אלא אם כן יש סיפור מטורף מאחוריה, אין סיבה שלא.

בדר"כ זה יהיה עם מישהו עם ילדים.

יש לי חברה שהנישואין שלה לא קלים במילה עדינה. והיא מתלבטת אם לעשות את הצעד. ואני מבינה את החשש שלה.

אז זה כבר אחרת...

אם מישהי שואלת אחרי שהיא כבר במצב כזה -

אז מנסים להקל עליה. לתת לה תקוה.

אבל אם מישהי רוצה לקחת את זה כשיקול לפָרק.. זה כבר לא פשוט.

"לעושת את הצעד" עם שלושה ילדים, זה בעיה לא רק מבחינה זו. ואין "ביטוח" שתתחתן, ואיך יהיה, גם אם אכן יש סיכוי.

קודם כל, צריך למצות לגופו של ענין - בלי השיקול "אם יש לה סיכוי להתחתן שוב"...

אח"כ הדיון הזה.

[ודומני שיותר מתאים לפורום "נשואים"]

אבל זה מקל ונותן תחושה של רגיעה שזה לא סוף העולם. ושיש תקווה. בכוונה פניתי לקראת נישואין כדי לראות איך התגובה מהמקום שאתם נמצאים.

חבל להשלות.

הרי אנשים כאן לא אומרים שהם יהיו אלו שיתחתנו איתה...

הם רק מניחים שאפשר עם מישהו במצב דומה לשלה.

[והם אינם כ"כ מודעים לפעמים לשאר ההשלכות, שגם אותן צריך לשקול לפני החלטה כבדה כזו]

ושיקולי "מי ירצה להתחתן איתי אם אני...."  הם בעייתיים לרווקים ולגרושים כאחד.

השיקול צריך להיות כזה: לא אם היא תוכל למצוא בעל אחר בהתחשב עם העובדה ששלושה ילדים תלויים על צווארה, אלא האם מצבה יהיה טוב יותר אם היא תהיה בלי בעל בכלל מאשר עכשיו כשהיא נתונה בחיי נשואין עם בעל מכה, למשל.

אם התשובה היא שעדיף לה להיות לבד, אז שתעשה את הצעד הזה, ויתכן מאוד שבעזרת ה' היא תמצא בעל אחר -- אוהב ותומך ולא מציק כמו הראשון. אבל, גם אם לא, זה לא סוף העולם. אם יש לה דרך לפרנס את עצמה, וביחוד אם יש לה הורים, אחים ואחיות וחברות תומכים, היא בהחלט תוכל למצוא סיפוק ונחת בחייה. וכאמור, עדיין תמיד יש אפשרות שהחצי השני האמיתי שלה בכל זאת יופיע.

שיהיה בהצלחה למתלבטת.

מוזר לי איך אנשים מדברים על פירוק משפחה בכזו קלות..

אומנם לא הייתי במצב כזה ובעז''ה שגם לא אהיה, אבל יעידו יודעי דבר שזה ממש לא משחק ילדים.

ויכולה לחפש מישהו גם כן שעבר משהו דומה - ומבין את המצב - ורגיש וכו'.

למה לא?..

היא רק גילתה שיש לו מחלת נפש

בס"ד

יש אנשים שחיים עם מחלת נפש. צריך לפנות לאנשי מקצוע ולראות איך (ואם) אפשר להתמודד.

צריך לזכור שמחלת נפש היא מחלה, והיא לא "אשמתו" של האדם שחלה בה.

כמו בעיית האמון שנפערה פתאום,

כאשר לצד הבריא מסתבר שהשני הסתיר ממנו את הפרט החשוב והמהותי הזה על חייו.

או במילים אחרות, הזוגיות כבר לא ממש יציבה, ללא קשר לגוף המחלה.

אולי זה התחיל אח"כ?

וגם אם כן - אולי זה משהו שקל להתמודד איתו ודע שאין בעיה ולכן (בלי לומר שכך צריך לעשות, אבל פחות חומרה).

