מה זה עושה לך שאתה בועט במחבל?

מרגיש גדול? טוב לך עכשיו?

זה שכוחות הביטחון ואזרחים חמושים צריכים לחסל את המחבל לא אומר שכל אדם צריך לתרום יריקה או בעיטה!

מסכנים המחבלים שמקבלים יריקות. אכן נורא...

אכן, מדינת ישראל אינה מדינת הלכה, ולכן אי אפשר לקיים את המוסר האמיתי בהרבה תחומים. אנחנו מנסים בכל זאת להישאר שפויים ולא להפוך לבהמות שמרחמות על הגרועים שבאויבנו. אם לא במעשה לפחות בגישה כללית.

אין גבול לרמת הביזיון שלך!

אני לא מוכן לנהל דיון אם יצור כ"כ לא אנושי כמוך!

בד"כ גם יותר מזה.

אמירה שהתורה אינה מקור המוסר שלנו, למרות שהתורה עצמה מלמדת מוסר באופן מובהק וישיר - היא בעצם פקפוק בתורה מן השמיים בעקיפין, ברמה כזו או אחרת. גם אם תוסיף עוד אלף סימני קריאה וקללות זה לא ישנה את האמת הפשוטה הזו.

אם אתה רוצה להאריך ימים בפורומים כדאי לך למתן את צורת הביטוי שלך כלפי חברי הפורום, אחרת תמצא את עצמך חסום.

קשור ל"רבנים"..

ואל תפחד... גם החיילים לא מפחדים - ואדרבה, צריך להוסיף גבורה.

יש תזוזה לטובה - אחרי שנים של "נכות" אחרי אוסלו, פתאום מבינים שערבי שבא לפגע, פשוט יורים בו.

תמיד אפשר יותר, אבל ב"ה, כבר עושים משהו.

[נסעתי אתמול, ברכב לא ממוגן, בכבישים שבד"כ שורצים מכוניות ערביות. ב"ה, בקושי מישהו מהם היה על הכביש..]

קודם כל, לא משנה כמה ניסיונות פיגוע יש. מספיק שכמעט כל יום נרצח יהודי או נפצע קשה.

החיילים מפחדים מאוד, ע"ע בריחתם בבאר שבע והבריחה בקרית ארבע, לא מקבלים גיבוי,

וגם כשהאזרחים עושים את תפקיד כוחות הביטחון - במקום לקבל צל"ש על כך הם 'זוכים' ללינץ'

תקשורתי פרוע, שוב ע"ע הפיגוע בבאר שבע. שום זכויות לא נשללות ממחבלים, מדובר רק בדיבורים.

למעט בית אחד שאולי נהרסו בו כמה קירות, וגם זה אני בספק, לא שמעתי על שום צעד כלשהוא נגד

מחבלים.

מבחינתם, מה שהיה אתמול בקרית ארבע היה תאונה ולא פיגוע.

שיפלותם של רבים מהחיילים חסרת גבולות, ע"ע במקרה הנורא הזה:

http://www.kipa.co.il/now/64904.html

והם יתנו דין שמים על שלא מחו. זה גם כתוב איפשהו רק שכרגע לא עולה במוחי ההקשר/ פסוק המדויק...

"יתנו דין שמיים"..

ו"על עלבון הבית העלוב", אומר האור החיים הקדוש. לא "הרב קוק". אלא שהרצי"ה ציטט זאת בכרוזו במפורסם.

והוא מבאר שזה על שלא עוררו עם ישראל לשוב לה', כדי שישיבם לארץ הקודש. "ועל זה עתידים ליתן את הדין כל אדוני הארץ גדולי ישראל ומהם יתבע ה' עלבון הבית העלוב" (ויקרא כ"ה כ"ה).

וזה לא שייך לנושא הזה, ולא למה שעליו כתבת.

אבל דעי, שהרב קוק היה נהיה אש-להבה על ארבעה דברים. אחד מהם הוא כבוד ת"ח... (וגם כבוד הארץ, פירודים בעם ה', וחילול השם, ר"ל).

