ואני לא הולך לפתוח על זה דיון עכשיו. אתה תחשוב מה שאתה רוצה ואני אחשוב מה שאני רוצה.

יכול לחפף איפה שבא לו, אז בעצם הוא לא מרגיש עצמו מחויב לכלום, זה לא משמעותי בחייו, ואז בהחלט לא ברור כל כך שהוא "דתי". אם דתי זאת הגדרה חברתית - אז חלק ניכר מאוד מהחברה לא יקרא לו דתי, ואם דתי זאת הגדרה אובייקטיבית שלא תלויה בתחושות של אנשים, גם אז, אני בספק אם אדם כזה יכול להיכנס להגדרה. אלא אם כן זה דתי של רפורמים או משהו כזה, כמובן. 

אם אדם אוכל שרימפס ונוסע בשבת לים מעורב, ובכל זאת קורא לעצמו חרדי - זה לא כל כך מעניין אותי. הוא לא חרדי. המציאות לא קוראת לו חרדי, זה אפילו לא אני (בהמשך למה שכתבת לי למעלה). 

או, אם נשתמש בביטוי היותר טוב: אדם ששומר תורה ומצוות ומרגיש מחוייב אליהן גם כשהוא נופל, מול אדם ששומר/לא שומר מה שבא לו, ולא מרגיש מחוייב לחלוטין ובמילא אין לו בעיה "ליפול" איפה שבא לו, כי מבחינתו זה לא נפילה, כי הוא בוחר מה לשמור ומה לא (ואם הוא רוצה להיות עם אשתו כל החודש, אז הוא יהיה, כי מבחינתו הוא לא מחוייב לדיני נידה. פשוט מאוד). 

ואם אתה אומר שאין לי זכות הלגדיר מישהו אחר, אז באותה דמגוגיה אני יכול להגיד לך שאין לך זכות להגיד לי מה זכותי להגדיר ומה לא.

אדם מגדיר את עצמו כדתי ואוכל שרימפס ביום כיפור בים מעורב - ואז מגיע אדם ושואל אותי אם הוא דתי כי הוא רוצוה להציע לו מישהי - אני אגיד לאותו אדם שהבחור הזה לחלוטין לא דתי. אם אני לא אגיד לו ככה אני עובר על לפני עיוור לא תיתן מכשול, ואתה יודע את זה.

לא יודע מאיפה הגעת למסקנה המטופשת ה"פלורליסטית" לפיה אני אל יכול הלגדיר זהות דתית של אדם אחר וגם לא המציאות -

זאת הטענה הכי לא יהודית ששמעתי בעשור האחרון.

ובכל מקרה, זה לא משנה - אז ה"יצור שהגדיר את עצמו כדתי לייט" וה"יצור שהגדיר אתעצמו חילוני" וחיים ביחד - בסופו של דבר, לא שונים זה מזה, ולכן לא מייצגים בשביל 99.999 אחוז מהעולם, את ההגדרה האמיתית לכל אחד מהדברים האלו.

זה מטופש שאני צריך להסביר למישהו שהגדרה חברתית היא הגדרה חברתית, אבל שיהיה.

אני ציפור. מהיוםא תה וכל שאר האנשים צריכים להתייחס אלי כציפור, ואין לך זכות שלא להתייחס אליי כציפור <צ>

שוב, דיבורים דיבורים. בפועל אתה יודע שאתה טועה, אתה יודע שאין שום מקום לא הלכתי ולא "מוסרי" שמחייב אותי לא להגדיר אדם איך שבא לי. אבל שוין.

אם אתה רוצה לקרוא לאדם כושי "אדם בעל עור לבן" מי אני שאפריע לך. תהנה עם הלוגיקה המוזרה שלך.

וחולצת בטן "צנועה" כי היא מגדירה את עצמה ככה ומי אתה שתערער על הזהות הצניעותית של מישהו - שיהיה לך בהצלחה. אני יודע בוודאות שהעולם לא עובד ככה - לא העולם היהודי ולא העולם בכלל. אבל אני לא הולך לכלות את זמני בלהסביר את זה לאנשים שלא ממש מקשיבים וגם לא ממש מתנהלים במישור הלוגי העולמי והיהודי. אז אכן הדיון נגמר כאן גם מבחינתי ו(כנראה) גם מבחינתך.