ומי אומר במה מדובר? אולי לדעתו זה כלל לא "מחלת נפש" (יש לא מעט דברים כאלה היום).

והאם על בעיית אמון (שזה אכן דבר מאד לא טוב) - זה הפיתרון האולטימטיבי. וכשיש שלושה ילדים שיסבלו מכך ללא ספק כמעט?..

ואי אפשר לעשת תשובה על זה?...

גם לא המלצתי על גירושין, דן, אבל היה חשוב להבהיר שלא המחלה היא הבעיה אלא האמון שנפגם אם אכן מדובר במחלה קלינית ומאובחנת שהא ידע עליה ולא סיפר.

אבל בהיות שכאן מדובר על "הלכה למעשה" - ולא על דיון תיאורטי על אמון, שהוא אכן מרכיב מרכזי מאד - אז היה חשוב להדגיש, מה בין מה שאמור להיות מראש באמון, לבין כשיש מצב קיים.

מה גם שלעיתים "מסתיר" דבר שבעיניו אכן יידועו אינו באמת נצרך לחיים. זה מפחית מה"חומרה".

אם ה"זוגיות" בסדר - זה אומר שצריך להתגרש בגלל דבר כזה?..

"מחלת נפש" - זו הגדרה רחבה מאד.

לא כל דבר שמוגדר כך - הוא אכן כך.

וגם מה שכן - לפעמים כדור קטן, והמצב הרגיל "נורמלי" בהחלט.

צריך להיזהר מה"פלומבה" הזו: "גילתה שיש לו מחלת נפש"...

ומה עושים אם חלילה אשה נהיית לוקה בנפשה עקב מצב נפשי שאחרי לידה? זורקים אותה?....

אז מציע לה לבדוק בישוב הדעת, מה זה אומר ומה ההשלכות.

"מחלת נפש" בימינו - זה לא איזה "לא בן אדם"..

אני רק מדגיש שמחלת נפש זה לא סרטן, זה נפשי

ועל זה נאמר בפוסקים [יבמות קיב: וברש"י שם] "אין אדם דר עם נחש בכפיפה אחת"

צריך להבדיל בין המחלות

דיכאון זה מחלה עוברת, גם חרדות, וזה יחסית נסבל

אבל יש מחלות שאי אפשר לחיות איתם

לדעתי מי שחולה בסכיזופרניה חריפה - אי אפשר לצפות מאשה לחיות איתו

גם במחלות גוף מוכה שחין צריך להתגרש (מפני שממקתו) יש מצבים שאי אפשר להסתדר עם אדם חולה

הלב כואב, אבל זה לא מועיל כאב הלב, למעשה יש לה חיים

עם רווק מבוקש, אפילו.

דעתי היא שאם תרגישי רעננה ואטרקטיבית ותקריני את זה קדימה בבטחון מלא וכנה,

תוכלי להתחתן בקלות.

רבנים מלחיצים אותה שרוב הסיכוי שהיא לא תצליח להתחתן. אני חושבת שזה נורא לחשוב ככה וזה ממש מיאש

יותר ממה שאני יודע, ובקיאים בפרטים.

