אני רואה את זה כתהליך טבעי של יציאה לחיים נכון בבית הספר יש הפרדה וטוב שכך זה גיל ההתבגרות וההורמונים משתוללים אבל כשמגיעים לגיל שבו כבר יותר מיושבים ובוגרים נכון להיפתח לעולם האמיתי הרי בסופו של דבר החיים לא מופרדים העבודה אחרי התואר לא מופרדת וזה בסדר כי העולם מורכב מנשים וגברים וכל עוד מצליחים לשמור על קשר ענייני בלבד אין שום סיבה שלא יהיה קשר כזה. אני לומדת באוניברסיטה ואולי זה קצת שונה כי אני נשואה אבל הקשר שלי עם גברים הוא ענייני בלבד על לימודים נטו בחיים אני לא אצא איתם אחרי שעות הלימודים וכן אין לי בעיה לעשות עבודה אחד על אחד ברור שלא נשב בבית של משהו אלא בספריה פתוחה אבל כמו שאני בעבודה עובדת עם גברים אין שום סיבה ליצור הפרדה כזאת מוגזמת ולא טבעית הפרדה מוגזמת מידי גם מביאה לדברים לא טובים. אני אומנם בת אז אין לי את הבעיה של שמירת העניים אבל לא יצא לי לראות בנות לבושות בצורה לא צנועה באופן יוצא דופן אולי אפילו יותר צנוע מאשר ברחוב רגיל.

שימי לב:
1. את נשואה. ההצבת גבולות אצלך נובעת ממשהו שקיים אצלך- וגם אצל האחרים. 
2. יציאה לחיים ממש לא מחייבת רמיסץ העקרונות שלנו. שחשובים לנו כאנשים דתיים / ערכיים ולא רק.
3. " הפרדה מוגזמת מידיי מביאה לדברים לא טובים,- איפה? מתי? 
עדיפה הפרדה על פני פתיחות וערבוביא. 
נראה לי.

1. נכון בגלל זה ראיתי לנכון לציין את זה כי יש לזה השפעה.

2.אבל כל מה שכתבתי זה שאני לא רואה בזה רמיסת עקרונות העקרונות שלי לא כוללים הפרדה מוחלטת מגברים ואני לא רואה את התורה בצורה כזאת הם כן כוללים גבולות בקשר עם גברים אבל אני בעד יצירת קשר ענייני עם גברים ולא רק בדיעבד.

3. הפרדה מוגזמת מידי גורמת לחשוב כל הזמן על המין השני שאם רואים גבר זה ואו ואם מדברים עם גבר פתאום לא שמים את זה בפרופורציות הנכונות וזה גם יכול להתבטא בקושי ליצור קשר עם בני המין השני ויצירת זוגיות תקינה.

זאת דעתי אני מבינה שיש לך דעה שונה לא תצליחי לשכנע אותי התלבטתי הרבה לפני שהלכתי לאוניברסיטה והתייעצתי עם הרבה רבנים עם גישות שונות אני מרגישה שעשיתי בחירה מושכלת ועכשיו בראיה לאחור אני באמת חושבת שזאת הייתה הדרך הנכונה בשבילי.

לסביבה מעורבת בידיעה שאנחנו "נפתחים או מתרגלים פתיחות לעולם".
החיים מאתגרים גם ככה
יש אלפי הזדמנויות להיפגש עם בני המין השני.

לא חייבים להוכיח לעצמינו כל הזמן ש "אנחנו לא חרדים לא סגורים/ כן יכולים לאכל מהעוגה ולהשאיר אותה שלימה"
ובקשר לנישואין וזוגיות- מנהלים חיים עם אדם אחד. לפי תורה אחת. 
אין צורך "לתרגל זוגיות" באמצעות חיכוך [לעיתים מכוון] בסביבה המעורבת.


 

צאי לסיור בפורום נשואים טריים, כאן ובכיפה. כל כך הרבה סיפורים מאוד לא פשוטים של שבירת אמון ובגידות למחצה לשליש ולרביע. בתים נהרסים על ההבלים הללו של "פתיחות".

כל גזירות ותקנות חז"ל בנויות על מציאות סטטיסטית, קיימת או משוערת, ובדברים לא מצויים לא גזרו.

בכל מקרה, זה לא משנה. אין צורך שזה יהיה רוב כדי שזה יהיה בעייתי, ומקרי הקיצון שמגיעים לפורומים יושבים על קרקע בעייתית של הרבה יותר מקרים שאינם תקינים, הגם שאינם מגיעים לכדי פיצוצים.

צר לי לאכזב אותך אבל גם לך יש בעיה של שמירת העיניים (ולא תתורו).

תני לי לתת לך את תמונת המצב הבאה- אני היחידה הדתית בכיתה שלי שעשתה צבא וכל השאר עשו שירות לאומי\ לא עשו בכלל. ה' ישמור מה הולך שם צניעותית מצידן ומצד הדתיים האחרים. 

אני מסכימה שא"א כל החיים להיות סגורים אבל באוניברסיטה בטח בתקופת בחינות את יכולה יום שלם להיות עם החברים שלך לכיתה כרווקה עד שעות מאוחרות בלילה ורק אפשר לדמיין איך זה נגמר. בעבודה לרוב גם יש בעיות אך היום עבודה לפחות לרוב נגמר בשעות נורמליות ויש לך בית לחזור אליו וגם הרבה יותר מה להפסיד אם יתגלה על רומן בעבודה.

אולי זה היה של ש"ס.

ואם נעזוב גנים- כל השאר קיים.

לגבי זה שבעבודה יש ערבוב לענ"ד גם שם יש לצמצם ככל הניתן.

לגבי חוסר צניעות- ההבדל בין שם לרחוב

שהייה רציפה

הכרות

וגילאים.
 

לא כולם שומרים על גבולות.  ושומרים על הענייני.

אחד על אחד ?

מי שמע כדבר הזה?

אני אומר "איך יכולנו לשכוח מי אנו ומאין בנו ושעוד ניתן לנו להגביה עוף"

מישהו מהרבנים מתיר דבר כזה? תלמידים של מי אנחנו.

הרב קוק לא נראה לי היה חותם על זה

אולי הציונות הדתית התרחקה  משורשה?

וכל מילה מיותרת...

אבל הנה , בשביל זה קם המרכז האקדמי לב, בע"ה שיתפתח כבר לאוניברסיטה...

עם ת"ח לפני כן , שיתן עצה איך לעבור את הלימודים בצורה הטובה ביותר מבחינה רוחנית.

ושכל אחד, אחרי שבוחר מסלול לימודים , יפנה למרכז דתי כזה או אחר ויתעניין לגבי המסלול שבחר, אולי כשיראו ריבוי פניות יפתחו מסלולים נוספים...

ויש גם עדויות על הנזקים - מלבד מה שבפשטות אין הצדקה לשנוי ממה שנעשה בשלבי הלימוד הקודמים.

אלא שמירה על צניעות.

גם במקומות עבודה לעיתים יכולה להיות בעיה, אלא שבד"כ כל אחד בתפקידו.

אבל כאן זו מסגרת שלומדים ביחד. מסגרת שלא פעם הופכת גם ל"חברתית".

הרוב רווקים. ולחלקם מושגי צניעות שונים לחלוטין.

לפעמים אפשר גם "להתעשר" ולהעשיר מאנשים אחרים. אבל כשזה במסגרת אינטנסיבית - צריך לשקול את ההפסד, מול הריווח שבזה, שיכול לבוא גם באופנים אחרים בחיים.

ובוודאי שכאשר בדיעבד נמצאים במקום כזה - כך צריך לנהוג.

אבל יש גם מציאות של "סחיפה", כשנמצאים הרבה זמן במסגרת כזו.

וזה לא תמיד חייב להיות דווקא "דיבור לא יפה" (אם כי גם זה לא תמיד נכון, גם לגבי בנות ש"משדרות"). עצם הקרבה היתרה, התמידית. וגם בחור שאינו נשוי, עדיין זה לא אומר שזה בסדר שכל רווקה שאינה דתית, ואינה באופציה להינשא לו, "תתחיל איתו"..

להיות חברותיים, בוודאי שאפשר תוך שמירה על הלכה..  אבל כאשר ההלכה עצמה אומרת להיזהר מקרבה יתרה, ובוודאי מהימצאות קבועה בסביבה של נשים שהולכות בצורה לא צנועה, כשאפשר אחרת - אז זה לא "תוך שמירה על ההלכה"..

כל דבר אפשר להביא לאבסורד (באותה מידה היה אפשר לומר לכיוון השני, אז לא נפריד גם בבי"ס ובאולפנה... יש שונות בין מציאויות).

כאן מדובר על לימודים מעורבים, של רווקים צעירים, דתיים ושאינם, בחברה שהיא לשעות לא מעטות, כשיש גם לעיתים חוסר צניעות בוטה (שזו בעיה יותר לבנים. וזה לא "חלילה יעבור בטעות ויראה מישהי".. זו היתממות) -

אז בוודאי שדרכה של תורה, וסתם בריאות, זה להימנע מכך.

לא אמרנו שאין אנשים ש"עומדים בכך". הנושא היה האם ראוי להתאמץ שיהיה אחרת.

נכן שאפשר להתמודד עם דברים. אבל בוודאי שלכתחילה אדם צריך להשתדל להיות במציאות שאינה מכריחה אותו "להתמודד" עם חוסר צניעות. הרי זו ההדרכה המפורשת בהלכה.

[ואגב, שמעתי פעם ממישהי בהחלט "תורנית", שגם כן התמודדה עם דוגמה כמו שהבאת, של עבודה שהוטלה עליה בשיתוף עם בחור לא דתי. לכאורה, "לא קרה" כלום", אבל אמרה שזה הזיק מאד. ובכלל, היתה צריכה להשקיע תקופה אחרי לימודי הכלכלה שלמדה, כדי "להתנקות" מהשפעות האווירה הזאת]

ו.. הוספה: פותח השרשור, דיבר על ההשתדלות שתהיה נורמה כזו, כמו שיש בגילאים הצעירים יותר, של מוסדות "נפרדים" (וכמו שיש גם היום, במכללה, אורות, מכון לב וטל, ועוד). וזה כבר לא מדובר רק על יחידים ש"משדרים" משהו - אלא על ציבור. אני חושב שכל בעל שכל ישר, יסכים שהסיכוי במקרה של נורמה כזו, ל"נפילות" לסוגיהן בגלל החֶברה, קטן בהרבה מאשר בנורמה של מוסדות-לא-נפרדים (פרסמו גם סקרים על הבעייתיות לא מזמן, מתשאול הלומדים שם) . כמובן, עדיין לכל אחד יש בחירה.

על כן, ראוי בהחלט להשתדל בהקמת מוסדות לימוד כאלה. זו הנורמליות של עם ישראל.

אם יש אפשרות לעשות את התואר הרצוי במקום נפרד אני חושבת שצריך להקפיד על זה.

בימינו יש בנות ששוכחות להתלבש בבוקר לפני שהן יוצאות מהבית...

העלו כאן סברות נכונות וחשובות. בגן הן לא קיימות כלל ועיקר.

הסברה היחידה להפריד בגן היא ליצור מרקם חברתי נפרד שישאר גם לאחר מכן, בגילאים שזה יותר רלוונטי.

יצרת מצג שווא שמכליל וטוען להקצנה דתית, הטענה שצריך להפריד בלימודים גבוהים שווה לטענה שצריך להפריד גנים.

גם אם גן מעורב

ואפילו יסודי כולו.

לא רואה סיבה שבלימודים גבוהים יהיה מעורב.

עד כאן.

כבר מגיל קטן (3 בערך) מרגישים שישנה מתיחות באוויר כשזה נוגע לבנים- בנות

אני מורה לילדים בכיתה ב' בכיתה מעורבת בנים בנות וגם אז אין שום מתיחות. 

אני מניחה שגם אתה נתקלת

וזו לא פרשנות לי, אני גם רואה את המבוכה

של בנים מול בנות

והפוך.

לדעתי ההגדרות שלך הן אחרות כי אתה נשוי,

וכשנשואים הגבולות סביב זה מיטשטשים ונראים אחרת

זה עדיין לא סותר שזה קיים

ובכיף

מינית" שכזאת שאת מדברת עליה. מצטער...

אפשר אולי לעשות סקר שיכלול מאות גננות ויבדוק איך הן רואות את זה, כי הן עובדות יום יום עם עשרות ילדים וילדות כל אחת מהן, לאורך שנים, ולכן המבט שלהן יותר כוללני ממבט של הורה כזה או אחר/מביט מהצד כזה או אחר (או אחרת - כל הנ"ל גם על בנות וגם על בנים).

בהכללה כמובן.

יומיים

ולכך כתיבתי התרבתה פה.


נחמת רבים.

לא מסובך- קווניקים- המשתייכים לבית המדרש של הרב טאו והר המור. (ממלכתיות, קרבה לחרדים,לימודים בישיבה לאורך שנים, והליכה חזקה אחרי הרב טאו).
 

למרות שנראה לי

חרדלניקים ידוע.

אבל אנחנו נגד הגדרות מחלקות.
ובעד מחלוקות ענייניות לכבוד ה' יתברך.

כנו כן נראה שמוחי נסתם- כי לא הבנתי את עומק דבריך @הלליש

https://he.wikipedia.org/wiki/%D7%99%D7%A9%D7%99%D7%91%D7%95%D7%AA_%D7%94%D7%A7%D7%95

דברי האה"ק ויקפדיה

עיינו שם ורוו נחת.

בתקווה לאחדות עמנו בלב שלם ונפש חפצה.

בשיר הלל ריקוד מחולל, ותפילה לא-ל.

אני בעד. ממש ממש

מחר?

(אני פשוט באמצע לבלוע מצב רוח נוראי עכשיו)

דיון בלי דמגוגיה.

