אלא אם כן יש סיפור מטורף מאחוריה, אין סיבה שלא.

בדר"כ זה יהיה עם מישהו עם ילדים.

יש לי חברה שהנישואין שלה לא קלים במילה עדינה. והיא מתלבטת אם לעשות את הצעד. ואני מבינה את החשש שלה.

אז זה כבר אחרת...

אם מישהי שואלת אחרי שהיא כבר במצב כזה -

אז מנסים להקל עליה. לתת לה תקוה.

אבל אם מישהי רוצה לקחת את זה כשיקול לפָרק.. זה כבר לא פשוט.

"לעושת את הצעד" עם שלושה ילדים, זה בעיה לא רק מבחינה זו. ואין "ביטוח" שתתחתן, ואיך יהיה, גם אם אכן יש סיכוי.

קודם כל, צריך למצות לגופו של ענין - בלי השיקול "אם יש לה סיכוי להתחתן שוב"...

אח"כ הדיון הזה.

[ודומני שיותר מתאים לפורום "נשואים"]

אבל זה מקל ונותן תחושה של רגיעה שזה לא סוף העולם. ושיש תקווה. בכוונה פניתי לקראת נישואין כדי לראות איך התגובה מהמקום שאתם נמצאים.

חבל להשלות.

הרי אנשים כאן לא אומרים שהם יהיו אלו שיתחתנו איתה...

הם רק מניחים שאפשר עם מישהו במצב דומה לשלה.

[והם אינם כ"כ מודעים לפעמים לשאר ההשלכות, שגם אותן צריך לשקול לפני החלטה כבדה כזו]

ושיקולי "מי ירצה להתחתן איתי אם אני...."  הם בעייתיים לרווקים ולגרושים כאחד.

השיקול צריך להיות כזה: לא אם היא תוכל למצוא בעל אחר בהתחשב עם העובדה ששלושה ילדים תלויים על צווארה, אלא האם מצבה יהיה טוב יותר אם היא תהיה בלי בעל בכלל מאשר עכשיו כשהיא נתונה בחיי נשואין עם בעל מכה, למשל.

אם התשובה היא שעדיף לה להיות לבד, אז שתעשה את הצעד הזה, ויתכן מאוד שבעזרת ה' היא תמצא בעל אחר -- אוהב ותומך ולא מציק כמו הראשון. אבל, גם אם לא, זה לא סוף העולם. אם יש לה דרך לפרנס את עצמה, וביחוד אם יש לה הורים, אחים ואחיות וחברות תומכים, היא בהחלט תוכל למצוא סיפוק ונחת בחייה. וכאמור, עדיין תמיד יש אפשרות שהחצי השני האמיתי שלה בכל זאת יופיע.

שיהיה בהצלחה למתלבטת.

מוזר לי איך אנשים מדברים על פירוק משפחה בכזו קלות..

אומנם לא הייתי במצב כזה ובעז''ה שגם לא אהיה, אבל יעידו יודעי דבר שזה ממש לא משחק ילדים.

ויכולה לחפש מישהו גם כן שעבר משהו דומה - ומבין את המצב - ורגיש וכו'.

למה לא?..

היא רק גילתה שיש לו מחלת נפש

בס"ד

יש אנשים שחיים עם מחלת נפש. צריך לפנות לאנשי מקצוע ולראות איך (ואם) אפשר להתמודד.

צריך לזכור שמחלת נפש היא מחלה, והיא לא "אשמתו" של האדם שחלה בה.

כמו בעיית האמון שנפערה פתאום,

כאשר לצד הבריא מסתבר שהשני הסתיר ממנו את הפרט החשוב והמהותי הזה על חייו.

או במילים אחרות, הזוגיות כבר לא ממש יציבה, ללא קשר לגוף המחלה.

אולי זה התחיל אח"כ?

וגם אם כן - אולי זה משהו שקל להתמודד איתו ודע שאין בעיה ולכן (בלי לומר שכך צריך לעשות, אבל פחות חומרה).

ומי אומר במה מדובר? אולי לדעתו זה כלל לא "מחלת נפש" (יש לא מעט דברים כאלה היום).

והאם על בעיית אמון (שזה אכן דבר מאד לא טוב) - זה הפיתרון האולטימטיבי. וכשיש שלושה ילדים שיסבלו מכך ללא ספק כמעט?..

ואי אפשר לעשת תשובה על זה?...

גם לא המלצתי על גירושין, דן, אבל היה חשוב להבהיר שלא המחלה היא הבעיה אלא האמון שנפגם אם אכן מדובר במחלה קלינית ומאובחנת שהא ידע עליה ולא סיפר.

אבל בהיות שכאן מדובר על "הלכה למעשה" - ולא על דיון תיאורטי על אמון, שהוא אכן מרכיב מרכזי מאד - אז היה חשוב להדגיש, מה בין מה שאמור להיות מראש באמון, לבין כשיש מצב קיים.

מה גם שלעיתים "מסתיר" דבר שבעיניו אכן יידועו אינו באמת נצרך לחיים. זה מפחית מה"חומרה".

אם ה"זוגיות" בסדר - זה אומר שצריך להתגרש בגלל דבר כזה?..

"מחלת נפש" - זו הגדרה רחבה מאד.

לא כל דבר שמוגדר כך - הוא אכן כך.

וגם מה שכן - לפעמים כדור קטן, והמצב הרגיל "נורמלי" בהחלט.

צריך להיזהר מה"פלומבה" הזו: "גילתה שיש לו מחלת נפש"...

ומה עושים אם חלילה אשה נהיית לוקה בנפשה עקב מצב נפשי שאחרי לידה? זורקים אותה?....

אז מציע לה לבדוק בישוב הדעת, מה זה אומר ומה ההשלכות.

"מחלת נפש" בימינו - זה לא איזה "לא בן אדם"..

אני רק מדגיש שמחלת נפש זה לא סרטן, זה נפשי

ועל זה נאמר בפוסקים [יבמות קיב: וברש"י שם] "אין אדם דר עם נחש בכפיפה אחת"

צריך להבדיל בין המחלות

דיכאון זה מחלה עוברת, גם חרדות, וזה יחסית נסבל

אבל יש מחלות שאי אפשר לחיות איתם

לדעתי מי שחולה בסכיזופרניה חריפה - אי אפשר לצפות מאשה לחיות איתו

גם במחלות גוף מוכה שחין צריך להתגרש (מפני שממקתו) יש מצבים שאי אפשר להסתדר עם אדם חולה

הלב כואב, אבל זה לא מועיל כאב הלב, למעשה יש לה חיים

עם רווק מבוקש, אפילו.

דעתי היא שאם תרגישי רעננה ואטרקטיבית ותקריני את זה קדימה בבטחון מלא וכנה,

תוכלי להתחתן בקלות.

רבנים מלחיצים אותה שרוב הסיכוי שהיא לא תצליח להתחתן. אני חושבת שזה נורא לחשוב ככה וזה ממש מיאש

יותר ממה שאני יודע, ובקיאים בפרטים.

שאלת שאלה כללית - עניתי תשובה כללית,

ויתכן שאילו הייתי מכיר אותה ואותו ואת הסיבות לגירושין וכד' הייתי מסכים איתם

העצה הקודמת עדיין עומדת: אם החיים לבד יותר טובים מהחיים עם הבעל הנוכחי, זאת -- ורק זאת -- סיבה טובה לגירושין. בקשר למחלת הנפש: האים ההתנהגות שלו מסכנת אותה או את ילדיה ו/או קרובים אחרים? האים היא חיה בפחד? אם לא, פרוש הדבר שהמחלה היא בשליטה של תרופות. כנראה שזה המצב, כי אחרת -- איך יתכן ש"הזוגיות יציבה"? אז מה החשש? שעוד ילדים יוולדו והם יירשו את הגן שאחראי למחלת הנפש הזאת? במקרה כזה, זאת סיבה טובה למנוע הריון אבל לא לגירושין. [גם התרופות שהוא לוקח עלולות להשפיע על טיב הזרע שלו]. אפילו אם המחלה היתה ידועה לו לפני הנישואין והוא לא סיפר לה על כך, זאת לא סיבה טובה להתגרש כי עולמנו הוא לא עולם אידיאלי והסיכוי שלו להתחתן אם היה מספר היה שואף לאפס. לכן, צריך להבין אותו ולסלוח לו על זה.

