באורות התשובה הרב קוק אומר  שמאבדים את זה כדי לזכות לזה בזכות ולא בחסד

ושצריך לשמור את הזיכרון של זה חזק חזק 

(יש עוד מקורות לזה)

שדווקא זה הביטוי לענין..  "גיטרה" וכו'..

זה גוון מסוים של אנשים.

אבל אנשים אוהבי השם, יש שדווקא מתוך עבודה תמידית, זמנים להתבוננות, שימת לב לטובו של ה' שמופיע בכל. שימת לב בברכות, במצוות. אורות בכלים...

לא תמיד זה זמנים ל"התגלוּת"; יש זמנים לעיכול בתוך החיים, ואז יכולים להתייצב על דבר קבוע יותר. תהליך של עבודה מתונה, שהולך ועולה, עם "הברקות". אהבת ה' לא רק ב"הלל בכל יום", אלא בתוך מהלך החיים.

[עייני "צימאון לא-ל חי" של הרב קוק זצ"ל, ב"זרעונים" בספר אורות]

מעומק הלב- פותח מאוד את הלב להרגשת הקרבה אל השם ולחיזוק האמונה. אין דבר שדומה לזה ברמת הקירוב להשם.

זכרי שלעבוד את השם צריך לא רק מתוך חיפוש חווייתיות והרגשות . יש את העבודה היום- יומית, הלפעמים נטולת כל ניצוצות- היא היא היוצרת את הכילים לקבלת ה"אורות" אח"כ.ז"א האורות הם תוצאה דווקא של העבודה נטולת האורות- ה"קבלת עול"-לעשות בכל מצב, רק כי השם יתברך ציווה.

לענ"ד ,ביהדות ,מידת ההתרגשות היא לאו דווקא מדד לאמת! לפי היהדות הסימן של אמת הוא העקביות! נחל שעונה אחת לא זרמו בו מים נקרא "נחל אכזב", על שם עלילת הכזב. האמת צומחת מהארץ- דווקא מהקרקע ,ולא דווקא מהחוויתיות ה"שמיימית". קל ליפול בדמיונות של "אני רוחני" מדומיין לגמריי, השם ישמור. העיקר זה יראת השמים- להתרחק מהרע ולבחור בטוב.

אבל ,כן חשוב לי לומר, שהרבה פעמים זה  (ההתלהבות)כן תוצאה וכן מעידה  על עבודה אמיתית שאדם עושה עם עצמו. התלהבות מקדושה באה אחרי שאדם מונע מעצמו התלהבויות שאינן מצד הגדושה. כשאין "זליגה" של הנאות מתענוגים מפוקפקים, אז אפשר להרגיש ולטעום טעם של תענוג דקדושה.

אתן לך דוגמא קטנה על עצמי בס"ד: היה לי מאוד קשה להפסיק לקרוא ספרי רומן,מאוד אהבתי ספרי אהבה בסגנון בריטי ויקטוריאני כזה של פעם, או כל מני חכמות "גוייות" של ספרות ופילוסופיה וכו' שלא לדבר על הקושי להיגמל מטלויזיה. ברוך השם ,הי"ת סייע בידי. אחרי שנים זכיתי להיווכח שכל מה שמנעתי מעצמי חזר אליי _להבדיל אלף אלפי הבדלות) בגדול ,והפעם מצד הקדושה. השם יתברך קרב אותי לחסידות,ושם זוכה בס"ד לטעום טעם גן עדן של כל החוכמות שמנעתי מעצמי- ותהיות ופלוסופיות עום ומלואו- רק הפעם מצד הקדושה בואינספור רמות מעל מה שאי פעם דמיינתי שקיים בעולם. 

כמידת ההכנעה וההבדלה , כך מידת ההמתקה (האורות)

וגם, תמיד חשוב- להתפלל להשם שיוביל אותנו לעבודה שמתאימה לנו ולשורש של כל אחד מאיתנו, לרב שלנו - "ותן חלקנו בתורתך"- שם האדם מרגיש "בבית",וזה עוזר לו.

אבל מה שאת רואה זה:

משחק

סמים

ו/או מחלות נפש.

עבודת ה' שלא מושגת בעמל גדול ובמרירות, ועוד מוחצנת לגמרי,

לא הייתי רואה בה מודל לחיקוי.

אני כן מכירה אנשים, שהם בעלי תשובה כל חייהם, עובדים עבודה סזיפית בלי הפוגה. חשים כל הזמן חוסר נוחות במקומם, ונתבעים לגדול. 

וכן, בסוף גם רואים את זה עליהם. אבל לא בצורה של ניגוני דביקוס ומבט מאוהב על הפנים.

(הפוך. הרבה פעמים רואים עליהם מבט מאוד רציני. כי המציאות היא רצינית, מאוד. וככל שאנחנו בתשובה, מתחברים לעצמנו, לאמת הפנימית שלנו ושל המציאות, אנחנו מרגישים ומבינים את גודל המציאות יותר)

מה באמת חשוב?

להיות באורות,

או לעבור שינוי פנימי מתמיד כדי לחיות את עצמי יותר ויותר?

על מה באמת חשוב לשמור?

יש שני דרכים לעבודת ה'. עבודה מרירה ועבודה מאוהבת.

חולקת עלייך...

אלה פשוט שני שלבים באותה עבודה.

עבודת ה' = תשובה = לשוב אל עצמי = לעבור שינוי פנימי לחשוף את מהותי

קילוף שכבות, הכרה בעצמי, היא מכאיבה. תמיד לנצח.

אחרי שמשיגים מעלה, חשים את תחושת השלימות, השמחה האמיתית שנובעת ממנה, ומצידי גם "התאהבות".

אבל זה חייב להתחיל מבירור, חייב להתחיל ממכאוב, מגילוי של מדרגה קטנה/חטא שמכאיבים לנו,

ומי שלא מתחיל משם - אז כן, זה מחלת נפש פרופר או עבודה בעיניים.

ממש סליחה על ההחלטיות, אבל זאת האמת.

מנסה איכשהוא להוציא מן הכלל, ולא מצליחה.

תקופה בחיים - "זמנית" - שבאה אחרי עמל גדול - אחלה, מצוין, איזה כיף

לדמיין שאפשר לחיות ככה כל הזמן רק בזכות גיטרה ואופי - זה פשוט לא אמיתי...

רש"ז אויערבך היה חי כך 

בשמחה כל הזמן,

אפילו בתשעה באב הוא היה שמח שהוא מקיים את המצוה להתאבל

אבל אולי זה לא ה"אורות" שמדובר עליהם כאן

(לא ברור לי על מה מדובר, יש סוג של פנסים של מוזיקת דיסקו? איזה אורות?

מתכוונים למונח הקבלי של אורות, שהוא שפע שמגיע משמים?

כי אם כן - כולנו באורות כל הזמן, אוי ואבוי אם רגע אחד הקב"ה יסיר את אורותיו מאיתנו)

מה הוא היה עונה?

גיטרה? (סליחה שנתפסתי... )

ברור שיש אנשים שחיים ככה. אנשים עצומים וגדולים שחיו חיי עמל רוחני נוקב וכואב כדי לחיות ככה בצניעות בינם לבין עצמם.

(סתם להזכיר - ניגון הוא כלי שיגרום לאדם לדביקות עד השראת השכינה, כמפורש בנביא)

זה לא שיטת עבודת ה' שלי, כך שאני לא יכול להביע דיעה על שיטות אחרות

חסידות היא דרך, בעל התניא היה מכונה ה"ליטוואק" כי הוא התנגד לכל עבודת ה' ה"שמחה" שהיא שמחה

קטנה וחסרה ומזוייפת וכתב שרק מה שאדם עושה מתוך מאבק הוא אכן עבודת ה', כי כל עוד הוא נהנה מזה,

אז יש בזה צד של עצמיות, של הנאה לעצמו, וזה לא קודש לה' באמת.

ליטאים מתענגים על ה' בדרך אחרת, זה לא פחות מהעבודה החסידית.

הליטאים אינם חסרי חיות, הם לא רוקדים אולי, אבל הם מתענגים בעבודה הקשה, הם מתענגים על פיצוח סוגיה,

על בקיאות בראשונים, על חידוד סברה, כפי שחסיד מתענג על טבילה טובה או ניגון טוב.

אין סיבה לחשוב שהחיים הליטאיים יבשים, הם פשוט עבודה בסגנון אחר.

הוא נקרא ליטווק לא רק בגלל המקום, אלא בעיקר בגלל הדרך,

הוא התנגד ל"שמחה של שוטים" שיוצרת עבודה מזוייפת, אנשים עובדים בשביל השמחה,

במקום לעבוד בשמחה, הוא התנגד לרעיון שחוייות רוחניות חזקות הן עדות לקומה רוחנית,

וראה בהן פחיתות.הוא ראה בלימוד התורה בעיקר, את עבודת ה', וככל שיהיה פחות מתוך הנאה,

כך ייטב.

