הגדולים אשר בארץ
הרב מאיר כהנא
דרכי ה', מדותיו ומצוותיו, חייבים להתקבל על ידי היהודי ממש כמו ציווי המלך לעבדיו, ללא שום סייג וסיבה זרה, ללא שום ענין של "הסכמה" שכלית או רגשית. כי הרי ברגע שהאדם מקיים את המצוה מתוך הסכמה או קבלה עצמית ואישית, הרי אינו מקיים מצוה, אינו סר לציווי ה' יתברך, אלא הולך אחרי דעתו ולבבו. והעושה כך לא רק שאינו מקיים את תפקידו בעולם לכוף את יצרו ולשעבד את האנוכיות וה"יש" אשר בו, אלא אדרבה, ונהפוך הוא! מכיון שהוא מקיים את המעשה מתוך "הסכמה" שכלית או רגשית, אינו אלא מחזק את גאוותו ואנוכיותו וסותר הוא את סיבת קיומו בעולם וסיבת קיום העולם עצמו.
וכך ציווה משה רבינו ע"ה את בני ישראל: "ללכת בכל דרכיו ולדבקה בו" (דברים יא:כב). ועל פסוק זה כתב בקיצור ובסתם האבן עזרא, וז"ל: "והוא סוד גדול". עד כאן לשון המפרש הגדול, כאשר הוא משאיר גם את דבריו כסוד גדול. אך בעל ה"אבי עזר", בפירוש נפלא לפירושו של האב"ע, אומר דברים שעומדים ברומו של עולם, וחובה על כל אחד ואחד מישראל לחורתם על לוח לבו, וז"ל (שם):
"נכונים דברי הרב כי סוד ה' ליראיו הדבקים במדותיו... ובדבקות עצמו יש סוד עצום, שלא להחליף עבודת איש באחיו [כלומר, שלא להחליף את המידות השונות והמנוגדות], ולאחוז ברחמנות במקום שצריך לכעס, כגון תלמיד או על עבריין, או שלא להחזיק בענוה במקום שצריך להלביש גאות או נקמה, כמעשה פנחס. ומועטים הם בני עלייה אשר יאחזו במדות על דרך אמת ואין כושל בם, הלא המה הגדולים אשר בארץ". כמה נכונים ועמוקים הם דברי ה"אבי עזר", הנוגעים בשורש הרע המשחית את היהודי והמפריד בינו לבין אביו שבשמים. כי הקב"ה נתן לעמו ישראל תורת אמת ואמונה, שלמה וזכה, כמו שנאמר (תהלים יח:לא): "אמרת ה' צרופה", וכן (שם יב:ז): "אִמֲרות ה' אֲמָרות טהֹרות כסף צרוף בעליל לארץ מזֻקק שבעָתָיִם". וכן (שם קיט:קמ): "צרופה אמרתך מאוד", וכן (שם יט:ח): "תורת ה' תמימה משיבת נפש". ותורה שלמה זו, מורכבת משני דברים. האחד - המושג, הרעיון, הערך, המדה, והשני - המצוות המעשיות שמהוות את הפולחן היהודי.
והמדות, המושגים, הערכים, הרעיונות של התורה הם הם לב לבה של תורה, המשמשים נר לרגלינו, המאירים והמגדירים את דרכי ה' ואת הדרכים שנלך בהן.
העיקר בתורה ללמוד, ולדעת, ולהכיר את מדותיו ואת מושגיו ואת רעיונותיו של הקב"ה וללכת בדרכיו - להידבק בו. והמצוות, הפולחן, אינם אלא הביטוי החיצוני לרעיון הפנימי, כאשר הרעיון מהווה לב לבה של תורת ה', הדרך בה חייב האדם ללכת. וכאשר האדם אינו מבין את המצוה ואת הרעיון, או - יותר גרוע מזה - למד ואימץ ח"ו רעיונות ומדות זרות, מסולפות ומעוותות, הרי כאשר הוא מקיים את המצוה, הפולחן החיצוני, אינו אלא מדגיש ומבטא רעיון מוטעה או ח"ו המנוגד לאמת הנצחית של השם יתברך. וזה כעין "אין זה מברך אלא מנאץ". ואם כן, זאת כונת ואזהרת התורה בציווי "ודבקת בו", כפי שנתפרש ע"י האבן עזרא והאבי עזר, שלא להחליף את המדות ולאחוז באחת במקום הלא נכון ובזמן הלא נכון ובודאי ובודאי שלא להתעלם ח"ו מהמדות או לעוות ולזייף אותם בגלל ניגוד שכלי או רגש אישי.