ולא ביזיתי כבודם

עמישראל נבטח!

ארצישראל בוערת!

וע"כ רב, שתורה אמורה להיות כתר לראשו,

וממנו אמור העם לינוק

צריך לעורר ולמחות

רב הוא מנחה דרך- דרך התורה, וע"כ עליו להרים אותה על נס ולעורר את העם כולו להדבק בדרך זו

אלו דברים פשוטים..

בוודאי שהרבה מאד רבנים, עוסקים חלק חשוב מזמנם בלהרים את התורה על נס, ולעורר את הציבור לדבוק בה ובדרכה. זה לא בא ע"י "צעקות" חד פעמיות, אלא עבודה ממושכת ומתמדת.

ואי אפשר שכל אחד יגיד ל"רבנים" איך הם צריכים לפעול. אם "לעורר ולמחות" באופן זה או באופן אחר.

למה רוצים שרב יאמר? כי מניחים שהוא יודע יותר, חי את הדברים. אז צריך גם לסמוך שיש לו שיקול דעת איך ומתי ומה לומר.

זה בדיוק לב העניין.
וכשעלבון הבית הארץ והעם זועק
הם אמורים למחות!
הם מנחי הדרך שלנו. ולכן מהם מצפים.

לרב יש תפקיד גם של מוכיח בשער,

הוא לא רק דמות מלטפת ואבהית
נכון שיש לנו נטיה לייפות הכל ולומר תמיד טובה,
אך לפעמים יש גם להכיר במציאות הכואבת ולהודות בה.
אני לא מחדשת אלא מתארת מציאות תמידית
הדממה הכואבת הזו היא לא נורמטיבית והעם תוהה ושואל היכן הם וקולם?!

אבל זו אמירה ריקה.

מה זה "הרבנים". כמה רבנים את מכירה אישית. כמה מהם את נמצאת על ידם ושומעת מה הם אומרים. מה אומרים לתלמידיהם.

רב, זה לא כתב תקשורת. ורב מחליט בעצמו מה לומר ולמי לומר. מתי עדיף לפרסם זעקה (שגם זה נעשה מפעם לפעם) ומתי הדרך להרבות בלימוד האמת, כדי ליצור שיפור ועליה לטווח ארוך.

אם רב הוא "מנחה הדרך", אז לא אומרים לו מה הוא צריך לומר. אחרת את היא "מנחת הדרך" שלו...

אפשר לגשת, לשאול בענוה, מדוע אומרים ככה, ומדוע לא אומרים ככה - ולשמוע שיקול דעת. לפעמים, אפשר לתת רעיונות גם לרבנים.

הנטיה היא לא "לייפות את המציאות", אלא לראות אותה בצדדיה השונים, שמרכיבים אותה.  ולא רק לצעוק על מה שכואב, בצדק, בכל מיני דברים - ולחשוב שגם "הרבנים" יועילו בדיוק אם יפעלו ככל אחד מאיתנו.

"הרבנים" אינם בדממה. ואם הם היו עסוקים בעיקר במה שאת מבקשת, כבר אף אחד אכן לא היה שומע. פשוט היו מתרגלים שהם "צועקים".. יש מקומות שזו הנורמה, ואכן "מתרגלים"...

ואף אחד מאיתנו לא מייצג את "העם".. בעם יש הרבה מחשבות ודעות מה לפעול ואיך לפעול.

הנכון הוא שצריך להיות איכפת מאד מכבוד העם, הארץ, הבית הגדול והקדוש, ושם שמיים. איך למחות/לפעול/ללמד - כל אחד יכול לחשוב ולהביע דעה, וצריך לסמוך על ת"ח אמיתיים, שאיכפת להם לא פחות, וגם להם יש מחשבות ושיקולים מה, מתי ואיך.