בסיכום, ניתן לומר שיש רק שני מקרים שמן הראוי לפרק נישואין שנראים טובים במקרה של מחלת נפש :

אם מחלת הנפש בלתי נשלטת או אם מחלת הנפש היא פדופיליה

הוא ישב בכלא על פגיעה בילדים (פדופיל). היום הוא בטיפול, נשוי עדיין לאותה אישה והחיים שלהם די טובים (הוא כבר כמה שנים שלא עשה פעולות שנובעות ממחלת הנפש שלו). היום יש גם הרבה אנשים עם מחלות נפש שהם ידעו עליהם אבל לא הבינו שזו מחלת נפש. שהם חשבו שזה סתם קושי או בעיית אופי. 

אבל בעיקר הייתי ממליץ לזכור את המשפט הבא - מעולם לא אישפזו אדם בבית משוגעים בגלל שהוא משוגע, תמיד מאשפזים אותם בגלל שהם מתנהגים כמו משוגעים... השאלה המרכזית מן הסתם היא לא מה ההגדרה שלו, אלא איך הוא מתמודד ואיך זה משפיע.

 ואף קשה מזה עשרת מונים שברוך ה' הגיעו למנוחה ונחלה.

כן צריך לקחת בחשבון את השקולים של הבחור. הוא מצידו יעשה בדיקה שתי וערב.

למה התגרשו? מי אשם? האם ואילו טראומות עברו על האישה כתוצאה מהגרושים? האם הילדים לא נפגעו?

ועוד ועוד.

התייחסות חיובית, הקרנת אופטימיות וחוסר מרמור (פומבי) (שזה לא קל בכלל) מצד האישה תמיד תגרום לתחושה שאכן מדובר באדם חזק עם יכול התמודדות, ביטחון וחוסן.

ואז בעז"ה "על כל פשעים תכסה האהבה"  וכל הנ"ל יתקיים לאו דווקא בפומבי אלא בעז"ה גם פנימית.

היתרון שלה שהיא אישה. אם היא הייתה צריכה להיכנס למצב של נישואים עם גבר לילדים זה היה עוד יותר בעייתי איך אני יודע? (אגב, לא מובטח לה שתמצא גבר ללא ילדים).

עליתי על טרמפ ושמעת שתי נשים מדברות על הנושא של נשואים שניים. הנהגת- הוריה גרושים ונוסעת שהייתה נשואה פעם שנייה עם ילדים. 

האחרונה טענה שהיה לה הרבה יותר קשה לקבל את הילדים שלו, עדיין לא בטוחה שהצליחה- "מין קנאות כזו של אישה לילדיה".

ואכן היא דברה על כך עם עוד נשים שעברו את אשר עברה ואצל כולן זה כך- הבעל יכול להתחבר לילדים שלא שלו הרבה יותר מאשר אישה יכולה. 

הנהגת, שהוריה נישאו בשנית להורים לילדים הסכימה חד וחלק לדברים.

בשורות טובות

אישה בטבעה היא אמהית ונותנת לילדים,

גם אם זה לא הילדים שלה בדווקא

וגברים יותר נדירים בעניין הזה

קחו דוגמא מעולם אחר- רוב המטפלים/ות של הגיל הרך הן נשים, ומעט מאד גברים.

מה שכן יכול להיראות כאילו לבעל קל יותר זה העובדה שלרוב הילדים עם האמא, כך שהבעל החדש מוצא את עצמו בבית אחד עם ילדים שלא שלו, ונותן להם יותר מתוקף החיים יחד, ונתינה מולידה אהבה.

לו יצוייר מצב שבו הילדים מהנישואים הראשונים לא גרים עם הזוג החדש (נניח- ילדי האישה אצל האב וילדי הגבר אצל האם)

ברוב המקרים לבעל יהיה קשה יותר לקבל את ילדי אשתו.

לשים לב לפרטים שהתבררו בהודעות שאח"כ לגבי ה"סיפור" הזה.

גם אני בתחילה חשבתי שמדובר במישהי גרושה, עם שלושה ילדים, שמסכנה שואלת אם יש לה סיכוי..

נו, מי רחמן ולא יעודד אותה שיש סיכוי..  אולי מישהו גרוש עם שלושה ילדים כמוה, וכד'..

אבל בהמשך מתברר שזה לא כך.

זו מישהי נשואה.

ונשואה עם אדם שהיא אומרת שיש ביניהם "זוגיות טובה ויציבה".

ויש להם שלושה ילדים.

אלא מה? "התגלה לה שיש לו מחלת נפש".  ונשים לב - "מחלת נפש" שלא מפריעה כנראה ליחס טוב ויציב ביניהם. שזה דבר שתלוי בשני  הצדדים. משמע, בעל טוב.

אז מה הבעיה? שיש  "פלומבה"? או שמא זה משהו שלא אמר מראש? או שמא סתם נבהלה? או שמא בכלל היא לא כ"כ אשה אחראית, אולי (אמא לשלושה ילדים, בעל טוב ויציב, מסוגלת "להתגרש" עם שלושה ילדים, והעיקר שיבטיחו לה שיש סיכוי להתחתן שוב?.. והאם זה לא מעורר שאלה עליה-עצמה, ב"קלות" כזו יכולים לעזוב בעל עם "זוגיות יציבה", בגלל מה ש"התגלה"?...  זה אומר משהו על אופציה של נישואין אחרים? איננו יודעים)?

ומה "עוצמת" הבעיה?  כמה היא רצינית, או שמא ניתן לפותרה בקלות?

איננו יודעים ולא כלום.

אז מציע לכולנו, כולל אני שנפלתי גם-כן בפח ה"עידוד המהיר" הזה בתחילה, להתמתן... ולהגיד את האמת: איננו יודעים על מה מדובר.

אם זה מצב בלתי אפשרי - ענין אחד. וגם אז, מה פתאום שניקח עלינו "אחריות" לגירושין עם שלושה ילדים, ע"י כך שנאמר "באויר" "יש לך סיכוי".. השיקול אם לעשות דבר כזה בתנאים אלו, אמור להיות מספיק כבד גם בלי ה"נקודה" של האם יש סיכוי נוסף אח"כ.

ואם זה מצב לא בעייתי במייוחד - למה שנעודד אשה עם שלושה ילדים ובעל שיש איתו יחס טוב ויציב, "להתגרש" בגלל מצב נפשי לא-ידוע-לנו, ע"י כך ש"נסביר" אם יש לה אופציה אח"כ.

צר לי, לא נראה לי שזה יכול להיפתר כאן. גם לא על ה"סעיף" שנשאל כאן. כי הוא לא מנותק ולא יכול להיות מנותק מהמכלול, שכלל לא ידוע לנו..

שה' ינחה את כולכם בישוב הדעת, בעצה טובה, ובשמחה בהמשך.

זאת מחלת נפש שכן הוסתרה. היא גילתה את זה במהלך ההריון ה-3. והוא אמר במפורש שהוא הסתיר את זה עוד כשיצאו. ובבקשה להירגע...מה שאומרים כאן לא יגרום לה לרוץ ולהתגרש. היא פשוט נמצאת ביאוש מוחלט. ועוד אחרי לידה. אז אני מנסה לעודד אותה ששום דבר זה לא סוף העולם. 

וברור שהם מנסים לטפל ובעזרת ד' זה יוביל אותה למקום שהכי טוב בשבילה ובשביל הילדים שלה.

דבר ראשון, זה שהוא הצליח להסתיר מאשתו משהו כזה למשך כמה שנים,

זה מעיד שזו מחלה כנראה יחסית מאד קלה ושממש לא מפריעה לבניית הבית ולזוגיות.

מה שכן, הם צריכים לחשוב איך הם משיבים את האמון והשלום ביניהם.

דבר שני, היא כנראה בהלם ראשוני מהסיפור ולכן היא מגיבה כרגע בקיצוניות.

צריך לראות מה התגובה שלה לאחר זמן.. לאחר שהיא תעכל את המידע ושתתקרר דעתה.

בכ"מ, לדבר איתה על פרק ב עוד לפני הגירושין זה לא רלוונטי..

ולענ"ד זה מאד גרוע לדבר על זה כעת, כי זה יכול לסגור את החלון לאפשרות שהם ימשיכו לחיות יחד ובאושר.

נ.ב.

