פשוט יש הבדל בתפיסה ובדרך החיים:
הציונות של הרבנים הספרדים אינה מתאימה מבחינה תרבותית עם הציונות הדתית. יש לה ניאונס תרבותי אחר. זוהי ציונות חרדית אשר לצד המתינות שלה כלפי היהודי המסורתי שאינו שומר שבת, לצד הקבלה שלה את ערכי תורה ועבודה, היא שומרת על דפוסי חינוך שמרניים מאוד, היא שוללת את תרבות האינטרנט הטלויזיה והתקשורת, היא מעודדת בחורי ישיבה שעושים תורתם אומנותם לישב באהלה של תורה עשרות שנים ולא לחשוב על שירות צבאי, היא שוללת שירות לאומי לבנות, היחס שלה כלפי מנהיגי המדינה החילוניים לפעמים מתבטא בהגדרה הלא נעימה של "ערב רב", היא בצדק מקדשת תרבות הירארכית דתית ונלחמת באופן גלוי בערכים החילוניים המתנגשים עמה. היא לא מפחדת להכריז בגלוי שהיא לא מקבלת את חוקי המדינה כשהם מתנגשים עם סעיף קטן בשולחן ערוך. אכן, דמויות אלו חסרות בנוף הישיבתי המצוי, דמותו המצוייה של רב ציוני דתי היא דמות שמנסה לשדר מסר מורכב ולהכריז כל הזמן על עצמו אני גם דתי וגם ציוני, גם יהודי וגם דימוקרטי, לעומת זאת דמותו המצוייה של הרב הספרדי לא מנסה לשדר שום דבר, היא דמות טבעית שמשתלבת בנוף, הוא ציוני בלי להזכיר את המושג ציונות, הוא פשוט מדבר באהבה ובחום על ארץ ישראל שבתנ"ך שבתפלות, ולכן באופן טבעי הוא אוהד את מדינת ישראל, חרד לשלומה ולשלום חייליה, הוא עושה זאת בטבעיות ללא משנה ציונית פרטנית ומסודרת. הספרדי המצוי, רגיל לדמותו של רב כזה, לכן כשהוא נתקל בלוח המודעות בשתי מודעות המבשרות על שיעורי תורה העין שלו יודעת לסנן בקלות את האופי התרבותי של השיעור. באחת המודעות הוא קורא על שיעור חדש שנפתח שעוסק בעין אי"ה ומשפט נוסף המתאר את השיעור כבניין הרוח של האומה בדורנו והשיעור מועבר על ידי הרב קובי פרץ, במודעה השנייה הוא קורא על שיעור חדש שנפתח שעוסק בעין יעקב עם משפט נוסף שמשתתפי השיעור יזכו לשפע ברכה ופרנסה טובה, והשיעור מועבר על ידי מזכה הרבים הרב יעקב פרץ שליט"א, כמובן שהוא ילך לשיעור של הרב יעקב פרץ ולא לשיעור של הרב קובי פרץ כי במלים הפשוטות של המודעה מתומצת כל הפער התרבותי בין שני השיעורים. אחרי כל זאת הבעייה קיימת, הדברים צודקים, אך אין את מי להאשים אלא את עצמינו, אני לא מצפה מהרבנים האשכנזיים שבנו את המוסדות הציוניים לשנות את הקוד התרבותי שלהם. במקום להתבכיין יש על תלמידי הישיבות הספרדיים, אותם שעדיין מפכה בהם הלחלוחית של התרבות הספרדית לחזור לשורשם ולמקורותיהם לא לפחד לייצר שיח תרבותי שונה, ולהתחיל לתקשר בטבעיות עם הציבור הספרדי, בשפה שלו, לדבר על ערכים ציוניים לא בשפה אשכנזית ציונית אלא בשפה ספרדית ארץ ישראלית, לדבר על מדינת ישראל לא בשפה אשכנזית של ראשית צמיחת גאולתינו אלא בשפה ספרדית אותנטית המקשרת את מדינת ישראל עם המושגים המוכרים של גאולה משיח ועוד, כשדנים על אופיו של יום העצמאות להתרחק מהויכוח האשכנזי האופייני הממצה את היחס ליום הזה בשאלה האם אתה אומר הלל ביום הזה ובברכה או לא, ולדבר בטבעיות על חסד ה´ שהשפיע עלינו בניצחון על הערבים ימח שמם (עם הדגשה רצוייה של ימח שמם) וכמה צריך להודות לה´ על כך, לאו דווקא ביום העצמאות. לסיום, ברצוני לשאול, האם מובילי משנת הציונות הדתית, יהיו מוכנים לתת מקום לדמויות רבניות כאלו בעיצוב החינוך הדתי? לצערי, למרות המכנה המשותף הגדול, נדמה לי שהשילוב בין פערים תרבותיים וערכיים יגרום למנהיגי הציונות הדתית לדחות דמויות כאלו ממרכז העשייה, ולדחוק אותם אל חיק הציבור החרדי.