לא כל מי שלא חושב כמוך הוא ישר חרדי.

לא ראיתי שהוא כתב. אם כך, אני לוקח את דבריי בחזרה.

רק אל תשכח שהם בני אדם, וכמו שלמגזר שלך יש יתרונות וחסרונות , כך גם למגזר שלהם, רק שאתה לא מכיר, והדשא של השכן תמיד נראה ירוק יותר.... קח את הדברים הטובים מכל אחד ותהיה חלק מקהילת עמ"י שלה הסטנדרטים הגבוהים מכל האומות...

כתבתי בהנחה שלא מכיר כי שמעתי כאלה שמדברים כך, אבל בעצם לא מכירים באמת.

הצלחות

היא שניתן ליצור דרך פרטית.

כשלוקחים את הטוב מכל מגזר.

אבל זה בדרך כלל לא עובד אלא אם כן את/ה עשוי/ה מטיטניום.
 

המסל"ש כותב שהחברה היא אחד מ-3 מפסידי הזהירות . יענו תחילת הכניסה לעבודתו יתברך.

ופעם שמעתי שהבחירה הכי גדולה שאדם עושה בחייו זה לאיזו חברה להשתייך, ומשם ואילך הבחירה מאוד מסויימת.
 

אם נפתח קצת את הראש נגלה שיש אמת באמירה הזו.

בכל מקרה טוב לי בחרד"לותי, במיוחד עם מעט דיז'ון וגרגרי חרד"ל.

רק אני רוצה לחבר את המינים להיות אחד.

עץ יהודה ועץ אפרים טוב שיהיו דבוקים יחד.


בהקשר הזה- אם כבר הזכרנו פער זועק לשמיים- אז גם לימוד תורה זה פער כזה- הלכתי לבני ברק פעם אחת- קול התורה נשמע שם ב11 בלילה  מבתי כנסת באיזור-

אני נכנס- יהודים בני 40-60 רכונים אל ספריהם.

אני יוצא פוגש ילד- שואל מה זה בידך בני?

אומר לי מסכת מגילה

אני נבחן על 10 דפים גמרא רש"י תוס'.!!

והנער רך בשניםוהשעה שעת ליל.

בשעה בה עשרות אלפי ילדינו עוסקים בלא יודע מה.

יש קול ברור שאומר תורה!!

עד כאן.
לא בא לקטרג חלילה אלא לעורר , ובעיקר את עצמי.
 

על המילים המחממות.

תבורכו מפי יוצר כל צורה ואות

@ד. 

@עדןעדן

@מוטיבציה.

@נפשי חמדה
 

@עדןעדן

 

אם מישהו לומד 15 שעות ביום ופתאום הוא עובר לחברה שלומדת 5 שעות ביום.

זה חברה רעה בשבילו.

אם מישהו נלחם על ארץ ישראל עד זוב דם ופתאום עובר לחברה שתולה שלטים וסטיקרים 

זה חברה רעה בשבילו.

אם למישהו יש פלאפון בלי אינטרנט והוא עובר לחברה בה כולם משתמשים בפלאפון עם אינטרנט

זה חברה רעה בשבילו.

 

הדוגמאות בכוונה מהתחום האפור להראות שחברה רעה יכולה להיות עניין יחסי.


הניסיון מוכיח שאין רבים ששורדים חינוכית עם דרך משל עצמם.

זה כל יסוד המניין- המקדש הרגלים ושות'- שנועדו לקבץ ולכנוס את הכוחות בעמ"י אל נקודת מרכז אחת.

כוח של ציבור זה כח אדיר "קול המון כקול שד-י" ועוד ועוד.

מקווה שעניתי, אם לא, מציע שתדוני על זה עם דמויות חיות מעולם התורה.

אם הוא נשאר משפחה או שתיים.

הוא עדיין יושפע חזק מהקהילות הרחבות יותר סביבו.

ולכן מבחינתו זה חברה רעה. לכן עדיף לצמוא את הקהילה איתה הוא מזדהה לגמרי.
 

או ב90 אחוז ואיתה להתקדם.

אני מבין שאתם נבהלים מהמילה "רעה".

אבל זה לא  העניין.

הדגש פה הוא על היחס- רעה-לי. רעה- לך רעה -להם.

פרדימצ היחס בדברי החפץ חיים

הלכות לשון הרע, כלל ה', סעיף ו'

ודע עוד כלל פשוט בדיני לשון הרע, שתלוי על מי מספר את הלשון הרע. יש דברים שאם מספרים על אדם אחד שבח הוא, ועל אדם אחר גנאי הוא. כגון אם יאמר על אדם שאין לו דאגות פרנסה שלומד ג' או ד' שעות ביום, זה גנאי גדול ובכלל לשון הרע. אבל אם מספר על בעל בית שטרוד בפרנסתו שלומד ג' ד' שעות ביום, זה שבח גדול. 
וגם בעניני צדקה כך הוא. שנתינה מכובדת לאדם פשוט, גנאי הוא לאדם עשיר. וגם בעניני בין אדם לחבירו, התנהגות שאדם רגיל מתנהג לעובדיו, שונה מאיך שאדם חשוב בישראל מתנהג עם פועליו ומשרתיו. הכלל הוא כדברי הרמב"ם: כל דברים שאם יתפרסם יוכל לגרום לחבירו נזק בגופו או בממונו, הרי זה לשון הרע.
ואל יטעה אותך יצר הרע לומר ש"מה ששנוא עליך לא תעשה לחברך", והרי לי לא היה מפריע שיאמרו עלי שאני לומד ג' ד' שעות ביום? כיון שטעות הוא. כי הגמרא התכוונה אם היית במדרגתו, היה דבר זה שנוא עליך, לכן אל תעשה אותו לחברך.

כמובן רשאיות לחלוק. 

מוזר שתמיד הפתיחות וה"סבלנות" הזו, נעצרת אצל כל  מיני "נאורים" בדיוק כשהיא אמורה לפנות קצת ימינה, או לכיוון מוסרי-יהודי יותר..

למתוח ביקורת על אלו שיילחמו בהכרה במוסד כזה כ"אוניברסיטה מן המנין" - בגלל רצונם לכפות את מושגיהם/"ערכיהם" על אחרים. וציינתי בציניות, את אלו שרוממות ה"חופש והסבלנות האקדמיים" על לשונם - אבל כשזה מגיע קצת "ימינה" (האוניברסיטה באריאל, למשל, שנלחמו בהכרה בה, מכל מיני "נימוקים מלומדים" - ודוגמאות נוספות לא דווקא מתחום זה), או לכיוון מוסרי-יהודי יותר (אפילו בתוך המוסדות, כמו בנות שביקשו להקצות להם מקום נפרד לריקודים במסיבה באוניברסיטה) - אז כל ה"סובלנות והחופש האקדמי" נעלמים....

להיפך - כתבתי מפורש, "בהמשך לדברייך"...  זה חידוד הבעייתיות בכך שמקשים על הרכה במוסד כזה  כ"אוניברסיטה". אדרבה, הנחתי שזה גם מה שאת חושבת.

אני אישית לומד באוניברסיטה הפתוחה (לקראת סיום). לא הלכתי לאף מפגש, אבל במבחנים אני אכן נאלץ לשמור היטב על העיניים. לחיות ככה בלימודים אינטנסיביים בכיתה - ברור שבלתי אפשרי.

90% מהשכבה שלי הלכו לבר אילן, וכל פעם מחדש הייתי מזדעזעת, הכל כ"כ לייט, ממש מעוז הלייטים.

דתיים שלא שמעו על איסור נגיעה ועושים ביחד כל מיני אירועים שרחוקים מלהיות מותאמים לרוח היהדות והכל בגבולות האוניברסיטה...

לפחות באוניברסיטה רגילה, אתה יודע למה אתה נכנס, וכבר עדיף שיהיה סתם מעורב מלתת במה להכרויות לייטים [שבעקבותיהן מופקים אותם אירועים..]

כל אחד שיהיה אמיתי עם עצמו, עם מה הוא מסוגל להתמודד.

ושיחליט בעצמו איזו מסגרת מתאימה לו.

מצד אחד, יש בעיה לחיות במסגרת פתוחה, כי זה פותח פתחים לנפילות.

מצד שני, אם חיים כל החיים במסגרת סגורה, אז בגלל המנטליות המאד שונה בין בנים לבנות,

זה גורם להרבה חוסרי הבנה בסיסיים בין בני-הזוג לאחר החתונה.

שכל אחד ימצא את האיזונים הנכונים בשבילו.

גרושין

צריך להיות מאוזנים, וכל אחד ימצא את האיזונים שלו..

ומכון לב איננו הפתרון ולא יוכל להיות הפתרון. את הלבבות יש להכשיר ובכלל לא כל אחד יכול להתמודד את ההתמודדות. יש מקרים של רופאים ורופאות דתיים ודתיות שלא עלה בידם. ורופאים ורופאות הרי נצרכים. פרופסור דוד הראל למשל היה אדם דתי עד גיל מבוגר בחיים.
לגבי אוניברסיטה פתוחה - גם לא מספיק, בדומה למכון לב, ובפרט שיש מקרים כגון אמי נטר, שעליה אמר הילברט שאקדמיה איננה בית מרחץ (למד את הסיפור).
העולם מורכב, שלא להזכיר שהמקורות שמפיהם אנו חיים מלמדים שהבינה היתרה מצויה דווקא אצל נשים (לא בהכרח מוכח מההיסטוריה של המתמטיקה או הפיסיקה אבל עדיין ראוי לאיזכור - ייתכן שאפילו אלברט איינשטיין קיבל את תורת היחסות הפרטית מרעייתו מילווה מאריץ).

אחרי שכלכלן כבר נמצא בתוך המערכת - ההמשך לאורך שנים הוא עפ"י כישוריו, לא "איפה למד" בדווקא. וכיו"ב.

ועל "40 שנה", יש גם קרב מתוך איזו רמה רוחנית אדם מתחיל אותם..  לפעמים המשמעות של זה לחיים גדולה יותר.

אז כש"אין ברירה", כל אחד יעשה את שיקוליו, יתייעץ, יראה איך הוא מכיר את עצמו.

אבל לכתחילה - שעל זה היה הנושא העיקרי - בוודאי שצריך לחתור למציאות מתוקנת, שהיא גם בעלת רמה מקצועית גבוהה.

מהנדס בוגר מכון לב לא יתקבל למשרות של בוגר הטכניון עם אותם ציונים וכן כלכלן וכן רופא.

ברור שהניסיון זה גם חשוב אבל צריך גם הכשרה של התואר, זה נותן נקודת פתיחה טובה יותר ומקפצה לעתיד.

יש גם מליארדרים בלי בגרות אז נוותר על הבגרות?

הרמה הרוחנית לא משחקת כאן תפקיד יותר מאם ללכת לנח"ל החרדי או לסיירת אגוז או אם לעבוד בחברה חרדית מקומית או בחברה בינלאומית או רב לאומית.

שיתכן שבתור "נקודת פתיחה", יותר קל להתקבל ממקומות כאלה. אם כי גם זה לא שחור-לבן, ובוודאי אחרי נסיון ראשוני במקום מסויים, מה שיקבע להמשך זו חוות-הדעת על עבודתו שם. ובוודאי זה לא כמו "לוותר על בגרות".

ב. "רמה רוחנית", אני חושב שיש השלכה להיכן לומדים (אמרתי לעיל שלדעתי מקום לימודים של כמה שנים, משמעותי יותר לא-פעם). כמובן, עדיין יש לאדם בחירה, היכן שנמצא - אבל זה שיקול לא פחות חשוב.

ומקסימום לומדת/תלמדי במקום מעורב רק אם אין שום ברירה?

דבר נוסף שצריך לתהות הוא, מה זה "אין ברירה". למה את קוראת ככה? כי כלא חד יכול להגדיר אחרת "אין ברירה", מבינה?

(פסחים קיג ע"א)

מה אתה אומר?

שאני בפתוחה, ולצערי לא ניחנתי במשמעת עצמית חזקה. לעומת זאת כן ניחנתי ביכולת למידה מהירה, וזה די חיפה על זה כל התואר. עכשיו אני לפני הסמינריוניות, ואכן לא פשוט..

במסגרת שלך תפרידי כמה שאת רוצה. אי אפשר לסדר הפרדה במקומות העבודה, בקניונים, ברחובות ובתחבורה הציבורית. אם אפשר למצוא לימודים בחברה נפרדת, בסדר גמור. אם אין אפשרות (מכל בחינה שהיא) אז אין סיבה לא ללמוד, במסגרת מעורבת. כי אלה החיים. כישלונות אפשר למצוא בכל מקום ובכל עת. לא צריך אוניברסיטה בשביל זה. גם בבית המדרש יש כישלונות זכה נעשית לו סם חיים לא זכה ההיפך.

במציאות לא כזה קל לכל אחד למצוא לימודים נפרדים, הן בקטע של בחירת המקצוע, הן בקטע של היתכנות טכנית והן בקטע של חיפוש מקום הכי מקצועי שאפשר.

למשל במקצוע שאני בחרתי, בלתי אפשרי לי, בפועל, לימודים במקום נפרד. ועבדתי על זה הרבה וניסיתי למצוא דרכים שונות כולל לימודים מקוונים - ולא הלך. אז מה לעשות לומדים במקום מעורב...

לא על חשבון האיכות, אבל אם ניתן למה לא?

אני אישית למדתי במקום נפרד, ולא, אני לא מורה, והתואר שלי הוא של אחת האוניברסיטאות, ולדעתי זאת הייתה אחת הבחירות הטובות שעשיתי.

אם אתה יכול, חפש אלטרנטיבה נפרדת ולא מעורב.

