקר השאיפה תהיה "להרגיש" משהו. אלא שכדי להיות כך, רוצים שהקרבה הזו "תתפוס" את הצדדים השונים, כולל ההרגשה. וזו באמת עבודה מתמידה, הדרגתית, משמחת.

אבל זה בשביל לאהוב את ה'.

כלומר: המטרה היא לא בשביל לעבוד את ההרגשה שלו, כי נעים להרגיש משהו (אע"פ שגם זה רצון "בסדר,, זה כח באדם), אלא כדי לאהוב את ה'. ואע"פ שיש לך גדרים "מעשיים" (כלומר: גם אדם שאין לו "רגש, כזה, יכול לקיים, "בכל לבבך - בשני יצריך" ,לשעבדם לה', "בכל מאודך בכל ממונך" וכו', אבל בוודאי ששלמות הענין ויסודו היא עם הרגשתו. ובווודאי שצריך לשאוף לכך. זה חיבור כל הכחות לעבודת ה', לטוב.

נראה לי ממש מתסכל לחיות כל הזמן בשאיפה להרגיש משהו שהרגשת בעבר...

ומרגיש לי גם קצת אבוד. כי איך מחזירים רגש? 

אני הייתי הולכת על מסילת ישרים.

כדי להבין מה זאת הדביקות האמיתית הטהורה שאנחנו שואפים אליה.

מהן המדרגות והתהליכים שיש לעבור כדי להגיע אליה.

היא חייבת להיות גם ברגש, חייבת ומוכרחת. ובוודאי שתחושת ה"אורות" שחווינו אי שם בשישית (או במדרשה או כל אחד וזמנו) היא סוג של זריקת עידוד וטעימה קטנה ממה שיכול להיות...

אבל נראה לי יעיל יותר לחוש שמחה בהשתלמות, ולא לנסות לחזור אחורה לתחושה שעניינה להיות דמיונית (כי בסיס החזון הוא הדמיון).

בקיצור, ההבדל ביננו, אם ישנו, הוא בדגשים.

אני אומרת - את רוצה קרבה תמידית עם ריבונו של עולם?

קדימה לעבודה. עבודת התשובה התמידית.

שעניינה שינוי פנימי מתמיד.

איך עושים שינוי פנימי? טיפול (הייתי חייבת)

(ייסורי מצפון במידה ויש) - בירור האמת בשכל - חיבור הרצון - עבודה עם הרגש והמעשה.

זה מתחיל בשכל וזה גם דורש עבודה מאוד קשה. 

נראה לי אפשר לפתוח מועדון למי שסובלת מבחילות כל ההיריון

הדברים מפורשים לאורכם ולרוחבם של כתבי הרב קוק...

אה, אפשר להוציא עוד ספרים גנוזים, כדי שיהיה עוד פסקאות מנותקות לקרוא ולהסיק מסקנות

(סליחה רבה על הציניות, לא כלפייך בכלל)

אבל גם חשוב להגיד- שהאנשים שכל הזמן חשים חוסר נחת ועובדים להתקדם-

יש להם נחת פנימית, הם לא בנערווינג, לא עצבניים על זה, לא חשים את עצמם שבורים כל הזמן...  יש להם שמחה בזה שהם בעבודת השתלמות קשה

פעם שאלו אותי- נהנית ללמוד במדרשה פלונית?

עניתי- מדרשה זה עבודה קשה , לא באתי להינות. היה לי מועיל? כן

על תפילת ר"ה הראשונה שעשיתי בישיבה

(ספרדי שרגיל לגמור מוקדם, שמתפלל אצל אשכנזים, וגומר את התפילה לאחר חצות, בלי שהוא מכיר שום מנגינה)

נראה לי אפשר לפתוח מועדון למי שסובלת מבחילות כל ההיריון

בעוונותי אני זוכרת מהשיעור הזה רק את העוגיות שושנים שהמלמדת הכינה לנו... לא את הדרשה או את הפירוש על הפסוק

(זה היה לפני... 6 שנים לפחות...) 

אתה לא מתקבל לכת אם אתה לא שורק את זה ישר והפוך מתוך שינה

http://he.wikisource.org/wiki/%D7%A2%D7%99%D7%9F_%D7%90%D7%99%D7%94_%D7%A2%D7%9C_%D7%A9%D7%91%D7%AA_%D7%91_%D7%A7%D7%90

השאלה היא מאיפה זה מגיע? זה מגיע ממקום של קירבה אמיתית? או של חסד אלוקי? אני לא יודע.