ואני לעומתך לא משתמש בדמגוגיה (כי מה קשור עכשיו האורך, לרמת הטיעונים/נכונותם/קריאת מה שהשני כותב?)

אגב - אם לכותרת פלוס 4 שורות (ההודעה האחרונה שלי) אתה קורא ארוך - ובכן, גם במישור הזה כנראה יש הבדל ניכר בין ההגדרה שלי לארוך להגדרה שלך, אבל שוין.

אולי אתה קורא מה שאני כותב ואולי לא, בכל מקרה לא ענית למה שכתבתי אפילו לא פעם אחת אלא חזרת שוב ושוב על הטענה משוללת ההיגיון שלך לפיה "אסור לי" להגדיר אדם בצורה מסויימת שהגדיר את עצמו אחרת. הסברתי פעם פעמיים ושלוש למה הטענה הזאת שטותית וילדותית - זה מספיק.

אל תקרא דברים ארוכים, זכותך - ככה לפחות הקוראים ידעו שלא היית יכול בכלל להגיב לי.

תודה רבה  

(לגבי ה"מעליב" - זה בסדר, אתה העלבת הרבה קודם, אבל שוין).

ההבדל ביני לבינך שאני מתייחס ברצינות אפילו לשטויות שאתה כותב (וכמעט כל מה שכתבת כאן היה שטויות במיץ) ואילו אתה לא התייחסת במילימטר לדברים ההגיוניים שכתבתי.

ואם אתה קורא ללוגיקה ולבקשת מקורות "שטויות" - ובכן, עם רמה כזאת אני לא מתכוון להתווכח. לגמרי.

עכשיו אחרי שהעלבנו הדדית, אפשר בהחלט להפסיק.

פורים דמוקפין קטן שמח. 

 אביטל שרנסקי ואחרות שהיו או הינן בזוגיות כזאת. מי שכתב שלחיות כדתי זה משהו שמקיף את כל חיי היומיום גם במובן הפראקטי וגם במובן הרעיוני -- צדק. בכל מקרה, זה לא יהיה קל. אבל, אם הוא, בעצם, בדרך לחיים דתיים, והקשר איתך הוא חלק מהתהליך הזה שלו, אז זה משהו אחר. אם האישה הדתייה היא הדומיננטית בזוגיות, והוא יסכים, לפחות, לבצע את הטקסים הבסיסיים כמו הקידוש בעת הסעודה בשבת, ולהימנע מחילול שבת בנוכחותך ובנוכחות הילדים, יתכן שהדבר אפשרי. כמובן שהדבר הכי קשה מבחינתו יהיה ענין טהרת המשפחה. אם יהיו לכם ילדים ממין זכר, זה יפריע מאוד שהם אינם יכולים ללכת עם אבא לבית הכנסת בשבת. ככה הילדים מרגישים רע שחבריהם באים לשם עם אבא והם באים לבדם. בצד החיובי, ההליכה לביהכ"נ עם אבא מדגישה את הקשר המשפחתי בין האב וילדיו הרבה לפני שהם מסוגלים לקרוא בסידור. אם הם באים לשם לבדם, הם מרגישים שמץ של יתמות. בעצם, גם לילדות הקטנות זה יחסר כשהן תראינה את חברותיהן הולכות מעזרת הנשים לעזרת הגברים ובחזרה, אם כי, כמובן, הרבה פחות. אם בעלך יסכים ללכת ביהכ"נ, גם הוא יעבור תקופת הסתגלות לא קלה. תהיה לו בעיה של התמצאות. הוא יתקשה לעקוב אחרי התפילה והוא לא ירגיש חלק מהקהל. כמובן, הרבה תלוי בהתנהגותם של אנשי הקהילה. עדיין תלוי כמה הוא היה מנותק מכל זה בחייו שלפני הפגישה איתך. כל זה בצד הפראקטי. אם הוא גם ספג הרבה אתיאיזם בילדותו ובנערותו, ואתיאיזם נראה לו הדבר ההגיוני, והדת, או אפילו קיומו של בורא עולם נראים לו אמונות תפלות, יהיה מאוד קשה לקיים בית דתי.