שאלת שאלה כללית - עניתי תשובה כללית,

ויתכן שאילו הייתי מכיר אותה ואותו ואת הסיבות לגירושין וכד' הייתי מסכים איתם

העצה הקודמת עדיין עומדת: אם החיים לבד יותר טובים מהחיים עם הבעל הנוכחי, זאת -- ורק זאת -- סיבה טובה לגירושין. בקשר למחלת הנפש: האים ההתנהגות שלו מסכנת אותה או את ילדיה ו/או קרובים אחרים? האים היא חיה בפחד? אם לא, פרוש הדבר שהמחלה היא בשליטה של תרופות. כנראה שזה המצב, כי אחרת -- איך יתכן ש"הזוגיות יציבה"? אז מה החשש? שעוד ילדים יוולדו והם יירשו את הגן שאחראי למחלת הנפש הזאת? במקרה כזה, זאת סיבה טובה למנוע הריון אבל לא לגירושין. [גם התרופות שהוא לוקח עלולות להשפיע על טיב הזרע שלו]. אפילו אם המחלה היתה ידועה לו לפני הנישואין והוא לא סיפר לה על כך, זאת לא סיבה טובה להתגרש כי עולמנו הוא לא עולם אידיאלי והסיכוי שלו להתחתן אם היה מספר היה שואף לאפס. לכן, צריך להבין אותו ולסלוח לו על זה.

בסיכום, ניתן לומר שיש רק שני מקרים שמן הראוי לפרק נישואין שנראים טובים במקרה של מחלת נפש :

אם מחלת הנפש בלתי נשלטת או אם מחלת הנפש היא פדופיליה

הוא ישב בכלא על פגיעה בילדים (פדופיל). היום הוא בטיפול, נשוי עדיין לאותה אישה והחיים שלהם די טובים (הוא כבר כמה שנים שלא עשה פעולות שנובעות ממחלת הנפש שלו). היום יש גם הרבה אנשים עם מחלות נפש שהם ידעו עליהם אבל לא הבינו שזו מחלת נפש. שהם חשבו שזה סתם קושי או בעיית אופי. 

אבל בעיקר הייתי ממליץ לזכור את המשפט הבא - מעולם לא אישפזו אדם בבית משוגעים בגלל שהוא משוגע, תמיד מאשפזים אותם בגלל שהם מתנהגים כמו משוגעים... השאלה המרכזית מן הסתם היא לא מה ההגדרה שלו, אלא איך הוא מתמודד ואיך זה משפיע.

 ואף קשה מזה עשרת מונים שברוך ה' הגיעו למנוחה ונחלה.

כן צריך לקחת בחשבון את השקולים של הבחור. הוא מצידו יעשה בדיקה שתי וערב.

למה התגרשו? מי אשם? האם ואילו טראומות עברו על האישה כתוצאה מהגרושים? האם הילדים לא נפגעו?

ועוד ועוד.

התייחסות חיובית, הקרנת אופטימיות וחוסר מרמור (פומבי) (שזה לא קל בכלל) מצד האישה תמיד תגרום לתחושה שאכן מדובר באדם חזק עם יכול התמודדות, ביטחון וחוסן.

ואז בעז"ה "על כל פשעים תכסה האהבה"  וכל הנ"ל יתקיים לאו דווקא בפומבי אלא בעז"ה גם פנימית.

היתרון שלה שהיא אישה. אם היא הייתה צריכה להיכנס למצב של נישואים עם גבר לילדים זה היה עוד יותר בעייתי איך אני יודע? (אגב, לא מובטח לה שתמצא גבר ללא ילדים).

עליתי על טרמפ ושמעת שתי נשים מדברות על הנושא של נשואים שניים. הנהגת- הוריה גרושים ונוסעת שהייתה נשואה פעם שנייה עם ילדים. 

האחרונה טענה שהיה לה הרבה יותר קשה לקבל את הילדים שלו, עדיין לא בטוחה שהצליחה- "מין קנאות כזו של אישה לילדיה".

ואכן היא דברה על כך עם עוד נשים שעברו את אשר עברה ואצל כולן זה כך- הבעל יכול להתחבר לילדים שלא שלו הרבה יותר מאשר אישה יכולה. 

הנהגת, שהוריה נישאו בשנית להורים לילדים הסכימה חד וחלק לדברים.

בשורות טובות

אישה בטבעה היא אמהית ונותנת לילדים,

גם אם זה לא הילדים שלה בדווקא

וגברים יותר נדירים בעניין הזה

קחו דוגמא מעולם אחר- רוב המטפלים/ות של הגיל הרך הן נשים, ומעט מאד גברים.