בכל מקרה שיהיה, כנראה שלא יהיו גירושין מדאוריתא!

אם הוא חולה במחלת נפש שמפריעה לזוגיות - אז היה מקח טעות כבר בזמן הקידושין והנישואין כלל לא תקפים למפרע (יעשו רק גט לחומרה)

אם זה לא מפריע לזוגיות - אז מבחינת בית-הדין זו לא עילה מספיקה כדי לאפשר לה להתגרש ממנו (בהנחה שזו הסיבה שבגללה היא רוצה להתגרש)

אם לא שזה נושא רציני - לא הייתי מתייחס כאן.

אבל אני חושב שה"להירגע" צריך להיאמר דווקא לכיוונך..  למרות שניכר שרצונך מעולה.

אשה אחרי לידה - היא ממלא לא במצ"ר רגיל, לא פעם.

למה את חושבת היא כעת "ביאוש מוחלט"? למה לא כבר בהריון?... היא צריכה עזרה של מישהי שמבינה במצב הנוכחי שלה, שתרגיע אותה - וגם תסביר לה שההסתכלות הנוכחית אינה בהכרח אובייקטיבית.

ה"הרגעה" לא תהיה ע"י כך שתאמרי לאשה שרק ילדה שיש לה סיכוי להתחתן עם מישהו אחר.

והילדים אינם רק "ילדיה", אלא גם ילדיו. במילימטר לא פחות מאשר שלה..  וצריך שיוביל גם את האיש למקום טוב. לא נראה שהוא "רשע" כזה גדול..

קודם כל צריך להבין אם זה שהו ממש "רציני". אם לא - ולא מזיק ממשית לקשר שלהם ולבניית הבית, אז אדרבה: העידוד הוא בכך שלא נורא. הרי יש לה כבר נסיון של שנים שלא קרה כלום..  אדרבה, שתראה מזה כמה היא יקרה לו..  אולי זה דווקא יעודד אותה יותר?..

הצלחה רבה.

את מעודדת את החברה שלך להתגרש?

אני רק רוצה לשמוע מה חושבים אנשים ואם זה לעודד אותה קצת

רוח ירוד. לא כדאי לקבל החלטות לאחר לידה.

ההורמונים משתוללים וישנם מצבים שהכל נראה מפלצתי הרבה יותר ממה שהוא באמת.

תרגיעי אותה בכך שתעבור תקופה היא תתחזק ואז תראה את הדברים אחרת.

אגב- אני לא מכירה הרבה נשים עם 3 ילדים שהתחתנו.

ומי שאני מכירה- זה לא הצליח.

גילינו את זה אחרי שהיו לנו כבר ילדים.

אמנם גם הוא לא ידע את זה קודם, וזה שונה.

מנסיון, התקופה של הגילוי היא מאוד לא פשוטה. יוצרת פחדים וסימני שאלה. אם הוא הסתיר- זה יוצר גם בעיה של אמון, וזה קשה יותר. ואחרי לידה- ודאי שיותר קשה.

אבל אם הזוגיות יציבה, או לפחות היתה יציבה- כך שיש למה לשאוף- צריך לדעת שהבלבול והקושי הוא הכרחי, אבל עובר.

לא כל בעיה נפשית "תוקעת" את החיים.

במקרה של בעלי- אני עודדתי אותו ללכת לטיפול בגלל הקשיים שהיו לו, ואז הוא אובחן. ברגע שיש אבחנה- גם יש כיוון לטיפול, והדברים יכולים ללכת חלק יותר. אני בטוחה שיש הרבה אנשים עם קשיים נפשיים, שקשה להם בחיים, אבל הם לא מאובחנים. לפעמים הם מצליחים להתגבר, אבל לפעמים לא- ואז זה קשה יותר.

כך שלפעמים כשיש אבחנה של בעיה נפשית- זה דווקא לטובה.

צריך לדעת שעל הרבה בעיות נפשיות אפשר להתגבר. לא כדאי לפרק נישואין בשביל זה (בכלל, אם כ"כ קשה לה- עדיף שתתגרש גם אם אין לה סיכוי להינשא שוב. ואם הסיכויים להינשא שוב מלחיצים אותה, אז אולי זה אומר שדווקא טוב לה בנישואין עכשיו וחבל לה לוותר).

אם קשה לעבור את התקופה המבלבלת של הגילוי- אולי כדאי להיעזר ביועץ נישואין, שגם יסייע לשקם את האמון שנפגע, וגם ייתן מבט אובייקטיבי האם כדאי להמשיך את הזוגיות למרות הבעיה, או לא.

והיא חיה באושר רב.

אבל זה לא השיקול.

כמו שמישהו כבר כתב:

כששוקלים גירושין צריך לחשוב אם הלבד עדיף מאשר הזוגיות הקיימת.

לא לפנטז על זוגיות טובה יותר.

אם התשובה היא חיובית, ועדיף לחיות לבד מלסבול ממה שיש, אז כן - צריך לקום וללכת.

וכמובן להתפלל על עתיד טוב יותר.

אם עדיף ביחד מאשר בכלל לא, אז כדאי לחשוב איך אפשר להשקיע ולשקם את הביחד הזה.

דודה שלי התחתנה אחרי שהיתה גרושה+4 עם אלמן+4 ויש להם עוד ילדה משותפת.

קיצור לדעתי זה אפשרי א צריך רצון ומאמץ נורא גדול של 2 הצדדים...

דבר ראשון צריך למצוא מועמד. שזה כשלעצמו בעיה לא קלה

ואחר כך לחבר את שתי חלקי המשפחות זה משימה מטורפתתתתת

ואם הילדים קצת יותר גדולים- זו בעיה קשה!!

ועל מה מדובר כאן ספציפית..

תראי אני מניח לעצמי שכל־אחד נמשך ומתחבר למשהו אחר.

לכן אין טעם להביא מישהי שהיא לא את.

אין טעם לזייף התלהבות אם את לא מתלהבת.

מה בכל זאת מדליק אותי, זה נחמד כשבחורה באה עם חיוך ומביאה הרבה מעצמה, מדברת מספרת אבל האמת גם זה לא חובה. אפשר גם לשתוק קצת בוייב רגוע ונחמד. להיות בתחושה של ביטחון, לא שבאנו להרשים או משהו. כמו חברים שנפגשים לדבר לשחנ"ש ולבלות.

לנתב את הפגישה למקום שטוב לך ונחמד לך נניח הוא בייניש שוקיסט ומזמין אותך לפלאפל סעדון ולא בא לך. תגידי האמת פחות זורם לי אוכל שומני וזה אולי נלך למקום אחר. לא להיגרר למצב שהאווירה נעשית מאולצת או משהו.

מה אוניברסלית גרוע לדעתי (האובייקטיבית): לשחק בטלפון בזמן הפגישה, לא "לנכוח" בפגישה (איך להסביר את זה... כאילו את מנותקת ומשדרת שהדבר שהיית הכי רוצה זה להתחפף... אבל אם זה באמת ככה, אז עדיף כבר לשדר את זה...),

המדינה ברשות גברים והנשים מושלות בגבריהם - שריטות ליליות

1. להשקיע גם בקשר, יכול להיות בהבעת עניין בהודעות בין הפגישות, בהגעה בחלק מהדייטים לאזור שלו, בחלק מהתשלום,  הצעת רעיונות, ויכול להיות באופן אחר.

מקובל שהגבר מגיע בהתחלה אל האישה, אבל כדי שהקשר יעבוד לדעתי, צריך עבודה משותפת, תדאגי שהוא לא ירגיש שרק הוא דוחף בקשר.

2. לא לצפות שהוא יבין רמזים בהתחלה, אם משהו עולה שמפריע לך או את רוצה משהו תשתפי, אתם בונים יחד קשר, הוא עדיין לא מכיר אותך וממילא יהיה לו קשה להבין אותך ברמיזות.

3. דברים שהיית רוצה שהוא ישתף, תשתפי גם.

4. תהיי עצמך, אל תנסי ליצור תדמית שונה ממי שאת.

5. לתת תחושה טובה, חשוב שיהיה כיף.

6. טעויות יהיו לכל אדם מדי פעם, אם זה דברים לא משמעותיים תקבלי את הטעויות בהבנה ורוגע.

בהצלחה רבה

@הפי 

1. להשקיע מאיזה פגישה? על מנת עדיין לשמור על דינמיקה נכונה.

