ברכת המזון - יסודה בארץ ישראל
הרב יהודה אפשטיין
ידועה האבחנה, שבין מצוות התלויות בארץ למצוות שהינן חובת הגוף ואינן תלויות בארץ, והמשנה בקידושין (דף ל"ו
חלקה בין שני הסוגים וקבעה, כי בעוד המצוות התלויות בארץ ניתנות לקיום רק בארץ-ישראל, שאר המצוות ניתנות לקיום בכל מקום בעולם. לפי זה ניתן לשמוע רבות את הטיעון, שמי שדר בחוץ לארץ הרי הוא מפסיד הרבה מצוות, ולכן עליו לעלות לארץ, כדי שיוכל לקיים מספר גדול יותר של מצוות. אולם טיעון זה אינו הטיעון האמיתי שבגללו צריך לעלות לארץ, משום שהתורה אינה משחקת במשחקי מספרים ואינה עורכת תחרויות של "מי קיים הכי הרבה מצוות". אילו היה זה הטיעון כנגד הישיבה בגלות, יכלו בני חוץ לארץ להשיב, שאין אדם חייב להכניס את עצמו לחיוב של מצוות, וגם מי שדר בארץ אינו מחויב לקנות שדה כדי להפקיר אותה בשביעית, וכן הלאה.
לכאורה אותו יהודי היושב לו בגולה צודק בטענתו אילו לא היינו פותחים חומש. אילו לא היינו מקשיבים למה שכתוב בפרשה. אילו הפכנו את היהדות לקובץ יבש של דינים בלא טעם, בלא ערך. לתרי"ג בעיות שצריך למצוא פטנטים כדי להתגבר עליהן. הפטנט המוצלח מכולם היה, במקרה כזה, לא לעלות לארץ. בשביל מה להסתבך עם תרומות ומעשרות וערלה ושביעית ולקט, שכחה ופאה? שלא לדבר על מקדש וטהרה ומלחמת מצווה ורשות ומלך וסנהדרין.
אולם האמת הינה שאין כאן תרי"ג בעיות, כי אם תורה אחת מושלמת, המורה לנו כיצד לחיות חיים מושלמים של עם על אדמתו. ותורה זו כוללת בהכרח את כל המצוות כולן, אלו התלויות בארץ ואלו שלכאורה אינן תלויות בארץ, הנארגות כולן אל תוך מסכת אחת של שלמות. מדוע לכאורה? בואו ניקח לדוגמא את מצוות ברכת המזון, המוזכרת בפרשתנו. זוהי ללא ספק מצווה שאינה תלויה בארץ לפי ההגדרה שהבאנו לעיל מקידושין, מצווה שמקיימים אותה בכל מקום בעולם. נתבונן בפסוקים –
"כי ה' אלקיך מביאך אל־ארץ טובה ארץ נחלי מים עינת ותהמת יצאים בבקעה ובהר. ארץ חטה ושערה וגפן ותאנה ורמון ארץ־זית שמן ודבש. ארץ אשר לא במסכנת תאכל־בה לחם לא־תחסר כל בה ארץ אשר אבניה ברזל ומהרריה תחצב נחשת. ואכלת ושבעת וברכת את־ה' אלקיך על־הארץ הטבה אשר נתן־לך" (דברים ח', ז' – י'). זהו המקור למצוות ברכת המזון! לברך את ה' על הארץ הטובה, על תכונותיה הטובות שה' טבע בה, על הנחלים והמעיינות והסלעים וההרים. אולם מי שמעדיף את ארץ העמים הטמאה, את מפלי הניאגרה והרי האלפים – על מה הוא בדיוק חושב שעה שהוא מברך על מזונו?
זוהי דוגמא אחת בלבד לכך שהתורה והמצוות ניתנו לקיום דווקא בארץ, לא משום שיש כאן סך גדול יותר של מצוות, אלא משום שזהו היעוד שהועיד לנו הבורא. ממילא, כל המצוות מקבלות משמעות אחרת לחלוטין. יש כאן תורה שנמסרה לאומה על אדמתה, ולא ליחידים מפוזרים ונרדפים. אשרינו שזכינו לשוב לארצנו בדורות האחרונים. אשרינו שזכינו לקיים שוב את סדר זרעים, שהיה זנוח במשך קרוב לאלפיים שנה. עלינו להתקדם לעבר השלבים הבאים – לקיים גם את סדרי קדשים וטהרות, ולא פחות חשוב מכך, ואולי אף יותר – לצקת את התוכן המקורי של התורה גם לתוך המצוות שלכאורה, רק לכאורה, אינן תלויות בארץ.
