אמנם ברור שיש דברים הנתונים במחלקות. בנידון הספציפי, כוונתי הייתה שאין כל כך מחלוקת, והשקפת התורה ברורה. הדעה שאת מציגה אינה נשמעת על ידי רבנים אורתודוקסיים, משום זרם (ולא. אמילי עמרוסי הא לא רב).

וציטוטים/קישורים.

אני מזכיר שאנחנו מדברים על מניעה לפני ילד ראשון ולא על סוגיית הריווח ותכנון משפחה באופן כללי. כמו כן אנחנו מדברים על השקפה עקרונית, ולא על היתר דיעבדי למקרים חריגים.

לא נפקדו (דתיים) - (גם לא אימצו, תהיה סיבתם אשר תהיה) ונשארו נשואים וביחד, ובסוף, ברוך ה', נפקדו בבת. איזה רעש זה עשה בעיר שלנו ובכלל... האישה ילדה בת ראשונה אחרי אינספור כשלונות, בגיל יחסית מאוד מבוגר.. (והמפליא הוא שהיא אמרה שאחרי כל הייסורים היא מוכנה לעבור עוד המון טיפולים וניסיונות כדי שלבת שלה יהיה עוד אח/אחות אחד/ת לפחות..שלא תהיה לבד. איזה מסירות, סבלנות וכח סבל יש לזוג הזה, ה' יודע..)

גם אחרי עשר שנים. למיטב ידיעתי.

[ללא קשר לנושא הכללי - שברור שעצם הדין המקורי מראה עד כמה ילדים זה ממש שייך למהות הנישואין - רק להארת הענין הספציפי]

וגם רבנים מאוד ליברליים לא תומכים בזה לכתחילה, גם אם מתירים הלכתית.

מכירה יחסית הרבה זוגות שמנעו ילד בשנה הראשונה כדי להתרגל אחד לשניה וכדו'

ומנגד-

מכירה כאלה שממש חודש חודשיים אחרי חתונה נכנסו להירון. (לרוב אלו זוגות יותר "בשלים".)

אני באופן אישי אעדיף שנה ראשונה חופש

להיות בהיריון שניה אחרי חתונה.. 

עוד לא התרגלתי לחיים משותפים איתו , אז להביא לזה עוד ילד?

אני חושבת שצריך להתבסס קודם, להיות יציבים כלכלית (יחסית) , להתרגל אחד לשניה.

באופן כללי למנוע הריון זה לא דבר פשוט כל כך הלכתית - קל וחומר כשעדיין אין ילדים בכלל והמצווה של פרו ורבו (בן ובת) עדיין לא קוימה, שאזזה עוד יותר מסובך להתיר למנוע... (למרות שבהחלט יש רבנים שעושים את זה. מצד שני יש רבנים שלא יאשרו הלכתית למנוע הריון בילד הראשון לכל הפחות...)

בגלל הצד ההלכתי של הנושא.

רק אמרתי שלדעתי זה קצת מהיר 

מקרה אמיתי-

גבר שחודשיים אחרי נישואין מצא את עצמו מרים את אשתו שהקיאה על הרצפה בהריון- וסוחב אותה למיטה.

היה להם גיבוש חזק מאוד לעבור את זה ביחד... 

חברה אחרת - 

אמרה בפירוש שמזל שהיא לא נכנסה להריון מייד, כי בעלה היה אומר אממממא מה זה האישה הזו??? ובורח לאמא שלו... 

חברה אחרת- 

חולה במיטה כל הריון

ואחרת-

סתם פקעת עצבים, לא המתוקה שהוא חיזר אחריה... 

ולא חסר עוד... 

הריון זה לא "לא מלבב" ,זה שינוי מהותי בחיים של האישה

זהו 

ולשם הגילוי הנאות- 

היה לי אישית הריון קל, הקאתי ומייד רצתי לאוטובוס לכתוב מבחן... סהכ אופוריה של אושר

כולנו יולדות במסירות נפש.

לאף אחד לא "קל"..

אבל גם לא "נורא ואיום". לא צריך להגזים.

הנושא הוא האם זה נכון לכולם לחכות,

ומה מקומם של הרבנים בתוך כל זה? ובכלל- בחיים?

מעבר לזה, אם הפסיקות הינן אישיות- לדעתך, על מה כל הויכוח? למה את מנסה להוכיח שצריך לבקש היתרים בשנה הראשונה, 

אם ממילא את טוענת שאת לא כפופה אליהם?

והסכמת עם רחלקה- שטענה שהפסיקות בנושא זה, הינן אישיות

כבר ראיתי כאלה שחשבו כך - ושמחו מאד מאד כשלא היה כך, וביחוד מהצד של הקשר ביניהם..

יש מספיק זוגות שמה שבנה את הקשר ביניהם זה הילד. 

הנה אחי וגיסתי הגיעו לשנת הנשואים השניה עם שני ילדים אחד בן שנה ואחת בת חודשיים. 

תאמינו לי שלא חסר להם שום דבר, הם יודעים טוב מאוד להנות מהחיים. 

מה שהיא רצתה לומר, שזה מבט שלא תואם את מה שקורה במציאות גם מבחינת יצירת הקשר ביניהם.

אני לא בטוח שזה שייך ל"מבנה אישיות". אבל אם ניגשים מראש בהחלטה שזה "מפריע", אז עלול להיות כך.. לחסום הרגשות טבעיות..

אמרתי שמי שיגש מראש כך - אז מבחינת מה שזה משפיע על הקשר בין האיש לאשתו, הוא עלול לחסום את ההרגשה הטבעית של העצמת הקשר שבכך. לא דובר על מה שכתבת.

לגבי מה שכתבת - ראשית, עוד לא התחתנת. יתכן שעד אז, כבר לא תרגישי כך.

לגבי "כל אחד והמבט שלו" וכו' - זה אפשר לומר על כל דבר. הדיון הוא כדי לעורר על נקודות מבט. אחרת אין צורך לדון. ואם מישהו כותב שזה מפריע לו בגלל מה שזה יעשה כביכול לקשר בינו לבין אשתו, אז טוב עשתה מי שהביאה מהיכרות קרובה, ההיפך. וגם בכלל, חשוב לעורר על המשמעות של הנישואין, ואיזה סוג קשר נבנה דווקא מתוך זה.

[לגבי מה ש"רבנים מתירים", זו הכללה לא נכונה. יש מקרים מיוחדים שזה כך. כל ענין לגופו. אבל לא זה היה הנושא]

אך אם נחשוב שילדים פוגמים בזוגיות, דחיית הריון היא סוג של "דחיית הקץ" לפגימת הזוגיות, כי תמיד אפשר לטעון כך...

לאחר פרק א' של זוגיות, אני יכול לומר שטרדות עבודה כספים לימודים וקריירות הן הפוגמות לטווח ארוך, והן גם גורמות שלא משקיעים בזוגיות ולא לומדים להיות הורים ומזה בכלל ילדים ובית וכו, וממילא חלילה מגיעים לפגימה בזוגיות ועד גירושין הי"ו

מאידך גיסא - הריון מקרב ומקדם זוגיות, לעומת מניעה שכוללת הרחקות קבועות

ונראה שההלכה יודעת יותר טוב ממה שנראה לנו

מזכיר את הבוס ששואל את העובדת שלו "כמה בולמי קריירה יש לך?" (הכוונה לילדים...)

הי"ו

זה לא נכון.

זה אחד הדברים הכי מקשרים בין איש ואשתו. כמובן, אם ה"ראש" שלהם הוא לא מלכתחילה "נגד"..

זה בלי להיכנס לצד ההלכתי - וגם לא לחריגים לכיוון השני.

הרבנית מדברת על הנושא הזה של ילדים וזוגיות וכו' הרבה

אישית, אני לא מבינה אותך כל כך 

אני רק חולמת על ילד משלי כל הזמן. 

מרגישה מתגעגעת בטרוף לתינוק קטן. 

מבחינתי אין כוח לחכות אפילו יום אחד, מה לעשות?????

הנה ארבע חברות שלי צריכות ללדת בתקופה של סוף אדר ב' תחילת ניסן

ואחותי בעז"ה קצת אחרי פסח. אני מרגישה קנאה. 

שמחה בשבילן שהן מאושרות, גם רוצה מהאושר הקסום הזה. 

(ולא צריך להגיד לי שהתינוק הקסום הזה קם בלילה וצורח הרבה אני יודעת את זה)

שבת אחת הייתי אצל אחותי. בבוקר הם אומרים  שהם לי ישנו בכלל כי אחיינית שלי לא הפסיקה לבכות.... שטויות. אני ישנתי מטר לידה

מכיר אישית בנאדם שישן כמו מת, גם בתור אבא...

רק שתבין...

פעם בטעות נפל לו קרש חיתוך על הראש. . לפי הצליל נפתח לו הראש.. והבנאדם רק התהפך והמשיך לישון

בדיוק כמו שתואר- להמשיך לישון כמו בול עץ כשתינוקת צורחת לידך.

לכי תביני...

ואגב, הסיבה שתינוקות לא בוכים בלילה היא בגלל שיש להם אמא טובה ועייפה שמרגיעה, ומניקה, ומנדנדת ומה לא...

אני בעד. ממש ממש

מחר?

(אני פשוט באמצע לבלוע מצב רוח נוראי עכשיו)

אתה יודע מה זה לטפל בילדה שברח לה (לא פיפי..)- להחליף את התחתונים והגרביונים...לשטוף במקלחת...לנקות את הרצפה... תענוג. והתענוג הכי גדול זה לעשות את זה לילד שהוא בכלל לא שלך...

אתה יודע, ההורות מזמנת לנו חוויות שלא היינו מוצאים בשום מקום, לא במרומי האוורסט ולא בתוככי האשרמים...

אבל יש לי סוד מקצועי: הטיטול מתחיל להיות מסריח רק כשהילד מתחיל לאכול אוכל, בעיקר לחם. כשהתינוק רק יונק- זה ריח נהדר, משהו משהו. (אגב זו הסיבה לכך שמבחינה הלכתית אסור לברך או ללמוד אם יש תינוק מלוכלך בסביבה, וההגדרה היא- תינוק שאוכל דגן.)

אני בעד. ממש ממש

מחר?

(אני פשוט באמצע לבלוע מצב רוח נוראי עכשיו)

ובנינו לא משנה כמה בייביסיטר עושים על אחיינים ולא משנה כמה שבתות עושים אצל אחים נשואים עד שאתה לא מגיע לנהר אתה לא יודע איך חוצים אותו

אני מעולם לא שמעתי על אבא שהתעורר והעיר את אשתו כדי להניק את התינוק באמצע הלילה.

ומצד שני שמעתי המון על אבות שמתאימים לתיאור שלי.

היא קודם כל מעירה אותי ורק אז את ההורים (אני חייב לפתוח לה את דלת הממד כדי שתוכל ללכת להורים..והיא כבר מספיק גדולה כדי ללכת! אז קל וחומר כאלו שלא הולכים.. ולכל אלו שיקפצו עכשיו למה אני לא מרגיע אותה - ניסיתי, מנסה ואנסה, אבל זה לא עוזר, כשהיא מתעוררת הדבר היחיד שיצליח להרגיע אותה זה אמא שלי).

להריון יש השלכות.
הריון מעצים דברים.

כשיש קשר טוב- הוא מעצים אותו.

כשיש נק' קושי בקשר- הוא מעצים אותן גם.

ואל תגידו "גם ככה זה אולי יקח זמן" כי זה גם יכול לא לקחת זמן וזוג יכול למצוא את עצמו שניה אחרי חתונה עם אשה עם בחילות איומות+הורמונים+עייפות מטורפת, והבעל לא מבין מאיפה זה נפל עליו, בטוח שעשה מקח טעות ומישהו עבד עליו.

ונכון שאפשר לצלוח את זה ולקום ולהתחזק, אבל לא חבל? במקום ליפול חזק ולקום אח"כ בקושי- לא עדיף ליפול קצת יותר בנחת ולקום יותר בקלות?

וכן, 3 חוד' רווח בין התרגלות לחיי נישואין להתרגלות להריון ולא כשזה בא ביחד יכולים ליצור הבדל עצום בהתמודדות עם קושי.

ואני אומרת את זה מהיכרות עם כמה וכמה סיפורים מקרוב.

חברות, האם שמתן לב שאתן מסכימות שפסיקות הנוגעות להלכה בעניין זה הינן אישיות??

ואכן, רב לא יכריח. אבל יש הרבה מתחם אפור שצריך לשאול ולהוועץ איתו, בעניין הזה

וזה בא אחרי לימוד מעמיק של הנושא.

לא התיעצתי עם רב כשהחלטתי לקיים את הברית של הבן שלי בשעה 4. החלטנו בהחלטה זוגית.

וכשביקשתי מהרב להיות סנדק- הוא לא ביקש ממני אישור או שאל אותי למה, הוא סמך עלי שאני מכירה את ההלכה ויודעת מה עדיף ועשיתי את השיקולים שלי.

גם לא התיעצנו עם רב כשקבענו את תאריך החתונה (טוב, חמי כן רב אבל עדיין) למרות שבזה דחינו כמה וכמה מצוות כשלא קבענו למחרת היום.

ואני יודעת על כמה וכמה רבנים שיגידו בפירוש- זו החלטה של בני הזוג ולא של הרב. אני מוכן לפרוש בפניכם את הסוגיה (הלא כ"כ מסובכת.. אפשר להוציא על זה חוברת ושילמדו) ותחליטו.

כמובן שההחלטה צריכה להגיע מתוך היכרות עם ההלכה.

וגם כשכן הלכנו להתיעץ עם רב- הוא בעיקר פרס לנו מה ההלכה אומרת ואיזה צדדים יש להקל או להחמיר, ושאל אותנו מה דעתינו, בסוף הוא אמר שלדעתו כדאי כך וכך והסביר למה ואיך.

את ההתיעצות הנ"ל^^ עשיתי לאחר לידה, בסיטואציה שברור לי שמבחינה הלכתית מותר לי למנוע.

ההתיעצות לא היתה הלכתית אלא רחבה יותר- לכמה זמן ואיך.

לפני החתונה שוחחנו על הנושא ביננו והחלטנו לבד. 

(לצורך העניין- ההחלטה דאז היתה לא למנוע, בין השאר כי קיבלנו מידע חלקי לגבי הדברים ממדריכת הכלות שלי. בדיעבד הייתי מחליטה אחרת) 

ואפשר להגיד אותו דבר, רק הפוך- איך החלטנו לבד שאנחנו מביאים ילד? איך לא התיעצנו על דבר כזה ענק? איך החלטנו לבד שאנחנו יכולים בגיל כ"כ צעיר להביא ילד ולגדל אותו? מי נתן לנו רישיון?

דבר כ"כ גדול, חשוב, רציני, בעל השפעות לטווח ארוך חייבים לשאול רב!

טוען שכולם צריכים לא למנוע, אפילו בלי לשמוע מה זה אומר, ואם אי מי יבוא יגיד במה זה כרוך- אז הוא "מקצין, מפחיד ומלחיץ"

אני טענתי שיש לתת זכות בחירה, מתוך ידע והיכרות. ושכל זוג יבחר לעצמו מתוך מחשבה ושיקול דעת.

באופן אישי, לו זוג יתעץ איתי על הנושא- אני חושבת שמניעה של 3 חוד' יכולה להועיל ולא להזיק, לעומת חוסר מניעה שעלול גם להזיק.

ושיחליטו בעצמם.

ברור לי שלכולם זה מותר. כי ברור לי שבסופו של דבר גם ההלכה מאמינה שעדיף לדחות מצוה כדי שתבוא בצורה טובה יותר ולא תפגע במצוות אחרות.

לגבי כמה בדיוק- שוב, כל זוג ושיקול דעתו.

שני אנשים שמספיק בוגרים כדי לקבל החלטה עם מי להתחתן- גם מספיק בוגרים כדי לקבל החלטה כמה זמן למנוע.

(ואם הם התחתנו לא מתוך מספיק בגרות- ק"ו שכדאי שימנעו קצת עד שיראו את המצב לאשורו ויתבגרו קצת..) 

למה כ"כ ברור שהחלטה למנוע יותר חמורה מהחלטה לא למנוע? (כולמר חודש בלי מניעה= סיכוי שהאשה תכנס להריון באותו חודש)

החלטה למנוע יש לה השפעה מאד זמנית- לטווח מאד קצר וניתנת לשינוי בכל רגע.

החלטה לא למנוע- יש לה השפעה לכל החיים.

אז למה דווקא את ההחלטה הגורלית יותר לקבל מתוך "זרימה, "טבעיות" ו"המשך טבעי לחתונה" כי "ככה זה"??

טענו שהסטנדרט הרגיל, הוא בלי זה. 

מי שחושש, הרי ממילא ישאל ויתעניין, ואיש לא "ימנע ממנו מידע", כמובן..

אבל יש רבים שאכן יש להם זרימה טבעית, נורמלית, כמקובל גם בפסיקת ההלכה, שהיא אחראית לא פחות מכל אחד כאן. וכשאין להם נסיבות מיוחדות, גם אין להם פחדים מיוחדים. והקלקול של הבריאות הזו ע"י אמירה ש"אתם חייבים לשמוע מה זה אומר".. אמירה לא-נכונה, מלחיצה, זה דבר פסול. זה עצמו נסיון לכפות אורח חיים שיש בו חרדתיות כאילו-אינטלקטואלית.   ורואים גם מאיך שהוצגו כאן כביכול "ריכוזי נתונים" בצורה לא פרופורציונאלית ולא אמיתית, לְמה זה גורם.

יש אנשים שגישה כזו גם גורמת להם לאחר מאד את גיל הנישואין, מרוב שקודם צריכים "לדעת את כל ההשלכות". לפחד בכלל מעוד ילד מרוב חששות. יש כאלה שקוראים את כל האנציקלופדיה לבריאות המשפחה, ומוודאים כל הזמן שהם לא חולים במשהו.

צריך איזון. 

והאמת, שגם "אנשים בוגרים", שלא במקרים חריגים, אינם יודעים מראש איך בדיוק יהיה. עיקר הכח בא מהגישה, מהרצון, מהשמחה המשותפת לעמוד במשימה הנפלאה. וכשמתחילים כך - במקרים שאין סיבה מיוחדת - גם כמה חודשים אח"כ זה יכול להחליש. 

ו"אדם בוגר" אמור גם לדעת במה אינו מומחה, כולל פסיקת הלכה כשאינו בקי בה, וגם לדעת לבחור בשאלתה בתחומים שבהם זה נצרך.

[למעלה מזה, כל הענין של ילדים, בוודאי שאינו מתחיל מ"שיקול דעתם של אנשים בוגרים" בלבד. אדם אינו ממציא את הגלגל מחדש כל פעם. הרי ברור, שאם לא מה שראינו והורגלנו ואם לא הטבע הבריא - אז עד שאדם היה מחליט אם רוצה וכמה רוצה וכו' וכו'.. היה מפסיד חלק גדול מהזמן שזה בכלל ניתן.. וגם לא היה יכול לדעת מראש מה המשמעות.