והוא לא מוגזם, ולא תובעני, ולא בשמיים. רק דבר אחד בלבד:

א ד י ב ו ת.

זה כל כך קל וכל כך נשי וכל כך מרים לגבר כשהאישה אדיבה.

אדיבות פירושה: ההפך מסנוביות. כשגבר מרגיש שאישה היא חתולה משועממת שמולה הוא צריך ללהטט בלי לקבל רמז האם היא נהנית או מתעניינת או אותנטית - זו חוויה מסרסת ומתישה שמוציאה את הנשמה.

גם ככה אתן משקיעות שמונה שעות בבחירת שמלה והתאפרות והסתרקות, תקדישו עוד חצי שעה להתכוננות איך לבוא ולהיות נעימה, נוכחת ומביאה את עצמי במפגש.

בחורה סנובית, מאופקת, לא הדדית, לא מרימה, אדישה להתלהבות גברית, מגיבה בסיוג, עונה באיחור להודעות, מבליטה ספקות ולבטים, משתעממת, חותכת מוקדם - כל הדברים האלה הם פשוט מעפנים ומוציאים את המיץ מהחשק לצאת לדייטים, והופך אנשים לשחוקים ומשועממים ומסוייגים...

סיוגים:

*זו החוויה האישית הרעה שלי מבנות משועממות ולא אדיבות שחותכות מוקדם, לא חייבים/חייבות להסכים

**הגיוני שזה משתנה פר מגזר ופר סגנון יציאה לדייטים (חרדי / דת"ל / לייטי)

***להיות אדיבה אין פירושו להיות "מחוייבת" - אפשר להיות אדיבה ועדיין לחתוך אחרי דייט ראשון

****להיות אדיבה אין פירושו להיות "מזוייפת" - לא צריך לצחוק מבדיחה לא מצחיקה ולא צריך לזייף התעניינות בסיפור לא מעניין. אדיבות היא פשוט ההפך מאטימות, היא רפלקטיביות והדדיות והנכחה עצמית.

יילחמו עם דובים

יפתחו שימורים

ויושיטו ידם למדפים הגבוהים

אתה רוצה שאמנה את הדברים שנשים עושות?

נשים מתאפרות

מול הארון שעות מתלבטות

רק דבר אחד אינן מבינות

כך או כך הן מספיק חמודות.

לוקחת כמה דברים לתשומת ליבי..

זה מעניין..אבל זה באמת ככה?

אני מרגישה שבנות יודעות יותר להציף קשיים ופערים ובנים יודעים יותר לטאטא ולהסתכל בעיקר.

לחייך × מיליון.. גברים אוהבים שאישה מתנהגת באצילות חיוך לא להיות מנחוסית/ קרה

הכרת תודה : על הכל .. על הזמן על הידיעה אפילו על המים / מיץ/ התעניינות / חוכמה  ( אבל שזה יהיה אמיתי לא סתם להגיד תודה)

להקשיב לו באמת.. ( לדבר על רצונות שלו / פחות רגשות לא מרגישים בנוח כמונו)

להיות באנרגיה נשית תשאירי לו את הזכרי

גם אם הוא לא מתאים .  תהיי דבש

קארמה is a...

זהו  כל השאר מלמעלה

זוגיות. נדמה לי מלפני ימים מספר.

ככל שאנו חיים יותר את עצמנו. אמיתיים וכנים יותר ומודעים יותר -

כך קל יותר, אני חושבת.

והעיקר, לענ"ד: היכול לנהל תקשורת פתוחה וכנה. לא לברוח

אפילו לא לגמרא, במקום לדבר, להקשיב.

ספרים מצויינים. וגם לרב סבתו סדרה של שיעורים.

וגם הספר של הרב מרדכי שטנברג על זוגיות חובה לדעתי.

תשמח ברצון ותשמור עליו..

א. קישור לשרשור שפתחתי פעם שאולי רלוונטי

האם הגעתם מוכנים לקשר הראשון בחייכם? - לקראת נישואין וזוגיות

ב. בעיני צריך לחלק את ההכנות לכמה מישורים.

יש את המישור הרוחני - שכולל בתוכו את ההכנה הנפשית, עבודת המידות וכו', אבל גם דברים פרקטיים שצריך לדעת כדי לנהל בית.

יש את המישור המעשי - שכולל בתוכו גם דברים מחשבתיים* וגם דברים מעשיים - מה יהיה המקום שלך בבית? מתכנן לקחת חלק בנקיונות\בישולים\קניות\נהיגה - אולי כדאי להתחיל לרכוש בזה מיומנויות.

*מחשבתיים:

איך אני הולך לפרנס את הבית והמשפחה?

מה אני עושה עם הכסף שיש לי עכשיו - בהנחה שאני בונה עליו לטווח ארוך?

ג. אל תזלזל בשלב שאתה נמצא בו - לבנות את עצמך, להכיר את עצמך, להתמודד עם עצמך - הוא חשוב, כדי שתוכל לעשות זאת עם אחרים ומול אחרים.

הערה:

כתבו פה פעמיים על עניין הפרנסה.

עד כמה זה משמעותי אם אני בחור ישיבה שכרגע לא הולך להתעסק בכסף רציני בשנים הקרובות, וכנראה יהיה אברך לפחות בהתחלה.

זה חשוב להתחיל לבנות את זה עכשיו? אצלינו הרבה מחכים עם זה עד שיוצאים לשוק העבודה אחרי כמה שנים...

שבו אתה מתחייב לזון את אשתך, אמנם אשתך יכולה למחול לך על זה אבל עקרונית היא יכולה להחליט גם להפסיק למחול יום אחד ואתה תתחייב לצאת לעבוד.

כאשר אדם רווק אין לו ריחיים על צווארו והרבה יותר קל ללמוד בשקט לימודים עיוניים, אומר לך כסטודנט עם 5 ילדים וכסטודנט רווק לשעבר, עם 5 ילדים זה הרבה יותר קשה, גם ללמוד תורה הרבה יותר קשה עם 5 ילדים.

גם בצבא, ישנן מורכבויות רבות כנשוי שאין לרווק, בכתובה אתה לא מתחייב רק לזון את אשתך, באופן כללי הרבה דברים נעשים דווקא יותר מורכבים כשמתחתנים ולא להפך.

אמנם אפשר להתפרנס גם בלי לימודים עיוניים, אפשר להיות נהג משאית או מתווך נדל"ן או שוחט או מאבטח במקומות מסויימים לבוגרי סיירות, ולעשות משכורות יפות מאוד.

אתה רוצה להיות אברך, אני מניח שהשאיפה להיות גדול בתורה וללמוד לרבנות או לדיינות יום אחד ולא להשאר אברך לנצח שזה אידאל יפה אבל אתה צריך להבין שעם הזמן ועם הנישואין ועם הילדים שיהיו בריאים אתה סוגר על האפשרויות של העתיד שלך.

אני לא הולך להתחיל לשכנע אותך מה עדיף רשב"י או רבי ישמעל לא נכנס למחלוקת, כי בסוף אתה כנראה צפוי להקשיב לרבנים שלך ולא לי אבל אעיר כמה נקודות בעניין זה.

1. נקודות החוזק נכון להיום של ישראל ביחס לאויביה הן שיש לישראל הרבה מאוד אנשים טכנולוגיים, ללמוד חדו"א, ליניארית והתמרות לפלס זה חשוב מאוד לעם ישראל כדי שננצח במלחמות.

2. גדול הנהנה מיגיע כפיו מירא שמים.

3. על פי החתם סופר העיסוק במצוות ישוב הארץ (קרי להתפרנס ממקצוע בארץ ישראל) שקול למצוות תפילין.

4. ללמוד מדעים מדויקים לפי הרמבם זה חלק ממצוות אהבת ה'.

5. על פי הגר"א חייבים ללמוד 7 החוכמות כדי להבין מה שהתורה אומרת.

זה לגבי האידאלים כשלעצמם בלימוד מקצוע עיוני ופרנסה בארץ הקודש, לגבי הכתובה כאמור מה שאתה מתחייב זה המינימום הנדרש ממך כבעל וכאבא, לא המקסימום, בפועל מה שידרש ממך כדי להקים בית יהיה הרבה יותר כדי שהבית יתפקד אבל פרנסה לבית זה די תנאי הסף הבסיסי על פי היהדות, זה שאשתך יכולה למחול לך בינתיים כשאתה אברך וסטודנט ומתמחה, זה בסדר אבל היא יכולה להחליט גם לא.

