ערב יום השואה, והשנה סבא כבר לא איתנו. ואי אפשר ללכת לשמוע סיפור על המעבר משואה לתקומה, ועל התהליכים שעבר באופן אישי ובאופן לאומי. וכבר אי אפשר לתעד בכזאת קלות. אולי בעצם זה אף פעם לא היה קל.
השנה התפקיד מוטל עלינו. להמשיך את הלפיד, לספר את הסיפור, להצטער, להעריך, לחיות את החיים.להאמין.
לסבא הייתה צלקת ברגל. צלקת שנשארה שם אחרי שנאצי רשע אחד הצליף בו. למה הוא הצליף? לא רק 'סתם' כי סבא היה יהודי. אני לא זוכר כרגע כדי לרשום בדיוק מה קרה שם, אבל סבא 'התחצף' לצורר אחרי שהוא התנהג בצורה מבזה. אפשר לומר שזה היה טפשות להגיב ולסכן את עצמך, אבל עצבים בריאים, ואולי גם שיקול דעת, זה מה שהביא את סבא לענות לצורר על זה ההערה האנטישמית שזרק.
אז סבא גיבור. וסבא זכה לעזוב את העולם הזה במילים "חמול על מעשיך ותשמח במעשיך, תוקדש אדון על כל מעשיך, כי מקדישך בקדושתך קידשת נאה לקדוש פאר מקדושים." סבא נפטר בהשלמה. נשמתו הקדושה והטהורה יצאה במילים איפה שהוא במילים חמול ותוקדש אדון.שם היו הפעימות האחרונות. שם, אחרי שהרופא בקש שלא נצעק בשירה כי יש שם עוד מקרים של פיקוח נפש. מאיות או שניות אחרי שבקשנו סליחה.וסבא קדוש. והיום זה התפקיד שלנו לספר.
וככה, עם המשפחה סביבו, אחרי וידוי ושמע ישראל במניין שלפחות בחלק מהם שפתיו נעו והוא אמר את הדברים מבעד למכונת ההנשמה. עם נשימות (אחרונות) שלו בעצמו על אף המכונה בארץ ישראל, בבית רפואה תורני ואחרי שבשבת הוא לימד שלושה חסידים צעירים שיר. ככה הוא נפטר. את הרבי שמספיד ומספר האנשים הוא העביר מחו"ל לארץ הקדושה.
על השואה, על הגבורה. על החיים שהיו שם לפני, על אלו שהיו ועודם אחרי, על האמונה היציבה, האיתנה, החזקה, החסונה שבנתה את בתינו.לספר,להתפלל שנאמין ולהאמין.
תהא נשמתם צרורה בצרור החיים ושהדברים יהיו לעילוי נשמתו של סבי ,וסבתי שלא הכרתי.