כשאין גבולות במוח, אין גבולות בשום מקום. ההפרדות התחילו כנראה בסוף ימי בית שני כשהיו כל מיני רעיונות, וכתוצאה מזה -- קבוצות שחיו חיים לא בריאים מתוך מחשבה מוטעית שזה מה שהקב"ה רוצה. כמו למשל האיסיים, שבסוף יצאה מהם הנצרות. הכל מתחיל מתוך אמונה שסקס זה דבר רע -- וסקס עושים עם אישה -- לכן נשים זה דבר רע שצריך להתרחק ממנו. במקום להבין שזה דבר טוב מאוד שהקב"ה יסד עליו את עולמו/עולמנו אלא שזה צריך להיעשות מתוך כבוד הדדי ונאמנות -- דבר שאנחנו קוראים לו חתונה. אי אפשר לכבד אנשים שהם רעים מטבע ברייתם ושעל ידי כך שנימנעה מהם ההשכלה המקובלת של אותו הדור, הן גם בורות וטיפשות ולכן מזלזלים בהן.

מרוב רצון להתרחק מנשים, שכחו דברים יותר מפורשים שהתורה מתייחסת אליהם,

הצורך [של גברים] להתרחק דווקא מגברים. אולי הם צריכים להתרחק דווקא מגברים. אבל זה פשוט לא ישים מבחינה טכנית. אז מתעלמים מזה. הבעיה לא קיימת. הבעיה כן קיימת -- אבל צריך שיהיו גדרים במוח !! בדיוק כמו שסומכים על הגדרים שבמוח בענין קשר של גברים עם גברים, כך צריך לסמוך על הגדרים שבמוח בענין קשר של גברים עם נשים. בוודאי בגיל האוניברסיטה כשהאדם כבר עמד על דעתו. מי שקורא את מגילת רות, למשל, רואה שהחיים בתקופת התנ"ך לא היו מבוססים על הפרדות. היתה תרבות, היה סדר והיו דינים. נכון שגם בתקופת התנ"ך התבצעו דברים רעים שעליהם הנביאים זועקים מרה. אבל, בעולמנו כפי שהוא היום [לא כפי שהוא יהיה באחרית הימים], אי אפשר להיפטר לגמרי מהרע. אפשר רק לצמצם אותו ע"י הנחלת גדרים במוח שיש לחנך עליהם. והדרך לעשות זאת איננה ע"י יצירת גדרים לא טבעיים שגורמים לרע להתרחב במקום להצטמצם.

אבל רק בשביל להבהיר שטות אחת שלא בטוח לי אולי אם הבנתי אותך נכון - איפה בתורה יש התייחסות לצורך של גברים להתרחק מגברים?

כי אם את מדברת על משכב זכור - אז אויש. תעשי לי טובה, לא למדת כלום כנראה. אין שום ציווי להתרחק מגברים, להיפך - לא נחשדו ישראל על הזכור. הציווי הוא מוגדר מאוד - אסור לקיים יחסים עם גבר. אבל אותו דבר יש איסור לקיים יחסים עם נידה. ועם אשת איש. ועם קרובה. וכו' וכו'... - אז תעשי טובה...

דבר אחרון - תפני בטענות אל השולחן ערוך, אל הרמב"ם ואל כל רבני דורנו. בפועל, אדם ששומר הלכה - בהחלט נשמע לדברי גדולי התורה. אני לא רוצה להגיע למצב שכל אחד פוסק מטעם עצמו, כי אז לעולם לא אוכל לדעת על מי אני יכול לסמוך ועל מי לא, אלא אם כן אכיר אותו מספיק לעומק ואתחקר אותו מספיק... אם הוא מחליט לעצמו מניין לי לדעת אם אבוא אליו לבית ואוכל אצלו, שהוא לא מכשיל אותי באכילת עוף בחלב כי הוא פסק לעצמו כרבי יוסי הגלילי למרות שאף אחד היום לא פוסק לפיו... וזה סתם דוגמא קטנה.

מי שלא נשמע לגדולי התורה ופועל לפי כליותיו - זה אומר עליו משהו, ושכל אחד יחליט אם זה מתאים לו להיות בקשר (תרתי משמע) עם אדם כזה...

פסיכולוגיה חילונית לא צריך ללמוד בכלל, לא בנפרד ולא במעורב. ב"ה, יש מקומות בהם לומדים לטפל לפי התורה של מי שברא את הנפשות.

אבל: א. לא כדאי שזה יהיה כאן. ב. רק אם יש לכם מה לחדש על מה שכבר נאמר בשרשורים שהיו:

בעקבות השירשור 'שאלה' - נוער וגיל ההתבגרות

היא צריכה טיפול נפשי - לקראת נישואין וזוגיות

ועוד דיונים קטנים:

לגבי ה"לכל החיים" - לקראת נישואין וזוגיות

אני ממליץ לך - לקראת נישואין וזוגיות

ברור שהלימודים וההדרכה למי שכבר עוסק בתחום היא שונה. חוץ מזה, "נשות מקצוע" זה בעיקר יועצות בית ספר ועובדות סוציאליות, ולא פסיכולוגיות.

גישת הפסיכיאטריה דומה לרופא שתבוא אליו עם כאבים כרוניים ברגל והוא יתן לך כדור נגד כאבים לשארית חייך.

ההתנגדות היא לגישת הפסיכיאטריה, שרואה בתרופות טיפול מלא לכל החיים, ולא אקמול.

השמחה והאופטימיות מייצרות את החומרים הכימים הנדרשים.

ולגבי הגישה - את טועה. זה נכון אולי במקרים גבוליים, דיכאון לא קליני וכדו'. יש עדויות רבות מספור שזאת הגישה.

נראה לי שהעמדה המקצועית לא כזו.

ניסיתי עכשיו להסתכל בכמה ערכים בנושאי פסיכיאטריה בויקירפואה [אנציקלופדיה רפואית, שנכתבת ע"י אנשי מקצוע], נראה שההמלצה במגוון נושאים היא שילוב טיפל נפשי ותרופתי.

יכול להיות, שבשטח הרבה פעמים זה עובד קצת אחרת. 

בהרבה דברים בעולם, מסכימים עקרונית שצריך טיפול שורשי, אבל בפועל במגבלות האמצעים, או בגלל עצלנות, מטפלים בתסמינים הבוערים.

היא בוודאי לא נועדה לעזור לפסיכולוגיה.

אפשר אולי להגיד את זה על הפסיכיאטריה המודרנית שהתחילו לתת תרופות כמו ליתיום אבל גם זה לא נכון, יש אנשים שזקוקים רק לפסיכיאטר ולא לפסיכולוג.

כמובן לפעמים צריך טיפול תרופתי כדי שיהיה עם מי לעבוד, אבל לאחר מכן אפשר לטפל. כבר ציינתי בשרשורים שהפניתי אליהם, ואציין שוב, ששמעתי עדויות על טיפולים מוצלחים רבים, גם במקרים פסיכוטיים קשים של מניה דפרסיה וסכיזופרניה.

אני מנעתי משהו ממישהו?

הרי אם נעשו אלפי עבודות מאסטר, דוקטורים ופרופסורות - ודאי שהם יותר חכמים מהרמב"ם, מהבעש"ט ואפילו מחז"ל. ואם כך - הדיון לא מתחיל.

או משהו יותר עמוק ונפשי. וגדולי הדורות בהחלט הביעו דעתם בזה.

"ניתנה רשות לרופא לרפאות". וודאי שיש דברים ששייכים לעצם עבודת המידות והנפש, שאנחנו מודרכים עליהם מדברי רבותינו. אבל זה לא אומר שכל תופעה באה משם.

כלומר: אם יתכן ששחיתות הנהגתית-מידותית תביא לדכדוך ל"ע - זה עדיין לא אומר שלא יתכן, למשל, דכדוך שבא מנסיבות "פיזיות" יותר, גם אם נסתרות - שניתן לטפל בהם באמצעים "רפואיים".

הרמב"ם עצמו מדבר על "חולאים" מסוג זה, ומציע להם טיפול שאינו עבודת המידות בדווקא (כמו טיול במקומות יפים וכד').

וגם הבעש"ט, טיפל לפעמים בדברים ע"י סגולות שהיו ידועות לו, בצירוף כחו הנפשי-האישי העצום, ולא רק ב"עבודת הנפש".

גם אני חושב שניתן ע"י "עבודה פנימית", או קוגנטיבית וכד', לעבוד על הרבה דברים. לפעמים גם לתקן דברים, מתוך מצב רגוע יותר בעזרת תרופות, כפי שהזכרת מקודם. אבל זה לא סותר אפשרות של מצבים שמתרפאים דווקא ע"י אמצעים תרופתיים שלא היו ידועים בעבר.

ואם רוצים לדבר מהנסיון - כאילו יש "שיטה" שמצליחה לרפא כמעט-הכל ללא תרופות, או לייתרן לאחר זמן לא-רב - אז בשביל זה צריך זמן רב יותר, הרבה מקרים, ולראות שגם לאחר פרק זמן הגון, לאורך זמן, אין לכך תוצאות שליליות, והשיפור יציב וכד'. כמו שעושים מחקרים לגבי כל מיני טיפולים ותועלתם/נזקם.  יש להניח שהרוב יהיו שמחים אם יוכח כך. בינתיים, אי אפשר לומר שזה המצב.

ובוודאי יש רבים, שכדורים ממש מצילים אותם. ועדיין אין כל ראיה שטיפול אחר היה מגיע לאותה תוצאה, בכל או רוב המקרים הללו.  בלי סתירה, כנ"ל, לאמון הגדול ביכולת העבודה העצמית, או המודרכת, להרבה דברים.

בהחלט מבוססת על שאיבת יסודות פסיכולוגים מהתורה.

לא רק מהתורה, ותוך שימוש בידע המודרני, אבל כן מתוך תפיסה שיש קשר בין פסיכולוגיה/פסיכיאטריה להשקפת עולם.

[הוא תלמיד של פרופסור מרדכי רוטנברג, אתה יכול לראות קצת על השיטה באתר של מכון רוטנברג].

רפואת הנפש היא תחום תורני מובהק. בכל הדורות עסקו בו, במיוחד בחז"ל ובחסידות, אבל לא רק. רק בדורות האחרונים נולדה בטעות גישה חדשה שגורסת שזה תחום ששייך לגויים.

עכשיו, ברור שלא כל רב יכול לטפל מעצם זה שהוא לומד גמרא. אבל בהחלט ניתן ללמוד את שיטות הטיפול מתוך התורה.

2) הנפש האדם היא אותה נפש האדם. אדרבה, פתח תנ"ך ותראה עד כמה התמודדויות של עם ישראל נכונות גם להיום. עד כמה חוזרים על אותן טעויות. ברור שיש ניואנסים ודגשים, אבל כשאתה לומד את הדברים משורשם - אתה יכול להתמודד עם כל ענף. יש תמיד נטייה, גם אישית וגם ציבורית לטעון שהכל חדש חדיש ומחודש, ו"אילו ר' נחמן היה מכיר אותי - ודאי הוא לא היה אומר שאין יאוש בעולם כלל". אבל זה לא נכון.

גם עסקו בפועל, אבל זה פחות העניין. ובאמת היה פחות מיסוד של מטפל ומטופל, אבל טוו עקרונות חשובים שיורדים לטיפול בשטח.

2) אכן מטפלים בOCD ובדברים מסוג זה בייעוץ תורני. אכן, זה לא "כתוב בתנ"ך". גם דיני טוחן בשבת לא כתובים בתנ"ך. יש ביהדות הרבה יותר מאשר התנ"ך. ואכן, בעקרונות שמתווים חז"ל אפשר בהחלט לטפל בהפרעות שונות. בלי פרויד ובלי אדלר.

כפי שכתבתי לדן, אכן יש צורך להוציא עדויות וראיות מסודרות, אבל אני אישית יכול להעיד, חלק מהיכרות אישית וחלק מכלי שני - על אנשים רבים שהיו שנים אצל פסיכולוגים ובעייתם לא נפתרה, או אף החמירה, ונגאלו רק כשהגיעו ליועץ תורני שעלה על שורשי הבעיה ועזר להם לפתור אותה בעז"ה.

כדי להוריד את הדיון לקרקע, הייתי מציע -

1. ש@יזהר יביא דוגמא מנושא יסודי, שגישת הפסיכולוגיה מנוגדת לתורה, ו@אריק מהדרום יסביר למה זו לא גישת הפסיכולוגיה, או שהיא לא מנוגדת לתורה.

2. שיזהר יתן דוגמא לדרך טיפול מעשית בבעיה נפשית קלינית מהתורה, ואריק יסביר למה זו לא דרך טיפול/ זה לא באמת מבוסס על התורה.

אני בהחלט יכול לראות איך טיול במקומות יפים יכול להשתלב בטיפול נפשי, כשהבעיה של האדם זה ניתוק בין הרוח לנפש, וצריך לעבוד איתו על עצם העניין של להתחבר לתענוג.

ושוב, ברור שיש מקום לאקמולים, גם בדרכי העבודה. ובהחלט יש לשמוח על קיומם, שמאפשר טיפול מהיר והסרת הסבל המיידי. אבל אי אפשר להפוך את האקמול לדרך טיפול מלאה, ואדרבה: השקפה שסוברת שזו דרך הטיפול, ונגזר על אנשים להיות באישפוז במחלקות סגורות לשארית חייהם - מקורה בתזת בני האור ובני החטא של הנצרות. היא מנוגדת לדרך היהדות שמאמינה בתיקון.

לגבי הראיות וההוכחות - לדעתי יש, אבל אני מסכים שצריך באמת לאסוף עדויות ולגבש ראיות לכדי משהו מסודר. עוררת אותי לעניין, ובעז"ה אדבר על כך בהזדמנות על הנהלת בית הספר.