הוא לא התנגד לשמחה, אלא ל"שמחה" - והוא כתב שהשמחה האמיתית היא כל-כך קשה להגעה, 

שכל החסידים השוטים ששמחים הם לא עובדי ה' בשמחה הזו...

הוא כותב את זה בבעל התניא, יש לו גישה מאוד שונה באופן כללי משאר החסידויות, בטח באותה תקופה,

שבה עיקר העבודה של החסידים הייתה גלגולי שלג, טבילות קרח, ריקודים, שיפלות לימודי חסידות וכו...

וכנגד זה הוא בנה שיטה שמבוססת על לימוד תורה עמוק שמאוד הזכיר את הליטווקים, בלי הרבה רעש מסביב

ופעולות מוזרות.

כי רבי נחמן הוא בארץ ישראל?
ואתה בכלל מכיר את העבודה של רבי נחמן? לא השוטים ברחובות שבינם לבין ברסלב אין קשר כמעט,

אלא העבודה החסידית הברסלברית? בתוך החסידות עצמה? זו עבודה מאוד קשה, אפילו מאוד מאוד,

הם לא מסתובבים בהיי, הם עסוקים בהמון חשבון נפש, המון עבודה. נכון, יש דגש של עבודה בשמחה,

אבל לא שמחה מוחצנת כפי שתמצא ברחובות, אלא שמחה אמיתית, שמחה שיושבת על ליבו של אדם

ומאירה את דרכו, לפעמים היא איננה מורגשת לאחר כלל.

ואם כבר א"י- את חסידות "בית אברהם" אתה מכיר? היא קצת נמחקה בשואה לפני שהיא הספיקה לעלות לארץ,

אבל האדמו"ר שלהם היה הראי"ה קוק- רבה של א"י.

אם כבר חסידות...

הרצ"יה בעצמו אמר לנציגי חב"ד שבאו ורצו ללמד את התניא בישיבה שהוא ילמד תניא, אבל קודם כל הוא

ילמד נפש החיים. אחרי שילמדו נפש החיים ילמדו תניא ויראו שהכל מתיישב כאחד, לא בסדר הפוך.

יש לנו את רבותינו ואת דרכם, על פיה ולפיה אנחנו הולכים ונלך- אנו מחזיקים בכך שנפש החיים והתניא

אינם סותרים או חולקים, אלא מיקשה אחת בעבודת ה' שלנו. אפשר ללמוד באותה עוצמה של ליטווק ולעבוד

באותה עוצמה של חסיד, אין סתירה בין השניים.

מביאים עדות לכך שר' נחמן היה מתייסר ביסורי נפש גדולים.

באופן הפוך לכך שדיבר על שמחה.

מצטרפת.

1. תלוי למה אתה קורא שמחה. שמחה בה' לא יכולה להיות ללא הכרת ה'- "ולא עם הארץ חסיד" מה לעשות,

זה טבע הדברים, מי שאינו לומד ואינו עובד, איננו יכול לשמוח בה', הוא יכול לשמוח בהרבה דברים אחרים,

אבל לא בה'. ברוב המוחלט של המקרים- ה"שמחים" החיצוניים אינם עובדים את ה' בשמחה הזו, אלא את

עצמם. אנחנו לא צריכים לשאוף- אנחנו מחוייבים לשאוף, כי זה ציווי לאהוב את ה', וזה ציווי ליראה את ה',

וזה ציווי לעבוד את ה' בשמחה. אנחנו מחוייבים להיות כאלו, וזה לא בא באופן טבעי ופשוט, גם לא לגרים

בארץ ישראל. נכון שיותר קרובים ויותר מחובים בצורה טבעית, כדברי האו"ח הקדוש שהבאת, אבל גם בכך צריך עמל גדול.

וגם מה שכתוב אצל רבי נחמן, צריך ללמוד הרבה בשביל להבין מה העניין. לכן אני לא אומר שום דבר שלא

קיבלתי מרבותיי בזה- לא למדתי, לא התעמקתי ולא עבדתי מספיק בשיטה הזו בשביל להגיד מעצמי.

רק מה שנאמר לי ע"י ת"ח שעסקו בזה ולמדו, ומה שקיבלתי מההולכים בדרך הזו, זה כל מה שאני אומר.

2. אל תאמין בעצמך עד יום מותך. אל תאמין שאתה בסדר, או שבנית משהו- כי יתברר לך שלא בנית. שלא

בנית מספיק. שבנית אבל בנית עקום. ההתמקדות איננה בשכל, אבל כן צריך מעצורים לרגש, צריך לבדוק

אותו ולבחון אותו, האם הוא ראוי? האם הוא נכון? האם הוא מתוקן? כדי לעבוד על הרגש צריך להכיר בו,

צריך להבין איך מתמודדים עם רגשות לא בריאים וכיצד מחזקים רגשות בריאים.

אם זו שיטתך, וזו שיטה שאתה סומך עלייה ורבותייך סומכים עליה את ידיהם- אשרייך מה טוב חלקך, אין חלקי בדרך הזו, ולא שיטת רבותיי עימה, אם הבנתי נכון את דבריהם הקדושים.

[אי אפשר ללמוד תניא או ליקוטי מוהר"ן בפעמיים, או אפילו רק בלימוד גרידא- אלו שיטות עבודה, כמו שלדעת תאוריה זה לא לדעת לנהוג. וכתלמיד הגר"א אתה אמור לדעת שהמצווה הקשה ביותר היא השמחה, אם זה היה פשוט עד כדי כך, אני חושב שיש מצוות קשות יותר]

*טובה כן, עדיפה על עצבות, אבל זו לא שמחה בה'. 

*איך אתה יודע אם הרגש מתפרץ בקדושה או טומאה? בשביל זה צריך לדעת ולהשכיל הרבה מאוד בעבודה הזו. אם הרגש

אכן התפרץ בקדושה- הרי אנחנו מסכימים, אין סיבה לחסום אותו בגלל השכל, אבל אם הוא לא? הרי הנזק שיגרם גדול מאוד.

יש רק יום אחד בשנה שיש בו הבטחה שמותר לנו לשחרר את השכל ולתת לרגש לפעול, משמע מכאן שיש רק יום אחד בשנה

שאפשר לעשות את זה וכל שאר הימים יש להיזהר.

הגר"א כותב ש"ושמחת בחגך" היא המצווה הקשה ביותר. 

ו"קרוב אליך הדבר מאוד" זה על תשובה ולא על שמחה, אם התשובה מביאה לידי שמחה זה עניין אחר, אבל לא נאמר על 

שמחה שהיא קרובה אליך.

אחד הרבנים אמר (לא בדיוק במילים האלו) על הרב חרל"פ: "הוא אחד מהצדיקים הכי שמחים בירושלים שכמעט ולא נראה חיוך על פניו"

אז אולי נישן כל היום כדי לחלום חלומות?

יש מקום לחלום, מקום חשוב

ויש מקום לניגון.

אבל בואו לא נפנטז שהיום אנחנו מספיק נקיים כדי שהוא יביא אותנו להשראת שכינה...

יש מדרגות בדרך לשם.

(מה שבטוח, אני נהנית מכל רגע בדיון הזה...)

לשאוף לקרבת ה' תמידית (לא ראיתי על מה הגבת).

"ואני קרבת אלוקים לי טוב". "אז תתענג על ה' ".

והעבודה מתוך שמחה וטוב לבב - היא לא פחות מאשר ב"קושי". "תחת אשר לא עבדת את ה' אלוקיך בשמחה ובטוב לבב מרוב כל"..

והאר"י הקדוש אמר שעיקר מה שזכה היה בזכות שמחה של מצוה שלו.

אלא שיש גוונים שונים לקרבה הזו. בשכל, ברגש, במעשה, בלימוד.

ואכן, כבר הרמבם מזכיר שיש דבר כזה של "הברקה".

אבל העיקר - שהשאיפה תהיה להיות קרובים לה' (וזו מציאות, לא רק "הרגשה"), ולא שעיקר השאיפה תהיה "להרגיש" משהו. אלא שכדי להיות כך, רוצים שהקרבה הזו "תתפוס" את הצדדים השונים, כולל ההרגשה. וזו באמת עבודה מתמידה, הדרגתית, משמחת.

אבל זה בשביל לאהוב את ה'.

