עם ההלכות - הרמב"ם מסכם את הלכות תוכחה בשבע הלכות [ראו בהמשך], כך שאין כ"כ בעיה לפתור את חסרון הידיעה.
ואלה שצועקים "שבת היום" עושים את זה מדין מחאה.
[או שמא מהדין הזה: "...אבל בדברי שמיים--אם לא חזר בו בסתר--מכלימין אותו ברבים ומפרסמין חטאו ומחרפין אותו בפניו ומבזין ומקללין, עד שיחזור למוטב: כמו שעשו כל הנביאים לישראל." [משנה תורה הלכות דעות ו, י]
[סליחה על הנצלו"ש אבל]
לתועלת הציבור:
הלכות תוכחה לרמב"ם [הלכות דעות ו, ז-יג]
ז כשיחטא איש לאיש--לא ישטמנו וישתוק, כמו שנאמר ברשעים "ולא דיבר אבשלום עם אמנון, למרע ועד טוב: כי שנא אבשלום, את אמנון" (שמואל ב יג,כב); אלא מצוה עליו להודיעו ולומר לו, למה עשית לי כך וכך ולמה חטאת לי בדבר פלוני: שנאמר "הוכח תוכיח את עמיתך, ולא תישא עליו חטא" (ויקרא יט,יז). ואם חזר וביקש ממנו למחול לו, צריך שימחול; ולא יהא המוחל אכזרי, שנאמר "ויתפלל אברהם, אל האלוהים" (בראשית כ,יז).
ח הרואה את חברו שחטא, או שהוא הולך בדרך לא טובה--מצוה להחזירו למוטב, ולהודיעו שהוא חוטא על עצמו במעשיו הרעים: שנאמר "הוכח תוכיח את עמיתך" (ויקרא יט,יז).
ט המוכיח את חברו--בין בדברים שבינו לבינו, בין בדברים שבינו לבין המקום--צריך להוכיחו בינו לבין עצמו, וידבר לו בנחת ובלשון רכה, ויודיעו שאינו אומר לו אלא לטובתו, ולהביאו לחיי העולם הבא. אם קיבל ממנו, מוטב; ואם לאו, יוכיח פעם שנייה ושלישית. וכן תמיד חייב להוכיח, עד שיכהו החוטא ויאמר לו איני שומע; וכל שאפשר בידו למחות ואינו ממחה, הוא נתפס בעוון אלו כולם שאפשר לו למחות בהן.
י המוכיח את חברו תחילה--לא ידבר לו קשות עד שיכלימנו, שנאמר "ולא תישא עליו חטא" (ויקרא יט,יז). כך אמרו חכמים, יכול את מוכיחו, ופניו משתנות--תלמוד לומר, "ולא תישא עליו חטא"; מכאן שאסור להכלים את ישראל, וכל שכן ברבים.
יא אף על פי שהמכלים את חברו אינו לוקה, עוון גדול הוא: כך אמרו חכמים, המלבין פני חברו ברבים, אין לו חלק לעולם הבא. לפיכך צריך אדם להיזהר בדבר זה, שלא יבייש חברו ברבים, בין קטן בין גדול; ולא יקרא לו בשם שהוא בוש ממנו, ולא יספר לפניו דבר שהוא בוש ממנו.
יב במה דברים אמורים, בדברים שבין אדם לחברו; אבל בדברי שמיים--אם לא חזר בו בסתר--מכלימין אותו ברבים ומפרסמין חטאו ומחרפין אותו בפניו ומבזין ומקללין, עד שיחזור למוטב: כמו שעשו כל הנביאים לישראל.
יג מי שחטא עליו חברו ולא רצה להוכיחו ולא לדבר לו כלום, מפני שהיה החוטא הדיוט ביותר או שהייתה דעתו משובשת, ומחל לו בליבו, ולא שטמו ולא הוכיחו--הרי זו מידת חסידות: לא הקפידה תורה, אלא על המשטמה.
© כל הזכויות שמורות למכון ממרא