ב. לא עלה בדעתי לשניה "לזלזל ולעקוץ".. ח"ו. פשוט הגבתי כסדר דברייך, בכוונה עניינית לגמרי (לדוגמה, שרב אינו "כתב תקשורת" ולכן אין לצפות שדעותיו יישמעו דווקא כמו ששומעים דברים שמפרסמים הרבה בתקשורת וכד'). אם נפגעת ממשהו - לא היתה שמץ כוונה, והתנצלותי על הרגשתך אם היתה כך. למשל, כשכתבתי על מקומות שהתרגלו לצעוק - ברור שלא התכוונתי אלייך, אחרת לא הייתי כותב.  זה היה הסבר למה שאמרתי שאם הרבנים "יצעקו" כל הזמן, לא יתייחסו אליהם כ"כ. ואמרתי שיש מקומות/חוגים מסויימים שאכן רגילים שם לפרסם כל הזמן "קול קורא" בזעקות בשם רבנים, על על מיני דברים - ולפעמים זה גורם ל"התקהות".

ג. מה שכתבתי שצריך להכיר את הרבנים, היה כי אם אומרים, "הרבנים לא אומרים דבר לא בזמן זה ולא בזמן אחר" - שזה משפט מאד חמור ומכליל, כלפי ת"ח שמחוייבים בכבודם, אז מגיבים על זה, שכדי לדעת אם הרבנים אומרים ומה, צריך להכירם מקרוב, כי אולי הם בוחרים לומר לתלמידיהם וחושבים שכך ישפיעו יותר. כבר ציינתי, רב אינו עובד עם כלי תקשורת לרוב.

ואם מכלילים, אז צריך להכיר את רובם לפחות. אחרת זה לא נכון ולא צודק לומר" הרבנים"..

אולי תפנה גם לעוד כמה רבני ערים ותשמע מהם.

לדעתי, אין להם הרבה מה לעשות..

העם ברובו מאוחד ורוצה שהטרור יפסק (כתבת- 'בכל מחיר', לא יודעת על איזה מחיר אתה מדבר.. )

אבל כנראה זה צריך להתקבל מהממשלה, היא לבסוף הקובעת 

וברור שאני מבינה אותך, על מה אתה מדבר. למזלי עוד לא הרגשתי את הסכין בגוף, אבל ברור שמפחיד.

אז כנראה הם הגיעו למסקנה שהפגנות לא יעזרו.

אולי צריך לעורר את הנציגים שלנו בממשלה. שם נמצא הכח

אתה כל פעם אומר על הרבנים, אבל הם לא הכתובת.

ומה אתה רוצה שלא נמשיך בשגרה שלנו? לא נלך לעבודה, ללימודים? לא נחיה?

אין הרבה ברירות..

אולי זה יעורר את הממשלה לפעול ביותר תקיפות.

(צריך למצוא פתרון סופי לעניין הזה) 

ובאמת לא בטוח שכל הרבנים ירצו לשלוח את התלמידים שלהם.

אבל בשביל לחשוב שזה יעזור צריך שיהיה אמון בממשלה?

אני מכירה רבנים מציבור מאוד מסויים שיכולים לענות על הדרישה שלך.

לצערנו לא כל הרבנים רואים עין בעין עם הדרישה לעצור את הטרור בכל מחיר.

ל"בכל מחיר" יש מחיר גבוה - גם הלכתי (הר הבית) שלא כולם מסכימים שצריך לשלם.

אתה צודק בהרבה ממה שכתבת, ואני מזדהה מאוד עם הזעקה והכאב והדחיפות שבדבר.

הלוואי שהיתה הסכמה. היה יכול להיות להסכמה ודרישה כללית כוח אדיר.

והעם - העם לא אדיש, הוא לא מספיק מכוון (בשורוק) לא מספיק ממוקד, אבל הוא הולך ומבין.

וצריך להתפלל בעיקר על העם - שכמה שיותר מאיתנו נזכה להתכוונן ולהתמקד.

אחרים.

גם ביבי חושב שהוא עושה את המקסימום מבחינתו.