מי שעשה מהלך של תשובה מבין שיש תחושה כזו, של אמת נוראה ומדהימה שפשוט נמצאת שם, 

כביכול הקב"ה פשוט מופיע לפניך, פשוט מחבק אותך ומביא איתו את השמחה, כי "השמחה במעונו".

אבל אני לא יודע אם אפשר למשוך את הראשוניות הזו, ואם כן, אם זה בכלל נכון לעשות את זה.

אני לא יודע אם אין בזה "שלא לשמה" או פסולים אחרים.

אני יודע שכתוב שהשמחה במעונו, ושהשמחה היא מלבר, מבחוץ, ומלגו יש עצבות, יש דמעה.(מס' חגיגה), 

אני יודע שהרב זצ"ל כותב שהתשובה מביאה "מנוחה וכובד-ראש" ועם זאת יש בה "נועם אלוקי".

אני חושב שמה שהרב כותב כאן(אורות התשובה, ז,א)-

"הרי הוא מתענג על אושר הנוחם, שמרגיש כי אותו הנועם האלהי המיוחד לבעלי תשובה, הנעים ביותר עם הטעם המעדן של

שבירת הלב ודכאות הנפש, המחוברת עם אמונה עמוקה של הצלה וישועת עולמים."

הוא הוא האידאל, של בעלי תשובה, שאין צדיקים יכולים לעמוד במחיצתם.

אני לא יודע למה את קוראת "אורות" - אם זה זה, אז זו עבודה גדולה מאוד וחשבון נפש נוקב, ותשובה יומיומית כמעט, שאני

בספק אם הרבה מהאנשים עם הגיטרות וה"התבודדות" וה"אורות" יש.

אם את מדברת על התלהבות, או חיות דקדושה, זה עניין אחר.

גם דבקות היא עניין אחר. 

אני חושב גם שבתחילת הדרך אנחנו לא רגילים לנוכחתו של ריבונו של עולם, אנחנו רגילית להסתרה, וברגע התשובה כשיש

גילוי, יש הבדל גדול כל-כך בין מה שהיה לפני שנייה למה שיש עכשיו, שההבדל הוא משמעותי, אבל כל שנייה שעוברת וזה

נשאר, אנחנו מתרגלים. ההרגל הזה דוחף אותנו לחפש קירבה שוב, לרצות את אותה תחושב, זה מנוע רוחני חזק- התחושה

הזו, של קירבת אלוקים. אבל אם נשארים בקירבה הזו, בד"כ אין מנוע, אין כלום, יש רק אורות, וברגע שהאורות יעלמו, אז יתחיל

המאבק האמיתי, העבודה האמיתית, של אותם אנשים, אז יתחיל לנוע המנוע שנבנה, ואז מתקדמים, מתחילים לנוע.

יש מי שקנה את עולמו, יש מי שראה את עולמו בחייו, גדולי ישראל שקיימו את דברי הרמב"ם- "כיצד היא אהבת ה'...", שהיו

דבוקים בו, שהיו שמחים בו, ומצטערים עימו. אבל אני לא יודע אם אותם גדולי ישראל היו נראים מבחוץ ב"אורות", גדולי ישראל 

שאני מכיר שדבוקים בה' אינם נראים ב"אורות" כמו שאני מבין את המושג.

מתכוונים לרחפנים כאלו ב"היי" עם גיטרה ושירי דבקות, שלא ממש קשורים למציאות, אלא יותר נמצאים באיזו אקסטזה רוחנית.

וזה לא מה שאת מדברת עליו- את מדברת על עבודה גדולה מאוד שמעטים מאוד מסוגלים לה לאורך זמן.

אבל אני חושב שהיא משפיעה על העבודה הכללית, לפני שבוע מישהו שאל אותי אם אני יכול לדבר על משהו בלי להתלהב

מזה... אני לא מרגיש שאני מתלהב כשאני מדבר, אבל ככה תופסים אותי, אולי אם הייתי רואה את עצמי מהצד זה היה נותן

לי נחת רוח מסויימת, אבל כשאני בפנים אני תמיד מרגיש את החיסרון וההשתוקקות שלא תמיד מתמלאים, אני לא רואה את

עצמי כנלהב יותר מאחרים בדיבור. אני מאמין שגם אצלך זה ככה- יש מי שיראה אותך ב"אורות", אבל את לא מרגישה שם,

זה לא אומר שהסביבה או חלקה לא רואים אותך ככה.