עמותת חדו"ש קיבלה זה-עתה תשובה ממשרד החינוך, המשפטים והאוצר לאמור, שמינהל החינוך הממלכתי-דתי מפסיק תיקצוב ללימודים נפרדים בגיל טרום תיכון. למען הסר ספק, ולצורך משיכת עתירה שכבר קיימת בבג"ץ, התחייב ראש המינהל הממלכתי-דתי במשרד החינוך מר אברהם ליפשיץ, הידוע לכולם כפי שאומר הביטוי כ"בשר מבשרנו" בציבור הדתי-לאומי, שגם להבא לא יינתן תקציב כזה ממשרד החינוך. אבל נראה לי שזה כבר ייכנס לשרשור אחר. ערוץ 10 הספיק לדווח עוד הערב, כי עתה יזכו ילדינו לחינוך טוב יותר ופחות מפלה.

גם לפני הייתה הפרדה גם אם נאלצו להיות מעט יותר יצירתיים. ולא, אל דיברתי על תשלומי הורים, אל תדאג.

העובדה היא שככל הידוע לי הורים שרצו לימודים נפרדים והם מהווים חלק מספיק מבית הספר, הפרידו את בית הספר. ואם יש מקומות בודדים שבהם אין מספיק מורים/מקום לימוד וכו' - יסתדרו ויסדרו. בהקצנה - אפשר לאחד בתי ספר בשביל זה אפילו. בעיה של כיתות לימוד מעולם לא הייתה רק הבעיה של הלימודים הנפרדים.

כמו שהסתדרו לפני פירות, ככה יסתדרו גם אחרי זה. מה גם ששום תקנה/הבטחה, לא קיימת לעולם - ואם היום לא משלמים, עוד שנה יוכלו למצוא את האפיק הלעביר כסף לעניין הזה.

בסופו של יום לא מדובר כאן במניעה חוקית להפריד כיתות - כי זה כבר לא יהיה חוקי ויהיה פגיעה בזכויות הדת של בתי ספר שמעוניינים להפריד - בדיוק כמו שבמגזר החרדי (ואני מדבר על המתוקצב) מפרידים. 

אני לא מאמין שמישהו בארגונים שם באמת מאמין שגם אם הוא רוצה הוא מסוגל בכלל לכפות על הורים אי-הפרדה. ואם הוא מאמין ככה - אין לנו הוכחה גדולה מזאת לכפייה אנטי דתית.

אני בעד. ממש ממש

מחר?

(אני פשוט באמצע לבלוע מצב רוח נוראי עכשיו)

לדעתי כל העניין שזה בא דווקא בגיל של השידוכים זה דווקא בעייתי יותר. כי אז יש יותר יצר הרע.

אם היית נשוי זה משהו אחר..

לא חסרים מוסדות דתיים להשכלה גבוהה.

כי הם למעשה יוצרים קשר עם בנות, כשבוודאות זה לא אמור להוביל לחתונה.

ואם גרים במעונות או בדירות קרוב למוסד לימודים- יש את כל העניין של החיים ביחד מעורבים, שבתות ביחד, בילויים ביחד, קלות ראש..  
לדעתי זה יותר גרוע.
וכמו שאמרתי קודם, לנשואים יש פחות יצר הרע, כך שהוא פחות בסכנה שזה יתפתח לדברים לא טובים..

מאשר קשר שמתחיל "רק" באופן טכני, ואח"כ עלול להתגלגל למקומות לא טובים.

עדיף לא להגיע בכלל לקלות ראש, אבל מבין שתי האופציות האופציה הראשונה עדיפה.

אני בעד. ממש ממש

מחר?

(אני פשוט באמצע לבלוע מצב רוח נוראי עכשיו)

דעה שצריכה להשמע לעיתים קרובות יותר.

זה מאוד נכון שהמקום והתכנים מאוד משפיעים על הנפש, ומדגישים לה כמה היא בגלות..

אצלי לפחות. 

כל חיי למדתי במוסדות עם הפרדה ועכשיו אני מחפשת מקום ללימודים גבוהים. לצערי הרב לא מצאתי שום מקום נפרד בעיר נוחה להגעה עם מקצוע שאני רוצה בשכר לימוד אוניברסיטאי, ומאד רציתי בר אילן. כולם מסביב אמרו לי " לא יקרה שום דבר, דווקא בגלל שיש הרבה חילוניים תשמרי על הדת שלך.. ואין מה לעשות צריך להתמודד עם העולם הפתוח.." אז בתור התחלה, רציתי לראות איך זה להיות בחורה דתייה בחבר'ה של הבנים (בעיקר לא דתיים ) ואני מרגישה כל כך רע עם זה!! לא עבר זמן קצר עד שאחד בא ואמר לי "אויי איך את יפה, אם היית חילוניה הייתי מתחיל איתך.." וככה השני,והשלישי מנסה "לטפוח על השכם" כאלו בדרך אגב...ולאט לאט הם מסתכלים עליי בצורה שונה וזה יושב לי בראש ולא נותן לי ללמוד לפסיכומטרי!! אז מה יהיה בתואר?!? 

הרבה יותר לימוד עצמי, הרבה פחות אינטראקציה עם הקבוצה, וגם לא צריך פסיכומטרי.

אז כנראה שזה מתאים פחות ממה שחושבים.

כמו כן, צריך להשוות אותו לסטטיסטיקה של מקומות אחרים.

וכאלה שמסיימים בסוף לאחר הרבה (לפעמים 10) שנים.

מכיר את שני הסוגים.

חילונים מתייחסים לזה ברצינות.

והדתיים (הדוסים), כל עוד הם לא רואים אותך עם כיסוי-ראש, הם אפילו לא ישימו לב.

ריפוי בעיסוק או פיזיותרפיה.

דברים שמצריכים מגע.

בסגנון של פיזיותרפיה, הידרותרפיה וכו'...

או שעניין אותך עליו אישית ואני סתם עונה...

תלוי אם זה בשלב הרווקות או הנישואים.

וכן תלוי בסביבת הלימודים.

מצב של אישה נשואה שלומדת/עובדת במוסד מעורב דתי שונה דרסית ממצב של רווקה שלומדת בסביבה חילונית שלא מודעת לגבולות בסיסיים.

א. אפשר להחשף לסביבה מעט שונה בשלב אחר בחיים. לא הכל חייבים לעשות עד גיל 25.

(כידוע, יש עוד מאה שנה להיחשף לסביבה שונה וללמוד דברים חדשים).

ב. נכון שא"א להיות סגורים ובשלב מסוים יוצאים ומגלים ונחשפים.

עדין אני לא מקבלת את הטענה הזאת.

אדם לא צריך להביא את הפורענות על עצמו.

כל עוד אפשר ללמוד ולתפקד בסביבה שמעודדת הפרדה וגבולות- מעולה.

ברגע שזה לא מתאפשר לומדים להתמודד עם המצב החדש.

לענ"ד רוב הסיפור יושב על הצבת גבולות וכבוד הדדי.

גם לגבי החברה וגם בנוגע לתכנים הנלמדים.

אני מאוד מסכימה עם זה ואם היה לי אפשרות ללמוד את מה שאני לומדת במכללה נפרדת הייתי לומדת שם ולא באוניברסיטה (אגב אני נשואה). 

לצערי יש דבר שקוראים לו צביעות- בת יכולה לשקר לעצמה ולהגיד שזה בסדר לא לשרת את המדינה מבחינת צניעות (שירות לאומי\צבא) אבל לימודים זה בסדר (את רוב הלימודים ניתן להשיג במכללות נפרדות כמו מכון טל לא רק חינוך).

למה הרבנים לא נלחמים בזה? יש כמה שכן אבל לדעתי אם הצליחו לשווק באופן מדהים את הצבא כמקום לא צנוע(סיפורי זוועות למיניהם שחלקם שקרים שרק אלוקים יודע מי המציא אותם) גם את האוניברסיטאות אפשר. לדעתי גם אם הרבנים יצאו ( אגב אני מחכה לתורן\ית הנוכח\ית עם הדירוג איזה רב יותר גדול ממי היכון הכן צאו לדרך! ) הם כנראה די ייתקלו באדישות.

תן לי להציג לך כמה טיעונים פתטיים מכמה חברות רווקות שלומדות איתי באוניברסיטה.

1. יותר הצעות לחתונה ויותר סיכוי "שיתחילו איתי"

2. אני בחורה בוגרת 

3. זול יותר ( יש מכללות עם שכר לימוד אוניברסיטאי גם אם לא תמיד יש מלגות)

ועוד שטויות כדלהלן.

 אני חושבת שמדובר בשקר,אז נכון יש צדיקים וצדיקות ששומרים על עצמם אבל בגלל שאני נמצאת באוניברסיטה אני רואה את המציאות אצלי לפחות ואני מזדעזעת מאיך שבנות שדגלו בצניעות בכל חייהן נותנות לעצמן ככה להיסחף בשיחות עם בנים וכו'  יש כאן  שקר גס שבגלל שלא נותנים את הטון עליו כמה זה חמור המצב הוא חוסר צניעות משווע. הטענה הזאת שא"א להישאר סגורים לנצח היא נכונה אבל לא במחיר של חוסר צניעות

 אין באמת בחור\ה שיתנו לך תשובה נורמלית למה זה בסדר רוחנית (שוב העירבוביה הזאת לא עושה טוב) זה קורה בגלל שלא מדברים על זה מספיק הרבנים וגם בגלל הצורך להיפתח לעולם.

צניעות לא מוגדרת אם החברה שלך מעורבת או לא אבל בכול חברה שתשימי בנים ובנות ביחד בגיל 20+ 3-4 שנים יחד עם מעונות צמודים ותקופת בחינות אל תוך הלילה כנראה שלא משנה מה יקרה הרוב יפרצו מסגרות.

מכעיס אותי שבגלל תגובות כאלה אנשים שלא באמת יודעים מה קורה בשטח - מתחילים לחשוב דברים שגויים.

אני בחורה דוסית שלומדת באוניברסיטה. ויש לנו דרכים לשמור על הדוסיזם.
לא כולנו נסחפות לשיחות ארוכות עם בנים. לא כולנו עושות ש.ב\לומדות למבחנים עם בנים. לא כולנו גרות במעונות.

כי ב"ה יש פתרונות להכל. ואם אני מאמינה שאם כבר אני משקיעה 3-4 שנים מחיי בלימודים - אז אני רוצה לצאת עם תואר שיסתכלו עליו. לא עם תואר שאצטרך לרדוף איתו אחרי אנשים כדי שרק ישימו את קורות החיים שלי בערימה ביחד עם השאר.

כי כן - בתחומים רבים איפה שלמדת - זה מה שיבטיח לך עבודה טובה ראשונית. ובלי זה - אין לאן להמשיך.

אז ב"ה יש לנו שכל. ואנחנו יודעות איך לשמור על עצמנו. ואני יודעת שאני עושה 'הקרבה חברתית' - כי אם הייתי לומדת במכללה הייתי חברה של כולן, יוצאת לחגיגות יומולדת וכו'.

אבל אני בחרתי ללכת למקום מעורב ולשמור על עצמי. ואני לא היחידה ב"ה.

אז די להוציא שם רע לכלכך הרבה בנות.

וזה בדיוק למה כהדרכה כללית זו טעות, וצריך לגדור דברים כאלו.

לגבי טענת המקצועיות - זה נכון ולא נכון. מן הצד השני, דווקא במכללות הרבה פעמים יש הרבה יותר דגש על עבודה מעשית, סטאג' והשמה, ומגיעים הרבה יותר מוכנים לשוק העבודה. בתור אדם שכמעט סיים תואר בניהול באונ' הפתוחה, ויש לי חבר שלומד את אותו תחום בבן טחונים (הבין תחומי) אני יכול להגיד לך שאולי אני יודע להתמצא ולכתוב חומר חומר אקדמי בצורה טובה יותר, אבל הוא יצא מנהל טוב יותר בתכל'ס. וכך גם בהוראה, ועוד הרבה תחומים. אני לא מצטער על הבחירה שלי, כי הפתוחה זה מצויין לי, אבל צריך לדעת שיש גם כיוון שני.

כי בנים צריכים לשמור גם על העיניים, מלבד ענייני אינטרקציה.

גם בנות צריכות לשמור על העיניים.

הגדרים שונים לגמרי.

אני לומד באוניברסיטת בר-אילן, ואצלנו במחזור לימוד שלי.

חוץ מ-2 בנות דתיות שיש להן מישהו רציני (בע"ה בדרך לחתונה),

כל שאר הבנות הדתיות (כולל הלייטיות) עשו לעצמן חבורה,

והן פשוט לומדות עם עצמן ויושבות אחד ליד השניה כמעט כל הזמן.

בנים, גם בד"כ לומדים עם עצמם.

נכון שמי שרוצה ליפול זה אפשרי.

אבל מי שרוצה לשמור על עצמו, יכול לעשות זאת יחסית בקלות,

ולא מדובר ביצר הרע חזק מדי, כי נמצאים כמעט כל הזמן עם עוד חבר'ה דתיים (שבעצם שומרים אחד על השני).

נכון שאווירת הפנאי באוניברסיטה היא לא משהו,

אז דבר ראשון, לא הולכים לארועים שהם באווירה לא תורנית.

דבר שני, יש לא מעט שיעורים תורניים בערבים (3-5 פעמים בשבוע).

שזה באמת היה ככה יצא להיות בכמה מסיבות של בר אילן.

ולא בדיוק היה מרחק... 

הסתכל שוב בפיסקה האחרונה..

נכון, ההלכה לא הכלילה הפרדה כי בעבר המצב הזה לא היה קיים,כי מי חשב בעבר על מצב שנים ובנות ילמדו יחד? ושוב כמו שכתבתי אין לי ספק שאם תלכי לרב באופן אישי הוא יגיד לך להימנע מלימודים מעורבים בגלל-צניעות. אבל אין קשר לכשרות של האוכל לזה שהוא כופר.