כדי שתהיה דחיפה לעלות בראש רבים ולזעוק לפעולה, מעבר לעצרת זעקה ותפילה בכותל, צריך שתהיה הסכמה על דרך הפעולה, שיהיה לרבים רבים ברור בדיוק לאן הם מכוונים.

ואת זה לצערנו אין (עדיין?).

לקח לנו כ"כ הרבה זמן לקלוט ש:"שקר הסוס לתשועה וברב חילו לא ימלט".

לדעתי רבנים לא כ"כ יכולים להועיל בשלב הזה.

הם (חלקם) הביעו את דעתם בנושא- גזר דין מוות למחבלים. (במקרה הטוב).

לדעתי מה שצריך עכשיו זה אחדות.

העם מגבה את הממשלה (מבפנים) וכך הממשלה תוכל לגבות את העם. (בתקשורת העולמית).

ברגע שכולם יעמדו כגוש אחד מול הערבים- הם יירתעו. דווקא הפילוג הוא זה שמשמן את המדורה שלהם.

וכבר ראינו בזה דוגמאות רבות.

כשעמ"י עמדו כעם אחד -צדיקים עם רשעים- הם הצליחו להגיע לדרגה הגבוה ביותר- מתן תורה.

אך בחורבן הבית -התפלגות העם והריבים מבפנים בסופו של דבר הביא את המוות הנוראי ואת החורבן.

שש נשים לא מסכים ביבי לאשר תוכניות בנייה במעלה אדומים. הבנאדם פחדן עלוב,

ובגללו יהודים נרצחים ומותקפים ברחובות כל הזמן. אין שום סיבה לגבות ממשלה כזו.

שום כלום לא יקרה אם איש אחד יתנגד לממשלה.

אף אחד לא צריך להסכים עם ההתנהלות הפחדנית של נתניהו ביו"ש או עם מדיניותו.

אך הדבר הכי גרוע זה להקרין לעולם מבחוץ את החילוקי דעות הפנימיים.

בסופו של דבר הערבים והמסיטים למיניהם נתלים על הדברים הללו ומשתמשים בפילוג בכדי לקדם את האג'נדה שלהם.

כמובן שא"א לשכוח את אירגוני השמאל למיניהם: "שלום עכשיו" וכו' המפיצים חומר שבסופו של דבר חוזר אלינו כבמורנג בפנים.

נראה שעושים השתדלות בסיסית, אח"כ נדבר על "שקר הסוס לתשועה"

וכמובן אחדות, ולהרבות זכויות, ולהרבות לימוד תורה.

גם לקום לעזרת ישראל מיד צר זה להרבות זכויות. את זה עושים עם הסוס...

כדאי לתת גב למדינה.

לקשקש השמצות על מדינת ישראל בפורום הפתוח לא בידיוק מועיל לכלום.

אני נותנת את כל הגב למדינה ללכת מחיל אל חיל ולהוסיף כוח.

יש כאן משתמש ש: או שנמחק מהמערכת או שנמחקו הודעותיו בהקשר לשירשור הספיציפי הזה.

עייני למעלה בשלושת התגובות שכיביכול הגבתי לעצמי.

פשוט היו הודעות באמצע שנמחקו.

מסכימה איתך כל מילה, אנחנו פוחדים מאוד ושיהיה באמת כפרה לכל עם ישראל. 

אבל כמו שכתבת גם רה"מ פוחד וגם החיילים. מה הם יכולים לעשות? 

בן אדם היום הוא כאן מחר הוא שם. 

וזה למה? 

בורא עולם הביא אותנו למצב קשה שאין לנו שליטה עליו בשביל שנצעק אליו!!!!!!!!!!!!

רק השם יכול לגאול אותנו!!!!!!! שנקרא לו שנבין שאין עוד מלבדו!!!

שנגיד לו את כל מה שכתבת "אין לנו כוח , אי אפשר ככה רוצים גאולה אמיתית 

כשנבין שהשורש של כל הבעיות במדינה הזאת זה בגלל שאנחנו לא עושים רצונו של ה' ולא מקיימים את מצוותיו אז רק נתחיל להבין איפה אנחנו, לעומת איפה שאנחנו צריכים באמת להיות.