אבל, למרות כל זה, הרי 40 יום לפני יצירת הוולד נקבע שבת פלוני לפלוני... אז, אם את מרגישה קשר חזק אליו, לא יהיה נכון לוותר עליו כי אז את עלולה להיות "גרושת לב" ביחסך אל מי שתתחתני איתו וזה רע מאוד. במקרה כזה, פשוט תצטרכי להתמודד, וכאמור -- זה לא יהיה פשוט.

אנשי "המזרחי" הם שמוסרים את הנפש ממש על קיום עם ישראל. אם אתה רוצה לדבר כך, אז לך לאתרים אחרים של צדיקים בעיני עצמם. ל"מזרחי" יש הרבה מאוד זכויות.

אנשי המפלגה שלך נאלצו לעזוב אותה ולהקים את "פועלי אגודת ישראל" בגלל שחברי אגודת ישראל אילצו יהודים שומרי מצוות לעבוד בשבת ע"י כך שפיטרו את מי שלא הסכים לעבוד בשבת. מסתבר שלא רק החילונים הרשעים בהסתדרות העובדים העבריים בארץ ישראל עשו מעשים כאלה אלא אנשי אגודת ישראל עוד בגולה הדוויה בפולין שלפני השואה.

אחד מהשנים יצטרך לווותר הרבה. או שהחילוני יתחזק או שהדתייה תיחלש...קשה מדי, מבוסך מדי, מבלבל מדי מבחינת הילדים.

וחוצמזה- מחילה אבל באמת שאני לא יכולה להבין איך קשר יכול להתפתח כשהדבר הכי עמוק שקיים - האמונה, ההליכה בדרך ה', ההתחזקות בעבודת ה' וכ' וכו'- איך אם אין את זה בכלל אפשר להגיע לקשר עמוק.

חלק מהעניין של בניית משפחה, זה חינוך, טהרה, קדושה וכו'.

כשמתחתנים עם אדם שהוא לא בדת שלך, כל סולם הערכים שלו בנוי על יסודות אחרים.

לענ"ד מדובר בפועל בדת אחרת.

אמנם מבחינה נשמתית הם מ'כנסת-ישראל', אבל בפועל אין לנו הרבה במשותף.

כל סולם הערכים שלהם מושתת על יסודות אחרים משלנו.

לגבי דתים-לייט, יכול להיות שאסכים איתך,

כי לרוב אצלם, דת זה לא דבר אמיתי, אלא פולקלור.

רק בשירות הצבאי שלי ביליתי לא מעט איתם..

(חצי שנה הייתי במחלקת בני"ש, ואח"כ הייתי די לבד.)

ורק בלימודים שלי, אני פוגש אותם יום-יום..

הם נחמדים, אפילו מאד נחמדים..

אין לי בעיה לדבר איתם, ואפילו להיות ממש חבר שלהם (בתנאי שנושאי השיחה צנועים).

אבל לבנות בית - זה כבר משהו אחר..

המניעים שלהם למלחמה שונים מהותית מהמניעים שלנו.

וראינו לא פעם, שהמניעים שלהם גורמים להם לקחת את אותם כוחות,

ולעשות מעשים הפוכים מהערכים שבהם אנו מאמינים.

אנו נלחמים יחד, כי רוב רובו של הזמן האוייב שלנו משותף,

אבל המטרות הסופיות שלנו כרגע שונות בתכלית.

בע"ה כשהם יחזרו בתשובה, אז גם המטרות שלנו יתאחדו.

יש כאלה שמחוברים מעט ליהדות כפולקלור ותרבות חברתית (ולא כאמונה אמיתית באלוקים עם השגחה פרטית),

אבל אני אפילו בזה לא בטוח שמדובר ברוב.

או שאתה מתכחש למציאות או שאתה לא מבין מה פירוש המילה חילוני.

בכ"מ, תאמין לי שאני לא צריך אותך כדי להאמין לעצמי..

המניעים רק בחלקם חופפים.

הם למשל לא מאמינים בגאולה יותר גדולה.

הם לא מאמינים בא"י השלמה.

גם הימניים כיום, לא מאמינים ששכם, חברון והר-הבית - אמורים להיות שלנו ורק שלנו!

דתי אמיתי לא הולך לצבא בגלל שהמדינה מחייבת אותו,

דתי אמיתי הולך לצבא כי הוא מחוייב לזה מבחינת התורה.

