היחס "הנכון" אל הקודש הוא ממרחק העולה על טווח נגיעה. יש תמיד להקפיד לעמוד מנגד לקודש. ביטוי מעניין לכך נמצא בישיבת "עטרת כהנים". מצד אחד, אפשר להגדיר את רבניה ותלמידיה כאנשי מקדש מובהקים החולמים על היום בו יוכלו לעלות ולעבוד בקודש. כל מעייניהם מוקדשים ללימוד ההלכות הנוגעות לפולחן המקדש. הם כולם מעיין כהנים. יחד עם זאת, אין כמותם נזהרים מלעלות בהר. אותם דתיים שעולים למרות הכל להר הבית ורואים עצמם כדתיים במיוחד, נחשבים על ידי אחרים כ"חלשים", כאלה שאינם עומדים במבחן היחס הנכון אל הקודש.
מאת גדעון ארן 
לבסוף, אזכיר עוד סיבה לשמירת מרחק מן הכותל: אחרי הכל, הכותל הוא ציוני לא פחות ואולי יותר משהוא יהודי. במילים אחרות, הכותל הוא מוקד למשיחיות שקר. דתיים קיצוניים חוזרים ומזכירים לנו שהכותל נכבש בכוח הזרוע על ידי הצבא של המדינה וזו הפכה אותו למרכז סמלי. צה"ל משביע שם את לוחמיו. הכותל נהיה למקום פולחן חליפי, תרתי משמע: א. לא במקום האמיתי אלא במרחק מה ממנו. ב. הוא מרכז לאומי ולאו דווקא דתי.
החברה לפיתוח גבעות ארץ ישראל