הגמרא במסכת עבודה זרה דף כ ע"א אומרת: "'לא תחנם' (דברים ז:ב) - לא תתן להם חנייה בקרקע. דבר אחר, 'לא תחנם' - לא תתן להם חן [רש"י - "שלא יאמר: כמה גוי זה נאה"]. ד"א, 'לא תחנם' - לא תתן להם מתנת חנם". ובהמשך אומרת הגמרא: "ש"מ כולהו".
בתקופתנו התלבטו בזה, ודנו בזה, ומסיבות שונות, לצערנו, פסקו מי שפסקו שמותר היום למכור לגוים שדות ובתים. ואין לי צל של ספק שהם טועים ביסוד גדול של א"י ועם ישראל, ושאין הבדל כלל וכלל בענין חנייה בא"י ונתינת חן, בין ז' העמים לבין סתם עובדי ע"ז לבין גר תושב, כי יש סיבה אחת טובה ואלוקית לאסור לתת לשום גוי חנייה או חן. ואילו תפסנו בידינו את אמת המידה והסיבה היסודית לכל המושג של עם ישראל וא"י, לא היינו טועים ותועים - ומתעים.
שוב, זכור ואל תשכח, שהקב"ה נתן לעם ישראל את א"י כדי שיתרחק וייבדל מן העמים. זכור אל תשכח! וכאשר החליט על הבדלה זו, החליט גם שהבדלה זו יכולה להיות רק כאשר ישראל מבודד בארצו שלו. ובכן, הוא לקח את עמו שחיבב והכניסם לארצו שחיבב, ולשניהם העניק לא רק חיבה יתירה אלא קדושה יתירה, שגם לא"י יש קדושה שאין לכל ארץ אחרת. וזאת, בזכות עם ישראל המקודש מכל העמים.
יש שתי סיבות לאיסור דאורייתא למכור בתים ואפילו להשכיר שדות לגוי כל שהוא, גם אם הוא מחסידי אומות העולם, והרמב"ם הזכיר אותן כאשר כתב באיסור השכרת שדות (הל' ע"ז י:ד): "מפקיעה מן המעשרות ונותן להם חנייה בקרקע". היינו: ראשית, מכיון שא"י קדושה היא וחובה לקדש את אדמתה גם ע"י מעשרות (וכל שאר מצוות התלויות בארץ), א"כ איך נעֵז למכור או להשכיר קרקע לכל גוי שיהיה, שאין עליו חובת מעשרות, ובכך נפקיע את המצוה וכביכול גם את הקדושה המתוספת ממנה לקרקע זה של א"י. ושנית, בזה שגוי קונה או שוכר אדמה בא"י, נוטל הוא חלק מהארץ ויש לו כעין בעלות ואדנות בארץ, ואסור לתת לו חנייה זו. כי מה הוא הענין של "חנייה"? הלא היא ההרגשה בתוך לבו של הגוי שהוא מצא כאן מקום לחנות, לדור, מקום שהוא שלו, השייך לו, והתורה צווחת: הבדלה! הפרדה! פרישה מהם ומשיקוציהם! הגוי הגר בא"י חייב תמיד להרגיש שאין לו חנייה, אין לו קשר ושייכות ונחלה, שזאת לא ארצו, שאין לו בעלות בה, שהוא אכן "גר תושב", גר - דייר וזר ולא אזרח - היושב בארצו של עם אחר, בארץ ישראל, ארצו של ישראל. ובפירוש כתב הרמב"ם שם: "ומפני מה אין מוכרין להן? שנאמר: 'ולא תחנם', לא תתן להם חנייה בקרקע, שאם לא יהיה להם קרקע, ישיבתן ישיבת עראי היא". כל מה שנאמר בתלמוד ובפוסקים לגבי קדושה ראשונה שקידשה לשעתה וכו', נאמר רק לגבי המצוות התלויות בארץ, ולא לגבי א"י עצמה, שקדושתה לעולם לא פסקה ולא תיפסק. ומשום כך אין בכלל איסור - לגבי שתי הסיבות הללו - למכור בתים ושדות לגוים בחו"ל, ואפילו לעובדי עבודה זרה, כי הרי אין לחו"ל קדושה, וגם אין היא שלנו לענין הבדלה, כי אין לנו אפשרות להיבדל מהגוי בחו"ל. וזאת כוונת הרמב"ם שכתב (שם:ג): "ומותר למכור להם בתים ושדות בחוצה לארץ מפני שאינה ארצנו".