(מבחינה הלכתית, מכיוון שיש כאן צד של סכנת נפשות,

 אין אפשרות הלכתית לחייב אותך ללכת לצבא, אא"כ התורה היא זאת שמחייבת אותך.)

וזה הבדל של שמיים וארץ.

אמרתי שאני לא צריך לחזור בתשובה?

אני לא מבין מה הקשר,

אתה רוצה להגיד לי שאין לך שאיפה שכל עמ"י יחזור לעבוד את אבינו שבשמיים??

אתה בטוח שאתה דתי?

בהתחלה חשבתי שאתה לא מכיר חילונים,

עכשיו אני תוהה אם אתה מכיר בכלל את הדת שלנו ואת ערכיה?

לגבי החרדים, נכון, יש לא מעט מצוות שהם לא מקיימים..

והדרך שלהם להסתכל על התורה שונה בחלק מהדברים מההסתכלות שלנו.

אני לא אכנס איתך לדיון של ההגדרה המדוייקת מה הוא דתי,

באופן כללי מדובר על אדם שמאמין בעיקרי האמונה של הרמב"ם וספר העיקרים.

ובזה אנחנו והחרדים - בפנים!

החילוניים, המסורתיים והדתיים-לייט - בחוץ!

אין לי כבר שום סיבה להגיב.

דתייה לייט שומרת שבת? החילוני הזה ישמור איתה שבת?
דתייה לייט שומרת טהרת המשפחה? החילוני הזה ישמור איתה טהרת המשפחה?
דתייה לייט שומרת כשרות? החילוני הזה ישמור איתה כשרות?
דתייה לייט מלבישה את הבן שלה עם כיפה, ציצית, שולחת אותו לבית ספר דתי, וכו'? החילוני יעשה גם את כל זה?

הדתייה לייט תחנך את הבן שלה לשמור תורה ומצוות או לא? החילוני יחנך ככה את הבן שלו?
הדתייה לייט תצום ביום כיפור? החילוני יצום יחד איתה? ואם לא - מה הילדים שלהם יראו?
 

אני יכול להמשיך עוד ועוד, אבל נסתפק בנתיים בשאלות האלו. יש לך תשובות על כולן? האם אתה רואה בית מתנהל בצורה תקינה ובריאה כאשר התשובות לשני חלקי כל שורה הן לא זהות? ובמקרה והן זהות (או כן או לא) - אזי אתה מבין שאו שלא מדובר ב"דתייה" או שלא מדובר ב"חילוני"? 

וכן, אני מכיר לא מעט זוגות "דתי וחילוניה/חילוניה ודתי" - וזה ממש לא זה. זה או שהדתי יורד, או שהחילוני עולה - אין דבר כזה שכל אחד נשאר איפה שהוא. אם החילוני ישמור שבת, יאכל רק כשר, ישמור טהרת המשפחה, ישלח את הילד לכל מוסדות החינוך הדתיים, יצום ביום כיפור וכו' וכו' - אז אתה כבר לא יכול להגדיר אותו ממש חילוני.

אם הדתייה לא תשמור שבת, לא תשמור טהרת המשפחה, לא תשמור כשרות, וכו' וכו' - אז אתה לא יכול לקרוא לה דתייה.

אם כל אחד ינסה לעשות בדיוק מה שעשה עד היום - החילוני להישאר חילוני, והדתייה להישאר דתייה - ראשית, זה לא יעבוד, כי יש דברים שזה מתנגש (אי אפשר לנגוע ולא לנגוע בשבועיים של הרחקה בטהרת המשפחה. אי אפשר להטריף את כל המטבח ולשמור אותו כשר בו זמנית. וואלה, שיעשו חצי מטבח כשר וחצי טרף. מגניב...

אתה לא מוכן להקשיב, מדברים אליך בטיעונים לוגיים פשוטים וברורים שאם אתה חולק עליהם אתה או משקר לעצמך או בעל השכלה נמוכה. הויכוח איתך הפך לעקר וחסר פואנטה - עד לרגע זה לא השבת לטענה אחת לוגית ריאלית שהצבתי כאן, רק הצבת דרישה מוזרה משהו לפיה בגלל שאתה חושב ככה, אסור לי להגדיר אדם מסויים בדרך מסויימת. אכן, יום טוב.