הרב יהודה אפשטיין
ידועה האבחנה, שבין מצוות התלויות בארץ למצוות שהינן חובת הגוף ואינן תלויות בארץ, והמשנה בקידושין (דף ל"ו
חלקה בין שני הסוגים וקבעה, כי בעוד המצוות התלויות בארץ ניתנות לקיום רק בארץ-ישראל, שאר המצוות ניתנות לקיום בכל מקום בעולם. לפי זה ניתן לשמוע רבות את הטיעון, שמי שדר בחוץ לארץ הרי הוא מפסיד הרבה מצוות, ולכן עליו לעלות לארץ, כדי שיוכל לקיים מספר גדול יותר של מצוות. אולם טיעון זה אינו הטיעון האמיתי שבגללו צריך לעלות לארץ, משום שהתורה אינה משחקת במשחקי מספרים ואינה עורכת תחרויות של "מי קיים הכי הרבה מצוות". אילו היה זה הטיעון כנגד הישיבה בגלות, יכלו בני חוץ לארץ להשיב, שאין אדם חייב להכניס את עצמו לחיוב של מצוות, וגם מי שדר בארץ אינו מחויב לקנות שדה כדי להפקיר אותה בשביעית, וכן הלאה.לכאורה אותו יהודי היושב לו בגולה צודק בטענתו אילו לא היינו פותחים חומש. אילו לא היינו מקשיבים למה שכתוב בפרשה. אילו הפכנו את היהדות לקובץ יבש של דינים בלא טעם, בלא ערך. לתרי"ג בעיות שצריך למצוא פטנטים כדי להתגבר עליהן. הפטנט המוצלח מכולם היה, במקרה כזה, לא לעלות לארץ. בשביל מה להסתבך עם תרומות ומעשרות וערלה ושביעית ולקט, שכחה ופאה? שלא לדבר על מקדש וטהרה ומלחמת מצווה ורשות ומלך וסנהדרין.
אולם האמת הינה שאין כאן תרי"ג בעיות, כי אם תורה אחת מושלמת, המורה לנו כיצד לחיות חיים מושלמים של עם על אדמתו. ותורה זו כוללת בהכרח את כל המצוות כולן, אלו התלויות בארץ ואלו שלכאורה אינן תלויות בארץ, הנארגות כולן אל תוך מסכת אחת של שלמות. מדוע לכאורה? בואו ניקח לדוגמא את מצוות ברכת המזון, המוזכרת בפרשתנו. זוהי ללא ספק מצווה שאינה תלויה בארץ לפי ההגדרה שהבאנו לעיל מקידושין, מצווה שמקיימים אותה בכל מקום בעולם. נתבונן בפסוקים –
"כי ה' אלקיך מביאך אל־ארץ טובה ארץ נחלי מים עינת ותהמת יצאים בבקעה ובהר. ארץ חטה ושערה וגפן ותאנה ורמון ארץ־זית שמן ודבש. ארץ אשר לא במסכנת תאכל־בה לחם לא־תחסר כל בה ארץ אשר אבניה ברזל ומהרריה תחצב נחשת. ואכלת ושבעת וברכת את־ה' אלקיך על־הארץ הטבה אשר נתן־לך" (דברים ח', ז' – י'). זהו המקור למצוות ברכת המזון! לברך את ה' על הארץ הטובה, על תכונותיה הטובות שה' טבע בה, על הנחלים והמעיינות והסלעים וההרים. אולם מי שמעדיף את ארץ העמים הטמאה, את מפלי הניאגרה והרי האלפים – על מה הוא בדיוק חושב שעה שהוא מברך על מזונו?
זוהי דוגמא אחת בלבד לכך שהתורה והמצוות ניתנו לקיום דווקא בארץ, לא משום שיש כאן סך גדול יותר של מצוות, אלא משום שזהו היעוד שהועיד לנו הבורא. ממילא, כל המצוות מקבלות משמעות אחרת לחלוטין. יש כאן תורה שנמסרה לאומה על אדמתה, ולא ליחידים מפוזרים ונרדפים. אשרינו שזכינו לשוב לארצנו בדורות האחרונים. אשרינו שזכינו לקיים שוב את סדר זרעים, שהיה זנוח במשך קרוב לאלפיים שנה. עלינו להתקדם לעבר השלבים הבאים – לקיים גם את סדרי קדשים וטהרות, ולא פחות חשוב מכך, ואולי אף יותר – לצקת את התוכן המקורי של התורה גם לתוך המצוות שלכאורה, רק לכאורה, אינן תלויות בארץ.
החברה לפיתוח גבעות ארץ ישראל