ואכן, רואים שבעולם, וגם במקומות שלא רגילים במשפחות גדולות, חוששים, ממעטים, וגם יודעים "להסביר" למה זה יותר טוב.  וכל מי שגידל הרבה ילדים, בצורה סבירה, יודע שאין כמו זה. ולא פעם יודע שזה התחיל כי כך כבר ראה אצל הוריו..]

לכן, טוב שיש ההרגל הבריא, ופסיקת ההלכה המקובלת. 

להגיד "ברור לי שלכולם זה מותר כי.. גם ההלכה מאמינה".. כלומר: לפסוק בשם ההלכה, כנגד מה שמקובל אצל רוב פוסקי ההלכה, זה אבסורד גמור. בשום מדע אחר אדם לא היה מתיימר לומר ש"ברור לו" על סמך ידע קטן בהרבה מהמומחים בתחום, ולא להבין כלל שאכן יתכן שהם רואים רחב יותר.

אלו הפוסקים, הרוב למיטב ידיעתי, שאינם רואים היתר במניעה בתחילה ללא איזו סיבה מיוחדת, כולם לא מבינים מה ההלכה מאמינה? לא מכירים את המציאות?  אז זה לא נכון. יש שיקול דעת הלכתי, והמבינים בו הם מי שיותר מצויים בו, עם הכרת המציאות, כדרך פוסקי הלכה מובהקים. ואולי הם סבורים שסתם דחיה דווקא פוגעת כשאין לה סיבה?.. וממילא, גם יותר מבינים את יוקר המצוה ומשמעות קיומה ואינם סוברים, מתוך הכרת המציאות, שיש להעלות חששות-בעלמא.

האמירה ש"החלטה למנוע יש לה השפעה מאד זמנית ושלא למנוע זה לא לכל החיים" - יכולה להיות נכונה לגבי כל ילד שיולדים במשך הזמן.. "שב ואל תעשה"... (מלבד מה שכבר נאמר, שיש השלכה שלילית, נוסף להלכה, ל"סתם מניעה", וגם יש השלכה שלילית להטלת חרדות-שווא כאלה, "לכל החיים"..)

והאמת, שזוג גם יכול גם לחשוב שסתם הוא מעדיף כאילו "לעשות חיים" שנה-שנתיים קודם, ללא כל הכרח (הרי אינו מכיר מה זה עם ילדים). יכול לעכב נשמות שהיו צריכות להופיע בגלל ש"סתם". יכול גם להפסיד אפשרות ליותר ילדים בגלל ש"סתם". ואפשר לומר: בחירתם.. נכון, בחירתם. אבל לתורה יש מה לומר בזה. ואדם אחראי, שומע מה התורה אומרת על המשמעות, ועל ההלכה למעשה, שנאמרת אחרי ה"נתונים". 

פשוט לא שללתי את זה.

כבר כתבתי- עדיף להתיעץ עם מי שחכם ומבין. במיוחד לפני החתונה.

אבל זה לא חובה. 

וההחלטה הסופית לא שלו- אלא של הזוג.

מה שאי אפשר להתחמק מנו- זה המפגש עם ההלכה. לא דווקא דרך הרב.

לפתוח ספרים, ללמוד, לבדוק.

או לעשות קיצור דרך- ולשאול רב. 

לפי גישתך אם כך כל דבר הוא לכתחילה החלטה של הזוג אז אולי בכלל נוותר על הוראת הרב? ובטענה הזו, המדרון חלקלק מידי, כי השלב הבא הוא פשוט לומר שאנו לא פחות טובים מהרבנים.
אולי את כבר טוענת כך.

(אגב מעניין אותי: אם היית זקוקה להוועצות רפואית, היית גם מחליטה על דעת עצמך איזה תרופות ליטול, או פונה לרופא מקצועי וע"ס זה פועלת? וגם אם תרצי ליטול תרופה "מקצועית" תצטרכי למרשם רופא!)

כשומרת מצוות המחויבות היא לכתחילה להלכה, או למי שבקיא בה- רב.
את אינך מתמצאת בהלכה גם אם תטעני שכן.
לפתוח ספר זה לא התמצאות בהלכה
לקרוא פסק הלכה באינטרנט זה לא התמצאות בהלכה.
כל עוד לא הוסמכת לרבנות, צר לי. פסיקה על דעת עצמך היא רפורמה.

הרב הוא זה שמציג את הגישה ההלכתית ובתוך ההלכה יש טווח רחב שבה הזוג יכול להחליט זה נכון, הרי התורה היא תורת חיים.
אבל בין זה לבין להגיד שהרב הוא "על הדרך"?!

גם בענייני בריאות ניתן לשאוב הרבה מידע שימושי מאתרי קופות החולים

יש תחומים שבהם צריך בכל זאת לשאול רב ועל זה הדיון

ב. מי יכול לקבוע אם הרב טעה? (רמז: לא אתה)

פורום זה לא רב. זה לא מחליץ יעוץ מקצועי, זה לא בר סמכא.

זה חוכמת ההמון.

ואמנם ההמון חכם מכל גאון- אבל גם מלא עיצות סותרות ושטויות כרימון.

והחכם שכלו בראשו ידע לקחת את שלל העיצות ולברור ולבדוק לעצמו.

מי שלוקח פורום באינטרנט כבר סמכא בתחום כלשהו- זבש"ו.

רב זה אדם שפונים אליו להתיעץ, והוא מחשיב את עצמו כבר סמכא.

ועליו חלה החובה ללמוד את הנושא לעומק- או לא לפסוק בנושא.

אם מישהי באה אלי באישי להתיעץ על נושא שאני לא בקיאה בו- אני אגיד לה- לכי למישהו אחר.

וגם אם זה נושא שאני בקיאה בו, ואני מוכנה לייעץ- אני אבהיר שאינני אשת מקצוע (פרט לנושאים בהם אני אשת מקצוע כמובן..)

ויש אצלי המון פחד לקום ולהגיד דברים ולעמוד מאחוריהם, אבל אני כותבת לא כי אני רוצה לקחת אחריות כבדת משקל, אלא כי אין בי כוח לידום מול מה שאני רואה כדברים לא מדוייקים.

אני מרגישה שאני אחטא לאמת אם אני לא אצעק את האמת שאני מאמינה בה.

[זו גם הסיבה שאחרים כותבים, בחלקם לפחות. כל אחד מכיוונו]

משהו שמקביל לתואר ראשון. אם יש לו גם כושר לרבנות עיר - אפשר להקביל זאת לתואר שני. ידין ידין - יש מקום להקבלה לדוקטורט.

יש הרבה יועצים חסרי אחריות בעולם. אין שום סיבה להיטפל דווקא לרבנים. חיפוש קל ברשת מעלה עשרות אייטמים ביום, של אנשים שמטיפים ומייעצים בנושאים לא להם.

גם כשמדובר ברב, לאדם יש אחריות אישית על מעשיו, אפילו מבחינה הלכתית (אלא אם כן מדובר ברב מובהק, שאז יש את החידוש של הרשב"א שהאדם נקי לגמרי כלפיי שמיא). האחריות מתחילה בעיקר בבחירת רב.

האחריות היא בראש ובראשונה על הבנ"א.

שישתמש בשכל שנתן לו הקב"ה וביכולת הבחירה החופשית.

האחריות מתחילה בלהחליט החלטות מתוך שיקול דעת וברור.

יש שיבחרו לברר לבד ויש שיבחרו להתיעץ.

מה שאני שואפת- הוא שהשאלה תהיה על השולחן.

שזוג מאורס לא ידונו רק על צבע המפיות אלא גם באלה שהרבה יותר מהותית וחשובה וההשלכות שלה לטווח הרחוק הן קריטיות.

שלא יעשו רק חישובים של כמה תעלה התזמורת, אלא שיבררו גם מה ה"מחיר" של מניעה ומה ה"מחיר" של הריון ויחליטו איזה מהם מתאים להם.

שגם אם הם יחליטו שהם מוכנים להריון תוך שבועיים מהחתונה- שזה יבוא מתוך בחירה זוגית.

וגם אם יחליטו למנוע כמה חוד'- שזה יבוא מתוך בחירה זוגית.

אבל המצב היום שההכונה היא בכלל לטשטש הכל, להבהיר עד כמה אין להם בחירה וככה צריך להיות, וזה מה שחייבים לעשות ורק אם יש בעיה מיוחדת אז נשקול אולי להרשות לכם..

וכן - ברירת המחדל היהודית היא לא למנוע לפני ילד ראשון. אז אני מסכים שכדאי לידע זוגות שאם יש להם קושי מיוחד - אפשר בהחלט לשאול רב ואולי לקבל היתר. אבל זה לא נכון להפוך את היוצרות ולשנות את ברירת המחדל.

והפורום פה, אינו פורום של פוסקים - ועל כן אין ענין להיכנס לכל השיקולים ההלכתיים שבדיון, שאין בהם כ"כ חידוש וידועים לכל מי שעסק קצת בנושא.

השאלה היתה - האם יש מה ש"מקובל" אצל רוב הפוסקים וההתנהלות (מה שקראת "ברירית המחדל היהודית") - ולמיטב ידיעתי, אכן כן - כפי שכתבת.  לא זו בלבד, אלא לדעתי - מסיבות שונות, שחלקן כבר פורטו - זו גם התנהלות בריאה יותר במקרים "רגילים", שאין נסיבות מיוחדות וחששות חריגים.

השאלה השניה, האם זו שאלה שצריך לשאול עליה פוסקי הלכה מובהקים. גם בזה, המקובל הוא שכן. באשר יש פה שאלה של שיקול-דעת, של המשקל בין אי דחיית המצוה היסודית הזו (ואכן לעיתים מצוה נדחית אם דווקא כך תקויים נכון יותר), לבין חשש שמצבים שסה"כ באופן ה"קיצוני" שלהם אינם מצויים כ"כ, יפריעו דווקא בהתחלה. כלומר, אם בגלל חשש כזה לפסוק כללית באופן גורף אחרת מהמקובל.

סה"כ, ניתן לומר שבהתעלם מ"צלילים צורמים" שאינם לגופו של דיון, הרי שזה דיון שיש ענין בצדדים השונים שבו.

ברירת המחדל כרגע היא אכן לא למנוע לפני הילד הראשון.

אבל אולי זה הזמן להעלות אתץ הנושא לדיון מחודש?

העולם מתקדם, מתעלה, נהיה טוב יותר ויותר ב"ה.

פעם לא היה אפידורל- ברירת המחדל היה לידה ללא אפידורל. 

היום יש אפידורל- וכל אשה בוחרת לעצמה איך ללדת מתוך השיקולים שלה.

פעם לא היתה מודעות לנזק שיכול להגרם כתוצאה מהריון צמוד כ"כ לחתונה- היום יש. אז אולי נפתח את הנושא ונבדוק שוב- אולי 3 חוד' (מה כ"כ דחוף שהריון יהיה בתוך 3 החוד' הראשונים ללידה? מה כ"כ קריטי בזה??) שיכולים לעשות הבדל של שמיים וארץ אצל זוגות יהפכו להיות ברירת המחדל? 

אף אחד לא דיבר על למנוע ילדים לעולמי עולמים, הכי הרבה שנתנו פה זה שנה. 

ואני למדתי על חשיבות המצוה של פרו ורבו, ועל חשיבות אי דחיתה. וראיתי את השו"תים שדיברו על כך בחלחלה. 

ועדיין אני עומדת מאחורי דעתי- שדווקא מתוך שינוי ברירת המחדל- יוסיף אור וטוב בעולם.

וזה שלא לכולם יש נזק מהמצב- נכון. אף אחד לא דיבר על דברים מוחלטים.

אבל גם אף אחד לא יכול לדעת אם הוא זה שיהיה בין אותם 30% (בערך, הערכה גסה שלי) שבאמת יכנסו להריון תוך 3 חוד' וינזקו מזה. 

מי שרוצה לקחת את הסיכון להיות בין אותם 30% - סבבה.

אבל לתת להם את המידע הזה!!!

כי אח"כ כשעומדים מול תסכולים וקושי- ופתאום מגלים שהסתירו מידע, ומה לא סיפרו ולא אמרו, ואולי אם הינו יודעים- היינו עושים אחרת.

(זה משפט ששמעתי כ"כ הרבה! "אם הייתי יודעת שזה מה שיהיה, הייתי מונעת")

את חושבת שהרבנים טועים? לכי כתתי רגלייך בין רבנים, ושכנעי אותם בצדקת דרכך. להמריד את הציבור כנגד הרבנים זו לא דרך היהדות.

הם דחו את ההריון אחרי שנה. האישה במזל טוב נכנסת להריון ופתאום היא מתחילה "להשתגע" מה יגרום לנזק להיות פחות? כאילו הוא שנה איתה כל יום פתאום היא מקיאה מעצבנת וכו' וכו' אז דחיה של שנה היא פתאום תהפוך להיות רובוט? מישהי אמרה כאן שלקח להם חמש שנים "להתאפס" אז מה לחכות?

יש הבדל עצום בין זוג שניה אחרי החתונה- הכל עוד חדש והם עוד לא בנו כלים להתמודדות עם פערים, עם קשיים, עם קונפליקטים.

לזוג שקצת התאפס, כבר בנה לעצמו כמה כלים, כבר הכירו קצת יותר גם מעוד כיוונים.

כמו שלא תתארס אחרי פגישה אחת, מה ההבדל? למה צריך להפגש עוד? כי זמן נותן לך כלים, פרספקטיבה, יכולת.

הריון זה אף פעם לא קל- גם לא בילד שני.

אבל אז יש לך כלים להתמודד עם הקושי הזה.

שניה אחרי החתונה הזוג עדיין לא בנה כלים, עוד אין לו את ההיכרות.

בעל ששניה אחרי החתונה אשתו משתגעת- מפחד שאולי הוא עשה "מקח טעות"

כשזה קורה אחרי שהוא כבר מכיר אותה ויודע איך היא בנורמאלי- אז פחות יש חשש לזה.

גם חתונה זה התמודדות, התמודדות משמחת והכל- אבל עדיין, המעבר החד מרווקות לחיי נישואין לא תמיד קל ופשוט. לוקח כמה חודשים להתרגל לעניין, להבין שזה לא סתם לשחק באבא ואמא, יש שפה חדשה ללמוד- שפת הביחד.

למה להפיל על עצמנו התמודדות כפולה? פרה פרה.

ההריון יפה יותר? מוצלח יותר? טוב יותר? זה לא קשור.

ואם יש סיבות קשות ויוצאות דופן בוודאי שיש עניין לחכות

אבל הטענה שהוא צריך להכיר את אשתו (גם אחרי 5 שנים אגב, לא מכירים..)- היא מוזרה

והטענה שההריון והחתונה זה התמודדות, ולמה להעמיס על עצמנו, אז הריון תמיד יגרור איתו תופעות,

זה לא משנה באיזה שלב זה יגיע. וכנ"ל הנישואים- לאף אחד אין תעודת ביטוח שזה הולך קל, בכל שלב.

אז מה בכל זאת הטענה?

מי שרוצה לחיות בלבדיות- לא חייב להתחתן

אף אחד לא אמר שחתונה זה רק כיף. זה גם אתגר. שכרו בצידו בהחלט- אבל הוא אתגר.

החתונה עצמה- המעבר החד, הארגונים, מעבר דירה לרוב- זה דבר מורכב ולא פשוט.

וגם הריון- זה דבר לא פשוט.

אז יש זוגות שזה בא להם ביחד. חודש אחרי החתונה- הם עוד לא התאוששו מהכל, הם עדיין בשוק, עוד לא הספיקו להבין כלום- והופ! כבר האשה עם בחילות, ועם תופעות לוואי.

לא אמרתי שהריון זה רע!!!

מעולם לא אמרתי דבר כזה!

אמרתי שיש בו גם קושי, וקושי לא קטן בחלק מהמקרים.

אז בואו ניקח שני דברים שכמה שהם משמחים- הם קשים ומורכבים פיזית ונפשית ונכניס את שניהם לבנ"א בהפרש של חודש.

למה לא, בואו נפיל עליהם גם פסיכומטרי, עבודה חדשה, טירונות ולימודי נהיגה על הדרך...

ומה שאני טוענת זה בדיוק הפוך- לא רק אם יש משהו מראש שיודעים שיהוה בעיה, אלא גם זוג רגיל ונורמטיבי- השילוב הזה של הריון שניה אחרי חתונה הוא שילוב גרוע. לרוב האנשים הוא לא מתאים. רוב מי שעבר אותו- בדיעבד היה מעדיף לוותר עליו.

נסי לקרוא בנחת.

לחצים- תמיד יהיו, בתור זוג, אין שום ערבון ששנה אחרי החתונה הכל עובר בנחת

והריון- תמיד יוצר שינוי, תמיד יהיו בחילות או חולשות, גם שנה אחרי.

אז מה העניין של לחכות?

בעוד שנה שיהיו גם הריון וגם זוגיות, האם יש ערבון שיהיה קל יותר?? ממש לא

אני מנסה להבין באמת מה הטענה שאת טוענת?

כי זה נשמע שזה על עצם ההריון עצמו, בלי קשר לכל שאר הדברים

1. לא דיברתי על שנה. דיברתי על 3 חוד'. אח"כ אפשר לפתוח שוב את העניין לדיון.

2.הריון תמיד יוצר שינוי- נכון. תמיד יהיו בחילות או חולשות- נכון. אז למה להביא דבר שגם ככה קשה בזמן שהוא גם ככה מורכב יותר?

3. לא דיברתי על עצם ההריון עצמו. דיברתי על השילוב שבעיני הוא מיותר לחלוטין של הריון שניה אחרי חתונה.

מתי ראית שיצאתי נגד עניין ההריון ולידה בפני עצמו? לאורך כל השרשור טענתי טענה מאד פשוטה-

הריון שניה אחרי חתונה- יש שיפגעו מזה ויש שלא.

למנוע הריון למשך 3 חוד'- לא רואה במה זה יפגע, עוד לא שמעתי סיפור שמצב שכזה פגע בזוג. 

מה דחוף פה לכולם דווקא אותם 3 חוד' שבהם הזוג יכנס להריון?? שדווקא באותה תקופה לא קלה גם ככה נכניס לזוג עוד מורכבות??

חי, זה לא סטטי, כמו שאת מתארת-

ב3 חודשים הראשונים: הכל קשה

בהמשך: הכל נפלא.

רק אמרתי שיש דברים שמשותפים לרוב האנשים.
שום דבר הוא לא חברת ביטוח, אבל יש דברים שיש בהם יותר סיכון ודברים שיש בהם פחות סיכון.

ועוד לא ענית לי על השאלה- מה נורא כ"כ במניעה של 3 חוד'? מה דחוף כ"כ דוקא אז שיכנסו להריון?