כלומר: המטרה היא לא בשביל לעבוד את ההרגשה שלו, כי נעים להרגיש משהו (אע"פ שגם זה רצון "בסדר,, זה כח באדם), אלא כדי לאהוב את ה'. ואע"פ שיש לך גדרים "מעשיים" (כלומר: גם אדם שאין לו "רגש, כזה, יכול לקיים, "בכל לבבך - בשני יצריך" ,לשעבדם לה', "בכל מאודך בכל ממונך" וכו', אבל בוודאי ששלמות הענין ויסודו היא עם הרגשתו. ובווודאי שצריך לשאוף לכך. זה חיבור כל הכחות לעבודת ה', לטוב.

נראה לי ממש מתסכל לחיות כל הזמן בשאיפה להרגיש משהו שהרגשת בעבר...

ומרגיש לי גם קצת אבוד. כי איך מחזירים רגש? 

אני הייתי הולכת על מסילת ישרים.

כדי להבין מה זאת הדביקות האמיתית הטהורה שאנחנו שואפים אליה.

מהן המדרגות והתהליכים שיש לעבור כדי להגיע אליה.

היא חייבת להיות גם ברגש, חייבת ומוכרחת. ובוודאי שתחושת ה"אורות" שחווינו אי שם בשישית (או במדרשה או כל אחד וזמנו) היא סוג של זריקת עידוד וטעימה קטנה ממה שיכול להיות...

אבל נראה לי יעיל יותר לחוש שמחה בהשתלמות, ולא לנסות לחזור אחורה לתחושה שעניינה להיות דמיונית (כי בסיס החזון הוא הדמיון).

בקיצור, ההבדל ביננו, אם ישנו, הוא בדגשים.

אני אומרת - את רוצה קרבה תמידית עם ריבונו של עולם?

קדימה לעבודה. עבודת התשובה התמידית.

שעניינה שינוי פנימי מתמיד.

איך עושים שינוי פנימי? טיפול (הייתי חייבת)

(ייסורי מצפון במידה ויש) - בירור האמת בשכל - חיבור הרצון - עבודה עם הרגש והמעשה.

זה מתחיל בשכל וזה גם דורש עבודה מאוד קשה. 

לא רוצה להעיק עלייך במבחר פסקאות מרכזיות ששמות את מסל"ש בכיס הקטן...

לילה טוב

הדברים מפורשים לאורכם ולרוחבם של כתבי הרב קוק...

אה, אפשר להוציא עוד ספרים גנוזים, כדי שיהיה עוד פסקאות מנותקות לקרוא ולהסיק מסקנות

(סליחה רבה על הציניות, לא כלפייך בכלל)

אבל גם חשוב להגיד- שהאנשים שכל הזמן חשים חוסר נחת ועובדים להתקדם-

יש להם נחת פנימית, הם לא בנערווינג, לא עצבניים על זה, לא חשים את עצמם שבורים כל הזמן...  יש להם שמחה בזה שהם בעבודת השתלמות קשה

פעם שאלו אותי- נהנית ללמוד במדרשה פלונית?

עניתי- מדרשה זה עבודה קשה , לא באתי להינות. היה לי מועיל? כן

על תפילת ר"ה הראשונה שעשיתי בישיבה

(ספרדי שרגיל לגמור מוקדם, שמתפלל אצל אשכנזים, וגומר את התפילה לאחר חצות, בלי שהוא מכיר שום מנגינה)

אבל אני לא אמתח את העצבים שלכם עוד יותר...

זה לא סותר את השמחה בהשתלמות הפנימית, כמו שאמרת, ואת הנחת, ובעיקר הקבלה העצמית.

נראה לי ששני הדברים חיים בכפיפה אחת באישיות, בצורה מאוד עוצמתית.

ולכן יש רצינות גדולה ואחריות גדולה - ושמחה פנימית עמוקה.

צריך לפגוש כדי להבין עד כמה החיקויים זולים...

והעין איה שבכותרת שלך הוא יסוד 

בעוונותי אני זוכרת מהשיעור הזה רק את העוגיות שושנים שהמלמדת הכינה לנו... לא את הדרשה או את הפירוש על הפסוק

(זה היה לפני... 6 שנים לפחות...) 

אתה לא מתקבל לכת אם אתה לא שורק את זה ישר והפוך מתוך שינה

http://he.wikisource.org/wiki/%D7%A2%D7%99%D7%9F_%D7%90%D7%99%D7%94_%D7%A2%D7%9C_%D7%A9%D7%91%D7%AA_%D7%91_%D7%A7%D7%90

השאלה היא מאיפה זה מגיע? זה מגיע ממקום של קירבה אמיתית? או של חסד אלוקי? אני לא יודע.

מי שעשה מהלך של תשובה מבין שיש תחושה כזו, של אמת נוראה ומדהימה שפשוט נמצאת שם, 

כביכול הקב"ה פשוט מופיע לפניך, פשוט מחבק אותך ומביא איתו את השמחה, כי "השמחה במעונו".

אבל אני לא יודע אם אפשר למשוך את הראשוניות הזו, ואם כן, אם זה בכלל נכון לעשות את זה.

אני לא יודע אם אין בזה "שלא לשמה" או פסולים אחרים.

אני יודע שכתוב שהשמחה במעונו, ושהשמחה היא מלבר, מבחוץ, ומלגו יש עצבות, יש דמעה.(מס' חגיגה), 

אני יודע שהרב זצ"ל כותב שהתשובה מביאה "מנוחה וכובד-ראש" ועם זאת יש בה "נועם אלוקי".

אני חושב שמה שהרב כותב כאן(אורות התשובה, ז,א)-

"הרי הוא מתענג על אושר הנוחם, שמרגיש כי אותו הנועם האלהי המיוחד לבעלי תשובה, הנעים ביותר עם הטעם המעדן של

שבירת הלב ודכאות הנפש, המחוברת עם אמונה עמוקה של הצלה וישועת עולמים."

הוא הוא האידאל, של בעלי תשובה, שאין צדיקים יכולים לעמוד במחיצתם.

אני לא יודע למה את קוראת "אורות" - אם זה זה, אז זו עבודה גדולה מאוד וחשבון נפש נוקב, ותשובה יומיומית כמעט, שאני

בספק אם הרבה מהאנשים עם הגיטרות וה"התבודדות" וה"אורות" יש.

אם את מדברת על התלהבות, או חיות דקדושה, זה עניין אחר.

גם דבקות היא עניין אחר. 

אני חושב גם שבתחילת הדרך אנחנו לא רגילים לנוכחתו של ריבונו של עולם, אנחנו רגילית להסתרה, וברגע התשובה כשיש

גילוי, יש הבדל גדול כל-כך בין מה שהיה לפני שנייה למה שיש עכשיו, שההבדל הוא משמעותי, אבל כל שנייה שעוברת וזה

נשאר, אנחנו מתרגלים. ההרגל הזה דוחף אותנו לחפש קירבה שוב, לרצות את אותה תחושב, זה מנוע רוחני חזק- התחושה

הזו, של קירבת אלוקים. אבל אם נשארים בקירבה הזו, בד"כ אין מנוע, אין כלום, יש רק אורות, וברגע שהאורות יעלמו, אז יתחיל

המאבק האמיתי, העבודה האמיתית, של אותם אנשים, אז יתחיל לנוע המנוע שנבנה, ואז מתקדמים, מתחילים לנוע.

יש מי שקנה את עולמו, יש מי שראה את עולמו בחייו, גדולי ישראל שקיימו את דברי הרמב"ם- "כיצד היא אהבת ה'...", שהיו

דבוקים בו, שהיו שמחים בו, ומצטערים עימו. אבל אני לא יודע אם אותם גדולי ישראל היו נראים מבחוץ ב"אורות", גדולי ישראל 

שאני מכיר שדבוקים בה' אינם נראים ב"אורות" כמו שאני מבין את המושג.

מתכוונים לרחפנים כאלו ב"היי" עם גיטרה ושירי דבקות, שלא ממש קשורים למציאות, אלא יותר נמצאים באיזו אקסטזה רוחנית.

וזה לא מה שאת מדברת עליו- את מדברת על עבודה גדולה מאוד שמעטים מאוד מסוגלים לה לאורך זמן.

אבל אני חושב שהיא משפיעה על העבודה הכללית, לפני שבוע מישהו שאל אותי אם אני יכול לדבר על משהו בלי להתלהב

מזה... אני לא מרגיש שאני מתלהב כשאני מדבר, אבל ככה תופסים אותי, אולי אם הייתי רואה את עצמי מהצד זה היה נותן

לי נחת רוח מסויימת, אבל כשאני בפנים אני תמיד מרגיש את החיסרון וההשתוקקות שלא תמיד מתמלאים, אני לא רואה את

עצמי כנלהב יותר מאחרים בדיבור. אני מאמין שגם אצלך זה ככה- יש מי שיראה אותך ב"אורות", אבל את לא מרגישה שם,

זה לא אומר שהסביבה או חלקה לא רואים אותך ככה.