מה שכן יכול להיראות כאילו לבעל קל יותר זה העובדה שלרוב הילדים עם האמא, כך שהבעל החדש מוצא את עצמו בבית אחד עם ילדים שלא שלו, ונותן להם יותר מתוקף החיים יחד, ונתינה מולידה אהבה.

לו יצוייר מצב שבו הילדים מהנישואים הראשונים לא גרים עם הזוג החדש (נניח- ילדי האישה אצל האב וילדי הגבר אצל האם)

ברוב המקרים לבעל יהיה קשה יותר לקבל את ילדי אשתו.

לשים לב לפרטים שהתבררו בהודעות שאח"כ לגבי ה"סיפור" הזה.

גם אני בתחילה חשבתי שמדובר במישהי גרושה, עם שלושה ילדים, שמסכנה שואלת אם יש לה סיכוי..

נו, מי רחמן ולא יעודד אותה שיש סיכוי..  אולי מישהו גרוש עם שלושה ילדים כמוה, וכד'..

אבל בהמשך מתברר שזה לא כך.

זו מישהי נשואה.

ונשואה עם אדם שהיא אומרת שיש ביניהם "זוגיות טובה ויציבה".

ויש להם שלושה ילדים.

אלא מה? "התגלה לה שיש לו מחלת נפש".  ונשים לב - "מחלת נפש" שלא מפריעה כנראה ליחס טוב ויציב ביניהם. שזה דבר שתלוי בשני  הצדדים. משמע, בעל טוב.

אז מה הבעיה? שיש  "פלומבה"? או שמא זה משהו שלא אמר מראש? או שמא סתם נבהלה? או שמא בכלל היא לא כ"כ אשה אחראית, אולי (אמא לשלושה ילדים, בעל טוב ויציב, מסוגלת "להתגרש" עם שלושה ילדים, והעיקר שיבטיחו לה שיש סיכוי להתחתן שוב?.. והאם זה לא מעורר שאלה עליה-עצמה, ב"קלות" כזו יכולים לעזוב בעל עם "זוגיות יציבה", בגלל מה ש"התגלה"?...  זה אומר משהו על אופציה של נישואין אחרים? איננו יודעים)?

ומה "עוצמת" הבעיה?  כמה היא רצינית, או שמא ניתן לפותרה בקלות?

איננו יודעים ולא כלום.

אז מציע לכולנו, כולל אני שנפלתי גם-כן בפח ה"עידוד המהיר" הזה בתחילה, להתמתן... ולהגיד את האמת: איננו יודעים על מה מדובר.

אם זה מצב בלתי אפשרי - ענין אחד. וגם אז, מה פתאום שניקח עלינו "אחריות" לגירושין עם שלושה ילדים, ע"י כך שנאמר "באויר" "יש לך סיכוי".. השיקול אם לעשות דבר כזה בתנאים אלו, אמור להיות מספיק כבד גם בלי ה"נקודה" של האם יש סיכוי נוסף אח"כ.

ואם זה מצב לא בעייתי במייוחד - למה שנעודד אשה עם שלושה ילדים ובעל שיש איתו יחס טוב ויציב, "להתגרש" בגלל מצב נפשי לא-ידוע-לנו, ע"י כך ש"נסביר" אם יש לה אופציה אח"כ.

צר לי, לא נראה לי שזה יכול להיפתר כאן. גם לא על ה"סעיף" שנשאל כאן. כי הוא לא מנותק ולא יכול להיות מנותק מהמכלול, שכלל לא ידוע לנו..

שה' ינחה את כולכם בישוב הדעת, בעצה טובה, ובשמחה בהמשך.

זאת מחלת נפש שכן הוסתרה. היא גילתה את זה במהלך ההריון ה-3. והוא אמר במפורש שהוא הסתיר את זה עוד כשיצאו. ובבקשה להירגע...מה שאומרים כאן לא יגרום לה לרוץ ולהתגרש. היא פשוט נמצאת ביאוש מוחלט. ועוד אחרי לידה. אז אני מנסה לעודד אותה ששום דבר זה לא סוף העולם. 