להתמקצע, לצבור ניסיון מועיל, ללמוד

את זה ש"אפשר לתקן" אני צריך להזכיר עצמי ולשכנע את עצמי כל פעם 

לקלקל יותר קל

לקלקל לא צריך להאמין/ לחשוב/ להתאמץ

זה קל

אנשים עושים את זה כל הזמן

כדי לתקן צריך לא רק להאמין אלא לרצות

להיות במודעות

ללמוד

ליישם

להתמיד

להתאמץ

לא רק באמונה אלא גם בתחושה

אני בוחרת 2.

במשמעות 2: "האיש שבחדר ישב ברישול, בוהה ניכחו, וניכר שמחשבותיו בל עמנו"

במשמעות שונה: "האיש היה לבוש באופן כל-כך משונה! לא הצלחתי שלא לבהות בו, על אף חוסר הנימוס"

כלומר, זה לא בדיוק להסתכל בדבקות ובעניין, זה להסתכל בהשתוממות \ בפליאה \ בהערצה (תלוי בהקשר, יכול להיות גם רגש שלילי של דחיה), הרבה פעמים בניגוד לשיקול הדעת שלא מופעל באותם רגעים.

אבל היא בשימוש)

שהתכוונתי להכניס את המשמעות שהצגת באפשרות 1.

כלומר, החלוקה בעיני היתה בין יחס פעיל למראה, לבין מעבר שלו על פני התודעה.

תוכלי לחדד את ההבחנה הנוספת שאת מציגה? אשמח.

ההגדרה הראשונה שלך נשמעת מתאימה ל"התבוננות", שהיא בנחת, בתשומת לב לפרטים.

אבל בבהיה אין תשומת לב לפרטים, אין בחינה מדוקדקת, ואין נחת ומודעות. אלא הסתכלות לפרק זמן ממושך מהמקובל שמגיעה מתוך רגש חזק פתאומי שהתעורר ממה שעליו מסתכלים. מקווה שהצלחתי להבהיר יותר את כוונתי.

(באתי להצביע 2, אבל בעקבות ההודעה שלך חשבתי שאולי לבהות זה בעצם 'להסתכל בנקודה מסויימת בקיפאון, בלי לזוז או להזיז את המבט'. ככה זה תופס את שתי המשמעויות - גם לבהות באוויר, וגם לבהות במישהו מפתיע או מטיל אימה וכדומה)

מה שמתאים למילה 1 שתיארת זה "התבוננות".

"לבהות" זה להסתכל מבלי להתמקד מנטלית בשום נקודה באופן ספציפי. שים לב, העיניים לא מתרוצצות אלא כן "נמצאות" באיזו נקודה אבל המוח לא ממש מסתכל על הנקודה עליה העיניים נחות. מה שאתה עושה עם עיני הבשר שלך בזמן כשאתה חולם בהקיץ זה נקרא "לבהות".

התקדמתי הרבה וגם עשיתי הרבה הפסקות.

בגדול כבר הגשמתי את כל החלומות שלי, אין לי עוד משהו מיוחד שאני שואף אליו/רוצה אותו.

הגעתי לשיא של מה שהייתי רוצה מבחינה מקצועית.

חוויתי את כל מה שרציתי להספיק לחוות בחיים, אין לי רעיונות נוספים חוץ מזה. זה קצת כמו פיצוחים, לכל גרעין יש אותו טעם, אז אין הבדל בין לאכול אחד לבין לאכול 30.

היו זמנים כשהייתי יותר צעיר שהרגשתי די חסר אונים, אבל השקעתי ביצירת דלתות טובות ובשמירה עליהן. כרגע אני בתחושה שגם אם יקרו כל־מיני דברים, אוכל להתרומם מזה.

אני בהחלט מרגיש ככה. אם היו מודיעים לי שמחר הגיע הזמן לקפל את הבסטה, לא נראה לי שזה היה מזיז לי.

