דבר ראשון אסביר הנחת יסוד שנדרשת לצורך הבנת הבסיס שממנו אני פועל
"מדינת ישראל ככלל היא דבר טוב וחיובי מאוד, ומהווה שלב משמעותי בדרך לגאולה שלמה.
בפרטים מדינת ישראל עדיין מעורבת בהמון סיגים, ודברים בעייתים, שחובה עלינו לחתור לתיקונם"
ההבנה הזאת חשובה כי ישנם קבוצות(אני לא רוצה לנקוט סתם בהכללות, והמבין יבין וד"ל) שרוצות לחתור תחת הבסיס של קיומה של המדינה ועמם הדיון הוא שונה לחלוטין.
אחרי ההבנה הזאת אפשר לחלק בין שני דברים בעניין המשך יישוב הארץ
א) התקדמות, קרי: בניה, והקמת נקודות ישוב חדשות
ב) מניעת נסיגה, קרי: הרס וחורבן
כשיישנו הרס וחורבן יש לחלק בין שני דברים שאפשר וצריך לעשות לדעתי
1) מאבק למניעת ההרס
2) מחאה, כשכבר ברור שאת ההרס הזה זה לא ימנע
ועכשיו לדעתי דרך ההתקדמות(א) היא הדרך שמונעת את הצורך בהתמודדות עם מניעת נסיגה(ב) בבחינת "מעט מן האור דוחה הרבה מן החושך" ולכן ההתמקדות היא בנסיונות להתקדמות ולא במניעת ההרס.
למרות זאת אני חושב שמניעת נסיגה היא בבחינת "קרב מאסף" כלומר, קרב שולי כשהמערכה כבר מוכרעת, אבל זה לא אומר שצריך להכנע בו, ולכן כשחלילה הגענו למצב שייש הרס על הפרק(לדוג' דריינוף) צריך להתמודד איתו.
ועכשיו להתמודדות, מלכתחילה ראוי ליצור מצב של מאבק עיקש עמ"נ למנוע! את ההרס, מאבק בכל מחיר, מאבק שכזה לא יכול להתנהל כשברקע ישנם דיונים על ההרס(י.ל יש לי מידע על כך שהיו דיונים(לא ישירים של המועצה), אבל לא לפרסום ע"ג הפורום)
לא סתם הצבא הוציא את החבר'ה מהבתים מוקדם, כי הוא ידע שכבר יכלו כל הקיצין, ויגמרו הכתבות "עוד התקדמות בהסדרה" אז באמת יש סיכוי שהציבור יצא..
אם הולכים על מאבק שכזה מוטב, ואם אין יכולת אזי שכל המאבק הוא בגדר מחאה בבחינת צעקות ה"שעבאס" ברחובות ירושלים, דבר חשוב כשלעצמו אבל כמעט וחסר משמעות מבחינת שינוי המגמה.