ותאר לעצמך אחרי 10 שנות אברכות נניח יש לך 4 ילדים ואשה ושכירות ופעוטונים פרטיים וכמובן רכב גדול, מה עושים? תלך לעבוד בסופר? תעשה השלמת הכנסה כמשגיח כשרות? אפשר.

בפועל אני מקווה שהבית שלך לא יתפרק במצב הלחץ הזה כי גירושים עולים הרבה כסף וגם יש מזונות וכתובה ופתאום אין המשכורת של האשה ואתה צריך לשכור דירה לבד, הרבה גרושים מתפרקים כלכלית לפחות בהתחלה 

השנים הראשונות בישיבה הם הכי חשובות כדי שיהיה בסיס של תורה לכל השנים.

השאלה זה

 1. אם שווה לי לוותר על חלק מהם עכשיו כדי להתחיל ללמוד מקצוע

2. או אולי בכלל לדחות את הרצון לחתונה לעוד הרבה שנים אחרי לימוד ותורה ומקצוע

3. או (כמו שבעיקר עושים אצלינו), כן נשארים בשיבה כמה שנים ומתאברכים ואחרי כמה שנים משלבים לימוד מקצוע.

כי בסוף אני צריך לוותר על משהו, השאלה זה מה הכי חשוב, ובזה אני לא בטוח. יכול להיות שבאמת תגידו: חכה אל תתחתן עדיין תכין את עצמך כמה שנים טובות יענו 24 כזה, (וגם אז לא בטוח שאני יסיים מקצוע).

אני אישית גם לא מתכנן להיות ר"מ או מו"צ או משהו כזה אבל אני מבין את החשיבות של הזמן ולכן בנושא הזה אני מאוד מתלבט...

אלפי הלומדים בישיבות ההסדר, כ 2500-2800 בכל שנתון, כפול 5 שנים של המסלול - כ 12,000 סך תלמידים בשלבים השונים בישיבות ההסדר - יכולים להעיד שיוצאים לחיים עם בסיס מצויין של תורה, ידע, יכולת לימוד וכו'

מי שלא נשאר בישיבה, יוצא לחיים בגיל 23-24, גיל מצויין להתחיל רכישת מקצוע לחיים וגם להתחתן    

אבל זה עדיין נראלי מוזר שההכוונה להתחתן היא בסביבות גיל 24 והלאה ואז כל ההכנות נסובות סביב זה.

הרי אם אני בן 19 ומתכוון להתחתן בשנתיים הקרובות (נגיד בסוף המסלול הצבאי בהסדר- 21 כזה), אין שום סיבה להימנע מזה אם לא התחלתי ללמוד מקצוע,

כי בסוף השנים שעוברות, לדעתי יותר חשובות בהקשר של בסיס זוגי לחיים ושווה להסתבך קצת עם לימוד מקצוע, וגם בלימוד תורה שברור לי שיותר חשוב לחיים מאשר לימוד מקצוע בשנים הראשונות.

אא"כ אתה אומר לי שיש סיבה אמיתית לזה שמעכבים עם חתונה ואז אין הכי נמי הכל בא אחרי זה.

יש דברים שקשורים ללימודי מקצוע שאפשר להתחיל איתם כבר עכשיו. לדוגמה:

א. האם יש לך כבר תעודת בגרות? אם חסר לך בגרויות, אולי להשלים עכשיו.

ב. האם נבחנת בפסיכומטרי? אז בבין הזמנים עכשיו, לא לדחות.

ג. האם המקצוע שמעניין אותך הוא תורני? האם אפשר לעשות מסלול מיוחד לבינשים נניח לתעודת הוראה?

מעבר לזה - בעיני נכון לנסות לייצר הכנסה כבר עכשיו.

האם מותר לך לפתוח עסק עצמאי? נגיד ללמד ילדים קריאה בתורה לבר מצווה. עבודה בבין הזמנים. שטיפת בית כנסת פעם בשבוע. וכו'.

חלק מהכסף הזה ללמוד איך להשקיע - כעצמאי בקרן השתלמות. וגם הפרשה לפנסיה. 

ככל שמתחילים בגיל מוקדם יותר, זה נהיה משמעותי בהמשך.

מי שיחכה עם הכנסה (חוקית ומסודרת) לאחרי הסדר+אברכות+לימודים מקצוע -

למיטב הבנתי, יש לזה השלכות מאוד גדולות על הפנסיה שלו.

מה שאני מנסה להגיד, זה שאתה צריך להסתכל קדימה - לא על 3-4 שנים הבאות, אלא 30-40 שנה ויותר.

איזה סגנון חיים אתה מצפה?

איך תממן את זה?

איך ואיפה תראה המשפחה שלך?

נישואין זה לעבור למגרש של הגדולים, וזה דורש לחשוב בראש שונה ממה שיש בשלב הקודם.

באופן אישי, תמיד רציתי לדעת שלמי שאני יוצאת איתו יש תוכנית. שהוא חשב על הדברים - גם אם התוכנית כוללת עשור בישיבה מעבר להסדר, אם יש לו תוכנית איך הוא מתכוון לממן את זה ומבין את ההשלכות לטווח הארוך - סבבה.

אם הוא אומר לי, אה, כולם מסתדרים, נזרום - לא בשבילי.

שגם בעייני היא הקריטית בעניין ההתפתחות האישית של כל אדם - העול והאחריות המוטלים עליך כאשר אתה כבר בעל משפחה עם ילדים.  

להתחתן בגיל מאוד צעיר זה לא העניין שעשוי להשפיע. אפשר לחיות כזוג צעיר באופן מאוד מצומצם, מאוד חסכוני, ובמקביל ללמוד ולהשקיע הרבה בכל דבר שקשור להתפתחות אישית. הן תורנית, הן מקצועית, גם בתחביבים.  

כל עוד אין ילדים, אין הרבה הבדל מהיותך רווק.  נכון שצריך להחזיק בית - אבל ההוצאות על קיום  בתנאים צנועים ומינימליים לזוג צעיר ללא ילדים הם באמת דבר שכל זוג יכול לקחת על עצמו.  

גרים באיזו יחידת דיור של חדר אחד, אפילו למשך שנתיים ושלוש ראשונות.  

הבעיה, הקושי, ההתמודדות עם מעמסת החיים האמיתיים, הריחיים על הצוואר בלשונו של מי שהגיב לך לעיל, @אריק מהדרום, זה כאשר אתם, כזוג, כבר הורים לילדים.  

בגלל אורח החיים, ההשקפה הדתית, אני מניח שלא תרצה לדחות את הרחבת המשפחה למשך כמה שנים אחרי הנישואים.  וכאן הקונפליקט המרכזי בנישואים בגיל מאוד צעיר לפני שרכשת השכלה ומקצוע ויכולת להתפרנס בצורה ראויה לכל החיים שלפניך.   פרנסה ומקצוע שיהיה אהוב עליך.  לא משהו שנכפה עליך בגלל שאתה גבר אבא לילדים וחייב בכל מחיר להביא פת לחם הביתה.  

אני לא חושב שזו בחירה טובה עבור רוב בני האדם.

כמה מה שאני כותב ישפיע עליך? ברמת העיקרון זה משתנה הרבה מאדם לאדם ומישיבה לישיבה.

תתייעץ עם אדם שמכיר אותך ורוצה בטובתך, זה יהיה יותר טוב מלהייעץ איתי.

אני באתי לפה בעיקר כי לשמוע דעות מגוונות.

בעז"ה הכל יהיה גם עם התייעצות רצינית,

בסוף זה ההחלטות הכי גדולות שאני אעשה בחיים (נראלי).

אשריך!

למה אתה חושב שזה לא בחירה טובה? מענייין אותי.

אני לא סבור בכלל שנדרש חינוך מסגרות קודש בלבד שבחורים נשלחים אליהם אחרי הישיבה התיכונית.

אני נגד הערצה לתלמידי חכמים ולבני אדם באופן כללי.

אני חושב שחלק גדול מעולם הישיבות של היום נשען על סיבה פוליטית.

אני חושב שמפעל הישיבות אחראי לנשירה של עשרות אחוזים מבוגרי הציונות הדתית.

