אני מפונה מגוש קטיף. וכל פעם מחדש, כל פעם שמדברים על גוש קטיף או על היישוב שהייתי בו, העיינים כמעט דומעות, הלב מפעם בעוצמה יותר גדולה, הגרון נחנק וכל הגוף נכנס למצב של כאב, פחד.. אני לא יודע איך להסביר...
אז כן, אני בהחלט מבין את הקושי העצום שהיה לכולם בגירוש.. אני בהחלט מבין את הרגשת החורבן..
אבל! הגענו למצב שכל מה שדיברו עליו לאחרונה זה על הגירוש.. כל הזמן מזכירים את זה כתור סמל לחורבן, ובצדק מסויים...
אבל אולי שכחנו שעיקר הצער ועיקר המבט צריך להיות על החורבן עצמו, על חורבן בית מקדשנו, בית חיינו, ביתו של אדוננו, אבינו האהוב...
ונכון, נכון שזה גם חורבן, ונכון שבגלל החוסר בביהמ״ק אז בעצם אנחנו חסרים ואלו התוצאות, ונכון שזה מזכיר לנו כמה המציאות חסרה בלא בית המקדש. אבל צריך לדבר על החוסר במקדש, על החוסר בהשראת שכינה, על החוסר בכהנים בעבודתם, בהקרבת קורבנות, באפר פרה אדומה, בכהן גדול שיכפר בעדנו...
זהו, סוף פריקה

בע״ה שנזכה לבניין בית המקדש, ולהחזרת שכינתו בתוכנו במהרה בימינו!