וברור שהם מנסים לטפל ובעזרת ד' זה יוביל אותה למקום שהכי טוב בשבילה ובשביל הילדים שלה.

דבר ראשון, זה שהוא הצליח להסתיר מאשתו משהו כזה למשך כמה שנים,

זה מעיד שזו מחלה כנראה יחסית מאד קלה ושממש לא מפריעה לבניית הבית ולזוגיות.

מה שכן, הם צריכים לחשוב איך הם משיבים את האמון והשלום ביניהם.

דבר שני, היא כנראה בהלם ראשוני מהסיפור ולכן היא מגיבה כרגע בקיצוניות.

צריך לראות מה התגובה שלה לאחר זמן.. לאחר שהיא תעכל את המידע ושתתקרר דעתה.

בכ"מ, לדבר איתה על פרק ב עוד לפני הגירושין זה לא רלוונטי..

ולענ"ד זה מאד גרוע לדבר על זה כעת, כי זה יכול לסגור את החלון לאפשרות שהם ימשיכו לחיות יחד ובאושר.

נ.ב.

בכל מקרה שיהיה, כנראה שלא יהיו גירושין מדאוריתא!

אם הוא חולה במחלת נפש שמפריעה לזוגיות - אז היה מקח טעות כבר בזמן הקידושין והנישואין כלל לא תקפים למפרע (יעשו רק גט לחומרה)

אם זה לא מפריע לזוגיות - אז מבחינת בית-הדין זו לא עילה מספיקה כדי לאפשר לה להתגרש ממנו (בהנחה שזו הסיבה שבגללה היא רוצה להתגרש)

אם לא שזה נושא רציני - לא הייתי מתייחס כאן.

אבל אני חושב שה"להירגע" צריך להיאמר דווקא לכיוונך..  למרות שניכר שרצונך מעולה.

אשה אחרי לידה - היא ממלא לא במצ"ר רגיל, לא פעם.

למה את חושבת היא כעת "ביאוש מוחלט"? למה לא כבר בהריון?... היא צריכה עזרה של מישהי שמבינה במצב הנוכחי שלה, שתרגיע אותה - וגם תסביר לה שההסתכלות הנוכחית אינה בהכרח אובייקטיבית.

ה"הרגעה" לא תהיה ע"י כך שתאמרי לאשה שרק ילדה שיש לה סיכוי להתחתן עם מישהו אחר.

והילדים אינם רק "ילדיה", אלא גם ילדיו. במילימטר לא פחות מאשר שלה..  וצריך שיוביל גם את האיש למקום טוב. לא נראה שהוא "רשע" כזה גדול..

קודם כל צריך להבין אם זה שהו ממש "רציני". אם לא - ולא מזיק ממשית לקשר שלהם ולבניית הבית, אז אדרבה: העידוד הוא בכך שלא נורא. הרי יש לה כבר נסיון של שנים שלא קרה כלום..  אדרבה, שתראה מזה כמה היא יקרה לו..  אולי זה דווקא יעודד אותה יותר?..

הצלחה רבה.

את מעודדת את החברה שלך להתגרש?

אני רק רוצה לשמוע מה חושבים אנשים ואם זה לעודד אותה קצת

רוח ירוד. לא כדאי לקבל החלטות לאחר לידה.

ההורמונים משתוללים וישנם מצבים שהכל נראה מפלצתי הרבה יותר ממה שהוא באמת.

תרגיעי אותה בכך שתעבור תקופה היא תתחזק ואז תראה את הדברים אחרת.

אגב- אני לא מכירה הרבה נשים עם 3 ילדים שהתחתנו.

ומי שאני מכירה- זה לא הצליח.

גילינו את זה אחרי שהיו לנו כבר ילדים.