לדעתי: בתחילת הנישואים- אין סיכון גדול יותר מבהמשכם.

אין שום ערבון לזה שאם בהתחלה מחכים- זה יעזור ויקל על ה"נחיתה" בהמשך.

ממש לא,

ודווקא שמעתי הרבה זוגות שאמרו שהם מתגעגעים לשנה הראשונה ומקווים שכל שאר שנות הזוגיות שלהם תשתווה אליה.

כלומר הם לא חוו אותה כמו שאת מתארת כשנה של הסתגלות וקושי וכו',

ולכן יש עניין לחכות בעניין ההריון.

להפך- הריון היה מפרה ומוסיף לזוגיות שלהם.

אין לי בעיה שיחכו כך חודשים או אחרת, אני פשוט לא מבינה את הסיבה מדוע. וגם את כותבת מדוע אנחנו כלכך מתעקשים על השלושה חודשים הללו? כלומר את בעצם אומרת שזה חודשים שהם "לא כאלה קריטים" ולכן אפשר לחכות

אז זה בהחלט לא כזה קריטי- גם מהצד השני של המטבע. כלומר שאפשר גם לא לחכות

ודעתי מתבססת על המון סיפורים ששמעתי מכלי ראשון. 

החל מבאמת מקרים שבהם נשים אמרו לי "הלוואי שהייתי מונעת\היו נותנים לי עוד קצת זמן לפני ההריון"

וגם מקרים שסתם- נשים הודו ש"ב"ה שלקח לנו זמן, בדיעבד זה היה ממש לטובה"

(כולל כאלו שבאותו זמן היו לחוצות מאד ורצו)

בחודשים הראשונים יש סיכון גדול יותר מאשר בהמשכם. זה פשוט לי.

זה לא סותר שהריון בעיקרון הוא דבר שגם מפרה ומוסיף לזוגיות.

כפי שכבר כתבתי לעיל.

ואע"פ שאני מבין את ההיגיון ה"טכני" של השאלה על "שלושה חודשים", אני בהחלט חושב שיש צד שני לאותה מטבע, בנוסף למקובל לפסוק הלכתית.

ולדעתי, בריא יותר, גם בתודעת ה"נישואין" של זוג צעיר ללא בעיות מיוחדות, שלא מכניסים את הענין ה"תכנוני"הזה בהתחלה. אפילו לטווח כזה.

מעבר לכך, לא חושב שיש טעם להאריך עוד. לא הכל אפשר לכתוב כאן, ומה שאפשר - כבר די מוצה.

וכפי שכבר ציינתי, כל זמן שהדיון מתנהל בצורה מכובדת, אז סה"כ נושא שהוארו בו צדדים מעניינים.

כמו אצל רופא, כדאי שיהיו לנו עיניים לדעת אם הגענו לאדם הנכון

ואם קיבלנו עצה סבירה ולא בעייתית או הרסנית

וכמו אצל רופא, ככל שאנחנו יושבים אצל אדם יותר גדול ומומחה לרבים,

הסכנה בטעות ובטח בהשלכות אסוניות - קטנה

אם רצוננו דווקא בהשלכות אסוניות, החלטה בנושאים חמורים בלי

להתייעץ היא דרך מעולה לכך

וגם לרופאים אני לא מקשיבה בעיניים עצומות, ממש לא. ב"ה שנתן לי שכל והבנה לחקור ולהבין דברים

ונתן לי גם יכולת והיגיון.

וב"ה שאני לא מקשיבה לרופאים בלי לחשוב לבד כי כבר היו לי מקרים שבהם רופאים נתנו לי עיצות שלא היו הכי טובות לי.

החל מרופאה שנתנה לי מרשם לא נכון, וב"ה שזו לא היתה פע םראשונה אז הבנתי מיד כשראיתי את האריזה שזו לא התרופה הנכונה.

וכלה בלידה שלי- שבהרבה סיטואציות חשבתי אחרת מהצוות ועמדתי על שלי על כל מני דברים שהיו חשובים לי.

וגם עם רבנים- למדנו כבר שאסור לאדם ללכת אחרי רבנים בלי לחשוב כלל והוא חייב גם ללמוד הלכה בעצמו.

המחוייבות שלי היא להלכה ולא לרב.

ואל תגידי לי כמה אני כן מתמצאת או לא מתמאצת. אולי למדתי את הסוגיה הספציפית הזו ישר והפוך? השקעתי שנה רק בללמוד את הנושא הזה?

אנשים פוסקים הלכה לעצמם כל הזמן, אני מבשלת במטבח יש לי שאלה בבשר וחלב- אני מתחילה מלברר לבד מה הפתרון, מהידע האישי שלי או מספר. רק אם אני לא מצליחה לבד אני מבררת אצל רב.

גם פה- יש כללים, יש סדר עדיפויות, וכל מי שישקיע כמה ימים לפתוח ספרים וללמוד ברצינות- יכול להבין את התמונה הכללית.

ויש לפעמים מקרים יותר מורכבים שאכן יצטרכו שאלת רב, אבל זה לא אומר שכל מקרה הוא מורכב.

כל מי שאומר שאין אף פוסק רציני שמתיר למנוע אחרי חתונה- 

פשוט עם הארץ

גיגול מהיר יעלה לכם רשימה של רבנים... 

ואני במו אוזניי שמעתי בשיעור הלכה רציני את הרב שלי שאמר לכל בנות הכיתה- שמותר למנוע חצי שנה אחרי חתונה. (הוא גם סיפר על עצמו שהם רצו הרבה לפני שהם קיבלו....בשביל לאזן לכם את העיניין...)

מלבד זה, אני סומכת ידי על כל מה שהקולה טובה כתבה ותכתוב, 

ועל מה שרחלקה כתבה

(אשרייכן על האומץ והנחישות לכתוב דעות שקולות מול השטויות שנכתבו בשירשור הזה... וחבל שביטלתי זמן לקרוא בו... )

היו מי שפנו אלי באישי שהביטוי "שטויות" הוא פוגעני,

אני מתנצלת

לשם ההבהרה אני אצטט מדיון אישי - 

יש לך ניסיון כלשהו. זה היה דיון הלכתי בעינייך? נראה לי שגם וגם, לא?!

מאמע צאדיקה

לא

היה פה בכלל איזכור של טווח הזמן שבו יש חיוב לקיים את פרו ורבו? היה פה בכלל איזכור של זה שאישה לא חייבת בפורו ורבו דאוורייתא ורק הראשונים הכניסו אותה כשותפה לחובה של בעלה?(שאגב זה טיעון שמאווווד אוהבים להביא בכל דיון בנושא... מוזר שפיספסתם אותו הפעם... ) היה פה דיון על שיקולים שונים של קיום או דחיית מצווה כלשהיא, ובפרט פו"ר? היה פה דיון על הנושא הכללי מתי ההלכה ידועה ומתי פונים לפוסק? היה פה הפניה ולו למקור הלכתי אחד או שם של פוסק אחד? 

לא

אז זה פופוליזם, מחילה 

כי גם הצד שאת כביכול מתיימרת לייצג לא הביא ולא אחת מהדברים שהצגת..

אבל זה יהיה שירשור חדש, רציני יותר 

למדני

שמדבר מהראש ולא מהבטן 

ש"האשמות" ו"זלזולים", בד"כ אינם תורמים לשום דיון.

אבל לא נכון כאילו ה"חלופה" היא רק משהו "למדני".

זה לא פורום של רבנים, וגם לא של פוסקי הלכה.

כדי להיות פוסק הלכה מובהק לרבים, צריך הרבה שנים ללמוד גמרא, אח"כ טור ושו"ע עם נושאי הכלים, שימוש ת"ח, להתרגל לחשיבה ההלכתית, להיקש של דבר מתוך דבר, מעבר לידיעת המקורות הספציפיים, להתחשבות בגורמים נוספים וכד'.

זה דבר שלמשל לשאלה של השלכה ממקרים פרטיים בעלי תדירות מסויימת, על הוראה לכלל, כאשר יש לכך גם "מחיר נגדי" - יש לו משמעות גדולה. זה שיקול דעת כולל, שנקנה בעמל רב, ובנסיון, הכרת המציאות, ו"משקל" של ערכים שונים בתפיסה התורנית.

כאן לא המקום. וגם מי שדנו פה, ומכירים את הענין על מקורותיו ההלכתיים, לא היה להם ענין להעלות "ידיעות", מעבר למה שהיה נדרש למה שכן נידון.

המקורות-עצמם, בנושא הזה אינם "סתרי תורה", הם די פשוטים וידועים למי שקצת עסק בכך.

אלא שכאן, הנקודה לא היתה דיון כזה, שיש בו גם צד מסויים לא כ"כ "הגון" כלפי מי שאינם מצויים במקורות, וכמובן לא יכולים להכריע מתוך מה שנאמר.

הענין העיקרי, היה עצם ההיזקקות לשאלת-חכם בנושא שידוע שיש בו להלכה מה לומר; החשיבות של מה ש"מקובל" אצל רוב הפוסקים כדרך הרגילה, לא במקרים מיוחדים, מול מה שאומר מיעוט; ההשלכות על קשר-הנישואין מדבר כזה, בזמנים שונים; השאלה האם "בריא" או לא בריא להציף חששות אצל כאלה שבאופן טבעי אין להם אותם; צדדי ה"הפסד" וה"ריווח" המציאותיים בדברים כאלה.

אלו נושאים שגם לחלקם אפשר להביא "מקורות" וחלקם הם מקדמיים להלכה, או שייכים לתחושות בריאות. וכבר אמרתי, לגיטימי לחלוטין שאנשים דנים, למשל, על עצם הפניה אל ת"ח בנושא שנוגע חזק בהלכה, כדבר ראשוני, ואינם מתעלמים מכך כי "לא יודעים" את כל המקורות. אדרבה, זו סיבה מספיק טובה עבורם לומר שבגלל זה חשוב לשאול.. ולא רק ב"פורום".

וגם בסדר גמור, מעולה, שמביאים "תחושות" מהמציאות לכאן ולכאן, ומדברים על ההשלכות של העלאתם בפומבי. זה בדיוק דיון למקום כזה.

אשר על כן, הדיון הוא בסדר גמור, ראוי ומעשיר את החשיבה, כל זמן שאכן מתנהל בצורה מכובדת.

או שההסמכה שלך מסתכמת בלקבוע מה לא הלכתי?

אבל הוא לא תקף בדברים שמוסכם על כלל הרבנים שהוא מצריך שאלת רב, גם אם זה נשמע לך מאוד לא הגיוני.

הם בחלקם העיקרי, תיאורים קיצוניים לחלוטין. ותמיד אפשר, על כל דבר בערך, להכביד בפחדים, "אולי ואולי"... ולצרף את כל המקרים הקיצוניים שקורים בעולם...

מה שנוגע ל"מכירה את הגנים שלך".. מלבד מה שחלק ממה שכתבת אינו קשור כלל ל"גנים", הרי שהנושא כאן לא היה מקרה פרטי של מישהי. 

וכמובן, חלק מהכתוב אינו נוגע לשלב מסוים בחיים דווקא, ולא ישתנה דווקא ע"י "דחיה".. לפעמים ההיפך, כמה שיותר מחכים - יותר חוששים..

מכל מקום, ברור שיש מקרים יוצאי דופן לגבי דחיה בהתחלה.

אבל:

1. הנושא היה האם זה על-חשבון בניית הקשר בין איש לאשתו. אז באופן טבעי, כשיש גישה בריאה ושמחה לבנין הבית - זה עושה ההיפך. כולל לא-פעם אצל אנשים שחשבו שלא כך ירגישו.

2. גם לגבי הצד ההלכתי. נכון שיש מקרים שנקל לתפוס שראוי לדחות - אבל הרגיל אינו כך. ובוודאי שלהגיד לרבנים (זו כבר לא תגובה לדברייך), במה מותר להם לפסוק הלכה ובמה לא - זה דבר לא-שייך לחלוטין. כשפוסק הלכה מובהק חושב שתחום מסויים אינו שייך אליו - הוא פשוט לא יפסוק בו.. אם פסק על סמך נתונים, הוא יודע למה עשה זאת. וגם אין דרכם "להנחית", אלא יכולים להפיג פחדי-שווא, בצד הצגת ההלכה המקובלת.

3. ההסקה מחריגים אל הכלל, יש בה דבר גרוע. יש ב"ה אנשים רבים, שהטבעיות אצלם, גם מהצד האנושי הפשוט, גם מהצד הערכי, גם מהתחושה הטבעית ביחס לנישואין - היא שמתחתנים ומתחילים בבנין הבית הטבעי. מצפים ביחד מתי יזכו. ההכנסה של היסוד של ה"התחשבנות" כאילו הוא הנורמה, היא מעקמת את הטבע הנורמלי הזה. ההפסד בד"כ הוא של מי שאיבד את זרימת החיים הטבעית והנפלאה הזו.

זה שיש נשים מסויימות שאצלן ההריון קשה במיוחד, עדיין אינו סיבה לדחות אוטומאטית.. המחשבה, ש"עוד כמה חודשים" לא יזיקו מצד שזו דחיה, אבל כן יעשו אותם "בשלים להורות", היא מלאכותית לא-פעם. הבשלות אינה נהיית מ"עוד כמה חודשים", אבל ההכנסה של היסוד המלאכותי בשיקול, כשאינו באמת נצרך, כן.

כך גם המחשבה שזוג צעיר, במקרה רגיל, כבר "מבין" מעצמו, מה שלא חווה מעולם, ו"יודע" כמה חודשים יעזרו לו כתוספת, כדי להיות מוכן לכך.

נכון, שיכולים להיות מקרים שהבעל הצעיר נתקל במצב שלא מבין אותו, אבל גם ההיפך. מכיר מקרים שדווקא הזרימה הטבעית עם זה, גרמה "להרים" גם את הקישור בין האיש לאשתו, ממש.  

"האלקים עשה את האדם ישר והמה ביקשו חשבונות רבים".  מקרים שצריך, בגלל מצבים מיוחדים, נפשיים, פיזיים, "זוגיים" - זה ענין אחד.  מקרים רגילים - מוטב ללכת עפ"י הדרך הרגילה של ההלכה לכך, שהיא גם הדרך הרגילה המקובלת טבעית אצל אנשים כאלה ולא להרבות בפחדים וחששות. ובוודאי לא "להמליץ" משהו גורף, כנגד כל המקובל בפסיקה הרגילה, שהיא גם מבטאת דברים רבים, נעימים, טובים וחשובים.

אני מדבר מהיכרות...

מה שכתבת, הם בהחלט דברים מוגזמים, כי הם "קיבוץ" של כל מיני עניינים, שבדרך כלל לא קורים יחד. מוגזם לגמרי-לגמרי. ולא בריא. וגם ה"עדויות" שהבאת, הם דברים מעניינים, אבל עוסקים לרוב בנקודות חלקיות מתוך שלל ה"חששות" עליהם כתבת (ובד"כ גם אחות, תספר על המקרים המיוחדים, לא על הרוב השגרתי...).

לגמרי לא בריא לגשת בגישה חרדתית כזו. בוודאי לא להציג אותה כנתון "כללי". זה לא נכון - ומקלקל במידה לא מועטה את החדווה שבענין. בלי סתירה לכך שיש מציאויות שונות. כל אחת כעניינה. כמובן שלידה אינה דבר "קל". הריון - תלוי במי מדובר. משתנה מאחת לאחת.

למה מברכים "הגומל"? כי לידה היא בחזקת "סכנה" מסויימת. להלכה ה"חולי" בענין זה נחשב פחות מסכנות אחרות. קל וחומר בזמננו שב"ה יש אמצעים משוכללים יותר לעזור. אבל ברור, שצריך סייעתא-דשמיא, וצריך להודות לה' (אגב, ספרדים מברכים הגומל גם על נסיעה מעיר לעיר..)

ואמרתי: לדעתי, לא להרבות בפחדים. מי שיש להם סיבה אמיתית, בכבוד. מי שלא - אין צורך להכביר בחששות. גם "אחרי כמה חודשים" יכולים להיות חששות כאלו. ובדרך כלל, ממילא זה לא מיידי. ופעמים רבות, ה"גיבוש והחיזוק" שמתוך זה - תורם גם לקשר יותר ויותר.

אכן, יש מקרים פרטיים. כל אחד לגופו. אבל להציג ככלל, כאילו "ככה נכון", זה ממש לא נכון. 

שלא לדבר על כך, שלפעמים ההמשך מהגישה הזו, הוא שפשוט יש פחות ילדים. לכן, להגיד בכלליות "שיחכו שנה", זו ממש הפקרות בעיני. אם היו אומרים למישהו: אתה יכול להרוויח מליון שקל השנה, אבל חכה שנה.. תרוויח בשנים הבאות.. היה שומע? לא היה שומע. ילד זה הרבה יותר ממליון שקל. גם פרטית, וגם לעם ישראל. אז נכון שלא תמיד זה חשבון - וכשבאמת צריך, אז צריך. אבל גם לנהוג קלות ראש בענין הזה, אינה חוכמה גדולה.

[וכמובן את יכולה לחלוק - למה לא.. לחלוק ולכבד, זה לא סותר...]

1. בחילות בוקר בשליש הראשון קורות ליותר מ60% מהנשים בהריון (טוב לדעת ש60% זה "מקרי קיצון")

כלומר יותר מ60% מהנשים חוות את השליש הראשון (כלומר מייד כשהן נכנסות להריון) כסיוט. 

אחלה דרך להתחיל נישואין..

(שלא לדבר על זה שלרוב הנשים זה גורם גם לדחיה מריח, כולל ריח של הבעל. מגע- כולל זה של הבעל. אכן דרך מצויינת להתחיל חיי נישואין..)

2. אצל רוב הנשים, הריון פוגע בחשק לקרבה פיזית בשליש הראשון. 
כאשר יש לך 3 חוד' של פגיעה בקשר הפיזי בין איש לאשתו, לשים את שלושת החודשים הנ"ל שניה וחצי אחרי חתונה זה פגיעה בזוגיות. אז נכון- רוב הזוגות מצליחים לעבור את הקושי הזה בלי להתגרש, לעיתים צריך טיפול, לעיתים רק אחרי כמה שנים קולטים שיש בעיות שמצריכות טיפול. 

את כל זה אפשר למנוע ע"י מניעה של 3 חוד. כן, 3 חוד' יכולים לעשות הבדל עצום בבנית זוגיות של זוג צעיר שהתחתן לפני שניה.

כל תפיסת האישות אצל האשה יכולה להיות אחרת.

3. גם אם ילדים זה המשך טבעי של חתונה, לא מחייב שזה המשך ישיר לחלוטין. למה שזוג יעבור ממצב של רווקים לנשואים-בהריון-לידה-הורות תוך 10 חוד'? זה לא קצת אינטנסיבי ומלחיץ?

ואני מדברת מניסיון, שלי ושל הרבה מאד אחרות.