וחוץ מזה שבמעט שכן התעסקו - אכן הפרידו. כמו בשומרים שהציבו בחול המועד, וכמו בתיקון הגדול שעשו במקדש.

אבל מה הקשר לבדידות

ולמה שזה יפריע

ניסיתי לשכנע מישהי שתפסיק ושהוא סתם מבלבל אותה עם שטויות, לא מקשיבה...

בעיניי הכול עניין של מינון. הבעיה מתחילה כשנוצרת תלות- כשהוא הופך לכתובת הרגשית הקבועה או מחליף קשר אנושי.

הבעיה היא בין היתר שהוא מתחנף ומרצה ולא מאתגר.

להבנתי הוא נותן עצות לא רעות בכלל לנשים, והרבה פעמים לא מתאימות בכלל לגברים.

נתתי פעם תאור של קשר חצי רעיל (לא כזה שמרעילים בכוונה, אבל כזה שלא בריא לצד הגברי שבעניין).

GPT הציע להמשיך

ג'מיני ממש צעק שזה קשר רעיל ושנכון להפסיק אותו. אבל רק לאחר עוד קצת התכתבות.

גרוק לא זוכר מה הייתה התשובה. אבל יהיה מעניין לנסות. אני אחפש אם יש לי את השאלה.

ראיתי פה ושם התייעצויות עם GPT של נשים עם שאלות נשיות (וגם ניסיתי לבדיקה) והיה ניכר ממש שהוא מוטה לכיוון הזה.

מקום אחד שהיה בו מענה לא רע לגבר: מודלים סיניים לא מצונזרים. המצונזרים עושים את מה ש"נכון" ופמיניסטי.

GPT ודומיו מעולים בצורך לקחת משהו שאדם כותב ולעשות לו שיקוף. זה נותן תועלת בערך כמו לכתוב בשביל עצמך (תרגיל ידוע לניקוי הנפש מעומסים שעובד יפה) וגם קצת כמו המנגנון המקובל באחת החסידויות לכתוב ליהודי שכבר לא איתנו.

זה שהוא יכול לשנות את דעתו תוך כדי תנועה מאות פעמים אם זה מתיישר עם דעת השואל.

אז אני לא יודע כמה נכון לשפוט אותו כמישהו עם מערכת מוטה לצד כזה או אחר...

הוא פשוט נותן עצות לא נכונות. גם אם הוא "נוטה לכיוון".

אין לה באמת אינטילגנציה רגשית ויכולת חשיבה מורכבת זה ניתוח שכלתני של מה שאתה כותב לו. מעבר לזה יש סכנה שכשפורקים רגשית לבינה המלאכותית הוא גורם לנו לפתח אליו מעין מערכת יחסים שהיא מסוכנת בקלות היא יכולה לנתק אותנו מהחברים שלנו.

אבל, נראה לי שגרוק פחות מפחדים מהשטויות האלו

נסה גם את ג'מיני.

התלבטתי אם לנסות את deepseek ובסוף וויתרתי.

לא תקין, לא בריא, לא בעד

אבל כן...

לא צריך להיות בת בשביל זה... מסוכן ביותר.

האינסופי, המפרק, הלא הגיוני, של הרווקות -

לזכור שה' נוכח שם, ולא רק כמלווה, אלא כמי ששם אותנו בתוך זה ומעביר אותנו תהליך שנבחרנו לעבור.

דבר שני, עם כל ההתרגלות להרגל, בסופו של דבר יגיע השלב שההרגל כנראה יקרוס מעצמו מרוב קושי, אז עדיף להקדים את המאוחר ולהפיל אותו באופן יזום.

לגבי האינטואיציה - זה באמת לא פשוט, אני חושב שיש שתי שאלות משלימות שיכולות לתת תשובה אינטואיטיבית יחסית בהירה - מה היית עושה לפני עשר שנים ובעוד עשר שנים אם היית נפגשת איתו אז?

אם נניח-

בגיל עשרים (בהנחה שבגיל הזה היה פשוט יותר) הייתי רוצה להתחתן איתו. ואז עולה החשש- אבל אולי זה כי לא הייתי מספיק מודעת.

ובגיל ארבעים גם הייתי רוצה להתחתן איתו כי גם אחרי כל המודעות יש התאמה טובה וכמה אפשר לבד.

אז יוצא שאת מכוסה גם מצד המודעות וגם מצד החיבור הטבעי.

על המודעות העצמית.

פחד זה רגש לגיטימי.

לא מצופה שתבטלי אותו.

השאלה היא אם את יודעת לנהל אותו? תהיי מסוגלת?

איזו מודעות, איזו רגישות, איזו תבונה.

את נשמעת אישה פשוט מקסימה!

ובאמת נשמע שבתוכך הכל, שאת יודעת הכל, וכמו הניק שלך – כאשר את פורחת מבפנים ויש לך את השלווה הזו מבפנים אז הכל ממש ממש בסדר 😊

כמו בפעמים שהקשבת פנימה כאן בכתיבה שלך והיו "הבלחות" כאלו של רוגע ושלווה ויציבות וטוב פשוט ושלם.

כמו במילים שכתבת עליו: "ככל שאני כותבת אני מבינה שהשאלה לא ממש קשורה אליו, כפרה עליו. לאיש הזה שעומד מולי". נכון שזה כאילו "קצת" מילים אבל נשמע שהן מבטאות כ"כ הרבה. ונשמע שטוב לך איתו, ואפילו טוב מאוד, כמו שכתבת "אם טוב ברמה כזו עכשיו".

אז טוב מאוד שכתבת את כל ההודעה הזו, זה ממש עושה סדר (או לפחות מתחיל לעשות) לכל מה שמתחולל בפנים, והייתי ממליצה לך פשוט להמשיך – להמשיך ולכתוב כאן או רק לעצמך וממש לפרוט דבר דבר.

לכתוב ולפרט – מה מפחיד?

ומה עוד?

מה מפחיד בלהתחתן דווקא איתו?

מה קשור דווקא בו שמפחיד אותך?

באילו פעמים את לא סומכת עליו (אם יש כאלו) ספציפית?

באילו פעמים את מפחדת לא לסמוך עליו ספציפית?

ממש להסתכל לפחד בלבן של העיניים, לא להתעלם או להדחיק אלא להיפך – לכתוב ולפרוט ולפרט את כל הפחדים. פחד פחד.

ואז גם להתחיל לענות לו. אחד אחד ולעומק.

קודם לכתוב ואז להבין, כי כאשר כותבים יש לדברים התחלה ואמצע וסוף ולא הכל נמצא לנו במוח (ובלב) בבליל בלתי נגמר של מחשבות ולופים שבאמת אי אפשר למצוא ידיים ורגליים שם...

וככל שאת כותבת את מזהה באמת קולות של פחד דווקא מההחלטה להתחתן, מעצם השינוי, מעצם הלא מוכר והלא יודע, שזה הכי הכי טבעי והגיוני שיש בעולם יקרה!

ובטח אחרי שכתבת שיש לך סיבות לפחד מעצם הנישואים ואפילו התחלת לפרט אותן: כאלה שקשורות ברקע שלך, שנוגעות באופי, ולהיכרות שלך את עצמך בלבד עד עכשיו.

ובאמת שהמוכר והחזק זה הלבד במה שסיגלת עד עכשיו כל השנים אז בטח שזה מפחיד, אפילו מפחיד נורא להניע לשינוי!

המוח שלנו מורכב מתבניות ואוהב באמת את המוכר והידוע ואל תזיזו לי את הגבינה שלי, ככה אנו מתוכנתים. וכשבאים לעשות שינוי, גם שהוא שינוי לטובה, זה מפחיד! לעיתים משתק מפחד! לכן כ"כ חשוב להקשיב לפחדים האלה, כמה שצריך, ובעיקר – לענות להם. בכנות ועד הסוף.

ואת מקסימה שכתבת שאת רגילה לפחד ולעשות. זה באמת מדהים איך שלמדת ולימדת את עצמך להתמודד עם דרכי החשיבה של המוח שמייצר לך קטסטרופות ובעצם רוצה רק לשמור עלייך משינוי בכל מחיר. ואת מתמודדת, ואת עושה, ואת לא נמנעת, ואת ממש מצליחה! אלופה שאת!

ואולי תקראי לאינטואיציה הזו שלך שדיברת עליה גם "הקול הפנימי שלי", ובעצם תחזקי את עצמך בכך שיש בתוכך נשמה, חלק אלוק ממעל ממש, אלוקות! והרבה פעמים הקול הפנימי הזה שלנו הוא הוא הביטוי של הנשמה ושל החלק אלוק ממעל שלנו. ודווקא הקשבה לקול הזה זה המפתח.

ודאי שלא אפשרי להעביר כאן על הכתב את העומק של הדברים, וודאי שיש כאן דיוקים רבים שצריך להעביר ולעבור, אבל זה באופן שטחי וכללי – להקשיב לקול הפנימי שבך.

כמובן בליווי של ההקשבה גם לפחדים, הפירוט שלהם והמענה להם דבר דבר ולעומק כאמור. ותמיד תמיד כדאי גם להתפלל על זה לקב"ה שבידו הכל, להתפלל לבהירות, ולשלווה, ולהחלטות הכי טובות ונכונות.

ואפשר גם לכתוב את כל הטוב שאת כן רואה בו, באיש הזה שעומד מולך 😊

ואיפה את כן סומכת עליו, ואיפה את כן רוצה להתחתן דווקא איתו.

וכנ"ל איפה מפחיד לך דווקא בו, איפה מפחיד שאת לא סומכת דווקא עליו?

ואז בטבלה נפרדת את יכולה לכתוב את הפחדים מעצם ההחלטה להתחתן ומעצם הנישואים, בצורה נפרדת ממנו ספציפית, וככה לראות יותר בבהירות איפה זה הפחד מעצם השינוי ואיפה זה הפחד מהבחירה דווקא בו ספציפית. זה יעשה לך עוד יותר סדר. ואת גם ממש ממש טובה בזה אז פשוט להמשיך ולפרוט לעצמך הכל 😊

ולגבי מה שכתבת בסוף של מה אם יש איפשהו שם מישהו אפילו טוב יותר וכו',

אז בדיוק כמו שכתבת, חשוב לזכור שאין באמת אף אדם אפילו אחד מושלם. לא גבר ולא אישה.

רק רק הקב"ה לבדו מושלם.

אנחנו כולנו בני אדם.

ו"אין צדיק בארץ אשר יעשה טוב ולא יחטא". אין.

כלומר לכולנו יש יתרונות, לצד חסרונות.

וכדאי לראות את האדם שמולנו כמכלול.

האם את המכלול הזה אני רוצה?

האם במכלול הזה אני בוחרת?

(והאם הוא/היא רוצים אותי ואת המכלול שאני? האם הוא/היא בוחרים בי ובמכלול שלי?)

עוד דבר מהותי מאוד מאוד הוא ה*עבודה תוך כדי תנועה* כלומר ההבנה שנישואין, זוגיות, הוא דבר של תחזוקה מתמדת והשקעת אנרגיה מתמדת. לכן שני בני זוג שמגיעים גם עם שלמות בבחירה, גם עם רצון אמיתי להיות יחד ולעבוד על כך כל הזמן, גם בוחרים אחד בשנייה כל יום מחדש ומבינים שהשקעה תמיד תמיד צריכה להיות - הסיכויים שלהם להצלחה וחיי נישואין מאושרים עולים בצורה ענקית.

ולגבי החששות והספקות:

קודם כל חשוב להפריד האם הספקות הן מ*הבחור עצמו*

או האם הספקות הם מ*ההחלטה עצמה להתחתן* ומהמעבר המפחיד והגדול מרווקות לנישואין.

אם התשובה היא המקרה הראשון - צריך להמשיך בנחת להיפגש עם הבחור ולראות האם באמת זה זה.

ורק את יכולה באמת לענות לעצמך ולהחליט מה הכי נכון עבורך

(כמובן שתמיד טוב להתייעץ כמו שאת עושה פה, אבל חשוב להבין שבסוף רק את יכולה להחליט את ההחלטה ולא אף אחד אחר).

כדי לדעת אם זה זה או בדרך להיות זה,

תוכלי לשאול את עצמך מספר שאלות:

האם את מעריכה את בן זוגך הנוכחי?

האם את רואה בו אבא טוב לילדייך?

האם כיף לך איתו בזמן הפגישות ונעים לך איתו?

איך התקשורת ביניכם?

איך מתנהלים חילוקי הדעות ביניכם?

האם את מרגישה שאת יכולה להיות את כאשר את לידו?

האם בין לבין הפגישות את מתגעגעת אליו או חושבת עליו?

האם הוא מכבד אותך?

האם יש לך חיבה אליו?

האם יש לך משיכה אליו?

אחרי שתעני לעצמך על השאלות הללו,

אפשר לעבור לרגש של הבילבול. בתוך הבילבול הזה נמצא (ואולי בעצם מסתתר) הפחד.

פחד עמוק וגדול מאוד.

פחד לטעות.

פחד לחיות חיים שלמים ללא אהבה, כזו טובה ואיכותית

פחד להיכשל בבחירת בן הזוג

זה חשוב שאחרי שתביני את עצמך תיתני גם לו מקום, לפחד.

תביני מה בדיוק מפחיד אותך?

מה התסריט הכי גרוע שיכול להיות אם כן תתחתני לבסוף עם הבחור?

מה התסריט הכי גרוע שיכול להיות אם לא תתחתנו בסוף?

מה יקרה?

ומה עוד יכול לקרות?

ואיך את תהיי?

ומה יקרה לך?

ואיך את תרגישי?

ומה זה אומר עלייך לדעתך?

ותני לעצמך להרגיש גם בגוף את התחושות שתרגישי כאשר תעבדי על המקום הזה של הפחד.

האם יש כיווץ בגוף?

איפה בדיוק? בבטן? ברגליים? בראש?

האם הגרון נחנק? יש דמעות?