מצד שני, נכון לעכשיו גם לא רע לי, אז אני פשוט זורם עם החיים.

בקיצור: חתול זמני.

זה לא ממש דיכאון כי אני לא סובל או משהו. זה לא שאין לי כוחות, או שאני לא נהנה מהדברים שאני בדרך־כלל נהנה מהם (מבחר מאוד מצומצם, אבל לא נורא).

פשוט אני מרגיש שכבר הספקתי את כל מה שרציתי ומעבר לזה, כך שכל השאר בונוס.

אנחנו חיים בעולם מאוד מהיר שבו אפשר לחוות אינספור חוויות תוך זמן מאוד קצר, יחסית.

בעבר, בן־אדם היה חי בשטייטעל, מתחתן בגיל 18 עם רוח'לע, מוליד 50 ילדים, מדי פעם נוסע ללייפציג ליריד כדי לגרד כמה זהובים או אדומים, לומד גמרא, וזהו בערך. אולי מכיר קצת אנשים מהשטייטעל או מהעיירות הקרובות ומדבר איתם פעם באף־פעם. מקבל מכתב "גיה"ק הגיעני לאחר כמה חודשים..."

לא יודע, סיימתי לימודים, טיילתי כמעט בכל מקום בארץ, הייתי בחו"ל, קראתי הרבה ספרים, סיימתי את כל מה שרציתי ב"bucket list" שלי (באופי שלי אני מסתפק במועט)

אין לי עוד משהו מיוחד שאני משתוקק אליו

"הסכנה הגדולה ביותר עבור רובנו היא לא שהמטרה שלנו גבוהה מדי ונעצור לפני שנגיע אליה, אלא שהיא נמוכה מדי ואנחנו אכן משיגים אותה."

בקיצור, השמיים הם הגבול ואפשר לחלום בגדול ולהגשים בגדול, ככה לפחות עם בני האנוש, לא יודעת איך זה עובד עם חתולים זמניים(:

וגם אם הם לא- משתדלת לראות אותם תותים

לא הספקתי להגשים את כל החלומות שלי, אבל אני בהחלט בדרך...

ואם הרגשתי שהכל נסגר בפניי- פשוט בכיתי והתפללתי לה'. (כמה קלאס)

ובכנות, הדבר שהכי עזר לי ברגעים קשים יותר זה האמונה. שהכל נגזר עלי ושאני צועדת במסלול שנקבע לי לפני שנולדתי ועליי רק לבחור בטוב.

הייתי קוראת הרבה משפטי חיזוק, הרצאות של אמונה וביטחון בה', ומוציאה את עצמי לדברים חיוביים שנותנים לי כוח.

והבנתי שהיחידה שיכולה לעשות אותי מאושרת, זאת אני בעצמי...

מאחלת לך למצוא את האושר הפנימי שלך, כי מה ששלך יגיע עד אלייך 💖

-אני מאמינה שהחיים שלי מתקדמים למרות שזה לא ניכר כרגע בפועל. לא רואים צמח באמצע גדילה, רק במבט לאחור.

-ממש לא, אני מרגישה רחוקה מהם... החלומות הישנים שלי מרגישים כמו חלומות של מישהי אחרת כי אני כבר לא חולמת אותם, ובכל זאת צובט לי בלב כל פעם שאני רואה מישהי אחרת שהגשימה אותם.

-למה את מרגישה שכל הדלתות נסגרו?

 כשנדחקתי לקיר, הקיר נשבר. זה מה שקרה. היה כואב. אח"כ רווחה.

לא יזיק לשוחח עם מישהו מקצועי או לא, אבל מבין ויכול לעזור לחלץ את החוט מהפקעת

ולנער את תחושת הסנדול (?).

אולי חשוב להיות מסוכרנים עם כל נשימה; להיות בתיקו איתה. להתקדם באותו

קצב. לעבור רק את היום הזה בשלום (את זה שמעתי מאדם  גדול). קראי

את הספר "אל דאגה" - יש לו שם רשימה של: רק היום....