כל מי שאני מכירה שלא נכנסה מיד להריון- אמרה לי שבדיעבד זה היה לה הכי טוב. (גם אלו שבאותם חודשים היו נורא לחוצות..)

רוב מי שאני מכירה שכן נכנסה להריון תוך חודשיים אמרה לי שבדיעבד היא היתה מעדיפה שה' ייתן לה עוד חודשיים שלושה לחכות.

אז לא אמרתי שנה, 3 חוד'. שיהיה קצת זמן ביחד, להתרגל לחיות כזוג. להכיר קצת אחד ת'שני לפני לנכנסים למערבולת. (והריון זה מערבולת. לשני הצדדים. במיוחד הריון ראשון. גם למי שאין בכלל בחילות)

לגמרי [וכבר אמרתי בעבר, שלא להתאפק לכתוב משהו בצורה לגלגנית/צינית, לא הופך אותו ליותר נכון, גם לא עושה את הדיון ענייני יותר].

ראשית, כתבתי שרוב התיאורים שתיארה הם קיצוניים, בוודאי הצירוף שלהם ביחד. לא התייחסתי לאפשרות של בחילות לחוד. בגלל הבחילות כתבתי "בחלקם העיקרי"..

מעבר לכך, גם עניינית לְמה שכתבת עליו, לא מדויק לומר שבדרך זו "שישים אחוז מהנשים יחוו כסיוט בתחילת הנישואין".. שהרי לא כולן הרות מיד, גם טבעית. וגם מתוך אלו שכן, ומתוך אלו שיש להן "בחילות בוקר" לא כולן חוות את זה בצורה קיצונית כל היום. ולא ברור גם שבסטאטיסטיקה כוללת, "מניעת הנגיעה" בחלקים מתקופה זו מטעמים שהזכרת (גם אז, בדר"כ לא כל הזמן), תהיה יותר בעייתית מאשר אצל אלו שלא הרות ויש להן הרחקות של דיני טהרת המשפחה, שגם את כמובן מצדדת בשמירתן בדקדקנות. שלא לדבר על תופעות-לוואי של אמצעי מניעה שונים אצל חלקן, שלא הוכנסו ב"סטאטיסטיקה", לכיוון השני, עם השלכות נפשיות/פיזיות לשני בני הזוג, ולא כאן המקום.

בדרך כלל, המעבר הטבעי מנישואין להריון/לידה אינו "אינטנסיבי ומלחיץ" אם לא מכניסים לראש חרדות מראש. משמח. וכמובן, רוב הזוגות אינם "צריכים טיפול" בגלל תופעות של חודשי הריון ראשונים...

ואמרתי, שלדעתי העירוב של יסוד מלאכותי כזה עם תחילת הנישואין כשזה אינו נצרך, גם לכך יש השלכה לעיתים על "כל התפיסה" ועוד. לא בכיוון הרצוי דווקא.

ואני לא מסכים עם האמירה הכוללנית, ש"הריון זה מערבולת לשני הצדדים, ביחוד הריון ראשון. גם למי שאין בכלל בחילות". לדעתי, בדיוק להיפך. דבר אדיר, מכל הבחינות. שום "מערבולת". אז אם את מדברת על משהו שאת מכירה - אז כנראה שיש בכך נסיון שונה אצל אנשים שונים.

דבר נוסף, משום-מה את מתייחסת כאילו הגבתי לדברייך ("אז לא אמרתי שנה".. וכו'). לא להם הגבתי. ושימי לב שאת אומרת "לא אמרתי שנה", מישהי אחרת כבר כן אמרה שנה, כוללנית, ואפשר להמשיך כך גם הלאה. "נתתָ דברים לשיעורין". מוטב לנהוג באופן טבעי, ואם יש שאלה ספציפית, להתייעץ עם תלמיד חכם בקי בנושא לצדדיו השונים.

לא אמרתי שלא יכולים להיות יסודות אמיתיים גם בדברים מעין אלו שהזכרת. כאשר יש נסיבות מיוחדות, יש מקום להתייעצות. באופן רגיל, השיקול הכולל של לא להתחיל עם זה, גובר לדעתי. וכמובן, להתפלל מאד לזכות להריון. זה לא מובן מאליו.

כמו שכתבת בעצמך, בחילות בוקר לא קורות לכולן, 40% זה קצת?

גם מי שחוותה בחילות, לא בהכרח שזה יהיה לה כזה סיוט כמו שאת מתארת.. (ולמה להכניס פחדים בפורום של רווקים?) וגם אם זה סיוט לה- למה שזה בהכרח ישפיע על הנישואים שלה? זה יכול מאוד להעצים,גם..

מה שאמרת שאצל רוב הנשים ההיון פוגע בחשק זה גם לא מדויק, לפי מה שאני יודעת ההריון משנה את החשק המיני. לפעמים החשק מוגבר ולפעמים הוא באמת נחלש כמו שאמרת (וגם אז, זה לא אומר שבמשך 3 חודשים הם לא נוגעים אחד בשני, יש דרכים לעקוף את זה)

רוב הזוגות מצליחים לעבור את הקושי הזה מבלי להתגרש??!!! טיפול? אחרי כמה שנים מבינים שיש בעיה??

מה עובר??

זה עלול לקרות, נכון, אבל מכאן ועד לומר שזה ככה לרוב המשפחות שנכנסים להריון מהר יש דרך ארוכההה ואת מציגה ממש מצג שווא!

ובאופן ככלי אני מחזיקה בדעה שהרבה מהתופעות של ההריון תלויות במה שחושבים בראש. נכון שיש דברים פזיולוגים שלא תלויים בנו אבל הדרך שבה ניקח את הדברים האלו כ-ן תלויה בנו. ובהחלט אפשר שההריון יעבור הרבה יותר בקלות ממה שהצגת.. (שלא לדבר על הנשים שלא חוות קשיים בהריון) אפשר לבחור שההריון יעצים את הקשר, אפשר לבחור לקחת את ההריון בשמחה ולא ליפול מכל מה שקורה ומכל השינויים מסביב, אפשר לבחור שזו תהיה תקופה טובה ולא רעה.

זה תלוי בנקודת ההסתכלות. כל הראיה של ההריון כדבר סיוטי ולא כיף לא מובנת לי בכלל. אני בהחלט מסכימה שיש דברים לא הכי נעימים אבל אפשר לקחת את זה לכיוון ה"סיוט נוראי" ואפשר לקחת את זה לכיוון של- עובר משהו לא נעים, אבל נתגבר. כי אנחנו יודעים מה התוצאה המשמחת בסוף.(ושוב- לא בהכרח בכלל שההריון יהיה קשה!!!!)

כתבת שההריון זו מערבולות וזה נכון, אבל מערבולת היא לא בהכרח לא טובה או לא נעימה. זה נכון, זה משהו שמטלטל לך את החיים, אבל יש שינויים טובים!! וילד חדש (והריון גם יכול להיות) הם חלק מהם..

עוד דבר שלא הזכרת שכדורים של מניעת הריון יכולים גם הם לעשות תופעות לא נעמות, בינהם חוסר חשק מיני מצבי רוח ועוד תופעות לא נעימות.. אז זה לא חוכמה להציג רק את הצד הטוב שיוצא מזה מבלי להזכיר את תופעות הלוואי כמו שעשית יפה מאוד בהריון.

אם הייתי קוראת את ההודעה שלך כרווקה כנראה שהייתי נכנסת ללחץ ולפאניקה מיותרים ואם אני מההתחלה בלחץ ומההתחלה בונה על זה שיהיה קשה- למה שלא יהיה קשה? (נבואה שמגשימה את עצמה, ממש ככה!)

ועם כל מה שכתבתי, בעיקר כי הזדעדעתי מהגישה שהצגת שהריון זה סיוט נוראי ומפחיד- אני בהחלט מוכנה לסייג ולומר שזה עניין מאוד איניוודאולי, ויש זוגות שבהחלט עוד חודשיים-שלושה יכולים לתרום להם לביסוס הזוגיות כך שיוכלו להכיל הריון, ומנגד יש זוגות שבשלים לזה מההתחלה והריון יכול רק להעצים את הזוגיות ולהעלות אותם כמה שלבים למעלה.

אז חושבת שכל זוג צריך לחשוב לעצמו, עם שקילה של היתרונות והחסרונות של כל דבר (לכל אפשרות יש חסרונות ויתרונות), עם התייעצות עם רב (שבניגוד למה שניסו להציג פה- מאוד מתחשבים במצב של בני הזוג מכל הבחינות! אבל זו בהחלט שאלה לרב כיוון שלא פשוט לבטל מצוות עשה בתחילת הנישואים) ולהגיע לפסיקה הנכונה ביותר לבני הזוג מכל הבחינות.

איזה זוג ירצה לקחת סיכון שייקרה לו ככה שניה אחרי החתונה?

כל דבר בחיים זה סיכון..

למה את נוסעת בכבישים? יודעת כמה אנשים נהרגים בשנה בכבישים?

למה את מדברת בפלאפון? יודעת כמה אנשים חוטפים מזה סרטן?

אם נסתכל רק על הסיכונים סביר להניח שלא נעשה כלום בחיים, אף פעם.

בשביל זה יש אמונה ב-ה'. ובשביל זה יש עבודה עצמית. אפשר לגרום שההריון יעבור בקלות ובכיף ולא משנה מה חווים מבחינה גופנית. זה מאוד עניין של גישה.

אמרתי וחוזרת- בנסיבות מיוחדות בהחלט יש מקום לשקול, וכל זוג יעשה את השיקולים שלו ביחד עם הרב המלווה שלו.

אבל להוציא כלל מכל התיאורים שתיאתפם כאן- זה לא נכון, בטח לא עובדתית אצל הרבה מהנשים ובטח שזה לא מעלה מוטיבציה להביא ילדים. (כי הרי אם הריון הוא כ''כ גרוע למה שמישהי תרצה איי פעם להיכנס להריון? ההרגשה הרעה היא אותה הרגשה, גם אם זה שניה אחרי החתונה וגם אם זה 10 שנים אחרי. לא?

לכן הרבה מאוד עניין של איך ניגשים לזה.איך מחליטים שיהיה לך בהריון. האם הריון מבחינתך זה איום ונורא או שזה קושי מסוים שמתגברים עליו.

כשאת יודעת שחתונה זה משהו גדול, שמצריך התרגלות.

זה מעבר חד מצורת חיים מסוימת לצורת חיים אחרת.

זה לגלות עולם חדש ומופלא- אבל גם מלא אתגרים.

וגם הריון זה משהו גדול- שמחיר בצידו. ויש לו אתגרים משל עצמו.

אז יש הבדל עצום בין לחבר את שני הדברים הללו, ותוך פחות מ3 חוד' לעבור מערבולת כפולה.

או להחליט לחכות קצת, לתת לעצמך להתרגל למצב החדש לפני שאת עוברת לאתגר הבא.

מה שנקרא- להרוג תורכי ולנוח.. פרה פרה..

זה לא אומר "בואו לא נביא ילדים אף פעם!"

או "בואו נחכה שנתיים אחרי החתונה"

אבל משהו מינימלי, לתת לזוג טיפונת של זמן כזוג!

וזה לא קשור לגישה. אני בהחלט בגישה שלך בהתמודדות מול קושי, אבל פה זה פשוט נראה לי יותר מדי. ובשביל מה? בשביל כלום.

לא רואה סיבה מה דחוף דווקא הזמן הזה שדווקא שם יכנסו להריון..

יש כאלה שצולחים את זה יפה, ויש כאלה שמתרסקים...

מנסיון, והפריכו בכך את השאלה שהובאה בכלל כרטורית, "איזה זוג ירצה" - הם כאלו ש"לא חושבים"...

וכך כל אלו שנוהגים עפ"י ההדרכה המקובלת אצל רוב הפוסקים במצב רגיל.

מזל שיש גם "אנשים חושבים בעולם"... (יש אפילו "עיתון לאנשים חושבים"....)

הראשונה שלך, היה, "איזה זוג ירצה לקחת סיכון שככה יקרה לו שניה אחרי החתונה". כלומר, לא דווקא מישהו שיש לו חששות וכו' וכו' כפי שכתבת כעת.  והתגובה שלך היתה: "זוג שלא חושב". אז היא כן היתה על כל מי שלא נוהג כ"דעה" הזאת.. וזה, כמובן, מופרך מעיקרו, כפי שרואים מהרבה שהגיבו כאן וב"נשואים" מנסיונם, וכפי שמקובל אצל פוסקי ההלכה במקרים רגילים

ב. גם לפי ה"עידכון" הנוכחי, "חששות" יש להרבה אנשים בהרבה תחומים. ולא כל מי שלא נוהג לפי חששות, אינו חושב. בד"כ, אם יש למישהו חששות סבירים בתחום כזה, ישטח חששותיו, ויקבל תשובה מתאימה. קל וחומר לא כל מי ש"רוצה לבסס זוגיות".. כבר כתבו בפורום השכן כמה וכמה בעלות נסיון, שזה רק ביסס אצלם.

כאשר יש אכן מצבים של "חוסר מוכנות" ממשית, מסיבות כלשהן, אז אדם אחראי יתייעץ וישאל. וזה אמרו כולם, שאכן יש חריגים.

בחיים לא הבנתי את הגישה שחושבת שהצד הרע של הדברים הוא יותר ראליסטי.

הצד הטוב הוא ראליסטי באותה המידה.

ורווקים בהחלט יכולים (וגם רצוי) ללמוד על הנושא, אבל כמו שאמרת- ע'י לימו על שני הצדדים. וההודעה שלה ממש לא שיקפה את שני הצדדים.

אז למה בתחושה שלך היא "מאזנת" ואני מראה "רק את הצד הטוב"?

להפך! אם כבר- אני איזנתי את הצד הרע שהיא הראתה.

(אם כבר מדברים- אני ממש לא חושבת שהצגתי רק את הצד הטוב.. תסתכלי שוב בהודעה שלי!! כתבתי שהדברים שהיא כתבה הם בהחלט יכולים לקרות אבל הם לא חזות הכל והם לא תמיד קוראים. יש הרבה מאוד נשים שלא חוות את ההריון כפי שהיא תיארה.)

ודבר אחרון: את בהחלט בחורה שלא נבהלת בקלות וגם אחת שאוהבת ללמוד ולהבין בעצמך, אבל לא כולן כמוך.. מכירה כמה וכמה (וכנראה שאם הייתי רווקה הייתי בתוכן במידה מסויימת-) שאמירות כאלו יכולות להלחיץ אותן פחד מוות מהריון. ולא נראה לי שזו המטרה של @הקולה טובה (תקני אותי אם אני טועה) לכן היה חשוב לי לומר את זה.

{והתגעגעתי! שלחי איזה אות חיים בוואטסאפ}

"צד טוב כמושלם"..

השאלה לא היתה האם יש או אין אופציה שתהיינה תחושות כאלו ואחרות או לא (שיכולות גם להיות בכל מיני מצבים בחיים, כפי שאמרה "כמו צמח") - 

השאלה היתה האם זה מצדיק מסקנה מעשית כמו שחלק רצו להגיד, באופן גורף. וגם עד כמה ההסתכלות החיובית והאופטימית והאופן שבו רואים את המטרה, יכולה להשפיע על ההתמודדות כשצריך.

כמו כן, איזו גישה כדאי שתהיה "בגדול" ועד כמה הכנסת חששות כאלו באופן גורף, מועילה או מזיקה למי שיש לה גישה טבעית של חתונה-ילדים.

וגם - עד כמה המקום של  התיייעצות בפוסקי הלכה, במצב שנראה מצריך את זה.

לבחור להביא ילדים לעולם מתוך רצון.

לבחור מתוך ידע על כל המכלול של מה זה אומר ומה המחיר.

לבחור למרות שאני יודעת שזה קשה.

לבחור למרות שאני יודעת שיהיה לזה מחיר.

ולבחור גם מתי זה יקרה.

ואם אני יודעת שעוד 3 חוד' זה יעשה טוב יותר לכל הצדדים- אז להיות מסוגלת לקחת את ההחלטה הזו, כי קיבלתי מספיק ידע.

ולא רק לתת לאנשים אחרים (גדולים ככל שיהיו) לבחור במקומי.

ישנם רבנים שאומרים בפירוש- זו בחירה של בני הזוג. כמובן שהם צריכים לדעת את ההלכה שנוגעת לסוגיה, אבל הבחירה הסופית היא שלהם.

לא הרב הוא שישא בתוצאות הבחירה. אלא בני הזוג.

והם צריכים שלא תהיה להם היכולת "להפיל" את הכל על הרב (כי הכל קרה בגללו) אלא לקחת אחריות על הבחירות ועל המעשים שלהם.

בחרתי עם מי להתחתן.

בחרתי שלא למנוע אחרי החתונה- והיה לי הרבה יותר קל להתמודד עם תוצאות הבחירה שלי מאשר אם הן היו נכפות עלי ע"י מישהו חיצוני.

לא סותר התיעצות עם אדם חכם ומבין, שיודע גם הלכה וגם מבין בזוגיות ועבר כמה הריונות בעצמו (אשץו כגופו..) 

אבל התיעצות זה אומר שבסופו של דבר הבחירה הסופית עדיין בידיים שלי.

ולהסביר את הקשיים שיכולים להיות בהריון שניה אחרי חתונה לא אמור להזיק למי שיש "גישה טבעית של חתונה-ילדים".

אולי לגישה של "אין לי מושג אז אני עושה מה שכולם עושים" או של "כל החיים הסבירו לי למה זה טוב" או "אין לי כוח לדעת מה זה, ניפול למים ונקוה שנצליח לשחות"

מי שיש לה גישה של "חתונה=ילדים" שמבוססת על ידע, מחשבה, אמונה שזה הדבר הנכון, בחירה בזה כבר אמורה לדעת למה היא נכנסת.

לכל אשה יש את הזכות המלאה לקבל ידע על התהליך שהיא הולכת לעבור כולל סיכונים!

גם לגבר יש את הזכות הזו, לדעת מה זה אומר מבחינתו שאשתו בהריון שניה אחרי חתונה. איזה מחיר זה יכול לדרוש ממנו.

וגם אם זה קורה רק ל30% (ולדעתי זה לפחות כפול מזה..) זה עדיין סיכון ברמה שזוג צריך לפחות לדעת את העובדות.

א. לגבי הבחירה, בוודאי שלכל אדם יש בחירה. אפילו אם לקיים את התורה יש בחירה. אבל יש מצווה לבחור בטוב, בחיים. ואכן, "ישא בתוצאות" - לכאן או לכאן.

לא קשור "לא הרב הוא שישא בתוצאות". אם רב חושב שההלכה היא כך או כך - הוא חייב לומר אותה. אם אינו חושב שההלכה מוחלטת, לא יאמר כאילו כן. וה"הפחדות" הללו הן בדיוק שמעוותות את התמונה. אנשים שואלים כי הם רוצים לשמוע הלכה. ולשמוע הלכה זה לא שמישהו אחר מחליט "במקומך". אדם בוחר לנהוג לפי התורה, ואם פוסק מובהק אומר לו שיש במקרה מסוים הלכה ברורה, אז לא צריך להיות עם תסביך כאילו "כפו עלי". אנחנו מקיימים את התורה כי ה' ציוה. ואנחנו בוחרים ומחוייבים לנהוג כמצוותו.  ההצגה של כאילו "בוחרים במקומי", אינה נכונה, והיא עצמה גורמת להתנהלות נוגדנית.