אני חושב שהמודל של תיבת נח נכשל.

אני אומר את זה שנים בקבוצות ווצאפ אבל כל זה איננו קשור לענייני לנ"ו, זו דעתי האישית בקצרה אם תרצה אפשר להמשיך בפורום אחר.

כל אחד בציבור הדתי מאוד מעריך את הלימוד ואת החשיבות של בניית בסיס רוחני ותורני חזק לפני הקמת בית ומשפחה. אבל אי אפשר להתעלם מהאחריות המעשית שמוטלת על כתפי הגבר היהודי.

בסופו של יום, על פי ההלכה והכתובה, האחריות לרווחה הכלכלית של הבית היא עליך – 'ואנא אפרנס'. זו לא רק חובה טכנית, זו המדרגה המוסרית של להיות 'בעל' שדואג לאשתו ולילדיו בכבוד.

צריך לומר ביושר: המודל שבו חברה שלמה נשארת בכולל לאורך שנים הוא תופעה ייחודית לישראל, והיא רחוקה מלהיות המודל ההיסטורי של העם היהודי. בחו"ל, הקהילות החרדיות חיות אחרת לגמרי – שם אנשים יוצאים לעבוד, מתפרנסים בכבוד ותורמים לקהילה, מבלי לוותר על הזהות החרדית שלהם.

התחושה היא שבישראל המצב הזה השתרש לאו דווקא מסיבות רוחניות טהורות, אלא כתוצאה מהמבנה הפוליטי והצורך להשתמש בפטור 'תורתו אומנותו' כדי להימנע מגיוס. המציאות הזו יצרה מצב שבו אלפי משפחות חיות בעוני כרוני, כשהנטל הכלכלי נופל על האישה או על קופת המדינה. 

האם זה באמת 'לכתחילה'? האם זו דרך התורה להסתמך על צדקה וקצבאות כדרך חיים, במקום לחיות חיי יצירה ועבודה?

בקהילות חרדיות בארה"ב ובאירופה, הנורמה היא שילוב של קביעת עתים לתורה עם יציאה למעגל העבודה. שם, המוסר העצמי והאחריות הכלכלית מתבטאים באחוז גבוה של בעלי השכלה גבוהה, תארים אקדמאיים, בציבור התורני.  

מניח שמוכרת לך הישיבה-אוניברסיטה בארה"ב.

בין שאר בוגריה המפורסמים- הרב ד"ר אהרון ליכטנשטיין זצ"ל, שעמד בראש ישיבת ההסדר הר עציון באלון שבות שנים רבות.  

או הרב אליהו רחמים זייני, שעומד בראש ישיבת ההסדר והישיבה הגבוהה אור וישועה בחיפה.  בעל תואר ד"ר במתמטיקה, מהטכניון, היה מרצה בטכניון ורב הטכניון.  

בביקורים שיצא לי לעשות באנגליה, נחשפתי בקהילות החרדיות שגרות בלונדון לריבוי בעלי מקצועות חופשיים, וחיים ברווה כלכלית גבוהה מאוד.  

גם אולי המקום להזכיר שעל רקע הלחצים המשפטיים והציבוריים להפסקת תקצוב ישיבות ומוסדות חינוך חרדיים שאינם מלמדים לימודי ליבה או שאינם עומדים בחוקי הגיוס, עלו איומים מצד עסקנים חרדים להביא כספים מחו"ל מתורמים פרטיים וקרנות כדי לגשר על הפערים התקציביים-גם זה מוכיח שהחרדים בחו"ל עובדים ומתפרנסים היטב ורק בארץ חיים בעוני עמוק מרצון.  

אם זה חסר טאקט זה שלה אבל כנראה היא רצתה ממש לשתף... 

היא כותבת לכן את זה דווקא בתור בנות שמבינות את הכאב ואת גודל הנס!!

אני בטוחה שהיא מתפללת עליכן!! ואולי היא חושבת שזה שקרה לה כזה נס יכול לעודד אתכן שבקרוב גם לכן זה יקרה!

זה לא טוב המבט הזה ששם במרכז את הכאבים של עצמו, לכולם יש כאבים... אז נשתף רק בדברים עצובים?? 

אומרים שיותר מלהשתתף בצער הזולת קשה להשתתף בשמחתו...  

מובן שיש קושי ומותר קצת להתמסכן אבל זה לא צריך להיות הלך הרוח שלנו אנחנו צריכים לחזק אחד את השני! 

אני לא שופטת אותך באופן אישי בטוחה שהיה כואב לקרוא דבר כזה... אבל זה ציבורי ואני חייבת להביע את התנגדותי כלפי המגמה והאוירה הזאת אצל רווקים... זה משגע אותי😟

לא הייתי רוצה שכל מי שנשואה לא תעיז לדבר על הנישואים לידי, כי זה רגיש.

זה טבעי ונורמלי שאני מדברת עם חברות, והם מדברות דברים כאלה - וכן, גם על ילדים וכו'.

ואני רואה את זה כהחלטה שלי מה לעשות עם המידע הזה.

אם אני בוחרת להיעלב ולהתרחק ולא להיות חלק מהקבוצה שבה מדברים ככה -

אני מרגישה שאני גוזרת על עצמי בדידות וריחוק, ויצירת קבוצה חברתית שכוללת רק מי שאיתי במצבי, וזה עלול להיות לא בריא מבחינה נפשית.

אני גם יכולה להבין את מה שהיא כתבה בצורה אחרת:

שנים ארוכות של חיפוש, של רווקות לפעמים מובילים למחשבה במודע או בתת מודע של ייאוש, של לי זה כבר לא יקרה.

וכשזה כבר קורה - זה יכול להיתפס כ"תסמונת המתחזה" - זה לא אמיתי, זה לא שלי, אני עדיין בזהות הרווקית שלי - ולכן זה נראה כל כך לא מציאותי שהתחתנתי.

בעיני זה יכול להיות שיתוך של איזשהו מצב נפשי, לא ניסיון לדרוך על יבלות.

הסבבים הללו מלמדות על האמונה שלך שיהיה טוב בהמשך,

מאחל שתזכי לטוב הזה במהרה ויתמלאו כל משאלות ליבך לטובה ויהיו לך כל הכוחות הדרושים לתהליכים הלא פשוטים והמוערכים הללו

מכיר את הספר ועמך כולם צדיקים? אני ממליץ עליו מאוד. הוא מלמד הסתכלות אחרת על כל ענייני הנפילות.

הנטיה להלל כל רגע של נפילה כאילו הוא עיקר הסיפור פה- זאת מלכודת! מלכודת שגורמת להיות כלוא יותר חזק בדמיונות של היצר הרע. ויותר מזה- היצר הרע יכול לגרום לך לחשוב שזה עיקר מי שאתה.

יש בך מלא כוחות אדירים שצריך לתת להם הרבה יותר מקום בחיים שלך, דרך המון עשייה חיובית, ויעדים גדולים בקדושה.

אשריך💪

כאילו, זה כל הרעיון של בריאת האדם והעולם. אם זה לא היה ככה, היה זה מדאיג.

מזכיר לי סיפור: בחור ובחורה עמדו להתחתן ונכנסו לקבל את ברכתו ועצתו של הרב. אמר להם, עצה טובה לשלום בית, כאשר הבעל חוזר מהכולל והיה לו יום גרוע, לפני שייכנס הביתה יהפוך את הכובע, ככה האישה תדע שעבר עליו יום גרוע ולא "תתנפל" עליו ישר כשהוא מגיע אלא תתייחס אליו בעדינות. והפוך, אם לאישה היה יום קשה, שתהפוך את המטפחת (לא עובד עם פאה נכרית) וככה כשהבעל נכנס יידע מיד שהיא עצובה ולא יתחיל להקשות עליה קושיות מיותרות אלא גם ינחם אותה. טוב יפה, התחתנו בשעה טובה, אחרי כמה ימים חוזר הבעל עם כובע הפוך, האישה רואה מיד מכינה לו כוס תה שב תנוח תירגע קח את הזמן יופי. אחרי כמה ימים, הבעל חוזר רואה את האישה עם מטפחת, אומר לה וואי שבי תנוחי תשתי תה בינתיים מה את צריכה אני אעזור לך.