ואולי גם את

(הבנתי)

http://www.inn.co.il/Forum/Forum.aspx/t670773#7433511

סליחה!

שתראי גיטרות ושירי דביקוס

וככה תתרחקי.

מי יודע, אולי תעדיפי גם לקרוא מסל"ש כדי להסיט את המחשבות מהכאב ראש הזה...

זה בערך מה שקורה לי

(בא לי להקיא)

אם גיטרה ושירים הם הכלי העיקרי או המשמעותי שלך להתקדמות בעבודת ה' - את בבעיה.

אם מדובר ב"משיב נפש", מנוחה שמאפשרת עבודת ה' - לי אין בעיה.

לכל זמן ועת לכל חפץ.

(כתבתי במשך שעתיים הסבר למה נדמה לך שלי אין פורפורציות, מחקתי עכשיו. כואב מדי ואישי מדי ומזעזע מדי. אפשר באישי לבעלי קיבה חזקה שמסוגלים לקבל הסבר איך כל חוסר דיוק קטן מוביל למחלת נפש - במו עיני אני פוגשת את זה שוב ושוב)

ההתנגדות היחידה שלי, היא לעבודת ה' שאינה שיטתית. שאין בה נקודת הגיון פנימית והדרגתית.

לעבודת ה' שבאה מבילבול וקפיצת מדרגות.

כשאני פוגשת "אנשי דביקוס" כאלה, אני מנסה להבין את שיטתם בעבודת ה'.

אם יש להם אחת כזאת, הגיונית, חופשי -- אני גם אלמד ממנה.

מעולם לא נכנסתי פה לדיונים המגוחכים בעיני, על חב"ד מול ברסלב, חסידות מול ליטאיות, מרכז מול הר המור. זה מגוחך, כי אלה שיטות שונות ובכל אחת מהן יש נקודת אמת ורצף פנימי.

הסיבה שאני נמצאת במקום מסויים היא נטו נטיית לב. לא איזה אמת אובייקטיבית. 

אבל מפחיד אותי אנשים מבולבלים. 

ולמדתי בחיי, שאדם שלא ממלא כרסו בש"ס ופוסקים, עסוק בעמל תורה מתמיד, לא יכול להנחות דרך בעבודת ה'. ולא להיות מודל לחיקוי. כי גם אם יש אחד מאלף כזה - יש אלף אחרים שהם מה שכתבתי בהודעתי הראשונה בשרשור. ובכל מקרה זה לא מתאים להמון.

זאת לא טראומה, זאת בחירה שלי להכיר את העולם האפל והכואב של מחלות הנפש, העולם שכולם בורחים ממנו בלי להבין ששם נמצאת ההשתקפות של המשמעות האמיתית של כל בחירה שלנו.

וזאת בחירה של אנשים נורמליים מהיום יום שלי, שהזהרתי במשך שנים בדיוק מהדברים האלה, לחפש אותי כשהם משתגעים. לא את אנשי הדביקוס שבנו בהם תורה שכולה קרעים קרעים מבולבלים.

אז אני קיצונית, מתוסבכת, חסרת פורפורציה, מגזימה, פאנטית, חסרת סובלנות, לא מאוזנת, תגידי מה שתגידי. את לא מעליבה כי אני כבר לא מתרגשת.

האנשים שהאשימו אותי בחוסר איזון במשך שנים - בסוף מתפרקים (עלי!) ומגלים שמי שבאמת פה לא מאוזן זה הם.

ולכן הדברים האלה מקפיצים אותי.

לא מספיק מדוייק. 

(וכדי לאזן - יש גם מחלות נפש שמתפתחות משכל שחורג מגבולו. הרב כותב על זה הרבה. כשמישהו פה יגיד דבר שיקפיץ אותי בצד הזה, מבטיחה לך שאני אזדעזע. אני אפילו מכירה את הצד הזה הרבה יותר טוב...)

ועוד מילה אחרונה.

את חושבת שיש כזה פער עצום בין רבותייך לרבותיי, בעוד שאולי הם לא לגמרי זהים, אבל הם מאותו בית מדרש. תשאלי את הרב יהושע שפירא למי הוא כפוף... (ומה דעתו, איך עובדים עבודת ה', קודם בשכל או קודם בחוויה)

בזה שהמפגש האינטנסיבי שלי עם ההשלכות במציאות, גורם לי לכאוב את הנושא כל כך.

תעברי לקרוא את מתן.

אני לא יודע אם זה נכס שאפשר להשיג ע"י עבודה, אולי זה נשמות שזה הטבע שלהן..

ולא יודע גם איך אפשר לשמר כזה דבר, מטבע הדברים רגש זה דבר שבא והולך, עולה ויורד, ככה שלשמור עליו במצב "גבוה", בצורה סטטית זה לא נורמלי..

אני אישית באורות במקרים בהם אני חווה חוייה רגשית, והיא חודרת לתוך כולי, תחושה שמאוד קשה להסביר,

מעין פרץ רגשות שהיה גנוז בתוכי, והשיר/החתונה/הסיטואציה גרם לו לבקוע..

למשל כשאני רוקד בחתונה לצלילי השיר "אשריכם ת"ח" ואני רואה מעגל של ת"ח גדולים רוקדים ביחד, אני מסוגל לבכות..

איך אפשר לשמר למשל, תודעה של הודאה להקב"ה על הבריאות היום יומית?

אישית, כשאני רואה אדם עם מוגבלות פיזית קשה, אז אני אומר לעצמי "ואוו, ב"ה שאני בריא"!

איך חיים "וואו, ב"ה שאני בריא" בצורה יום יומית? או איך חיים "לב טהור ברא לי אלוהים" בצורה יום יומית, ולא רק בהקפות שניות?

מה שאתה שואל, זה איך לחיות יותר את תודעת החיים שלך.

תשובה פרקטית: לימוד תורה.

תשובה מהותית: יש לך "לתשובת השנה" של חוסן ישועות? יש שם מאמר בעניין של הרב צוקרמן.

במקום שאני אתחיל להתנסח. המקור תמיד עדיף...

ב"ה אני זוכה ללמוד תורה בישיבה כבר כמה שנים, אבל עדיין, הלימוד תורה לא גורם לי (אישית) לחיות את התודעה הזו.. 

אני יכול ללמוד כל היום, ועדיין לא לחיות את "טוב להודות לה'", "אשריכם ת"ח" "אשרי מי שגדל בתורה", "וואו, אני בריא, יש כ"כ הרבה אנשים שלא לצערי" "החיים בעוה"ז זמניים,הנה עוד אחד מת.." ועוד ועוד.. אפשר לענות בפשטות, שזה תפקיד התפילה, אבל עד שאזכה לכוון בכל התפילה..

אני מנסה דברים שנראים לפעמים מוזרים כדי לחיות את זה, כמו לשים לי תמונה של ילד נכה בתפילה בברכת "רפאנו", יש דברים יותר קצת נועזים אבל כבר יחשבו אותי למוזר מאוד..

ויש לי את לתשובת השנה..

"להפוך את התורות לתפילות" בלשון ר' נחמן, או כמו שהרב כותב בהמון מקומות שתפקידה להפוך את המושכל, לרגש ורצון.. כשמתפללים רפאנו, אמורים לחיות את תודעת ההודאה על הבריאות, וב- ובנה ירושלים, אמורים לרצות את זה, לחיות את זה, כשאומרים "טוב להודות לה'" אמורים לחיות את זה באמת. אבל ההרגל, ההרגל.. אויבנו הגדול.. (לכא' התפילה נותנת מענה לרוב הדברים כשחושבים על זה אם לא להכל..)

"עבודה שבלב"- מעבדת את הלב, משנה אותו.

התפילה היא רק כלי כדי להביא למציאות את התורה.

זה לא מתחיל שם...

"מניחים חיי עולם ועוסקים בחיי שעה" - יש מאמר של הרצי"ה בהקדמה לעולת ראי"ה, עיין שם.

טבעו של הרגש שהוא נשחק, אם לא מעדנים אותו בשכל.

ככל שאני פוגשת דברים מזעזעים במציאות - אני פחות מתרגשת מהם...

עם הזמן צריך משהו יותר קיצוני ויותר קיצוני כדי שתפלט לי אנחת רווחה: "תודה ה' על הבריאות".

אז כנראה שזאת לא שיטה מספיק טובה לחוות תודעת חיים.

(ואגב, לא בטוחה שמותר הלכתית להביט בתמונה/משהו אחר בזמן שמו"ע)

אבל באמת, אתה לא צריך אותי, תפתח עמוד פ"ב ותהנה מכל רגע.

(אם אח"כ רוצה לפתח את זה פה, אז בכיף)

לא הבנתי כ"כ מה באת להגיד..