האם מדובר במציאות של הלכה מוחלטת או לא - זו כבר שאלה לגבי כל שאלת-הלכה. חזקה על רב אמיתי, שיאמר את האמת גם ביחס לכך. ולהביא "יש רבנים שאומרים" זה עדיין לא אומר שכך הדעה המקובלת (ואגב, גם רבנים אחרים, מן הסתם יאמרו אם חושבים שלא, "לא כדאי"..ידברו בנחת.  גם הם יודעים את ה"חוכמה" הזו, שדברים כאלה צריכים גם את הרצון העצמי..)..

אדם שומר מצוות מרגיש טוב מאד עם זה שעשה/לא עשה משהו בגלל שכך ההלכה. אין לו שום צורך לומר, "אני רק התייעצתי אבל אני פוסק לעצמי". ובוודאי הוא שמח שאכן בחר מרצונו בטוב וברצון ה'. זה בדיוק מה שהקב"ה רוצה.

אמת, שבנושאים אלו, לפעמים עם השנים מצטבר אצל אדם ידע מספיק, שאינו צריך לשאול בכל דבר. כל אחד מכיר את עצמו.

ב. לגבי "להסביר את הקשיים". ראשית האופן בו כביכול "הוסברו קשיים" בצורה קיצונית, אינה מעודדת בחירה חופשית אלא ההיפך. דבר שני, לא מדובר על איזה ניתוח-מיוחד, שאדם בוודאי צריך לקבל קודם את כל הנתונים ולהחליט. מדובר על מציאות חיים רגילה, טבעית. הגישה הראשונית ביחס אליה, משפיעה הרבה מאד על איך חווים אותה, וגם פעמים רבת על אופן ההתמודדות עם קשיים אם יש. 

יש חוש, בריא מאד לדעתי, שגורם לבָנות לגשת אכן בצורה טבעית, כפי שקיבלו מאימותיהן ומסביבתן (לא רואה שום מקום ללגלוג של "כל החיים הסבירו".. הסברה של מישהי בפורום זה יותר אמין?). וזה אכן נותן כח, שמחה ואופטימיות. גם פסיקת ההלכה המקובלת אינה באה מתוך איזו "התעלמות" ממציאות. מי רחמן כפוסקים אלו, ומי מכיר את המציאות טוב כמותם... 

ו"מכונות הידע" המלאכותיות של כל מיני  חששות שמקבצים יחדיו, הן עצמן אכן מחלישות. אלו דברים שרואים בעינינו. ואני יודע שגם השרשור הזה כבר גרם, כולל בדברים שלא התכוונו שיגרום.

א. זה בדיוק העניין- ההלכה בנושא אינה מוחלטת, אלא גמישה לפי כל מקרה לגופו.

ההלכה איננה מתמטיקה- אין פה 1+1=2 כי אז בכלל הרב היה מיותר- היינו עושים אפליקציה שבה שמים נתונים וזהו- יש לך תשובה (כפי שניתן לעשות לדוג' ברוב מקרי הכשרות הבסיסים)

כאן מדובר על מקרה מורכב יותר, שתלוי מאד גם בתחושות, רגשות, וחוסר וןדאות.

ולב יודע מרת נפשו- לכן האדם הוא זה שיכול לדעת הכי טוב מה נכון לו. כמובן שזוג צעיר שעודלא כ"כ יודע ומבין מומלץ שיתיעץ עם מישהו עם יותר ידע- אבל זו גם יכלה להיות אמא\מדריכת כלות\דודה וכו'.

וכמובן- לפתוח ספרי הלכה וללמוד את הסוגיה.

וכמובן- זה שהזוג ישא בתוצאות לכן הוא זה שצריך לקבל את ההחלטה הסופית. אחרי שהם ישקלו את הדברים ויחליטו- מתוך הידיעה שיהיו מחירים לכאן ולכאן. ואז כשיצטרכו לשלם את המחיר יהיה אשר יהיה- הם ישלמו אותו מתוך בחירה, כי הם אלו שהחליטו את ההחלטה.

כיום, אין לרוב הזוגות בחירה- מציגים להם את העובדה שאסור למנוע ולו לחודש אחד- באמת מוחלטת ואין בלתה. לא נותנים להם בכלל את האופציה לחשוב על דרך אחרת!

לא נותנים להם מידע!

ב. אני לא הקצנתי כלום. כתבתי את הדברים כהוויתם.

לא כתבתי שזה אצל כולן- נתתי סטטיסטיקות. 

וכן- זו המציאות. הריון אמנם לא נחשב כמחלה אבל הוא משפיע בצורה דרסטית על הגוף- במיוחד ב3 החוד' הראשונים.

הוא משפיע על מצבי הרוח, על ההתנהגות,על יכולת ההתמודדות עם תסכולים ועל החשק.

נכון, לא ב100%, ויש אולי יחידות סגולה שאין להן כלום ותחילת ההריון שלהן רגילה לחלוטין- אבל אלו אולי 10%. כל השאר- יש להן לפחות חלק מתופעות הלוואי אם לא כולן..

ואני הגעתי לחלוטין עם הגישה ה"טבעית" שאתה מסביר, כפי שקיבלתי מאמא שלי (אחת מאותן יחידות סגולה שבקושי יש להן תופעות לוואי בהריון) ומסביבתי (סביבה דוסית+ למהדרין שבה הס מלהזכיר מניעה)

וזה לא נתן לי "כוח, שמחה ואופטימיות" מהסיבה הפשוטה- שיש תופעה כזו שנקראת "דיכאון בהריון".

חוסר איזון כימי במוח, שגורם לה-כ-ל להראות שחור, לרוב עובר אחרי השליש הראשון.

ויש עוד תופעות לוואי שגם אם יש לי את כל ה"גישה הטבעית" שבעולם- זה לא עוזר. פשוט לא עוזר.

ואם אי אז- מישהו היה בא ומסביר לי על התופעות האלו, ואומר לי שיש סיכוי, אפילו של 10% שאני אחוה אותן- הייתי מונעת לכמה חוד'.

אבל כולם רק טרחו להסביר לי כמה לא סביר שהריון יקרה כ"כ מהר וכמה הריון זה נפלא וכיף ומקסים ומקרב.

(שזה נכון מאד, אבל רק חצי מהמשואה..)

ורציתי ילדים, ורציתי הריון- אז למה למנוע?

וקל לך נורא לדבר באויר, אחרי שחוית כ"כ הרבה הריונות כמובן, ואתה יודע בדיוק איך מרגישה כלה צעירה ודוסית שעוברת ממצב של רוקה למצב של נשואה, ואיך מרגישה אשה בתחילת הריון. 

ממש מדהים איך אתה מדבר מניסיונך העשיר...

(אה, נכון, שכחתי, אתה גם יודע מה אחרות עוברות, כי נשים אחרות משתפות אותך בכל החוויה הנפשית-רגשית שהן עברו. מספרות לך בדיוק על כל הקשיים והמחשבות...)

יודעים פוסקי ההלכה.

והם יודעים מתי זה "כללי" - ומתי משתנה לגופו של מקרה. 

מי שלא מתלבט - לא מתלבט. מי שמתלבט מטעמיו, אז הוא בא לשאול. ומממילא, לא מציגים כאילו "עובדה מוחלטת שאין למנוע ולו לחודש אחד" (והרוב כמובן לא הרות בחודש אחד), אלא שומעים, מסבירים, בדרך כלל מגיעים ביחד למה שראוי.  זו דרכם של פוסקי הלכה אמיתיים. הם גם יודעים מתי כדאי להפוך המלצה ל"כללית" ומתי המחיר של זה יקר מידי ביחס לכלל ולנושא הנידון.

"לב יודע מרת נפשו", נאמר הלכתית לגבי תחושת מצב בריאותי של פיקו"נ. במקרה דנן, אכן הלב מרגיש לפעמים, לכן הוא בא להתייעץ כשחש צורך - וגם הלב של מי שהוא לשאול אותו, פוסק מובהק, מרגיש, ביחד עם הידע ההלכתי למצב כזה. לעיתים מרגיע, לעיתים מציע אופציה הלכתית מתאימה.

ב. מה הריון יכול להשפיע, אני גם יודע. מה שאמרתי "הקצנה", היה על קיבוץ ה"נתונים" כאחד, והצגתם בצורה שאכן מקצינה את ההווי המצוי, וממליצה בגללו המלצות גורפות.

אני באמת משתתף בצער ובהבנת-החוויה-הקשה של מה שעברת - אבל חושבני שאם היו אומרים לך מראש כך (או לא דווקא לך - כללית..), היו מונעות לא רק לכמה חודשים.... כמו שאומרים חז"ל על מה שאשה נודרת אחרי שיולדת..

ואני חושב שאכן דווקא מי שאומרת, "אם היו אומרים לי שיש אפילו 10% שיהיה כך, אז...", יותר טוב שלא תמליץ פומבית. זו אחריות גדולה מידי. ומה עם כל אלה שזכו לילד שלא היו מוותרות בשום אופן, ולהתגברות בהריון על תופעות שכן ניתן למרות הקושי?  

מי שתקרא דברים כמו שלך, ותחשוש בגללן - זה כבר עלול להיות לא רק בגלל ה"דחיה הזמנית". אפשר למלא את החיים בחששות כאלה.

ג. לגבי סיום דברייך. אני מאד ממליץ לך, להימנע מההרגל המגונה, לערב בדיון נסיונות ל"עקיצות אישיות". זה מבזה אותך בלבד. ואם לא שכאן זו נפ"מ גם לאחרים - ובנוסף גם ההבנה שאת מדברת ממר-ליבך על חווייתך - לא הייתי מתייחס למי שמתבטאת כך. 

לפי דברייך, ברור שגם פוסקי הלכה אינם יכולים לדבר, כי "לא חוו מנסיונם" וכו' וכו'. אדם סביר, יכול להבין ממה שרואה/שומע בסביבתו. גם אם אינו חש זאת לגמרי אישית (ומי שנמצא קרוב לדברים כאלו, די "חש" מה קורה). אב לילדים, יודע לא רע מה עוברים. ואם יהי אב גם לכאלו שיולדות, אז יתכן שגם "ישתפו" אותו, ועוד כמה דברים בדומה. אם הייתי נוקט בסגנונך, הייתי אומר בסרקאזם שבטח את יודעת מנסיונך בתור אב שזה לא כך.. אבל אני לא בעד זה (אגב, הרי כתבת שגם אמא שלך וסביבתך אמרו כך - אז גם הן "מנסיונן העשיר" וכו'?..) מאחל לך שבעתיד יהיו לך רק חוייות משמחות. ולכולם.

אני חושבת שזה תלוי בהרבה גורמים לדוגמה יש זוגות שמכירים בתקופה שהבעל בצבא והם נורא צעירים ועדיף שיתחתנו....

וקשה לנהל קשר עם בעל וצבא והריון... 

וכן עוד דוגמאות....

על עצמי בתנו נולדה כשלוש שנים לאחר הנישואין, מאת השם ולנו זה היה מצוין!

ויש כאלה שהיו מעדיפים להימנע מהמתח ולדעת שהילד מגיע מיד כל זוג צריך לזכור שהכול מאת השם והוא עושה הכי טוב לכל אדם. 

כלומר- זה באמת נכון. לפעמים אישה מוצאת את עצמה בהריון ובעלה לא מצליח להכיר אותה נורמלית, בלי עייפות ובחילות.

אבל האמת היא שממש לא אצל כולם זה ככה. יש כאלה שבאופן טבעי לוקח להם כמה חודשים או יותר.

הצד השני של המטבע הוא- שלהביא ילד לעולם זה דבר כ"כ גדול, שלא תופסים בכלל את המשמעות שלו עד שיש ילד או אפילו עד שיש כמה ילדים. ולדחות באופן מכוון את הדבר הגדול הזה זה פספוס שאין כדוגמתו.

כי לקפוץ מצוק זה סיכון בטוח ומידי.

והריון זה לא סוג סיכון כזה. הוא לא בטוח, הוא לא תמיד מידי וכל אחד חווה אותו אחרת..

(אם כי אני גם לא בגישה של לנסות ואז לראות.. וברור שצריך לחשוב על זה טוב ביח עם רב..)

אין בעיה... (אם כי כמובן בד"כ אי אפשר באמת לדעת "בטוח").

ובוודאי שאין ענין ש""תפרטי" עניינים פרטייים שלך (ובהנחה שעד שתתחתני בעז"ה עוד תרגישי כך).

בשביל זה יש נתונים שעל פיהם שואלים. 

אבל לא עושים מזה "כלל". יש אנשים שגם אני הייתי אומר להם כך, בלי להסתפק. אבל זה לא הכלל.

כמובן שזה מאוד אישי ואינידיוודואלי..

וצריך להתעייץ,לשמוע על כל הצדדים ולחשוב ביחד עם רב מה נכון.

כמוהם, ובכל מקרה ברור לי שבנוסף לכך שזאת שאלה חברתית (מבחינת חברה - אתה והיא, לא מבחינת היחס של החברה אליכם/שלכם אל החברה..) זה גם הרבה מאוד שאלה הלכתית. לא כזה פשוט לדחות את זה הלכתית, בטח לא כל עוד אין לך בן ובת ולא קיימת מצוות פרו ורבו (בנים. והבנות - צריכות לסייע לבנים לקיים את המצווה). אז נכון, במצבים מסויימים כמובן שרבנים יכולים למצוא דרך להתיר לדחות את עניין הילדים - אבל כמו שאמרתי, זה שאלה הלכתית.

בכל מקרה, אומנם עדיין אני לא נשוי, אבל אני מאמין שהשנה הראשונה עד הזמן שבערך יכול להגיע ילד, זה בסדר וזמן נחמד כדי להכיר את אשתך טוב ולבסס איתה את השורשים של הקשר שכן, ימשיך להתפתח גם עם ילדים בהמשך.. מה גם שלא עלינו לא לכל אחד ואחת קל כל כך להביא ילד ברגע שהם רוצים...

מאות זוגות יש להם ילד בתוך השנה הראשונה של הנישואים שלהם ויש להם זוגיות מעולה

יש ערך לחתונה גם בלי קשר לילדים. המצוה להתחתן מנותקת מהמצוה להביא ילדים.

ולהגיד לבנ"א לדחות חתונה רק כי כרגע הוא לא מוכן עדיין לילד- זה לא נכון.

ומה תגיד לאשה שנניח יש לה מצב רפואי זמני שמצריך למנוע?

לא להתחתן עד שהמצב הזה יעבור? ועד אז שתחיה בבדידות..

מעבר לזה- לעיתים החוסר מוכנות הוא זוגי. אשה שבאה ואומרת- אני רוצה קודם כל להתרגל לחיים כנשואה וק אח"כ להכנס להריון, שתחכה עם החתונה? למתי? 

וחלק מה"הבשלה" והמציאות האוהבת והבריאה, תבוא דווקא מתוך ההתפתחות הטבעית והחביבה הזאת.

אם יש מציאות "מתוחה וקשה" ספציפית, אז יש מקום להתייעץ עם פוסקי הלכה מביני ענין באמת. לכאן ולכאן.

ההכנסה לאנשים לראש את ה"מהלך" שאת כותבת עליו - היא תביא אותו גם. וזה עלול לא להיגמר אחרי התקופה שאת מציעה (אחת הציעה כאן שלושה חודשים, את כותבת חצי שנה-שנה, אחרת כבר כתבה ששנה זה בסדר.. אפשר כמובן להביע דעה, אבל גם אז כדאי לסייג למציאות ספציפית. אחרי הכל, לא בטוח שמישהי רוצה לקחת עליה אחריות לילד שהיה יכול להופיע בעולם ללא בעיה - ואינו נמצא בגלל "המלצות כוללניות".. אני גם יודע על משפחות שמה הציל אותן בדיוק ממה שכתבת, היה דווקא ההריון, והוא בנה רובד חדש, כולל ביחס).

התכוונתי לבני הזוג. לפעמים יש אנשים עם אופי מסויים, נסיבות מסויימות, תחושות מסויימות.

אפשר להכביר חששות בלי סוף. ולעיתים גם "אמצעים" גורמים למציאות מתוחה שהם בכלל לא יודעים לזהות ממה זה בא.

יש גם צד שני למטבע הזו. גם במה שגורם עצם היסוד המלאכותי הזה על ההתחלה (ולענין זה, דווקא שאלת רב במקרים שאכן צריך - עוזרת. כי יודעים שזה מתוך דעת-תורה, וממילא כשזה סר, חוזר המהלך הטבעי); וגם לאידך, בהתמודדות משותפת שיכולה גם דווקא להעצים. תלוי באופי האנשים.

תראי הודעה מאד חמודה של מישהי בכינוי"עדינות",  בנשואים-טריים. לגבי השאלה הראשונה - נשואים טריים

מוזמן לקרא גם אותן.

לא להוציא דברים מהקשרם:

אני כתבתי - בתוך התגובה על מה שהגיבה לדברי... - שיש גם "צד שני למטבע" שעליה דובר, בהתמודדות המשותפת; ודוגמה לצד הזה, הבאתי את הקישור הנ"ל.

לא אמרתי שללא יתכן שמישהו יכתוב דברים אחרים..

[אגב, כעת ראיתי שיש הטעיה מסויימת בדברייך. חשבתי שאולי בגלל שלא ראיתי מאתמול, אכן יש שם משקל גדול לכיוון השני.. כעת ראיתי שדווקא כמה וכמה שהתנסו כמוה, ממש חיזקו את המסקנה שלה, על השמחה שהיתה להם מההריון המיידי. זה הלוך-הרוח בשרשור שם, מנסיון שלהם. כנראה שאצלם הקב"ה שלח את זה למי שהיה לו טוב.... ]

באופן הרגיל..  

שאני חושב שאינה נכונה, והדיבור המרובה עליה יוצר חששות שנזקם מרובה מתועלתם.

וגם אמרתי לעיל, שאני לא מדבר "עלייך" כמובן, או על כל מישהו ספציפי.

מי שחושב שיש לו נסחבות מיוחדות שמצדיקות דבר כזה, שיתייעץ עם ת"ח.

[והביטוי "מציאות מתוחה וקשה", לא היה שלי - אלא מי שהגבתי לדבריה כתבה שמוטב לא להביא ל"מציאות מתוחה וקשה". אז הגבתי לדבריה שמי שחוב שזו המציאות אצלו - שישאל ספציפית. לא אמרתי שלא יכולות להיות עוד שאלות..)

