(סליחה על ההתפרצות לפורום, אני נשואה, אך הרגשתי צורך להגיב)
אני לא יודעת מה יש לה, אך אני יכולה להגיד שלי יש כמה פלולות מעט שעירות על הפנים, אני מודעת לעובדה הזו, הגיוני לא? זה הרי הגוף שלי שאני חייה איתו כבר די הרבה זמן, לעיתים יש לי עצבים להתעסק עם זה ולעיתים לא, אני יודעת טוב מאוד שיש אנשים שזה מציק להם בעין והלוואי שיכולתי להגיד "שיקפצו", אני אישית נפגעתי מכך שהעירו לי על העניין, כי זה סוג של "נושא כאוב", לא בחרתי את זה ולא תמיד יש לי עצבים להתעסק עם זה, לכן אני לא חושבת שיש למישהו זכות לבוא ולהעיר לי על כך! גם אם זו חברה קרובה, מה שכבר קרה בעבר...
אם הייתי במקומה והיית אומר לי על זה משהו, הייתי נפגעת והיה יורד לי ממך ממש!
אולי לא הייתי מראה את זה כ"כ, אך הייתי סוחבת את זה הרבה זמן על הלב...
לגלות לך "סוד"?
אני די בטוחה שכל בת בתבל מודעת לפגמים שבה, בטח לאלו שנראים לעין!
זה שהמוני נשים מורידות שערות ומסדרות גבות ועושות עוד כל מני טיפולים קוסמטיים לא הופך את הדבר לדבר נעים וכיפי!
אני לא חושבת שיש מישהי שתגיד לך "וואי, איזה כיף זה שהשיערות נתלשות ממני!", בנות יכולות להגיד הרבה על איך זה נותן להן הרגשה טובה וכו', אך זו התוצאה שמרנינה, לא התהליך!
קח בחשבון ששיער זה דבר שצומח באופן תמידי!
זה שהיא תוריד זאת פעם אחת-פעמיים לא מחייב שהיא תמשיך ויותר גרוע - ככל שמורידים יותר השיער נעשה חזק יותר...
ואז מה יקרה?
נגיד שאמרת, היא הורידה, הכל טוב ויפה, התחתנתם, היא בלחץ של לימודים / עבודה / ב"ה בהריון / כל דבר אחר שגורם לכך שאין לה כוח להתעסק בזה עכשיו, מה אז? אוי, היא פתאום הדבר הכי מכוער שקיים?
אני מניחה שלא, זה אולי כן יקפוץ לך בעין, אך לא בגלל זה תסגור ת'בסטה ותלך, נכון?
למה? מה ישתנה? זה עדיין אותו הדבר המכוער שהיה לפני החתונה, מה ישתנה? התפיסה שלך!
אני יכולה לספר שפעם ראשונה שראיתי ת'מעט שערות שיש למי שכיום בעלי על הגב (סליחה על השיתוף) זה עורר בי סלידה! ממש! לא התחשק לי לראות ת'מחזה הזה שוב! אבר!
אני יכולה להגיד לך שעכשיו זה ממש לא מפריע לי! לא שעכשיו אני החברה הכי טובה של השערות שלו, אך אני כבר לא רואה אותן כאויב וגם כשפתאום הן קופצות לי לעין - זה ממש לא מעורר בי סלידה!
ואני יכולה גם לספר שמבחינה חיצונית אני ממש לא הסגנון של בעלי וכשהוא ראה אותי לראשונה הוא לא כ"כ התלהב מהמציאה, אך מתוך נימוס בכל זאת קיימנו ת'דייט, בכל זאת, הוא לא יברח בשנייה הראשונה, זה מגוחח מדי.
יצאנו כמה פעמים, הוא אהב ת'אופי שלי, הוא אהב עוד הרבה דברים, אך הוא לא היה סגור על זה שהוא יוכל אי פעם לאהוב אותי, כי זה היה כ"כ רחוק ממה שהוא הכיר, ממה שהוא חשב שהוא רוצה...
ואז יום אחד, אין לי מושג מה היה חריג ביום הזה, ישבנו ודיברנו ואז זה הכה בו! הוא גילה שהוא אוהב אותי!
מאז זה נעשה יותר קל מבחינתו וב"ה בסופו של דבר התחתנו (:
אחרי החתונה דיברנו על זה וניסיתי להבין איך בכלל הוא המשיך לצאת איתי והוא אמר שעד אלי הוא תמיד קודם אהב מבחינה חיצונית ואח"כ הוא חשב על האופי, אך הוא ראה שזה לא הולך ואז איתי הוא ניסה ההפך, הוא כבר ראה שהוא אוהב ת'אופי ואז הוא המשיך (כי ת'כלס זה יותר חשוב) ואחרי כמה זמן הוא ראה שהוא גם אוהב גם ת'מראה (:
בקיצור, אני חושבת שזה עניין של הסתכלות, אם תתמקד בכל הדברים הטובים, זה יתגמד, זה פתאום לא יראה לך נורא כ"כ!
וחוץ מזה, זה עניין של הרגל, תחשוב על האנשים שקרובים אליך, בטוח יש מישהו עם עיוות מסוים, או אפילו סתם עם שם מוזר, בהתחלה זה בטח קפץ לך בעין או נשמע לך לא משהו, אך אחרי תקופה, זה כבר "ברגיל" ואין בזה שום חריגה ואז כשמישהו חדש בא ואומר "איזה מוזר!" אתה פתאום נזכר ש"וואלה! גם אני חשבתי את זה פעם!" אך זהו, זה כבר מאחוריך...
המון בהצלחה!
אני בטוחה שזה לא קל!
אך אני בטוחה שזה גם אפשרי!
)
