לאחרונה היא חשפה ושיתפה אותי במה שהיא מרגישה , במחשבות וברגשות הכי קשים שלה. היא לא מרגישה יפה כשהיא איתי. השורש של זה טמון בעד לפני שנפגשנו והתחלנו לצאת. ראיתי תמונות של אירוע שהיא השתתפה בו במוסד הלימודים שלה , ביחד עם עד מישהי, ובקצרה אמרתי שהיא יצאה 'זוועה' בתמונות ושאלתי מי החברה ואמרתי שהיא 'נראית טוב', כל זה קרה אגב בהתכתבות .
היא לא אמרה לי אז כלום והדבר הזה נשכח ממני ולא יחסתי לו משמעות עד שזה עלה בפעם הראשונה לפני חמישה חודשים בערך. עד אז הקשר שלנו התפתח יפה, הכרנו לעומק, למדנו אחד את השני, דיברנו הרבה, ואני מרגיש שהיא תיקנה אותי והפכה אותי לטוב יותר. מדי פעם זה היה עולה והיו לנו ימים שבהם שנינו היינו מרגישים נורא ומרוקנים מכוחות...היה לה חופש ממוסד הלימודים שבו היא לא ראתה את אותה האחת אז הדבר דעך והמשכנו להתקדם. מאז שהיא חזרה ללימודים זה התפרץ בצורה חמורה. היא תמיד אמרה לי קשה לה כי היא נזכרת בזה כשהיא שם, ומתחברת למה שהיא הרגישה אז, מושפלת, ושהורדתי מהערך שלה בתור אישה, והיא ממש זעמה עליי, נגעלה, ואמרה דברים די קשים...
הסברתי לה את האמת, שזה באמת נאמר מתוך חוסר מחשבה, ואפילו תמימות מסוימת, כי לא הייתי מודע אליה, ללב שלה, לנפשה, ועבורי ומתוך תפיסתי זו הייתה בדיחה, לא עמד מאחורי זה שום דבר, ושאף על פי איך שזה נראה ואיך שהיא רואה את זה, ובצדק, זה לא ככה. ובאמת, אמרתי את זה בסוג של הומור, וזה גם היה סגנון הדיבור שלנו בעבר, ידעתי שהיא יפה והיא הייתה יפה עבורי.
שמתי לב והרגשתי את זה מדי פעם, אבל חשבתי שהיא ביישנית וקשה לה מעט להפתח וזה יעבור עם הזמן, ככל שנעמיק וניצור קשר פנימי יותר ויותר.
אני מצטער, מתחרט על מה שאמרתי, זה לא עזר להסביר לה את האמת ובצורה שכלית והגיונית את האמירה הזאת, להבין אותה יותר, ולראות ביחד את התמונה השלמה. אמרתי לה שהיא הכי יפה בעיניי, והיא אמרה שזה נשמע לה מאולץ ואני אומר את זה כי אני 'חייב'. ושהיא שומעת את זה רק בסיטואציות כאלה. למרות שזה לא נכון, וכן אמרתי לה, גם לפני שהנושא עלה, אני לא רוצה לעסוק בפנקסנות.
זה קשה במיוחד כשהיא בלימודים, היא מפחדת ללכת לשם, לא רוצה, אמרה שזה ממש טראומה בשבילה ושקשה לה להתאושש ולהשתחרר מזה. היא מרגישה שבא לה לבכות כשהיא שם. אני מבין אותה, אני מבין איך היא רואה את זה, שזה מעורב בפחדים ובחששות ובדמיונות, וככל שהיא חושבת וצוללת לזה יותר זה מכרסם בה ומביא אותה לייאוש ועצבות.
זה חסר לה, זה צורך נפשי בסיסי שלה, זה יסוד בקשר שלנו מבחינתי, וכשיהסוד חסר אי אפשר לבנות, אי אפשר להתקדם. גם לי זה מפריע, עד שהיא לא תהיה שלמה יותר, זה יפריע גם לי. היא אמרה שהיא מרגישה כבולה, לא חופשייה, ותמיד חוזרת על זה שאיזה כיף לאחרים שאין להם את הפוביה הזאת. היא מפחדת שזה יקרה שוב, מפחדת להרגיש נשפטת. הייתה לנו שיחת נפש על זה לא מזמן, ממש התרגשנו והיא אמרה שזה מה שהיא הייתה צריכה לשמוע, אבל מאז זה עלה שוב לא בצורה מעודנת יותר. כנראה שהדברים עדיין נשארו ברובד חיצוני יותר ולא הניעו איזשהו תהליך פנימי.... קשה לה, קשה לה מאד. זה משהו לגיטימי לרצות ולדרוש להרגיש ככה. היא אמרה שיש לה הכל, הכל חוץ מזה, ושיש לה מזל גדול שיש לה אותי ושאני מדהים עבורה, אבל זה חסר לה כל כך, משפט אחד קטן שממוטט את הכל. כמו זבוב שהבאיש את כל שמן הרוקח...
היא אמרה שאני צריך לשמוח שהיא כועסת כל כך כי זה מראה שאכפת לה ושהיא אוהבת אותי, ואני רואה בזה נקודה טובה, שהיא דואגת וכל כך אכפת לה ממני.... היא נזכרת בזה כל יום, בכל פעם שהיא בלימודים, והיא מרגישה כמו שהיא הרגישה אז, המילים שלי רצות לה בראש, זה מציף אותה. היא מגדירה את זה כאסון, זה באמת נוראי. אני רוצה לתקן את זה, אני רוצה לגרום לה להרגיש בנוח איתי, שתרגיש חופשייה, נאהבת ונערצת, כי זה באמת מה שאני חש כלפיה וזאת האמת הפנימית שלי. היא הפכה אותי למוסרי יותר, השלימה אותי, אני כל כך מחובר ליופי הרוחני והגשמי שלה כשהיא שמחה זה מקרין עליי ונותן לי כח לעשות יותר ולהיות יותר טוב עבורה. אני רוצה לתקן את זה, אבל לא יודע איך... כשהיא בלימודים זה מייאש, ומתסכל. היא כועסת ועצובה ואפילו שאני לא נדבק בזה ולא כועס אלא סבלני ותומך זה חוסם אותנו מלתקשר בצורה אמיתית וטובה...אני מעט מבולבל, אפילו שהיא אמרה שיש לי את כל הזמן שבעולם כל יום שהיא שם קשה מאד מאד....איך אפשר להתקדם? לשנות?