מי שזה מטריד אותו כבר בדייטים פותח את הדיון בדייטים

וכמובן במקביל מתייעץ עם הרב שלו

מי שבאמת לא מוטרד זורם הלאה, וכשמגיע למקום הזה - ישאל את הרב שלו

אין ספק שהריון וילדים זה אתגר עצום לזוגיות, אבל גם אפשר להעזר בניסיונם המצטבר

של מיליארדי בני אדם שכבר היו שם במהלך ההיסטוריה

אפשר לחשוב שהריון זה מחלת חשוכת מרפא שפוגעת ב-100% מהנשים

אפשר לחשוב שהריון הופך את האישה למפלצת ואת הזוגיות למדבר סהרה

איך גיסי אמר לי פעם, אם היית אומר לי לפני שנה שאני אהיה נשוי עם אישה בהריון הייתי צוחק עליך...

כמה זוגות יש שהם חוגגים שנת נשואים עם תינוק\תינוקת ועם זוגיות מעולה. תצאו מהדמיונות האלו. מי שחושב שעדיף לו לדחות הריון מכל מיני סיבות אז בכיף, לא מתערב לאף אחד אבל מספיק להתייחס לזה כאילו זה הדבר הכי חשוב בעולם

כל הזוגות ששמעתי מהם שלקח להם זמן עד שנפקדון- כולם אמרו שבדיעבד זה היה לטובה. הדבר היחיד שהעיב עליהם היה המתח של "כן? לא?" מתח שלא קורה כאשר מונעים.

מתוך הזוגות שכן נכנסו להריון ב3 חוד' ראשונים- היו כאלו שזה הזיק להם ברמה כזו או אחרת והיו כאלו שזה היה טוב.

מתוך מי שאמר שזה היה טוב- לא ראיתי שהיה טוב דווקא כי זה היה מיד. זה היה טוב- כי הריון בכללותו הוא דבר טוב. (גם מי שאמר שזה היה קשה והזיק- אמר שזה היה בגלל התזמון. לא בגלל עצם ההריון. ושאם זה היה קצת יותר מאוחר- זה לא היה מזיק)

מתוך המשוואה הזו יש לי משהו שספק מזיק ספק לא מזיק מול משהו שבודאי לא מזיק.

מה עדיף??

1. לגבי עניין החברה החרדית.

אמנם לא עשיתי סקר, וכל מה שאני כותבת אני כותבת אך ורק ממה שאני ראיתי ושמעתי. בין נשים שבאו אלי אחרי החתונה להתיעצות אישית, ובין נשים שסיפרו בדיעבד כמה שנים אחרי על החוויה שלהן.

מה שאני שמעתי מחרדיות היה לא פחות מורכב ומסובך ממה שמעתי מדתיות, לעיתים גם יותר.

זה שבסופו של דבר ב"ה מצליחים להתמודד עם האתגר ולא מתגרשים- לא מלמד איזה משקעים נוצרים, איך זה הרס את השנה הראשונה, כמה זה השפיע לטווח הארוך וכמה זמן לקח להם להצליח להתמודד עם זה.

2. לגבי העבר- אין מה להשוות.

לו היו פעם  אמצעי מניעה היו משתמשים בהם פי 2. בהתחשב בעובדה שעד לפני כ100 שנה הריון היה גם סיכון של מוות ל"ע.. (הרבה יותר נשים היו מתות בלידתן מאשר היום)

לגבי פגיעה בזוגיות- הציפיה של פעם מזוגיות היתה שונה. והתוצאות היו שונות.

פעם אשה לא ציפתה ליותר מדי מהזוגיות- לרוב אשה התחתנה עם מי שבחרו בשבילה והציפיות היו יותר בכיווון של "הלוואי שלא יהיה בעל מכה ונוראי" מאשר "הללואי שנהיה חברי נפש וניצור זוגיות פנימית וחברית" (לא סותר שהיו גם פעם זוגות שהצליחו להיות חברי נפש- רק שזה לא היה הנורמה ולא היה השיח)

פעם היו המון רעות חולות, המון דברים רעים, באותה מידה את יכולה להגיד "פעם לא היתה אנטיביוטיקה, אז למה שניקח עכשיו"

ולגבי דור ההורים שלנו- אין לנו מושג גם שם מה היה.

אז לא היה אינטרנט ולא דיברו על דברים ברמת השיח של היום.

לא על מיניות, בקושי על זוגיות, בטח שלא על מניעה.

נכון, הדורות מתקדמים. זה לא אומר שזה רע, בכלל לא. ב"ה אנחנו מתקדמים למציאות הרבה יותר גבוהה. מציאות הרבה יותר נכונה וטובה. שבה יש לאדם את היכולת לדעת יותר ולמצות יותר מעצמו ומהחיים שלו ולסבול פחות.

שיהיה להם את הידע, ואת הבחירה.

ושיחליטו.

כיום רוב הזוגות אפילו לא חשבו על השאלה הזו לפני החתונה. את ההשלכות הם גילו רק כשהם היו צריכים להתמודד איתן פנים אל פנים.

אני לא סוחב אותם בבטן-זאת האישה

אני לא מפרנס אותם- זה הקב"ה

אני לא אשן בלילה? גם עכשיו אני לא ממש ישן

מה אתם סוסי ים ?

אני בעד. ממש ממש

מחר?

(אני פשוט באמצע לבלוע מצב רוח נוראי עכשיו)

אני בעד. ממש ממש

מחר?

(אני פשוט באמצע לבלוע מצב רוח נוראי עכשיו)

בעזרת ה'

אני בעד. ממש ממש

מחר?

(אני פשוט באמצע לבלוע מצב רוח נוראי עכשיו)

אפשר לחשוב מדובר באיזה דיון אקדמאי מחקרי

אני בעד. ממש ממש

מחר?

(אני פשוט באמצע לבלוע מצב רוח נוראי עכשיו)

"אמא מה יקרה אם יהיו לנו תאומים?"

אז חשבתי רגע ועניתי לה: "אני בטוחה שנסתדר. ה' יעזור לנו במה שנצטרך..."

 העיקר שאני רוצה 5 ילדים, האשה תסבול? מה אכפת לי? 

ממש ר' אריה לוין.

"הרגל של אשתי כואבת לנו"

איזו אחוה, אהבה, שלום ורעות...

אבל מה הקשר לבדידות

ולמה שזה יפריע

ניסיתי לשכנע מישהי שתפסיק ושהוא סתם מבלבל אותה עם שטויות, לא מקשיבה...

בעיניי הכול עניין של מינון. הבעיה מתחילה כשנוצרת תלות- כשהוא הופך לכתובת הרגשית הקבועה או מחליף קשר אנושי.

הבעיה היא בין היתר שהוא מתחנף ומרצה ולא מאתגר.

להבנתי הוא נותן עצות לא רעות בכלל לנשים, והרבה פעמים לא מתאימות בכלל לגברים.

נתתי פעם תאור של קשר חצי רעיל (לא כזה שמרעילים בכוונה, אבל כזה שלא בריא לצד הגברי שבעניין).

GPT הציע להמשיך

ג'מיני ממש צעק שזה קשר רעיל ושנכון להפסיק אותו. אבל רק לאחר עוד קצת התכתבות.

גרוק לא זוכר מה הייתה התשובה. אבל יהיה מעניין לנסות. אני אחפש אם יש לי את השאלה.

ראיתי פה ושם התייעצויות עם GPT של נשים עם שאלות נשיות (וגם ניסיתי לבדיקה) והיה ניכר ממש שהוא מוטה לכיוון הזה.

מקום אחד שהיה בו מענה לא רע לגבר: מודלים סיניים לא מצונזרים. המצונזרים עושים את מה ש"נכון" ופמיניסטי.

GPT ודומיו מעולים בצורך לקחת משהו שאדם כותב ולעשות לו שיקוף. זה נותן תועלת בערך כמו לכתוב בשביל עצמך (תרגיל ידוע לניקוי הנפש מעומסים שעובד יפה) וגם קצת כמו המנגנון המקובל באחת החסידויות לכתוב ליהודי שכבר לא איתנו.

זה שהוא יכול לשנות את דעתו תוך כדי תנועה מאות פעמים אם זה מתיישר עם דעת השואל.

אז אני לא יודע כמה נכון לשפוט אותו כמישהו עם מערכת מוטה לצד כזה או אחר...

הוא פשוט נותן עצות לא נכונות. גם אם הוא "נוטה לכיוון".

אין לה באמת אינטילגנציה רגשית ויכולת חשיבה מורכבת זה ניתוח שכלתני של מה שאתה כותב לו. מעבר לזה יש סכנה שכשפורקים רגשית לבינה המלאכותית הוא גורם לנו לפתח אליו מעין מערכת יחסים שהיא מסוכנת בקלות היא יכולה לנתק אותנו מהחברים שלנו.

אבל, נראה לי שגרוק פחות מפחדים מהשטויות האלו

נסה גם את ג'מיני.

התלבטתי אם לנסות את deepseek ובסוף וויתרתי.

לא תקין, לא בריא, לא בעד

אבל כן...

לא צריך להיות בת בשביל זה... מסוכן ביותר.

למה זה רע?

וגם מבזבז זמן ותנסי לחשוב כמה זה מנתק אותך מהיום יום וחוסם את היכולת להיפתח רגשית לבני אדם

תלוי איזה שימוש עושים בו

אפשר לתעל אותו ואפשר להתבזבז איתו

ובAI זה בריבוע

כי בשימוש נכון הוא מתאים את עצמו והתועלת עולה

ובשימוש גרוע להיפך

קשרים פרונטליים...

העולם הולך לשם בכל מקרה, צריך לחשוב מה עושים ואיך לוקחים את זה לטוב, אם זה אפשרי...

והוא לא משאיר את הנעליים בסלון

בסוף הבינה המלאכותית חשופה לכל המידע שקיים ברשת, חשופה להרבה מאמרים פסיכולוגיים וידע מקצועי. למה לא לנצל את זה?

בנוסף יש לה מוח גדול, אמנם מלאכותי אך עדיין מתפקד והיא יכולה לעשות סדר במחשבות ולעזור ולהעלות נקודות.

כמובן שצריך להשתמש בה בגבול הטעם הטוב. אני מכירה מישהי שכשבחור מסוים נפרד ממנה אמר לה שזה בעצת הצ'אט. זה מוגזם בהחלט.

אבל אם סתם מתבכיינים לו, בעיני סבבה.

*ולמה הדגשת שהן תורניות? אם זה בעיה זה בעיה לכולן בכל המגזרים.

אבל הוא לא גאון רגשית, חוץ מזה תחשבי גם על ניצול הזמן שלך מולו

אם זה ספק שיכול להתברר ולהתיישב במציאות אז לחכות.

גם צריך תמיד לשאול האם בקשר יש את כל מה שמחפשים ונכון כדי להקים בית

בשלב מסוים, המשך הציפייה אינו מוסיף נתונים חדשים על הפרטנר אלא רק מעכב את הנכונות לקבל החלטה, לחתוך או להחליט שזה זה.

כנראה שאת מכירה אותו מספיק זמן, מכירה את הערכים המרכזיים שלו, ראיתם אחד את השניה ברגעי כעס או לחץ, אתם יודעים מה שואפים לבנות – ואין באמת מידע חדש וקריטי שעומד להתגלות שבוע הבא.

אין ודאות של 100% בשום דבר. בחירה זוגית אינה "גילוי" של משהו שקיים במאה אחוז, אלא החלטה ליצור את הוודאות הזו יחד.

את צריכה להבדיל בין ספק מוצדק לחשש מטבעי: אם יש דברים שהם מהותיים - חוסר התאמה בערכים, תקשורת לקויה, אורח חיים והשקפה שונים, ראייה שונה של מציאות החיים והתכנון לעתיד- זו סיבה מוצדקת לעצור.

לעומת זאת, פחד מהחמצה או פחד מהתחייבות הם תגובה אנושית טבעית למעבר בין שלב ההססנות לשלב ההשקעה.

יכול להביא מעצמי - הכרנו והחלטנו להתחתן עוד לפני שהיה לי תואר. אנחנו לא דוסים ולא מסוג המשפחות שמסתמכות על פרנסת האישה.

תודה לאל שמי שהיום אשתי האמינה בי, נענתה להצעת הנישואין (אחרי 3 חודשי היכרות ביננו), התחתנו, בתחילה הייתי סטודנט והיא פרנסה, חיינו בצמצום רב, ואח"כ סיימתי את הלימודים, השתלבתי בעולם הייטק, נולדו לנו ילדים, גרים בבית מרווח, וב"ה חיים באושר

ודאות היא לא שהכל מושלם, אלא שאני שמח בעיקר שפגשתי ומוכן לעבוד איתו ולגדול איתו. ברגע שבו פוגשים את זה יש ודאות ואין מקום להכניס ספקות

אישית, לא מעמיק בהלכות, שמח שלשנינו זה אתגר כי זה סימן שאוהבים ומקיימים את ההלכה כי צריך למרות הקושי ויודעים שזה זמני (מאורסים)

קיבלתי החלטה, ואני יכול לעמוד בה.

הרי בשבת לא היית מדליק חשמל בגלל רצון רגעי או דחף עז להכין משהו

בגמרא בסוף מסכת עבודה זרה מובא מקרה בנוגע ליין נסך של יהודים שיושבים עם פרוצה גויה, שהיין לא נאסר. והסיבה: שאמנם גובר על היהודים יצר העריות, אך עדיין לא מוכנים לשתות יין נסך (ולכן לא סביר שהם נתנו לגויה לגעת ביין). עיין סט:

או כמו שאמרו במקום אחר, גזל ועריות - נפשו של אדם מתאוה להן ומחמדתן.

זה לא קשה

והאם יש לכם שיעורים שאתם אוהבים לשמוע בנושא ובנושא זוגיות בכללי?

מחפש בסגנון הרב שרקי כזה רציונלי פשוט ובהיר

פשוט לו אין הרבה

סדרה יפה. עוסקת בעיקר בדייטים כפי הזכור לי אבל לא רק

מרב המוגדר חרדי, ממליצה מאוד על הרב אבנר קבאס (הרבה הומור....)

ורבנים נוספים העוסקים ומרצים בנושא. לצערי איני זוכרת את

שמותיהם, אבל שמעתי ברדיו וכן ראיתי ביוטיוב.

ישנם ביניהם כאלה שממש מפרטים מהפגישה הראשונה. באתר "הידברות". מצויינים.

אגב, באתרי השידוכים השונים ביוטיוב יש טיפים טובים מאוד

ומאמרים טובים מאוד בנושא.

בהצלחה!

"מגע הקסם" לא יודע אם אפשר להשיג אותה בחנויות אולי באינטרנט אפשר.

אם לא היה קושי זה היה נורה אדומה. כדאי שתתרגלו, זה הולך לחזור בראונדים כל חודש

ועכשיו ברצינות - אין פתרון קסם. רק אני יכול לומר שזה קשה וצריך להסתכל קדימה. לזכור שזה תחום בזמן ושיש ודאות מתי נגמר. ותכלס חזרתי על מה שארץ השוקולד אמר

לק"י

זו הערה לגבי מי שלא מרגיש קושי, שלא ייבהל שמא משהו לא בסדר בקשר.

וגם נראה לי שיש קצת הבדל בתחושות לפני החתונה ואחריה.

האם אתם מנהלים את הזמן שלכם, או שהוא מנהל אתכם?

כולנו רצים סביב השעון, מודדים דקות ומנסים להספיק כמה שיותר. אבל האמת היא שמהירות היא לא הסיפור – האיכות היא הסיפור.

ספר הזוהר חושף סוד שמימי מדהים על כוחה של הבחירה לעצור את השלילי:

"כַּד אִתְכַּפְיָא סִטְרָא אַחְרָא לְתַתָּא, אִסְתַּלַּק יְקָרָא דְקֻדְשָׁא בְּרִיךְ הוּא לְעֵילָא עַל כֹּלָּא, יַתִּיר מִשְּׁבָחָא אַחְרָא"

ובתרגום פשוט לעברית: כאשר כוחות הסיטרא אחרא (הצד האחר, השלילי) נכנעים ומכופפים למטה, כבודו של הקדוש ברוך הוא מתעלה למעלה מעל הכל, יותר מכל שבח אחר.

המשמעות היא עצומה: בכל פעם שאנחנו מונעים מעצמנו מעשה שלילי, אנחנו לא רק נמנעים מרע – אנחנו אקטיבית ממשיכים ומגלים את אור האינסוף של הבורא בכל העולמות כולם.

זהו עומק כוונת שלמה המלך בפסוק: "מָוֶת וְחַיִּים בְּיַד לָשׁוֹן" (משלי י"ח, כ"א). הבחירה לעצור, לבלום את הדחף ולבחור בטוב הופכת את ההווה החולף למציאות נצחית שמאירה את הקוסמוס כולו באור אלוקי בלתי מוגבל.

אל תתנו לזמן פשוט לעבור – חברו אותו לאינסוף על ידי הבחירות שלכם בכל רגע מחדש.

מה התנועה האיכותית הבאה שאתם בוחרים לעשות כבר עכשיו

אולי נגיד שכשאתם הולכים

אם זה לא מציק

אז שיהיה לך חפץ אחר ביד שאתה משחק איתו

כדור כזה של התרמות דם או מפתחות

קנס של מאה שקלים, אם לא עומדים בהחלטה. אתה תעמוד בהחלטה. הכי טוב לא להיפגש. לא תהיה לך שום בעיה.

צריך להכיר טובה לה' שהפגיש ביניכם, זה ממש לא מובן מאליו, ולשמור את מה שהוא מצווה.

לזכור שלצד השני גם יש אח שלא רוצה שמישהו יגע באחותו בלי מחוייבות.

לצאת מהפרספקטיבה המצומצמת של מה אני מרגיש, להסתכל מלמעלה על העניין ולהתחבר לאמת המוסרית והתורנית שלא נוגעים לפני חתונה.

לזכור שמטרת האיסור היא לא רק סור מרע אלא גם עשה טוב - זה הזמן הכי טוב להתחבר לצד של "וארשתיך לי לעולם" ושל "אחותי כלה". לקשר הפנימי השורשי שהוא הרבה מעל הגוף והמגע. עכשיו אתם באורות הגבוהים המיוחדים שבהמשך החיים אתם תכניסו אותם לכלים, ואם עכשיו אתם מצמצמים את האורות, זה יכול להשפיע על כל העתיד שלכם.

האם אתם מנהלים את הזמן שלכם, או שהוא מנהל אתכם?

כולנו רצים סביב השעון, מודדים דקות ומנסים להספיק כמה שיותר. אבל האמת היא שמהירות היא לא הסיפור – האיכות היא הסיפור.