אמנם גם הוא לא ידע את זה קודם, וזה שונה.

מנסיון, התקופה של הגילוי היא מאוד לא פשוטה. יוצרת פחדים וסימני שאלה. אם הוא הסתיר- זה יוצר גם בעיה של אמון, וזה קשה יותר. ואחרי לידה- ודאי שיותר קשה.

אבל אם הזוגיות יציבה, או לפחות היתה יציבה- כך שיש למה לשאוף- צריך לדעת שהבלבול והקושי הוא הכרחי, אבל עובר.

לא כל בעיה נפשית "תוקעת" את החיים.

במקרה של בעלי- אני עודדתי אותו ללכת לטיפול בגלל הקשיים שהיו לו, ואז הוא אובחן. ברגע שיש אבחנה- גם יש כיוון לטיפול, והדברים יכולים ללכת חלק יותר. אני בטוחה שיש הרבה אנשים עם קשיים נפשיים, שקשה להם בחיים, אבל הם לא מאובחנים. לפעמים הם מצליחים להתגבר, אבל לפעמים לא- ואז זה קשה יותר.

כך שלפעמים כשיש אבחנה של בעיה נפשית- זה דווקא לטובה.

צריך לדעת שעל הרבה בעיות נפשיות אפשר להתגבר. לא כדאי לפרק נישואין בשביל זה (בכלל, אם כ"כ קשה לה- עדיף שתתגרש גם אם אין לה סיכוי להינשא שוב. ואם הסיכויים להינשא שוב מלחיצים אותה, אז אולי זה אומר שדווקא טוב לה בנישואין עכשיו וחבל לה לוותר).

אם קשה לעבור את התקופה המבלבלת של הגילוי- אולי כדאי להיעזר ביועץ נישואין, שגם יסייע לשקם את האמון שנפגע, וגם ייתן מבט אובייקטיבי האם כדאי להמשיך את הזוגיות למרות הבעיה, או לא.

והיא חיה באושר רב.

אבל זה לא השיקול.

כמו שמישהו כבר כתב:

כששוקלים גירושין צריך לחשוב אם הלבד עדיף מאשר הזוגיות הקיימת.

לא לפנטז על זוגיות טובה יותר.

אם התשובה היא חיובית, ועדיף לחיות לבד מלסבול ממה שיש, אז כן - צריך לקום וללכת.

וכמובן להתפלל על עתיד טוב יותר.

אם עדיף ביחד מאשר בכלל לא, אז כדאי לחשוב איך אפשר להשקיע ולשקם את הביחד הזה.

דודה שלי התחתנה אחרי שהיתה גרושה+4 עם אלמן+4 ויש להם עוד ילדה משותפת.

קיצור לדעתי זה אפשרי א צריך רצון ומאמץ נורא גדול של 2 הצדדים...

דבר ראשון צריך למצוא מועמד. שזה כשלעצמו בעיה לא קלה

ואחר כך לחבר את שתי חלקי המשפחות זה משימה מטורפתתתתת

ואם הילדים קצת יותר גדולים- זו בעיה קשה!!

ועל מה מדובר כאן ספציפית..

התחיל איזה קשר והבחורה נעלמה כאילו בלעה אותה האדמה

אחרי חודש פתאום שלחה הודעה משום מקום. הגבתי לה ביובש שתבין שלא מעוניין. 

עצוב וכואב לשמוע

קצת מניסיון, יש אנשים שהעבודה הרוחנית שלהם זה להסתנכרן עם העולם וללמוד להתהלך בו. ואם זה מנחם, אחרי העבודה הזאת אתה מרגיש אחרת, טוב יותר ורגוע ושליו, ושלם עם עצמך.

שתרגיש טוב במהרה בעז"ה, ותמצא את מקומך ואת רעייתך

עוד לא הגיע זמנך להיעלם.

הלב שבע אכזבות אבל יום אחד יהיה טוב יותר ותמצא את מקומך.