(אבדוק,תודה על תשומת הלב, לא חשבתי על זה)

אם ננסה לתמצת- החוויה שאני רוצה זה לחיות את הטבע שלי (הטבע שלי מודה תמידית להקב"ה, וכו'), ותפקיד התורה הוא לחשוף את הטבע העצמי, וממילא כשהוא יהיה חשוף ומוצא לפועל אחיה אותו.

א"כ לכאורה כל עוד שאני לא חי את טבעי בצורה מלאה זה לא יקרה מאליו..עוד ארוכה היא הדרך

השאלה היא האם כל עוד לא הגענו לשם, צריך לעשות מעשים "מלאכותיים" כדי לחוות את זה? (מצד אחד- זה לחוות "רגעים של אמת" מצד שני זה לא האמת, וגם זה יכול להישחק וגם לזה אפשר להתרגל, האמת היא לחוות את זה תמיד..)

מסופר על הרב חרל"פ (בספר שירת הי"ם, שמומלץ מומלץ מומלץ) שכדי לחוות את "יזכור לו יום המיתה" הלך להתנדב בחברא קדישא.. יום אחד כשסחב עם הקברנים ארון קבורה, משהו שם התקפל והיה רעש מהארון, הרב שאל מה זה? ענו לו (בצחוק): המת התעורר.. מיום למחרת הרב לא הגיע. שאלו אותו למה- הוא אמר: אם קברנים צוחקים על זה, כנראה שגם זה נשחק..

מה שמדהים בסיפור הזה שהרב חרל"פ שהיה צדיק עליון, קודש קודשים, גם עשה מעשים לכאורה מלאכותיים.. 

קראת את מה שהוא כתב על "השתלמות"?

הוא כותב במאמר הזה על השאלה שלך מכל צדדיה... מדרגה נוספת מעל לקריאה פשוטה ב"אורות התשובה".

קודם כל, שים לב שהוא מדבר על תודעה, הרבה. (ולא רק הוא, זה שריטה קווניקית)

באמצעות התודעה אתה מגביר את הופעת החיים בעולם. מצווה צריכה כוונה. 

אבל הופעת החיים קיימת תמיד, כל הזמן, ובעצם חייך אתה תמיד תאשר את העובדה הזאת - שה' מחיה אותך. 

הכח שלך, כאדם בחירי, 

זה להסיר את החטאים שחוסמים את החיים מלהופיע בכל עוצמתם

ולהגביר את העוצמה באמצעות תודעה - לימוד תורה.

וכאן אני אתחבר לנקודת ההשתלמות - כל התקדמות שאתה עושה, אתה מופיע יותר חיים, וחי יותר את חייך.

מאז שלמדתי את זה פעם ראשונה (סדרת שיעורים ארוכה שחייבים בה קביעות כידוע...)

אני לא אגיד לך שאני חיה את מה שביקשת. שאני כל רגע מודה לה' וכל זה = שיש לי כוונה מדוייקת בכל דבר.

אבל עובר לי בראש כמה פעמים ביום, שבמעשה שאני עושה (החל ממצווה וכלה בטיפול...), אני מופיעה עוד חיים, אני יותר חיה, 

אני עושה את רצונו בזה (כוונה).

וזאת האמונה. אבל לפה כבר ממש לא נכנס... זה מופיע במאמר.

לי זה ענה על השאלה שלך, אם לך לא - הזהרתי מראש...

ושלא יובן אחרת - אין בכוונתי לענות עליה לחלוטין. זאת רק קריאת כיוון לבירור. קטונתי...

לשאלה הספציפית - אתה עונה לעצמך...

בוודאי שיש למציאות השפעה עלינו. אבל זאת לא דרך ליצור שינוי נפשי לאורך זמן.

השינוי חייב להתחיל ממימד התודעה. כנראה שהרב חרל"פ, שלמד כמה שנים לפני שהלך לבית קברות, היה צריך "פוש" אחרון (ובסוף כנראה גם זה לא עזר...).

או בשבילנו, המעשה יכול לעזור לדמיון שלנו להציב שאיפה. כמו שלדעתי תפקיד ה"אורות" שלפעמים מגיעים בעבודת ה'. זה דמיון, אבל זה תפקידו. קריאת כיוון למה אנחנו שואפים.

אבל לדעתי האישית, לא הייתי פועלת באמצעים מלאכותיים... החיים מטבעם מזמנים לנו מפגשים עוצמתיים שמציבים לנו רף.

[ביחס למסר הקודם, שלא הבנת את כוונתי - גם התפילה, היא כלי יותר "מעשי". יותר גבוה מלהיות קברן, אבל גם מאמץ להתכוון בתפילה בלי ללמוד תורה קודם, זה מאמץ עקר קצת...]

שנזכה לגלות ולחיות את טבענו האמיתי בע"ה.

אז אתה יודע איפה באמת אתה עומד 

תמיד יש את השאיפה הזאת להיות באורות להיות בשיא

אבל אני חושבת שזה בדיוק שבע יפול צדיק וקם

לפעמים אתה באורות ולפעמים לא . זה חלק מהעניין וחלק מהניסיון

ואדרבא - כשאתה לא באורות אז אתה נבחן באמת ברררררר

תעריפים הבאים לחפות על מיתוג מאוד גרוע ומעמד בעייתי מאוד בשוק התקשורת, מבחינת שירות הלקוחות שלה ותמיכה טכנית בתקלות.  

תשובת Gemini:

המוניטין השלילי של חברת הוט (HOT) בשוק הישראלי אינו מקרי, והוא תוצאה של הצטברות תלונות וביקורת ציבורית לאורך עשרות שנים. למרות ניסיונות של החברה להשתפר בשנים האחרונות, היא עדיין נתפסת על ידי רבים כ"סדין אדום" בתחום השירות.

להלן הגורמים המרכזיים שהובילו למעמד הזה:

1. שירות לקוחות ומערך הטלפוניה

במשך שנים, הוט הייתה מזוהה עם זמני המתנה ארוכים במיוחד (לעתים מעל שעה) במוקדי השירות והתמיכה. למרות שמשרד התקשורת החיל תקנות מחמירות (כמו "חוק ה-3 דקות"), הזיכרון הציבורי של חוסר האונים מול המענה האוטומטי נותר צרוב. בנוסף, לקוחות רבים התלוננו על יחס לא מקצועי או חוסר יכולת של נציגים לפתור תקלות מורכבות.

2. קשיים בתהליך ההתנתקות

אחד המקורות המרכזיים ל"שנאה" כלפי החברה הוא הקושי להתנתק משירותיה. בעבר נפוצו סיפורים רבים על לקוחות שביקשו להתנתק אך נתקלו בנציגי "שימור לקוחות" אגרסיביים, או שגילו כי החברה ממשיכה לחייב אותם חודשים לאחר שהודיעו על סיום ההתקשרות. התופעה הזו הובילה להקמת אתרים כמו "Hot Sucks" (בעבר) ולתביעות ייצוגיות רבות.

3. "שיטת מצליח" וחיובים עודפים

החברה נקנסה לא פעם על ידי הרגולטור בשל חיובי יתר או העלאות מחיר חד-צדדיות ללא הודעה מספקת. לקוחות חשו שהם צריכים "לשמור על המשמר" ולבדוק את החשבונית מדי חודש כדי לוודא שלא נוספו לה שירותים שלא ביקשו או שהמחיר לא קפץ פתאום.

4. תקלות טכניות ותשתית

בעוד שתשתית הכבלים של הוט נחשבה בעבר למתקדמת, היא סבלה (ועדיין סובלת באזורים מסוימים) מתקלות שדורשות ביקור טכנאי. הדימוי של "הטכנאי שלא הגיע" או "חלון זמן של 4 שעות" הפך למזוהה מאוד עם החברה, מה שהוסיף לתסכול הצרכני.

5. שיווק אגרסיבי

הוט ידועה במאמצי שיווק ומכירה אינטנסיביים מאוד. לקוחות שעזבו את החברה או כאלו שרק התעניינו בשירות מדווחים לעיתים קרובות על טלפונים חוזרים ונשנים ממוקדי המכירות, גם לאחר שביקשו להפסיק זאת.

נתונים מהתקופה האחרונה (2024-2025):

* דו"ח משרד התקשורת: גם בנתונים העדכניים, חברות מקבוצת הוט (כולל הוט מובייל) מככבות לעיתים קרובות בראש רשימת התלונות המוצדקות של הציבור.

* קנסות: רק לאחרונה הוט מובייל נקנסה במאות אלפי שקלים בשל חיובי יתר, מה שמעיד על כך שחלק מהבעיות המבניות טרם נפתרו לחלוטין.