ספר הזוהר חושף סוד שמימי מדהים על כוחה של הבחירה לעצור את השלילי:

"כַּד אִתְכַּפְיָא סִטְרָא אַחְרָא לְתַתָּא, אִסְתַּלַּק יְקָרָא דְקֻדְשָׁא בְּרִיךְ הוּא לְעֵילָא עַל כֹּלָּא, יַתִּיר מִשְּׁבָחָא אַחְרָא"

ובתרגום פשוט לעברית: כאשר כוחות הסיטרא אחרא (הצד האחר, השלילי) נכנעים ומכופפים למטה, כבודו של הקדוש ברוך הוא מתעלה למעלה מעל הכל, יותר מכל שבח אחר.

המשמעות היא עצומה: בכל פעם שאנחנו מונעים מעצמנו מעשה שלילי, אנחנו לא רק נמנעים מרע – אנחנו אקטיבית ממשיכים ומגלים את אור האינסוף של הבורא בכל העולמות כולם.

זהו עומק כוונת שלמה המלך בפסוק: "מָוֶת וְחַיִּים בְּיַד לָשׁוֹן" (משלי י"ח, כ"א). הבחירה לעצור, לבלום את הדחף ולבחור בטוב הופכת את ההווה החולף למציאות נצחית שמאירה את הקוסמוס כולו באור אלוקי בלתי מוגבל.

אל תתנו לזמן פשוט לעבור – חברו אותו לאינסוף על ידי הבחירות שלכם בכל רגע מחדש.

מה התנועה האיכותית הבאה שאתם בוחרים לעשות כבר עכשיו

מזכיר את התפיסה כאילו מי ש"אחראי" על "טוהר האישה" זה לא היא אלא הגברים בחייה..

או כמו הקטע הדפוק שיש לחלק מהגברים לכבד אישה רק כתלות בהאם יש גבר בסביבתה שאותו צריך לכבד.

הרבה פעמים אם מישהו מתחיל עם מישהי והיא לא בעניין, היא יודעת שהוא לא יפסיק לנדנד עד שהיא תגיד "יש לי חבר". כי אז יש פה גבר שהוא צריך לכבד, אם סתם האישה בעצמה לא רוצה זה לא מספיק

אני לא מאשימה אותך ברעות החולות האלה, אבל צריך לשים לב שלא נגררים לשם בטעות

זה לא משנה אם בפועל יש לה אח או לא, זה בא לשקף לבחור תחושה מצד מה ששנוא עליך.

אז אם כבר מתאים יותר לשאול- ומה אם אין לבחור אחות (למרות שלך תוכיח שאין לו)

למה שמישהו ירצה "שלא יגעו באחותו" כאילו היא איזה אובייקט שברשותו, מילא היית אומר "שרוצה שאחותו תשמור מצוות" וגם על זה היו לי קושיות

הרגזתי אותך? מצויין.

חלילה לוותר.

קח את הכעס הזה שקפץ לך הרגע, ותחשוב מאיפה הוא מגיע.

זה פשוט לא שייך. 'נישט שייך'.

להשקיע את זה עמוק בנפש.

זה פשוט לא שייך.

בנוסף, מבחן המרשמלו.

תחזיק חזק. הגעגוע בונה את הקשר.

כ "תקופת אימון לעתיד"

ואז כשקשה לנו לשמור (גם אנחנו שומרים) אנחנו זוכרים רגע שאנחנו לא כאן בשביל הרגע.. אלא בשביל להתכונן למשהו גדול יותר שיבוא אחרי החתונה.

וגם לזכור את החומרה של זה וללמוד (כל אחד לבד) על החשיבות של זה עוזר מאוד.

כל כך יפה ונכון! תודה!

כך פסק החפץ חיים. (מצד איסור קריבה לנידה). אמנם ברמת ההתפרטות ההלכתית יש מקום לדון לגבי סוגים שונים של נגיעת חיבה, אך הגבול דק מאד. רגב זה רלוונטי גם לקשיים אחרי החתונה כשאסורים. ומחומרת העוון נלמד על שכר הנזהר ממנו.

לא ממש הבנתי איך הוא עובד ולא ענו לי מהתמיכה הטכנית של האתר

האינסופי, המפרק, הלא הגיוני, של הרווקות -

לזכור שה' נוכח שם, ולא רק כמלווה, אלא כמי ששם אותנו בתוך זה ומעביר אותנו תהליך שנבחרנו לעבור.

דבר שני, עם כל ההתרגלות להרגל, בסופו של דבר יגיע השלב שההרגל כנראה יקרוס מעצמו מרוב קושי, אז עדיף להקדים את המאוחר ולהפיל אותו באופן יזום.

לגבי האינטואיציה - זה באמת לא פשוט, אני חושב שיש שתי שאלות משלימות שיכולות לתת תשובה אינטואיטיבית יחסית בהירה - מה היית עושה לפני עשר שנים ובעוד עשר שנים אם היית נפגשת איתו אז?

אם נניח-

בגיל עשרים (בהנחה שבגיל הזה היה פשוט יותר) הייתי רוצה להתחתן איתו. ואז עולה החשש- אבל אולי זה כי לא הייתי מספיק מודעת.

ובגיל ארבעים גם הייתי רוצה להתחתן איתו כי גם אחרי כל המודעות יש התאמה טובה וכמה אפשר לבד.

אז יוצא שאת מכוסה גם מצד המודעות וגם מצד החיבור הטבעי.

על המודעות העצמית.

פחד זה רגש לגיטימי.

לא מצופה שתבטלי אותו.

השאלה היא אם את יודעת לנהל אותו? תהיי מסוגלת?

איזו מודעות, איזו רגישות, איזו תבונה.

את נשמעת אישה פשוט מקסימה!

ובאמת נשמע שבתוכך הכל, שאת יודעת הכל, וכמו הניק שלך – כאשר את פורחת מבפנים ויש לך את השלווה הזו מבפנים אז הכל ממש ממש בסדר 😊

כמו בפעמים שהקשבת פנימה כאן בכתיבה שלך והיו "הבלחות" כאלו של רוגע ושלווה ויציבות וטוב פשוט ושלם.

כמו במילים שכתבת עליו: "ככל שאני כותבת אני מבינה שהשאלה לא ממש קשורה אליו, כפרה עליו. לאיש הזה שעומד מולי". נכון שזה כאילו "קצת" מילים אבל נשמע שהן מבטאות כ"כ הרבה. ונשמע שטוב לך איתו, ואפילו טוב מאוד, כמו שכתבת "אם טוב ברמה כזו עכשיו".

אז טוב מאוד שכתבת את כל ההודעה הזו, זה ממש עושה סדר (או לפחות מתחיל לעשות) לכל מה שמתחולל בפנים, והייתי ממליצה לך פשוט להמשיך – להמשיך ולכתוב כאן או רק לעצמך וממש לפרוט דבר דבר.

לכתוב ולפרט – מה מפחיד?

ומה עוד?

מה מפחיד בלהתחתן דווקא איתו?

מה קשור דווקא בו שמפחיד אותך?

באילו פעמים את לא סומכת עליו (אם יש כאלו) ספציפית?

באילו פעמים את מפחדת לא לסמוך עליו ספציפית?

ממש להסתכל לפחד בלבן של העיניים, לא להתעלם או להדחיק אלא להיפך – לכתוב ולפרוט ולפרט את כל הפחדים. פחד פחד.

ואז גם להתחיל לענות לו. אחד אחד ולעומק.

קודם לכתוב ואז להבין, כי כאשר כותבים יש לדברים התחלה ואמצע וסוף ולא הכל נמצא לנו במוח (ובלב) בבליל בלתי נגמר של מחשבות ולופים שבאמת אי אפשר למצוא ידיים ורגליים שם...

וככל שאת כותבת את מזהה באמת קולות של פחד דווקא מההחלטה להתחתן, מעצם השינוי, מעצם הלא מוכר והלא יודע, שזה הכי הכי טבעי והגיוני שיש בעולם יקרה!

ובטח אחרי שכתבת שיש לך סיבות לפחד מעצם הנישואים ואפילו התחלת לפרט אותן: כאלה שקשורות ברקע שלך, שנוגעות באופי, ולהיכרות שלך את עצמך בלבד עד עכשיו.

ובאמת שהמוכר והחזק זה הלבד במה שסיגלת עד עכשיו כל השנים אז בטח שזה מפחיד, אפילו מפחיד נורא להניע לשינוי!

המוח שלנו מורכב מתבניות ואוהב באמת את המוכר והידוע ואל תזיזו לי את הגבינה שלי, ככה אנו מתוכנתים. וכשבאים לעשות שינוי, גם שהוא שינוי לטובה, זה מפחיד! לעיתים משתק מפחד! לכן כ"כ חשוב להקשיב לפחדים האלה, כמה שצריך, ובעיקר – לענות להם. בכנות ועד הסוף.

ואת מקסימה שכתבת שאת רגילה לפחד ולעשות. זה באמת מדהים איך שלמדת ולימדת את עצמך להתמודד עם דרכי החשיבה של המוח שמייצר לך קטסטרופות ובעצם רוצה רק לשמור עלייך משינוי בכל מחיר. ואת מתמודדת, ואת עושה, ואת לא נמנעת, ואת ממש מצליחה! אלופה שאת!

ואולי תקראי לאינטואיציה הזו שלך שדיברת עליה גם "הקול הפנימי שלי", ובעצם תחזקי את עצמך בכך שיש בתוכך נשמה, חלק אלוק ממעל ממש, אלוקות! והרבה פעמים הקול הפנימי הזה שלנו הוא הוא הביטוי של הנשמה ושל החלק אלוק ממעל שלנו. ודווקא הקשבה לקול הזה זה המפתח.

ודאי שלא אפשרי להעביר כאן על הכתב את העומק של הדברים, וודאי שיש כאן דיוקים רבים שצריך להעביר ולעבור, אבל זה באופן שטחי וכללי – להקשיב לקול הפנימי שבך.

כמובן בליווי של ההקשבה גם לפחדים, הפירוט שלהם והמענה להם דבר דבר ולעומק כאמור. ותמיד תמיד כדאי גם להתפלל על זה לקב"ה שבידו הכל, להתפלל לבהירות, ולשלווה, ולהחלטות הכי טובות ונכונות.

ואפשר גם לכתוב את כל הטוב שאת כן רואה בו, באיש הזה שעומד מולך 😊

ואיפה את כן סומכת עליו, ואיפה את כן רוצה להתחתן דווקא איתו.

וכנ"ל איפה מפחיד לך דווקא בו, איפה מפחיד שאת לא סומכת דווקא עליו?

ואז בטבלה נפרדת את יכולה לכתוב את הפחדים מעצם ההחלטה להתחתן ומעצם הנישואים, בצורה נפרדת ממנו ספציפית, וככה לראות יותר בבהירות איפה זה הפחד מעצם השינוי ואיפה זה הפחד מהבחירה דווקא בו ספציפית. זה יעשה לך עוד יותר סדר. ואת גם ממש ממש טובה בזה אז פשוט להמשיך ולפרוט לעצמך הכל 😊

ולגבי מה שכתבת בסוף של מה אם יש איפשהו שם מישהו אפילו טוב יותר וכו',

אז בדיוק כמו שכתבת, חשוב לזכור שאין באמת אף אדם אפילו אחד מושלם. לא גבר ולא אישה.

רק רק הקב"ה לבדו מושלם.

אנחנו כולנו בני אדם.

ו"אין צדיק בארץ אשר יעשה טוב ולא יחטא". אין.

כלומר לכולנו יש יתרונות, לצד חסרונות.

וכדאי לראות את האדם שמולנו כמכלול.

האם את המכלול הזה אני רוצה?

האם במכלול הזה אני בוחרת?

(והאם הוא/היא רוצים אותי ואת המכלול שאני? האם הוא/היא בוחרים בי ובמכלול שלי?)

עוד דבר מהותי מאוד מאוד הוא ה*עבודה תוך כדי תנועה* כלומר ההבנה שנישואין, זוגיות, הוא דבר של תחזוקה מתמדת והשקעת אנרגיה מתמדת. לכן שני בני זוג שמגיעים גם עם שלמות בבחירה, גם עם רצון אמיתי להיות יחד ולעבוד על כך כל הזמן, גם בוחרים אחד בשנייה כל יום מחדש ומבינים שהשקעה תמיד תמיד צריכה להיות - הסיכויים שלהם להצלחה וחיי נישואין מאושרים עולים בצורה ענקית.

ולגבי החששות והספקות:

קודם כל חשוב להפריד האם הספקות הן מ*הבחור עצמו*

או האם הספקות הם מ*ההחלטה עצמה להתחתן* ומהמעבר המפחיד והגדול מרווקות לנישואין.

אם התשובה היא המקרה הראשון - צריך להמשיך בנחת להיפגש עם הבחור ולראות האם באמת זה זה.

ורק את יכולה באמת לענות לעצמך ולהחליט מה הכי נכון עבורך

(כמובן שתמיד טוב להתייעץ כמו שאת עושה פה, אבל חשוב להבין שבסוף רק את יכולה להחליט את ההחלטה ולא אף אחד אחר).

כדי לדעת אם זה זה או בדרך להיות זה,

תוכלי לשאול את עצמך מספר שאלות:

האם את מעריכה את בן זוגך הנוכחי?

האם את רואה בו אבא טוב לילדייך?

האם כיף לך איתו בזמן הפגישות ונעים לך איתו?

איך התקשורת ביניכם?

איך מתנהלים חילוקי הדעות ביניכם?

האם את מרגישה שאת יכולה להיות את כאשר את לידו?

האם בין לבין הפגישות את מתגעגעת אליו או חושבת עליו?

האם הוא מכבד אותך?

האם יש לך חיבה אליו?

האם יש לך משיכה אליו?

אחרי שתעני לעצמך על השאלות הללו,

אפשר לעבור לרגש של הבילבול. בתוך הבילבול הזה נמצא (ואולי בעצם מסתתר) הפחד.

פחד עמוק וגדול מאוד.

פחד לטעות.

פחד לחיות חיים שלמים ללא אהבה, כזו טובה ואיכותית

פחד להיכשל בבחירת בן הזוג

זה חשוב שאחרי שתביני את עצמך תיתני גם לו מקום, לפחד.

תביני מה בדיוק מפחיד אותך?

מה התסריט הכי גרוע שיכול להיות אם כן תתחתני לבסוף עם הבחור?

מה התסריט הכי גרוע שיכול להיות אם לא תתחתנו בסוף?

מה יקרה?

ומה עוד יכול לקרות?

ואיך את תהיי?

ומה יקרה לך?

ואיך את תרגישי?

ומה זה אומר עלייך לדעתך?

ותני לעצמך להרגיש גם בגוף את התחושות שתרגישי כאשר תעבדי על המקום הזה של הפחד.

האם יש כיווץ בגוף?

איפה בדיוק? בבטן? ברגליים? בראש?

האם הגרון נחנק? יש דמעות?

אולי אין בכלל כלום?

תני לעצמך להרגיש.

תהיי שם.

אחרי שתעברי את כל השלבים האלה עם עצמך,

תוכלי להיות יותר חכמה כלפי עצמך.

תוכלי לראות יותר בבהירות דברים.

וזה תהליך, כמובן, לא תוך שניה הכל מסתדר ומתבהר.

אבל זה תהליך חיוני שחשוב לעבור עם עצמך.

חשוב גם לזכור שהפחד הוא באמת רגש טבעי.

זה באמת מפחיד.

זה באמת דבר בעל משמעות עצומה לחיים - עם מי לחלוק אותם, לנצח

ההחלטה הזו בהחלט מפחידה.

ואם נקשרים ואוהבים - גם אז הפחד הוא לעיתים בלתי נמנע

כי מה יקרה אם חלילה נאבד את זה?

גם פחד מאובדן ממשי ח"ו של האדם האהוב

וגם פחד מאובדן של הקשר שמתבטא בדמות גירושין בפועל או גירושין רגשיים וחיים ללא אהבה.

זה באמת מאוד מאוד מפחיד.

עם כל אהבה גדולה בא גם פחד גדול.

עם כל אהבה גדולה בא גם סיכון לאבד אותה

עם כל סיכוי גדול בא גם סיכון גדול

אבל אם לא מסתכנים לעולם - גם לא אוהבים עד הסוף לעולם.

את את מוכנה לוותר על אהבה שלמה ולהיות רגועה שלעולם לא תטעי ולעולם לא תיפגעי?

או שאולי את מוכנה לפחד לפעמים ולהרגיש בלבול ולא כל-יודעת לפעמים ולקחת את הסיכוי שאולי משהו יקרה - אבל מצד שני לקחת בשתי ידיים את הסיכוי לאהבה גדולה ושלמה?

זו בחירה רק שלך. ❤

דבר נוסף שעוזר לבהירות בהחלטה -

קודם כל - בדיוק כמו שכתבת בהודעתך, אנחנו יודעים שבכל אדם יש יתרונות וחסרונות.

ז"א, שכל אותן תכונות מאוד טובות שכן יש בבחור הנ"ל, בכלל לא בטוח שיהיה בהבא בתור שלו יהיו או שלא את התכונות שמהותיות לך.

לכן צריך גם את זה לקחת בחשבון.

תמיד צוחקים שאם כל גבר וכל אישה יכלו לעשות "מיקס" של כל התכונות הטובות+הפיזיות הטובה בכל מי שיצאו איתם לאורך כל השנים - הם היו מגיעים לנוסחה של גבר/אשת החלומות.

קצת מההוא,

את זה מההוא,

את זה מההיא -

ויוצא מר/גברת מושלם/ת

ובכן,

לצערנו זה לא קיים.

ולא רק שזה לא קיים,

כל ההשוואות האלה שיש לנו מקשרים קודמים,

יוצרים אצלנו מעין "תרמיל" שהולך ונהיה מאוד כבד על הגב...

בתרמיל הזה נמצאות ההשוואות.

וככל שיוצאים עם יותר מדויטים - כך התרמיל הזה גדל וגדל

ואותו בחור שכרגע נמצא איתך בקשר - נמצא איתך בקשר + עם כל התרמיל שלך וכל מי שאי פעם יצאת איתו.

הוא אפילו בלי לדעת נמצא בתחרות סמויה (או גלויה) עם כל אותם מספר הבחורים עמם יצאת בעבר.

עם כל תכונה ותכונה טובה של מי מהם,

עם כל פרט גופני של מי מהם,

עם כל כימיה, רגש של אהבה, תשוקה ומשיכה שהרגשת לכל מי מהם,

עם כל חוויה וחוויה שעברת איתם

וזה בנוסף לכל מה שאת סוחבת על עצמך עוד מינקות וילדות - וכל הדפוסים והמשפחה הגרעינית וכו' וכו' -

ו...

זה הרבה.

זה לא קל.

צריך באמת להיות כמעט מלאך ומושלם כדי להצליח לנצח בתחרות הזו.

ולעמים נראה שלתחרות הזו פשוט לא יכול להיות מנצח.

אז אם אפשר לבוא לפגישות איתו ולראות רק אותו כפי שהוא,

ורק אותך כפי שאת,

בלי כל המטענים של האחרים ובלי כל ההשוואות - 

זה יכול לעשות הרבה טוב.

אפשרות לבחון רגע את הדברים בנקיות, בלי כל ההפרעות וההסחות שיש ברקע.