לכתוב לעצמך מה היית באמת רוצה. על מה אתה/את מתאבל. מה מפריע.

למה העצבות.  לא פשוט. אבל השם תמיד מחלץ. עוזר. מאיר פתאום נקודה

קנקנה של אור שנחבאת מתחת לשמיכות החושך הכבדות. נושמת בכבדות,

כמעט לא מורגשת עכשיו, אבל חיה וקיימת.

יהיה טוב. זה לא יימשך לנצח. הנפש שלנו גמישה - "בערב ילין בכי ובבוקר...רינה".

יכולה לגרש חושך גדול.

פעילות איזושהי. לא לחשוב באותו רגע על משמעות החיים שלי. פשוט לעשות.

חושבת שזה עוזר להבהיר את הבאלאגן במוח ולהשקיט אותו. 

מטרות/ חלומות שהגשמתי

ויש שעדיין לפני

אם דלת אחת נסגרת

אני מחפשת את דלת אחרת

ובאופן כללי לא תלויה באחרים או בגורמים חיצוניים כדי להגשים חלומות 

להרגיש שחלק מהמטרות שלך זה שיהיה טוב לאחרים, ולצערנו לא חסר צער וכאב בעולם.

כמובן שרצוי גם במעשה, אבל לפחות לחיות בתודעה כזו.

לא להישאר בעולם הפרטי המצומצם מטבעו, אצל מי פחות ואצל מי יותר.

ברוח היום הקשה הזה, המטרות והחלומות לא יכולים להתגשם כל עוד לא הגענו ליום בו מלכות ישראל תהיה שלמה, ננצח את אויבינו, נבנה את מקדשנו, ויגיע יום תחיית המתים בו כל הכואבים יפגשו שוב את אהוביהם.

מצידך צריך לעשות השתדלות לנהוג רגוע וטוב, ולהיות דרוך על הכביש.

וכמובן זה הרבה סיעתא דישמיא כי באמת קורים דברים לא צפויים וה' עוזר.

להתמקד בנהיגה עצמה

לבוא עירני

לזכור שיש חיים מעבר לטסט, לפעמים הנפש מצירת שהטסט והלחץ וההצלחה הם חזות הכל, לנשום ולהזכר שיש אותך מעבר לטסט

ותהנה מהדרך, בעזרת השם תעבור אבל גם אם לא- אתה לומד ומתפתח יחד עם הדרך.

ממש בהצלחה!!

היום ב"ה המסלול של הטסט נקבע על ידי מחשב, וגם יש הקלטה של הנסיעה שלך (לצרכי עירעור), מה שמנטרל את היכולת של הטסטרים להכניס חוסר מקצועיות להחלטות שלהם (מה שפעם היה נפוץ מאוד לצערינו).

אם תיגש כאשר אתה מוכן, לפי המלצת המורה כמובן, אז יהיה בסדר. קצת נשימות לפני כן להרגעת המחשבות והלחץ, וזהו. ואם לא עוברים בטסט אחד, אז עוברים בטסט אחר. וגם זה בסדר.

תצליח.

1. תשובה- לזכור את הטעויות בטסטים הקודמים, הכרת החטא, חרטה, וידוי וקבלה לעתיד לא לחזור על הטעויות האלה-זה העיקר.

2. תפילה, יש באינטרנט תפילה לפני טסט, חפש בגוגל.

3. צדקה, לתרום לאור ירוק או לעמותות מהסוג הזה יש באינטרנט גם.

בהצלחה.

הרבה בהצלחה לך!

אבל הבעיות שלי נשארו שלי. זכיתי בחמלה של השומע, חמלה אמיתית ואוהבת וכזו שבאמת רוצה לסייע, אבל בסופו של דבר "אם אין אני לי, מי לי". לאנשים קשה לפתור את הבעיות של עצמם, כל שכן של אחרים.

לא הייתי אומר ממש שהתאכזבתי, כי ציפיות יש רק לכריות.

הייתי דלוק עליה אבל מבחינתה זה היה ידידותי בלבד. אבל הבנתי את זה, ולא ממש הרגשתי שזה ביאס אותי.