לסיכום: השילוב בין שירות בעייתי בעבר לבין קשיים בירוקרטיים בהווה יצר "מותג" שנתפס כדורסני ולא קשוב לצרכן. עם זאת, חשוב לציין שהחברה משקיעה בשנים האחרונות משאבים רבים במעבר לערוצי שירות דיגיטליים (וואטסאפ, צ'אט) כדי לנסות ולשנות את התדמית הזו.

זה לשון הרע לתועלת, נכון?

דווקא המוקדנית שפנתה אלי היתה נחמדה. אמרתי לה שאני אחשוב על זה ואענה לה והיא לא פנתה יותר (עדיין. עבר די זמן)

אמנם רימון השתפרו מבחינת זמני ההמתנה, אבל עדיין קורה לא  פעם שאני מספר 35 או משהו כזה, וקרה שהספקתי לחלום כמה חלומות

מאוד נחמדים תוך כדי ההמתנה וממש התעוררתי בחלחלה כשהם ענו....   צריך כנראה להתקשר מוקדם בבוקר.

אבל הם בסדר. תמיד אדיבים תמיד סבלניים  והאמן לי שעם חוסר הכשרון הטכני שלי - הם מלאכים!

הבעיה היא שלמרות החסימה הגבוהה, לפעמים נפתחים דברים בעייתים ולעומת זאת, נחסמים דברים לגמרי כשרים, כמו למשל: כיצד להחמיץ מלפפונים מלוחים.

כך שמעדיפה חסימה הרמטית יותר. נטפרי למשל. רק חוששת שאם ארצה להקשיב למוסיקה אחרת, הם יוקיעו אותי בשער העיר....

אני קצת מרחמת על הוט ומקווה שבכל זאת יצליחו.  

תודה לך.

גם אני מתעניינת בתחביבים של אנשים, כי משעמם ליי בחיים 😩 (לא כל היום אבל לפעמים באלי למלאות את היום שלי במשהו והכל מבאסס).

ועל הוט שאלת כמה פעמים, לא קראתי את כל התגובה שכתבו לך אבל ידוע שמלאא אנשים מתלוננים עליהם וזה משו שצריך לדעת לפני כדי להתחשב בו.

עם חוגי אמנות למשל: ציור, קרמיקה, שזירת פרחים וכו' וכו'.

או טיול פעם לחודש, או לנסוע לעיר חדשה שאף פעם לא היית בה,

או להתנדב במשהו שמעניין אותך ואת יודעת לעשות זאת טוב וללמד אחרים?

(עד כמה שזה נשמע משעמם ומעצבן, שמתי לה שללמד או לעשות משהו

חינם לזולת, נותן סיפוק; מרגישים שעושים משהו משמעותי בחיים..

או לקרוא, או לרקום לך תמונה, או לסרוג לך משהו נחמד, בשתי מסרגות

או אחת - באינטרנט אפשר ללמוד הכל - יש המון דברים...

לא שאני טובה בזה, אבל חייבים למצוא משהו שמעניין, שמעסיק

שמעשיר את החיים...

אני אומרת לפעמים לבת שלי: אסור להגיד : משעמם. אסור שיהיה משעמם בחיים. הזמניים והיקרים האלה. אסור!

(גם לעצמי אני אומרת את זה. נכון שהכי קל זה ללכת לבית קפה עם חברה, לאכול עוגה, להזמין גלידה, לראות

סרט...זה נחמד אחת ל.....אבל באמת, זה לא שנותן באמת שמחה)

לחיות כל יום בפני עצמו ולהשתדל למלא אותו בטוב, בעניין, בשמחה, בחסד כל שהוא..

לא שאני טובה בזה. לצערי. אבל יודעת שזה כך.

יש ס פר "אל דאגה" ויש לו עצה טובה שהוא קורא לה: רק היום. ומביא רשימה של דברים. מאוד יפה.

התחביבים שלי הם קריאת ספרים (אבל אין הרבה ספרים איכותיים), לאכול (אללי!), בעלי חיים, טיולים בטבע (שאני כמעט אף פעם לא עושה)

וללמוד איזו שפה. סתם כך. זה נחמד.

אבל באמת אני חושבת שצריך וכדאי לעשות מעשה חסד אחד ליום, קטן ככל שיהיה.

טוב. זו לא הטפת מוסר. זו הצעה. והיות ואני כבר סבתא (ראי הבורות שלי במחשבים...) אז אני פשוט משתפת אותך במה שאני חושבת שכדאי. בראש ובראשוה - לי. לאדם שאני.

ואז - גם לך.

אגב, אפשר ללכת לגן חיות אחת ל....הפינגווינים מקסימים ושמעתי שיש להם פנדה אדומה!

למדור של הזוחלים את לא חייבת להיכנס. אלא אם את אוהבת..

הא, יש את האתר "התבוננות פנימית" - מכירה? אם את חבדניקית אז בטח כן. ואם את לא מכירה. כדאי מאוד. נפלא. זה של ד"ר יחיאל הררי, שכתב את "סודו של

הרבי" והוא מדבר שם על כל הדברים שבעולם: שמעסיקים אותנו, שמדאיגים  אותנו, שמעציבים אותנו....הכל. הוא חבדניק חבדניק!

שבוע טוב!!

בהצלחה בהגשמת התחביבים.

לכבי הוט, אם כוונתך לפלאפון של הוט-מובייל, טל תתקרבי. התעריף אולי נמוך אבל פעם עברתי אליהם והייתה קליטה על פנים (או ליתר דיוק: לרוב לא הייתה קליטה), ומאז ועד היום (כ6 שנים) לא הצלחתי לנתק את הקו הזה...

באינטרנט הביתי נדמה לי שהם בסדר. יש לי וכשקראתי הגיעו מהר ותיקנו והיה בסדר. יש לפעמים בעיות אבל יכול להיות שזה לא דונה מחברות אחרות.

לי יש קליטה מעולה בהוט

אבל השרות לקוחות שלהם מזעזע

רודפים אחריך ולא משחררים וחופריםםםםם

וברגע שאתה עובר אליהם אין מענה ואין תקשורת

בני הבית אומרים שלא כדאי וגם רוב התגובות כאן לא המליצו בחום...

תודה!

אחרי שאני זוכה להכיר קצת את המשתתפים (שונאת את המילה "ניקים"....)

חושבת, שכפי שלא הייתי מציעה לבחור ישיבה חרדי "ספרות יפה" - אז גם לכם - לא.

הרי אתם בחורים "נקיים" (לא ניקים!)

וזה לא מתאים.

לא מדובר כמובן על ספרות  "מלוכלכת" ולא צנועה בעליל -

אבל על כל מי שמחליף בספריה ציבורית עירונית, לדעת שלא

ימלט מאי אילו דברים שלא שייכים אלינו. ושומר נפשו ירחק.

משתדלת מאוד, בעזרת השם, לקחת כאלה שכמעט מאה אחוז,

אבל כפי שאמרתי למעלה... לעתים, יכול להופיע משפט או

פסקה לא שייכת. (לא מדובר חלילה על חוסר צניעות בוטה).

אז אם אתה/אתם בכל זאת קוראים לעתים בשביל להתאוורר

או משהו, יכולה להמליץ על ספרים שאני אוהבת ולטעמי -

הם טובים.

וחס חלילה לא רוצה להכשיל אף אחד.

בנות - זה קצת אחרת. אני בכל אופן קוראת

וגם לבנות, משבגרו מספיק, נתתי.

(לפעמים עם קצת יסורי מצפון, אבל יש ספרים

שהסיפור, הרעיון, התיאור בהם - משותפים

לאנושות כולה). ולפעמים, מה לעשות, קשה לי

עם "עם לבדד ישכון", מבחינה זו.

שבת שלום לכולם!

ספרים על השואה, חרדים, שאין שאלה בכלל.

אני קורא כעת את המתבגר של דוסטויבסקי

לפני כן קראתי את למי צלצלו הפעמונים של המינגוואי

לפני כן קראתי את נרקיס וגולדמונד של הרמן הסה

ע"ע וידויו של ר' אריה לוין על קריאת הרוזן ממונטה כריסטו

דוסטויבסקי כנראה נקי

המינגווי - מן הסתם גם כן

השלישי - נשמע כמו משהו פילוסופי , לא?

אלה לא ספרים שהתכוונתי אליהם. 

יש למשל סופרים אמריקאים טובים, אבל הם לא ספרים העוסקים במלחמה כמו "למי צלצלו הפעמונים".

יותר במצב החברתי וכו'.

לא הבנתי "וידויו של הרב לוין זצ"ל"; לא ייתכן שהוא קרא את הרוזן ממונטה כריסטו!

המינגווי לא לגמרי נקי

הרמן הסה בכלל לא נקי ואמנם הרעיונות פילוסופיים אבל העלילה עלילתית

אילו סופרים אמריקאיים?