ואז לשאול את עצמך אז מה כן יש בו?

במה הוא טוב?

מה את אוהבת בו?

מה את מעריכה בו?

וכן הלאה.

---

ואם הפחד והחשש הוא מ*עצם ההחלטה להינשא* ולא מהבחור עצמו-

ישנם כמה דברים שיוכלו לעזור:

1. נסי לברר בתוכך את החלק ההססן הזה.

ממה הוא מפחד בעצם?

האם הוא נתקל בעבר (אולי בילדות? אולי מודל ההורים? אולי חוויה קשה שבה הוא ראה איך נישואין מתפרקים או לא מתפרקים אבל גורמים לאדם סבל? משהו אחר?) במשהו שיכול לגרום לו לפחד ולהסס?

מה התרחיש הכי מפחיד שממנו הוא הכי מפחד?

מה קורה בתרחיש הזה?

מדוע הוא פיתח את חוסר הודאות הזה?

האם זה תרם/תורם לו באיזשהו אופן במשך השנים?

האם בעבר הוא גם היה שם? מה הוא גרם לך להרוויח/להפסיד?

מה כן עשית או לא עשית בגללו?

מה יקרה אם תקשיבי לו ולא תלכי על זה? מה תרוויחי? ומה תפסידי?

ומה יקרה אם לא תקשיבי לו, תתמלאי בחלק הבטוח שלך ותלכי עלך זה - מה תרוויחי אז? ומה תפסידי אז?

תנסי להיות רגע עם עצמך בשלמות - ממש להרפות את הגוף, לעצום עיניים, לנשום לתוכך פנימה ולהיזכר ברגע אחד בחייך שבו הרגשת ביטחון. ממש רגע שבו הביטחון עטף את כל כולך והלכת איתו בראש ובלב ופעלת לפיו.

מה את רואה שם?

מה היה שם באירוע הזה?

איך הרגשת שם?

איפה בגוף הרגשת את הביטחון הזה?

נסי להיות שם רגע ולקחת את הביטחון הזה, שהוא גם חלק ממך, ולנסות לתת לו יותר ויותר את הבמה - ממש לדמיין אותו גדל וגדל בתוכך עד שהוא ממלא את כל כולך.

מי את שאת מלאה בביטחון עצמי?

מי זאת שואלת ושואלת שהיא בטוחה?

מי את שאת לרגע נפרדת מחוסר הודאות?

2. ישנה טכניקה מוכרת לקבלת החלטות,

שבה אומרים להפוך את ההחלטה ממצב אקטיבי (אני בוחר) למצב פסיבי (בוחרים בשבילי) - ולפי זה לראות מהו באמת הרצון האמיתי יותר של האדם.

במקרה שלך,

אם אני אשאל אותך מה יקרה אם תיפרדו מחר, בן זוגך יהפך לבן זוגה של אישה אחרת - ינשא לה ויהיו להם יחד ילדים משותפים.

ז"א, אם הוא יחליט זאת מחר ויחתוך ממך וילך לאחרת -

מה תרגישי אז?

שהרווחת?

או שהפסדת?

את התשובה הזו תיקחי ותדעי את ההחלטה שלך יותר בשלמות.

3. הדבר העיקרי, ואולי היחידי יש יאמרו שיקבע האם זה יהיה זה או לא יהיה זה

זה אך ורק *את ובן זוגך* והבחירה שלכם אחד בשנייה בכל יום מחדש!

אם תבחרי להיות שם,

אם תאמיני בעצמך ובבן זוגך ובמה שיש ביניכם,

ותקחי את האמונה והבחירה והביטחון הזה יום יום שעה שעה - *זה* מה שיגרום לכם להצליח!

*זה* מה שיגרום לנישואים שלכם לעבוד לנצח,

*זה* מה שיהפוך את זה ל*זה*!

וכמה שזה חשוב לומר זאת,

כי לצערנו בדור הזה הבלבול כל כך כל כך גדול, אנשים הולדים ומסתובבים בעולם הזה פשוט מבולבלים וגם אחרי שהתחתנו, כבר לא יודעים מה ואיך והאם ומדוע

בטוחים שרק אם ימצאו את האחד הזה שעוד יותר טוב מההוא,

ואת האחת הזאת שעוד יותר מוצלחת מההיא - אז הם באמת יהיו מאושרים!

וזה פשוט לא נכון!

מה שהם באמת צריכים זה לבחור בו/בה! בשלמות!

להביט לו בעיניים ולראות בו את האחד *שלך*, כי הוא *שלך*,

להביט לו לתוך הנשמה ולראות בו את השותף לכל חייך,

ולא רק עכשיו, ולא רק באירוסין, ולא רק החתונה, ולא רק בשנה הראשונה והשנייה, ולא רק בשנה ה20, אלא כל יום מחדש!

ההבחירה הזו,

האמירה הברורה הזו,

תגרום לך כל יום לבחור בו מחדש,

להפוך את הנישואים שלכם ללא מובנים מאליהם,

להשקיע ולתת,

להקדיש זמן ומרחב זוגי לכל אורך הדרך

וזה, באמת באמת זה מה שיגרום לך לאושר נצחי ולנישואים חזקים, טובים ומטיבים ב"ה.

4. הייתי מציעה לך להקשיב יותר לגוף שלך, לרגש שלך,

ולא רק לשכל.

שהוא שם, והוא חריף וחכם וחזק - ואת זה את יודעת ואף אחד לא יקח לך.

אבל אל תתני לו להעיב על השמחה שלך ועל כל מה שיכול להיות לך טוב בחיים האלה רק כי הוא אוהב לנתח ולשאול אלף פעמים ומכל זווית על כל אירוע שקורה לו בחיים.

אני לא אומרת חלילה להתעלם ממנו,

הוא שם ויש לו תפקיד חשוב,

אבל מאז שסיים את תפקידו ובחן רציונאלית האם הבחור טוב לך או לא, מתאים לך או לא,

*שם*, תני יותר מקום לגוף ולרגש שלך.

שאלי את עצמך

מה אני מרגישה כשאני לידו?

איזה רגש עולה בי כשאני חושבת עליו?

ועלינו יחד?

ועלינו מגדלים ילדים?

ואיפה אני מרגישה בגוף שלי את כל זה?

מה החוויה הגופנית/פיזית שלי כשאני נמצאת לידו?

איזו תחושה הוא מעלה בי?

תהיי שם רגע ותשהי בתחושות האלה.

גם הגופניות וגם הרגשיות.

ותני להן רגע למלא את כל כולך.

את יכולה אפילו לתת להם שם או לדמיין אותן בצורה מסוימת עם צבע מסוים - ואז בכל פעם כשיעלו החששות - תביאי את הצורה המוחשית הזו שדמיינת לאותן החששות שיענו להן,

שיהיו שם לעשות סדר בדברים.

תני להם את המקום שלהן ואת הזמן שלהן ותרגישי אותן, ותשהי ברגש ובחוויה הגופנית הזו.

בצורה הזו, תהיי בטוחה גם שכלית, גם רגשית וגם גופנית,

ובצורה הזו תוכלי קצת להרגיע את החלק ההססן והחושש שבך כשתצטרכי.

5. לגבי החשש "מה אם יש יותר טוב?"

אז כמובן שאפשר לדעת רק את מה שיש כרגע.

ואם כרגע יש מישהו שאת אוהבת, מעריכה, טוב לך איתו,

ואת חושבת שיש כיוון ויש דרך לעבור איתו גם מכשולים וקשיים – אז הכיוון מאוד חיובי.

ואחרי כל השאלות והבירורים האלו תאמיני בעצמך שיש לך ותהיה לך את התשובה הנכונה עבורך.

ואז אחרי שמחליטים החלטה - שכמובן חשוב מאוד שתהיה בשלמות ובבהירות -

כל מה שישאר לך לעשות זה להיות שלמה איתה

שזה אומר - לשים רגע את הפחדים בצד ולחיות, ולהשקיע באופן אקטיבי כוונה ורגש ומחשבה ומאמץ לטובת הקשר, ואם וכאשר הקשר שלכם יגיע לחתונה - גם אז - לזנוח את כל ה"מה היה אילו" ולחיות בכאן ועכשיו.

ויותר חשוב - להשקיע בכאן ועכשיו.

להחיות את הכאן ועכשיו כל יום מחדש.

לכוונן את כל האנרגיות שלך - במקום לבלבול ולספקות שיכרסמו - לבנייה. לביחד שלכם. 

להחליט החלטה ברורה ש*כך החלטתי ואני עכשיו נותנת את כל כולי לנצח למען זה*-

ואז אפשר לנתב את כל הבלבולים והפחדים ולתעל אותם לצורך עשייה חיובית.

לכמה שיותר אהבה, וזמן ביחד, ונתינה, והשקעה, וחיבור, ושיחות, ואיכות.

הנישואין מעניקים לבני זוג שייכות אמיתית זו לזה.

התחתנו. אני האישה שלו. הוא האיש שלי. כמו שהילדים שלי הם שלי ואני אמא שלהם, וזו לא שאלה בכלל.

וזה הופך את הזוגיות שלנו למשהו חי וקיים, יציב ובטוח, ומתוך המקום הזה בניית הזוגיות נראית שונה לגמרי.

אז החתונה בעצם מעבירה אותנו ממוד של 'האם' למוד של 'איך'.

זו החלטה חד פעמית וגורפת (שהיא קפיצה למים בעיניים עצומות, לא משנה כמה זמן וכמה לעומק מכירים), שמעבירה את הקשר משאלת ההאם הקשר הזה טוב לשאלת האיך נגרום לקשר הזה להיות טוב.

ויש בידינו המון המון איך!

כלומר יש בידינו היכולת להגיע לטוב שלם, גדול, עצום ומקיף ב"ה.

6. ואם יש גם חשש ופחד שאומר לך: "מה אם אחרי החתונה "פתאום" פוגשים מישהו אחר"?

אז את עונה לו -

מתחתנים כאשר יש שלמות בהחלטה ורצון אמיתי לחיות יחד כל החיים.

מה יקרה אחרי החתונה?

אם תכירי מישהו אחר?

זה בכלל לא נכנס למשוואה כאשר יש שלמות, כי אם את אוהבת אותו ובחרת בו - אז בחרת *בו*. וזהו.

אז הוא שלך.

וזהו.

אין עוד אחרים.

אין.

עושים ניתוק במוח - וכל הגוף והנפש מכווננים למצב הזה ש*כבר מצאתי*

ולא למצב של *אני עדיין מחפשת*

כאשר את במצב של כבר מצאתי,

אז אפילו יהיו מיליון בחורים טובים - זה לא אמור להזיז לך - כי יש לך את בעלך שלך.

הוא שלך, ודי.

אז את לא תהיי ביחידות עם אחרים, ולא תשחנשי עם אחרים, ולא תגעי באחרים וכו' - וכך יהיה יותר קל לא "לפול" בפניהם, אם יש גבולות ברורים גם טכניים וגם נפשיים בעמדה הנפשית - זה בכלל לא אמור לקרות.

וכדי לחזק את ה"לא אמור לקרות" הזה - ממשיכים לעבוד על עצמנו ועל הזוגיות שלנו יום יום גם אחרי החתונה -

ממשיכים להשקיע אחד בשני ובעצמנו,

ממשיכים לצאת לדייטים קבועים גם כשנשואים,

ממשיכים לקחת אחד את השנייה כלא מובן מאליו בכלל,

ממשיכים לתת, להשקיע, לאהוב, להתרכז פנימה ולכוון את כל האנרגיות והאהבה לבית פנימה בכל התחומים שיש - וממילא מה שיש בחוץ בכלל לא מעניין כבר.

7. ומה עונים לחששות או פחדים שאומרים לנו שאם נתחתן הכל יהיה "דפוק"?

למשל, שלא תישמר האהבה והתשוקה שלנו?

קודם כל לענות להם את האמת - שהדבר המרכזי שיקבע האם זוגיות הכוללת נישואין תשמר -

הוא בני הזוג עצמם.

והמודעות והמאמצים שלהם עצמם.

הכל תלוי איך מתייחסים לנישואין ואיך רואים אותם.

האם ההתייחסות אליהם היא כ"מזהמים" את כל הדברים הטובים הנ"ל,

או ההאם ההתייחסות היא כמעצימים, מרחיבים ומעמיקים את כל הנ"ל.

איך אומרים? הכל תלוי בעיני המתבונן.

כל מה שנחשוב שיכול "לזהם" את הנישואין  - יכול להיכנס באותה מידה גם למערכת זוגית ללא נישואין, וגם לאדם רווק ללא כל זוגיות.

ואתן מספר דוגמאות -

קודם אכתוב את ה"חשש" (שיופיע בגרשיים) ואז את התשובה אליו:

- לדוגמא "עול הפרנסה":

עול הפרנסה יכול לדכא, לבאס, להכביד ולהעיק גם על רווק,

גם על רווקה,

גם על זוג ללא נישואין

וגם על זוג במסגרת הנישואין.

אנשים צריכים לעבוד כדי להתקיים, זו המציאות בימינו,

ויוקר המחיה שעולה וכל מה שקשור בזה לא תורם, אבל זה לא שייך לנישואין או לא נישואין,

אפשר לראות זאת אצל כל אדם באשר הוא.

-"גידול-חינוך- טיפול והשקעה בלתי פוסקת מכל היבט אפשרי בילדים":

גם כאן

אם אדם רוצה ילדים,

ולא משנה אם זה רווק או אם זו רווקה שמחליטה לקחת תרומת זרע/הורות משותפת/כל דרך אחרת - היא תצטרך להתמודד עם עול גידול הילדים.

אא"כ אדם לא רוצה ילדים כלל - ואז אמנם אין לו את "עול הילדים", אבל באותה מידה גם אין לו את "הילדים עצמם", האושר שבהם, ההמשכיות שבהם, החיים עצמם שבהם וכל היתר.

- כל מורכבות נוספת אצל הילדים כמו טמפרמנט, נכות ל"ע וכו' - כל זה רק קל יותר להתמודדות במסגרת יציבה של משפחה עם שני הורים מתפקדים, מאשר אצל אם חד הורית או אב חד הורי.

- "מערכת היחסים עם המשפחה המורחבת/סביבה- מתערבת/מעורבת/מגוננת מדי/מתעלמת/מפלה" - 

גם כאן - אם אדם רוצה להיות לבד כל חייו, ללא שום זוגיות באשר היא - אז את המשפחתולוגיה של הצד השני הוא אכןן לא יחווה.

כי בכל דרך אחרת - זוגיות ללא נישואין גם היא כוללת בתוכה משפחתולוגיה לא מעטה של הצד השני.

אז גם כאן - שוב תלוי בעיני המתבונן - מהם היתרונות ומהם החסרונות,

מה אני מרוויח/ה ומה אני מפסיד/ה ומה יותר כדאי לי.

אני מאמינה שאנשים שבוחרים בנישואין מעדיפים להרוויח את כל הטוב שבהם גם אם יצטרכו "להפסיד" ולהתמודד פעם בחודש עם חמות לא מי יודע מה...

וכמובן גם בתוך הקושי/הקשיים עצמם ללמוד להשתכלל ולמצוא כלים נכונים ומתאימים לנו גם בעת הקושי עצמו.

- "שינויים ומעברים בחיים" -

- גם כאן רוצה לומר לפחות על עצמי,

בתור אישה שעברה תוך כדי נישואים גם אובדן של אב בגיל צעיר,

גם חזרה בשאלה של בעלי,

גם דיכאון אחרי לידה,

גם משברים אחרי הלידות

גם מחלות של הורים 

ועוד הרבה דברים -

ובכולם, עם יד על הלב, המציאות שה' זיכה אותי שיהיה לי את אישי לידי - רק העלתה אותה, עשתה לי טוב, ובהרבה מובנים אפשר לומר שהצילה אותי.

מערכת הנישואין הייתה שם כדבר הטוב, המנחם, המרפא, העוזר, התומך והטוב שבחיים.

לא חלילה המפריע לכל זה.

אינני יודעת כיצד אדם לבד יכול לעבור דברים כאלה, זה נורא גם ככה, ולא מאחלת את זה לאף אחד בעולם.

והרבה אנשים, רואים את המציאות המשותפת שלהם ובני/בנות זוגם אליהם הם נשואים, כברכה גדולה.

ועם הברכה הזו הם מתמודדים עם שלל אתגרי החיים,

ששוב, גם ללא הנישואין כל אדם עובר או יעבור אי אילו משברים בחייו, כל אחד וה"שק" שלו איך שאומרים.

לא הנישואין הם אלו שגורמים לכל ה"לכלוך"/"זיהום"/"קשיים"/"משברים"- הם יכולים להיות קיימים ללא שום תלות בהם,

ואם משכילים ומתאמצים לדעת איך לשמר ולהתמודד עם הכל בצורה נכונה ובריאה - רק צומחים מזה.

- "קושי לשמר תשוקה" -

לימוד נכון של כל נושא האישות והשקעה בו -  גורמים גם לפן הזה להתעמק, להתעצם ולהתרחב עם השנים.

גם כאן - צריך להתאמץ, צריך לעבוד, צריך לשמר, צריך להשקיע, צריך לדבר, להיפתח, גם בתוך מערכת של נישואין אפשר וצריך להשקיע וללמוד עוד ועוד גם בנושא זה, ובשניים זה נותן הרבה יותר.

לכן, אם נחרוט על לוח ליבנו שני "סטיקרים" אולי הכי חשובים -

1.  בן זוג זה המשפחה שכן בוחרים - שייכות אמיתית ושורשית.

2. ההצלחה של הזוגיות לא קשורה בהכרח רק לנתוני הפתיחה/האדם, אלא להחלטה - אני שלו והוא שלי, אני אוהבת אותו, אנחנו ביחד.

ומי שיקבע אם נצליח או לא - זה רק או בעיקר אני והוא,

ההחלטה שלנו לאהוב, כל יום מחדש, גם אחרי 20 ו50 שנות נישואין,

הבחירה שלנו אחד בשנייה, כל יום מחדש, גם אחרי 20 ו50 שנות נישואין

המודעות שלנו לכך

וההשקעה שלנו בפועל לכך.

- וכמובן כמובן *ללמוד* על הנישואין

מהי המהות של הנישואין,

תמיד להיות במודעות, למידה, הקשבה, נתינה והשקעה.

ועוד דבר חשוב על אהבה בכללותה ובמהותה:

אהבה -

היא התחייבות ללא תנאים כלפי אדם לא מושלם

לאהוב זו לא רק הרגשה חזקה,

זו החלטה.

זו בחירה.

והבטחה.

מי שאיתי – בעלי/אשתי הוא/היא הכי מושלם *לי*.

וואו יצא ממש ארוך,

המון המון ברכה והצלחה יקרה

ב"ה שתראי בחוש ובמתיקות בשלווה ובבהירות את כל הטוב שיש

מאמנת טובה תעזור לך לארגן את הראש.