הסימן הכי טוב בעיניי לטוב ולכנות - הוא אנחנו עצמנו.

האם אתה מרגיש טוב ואהבה כלפי אחרים?

אם כן, בוודאי שיש עוד כמוך שאינם רק נצלנים.

כל אחד מאיתנו מסתובב בעולם הזה עם שריטות וקשיחם משל עצמו, החיים מורכבים ללא ספק.

אבל יש ויהיו רגעי אור.

אנחנו נוטים להבליט את החושך כי הטוב הוא המובן מאליו, כי אנחנו בנויים להתגונן מהרע.

אבל מה שזה אומר בתכלס, גם אם לא תמיד מרגישים ככה, שהטוב הוא הרוב. מקיף אותנו בלי שנרגיש.

מותר ליפול לתהומות, זה בסדר להרגיש, אבל לזכור שיש אור בקצה, שהנפילה הזו לא תהיה לנצח.

אחלה כתיבה

הצורך לשים גבולות הוא צרך הכרחי.

לאחרונה באמת עלתה התובה שזה גם נותן קרקע פוריה לדברים שיצמחו ויפרחו.

יש שני צדדים יראה ואהבה.

היראה שמתבטאת בשימת גבולות והיא נותנת בסיס יציב. 

על גבי הבסיס היציב אפשר לפתח ולהצמיח כל פעם את האהבה.

אז בהחלט - די! שמים גבולות! מתוך כך בעזרת ה' הרבה שפע ברכה והצלחה!!

אז מוזמנים לפנות ואני אנסה לעזור

יש להם גם קהילה פיזית?

כמה שדכנים ומיזמים.

כדאי להסתכל לדעתי גם על האתר SAYS.

בהצלחה

זה באמת מקום לרחף בו.

מה שבטוח.

ושאף אחד לא שם לב אלייך, ולכן את חותכת מעוד אחד ועוד אחד למרות שהייתם יכולים להיות מאוד מתאימים.

תאמיני לי תלמדי הרבה יותר על הבחור אם תחליטי להגיד שקר לך ולבחון את התגובה שלו, מאשר להחליט לבחון אם הוא שם לב שקר לך בכלל מלחתכילה.

בכלל הגישה הזאת היא פוטינציאל להיות כדור שלג מתגלגל לחיי זוגיות מתסכלים.

הוא נדרש לעבוד על עצמו לשים לב יותר לדברים שמפריעים לה בדיוק באותה מידה שהיא נדרשת לעבוד על עצמה להרחיב את תחומי הביטוי וההבעה שלה מולו.

אבל אם היא לא יודעת לומר שקר לה זה גם בעיה.

ולגבי עצם המקרה, אולי גם לה היה מעניין ממש שהיא לא שמה לב לקור.

אני צוחקת כי עכשיו שעה אני אומרת לחברה די קר לי בואי לאוטוו כבר

פתאום דוכן של תכשיטים סייל כל הדוכן

מה לא ניקח????

והיא כולה עלק קר לך

הורידה לי את החשק לא לקחתי .

סתם פשוט היה יש ים אנשים

קיצר יש משהו שמעניין לך פחות קר

אבל בדייטים לי ספציפית קפוא

ואני חופרת לבחור שקר לי!

הוא לא יכול לפספס את זה

שהתסכול הכי גדול שלי בדייט היה שנכנסו למסעדה ואז גילנו שאנחנו בטעות בחלק החיצוני שלה אומנם מקורה אבל חיצוני היה שם קור בלתי נסבל.

שזה קטע זה יחסי  כי עם גברים קפוא לי רצח

ועם חברות שלי חם לי כל הזמן המזגן על חום דולק 

זו לא בושה לומר לבחור שקר לך ותשמחי לעבור.

בסוף המטרה שלו שיהיה לך הכי נוח בעולם כדי שתוכלי להביא את כל כולך לפגישה( וגם להיפך כמובן).