אולי אין בכלל כלום?

תני לעצמך להרגיש.

תהיי שם.

אחרי שתעברי את כל השלבים האלה עם עצמך,

תוכלי להיות יותר חכמה כלפי עצמך.

תוכלי לראות יותר בבהירות דברים.

וזה תהליך, כמובן, לא תוך שניה הכל מסתדר ומתבהר.

אבל זה תהליך חיוני שחשוב לעבור עם עצמך.

חשוב גם לזכור שהפחד הוא באמת רגש טבעי.

זה באמת מפחיד.

זה באמת דבר בעל משמעות עצומה לחיים - עם מי לחלוק אותם, לנצח

ההחלטה הזו בהחלט מפחידה.

ואם נקשרים ואוהבים - גם אז הפחד הוא לעיתים בלתי נמנע

כי מה יקרה אם חלילה נאבד את זה?

גם פחד מאובדן ממשי ח"ו של האדם האהוב

וגם פחד מאובדן של הקשר שמתבטא בדמות גירושין בפועל או גירושין רגשיים וחיים ללא אהבה.

זה באמת מאוד מאוד מפחיד.

עם כל אהבה גדולה בא גם פחד גדול.

עם כל אהבה גדולה בא גם סיכון לאבד אותה

עם כל סיכוי גדול בא גם סיכון גדול

אבל אם לא מסתכנים לעולם - גם לא אוהבים עד הסוף לעולם.

את את מוכנה לוותר על אהבה שלמה ולהיות רגועה שלעולם לא תטעי ולעולם לא תיפגעי?

או שאולי את מוכנה לפחד לפעמים ולהרגיש בלבול ולא כל-יודעת לפעמים ולקחת את הסיכוי שאולי משהו יקרה - אבל מצד שני לקחת בשתי ידיים את הסיכוי לאהבה גדולה ושלמה?

זו בחירה רק שלך. ❤

דבר נוסף שעוזר לבהירות בהחלטה -

קודם כל - בדיוק כמו שכתבת בהודעתך, אנחנו יודעים שבכל אדם יש יתרונות וחסרונות.

ז"א, שכל אותן תכונות מאוד טובות שכן יש בבחור הנ"ל, בכלל לא בטוח שיהיה בהבא בתור שלו יהיו או שלא את התכונות שמהותיות לך.

לכן צריך גם את זה לקחת בחשבון.

תמיד צוחקים שאם כל גבר וכל אישה יכלו לעשות "מיקס" של כל התכונות הטובות+הפיזיות הטובה בכל מי שיצאו איתם לאורך כל השנים - הם היו מגיעים לנוסחה של גבר/אשת החלומות.

קצת מההוא,

את זה מההוא,

את זה מההיא -

ויוצא מר/גברת מושלם/ת

ובכן,

לצערנו זה לא קיים.

ולא רק שזה לא קיים,

כל ההשוואות האלה שיש לנו מקשרים קודמים,

יוצרים אצלנו מעין "תרמיל" שהולך ונהיה מאוד כבד על הגב...

בתרמיל הזה נמצאות ההשוואות.

וככל שיוצאים עם יותר מדויטים - כך התרמיל הזה גדל וגדל

ואותו בחור שכרגע נמצא איתך בקשר - נמצא איתך בקשר + עם כל התרמיל שלך וכל מי שאי פעם יצאת איתו.

הוא אפילו בלי לדעת נמצא בתחרות סמויה (או גלויה) עם כל אותם מספר הבחורים עמם יצאת בעבר.

עם כל תכונה ותכונה טובה של מי מהם,

עם כל פרט גופני של מי מהם,

עם כל כימיה, רגש של אהבה, תשוקה ומשיכה שהרגשת לכל מי מהם,

עם כל חוויה וחוויה שעברת איתם

וזה בנוסף לכל מה שאת סוחבת על עצמך עוד מינקות וילדות - וכל הדפוסים והמשפחה הגרעינית וכו' וכו' -

ו...

זה הרבה.

זה לא קל.

צריך באמת להיות כמעט מלאך ומושלם כדי להצליח לנצח בתחרות הזו.

ולעמים נראה שלתחרות הזו פשוט לא יכול להיות מנצח.

אז אם אפשר לבוא לפגישות איתו ולראות רק אותו כפי שהוא,

ורק אותך כפי שאת,

בלי כל המטענים של האחרים ובלי כל ההשוואות - 

זה יכול לעשות הרבה טוב.

אפשרות לבחון רגע את הדברים בנקיות, בלי כל ההפרעות וההסחות שיש ברקע.

ואז לשאול את עצמך אז מה כן יש בו?

במה הוא טוב?

מה את אוהבת בו?

מה את מעריכה בו?

וכן הלאה.

---

ואם הפחד והחשש הוא מ*עצם ההחלטה להינשא* ולא מהבחור עצמו-

ישנם כמה דברים שיוכלו לעזור:

1. נסי לברר בתוכך את החלק ההססן הזה.

ממה הוא מפחד בעצם?

האם הוא נתקל בעבר (אולי בילדות? אולי מודל ההורים? אולי חוויה קשה שבה הוא ראה איך נישואין מתפרקים או לא מתפרקים אבל גורמים לאדם סבל? משהו אחר?) במשהו שיכול לגרום לו לפחד ולהסס?

מה התרחיש הכי מפחיד שממנו הוא הכי מפחד?

מה קורה בתרחיש הזה?

מדוע הוא פיתח את חוסר הודאות הזה?

האם זה תרם/תורם לו באיזשהו אופן במשך השנים?

האם בעבר הוא גם היה שם? מה הוא גרם לך להרוויח/להפסיד?

מה כן עשית או לא עשית בגללו?

מה יקרה אם תקשיבי לו ולא תלכי על זה? מה תרוויחי? ומה תפסידי?

ומה יקרה אם לא תקשיבי לו, תתמלאי בחלק הבטוח שלך ותלכי עלך זה - מה תרוויחי אז? ומה תפסידי אז?

תנסי להיות רגע עם עצמך בשלמות - ממש להרפות את הגוף, לעצום עיניים, לנשום לתוכך פנימה ולהיזכר ברגע אחד בחייך שבו הרגשת ביטחון. ממש רגע שבו הביטחון עטף את כל כולך והלכת איתו בראש ובלב ופעלת לפיו.

מה את רואה שם?

מה היה שם באירוע הזה?

איך הרגשת שם?

איפה בגוף הרגשת את הביטחון הזה?

נסי להיות שם רגע ולקחת את הביטחון הזה, שהוא גם חלק ממך, ולנסות לתת לו יותר ויותר את הבמה - ממש לדמיין אותו גדל וגדל בתוכך עד שהוא ממלא את כל כולך.

מי את שאת מלאה בביטחון עצמי?

מי זאת שואלת ושואלת שהיא בטוחה?

מי את שאת לרגע נפרדת מחוסר הודאות?

2. ישנה טכניקה מוכרת לקבלת החלטות,

שבה אומרים להפוך את ההחלטה ממצב אקטיבי (אני בוחר) למצב פסיבי (בוחרים בשבילי) - ולפי זה לראות מהו באמת הרצון האמיתי יותר של האדם.

במקרה שלך,

אם אני אשאל אותך מה יקרה אם תיפרדו מחר, בן זוגך יהפך לבן זוגה של אישה אחרת - ינשא לה ויהיו להם יחד ילדים משותפים.

ז"א, אם הוא יחליט זאת מחר ויחתוך ממך וילך לאחרת -

מה תרגישי אז?

שהרווחת?

או שהפסדת?

את התשובה הזו תיקחי ותדעי את ההחלטה שלך יותר בשלמות.

3. הדבר העיקרי, ואולי היחידי יש יאמרו שיקבע האם זה יהיה זה או לא יהיה זה

זה אך ורק *את ובן זוגך* והבחירה שלכם אחד בשנייה בכל יום מחדש!

אם תבחרי להיות שם,

אם תאמיני בעצמך ובבן זוגך ובמה שיש ביניכם,

ותקחי את האמונה והבחירה והביטחון הזה יום יום שעה שעה - *זה* מה שיגרום לכם להצליח!

*זה* מה שיגרום לנישואים שלכם לעבוד לנצח,

*זה* מה שיהפוך את זה ל*זה*!

וכמה שזה חשוב לומר זאת,

כי לצערנו בדור הזה הבלבול כל כך כל כך גדול, אנשים הולדים ומסתובבים בעולם הזה פשוט מבולבלים וגם אחרי שהתחתנו, כבר לא יודעים מה ואיך והאם ומדוע

בטוחים שרק אם ימצאו את האחד הזה שעוד יותר טוב מההוא,

ואת האחת הזאת שעוד יותר מוצלחת מההיא - אז הם באמת יהיו מאושרים!

וזה פשוט לא נכון!

מה שהם באמת צריכים זה לבחור בו/בה! בשלמות!

להביט לו בעיניים ולראות בו את האחד *שלך*, כי הוא *שלך*,

להביט לו לתוך הנשמה ולראות בו את השותף לכל חייך,

ולא רק עכשיו, ולא רק באירוסין, ולא רק החתונה, ולא רק בשנה הראשונה והשנייה, ולא רק בשנה ה20, אלא כל יום מחדש!

ההבחירה הזו,

האמירה הברורה הזו,

תגרום לך כל יום לבחור בו מחדש,

להפוך את הנישואים שלכם ללא מובנים מאליהם,

להשקיע ולתת,

להקדיש זמן ומרחב זוגי לכל אורך הדרך

וזה, באמת באמת זה מה שיגרום לך לאושר נצחי ולנישואים חזקים, טובים ומטיבים ב"ה.

4. הייתי מציעה לך להקשיב יותר לגוף שלך, לרגש שלך,

ולא רק לשכל.

שהוא שם, והוא חריף וחכם וחזק - ואת זה את יודעת ואף אחד לא יקח לך.

אבל אל תתני לו להעיב על השמחה שלך ועל כל מה שיכול להיות לך טוב בחיים האלה רק כי הוא אוהב לנתח ולשאול אלף פעמים ומכל זווית על כל אירוע שקורה לו בחיים.

אני לא אומרת חלילה להתעלם ממנו,

הוא שם ויש לו תפקיד חשוב,

אבל מאז שסיים את תפקידו ובחן רציונאלית האם הבחור טוב לך או לא, מתאים לך או לא,

*שם*, תני יותר מקום לגוף ולרגש שלך.

שאלי את עצמך

מה אני מרגישה כשאני לידו?

איזה רגש עולה בי כשאני חושבת עליו?

ועלינו יחד?

ועלינו מגדלים ילדים?

ואיפה אני מרגישה בגוף שלי את כל זה?

מה החוויה הגופנית/פיזית שלי כשאני נמצאת לידו?

איזו תחושה הוא מעלה בי?

תהיי שם רגע ותשהי בתחושות האלה.

גם הגופניות וגם הרגשיות.

ותני להן רגע למלא את כל כולך.

את יכולה אפילו לתת להם שם או לדמיין אותן בצורה מסוימת עם צבע מסוים - ואז בכל פעם כשיעלו החששות - תביאי את הצורה המוחשית הזו שדמיינת לאותן החששות שיענו להן,

שיהיו שם לעשות סדר בדברים.

תני להם את המקום שלהן ואת הזמן שלהן ותרגישי אותן, ותשהי ברגש ובחוויה הגופנית הזו.

בצורה הזו, תהיי בטוחה גם שכלית, גם רגשית וגם גופנית,

ובצורה הזו תוכלי קצת להרגיע את החלק ההססן והחושש שבך כשתצטרכי.

5. לגבי החשש "מה אם יש יותר טוב?"

אז כמובן שאפשר לדעת רק את מה שיש כרגע.

ואם כרגע יש מישהו שאת אוהבת, מעריכה, טוב לך איתו,

ואת חושבת שיש כיוון ויש דרך לעבור איתו גם מכשולים וקשיים – אז הכיוון מאוד חיובי.

ואחרי כל השאלות והבירורים האלו תאמיני בעצמך שיש לך ותהיה לך את התשובה הנכונה עבורך.

ואז אחרי שמחליטים החלטה - שכמובן חשוב מאוד שתהיה בשלמות ובבהירות -

כל מה שישאר לך לעשות זה להיות שלמה איתה

שזה אומר - לשים רגע את הפחדים בצד ולחיות, ולהשקיע באופן אקטיבי כוונה ורגש ומחשבה ומאמץ לטובת הקשר, ואם וכאשר הקשר שלכם יגיע לחתונה - גם אז - לזנוח את כל ה"מה היה אילו" ולחיות בכאן ועכשיו.

ויותר חשוב - להשקיע בכאן ועכשיו.

להחיות את הכאן ועכשיו כל יום מחדש.

לכוונן את כל האנרגיות שלך - במקום לבלבול ולספקות שיכרסמו - לבנייה. לביחד שלכם. 

להחליט החלטה ברורה ש*כך החלטתי ואני עכשיו נותנת את כל כולי לנצח למען זה*-

ואז אפשר לנתב את כל הבלבולים והפחדים ולתעל אותם לצורך עשייה חיובית.

לכמה שיותר אהבה, וזמן ביחד, ונתינה, והשקעה, וחיבור, ושיחות, ואיכות.

הנישואין מעניקים לבני זוג שייכות אמיתית זו לזה.

התחתנו. אני האישה שלו. הוא האיש שלי. כמו שהילדים שלי הם שלי ואני אמא שלהם, וזו לא שאלה בכלל.

וזה הופך את הזוגיות שלנו למשהו חי וקיים, יציב ובטוח, ומתוך המקום הזה בניית הזוגיות נראית שונה לגמרי.

אז החתונה בעצם מעבירה אותנו ממוד של 'האם' למוד של 'איך'.