נראה לי אפשר לפתוח מועדון למי שסובלת מבחילות כל ההיריון

http://www.inn.co.il/Forum/Forum.aspx/t670773#7433511

סליחה!

נראה לי אפשר לפתוח מועדון למי שסובלת מבחילות כל ההיריון

אם גיטרה ושירים הם הכלי העיקרי או המשמעותי שלך להתקדמות בעבודת ה' - את בבעיה.

אם מדובר ב"משיב נפש", מנוחה שמאפשרת עבודת ה' - לי אין בעיה.

לכל זמן ועת לכל חפץ.

(כתבתי במשך שעתיים הסבר למה נדמה לך שלי אין פורפורציות, מחקתי עכשיו. כואב מדי ואישי מדי ומזעזע מדי. אפשר באישי לבעלי קיבה חזקה שמסוגלים לקבל הסבר איך כל חוסר דיוק קטן מוביל למחלת נפש - במו עיני אני פוגשת את זה שוב ושוב)

ההתנגדות היחידה שלי, היא לעבודת ה' שאינה שיטתית. שאין בה נקודת הגיון פנימית והדרגתית.

לעבודת ה' שבאה מבילבול וקפיצת מדרגות.

כשאני פוגשת "אנשי דביקוס" כאלה, אני מנסה להבין את שיטתם בעבודת ה'.

אם יש להם אחת כזאת, הגיונית, חופשי -- אני גם אלמד ממנה.

מעולם לא נכנסתי פה לדיונים המגוחכים בעיני, על חב"ד מול ברסלב, חסידות מול ליטאיות, מרכז מול הר המור. זה מגוחך, כי אלה שיטות שונות ובכל אחת מהן יש נקודת אמת ורצף פנימי.

הסיבה שאני נמצאת במקום מסויים היא נטו נטיית לב. לא איזה אמת אובייקטיבית. 

אבל מפחיד אותי אנשים מבולבלים. 

ולמדתי בחיי, שאדם שלא ממלא כרסו בש"ס ופוסקים, עסוק בעמל תורה מתמיד, לא יכול להנחות דרך בעבודת ה'. ולא להיות מודל לחיקוי. כי גם אם יש אחד מאלף כזה - יש אלף אחרים שהם מה שכתבתי בהודעתי הראשונה בשרשור. ובכל מקרה זה לא מתאים להמון.

זאת לא טראומה, זאת בחירה שלי להכיר את העולם האפל והכואב של מחלות הנפש, העולם שכולם בורחים ממנו בלי להבין ששם נמצאת ההשתקפות של המשמעות האמיתית של כל בחירה שלנו.

וזאת בחירה של אנשים נורמליים מהיום יום שלי, שהזהרתי במשך שנים בדיוק מהדברים האלה, לחפש אותי כשהם משתגעים. לא את אנשי הדביקוס שבנו בהם תורה שכולה קרעים קרעים מבולבלים.

אז אני קיצונית, מתוסבכת, חסרת פורפורציה, מגזימה, פאנטית, חסרת סובלנות, לא מאוזנת, תגידי מה שתגידי. את לא מעליבה כי אני כבר לא מתרגשת.

האנשים שהאשימו אותי בחוסר איזון במשך שנים - בסוף מתפרקים (עלי!) ומגלים שמי שבאמת פה לא מאוזן זה הם.

ולכן הדברים האלה מקפיצים אותי.

לא מספיק מדוייק. 

(וכדי לאזן - יש גם מחלות נפש שמתפתחות משכל שחורג מגבולו. הרב כותב על זה הרבה. כשמישהו פה יגיד דבר שיקפיץ אותי בצד הזה, מבטיחה לך שאני אזדעזע. אני אפילו מכירה את הצד הזה הרבה יותר טוב...)

ועוד מילה אחרונה.

את חושבת שיש כזה פער עצום בין רבותייך לרבותיי, בעוד שאולי הם לא לגמרי זהים, אבל הם מאותו בית מדרש. תשאלי את הרב יהושע שפירא למי הוא כפוף... (ומה דעתו, איך עובדים עבודת ה', קודם בשכל או קודם בחוויה)

בזה שהמפגש האינטנסיבי שלי עם ההשלכות במציאות, גורם לי לכאוב את הנושא כל כך.

תעברי לקרוא את מתן.

אני לא יודע אם זה נכס שאפשר להשיג ע"י עבודה, אולי זה נשמות שזה הטבע שלהן..

