מה קרה לצה"ל?
מעטו של בנימין כהנא
אחרי מלחמת ששת הימים הכריזו רבים על צה"ל, כעל צבא כל יכול, ונולדה האגדה של ישראל הבלתי-מנוצחת. לא היה דבר במוחות האנשים שצה"ל אינו יכול לעשות. ולפתע, כשבאה עלינו מלחמת יום הכיפורים, הכל השתנה. אנשים רדודים החלו לדבר על "מחדלים" של צה"ל, ועל מגבלתו. והיום, נראה צה"ל בעליבותו הנוראה. לפתע צה"ל שבתשכ"ז השמיד ארמיות, מתבזה מול נשים וילדים, ועומד מולם חסר-אונים. ונשאלת השאלה – מה בין צה"ל – לצה"ל?
אופוריה של כפירה
אחרי הנס הגדול והניצחון של מלחמת ששת הימים, נכנס עם ישראל לאופוריה. המילים שבפרשתנו: "וְאָמַרְתָּ, בִּלְבָבֶךָ: כֹּחִי וְעֹצֶם יָדִי, עָשָׂה לִי אֶת-הַחַיִל הַזֶּה" (דברים ח יז), האירו על המצב. נשכח שה' הוא בעל הכח, ותלינו את ההצלחה בכוחנו ובעוצמתנו. אשליה זו של כפירה היתה בעוכרנו.
צריך יוזמה...
אך, לכאורה, יש כאן שלילת היוזמה וחינוך לעצלנות. אם ה' הוא זה שעושה הכל, הרי שאנחנו יכולים לנוח. זה דומה מאד לתפיסה המעוותת שרווחת היום, הטוענת שאין לעשות דבר והכל יבוא בידי שמים, ושיש איסור לפעול.
אלא שלא היא. ודאי שיהודי צריך להיות בעל יוזמה. ואכן צריך יהודי לקום ולומר: "כֹּחִי וְעֹצֶם יָדִי, עָשָׂה לִי אֶת-הַחַיִל הַזֶּה" (דברים ח יז), כי יהודי בלי מעש אינו שלם. לכן, חיוני שתהיה בנו ההכרה שבכוחנו לעשות, שאנו חזקים, בעלי עוצמה המסוגלים לחולל דברים גדולים! חוסר יוזמה, היא עצלות פסולה, גם אם מרוצפת היא בהצהרות כמו: "בעזרת ה'"... "ה' יעזור"... ו"ברוך השם"...
...אך יחד עימה – אמונה
אלא שיחד עם היוזמה, צריכה לבוא האמונה. תודעת כוחנו הגדול, צריכה להיות משולבת ומלווה בהכרה שמקור הכוחות – הוא ריבונו של עולם.
מלחמת יום הכיפורים נשלחה אלינו כדי לנפץ את האשליה שניתקה את שם ה' מצה"ל. ללמדנו, שצה"ל אדיר הוא אך ורק מפני שהוא צבא ה'. ההלם של יום הכיפורים שהתגלה בסופו של דבר כניצחון הגדול ביותר, היה חיוני כדי להביא אותנו להכרה שיש ה' בישראל. בזיון מלחמת האינתיפאדה ימשך עד שנבין ונאמין – "כִּי הוּא הַנֹּתֵן לְךָ כֹּחַ, לַעֲשׂוֹת חָיִל" (דברים ח יח).
מעטו של בנימין כהנא
אחרי מלחמת ששת הימים הכריזו רבים על צה"ל, כעל צבא כל יכול, ונולדה האגדה של ישראל הבלתי-מנוצחת. לא היה דבר במוחות האנשים שצה"ל אינו יכול לעשות. ולפתע, כשבאה עלינו מלחמת יום הכיפורים, הכל השתנה. אנשים רדודים החלו לדבר על "מחדלים" של צה"ל, ועל מגבלתו. והיום, נראה צה"ל בעליבותו הנוראה. לפתע צה"ל שבתשכ"ז השמיד ארמיות, מתבזה מול נשים וילדים, ועומד מולם חסר-אונים. ונשאלת השאלה – מה בין צה"ל – לצה"ל?
אופוריה של כפירה
אחרי הנס הגדול והניצחון של מלחמת ששת הימים, נכנס עם ישראל לאופוריה. המילים שבפרשתנו: "וְאָמַרְתָּ, בִּלְבָבֶךָ: כֹּחִי וְעֹצֶם יָדִי, עָשָׂה לִי אֶת-הַחַיִל הַזֶּה" (דברים ח יז), האירו על המצב. נשכח שה' הוא בעל הכח, ותלינו את ההצלחה בכוחנו ובעוצמתנו. אשליה זו של כפירה היתה בעוכרנו.
צריך יוזמה...
אך, לכאורה, יש כאן שלילת היוזמה וחינוך לעצלנות. אם ה' הוא זה שעושה הכל, הרי שאנחנו יכולים לנוח. זה דומה מאד לתפיסה המעוותת שרווחת היום, הטוענת שאין לעשות דבר והכל יבוא בידי שמים, ושיש איסור לפעול.
אלא שלא היא. ודאי שיהודי צריך להיות בעל יוזמה. ואכן צריך יהודי לקום ולומר: "כֹּחִי וְעֹצֶם יָדִי, עָשָׂה לִי אֶת-הַחַיִל הַזֶּה" (דברים ח יז), כי יהודי בלי מעש אינו שלם. לכן, חיוני שתהיה בנו ההכרה שבכוחנו לעשות, שאנו חזקים, בעלי עוצמה המסוגלים לחולל דברים גדולים! חוסר יוזמה, היא עצלות פסולה, גם אם מרוצפת היא בהצהרות כמו: "בעזרת ה'"... "ה' יעזור"... ו"ברוך השם"...
...אך יחד עימה – אמונה
אלא שיחד עם היוזמה, צריכה לבוא האמונה. תודעת כוחנו הגדול, צריכה להיות משולבת ומלווה בהכרה שמקור הכוחות – הוא ריבונו של עולם.
מלחמת יום הכיפורים נשלחה אלינו כדי לנפץ את האשליה שניתקה את שם ה' מצה"ל. ללמדנו, שצה"ל אדיר הוא אך ורק מפני שהוא צבא ה'. ההלם של יום הכיפורים שהתגלה בסופו של דבר כניצחון הגדול ביותר, היה חיוני כדי להביא אותנו להכרה שיש ה' בישראל. בזיון מלחמת האינתיפאדה ימשך עד שנבין ונאמין – "כִּי הוּא הַנֹּתֵן לְךָ כֹּחַ, לַעֲשׂוֹת חָיִל" (דברים ח יח).
החברה לפיתוח גבעות ארץ ישראל