זו החלטה חד פעמית וגורפת (שהיא קפיצה למים בעיניים עצומות, לא משנה כמה זמן וכמה לעומק מכירים), שמעבירה את הקשר משאלת ההאם הקשר הזה טוב לשאלת האיך נגרום לקשר הזה להיות טוב.

ויש בידינו המון המון איך!

כלומר יש בידינו היכולת להגיע לטוב שלם, גדול, עצום ומקיף ב"ה.

6. ואם יש גם חשש ופחד שאומר לך: "מה אם אחרי החתונה "פתאום" פוגשים מישהו אחר"?

אז את עונה לו -

מתחתנים כאשר יש שלמות בהחלטה ורצון אמיתי לחיות יחד כל החיים.

מה יקרה אחרי החתונה?

אם תכירי מישהו אחר?

זה בכלל לא נכנס למשוואה כאשר יש שלמות, כי אם את אוהבת אותו ובחרת בו - אז בחרת *בו*. וזהו.

אז הוא שלך.

וזהו.

אין עוד אחרים.

אין.

עושים ניתוק במוח - וכל הגוף והנפש מכווננים למצב הזה ש*כבר מצאתי*

ולא למצב של *אני עדיין מחפשת*

כאשר את במצב של כבר מצאתי,

אז אפילו יהיו מיליון בחורים טובים - זה לא אמור להזיז לך - כי יש לך את בעלך שלך.

הוא שלך, ודי.

אז את לא תהיי ביחידות עם אחרים, ולא תשחנשי עם אחרים, ולא תגעי באחרים וכו' - וכך יהיה יותר קל לא "לפול" בפניהם, אם יש גבולות ברורים גם טכניים וגם נפשיים בעמדה הנפשית - זה בכלל לא אמור לקרות.

וכדי לחזק את ה"לא אמור לקרות" הזה - ממשיכים לעבוד על עצמנו ועל הזוגיות שלנו יום יום גם אחרי החתונה -

ממשיכים להשקיע אחד בשני ובעצמנו,

ממשיכים לצאת לדייטים קבועים גם כשנשואים,

ממשיכים לקחת אחד את השנייה כלא מובן מאליו בכלל,

ממשיכים לתת, להשקיע, לאהוב, להתרכז פנימה ולכוון את כל האנרגיות והאהבה לבית פנימה בכל התחומים שיש - וממילא מה שיש בחוץ בכלל לא מעניין כבר.

7. ומה עונים לחששות או פחדים שאומרים לנו שאם נתחתן הכל יהיה "דפוק"?

למשל, שלא תישמר האהבה והתשוקה שלנו?

קודם כל לענות להם את האמת - שהדבר המרכזי שיקבע האם זוגיות הכוללת נישואין תשמר -

הוא בני הזוג עצמם.

והמודעות והמאמצים שלהם עצמם.

הכל תלוי איך מתייחסים לנישואין ואיך רואים אותם.

האם ההתייחסות אליהם היא כ"מזהמים" את כל הדברים הטובים הנ"ל,

או ההאם ההתייחסות היא כמעצימים, מרחיבים ומעמיקים את כל הנ"ל.

איך אומרים? הכל תלוי בעיני המתבונן.

כל מה שנחשוב שיכול "לזהם" את הנישואין  - יכול להיכנס באותה מידה גם למערכת זוגית ללא נישואין, וגם לאדם רווק ללא כל זוגיות.

ואתן מספר דוגמאות -

קודם אכתוב את ה"חשש" (שיופיע בגרשיים) ואז את התשובה אליו:

- לדוגמא "עול הפרנסה":

עול הפרנסה יכול לדכא, לבאס, להכביד ולהעיק גם על רווק,

גם על רווקה,

גם על זוג ללא נישואין

וגם על זוג במסגרת הנישואין.

אנשים צריכים לעבוד כדי להתקיים, זו המציאות בימינו,

ויוקר המחיה שעולה וכל מה שקשור בזה לא תורם, אבל זה לא שייך לנישואין או לא נישואין,

אפשר לראות זאת אצל כל אדם באשר הוא.

-"גידול-חינוך- טיפול והשקעה בלתי פוסקת מכל היבט אפשרי בילדים":

גם כאן

אם אדם רוצה ילדים,

ולא משנה אם זה רווק או אם זו רווקה שמחליטה לקחת תרומת זרע/הורות משותפת/כל דרך אחרת - היא תצטרך להתמודד עם עול גידול הילדים.

אא"כ אדם לא רוצה ילדים כלל - ואז אמנם אין לו את "עול הילדים", אבל באותה מידה גם אין לו את "הילדים עצמם", האושר שבהם, ההמשכיות שבהם, החיים עצמם שבהם וכל היתר.

- כל מורכבות נוספת אצל הילדים כמו טמפרמנט, נכות ל"ע וכו' - כל זה רק קל יותר להתמודדות במסגרת יציבה של משפחה עם שני הורים מתפקדים, מאשר אצל אם חד הורית או אב חד הורי.

- "מערכת היחסים עם המשפחה המורחבת/סביבה- מתערבת/מעורבת/מגוננת מדי/מתעלמת/מפלה" - 

גם כאן - אם אדם רוצה להיות לבד כל חייו, ללא שום זוגיות באשר היא - אז את המשפחתולוגיה של הצד השני הוא אכןן לא יחווה.

כי בכל דרך אחרת - זוגיות ללא נישואין גם היא כוללת בתוכה משפחתולוגיה לא מעטה של הצד השני.

אז גם כאן - שוב תלוי בעיני המתבונן - מהם היתרונות ומהם החסרונות,

מה אני מרוויח/ה ומה אני מפסיד/ה ומה יותר כדאי לי.

אני מאמינה שאנשים שבוחרים בנישואין מעדיפים להרוויח את כל הטוב שבהם גם אם יצטרכו "להפסיד" ולהתמודד פעם בחודש עם חמות לא מי יודע מה...

וכמובן גם בתוך הקושי/הקשיים עצמם ללמוד להשתכלל ולמצוא כלים נכונים ומתאימים לנו גם בעת הקושי עצמו.

- "שינויים ומעברים בחיים" -

- גם כאן רוצה לומר לפחות על עצמי,

בתור אישה שעברה תוך כדי נישואים גם אובדן של אב בגיל צעיר,

גם חזרה בשאלה של בעלי,

גם דיכאון אחרי לידה,

גם משברים אחרי הלידות

גם מחלות של הורים 

ועוד הרבה דברים -

ובכולם, עם יד על הלב, המציאות שה' זיכה אותי שיהיה לי את אישי לידי - רק העלתה אותה, עשתה לי טוב, ובהרבה מובנים אפשר לומר שהצילה אותי.

מערכת הנישואין הייתה שם כדבר הטוב, המנחם, המרפא, העוזר, התומך והטוב שבחיים.

לא חלילה המפריע לכל זה.

אינני יודעת כיצד אדם לבד יכול לעבור דברים כאלה, זה נורא גם ככה, ולא מאחלת את זה לאף אחד בעולם.

והרבה אנשים, רואים את המציאות המשותפת שלהם ובני/בנות זוגם אליהם הם נשואים, כברכה גדולה.

ועם הברכה הזו הם מתמודדים עם שלל אתגרי החיים,

ששוב, גם ללא הנישואין כל אדם עובר או יעבור אי אילו משברים בחייו, כל אחד וה"שק" שלו איך שאומרים.

לא הנישואין הם אלו שגורמים לכל ה"לכלוך"/"זיהום"/"קשיים"/"משברים"- הם יכולים להיות קיימים ללא שום תלות בהם,

ואם משכילים ומתאמצים לדעת איך לשמר ולהתמודד עם הכל בצורה נכונה ובריאה - רק צומחים מזה.

- "קושי לשמר תשוקה" -

לימוד נכון של כל נושא האישות והשקעה בו -  גורמים גם לפן הזה להתעמק, להתעצם ולהתרחב עם השנים.

גם כאן - צריך להתאמץ, צריך לעבוד, צריך לשמר, צריך להשקיע, צריך לדבר, להיפתח, גם בתוך מערכת של נישואין אפשר וצריך להשקיע וללמוד עוד ועוד גם בנושא זה, ובשניים זה נותן הרבה יותר.

לכן, אם נחרוט על לוח ליבנו שני "סטיקרים" אולי הכי חשובים -

1.  בן זוג זה המשפחה שכן בוחרים - שייכות אמיתית ושורשית.

2. ההצלחה של הזוגיות לא קשורה בהכרח רק לנתוני הפתיחה/האדם, אלא להחלטה - אני שלו והוא שלי, אני אוהבת אותו, אנחנו ביחד.

ומי שיקבע אם נצליח או לא - זה רק או בעיקר אני והוא,

ההחלטה שלנו לאהוב, כל יום מחדש, גם אחרי 20 ו50 שנות נישואין,

הבחירה שלנו אחד בשנייה, כל יום מחדש, גם אחרי 20 ו50 שנות נישואין

המודעות שלנו לכך

וההשקעה שלנו בפועל לכך.

- וכמובן כמובן *ללמוד* על הנישואין

מהי המהות של הנישואין,

תמיד להיות במודעות, למידה, הקשבה, נתינה והשקעה.

ועוד דבר חשוב על אהבה בכללותה ובמהותה:

אהבה -

היא התחייבות ללא תנאים כלפי אדם לא מושלם

לאהוב זו לא רק הרגשה חזקה,

זו החלטה.

זו בחירה.

והבטחה.

מי שאיתי – בעלי/אשתי הוא/היא הכי מושלם *לי*.

וואו יצא ממש ארוך,

המון המון ברכה והצלחה יקרה

ב"ה שתראי בחוש ובמתיקות בשלווה ובבהירות את כל הטוב שיש

מאמנת טובה תעזור לך לארגן את הראש.

אישית, לא מעמיק בהלכות, שמח שלשנינו זה אתגר כי זה סימן שאוהבים ומקיימים את ההלכה כי צריך למרות הקושי ויודעים שזה זמני (מאורסים)

קיבלתי החלטה, ואני יכול לעמוד בה.

הרי בשבת לא היית מדליק חשמל בגלל רצון רגעי או דחף עז להכין משהו

בגמרא בסוף מסכת עבודה זרה מובא מקרה בנוגע ליין נסך של יהודים שיושבים עם פרוצה גויה, שהיין לא נאסר. והסיבה: שאמנם גובר על היהודים יצר העריות, אך עדיין לא מוכנים לשתות יין נסך (ולכן לא סביר שהם נתנו לגויה לגעת ביין). עיין סט:

או כמו שאמרו במקום אחר, גזל ועריות - נפשו של אדם מתאוה להן ומחמדתן.

זה לא קשה

והאם יש לכם שיעורים שאתם אוהבים לשמוע בנושא ובנושא זוגיות בכללי?

מחפש בסגנון הרב שרקי כזה רציונלי פשוט ובהיר

פשוט לו אין הרבה

סדרה יפה. עוסקת בעיקר בדייטים כפי הזכור לי אבל לא רק

מרב המוגדר חרדי, ממליצה מאוד על הרב אבנר קבאס (הרבה הומור....)

ורבנים נוספים העוסקים ומרצים בנושא. לצערי איני זוכרת את

שמותיהם, אבל שמעתי ברדיו וכן ראיתי ביוטיוב.

ישנם ביניהם כאלה שממש מפרטים מהפגישה הראשונה. באתר "הידברות". מצויינים.

אגב, באתרי השידוכים השונים ביוטיוב יש טיפים טובים מאוד

ומאמרים טובים מאוד בנושא.

בהצלחה!

"מגע הקסם" לא יודע אם אפשר להשיג אותה בחנויות אולי באינטרנט אפשר.

אם לא היה קושי זה היה נורה אדומה. כדאי שתתרגלו, זה הולך לחזור בראונדים כל חודש

ועכשיו ברצינות - אין פתרון קסם. רק אני יכול לומר שזה קשה וצריך להסתכל קדימה. לזכור שזה תחום בזמן ושיש ודאות מתי נגמר. ותכלס חזרתי על מה שארץ השוקולד אמר

לק"י

זו הערה לגבי מי שלא מרגיש קושי, שלא ייבהל שמא משהו לא בסדר בקשר.

וגם נראה לי שיש קצת הבדל בתחושות לפני החתונה ואחריה.

אולי נגיד שכשאתם הולכים

אם זה לא מציק

אז שיהיה לך חפץ אחר ביד שאתה משחק איתו

כדור כזה של התרמות דם או מפתחות

קנס של מאה שקלים, אם לא עומדים בהחלטה. אתה תעמוד בהחלטה. הכי טוב לא להיפגש. לא תהיה לך שום בעיה.

צריך להכיר טובה לה' שהפגיש ביניכם, זה ממש לא מובן מאליו, ולשמור את מה שהוא מצווה.

לזכור שלצד השני גם יש אח שלא רוצה שמישהו יגע באחותו בלי מחוייבות.

לצאת מהפרספקטיבה המצומצמת של מה אני מרגיש, להסתכל מלמעלה על העניין ולהתחבר לאמת המוסרית והתורנית שלא נוגעים לפני חתונה.

לזכור שמטרת האיסור היא לא רק סור מרע אלא גם עשה טוב - זה הזמן הכי טוב להתחבר לצד של "וארשתיך לי לעולם" ושל "אחותי כלה". לקשר הפנימי השורשי שהוא הרבה מעל הגוף והמגע. עכשיו אתם באורות הגבוהים המיוחדים שבהמשך החיים אתם תכניסו אותם לכלים, ואם עכשיו אתם מצמצמים את האורות, זה יכול להשפיע על כל העתיד שלכם.

הרגזתי אותך? מצויין.

חלילה לוותר.

קח את הכעס הזה שקפץ לך הרגע, ותחשוב מאיפה הוא מגיע.

זה פשוט לא שייך. 'נישט שייך'.

להשקיע את זה עמוק בנפש.

זה פשוט לא שייך.

בנוסף, מבחן המרשמלו.