ולא יודע גם איך אפשר לשמר כזה דבר, מטבע הדברים רגש זה דבר שבא והולך, עולה ויורד, ככה שלשמור עליו במצב "גבוה", בצורה סטטית זה לא נורמלי..

אני אישית באורות במקרים בהם אני חווה חוייה רגשית, והיא חודרת לתוך כולי, תחושה שמאוד קשה להסביר,

מעין פרץ רגשות שהיה גנוז בתוכי, והשיר/החתונה/הסיטואציה גרם לו לבקוע..

למשל כשאני רוקד בחתונה לצלילי השיר "אשריכם ת"ח" ואני רואה מעגל של ת"ח גדולים רוקדים ביחד, אני מסוגל לבכות..

איך אפשר לשמר למשל, תודעה של הודאה להקב"ה על הבריאות היום יומית?

אישית, כשאני רואה אדם עם מוגבלות פיזית קשה, אז אני אומר לעצמי "ואוו, ב"ה שאני בריא"!

איך חיים "וואו, ב"ה שאני בריא" בצורה יום יומית? או איך חיים "לב טהור ברא לי אלוהים" בצורה יום יומית, ולא רק בהקפות שניות?

מה שאתה שואל, זה איך לחיות יותר את תודעת החיים שלך.

תשובה פרקטית: לימוד תורה.

תשובה מהותית: יש לך "לתשובת השנה" של חוסן ישועות? יש שם מאמר בעניין של הרב צוקרמן.

במקום שאני אתחיל להתנסח. המקור תמיד עדיף...

ב"ה אני זוכה ללמוד תורה בישיבה כבר כמה שנים, אבל עדיין, הלימוד תורה לא גורם לי (אישית) לחיות את התודעה הזו.. 

אני יכול ללמוד כל היום, ועדיין לא לחיות את "טוב להודות לה'", "אשריכם ת"ח" "אשרי מי שגדל בתורה", "וואו, אני בריא, יש כ"כ הרבה אנשים שלא לצערי" "החיים בעוה"ז זמניים,הנה עוד אחד מת.." ועוד ועוד.. אפשר לענות בפשטות, שזה תפקיד התפילה, אבל עד שאזכה לכוון בכל התפילה..

אני מנסה דברים שנראים לפעמים מוזרים כדי לחיות את זה, כמו לשים לי תמונה של ילד נכה בתפילה בברכת "רפאנו", יש דברים יותר קצת נועזים אבל כבר יחשבו אותי למוזר מאוד..

ויש לי את לתשובת השנה..

"להפוך את התורות לתפילות" בלשון ר' נחמן, או כמו שהרב כותב בהמון מקומות שתפקידה להפוך את המושכל, לרגש ורצון.. כשמתפללים רפאנו, אמורים לחיות את תודעת ההודאה על הבריאות, וב- ובנה ירושלים, אמורים לרצות את זה, לחיות את זה, כשאומרים "טוב להודות לה'" אמורים לחיות את זה באמת. אבל ההרגל, ההרגל.. אויבנו הגדול.. (לכא' התפילה נותנת מענה לרוב הדברים כשחושבים על זה אם לא להכל..)

"עבודה שבלב"- מעבדת את הלב, משנה אותו.

התפילה היא רק כלי כדי להביא למציאות את התורה.

זה לא מתחיל שם...

"מניחים חיי עולם ועוסקים בחיי שעה" - יש מאמר של הרצי"ה בהקדמה לעולת ראי"ה, עיין שם.

טבעו של הרגש שהוא נשחק, אם לא מעדנים אותו בשכל.

ככל שאני פוגשת דברים מזעזעים במציאות - אני פחות מתרגשת מהם...

עם הזמן צריך משהו יותר קיצוני ויותר קיצוני כדי שתפלט לי אנחת רווחה: "תודה ה' על הבריאות".

אז כנראה שזאת לא שיטה מספיק טובה לחוות תודעת חיים.

(ואגב, לא בטוחה שמותר הלכתית להביט בתמונה/משהו אחר בזמן שמו"ע)

אבל באמת, אתה לא צריך אותי, תפתח עמוד פ"ב ותהנה מכל רגע.

(אם אח"כ רוצה לפתח את זה פה, אז בכיף)

לא הבנתי כ"כ מה באת להגיד..

(אבדוק,תודה על תשומת הלב, לא חשבתי על זה)

נראה לי אפשר לפתוח מועדון למי שסובלת מבחילות כל ההיריון

קראת את מה שהוא כתב על "השתלמות"?