אחרי כמה ימים, חוזר הבעל, דואג לשים כובע הפוך, אלא שכשהוא פותח את הדלת, גם היא עם מטפחת הפוכה. על מקרה כזה הרב עוד לא דיבר! טוב, אובדי עצות החליטו ללכת לרב לשאול אותו. דופקים בדלת והוא פותח להם עם כובע הפוך לראשו...

///

בקיצור זאת עובדת החיים.

אני יוצא מנקודת הנחה שאתה מדבר על ניסיונות בתחום הידוע אבל הדברים תקפים פחות או יותר לכל דבר שתרצה.

ברמה המעשית (כי אם יש משהו שיצה"ר לא אוהב, זה מעשים, לעומת דיבורים):

– להחליף לטלפון מוגן ברגע זה, יש דגמים טובים, לא יקר בכלל, כל האפלקציות שתרצה

– להתקין סינון אם לא קיים (לא מבין גדול בסוגים)

– לצאת הרבה מהבית

– ללמוד הרבה תורה בין בשיעורים בין בעצמך זה מהדברים היחידים שעושים את ההבדל

– להרחיב קצת את מעגל החברים ברגע שאתה מרגיש שאתה עם אנשים ויש לך תמיכה זה מוסיף

– אם כבר נופלים ידועים דברי חז"ל "אמר רבי אלעאי הזקן: אם רואה אדם שיצרו מתגבר עליו, ילך למקום שאין מכירין אותו, וילבש שחורים ויתכסה שחורים ויעשה כמו שלבו חפץ, ואל יחלל שם שמים בפרהסיא." אפשר לנפול חזק ואפשר לנפול פחות חזק. במקום לאמץ תחושה של הותרה הרצועה להבין שאפילו בתוך החטא עצמו יש מנעד עצום ונידונים על כל רגע ורגע הן לחיוב והן לשלילה ("האם יכולת לפחות לצמצם?"). ולא די שיש צד זכות במניעת נפילה יותר גרועה (חוץ מזה שמראה בעצמו שאינו חפץ בעבירה) אלא אף אם רק דוחה מעט את הנפילה אף בזה יש צד זכות.

– "כשהביאו בפני רבנו [חידושי הרי"ם מגור] ספרים בהם עצות נגד תחבולות היצר נענה ואמר: ליצר ערימות של עצות נגד העצות הללו, גם לו סגולות ועצות נגד עצות בני־אדם." בקיצור עושים מה שיכולים וה' יעזור

ברמה הרעיונית:

– קלישאה אבל אל תתן לנפילות להגדיר אותך. אם כבר הזכרנו את חידושי הרי"ם, "אמר השכחה טובה מאוד כי אלמלא לא נבראה השכחה היה אדם זוכר תמיד עכל עבירות שעשה ולא היה יכול להחזיק מעמד לכן העבירה הידועה גורמת לשכחה כדאיתא בספרים הקדושים".

– הזכרנו את "ילבש שחורים ויתעטף שחורים". לפי ראשונים רבים, אין זאת עצה איך לבצע את העבירה, אלא איך אדם יכול להתגבר על יצרו. ולכאורה, קשים דברי הגמרא שנייה לאחר מכן, "הא דמצי כייף ליה ליצריה, הא דלא מצי כייף ליה"? אם בסוף הוא לא עובר עבירה, אז מה זה משנה אם הוא ילבש שחורים? ולמה הותר לו ללבשם רק אם הוא לא מצליח לכפות את יצרו?

שאלה נוספת: "א"ר לוי בר חמא אמר ר"ש בן לקיש לעולם ירגיז אדם יצר טוב על יצר הרע שנא' רגזו ואל תחטאו. אם נצחו מוטב ואם לאו יעסוק בתורה שנאמר אמרו בלבבכם אם נצחו מוטב ואם לאו יקרא קריאת שמע שנאמר על משכבכם אם נצחו מוטב ואם לאו יזכור לו יום המיתה שנאמר ודומו סלה."

=> אם משמע שהולכים מהנשק הקל לתותחים הכבדים, למה לא להתחיל מראש ביום המיתה? תשובה שראיתי, כי זה מעציב, הקב"ה לא רוצה שנהיה עצובים ונתעסק בדברים מעציבים. אותה תשובה לגבי לבישת שחורים. לכן, אל תרגיל לראות את עצמך בעין רעה ושיפוטית אין בזה שום תועלת.

גם קראתי פעם שעשיית חסד (התנדבויות וכד') מסייעים לזה. זה הצד השני של חסד = מים. אם אני לא טועה. כדאי ל ברר.

יש ספר שאולי יכול להועיל: על חטא ותשובה - מאיר גרוזמן.

מאמינה שהרב ארז דורון, הרב פנגר ורבנים ברסלבים 

ועוד, מדברים על כך. אתה לא היחיד.

ולבקש על זה מהשם. קודם כל. אלא מה?!

"כל עוד האדם חי, אפשר לתקן!"

הכלב שבך לא שב על קיאו. יש שם חוסר וזו הדרך למלא אותו. במקום מלחמה ריקה כדאי לחפש מה מביא אותך לשם.

מה הצורך שלא מתמלא?

איפה בלו''ז?

לך תעשה ספורט בגינת כושר, לך לעשות יוגה (יתן לך זמן גוף חיובי!). אל תתעסק בכלל בדבר הזה. גם לא כשאתה נחשף אליו. פשוט לעסוק בחיובי.

סליחה על הפלישה כאישה שאנוכי (שמן הסתם לא חוותה את האתגר הזה).

אם לא הייתה הלכה, נניח אם תקח גוי, האם מעשה כזה הופך אותו לאדם רע ומלוכלך? חלילה.

כמובן אנחנו כיהודים יש לנו הלכה ותורה, שאוסרת עלינו. ויש לשמור על המצוות וכו'. אבל אני מרגישה שבמצווה הזו, עושים לה יח"צ של גועל נפש ולכלוך, כשבפועל זה איסור. כמו שאסור להתניע את הרכב ולנסוע לים בשבת.

אסור? כן.

לא מוסרי ומלוכלך? לא. 

אני גם לפעמים מנסה להתבונן בזה כך. אובייקטיבית וגלובלית כל אדם רוחני מרגיש בבירור כמה הנפילה היא שפלה, גסה, מכוערת וחייתית. הרצון להשוות אותה לעבירה סתמית ושגרתית על רצון ה' היא מלאכותית. הכאב והבושה הם אינהרנטיים לנפילה ועצמיים לה, וכל אדם עדין מרגיש את זה.

זה מעשה לא מוסרי נקודה.
 

האדם שעושה אותו כמובן לא רע. זה לא כמו גנב או רוצח. אבל המעשה של צפיה בתכנים ברשת מאוד לא מוסרי ומלוכלך מאוד מוסרית.

הדור שלנו מושפע בטעות מהתרבות.החילונית בה "כל דבר שאני רוצה מותר כל עוד זה לא פוגע באחר" וזה לא נכון גם מוסרית לא רק הלכתית

מדובר בתעשייה נוראית.

אפשר מהדמיון והתחושה. מדברת על פיזית מה קורה.

בעבר אגב, התחתנו בערך כשהגיעו לבגרות מינית. וגם גברים נשאו יותר מאישה אחת אז אפילו נידה פחות השפיעה על הגבר.

המעשה הפיזי, אסור הלכתית כמובן. אבל אני לא רואה בו מלוכלך או לא מוסרי.

אגב, על נשים יש פסיקות שונות החל מאסור לגמרי ועד מותר לגמרי

רק הלכתית.

זה פוגם באהבה המוקדשת רק לאדם אחד.

ופגימה בערך האהבה היא מעשה לא מוסרי.

כשהוא במסגרת נישואין הוא קדוש וטהור כמובן.

כרגע.

האם זה פוגם?

גם האם זה אהבה כשזה עם עצמו? לא חושבת.

וכמובן שאם זה הופך למשהו שמנהל לאדם את החיים, ספק התמכרות, אז גם בעייתי.

אבל באמת לא חושבת שזה לא מוסרי. 

זה גורם לאדם להפנות את כוח האהבה שלו לעצמו במקום לזולת. גם לפני מתן תורה ער ואונן היו רעים בעיני ה'.