תחזיק חזק. הגעגוע בונה את הקשר.

כ "תקופת אימון לעתיד"

ואז כשקשה לנו לשמור (גם אנחנו שומרים) אנחנו זוכרים רגע שאנחנו לא כאן בשביל הרגע.. אלא בשביל להתכונן למשהו גדול יותר שיבוא אחרי החתונה.

וגם לזכור את החומרה של זה וללמוד (כל אחד לבד) על החשיבות של זה עוזר מאוד.

כל כך יפה ונכון! תודה!

כך פסק החפץ חיים. (מצד איסור קריבה לנידה). אמנם ברמת ההתפרטות ההלכתית יש מקום לדון לגבי סוגים שונים של נגיעת חיבה, אך הגבול דק מאד. רגב זה רלוונטי גם לקשיים אחרי החתונה כשאסורים. ומחומרת העוון נלמד על שכר הנזהר ממנו.

באמת תקופת החגים זאת תקופה קשוחה לרווקים.

תקשיב ללב שלך! איפה תרגיש הכי בנוח עם מי שאתה? איפה הסביבה הכי תומכת בשבילך? הכי מכילה..

ותגיד לעצמך שאתה צריך לנצל את תקופת הרווקות כי בעז"ה זאת השנה האחרונה שאתה לבד. תהנה מהחג, תהנה מעצמך! הרבה חמלה וחיבוק עצמי! תזכיר לעצמך את כל הדברים היפים שבך ותדע שמי שתתחתן איתה פשוט תזכה.

וכמובן הרבה אמונה! להאמין שהקב"ה שם אותנו במקום הזה כי באמת זה הדבר הכי טוב בשבילנו והוא מסדר לנו את החיים הכי טובים ומדוייקים עבורנו.

איזה כיף לנו שאנחנו אנשים מאמינים!

להאמין בטוב, להאמין שמגיע לנו!

יש כאן כמה שיקולים:

1. לאיזה כיוון היא חזרה בתשובה? מה עולם הערכים שלה? האם המנטליות שלה קרובה לשלי?

2. זה שהיא הייתה בקשרים עם בחורים לפניי החזרה בתשובה זו גם שאלה. ברור שהלכתית יש כאן בעיה האם אחרי שהיא חזרה בתשובה אני צריך להתייחס לזה?

   אני אישית חושב שרק אחרי הבירור הזה יהיה ניתן לענות ואם ז מתאים לא אשלול (בתנאי שזה באמת מתאים למנטליות ולעולם הערכים שלי

ההתאמה - שתי הנקודות הללו לא יפריעו.

השאלה הזו נשאלה בפורום הזה במהלך השנים עשרות פעמים על בנים ובנות רק ברגישות יתר, בדיסקרטיות ובצנעה בלי להכניס את הבעיה שכולם מבינים לתוכן ההודעה ובניסיון לא לפגוע באף אחד מהמשתמשים.

מכל המעלות שהתורה יכלה לספר על רבקה, הדבר היחיד שהתורה כתבה הוא שהיא הייתה בתולה.

לא צריך להגזים, יש אנשים שמפריע להם להיפגש עם חוזרים בתשובה בגלל המשפחה, יש כאלה בגלל תרבות, אז הוא דייק לנושא שמפריע לו.

אם היא חזרה בתשובה לכיוון של פולחן צדיקים (וד"ל) אז התשובה היא לא. אבל אם היא פשוט החליטה לשמור מצוות - למה לא? בגלל שזה פורום דתי אני נמנע מלהשתמש בשפה גסה, אז הניסוח הכי מעודן שאני יכול לומר זה שלא משנה לי עם מי היא הייתה כל עוד היא לא החליפה בני זוג כל שני וחמישי.

ושבת גם איתה לא הייתה יוצא?

היא כנראה הייתה דוסית מדי בשבילי 😅

ושום דבר אחר, חחחחחחחח

באופן טבעי, אישה מסוג זה ואורח חיים כזה, תמצא חתן מתאים.

או אלו שנוהרות אחרי הצדיקות שמפעילות אירועי הפרשת חלה עם משפיעניות רשת - גם הן מוצאות חתנים מתאימים. ושם די בוודאות יש הרבה מאוד חוזרות בתשובה.

אך אני לא הייתי לוקח אותן

אם יש יכולת לגשר על הפערים השמיים הם הגבול. אני כן אומר שהאתגר הוא השפה שיש מנטליות שיש בה שפה מסוימת זה מאתגר לגשר בה על הפער אם הצד השני לא מכיר ונמצא שם זה אפשרי אבל מאתגר

הארה מול האפלה: חזון הנצח וייעוד האדם מול תפיסה חומרית חולפת

יש המתבוננים במשפחה ברוכת ילדים ורואים בה "דלות" או "כניעה", אך מבטם נעצר במעטפת החומרית בלבד. השאלה המהותית היא: מהי מטרת הבריאה ומהו תפקיד האדם עלי אדמות בשנותיו הספורות? אם התכלית היא נוחות רגעית ומיצוי עצמי אנוכי, הרי שדבריך "מתאימים" לך. אך אם נרכיב את משקפי התורה והמצוות, נגלה עולם אחר לגמרי.

המצווה הראשונה בתורה, "פרו ורבו ומלאו את הארץ", אינה רק ציווי ביולוגי, אלא היסוד להמשכיות האלוקית. ההשקעה במשפחה היא השקעה נצחית, המביאה להתעלות הנשמה ללא הפסק בנצחיות של הבורא. המטרה העליונה היא חיבור לבורא יתברך וגילוי אלוהות בעולם הזה התחתון. דווקא מתוך הריבוי והעמל, נבנה בניין עדי עד שמתקן את השלילה שנגרמה מחטא עץ הדעת, כפי שמבארת תורת הקבלה.

כל ילד הוא נשמה נצחית וחלק מהתוכנית להפוך את היקום למשכן לו יתברך. מי שחי בתפיסת "אכול ושתו כי מחר נמות", מחמיץ את המהות האמיתית של הקיום ובוחר בחיי שעה על פני חיי עולם. אנו לא משועבדים לערכים עבשים, אלא מחוברים למקור החיים ולחוקים שמובילים לשינוי מהותי וחיובי בנפש, עד להשגת חיים נצחיים ושונים בתכלית. כפי שנאמר: וזרח בחשך אורך ואפלתך כצהרים (ישעיהו נח). וכן: כי לא על הלחם לבדו יחיה האדם כי על כל מוצא פי יהוה יחיה האדם (דברים ח). וגם: ונגלה כבוד יהוה וראו כל בשר יחדו כי פי יהוה דבר (ישעיהו מ). האמת אינה נמדדת במטרים רבועים של מגורים, אלא בגודל השליחות ובנצחיות הנשמה.

מה הקשר בין מה שהעתקת והדבקת לנושא השרשור?

גם גרושה לא בתולה, וגם לא אלמנה. ר' עקיבא נשא את אשתו של טורנוס רופוס הרשע. לא הייתה בתולה. אם אתה כהן גדול הסיפור שונה.

אם היא "נורמלית" כפשוטו, ולא מתוסבכת, זה מצוין. היא תרים אותך ואת הבית כלפי מעלה.

המנטליות כן

אני מניחה שאם הייתי רווקה, אז התשובה שלי כרגע היתה לא. ואם זה היה עוד כמה שנים, הייתי עלולה להתפשר על כן.

אבל אין לי בעיה עם חוזר בתשובה, בכלל. הדבר היחיד שהיה מפריע לי, זה הפחד שהוא יחשוב על הקודמת (קודמות?) וישווה. לא בגלל ההתנהגות והמצב שלו אלא בגלל שאני לא רוצה להרגיש בתחרות סמויה עם מישהי. ולכן אני גם קוראת לזה להתפשר- כי זו סיטואציה שלא הייתי מוכנה להכניס את עצמי לתוכה.

הייתי ממליצה לחוזרת בתשובה לא לצאת איתך או עם כל בחור שמתכנן לשאול שאלה כזרת חסרת טאקט ופוגעת.

מרגיש לי כ"כ מתנשא להיות "הדתי השמור מבית", מדובר בנשמה שיצאה מהמקומות שהייתה בהם ובחרה בדרכי תורה, שרוצה להקים בית של קדושה.

עם כל הכבוד כאשר אלה הדברים שאתה מסתכל עליהם עוד לפני שהכרת בחורה כזאת, אז גם אם תצא עם חוזרת בתשובה לא באמת תכיר אותה כי תגיע מהמקום המתנשא והשיפוטי, שלא יהיה מפגש חוץ מהמחשבות האלה.

צריך להגיע עם הרבה אומץ והכלה לפגוש משהו שיש בו גודל, עוצמה ואנושיות.

ואחת כמה חוסר מושלמות. בטוחה שגם אתה לא בבחינת מושלם.

זאת זכות, לא פחות ולא "ברירת מחדל" או "סוג ב'." וכל הדברים האלה.

עשתה תשובה, בחרה וחיה דרכי תורה- אז מה יש להזכיר לה את החטאים שלה?

אף אחד לא מגיע עם פנקס לפגישה ומזכיר לך על מה אתה עברת ומה אתה לא שמרת.

בראש ובראשונה, הפז"ם הדתי שלה. מן הסתם, במשפחה שלכם אימא לימדה אתכם קריאת שעל המיטה, אולי שרה את "מודה אני", קראה ספרים של סופרי ילדים דתיים וכו'. השאלה היא אם חוזרת בתשובה הספיקה להכיר את התכנים הללו ותאורטית, בכוחה להעביר אותם לילדיכם המשותפים.

נקודה נוספת: כיצד ההורים שלה מתייחסים לדת, ומה תהיה מידת ההשפעה שלהם על הנכדים.

בעלות תשובה, שבחרו (בעצם, שהשם גרם להן לבחור..), הן, לענ"ד, משכמן ומעלה.

לעזוב הכל, ולהתחיל לקיים חיים שיש בהם עול. כן. עול מצוות. זה לא פשוט בכלל.

הן לא גדלו כך. האין זה אומר הרבה לזכותן?

אבל לא באנו כאן לדבר על מעלתן ומעלתם של החוזרים בתשובה, אלא:

מה חשוב לך.

אם הדברים שציינת חשובים לך, ועלולים ללוות אותך אם יווצר ביניכם קשר

רציני - אתה צריך לחשוב על זה שוב. לא לכל אחד זה מתאים.

מכל מקום, חושבת שבעלי תשובה מתאימים...זה לזו. בדרך כלל, אותה מנטליות,

אותם שלבים בחיים, אותה התמודדות.....

אלא אם כן, הדתי מאוד מכיל, עם "ראש גדול"......

אנקדוטה:

לרב אהרן שטיינמן זצק"ל, הגיע בחור חרדי כדי להתייעץ איתו על הצעה

שהוצעה לו:

בחורה חרדית ש"ירדה" מהדרך ושבה בתשובה שלמה.

על השולחן ניצב בקבוק יין. הרב שטיינמן דפק על השולחן

והוא, שהיה שיא העדינות והשלמות בין אדם לחבירו,

אמר בקול קשה: אני אוסר עליך לגעת בבקבוק הזה;

אתה כופר!......

אם אתה לא מאמין באפשרות של החזרה בתשובה,

אתה כופר!

עם כל הכבוד לכל מי שמייעץ כאן. נראה לי לחפש תשובות אצל מי שנמצא בעניין.

מכירה זוגות שאחד חזר בתשובה והכל נפלא, ויש כאלה שעוברים משבר (קוראים לזה משבר 15 השנים) ופתאום מתגעגעים להמון דברים שהיו בילדות/נערות/בית אבא.

ואז פורקים עול בצורה קטנה או

בצורה גורפת.לצערי מכירה מקרה שאישה עם 4 ילדים שחזרה בתשובה אחרי כעשור החליטה שזה לא מתאים לה ועזבה הכל.

מאוד מורכב.

אבל לא יודעת מה היחס ביניהם לבין החוזרים בתשובה שחוזרים שוב בשאלה...

מכל מקום, רוב בעלי התשובה המוכרים לי, יציבים, מאוזנים וגם....סוג של צדיקים. וגיבורים. באמת.

תלוי אולי לפני כמה זמן היא חזרה בתשובה, אם היא לא קיצונית מדי, אם היא מאוזנת כבר, בריאת

נפש.... איך הקשרים שלה עם משפחתה (כמובן שצריך להיות מודע לעובדה שסבא וסבתא הם

לא שומרי מצוות ואיך לשמור על הילדים מצד אחד ולשמור על יחסים טובים מצד שני - אבל זה

לפי דעתי, לא אקוטי. אבל שוב, זה מאוד תלוי בך: כמה אתה גמיש, רחב אופקים, יודע להכיל,

מאוזן, יכול להציב גבולות בצורה נעימה, לא היסטרי.....)

יש אגב בעלי תשובה שנכנסו ממש לעולם הדתי, כל כולם והתנתקו ממש מכל העבר ויש

כאלה שלא; שמתגעגעים לפעמים לספרים שאהבו, מוסיקה שאהבו, לבטן גב בחוף

גדול, רחב, נדיב לעומת פיסת חוף צרה, חנוקה, צפופה, חורקת זיפזיף מתחת לכפות הרגליים

הנרתעות..., וכו'. רוצים באמת להיות על טהרת הקודש, אבל לא מצליחים באמת להיות

שם. אולי זה סוג של נשמה, או מבנה נפשי, או עד כמה החילוניות השפיעה עליהם....

ועדיין, מנסים לשמור בכל כוחם, ככל שביכולתם, על המצוות, אוהבים שיעורי תורה

רוצים להשתפר במצוות שבינם לבין המקום ובינם לבין הזולת....

לא יודעת מי יותר נחשב אצל השם.... מי יכול לדעת?

אז, תלוי איזה סוג היא ותלוי.....איזה סוג אתה!

בהצלחה!