בתקופתנו התלבטו בזה, ודנו בזה, ומסיבות שונות, לצערנו, פסקו מי שפסקו שמותר היום למכור לגוים שדות ובתים. ואין לי צל של ספק שהם טועים ביסוד גדול של א"י ועם ישראל, ושאין הבדל כלל וכלל בענין חנייה בא"י ונתינת חן, בין ז' העמים לבין סתם עובדי ע"ז לבין גר תושב, כי יש סיבה אחת טובה ואלוקית לאסור לתת לשום גוי חנייה או חן. ואילו תפסנו בידינו את אמת המידה והסיבה היסודית לכל המושג של עם ישראל וא"י, לא היינו טועים ותועים - ומתעים.
שוב, זכור ואל תשכח, שהקב"ה נתן לעם ישראל את א"י כדי שיתרחק וייבדל מן העמים. זכור אל תשכח! וכאשר החליט על הבדלה זו, החליט גם שהבדלה זו יכולה להיות רק כאשר ישראל מבודד בארצו שלו. ובכן, הוא לקח את עמו שחיבב והכניסם לארצו שחיבב, ולשניהם העניק לא רק חיבה יתירה אלא קדושה יתירה, שגם לא"י יש קדושה שאין לכל ארץ אחרת. וזאת, בזכות עם ישראל המקודש מכל העמים.
יש שתי סיבות לאיסור דאורייתא למכור בתים ואפילו להשכיר שדות לגוי כל שהוא, גם אם הוא מחסידי אומות העולם, והרמב"ם הזכיר אותן כאשר כתב באיסור השכרת שדות (הל' ע"ז י:ד): "מפקיעה מן המעשרות ונותן להם חנייה בקרקע". היינו: ראשית, מכיון שא"י קדושה היא וחובה לקדש את אדמתה גם ע"י מעשרות (וכל שאר מצוות התלויות בארץ), א"כ איך נעֵז למכור או להשכיר קרקע לכל גוי שיהיה, שאין עליו חובת מעשרות, ובכך נפקיע את המצוה וכביכול גם את הקדושה המתוספת ממנה לקרקע זה של א"י. ושנית, בזה שגוי קונה או שוכר אדמה בא"י, נוטל הוא חלק מהארץ ויש לו כעין בעלות ואדנות בארץ, ואסור לתת לו חנייה זו. כי מה הוא הענין של "חנייה"? הלא היא ההרגשה בתוך לבו של הגוי שהוא מצא כאן מקום לחנות, לדור, מקום שהוא שלו, השייך לו, והתורה צווחת: הבדלה! הפרדה! פרישה מהם ומשיקוציהם! הגוי הגר בא"י חייב תמיד להרגיש שאין לו חנייה, אין לו קשר ושייכות ונחלה, שזאת לא ארצו, שאין לו בעלות בה, שהוא אכן "גר תושב", גר - דייר וזר ולא אזרח - היושב בארצו של עם אחר, בארץ ישראל, ארצו של ישראל. ובפירוש כתב הרמב"ם שם: "ומפני מה אין מוכרין להן? שנאמר: 'ולא תחנם', לא תתן להם חנייה בקרקע, שאם לא יהיה להם קרקע, ישיבתן ישיבת עראי היא". כל מה שנאמר בתלמוד ובפוסקים לגבי קדושה ראשונה שקידשה לשעתה וכו', נאמר רק לגבי המצוות התלויות בארץ, ולא לגבי א"י עצמה, שקדושתה לעולם לא פסקה ולא תיפסק. ומשום כך אין בכלל איסור - לגבי שתי הסיבות הללו - למכור בתים ושדות לגוים בחו"ל, ואפילו לעובדי עבודה זרה, כי הרי אין לחו"ל קדושה, וגם אין היא שלנו לענין הבדלה, כי אין לנו אפשרות להיבדל מהגוי בחו"ל. וזאת כוונת הרמב"ם שכתב (שם:ג): "ומותר למכור להם בתים ושדות בחוצה לארץ מפני שאינה ארצנו".
החברה לפיתוח גבעות ארץ ישראל