אני אישית הייתי שמח אם מישהו תאמר לי מה יגרום לה להרגיש טוב יותר. 

יש כאלו שמתפדחות לומר וסתם סובלות. 

והיא עדיין התפדחה להגיד

אני מקווה שבהמשך היא תגיד שקר לה

זה נושא מספיק חשוב כדי שלפחות תהיה לכם ראיה משותפת לגבי איך נכון להשקיע.

המצב שבו צד אחד משקיע כראות עיניו בכל מיני השקעות וצד שני כלל לא מעורב זה המצב הנפוץ אבל הוא מאוד לא בריא בעיקר בעיתות משבר שבו צד אחד יקבל תרעומת על ההשקעות הגרועות שלו.

וגם איך בן אדם משקיע אומר הרבה מאוד על הנפש של בן האדם ועל איך הוא רואה את העתיד שלו ושל משפחתו.

אם מישהו אחד אחראי על שטיפת כלים, זריקת זבל או ספונג'ה זה לא נורא כל כך אם הפרטנר לא יהיה לו מושג בנושא.

אבל בנושאים כמו ניהול ההון המשפחתי וחינוך הילדים זה מאוד קריטי ששני ההורים יהיו אחראים ביחד.

וזאת כי שני בני הזוג מוציאים ומכניסים (בדרך כלל) ואם לשניהם יש מטרה לחסוך להון עצמי לבית או לחתונות ובר מצוות לצורך העניין לא הגיוני שאחד מבני הזוג על דעת עצמו יחליט להוציא יום אחד הכל על ביטקוין כי הוא ראה טיקטוק ששכנע אותו זה הדבר הנכון.

השקיעו שם בכל מיני שטויות כל מיני אנשים שעבדו בגזברות. חלק קטן הצליח והתעשר (ואז הקיבוץ לא התלונן...) וחלק גדול פשטו את הרגל.

רואים עין בעין ביחס להוצאות וחסכונות, גם אם אחד הצדדים לא מתעסק באופן ההשקעה?

מה דעתך על זה?

בשאלות הגדולות של החיים, עם מי להתחתן, כמה ילדים להביא, איפה לגור, איך לחנך את הילדים, במה לעסוק, צריכה להיות החלטה משותפת או לפחות מעורבות אחראית לדרך, גם בבניית ההון המשפחתי זו החלטה מספיק קריטית בחיים כדי לפנות לזה זמן איכות לדבר על העתיד הפיננסי שלכם.

תוכל להשוות את זה לזוג שצד אחד מעורב בחינוך ילדים עד לשד עצמותיו והצד השני לא יודע איפה הילדים לומדים, לא מה הם לומדים, לא איזה כיתה, לא אם מישהו מציק להם בהית הספר, הוא בקושי יודע כמה ילדים יש לו ואם בכלל ומה השמות שלהם, מתי בר מצווה, לא מעניין אותו כלום בחינוך ילדים.

אז בפיננסים זה המצב הנפוץ.

אבל זו התבוננות חיצונית  צריך לשבור את הסטיגמות

גם בהתחלה זה עלה לי, אבל אולי זה רק עניין של ניסוח.

אם מדברים על שורש העניין אפשר למצוא בדילמה הזו עקרון שהוא אמיתי ולא חיצוני.

למה שיהיה הבדל אם לשניהם המסקנה השווה היא- "אני מיואש/ת וכבר בקושי מנסה" ?

הוא מגדיר את עצמו כנורמלי חוץ מהעובדה שהוא לא מצליח במערכות יחסים, לכן הוא יכול לבודד את חוסר ההצלחה בתחום הזוגי ולהבין שזה לא צובע את כל האישיות שלו. ככה הבטחון העצמי עולה וכך גם המסוגלות שלו לפתור את הבעיה עולה.

בסוג השני יש בעיה בהגדרת הזהות האישית והערך העצמי. הטיפול הוא בהכרח שורשי. 

לבין כמה שהוא באמת