תחפשי בספר "איש צדיק היה"

הוא קרא כילד ואמר שהוא נהנה (הסתיר מהמשגיח). אבל הפואנטה בסיפור שם היתה שספרים עלילתיים מעניינים רק פעם אחת וספר בראשית מעניין כל שנה מחדש

נקי - לא בינו לבינה , לא ניבול פה , לא לשון גסה (למעט אם זה ז'רגון חברתי), לא זול.  וכו'.

ויליאם פוקנר

ג'ון סטיינבק

אלה הסופרים האמריקאים שהתכוונתי אליהם;  את ויליאם פוקנר ניסיתי פעם אבל זה מן סלנג (של כושים אני חושבת)

שלא התאמצתי.

סטיינבק, אולי "קדמת עדן" (לא בטוחה), גם סלנג כזה של אנשים פשוטים, ומדכא. אז לא המשכתי.

אבל נחשבים לסופרים רציניים. איכותיים. 

יש ספר של עמוס אילון (אם אינני טועה) העוסק נדמה לי בתקופה של לפני עליית הנאציזם: רקווים גרמני. 

הרב נויגרשל הזכיר אותו אז לקחתי אותו מהספריה. ספר חשוב. מרתק. היסטורי.

אהרן אפלפד - איכותי אבל מדכא (אותי בכל אופן)

תומאס מן הגרמני. איכותי.

יש ספרות טובה יפנית וסינית כשהרקע קומוניזם ומלחמת העולם השניה, כמו:

(נראה לי שהסופרים היפנים/סינים (לא מכירה כמובן את הכל, לא את המודרנים,, יותר נקיים).

עץ המשי

רח' הפרחים הלבנים

ברבורי פרא (לא קראתי הכל אז לא מתחייבת)

מוות בשנחאי

סודוקו רוצה לחיות (סופר גרמני למרבית הפלא)

ועוד. 

ואת הספרים של מסורבי העליה דאז:

לא אירא רע  - שרנסקי

יד בחשיכה  - אידה נודל (משהו!)

גם סלינג'ר - התפשן בשדה השיפון.  יש קטע שאפשר לדלג עליו אבל זה לא "לא נקי" במובן שהתכוונתי אליו. אבל לא בטוחה שזה מתאים לך.

זה ספר, עד כמה שהבנתי, על נער בגיל ההתבגרות עם כל הבלבולים (אבל לא בקטע של בינו לבינה).

עד כמה שאני יודעת, סלינג'ר עצמו לא היה "חלק" נפשית. אבל בעיני הוא סופר טוב. איכותי. אמיתי.

לומדים אותו עכשיו לבגרות, נדמה לי.

קראתי סיפורים אחדים שלו באנגלית (לא בטוחה שמתורגמים)

האנגלית שלי לא מאה אחוז, רחוק מזה, אבל סיפורים שאינם

קשים לקריאה. 

עצוב ומדכא. מאוד. הוא עצמו , נדמה לי,  סבל מהתמוטטות עצבים,

לפי אחד הסיפורים. אולי קשור למה שעבר במלחמה (השנייה?)

לא בטוחה.

קראתי ואהבתי את

הר הקסמים

בית בודנברוק

מוות בוונציה

התחלתי וזרקתי לפח במיאוס: הנבחר

קראתי את שני הראשונים; הר הקסמים - תיאורי המחלה הגעילו אותי וגם לא הבנתי איך זה משל על החברה באירופה (לא סיימתי הכל)

יש את "יריד ההבלים" של תומאס הרדי הבריטי. לא סיימתי כי גם הוא לא ספר המביא לשמחה יתירה....נחשב לספר טוב.

יש ספר אמריקאי "עדין הוא הלילה". של פיג'רלד. דפדפתי. נראה ספר טוב. 

יש את "במערב אין כל חדש"

"החייל האמיץ שוויק"

מאוד מאוד ישנים. בזמנו, התרשמתי. אנטי מלחמתים.

את "היום אינו כלה" סופר מאחת הארצות ששמותיהן מסתיימות בטן...פקיסטן, קיריגיסטן, אוזבקסיסטן.......

ואת  "הדבר" של קאמי.  אקזסיסטצינליזם. אז כמובן כפירה בהשם ובמשהו רוחני בכלל.

שבת!!!!   עדיין לא התחלתי כלום!  אנחנו נרעב!!!

שבת שלום!

התחביב שלי (ספרים) הוא בעוכרי. ממש!

מה יהיה עם שבת?

דוד זריצקי - בצל צח - כל כך יפה ויהודי ועדין. נוגע ממש בנשמה.

סלינג'ר מסתבר כן מתורגם. אבל מציעה לקרוא את רוב הסיפורים רק במצב רוח טוב! (ממוצא יהודי: אמא קתולית ואבא יהודי)

עוד משהו:

גם ספרים טובים ובעיקר ספרים טובים, עלולים להכניס אלינו, מבלי שנרגיש, דרך הדלת האחורית,

מושגים והשקפות זרות. הרבה. זה לא הכי מיטיב עם הנשמה היהודית שלנו....

 בעיקר נוצריות.

למשל, קראתי על "מובי דיק" שיש הרבה נצרות;  לא קראתי, אבל חושבת שכנראה

הכוונה לא שמטיפים שם לנצרות. אבל ההשקפה, מושגים, ראיית החיים, העולם -

לזו הכוונה כנראה.

הרב ד"ר ליכטנשטיין (ראש ישיבת ? ) ז"ל, שהיה ד"ר לספרות אנגלית מאוניברסיטת הווארד,

אמר בשיחה עם חיים סבטו שיבדל"ט, שהספרים המסוכנים ביותר (דיבר על ספרות   ילדים)

הם דווקא אלה הטובים.

אז אולי באמת כדאי  להתרכז יותר בספרים כמו הארי פוטר וכל הספרות הבדיונית הקיימת

עכשיו (ערפדים וכאלה...). זה לפחות לא מכניס שום דבר דרך הדלת האחורית ואם כן

 - לא עמוק מדי.   וילדים לא מתרכזים בזה. זה עוד סממן של מתח או הרפתקאה עבורם.

(מוטיב האייל שראיתי שם, שייך למסורת הנוצרית. נדמה לי. שים לה לגרביים החמות,

וכאלה שמוכרים אצלנו בחורף (ענקיות כאלה עם פרווה בפנים), או סוודרים -

יש שם בד"כ הרבה איילים.

הארי פוטר קראתי את הראשון ולא יכולתי לישון בלילה; הרגשתי כזו טומאה...

ולא שאני צדיקה, הלוואי. הספר השני היה מגעיל ומפחיד.

אחר כך התרגלתי.   השלישי...

וזהו - יותר אני לא אמשיך לקרוא כדי להתחנף לנכדים. בלי נדר. (חייבים למצוא נושא אחר לשיחה עם הילדים!)

אבל למבוגרים, לא חושבת שקיימים ספרים מ סוג זה.

יש ספרי מסעות. גם לא כולם. מה שכן אפשר:

מסע קונטיקי

אינדיורנס

שניהם - מסעות אמיתיים.

מסעות אחרים - לפני שמתחילים לקרוא אותם, אפשר לשאול אותי. אני אהיה הרעה שקראה ועכשיו מזהירה את האחרים...

אפשר גם "3 כוסות של תה". לא ממש מסע אבל הרפתקאה אמיתית. 

:

 ממשיכה לשבת.

באמת שבת שלום.

ולכן כדאי לשלם באהבה את המחירים שיכולים להיות ביחס לעניינים של יציאה מאיזור הנוחות.

יש עיקר ויש טפל

מה שעיקר - כדאי להתעקש ולא לוותר

מה שטפל - כדאי להתגמש ולוותר.

אני מאמין שלכל אדם יש עיקר וטפל שונים (קצת או הרבה)

בהצלחה! 😴

אבל אני באמת דיברתי על כרית לשינה.

לא יודע איך להתייחס לכל הוריאציות האלה.

לא מבין את זה בכלל

בכל מקרה, תודה 😀

שלח צילומסך של הגלריית כריות נעזור לך לבחור

"אפשר כרית? הכי פשוטה"

היום אני יודע שכריות שהן לא רכות מדי יותר נעימות לי, אז הייתי מרגיש רגע ואם היא לא טובה הייתי שואל "יש אחת פחות רכה?"

(אבל בטח יש כאן אנשים שיהיה להם דברים חכמים יותר להגיד 🙃)

יש לנו רימון. חשבנו לעבור לHOT (אולי המודם בזק) יותר זולים בחצי, נדמה לי.

השאלה אם הם טובים. ברור ששניהם עולים כסף.

תודה.

הם אמרו לי שאפשר לסנן כמו רימון, או להישאר עם הסינון שלהם ואפשר לעבור לנטפרי.