עד עצם היום הזה, היא ה־suicide hotline שלי אם אני צריך משהו.

אף אחד כמעט לא התקרב ללהבין אותי ברמה שהם מבינים .

אולי ניקים ספציפיים בפורום

שהכל מותר להם?

אגב, מציאות בלי גבולות בכלל - היא מציאות מאוד אבודה. יש היום שיטת חינוך (או יותר מדוייק: חוסר חינוך) שמנסים שילד לא ישמע אף פעם 'לא', אף פעם לא ידברו אליו בתקיפות, אף פעם לא יציבו גבול. אז מאבטחים את כל השקעים בבית, נועלים את האסלה וכו'. והנה מתברר שילדים שגדלו כך, אינם יותר בריאים בנפשם - אלא פשוט לא מסוגלים להתנהל בעולם.

אחרי שמקבלים שהמציאות היא כזו שבה "בוקר ויודע ד' - גבולות חלק הקב"ה בעולמו..." (רש"י פרשת קורח), יש הזדמנות להעמיק בהבנה למה דבר ד' הוא "לטוב לנו לחיותנו כל הימים".

זה סתם אשליה שהגשמת החלום שלך תשמח אותך...  זה לא קורה אף פעם.

כשמגיעים לשם לא מרגישים וואו כמו שדמיינת, חוזרים למציאות עצובים ומחפשים חלום חדש... זה לופ של ריקנות שלא נגמר.

אם נשארו "חלומות"? כן, אבל הבנתי שזה סתם חרטא.. לא צריך לשתות את כל הים כדי להבין שהוא מלוח

תסמוך על הקב"ה שיש סיבה טובה שהוא לא מסכים לך.

אנחנו רוצים להניח שכולם רוצים רק טוב, אבל היו כבר מקרים גם כאן בפורום וגם בכלל בעולם.

אל תיתן שפכטל בלי מילה טובה לפני זה. כי אתה גם לא יודע מי אני, נכון??

מי שלא גבר

זה ששניכם גברים לא עוזר. גם גברים ניצלו ניקים בכל מיני צורות.

נכון לכולם בין אם ניק מוכר או לא,

וגם לא בהכרח מי שמציג את עצמו כגבר הוא גבר והפוך. (רוב האנשים בסדר ורוב ההצגות בסדר, אבל זהירות מומלצת תמיד)

שה' לא רוצה שתרגיש ככה.

אתה צריך לברר על מה יושבים הרגשות הקשים האלה, לפעמים אנחנו בטוחים ואוחזים בסיבה מסויימת לכאבים שלנו בזמן שהסיבה היא בכלל אחרת.

התורה והאמונה כשלעצמם הם שיא החופש החיבור והשמחה, כנראה שמשהו במפגש שלך איתם נעשה בצורה לא נכונה, שלא מתאימה למהלך הנפש שלך.

התיקון הוא להסכים להפגש עם הפחדים והמקומות הקשים והכואבים שלך ולעבור בהם תהליך של ריפוי. ואולי בדרך גם תתן לעצמך לפרוץ גבולות שגדלת איתם כחלק מהתהליך, אבל התיקון הוא במפגש שלך עם עצמך. לא במעשים מסויימים או בחוץ.

קוראים לזה "צידוק הדין". אתה לא מבין, אתה לא מסכים, אתה לא מקבל - אבל אתה מאמין. במה? בכך שאם אלוהים אומר לך שזה רע, אז זה רע. הוא קבע שאסור, אז אני מקבל את פסק הדין שלו. אני מאמין לו, לאלוהים.
 

ייתכן וזה יוביל אותך לשאלות אחרות על עצמותה של האמונה, ואז במצב כזה צריך ללכת ללמוד על זה. אם זה המצב, הייתי ממליץ בחום לא נורמלי על הספר "המצוי הראשון" של הרב מיכאל אברהם. ואפשר לשלב עם למידה מתוך האתר של מכון ידעיה.