לעניין גישה חינוכית זו כבר שאלה אחרת

ממה שאת מניחה שהוא מדמיין, ולכן את חושבת שאין בזה בעיה מוסרית

(עקרונית אני חושב שבכל דמיון בעניינים האלו יש בעיה מוסרית ברמה מסויימת, זה מנעד)

בחידושי הרי"ם "אמר לחתן ביום חפתו כדברים האלה: אויב עס איז איידיל איז נישט דא קיין איידעלערס, און אויב עס איז גראב איז נישט דא קיין גרעבערס".

ובגרמנית מודרנית אם זה באופן אצילי אין אצילי מזה ואם זה באופן גס אין גס מזה.

איסורי עריות לא סתם נקראים תועבה, לא הקפיד על עבודה זרה והקפיד על גילוי עריות", "אלהיהם של אלה שונא זימה" כו'.

הסיבה לזה, למיטב הבנתי, היא ש"במקום המשפט שמה הרשע ומקום הצדק שמה הרשע". העולם בנוי מניגודים ובמקום שבו נמצאים העניינים הכי גדולים (אהבה חברוּת הדדיוּת כו') נמצאים גם הניגודים הכי גדולים (תאווה אנוכיות זימה כו').

ההרגשה הפנימית שהעיוות הוא בזוי ומאוס מעיד על אנינות הדעת (במובן החיובי) ואצילות הנפש, זאת דעתי האובייקטיבית.

המחשבה שמעשה כזה מוסרי רק אסור הלכתית, נובעת מהשפעת הדור שלנו מהפוסטמודרניזם החילוני.

גם זימה לגויים נחשבת מעשה רע בתנך.

ואין הבדל בין גבר לאשה פה

אינו דומה x ל־y

יש כאלה שעושים את זה (לא ראיות אסורות) נטו בשביל לפרוק לחץ או להירדם מהר אפילו בלי התאווה שבדבר

ביסודו של דבר האיסור כשלעצמו בעיקר קשור לעניין של טומאה יש פשוט עניין מהתורה לא להיטמא בטומאה הספציפית הזאת כמו שלכהנים אסור להיכנס לבית קברות (וזה די מקביל כי את הכהנים זה מגביל ממחנה שכינה ואילו טומאת קרי מגבילה מכל הר הבית)

הצד המוסרי הוא קשור באופן הדוק אך לא לגמרי חופף

פגם הברית ובאיזה מצבים. ואין כאן המקום להאריך. לכן אמרתי שאני לא מדבר מהבחינה החינוכית פה.

אין קשר לטומאה. הרי טומאה הלכתית נוצרת גם אחרי קשר פיסי בין איש לאשה. ואין איסור להטמא לישראל למת וכדומה.   הצד המוסרי לא קשור כי ער ואונן היו לפני מתן תורה.  הבעיה המוסרית פה היא שאדם מפנה את כוח האהבה וכוחות החיים לעצמו במקום לזולתו, וזה יוצר פגם בנפש (שניתן לתקן כמובן) , כי יצר העיריות עומד בבסיס נפש האדם, לטוב ולמוטב 

יש מגנט שמושך אותך להרגיש אישה. בגלל שאין לך את זה באופן הנורמלי, זה מתבטא בצורה לא טובה. בפרט שהקושי הרגשי של הבדידות מתערבב עם זה.

כמו שצריך לדעת איך לקום, צריך גם לדעת איך ליפול.

כשאתה לא מצליח להתגבר, לפחות תיפול חכם. אל תיפול על מראות ודמיונות של יצר בלי אהבה כי זו נפילה שמעוותת את המוח ואת החשיבה, ויכולה לדרדר אותך למטה.

תיפול לדברים שמדמים את המציאות האמיתית.

אמרו חזל שאין אפוטרופוס לעריות.
 

וזה לא אומר שאתה אדם לא רגיש.

זה יצר חיובי מאוד שפשוט מופנה למקומות טמאים. אבל היצר הזה שלך חיובי מאוד ומעיד על אדם צדיק שרוצה אהבה אמיתית.

קשר כזה בין איש ואשתו נשואים, מאהבה, הוא קדוש וטהור.

פשוט כשהוא מופנה למקומות שהם לא כאלה זה הרס היצר הקדוש הזה ולכן טומאה.

אתה לא צריך להלקות את עצמך. נפילה באינטרנט היא תופעה מאוד נפוצה לצערינו גם אצל דתיים. 

זה סתם פחד לא מוצדק ,שזה יביא אותך למקומות יותר רחוקים מנפילה באינטרנט. באינטרנט היד קלה על המקלדת ומאוד קל להגחע למקומות כאלו ודו התמודדות לא פשוטה.

צריך אינטרנט מסונן וייעוץ אצל איש מקצוע במקרה של התמכרות קשה.

הכוונה ביוזמה- החברים המהממים האלו שמתקשרים או מציעים להיפגש באופן יחסית תדיר. יש לי חברה שיש לה רשימה וכל שישי עושה סבב, כמה שמספיקה, וממשיכה בשישי הבא מאיפה שהפסיקה.

זה לא רק קומץ החברות הכי טובות (למרות שגם זה משמח)

שלוקחים דברים בקלילות. שאם משהו התחרבש, אז OK אופס לא נורא. מאוד קשה לי עם אנשים בלי התכונה הזאת.

שליטה עצמית, נימוס גם must.

אופק רחב בונוס גדול.

ובכן א' זה מהסיבה שאני ככה. אני לא יכול לחיות כל הזמן ליד בן־אדם שחי בתדר רגשי אחר, כלומר מגיב באופן מאוד דרמטי / קטסטרופלי לכל עניין בעוצמות רגשיות גבוהות, כי איני מספיק דרמטי כדי להיכנס איתו לחוויה "עמו אנכי בצרה" אבל גם לא סטואי מספיק כדי לא להיות מושפע כלל. מתח רגשי גבוה מתיש אותי, קשור לסף גירוי רגשי או משהו כזה.

שליטה עצמית כנ"ל אני מצפה מאנשים את מה שאני מצפה מעצמי.

נימוס כי אני מחזיק מזה ערך רוחני גדול אולי הייתי ייקי בגלגול כלשהו.

אופק רחב בונוס כי אני מתעניין בכל־מיני נושאים שבעולם ונחמד אם אפשר למצוא עניינים להפוך גם אם זמנית למצע משותף לשיחה וכיו"ב, אבל זה לא ממש ממש מהותי.

(סתם)

אני מעריכה עין טובה, אכפתיות ואומץ, ואני לא יכולה עם אנשים לחוצים

מעריך חכמה, כנות ומודעות אישית וסביבתית.

בכותרת זה הערכה שהיא הכרחית, בתוך ההודעה זה דברים שאני מתחבר אליהם במיוחד. על גב הדברים הבסיסיים.

כמובן "תנא ושייר"

1. אנשים שמניעים את החיים שלהם ולא החיים מנהלים אותם

(עושים קריירה/ כסף/ עבודה אישית/ תהליכים/ פרויקטים)

2. אנשים שמתקשרים בפתיחות כנות וקלילות

3. אנשים עם תכונות מרשימות:

שליטה עצמית/ רוגע/ מודעות עצמית וכללית/ אכפתיות ואנושיות/ בטחון ואהבה עצמית

לשני הכיוונים 

שלהם זה טוב.

ואנשים ש"חיים" את החיים שלהם באמת. (לא דווקא אנשים קלילים שרק מחפשים כיף, אלא אנשים שלא נופלים לייאוש, דיכאון ויודעים ליהנות מהרגע...

חחח חלאס לרדת עלי

לא מעריכה יופי כתכונה כמו שלא מעריכה עושר כתכונה.

ויופי יכול להיות סימן לטיפוח גם קומה זקופה סימן לביטחון

גוף מחוטב סימן לאחריות והערכת הגוף שהקב"ה נתן לנו

ולבוש נאה סימן לנימוס ואצילות אם נובע ממקורות טהורים

בונוס גם שלך קשה עדיין למצוא את הזמן להכיל את השני

נחישות

ויציבות

ביחד עם עדינות

חיוך מתוק וקסם אישי

יש למעלה שרשור נעוץ בשם "מדריך עדכני לפורום שלנ"ו", תפתחי אותי ותלחצי על "רשימת שדכנים מתעדכנת"

קישור לשרשור עליה דיברה הרמוניה:

מדריך עדכני לפורום שלנ"ו - לקראת נישואין וזוגיות

אקרא, תודה !