אז אם זה כך, שווה לעבור אליהם? (חצי מחיר) 

ספק אינטרנט

והגנה

HOT מספקים אינטרנט

רימון מספקים הגנה

הם דיברו על ספק. האם כדאי או שיהיו מליוני תקלות מביכות?

יש ספק תשתית שזה אומר הוט ובזק

ויש ספק אינטרנט שזה יכול להיות הוט בזק אינטרנט רימון פרטנר סלקום ועוד

אני מבין שאת רוצה לברר על מצב של לקבל תשתית מהוט ואינטרנט מרימון

ממה שזכור לי מפעם, רימון והוט פחות מסתדרים ביניהם

מה שאומר שאם תהיה לך תקלה כל אחד מהם ישלח אותך לצד השני לטפל בזה, ואת תישארי תקועה, וזה חתיכת כאב ראש לסנכרן בין שתי המוקדים עד שאחד מהם מוכן באמת לטפל בזה

אולי היום זה כבר השתנה... אני לא מעודכן

יש אבל לרימון חבילת בנדל, שזה אומר שגם את התשתית של בזק והוט וגם את האינטרנט את מקבלת דרכם, ואז אם יש לך תקלה באינטרנט אז את פונה רק לרימון, והם ידאגו ויטפלו לך בהכל כי רק להם את משלמת

אין לי מושג לגבי מחירים, ומן הסתם שיש חבילות של הוט ובזק שמשלבות אינטרנט לבית עם טלפון ביתי למי שעוד משתמש בזה וזה יכול להיות גם כולל מנוי סלולרי משפחתי של הוט מובייל אולי, ואז בסוף זה יוצא יותר זול מאשר הבנדל של רימון
 

אבל בעיניי בכל מקרה כדאי את הבנדל של רימון נטו בשביל התקלות

אלא אם אתם מברי המזל שאף פעם אין להם בעיות באינטרנט ואז אתם יכולים להיות סבבה עם השילוב של תשתית מהוט ובנפרד אינטרנט מרימון

תודה רבה.

תקלות?!   אף פעם אף פעם......אוף! שובפם הלך לי החומר......

עם נטפרי יותר קל אם את יודעת?

1. כנראה קשור לסינון כמו שאמרו ובהצלחה עם זה!!

2. לאחרונה אני אוהבת לקרוא ספרות בעברית ופחות מתורגמת. תלוי בסיגנון שלך גם על העלילה אם את אוהבת משהו יותר עם קשר מקומי אלייך או סיפור דימיוני זר יפה או מרגש במיוחד. וברור שהולכים לספריה מאיפה עוד תביאי ספרים? אם יש באיזור מגורייך ספריה ציבורית טובה יהיו שם גם ספרים ישנים שלא מוצאים בחנות וגם חדשים וטובים וזה נחמד, ובכלופן אפשר לבקש מהם (אני בכוונה לא ממליצה ספציפית כי אני גם לא כזאת תועלת ספרים. היום יש לי יותר פנאי לקרוא ספרות יפה אבל אין לי ידע רחב בזה 🤷‍♀️ אני מכירה אחד גיק של ספרים אבל) ממליצה בכולופן לבקש המלצות או לקרוא ביקורות לפני שאת בוחרת כי באסה להתחיל ולהישבר אחרי 3 עמודים חחחח

בס"ד

תודה על התשובה! אני דווקא קראתי הרבה ויכולה להמליץ על ספרים איכותיים (לענ"ד).

דווקא ספרות עברית, פחות מכירה כי פחות אוהבת. יש את אהרן אפלפלד שהוא מצויין

אבל...מדכא קצת. סביב השואה.

אם את רוצה לקרוא ספר נחמד ולא ארוך, נסי את "זאת הפעם....." , תמר  וייזר.  למרות שמדובר

על קשר שלדעתי אינו מומלץ. אבל היא כותבת נחמד, זורם וכיף לקרוא את הספר.

זה אגב סיפור אמיתי.

"משחקת באש", טובה מורדו. מתורגם מאנגלית. מרתק.  

הוא די כבד ומדכא. לוקחת את זה בחשבון?

ממליצה שוב על "זאת הפעם.." של תמר וייזר. כיף לקרוא. ויש שם קטע תפילה - משהו! מעורר קנאה ממש.

בנטפרי הכל חסום כברירת מחדל, ואם את רוצה לפתוח משהו אז צריך להגיש בקשה, והם מחליטים אם לאשר או לא. בכל מצב של ספק החסימה נשארת. בכל מצב של אי עמידה בתקנון הרבנים החסימה נשארת. ועל זה הדרך.

נופים - יש אתרים של מאגרי תמונות מאושרים.

הרצאות - רק אם זה חרדי. גם רבנים מהציבור שלנו חסומים שם.

מוזיקה - לא יודע, אבל מן הסתם כמו לגבי נופים. כלומר מאגרים ספציפיים של מוזיקה ממקור חרדי.

מניין הידע שלי? לאח שלי יש נטפרי.

א. תמיד ראיתי את הביטוי הזה כאמירה נוסטלגית שמתרפקת על העבר, ולדעתי זו אכן הייתה כוונת המשורר. (בניגוד כמובן למה שאמר שלמה המלך: "אל תאמר שהימים הראשונים היו טובים מאלה, כי לא מחכמה שאלת על זה").

האם מישהו בכלל משתמש בביטוי הזה, או מקשיב לשירים הישנים האלה? אני מאמין שאני מהבודדים הצעירים שעדיין נהנים ממוזיקה כזו.

ב. הדברים שלך מאוד הזכירו לי את מה נעשה לביטוי "להיות עם חופשי" שיש לנו בהמנון. המשורר התכוון ליציאה מהגלות ולזכות להיות אדונים לעצמנו, אבל כוחות שונים (גם חרדיים וגם חילוניים, ולדעתי החרדים עשו את זה קודם) עיוותו את הביטוי ל"חופשי" מהמצוות וכראיה לכך שמדינת ישראל קמה אך ירק כדי שכולם יתפקרו.

אבל לי צורם שמשתמשים בביטוי הזה בדור שלנו. זה מזכיר לי קצת, למרות ההבדל הברור, את הגעגועים לגלויות השונות במקום להודות על המצב שזכינו לו.

או את ההערצה לדור החלוצי הישן כאילו הם מלאכים ואנחנו בני אדם, או הם בני אדם ואנחנו כחמורים (ולא כחמורו של ז'בוטינסקי).

גם אני מאוד אוהב את הזמר העברי הזה של פעם, אבל דוקא את היצירות הערכיות שלו, בעיקר סביב בניין הארץ והשליחות. זה שהמילים גבוהות והלחנים תמימים זה לא עושה אותן ערכיות, ולא נותן חותמת לכלל השירים שיש מהם גם שירי כפירה ועגבים ברורים.

ב. "להיות עם חופשי"- אני מעריך שזו באמת לא כוונת המשורר, אבל כשחרדי רואה את ההתנהלות הנפשעת, דורסנות ובוז שהיו כלפי היישוב הישן ואנשי התורה, ורואה במגילת העצמאות את המושג העמום "צור ישראל", הוא גם ממליץ את זה על המנון המדינה. זאת אומרת לא המילים הם מה שגרמו לאותו חרדי לחשוב ככה, אלא המציאות בשטח...

ואני מניח שחרדי סטנדרטי בכלל לא מכיר את ההיסטוריה סביב הביטוי "צור ישראל" כך שדווקא זה אמור להיות בעל רושם חיובי עליו. צריך להיות מאוד מפולפל כדי לחשוב שצור ישראל זה העם. אין אוקימתות כאלה.

וכשאני מסתכל על התורה והמצווה במדינת ישראל, אני רואה ברכה שלא נראה כמוה מימי קדם ומשנים קדמוניות. עשרות אלפי אברכים? תקציבים מהמדינה? גוף רשמי ממלכתי-דתי וממלכתי-חרדי? חזרה בתשובה גדולה? מימון של הילולות? ערוץ טלוויזיה ששם את המסורת על ראש שמחתו (אני מדבר על 14)? ראש ממשלה שמברך שהחיינו במליאת הכנסת על כך שבס"ד התחלנו להחזיר גם את רן גווילי הי"ד? ראש ממשלה שמצטלם אחרי מלחמת "עם כלביא" ואומר בקולו שהיה גם סיעתא דשמייא גדולה? שבתות וחגים בעלי מעמד ומשמעות חוקית? כמות לא נורמלית של ישיבות ואברכים? צבא שבו אפשר להיכנס ולצאת דתי עם רבנות צבאית די טובה (לאבא שלי לא היה שבריר מהטוב שיש היום לחייל הדתי)?

בקיצור, הבנת.

לצערנו, הרבה מהצאצאים של הדור הזה כבר לא מחוברים לארץ.