הוא כותב במאמר הזה על השאלה שלך מכל צדדיה... מדרגה נוספת מעל לקריאה פשוטה ב"אורות התשובה".

קודם כל, שים לב שהוא מדבר על תודעה, הרבה. (ולא רק הוא, זה שריטה קווניקית)

באמצעות התודעה אתה מגביר את הופעת החיים בעולם. מצווה צריכה כוונה. 

אבל הופעת החיים קיימת תמיד, כל הזמן, ובעצם חייך אתה תמיד תאשר את העובדה הזאת - שה' מחיה אותך. 

הכח שלך, כאדם בחירי, 

זה להסיר את החטאים שחוסמים את החיים מלהופיע בכל עוצמתם

ולהגביר את העוצמה באמצעות תודעה - לימוד תורה.

וכאן אני אתחבר לנקודת ההשתלמות - כל התקדמות שאתה עושה, אתה מופיע יותר חיים, וחי יותר את חייך.

מאז שלמדתי את זה פעם ראשונה (סדרת שיעורים ארוכה שחייבים בה קביעות כידוע...)

אני לא אגיד לך שאני חיה את מה שביקשת. שאני כל רגע מודה לה' וכל זה = שיש לי כוונה מדוייקת בכל דבר.

אבל עובר לי בראש כמה פעמים ביום, שבמעשה שאני עושה (החל ממצווה וכלה בטיפול...), אני מופיעה עוד חיים, אני יותר חיה, 

אני עושה את רצונו בזה (כוונה).

וזאת האמונה. אבל לפה כבר ממש לא נכנס... זה מופיע במאמר.

לי זה ענה על השאלה שלך, אם לך לא - הזהרתי מראש...

ושלא יובן אחרת - אין בכוונתי לענות עליה לחלוטין. זאת רק קריאת כיוון לבירור. קטונתי...

לשאלה הספציפית - אתה עונה לעצמך...

בוודאי שיש למציאות השפעה עלינו. אבל זאת לא דרך ליצור שינוי נפשי לאורך זמן.

השינוי חייב להתחיל ממימד התודעה. כנראה שהרב חרל"פ, שלמד כמה שנים לפני שהלך לבית קברות, היה צריך "פוש" אחרון (ובסוף כנראה גם זה לא עזר...).

או בשבילנו, המעשה יכול לעזור לדמיון שלנו להציב שאיפה. כמו שלדעתי תפקיד ה"אורות" שלפעמים מגיעים בעבודת ה'. זה דמיון, אבל זה תפקידו. קריאת כיוון למה אנחנו שואפים.

אבל לדעתי האישית, לא הייתי פועלת באמצעים מלאכותיים... החיים מטבעם מזמנים לנו מפגשים עוצמתיים שמציבים לנו רף.

[ביחס למסר הקודם, שלא הבנת את כוונתי - גם התפילה, היא כלי יותר "מעשי". יותר גבוה מלהיות קברן, אבל גם מאמץ להתכוון בתפילה בלי ללמוד תורה קודם, זה מאמץ עקר קצת...]

שנזכה לגלות ולחיות את טבענו האמיתי בע"ה.

אז אתה יודע איפה באמת אתה עומד 

תמיד יש את השאיפה הזאת להיות באורות להיות בשיא

אבל אני חושבת שזה בדיוק שבע יפול צדיק וקם

לפעמים אתה באורות ולפעמים לא . זה חלק מהעניין וחלק מהניסיון

ואדרבא - כשאתה לא באורות אז אתה נבחן באמת ברררררר

עכשיו עוד מישהי ביקשה עזרה. איזה שאלות יש לאנשים. באה לי אחת קצת מבוגרת, מדברת קצת חלש. אני: הינה עוד צרות. אני עם השיר באוזניות והיא מדברת כאילו אני שומע אותה . מכבה את האוזניות . "כן?" .. היא: אפשר לבקש בקשה? בטח נשמה מה תרצי? עד חצי המלכות. סתם לא באמת אמרתי לה ככה. קיצר היא מתיישבת לידי בספסל, איך אני מעבירה את כל הטקסט הזה לוואטסאפ? אני לוקח את הפלאפון שלה אומר לה הינה יש לך אופציות לבחור למי לשלוח. היא היתה בהלם מנסה להבין איך עשיתי את זה, נתתי נגיעה במסך לאחור, מסביר לה שיש מטוס נייר שהיא רק צריכה ללחוץ עליו ויש לה אופציות למי לשלוח. היא לא האמינה שהאופציה בכלל קיימת 😄

מצווה שניה.