הרב מאיר כהנא
דרכי ה', מדותיו ומצוותיו, חייבים להתקבל על ידי היהודי ממש כמו ציווי המלך לעבדיו, ללא שום סייג וסיבה זרה, ללא שום ענין של "הסכמה" שכלית או רגשית. כי הרי ברגע שהאדם מקיים את המצוה מתוך הסכמה או קבלה עצמית ואישית, הרי אינו מקיים מצוה, אינו סר לציווי ה' יתברך, אלא הולך אחרי דעתו ולבבו. והעושה כך לא רק שאינו מקיים את תפקידו בעולם לכוף את יצרו ולשעבד את האנוכיות וה"יש" אשר בו, אלא אדרבה, ונהפוך הוא! מכיון שהוא מקיים את המעשה מתוך "הסכמה" שכלית או רגשית, אינו אלא מחזק את גאוותו ואנוכיותו וסותר הוא את סיבת קיומו בעולם וסיבת קיום העולם עצמו.
וכך ציווה משה רבינו ע"ה את בני ישראל: "ללכת בכל דרכיו ולדבקה בו" (דברים יא:כב). ועל פסוק זה כתב בקיצור ובסתם האבן עזרא, וז"ל: "והוא סוד גדול". עד כאן לשון המפרש הגדול, כאשר הוא משאיר גם את דבריו כסוד גדול. אך בעל ה"אבי עזר", בפירוש נפלא לפירושו של האב"ע, אומר דברים שעומדים ברומו של עולם, וחובה על כל אחד ואחד מישראל לחורתם על לוח לבו, וז"ל (שם):
"נכונים דברי הרב כי סוד ה' ליראיו הדבקים במדותיו... ובדבקות עצמו יש סוד עצום, שלא להחליף עבודת איש באחיו [כלומר, שלא להחליף את המידות השונות והמנוגדות], ולאחוז ברחמנות במקום שצריך לכעס, כגון תלמיד או על עבריין, או שלא להחזיק בענוה במקום שצריך להלביש גאות או נקמה, כמעשה פנחס. ומועטים הם בני עלייה אשר יאחזו במדות על דרך אמת ואין כושל בם, הלא המה הגדולים אשר בארץ". כמה נכונים ועמוקים הם דברי ה"אבי עזר", הנוגעים בשורש הרע המשחית את היהודי והמפריד בינו לבין אביו שבשמים. כי הקב"ה נתן לעמו ישראל תורת אמת ואמונה, שלמה וזכה, כמו שנאמר (תהלים יח:לא): "אמרת ה' צרופה", וכן (שם יב:ז): "אִמֲרות ה' אֲמָרות טהֹרות כסף צרוף בעליל לארץ מזֻקק שבעָתָיִם". וכן (שם קיט:קמ): "צרופה אמרתך מאוד", וכן (שם יט:ח): "תורת ה' תמימה משיבת נפש". ותורה שלמה זו, מורכבת משני דברים. האחד - המושג, הרעיון, הערך, המדה, והשני - המצוות המעשיות שמהוות את הפולחן היהודי.
והמדות, המושגים, הערכים, הרעיונות של התורה הם הם לב לבה של תורה, המשמשים נר לרגלינו, המאירים והמגדירים את דרכי ה' ואת הדרכים שנלך בהן.
העיקר בתורה ללמוד, ולדעת, ולהכיר את מדותיו ואת מושגיו ואת רעיונותיו של הקב"ה וללכת בדרכיו - להידבק בו. והמצוות, הפולחן, אינם אלא הביטוי החיצוני לרעיון הפנימי, כאשר הרעיון מהווה לב לבה של תורת ה', הדרך בה חייב האדם ללכת. וכאשר האדם אינו מבין את המצוה ואת הרעיון, או - יותר גרוע מזה - למד ואימץ ח"ו רעיונות ומדות זרות, מסולפות ומעוותות, הרי כאשר הוא מקיים את המצוה, הפולחן החיצוני, אינו אלא מדגיש ומבטא רעיון מוטעה או ח"ו המנוגד לאמת הנצחית של השם יתברך. וזה כעין "אין זה מברך אלא מנאץ". ואם כן, זאת כונת ואזהרת התורה בציווי "ודבקת בו", כפי שנתפרש ע"י האבן עזרא והאבי עזר, שלא להחליף את המדות ולאחוז באחת במקום הלא נכון ובזמן הלא נכון ובודאי ובודאי שלא להתעלם ח"ו מהמדות או לעוות ולזייף אותם בגלל ניגוד שכלי או רגש אישי.
החברה לפיתוח גבעות ארץ ישראל