סתם שאלה שעלתה לי הרגע.

טוב זה כבר קרה בשבת ויצאתי קצת טמבל אבל בסדר. לא נדבר על זה כרגע. מי שואל איפה זה עין גנים כשיש גם רחוב כזה וזה גם שכונה?! כן זה אני ששאלת אותו את זה בשבת היי 🙋🏼‍♂️

חחח מצחיק שאני מגיע לפה פעם ביובל עם סיפורים הזויים …

🤡

ת

אתה צריך שאלת רב האם יהיה מותר לך לאכול קטניות בפסח, שהרי ההבדל הגדול בין עדות המזרח ואשכנזים במספר לילות הסליחות בחודש אלול, זה לכפר על קטניות בפסח אצל עדות המזרח

שנה של קיום משאלות לטובה לכל באי ובאות הפורום

אשמח אם זה לא יהיה הנושא כאן...

היה לך קשר איתה. הערכת אותה. עשית איתה דרך. הכי הגיוני בעולם.

היא האשה היחידה, גם בזה היא היתה פורצת דרך לשבור את תקרת הזכוכית.

יהי זכרה ברוך.

לוועדת פרס נובל מאז מארי קירי אין שום תקרת זכוכית

בפועל היתה רק אחת

לא היו גונבים ממנה את הגילוי

מעגל דמים ללא קץ או עוצמת נצח: התודעה היהודית שתכריע את האויב

החרות הפצועה של מדינת ישראל, המנסה לבנות את ביתה הלאומי ללא זיקה עמוקה לשורשיה ולקודש, גובה מאיתנו מחיר דמים יומיומי וכואב. אנו מוצאים את עצמנו במרדף אינסופי של "כיבוי שריפות" מול פני רוע משתנים: פעם אלו בלוני תבערה ועפיפונים המכלים את שדותינו, פעם נחילים של כטב"מים ורחפני נפץ המאיימים על ערינו, ופעם מטחי רקטות, מנהרות ופיגועי טרור מגוונים. אנו ניצבים מול מציאות שבה אין לנו רגע של שקט; מציאות שבה אנו לא מפסיקים לכבות דליקות פיזיות וביטחוניות, מבלי לראות את האופק או את הקץ.

בכל פעם שאנו גוברים על איום אחד, מיד צומח איום אחר במקומו. הניסיונות לפתור את הבעיה בכלים טקטיים, טכנולוגיים או צבאיים בלבד דומים לטיפול בסימפטום ולא במחלה עצמה. אנו משיגים שקט זמני, אך נכשלים פעם אחר פעם מלגמור את הסיפור עד הסוף ולעקור את האיום מן השורש — משום שהשורש האמיתי הוא רוחני במהותו.

אירועים אלו אינם יד המקרה. הטרור הבלתי פוסק, על כל סוגיו וטכנולוגיותיו, הוא תזכורת רוחנית וקיומית רבת עוצמה. האויבים מציקים לנו, אך מלמעלה מכוונים אותנו בניסי ניסים — באמצעות מסרים שמימיים שאין לנו ברירה אלא להקשיב להם — להבין שאיננו יכולים להסתמך על כוחנו ועוצם ידינו בלבד. המציאות דוחקת בנו לחזור "מלא על מלא" לשורשינו העוצמתיים, המוצקים והקדושים.

הטרור והלחימה האינסופית ייפסקו רק מכוח נחישותנו המוחצת, שתנבע מתוך זהות יהודית מבוררת. ברגע שנתחבר לשורש הנשמה המשותפת של עם ישראל, יתקיים בנו: "כל המקום אשר תדרך כף רגלכם בו לכם יהיה" (דברים יא). נחישותנו הרוחנית והמעשית תנפץ את אשליות האויב, כהבטחת התורה: "ונתתי שלום בארץ... ורדפתם את איביכם ונפלו לפניכם לחרב" (ויקרא כו). אז, מתוך עוצמה פנימית בלתי ניתנת לערעור, יסתיים מעגל כיבוי השריפות ויראו כולם את ניצחוננו המוחלט: "וראו כל עמי הארץ כי שם ה' נקרא עליך ויראו ממך" (דברים כח).ל

קטן מידי.

תעבור למצב מחשב

ואז הגדלה/הקטנה על ידי צביטה

החל מלפני כחודש שהחלפנו את הckeditor הנוראינב tiptap.

עכשיו הכל מובן.