כאשר תהיה מוכן להודות שזה שאדם מגדיר את עצמו דתי אבל אונס, גונב, מחלל שבת בפרהסיה, אוכל חזיר ביום כיפור ובועל את אחותו נידה - לא הופך אותו לדתי - אז אולי יהיה טעם לדיון הזה (וכן, הקצנתי).

עד אז כל בר דעת בשרשור הזה מבין מי כותב מילות טעם ומי סתם מציב דרישות פלורליסטיות בלי שום היגיון.

(והנה, הודעה שלמה בלי להשתמש במילה שכתבת בכותרת).

מגיע למקומות האלה.

ויותר מזה- המקומות האלה, של אמונה ועבודת ה', כשהם משותפים לשני בני הזוג, הם מובילים את הקשר למקום אחר. מחברים לתכלית גבוהה יותר.

לא נראה לי שיש עוד מה להרחיב בעניין. (יצא חרוז )

זה באמת עניין אותי..

חבל להוסיף עוד עניין מורכב שכזה

כרגע אין לי כ"כ זמן, אבל משאירה לעמוקים שבנינו להסביר יותר בפירוט

שהכל תלוי במידת ההכלה של שני הצדדים.

אם שני הצדדים מקבלים אחד את השני כמו שצריך ומגיעים להבנות ו"עמק השווה", אין שום סיבה שלא ילך.

ברור שהרבה יותר קל כששני הצדדים באותו ראש וכו'.

לא מכיר אישית...

בקשר עם בחור חילוני ושומרת נגיעה. אז כנראה שלכתחילה זה אפשרי במידה מסויימת. בדיעבד, אפעס....

גם אם בשינוי פרטים כאלו ואחרים.

אני אישית מכיר מישהי ששיחה שהוא פרסם (לא בעלון הזה, במקום אחר מעין זה...) מבוסס עליה - והיא אף אישרה את זה. רק הפרטים טושטשו למניעת זיהוי מוחלט... (ורק בגלל שהיא הסכימה להגיד לי שזה עליה, ידעתי בוודאות את זה. אחרת סתם הייתי חושב שזה פשוט מקרה שדומה לה, כי ידוע שהעולם שלנו מורכב מתבניות שחוזרות על עצמן המון פעמים...) 

עזוב שזה התייחסות נקודתית מאד צרה... יש עוד המווון בעיות בקשר הזה. 

אבל מה רע שאחת שלא שומרת נגיעה בכל זאת תשמור פעם ב... ? וזה רע מאד אם לא. כי על כל עבירה נענשים.

לעומת זאת, אם היא תתחתן עם אדם דתי, אפילו לא הכי... מן הסתם כל אחד מהם יש לו כמה מצוות שחשובות לו.

אז נניח שהיא באה עם חמש מצוות שחשובות לה והוא בא עם חמש.. כל אחד משפיע על השני

יוצא לנו זוג שמקיים עשר מצוות.  מצויין!!    

ממש ממש תלוי מי את ומי הוא ומה הציפיות.

יהיו - דתילונים..   

כמה כאלו,

רובם הצטערו שנכנסו לקשר הזה. 

מצד שני יש כמה שהתחזקו (לא היה קל בכלל אלא קשה מאוד.) 

וב"ה חיים..

 (: 

ולא על אישיותם המשוערת של גולשי ערוץ 7?

תודה.

אני חושב שזה עניין של מידות ויכולת לראות את האדם במהות הנפשית העמוקה שלו. 

במו עיני אני רואה שזה אפשרי כי במשפחה שלי יש זוג כזה שנשוי כבר 30+ שנים עם נכדים ב"ה. במעגל המשפחתי המורחב יש עוד ודווקא מבוגרים. אצל הצעירים יש שילובים אחרים. כל מי שנתקל בהם יכול להתרשם שהם כמעט הפכים מוחלטים עוד לפני ששמים לב שיש בניהם פער דתי. אבל הם ביחד ואוהבים. אני מביט בהם מאז שאני זוכר את עצמי וזה נראה שכשהאווירה ביניהם נעימה אז הדת היא 20% מהפער וכשח"ו האווירה פחות נעימה אז הדת היא 80% מהפער. הילדים שלהם בסוף בסוף יצאו תורניים מי יותר ומי עוד יותר אחרי שראו והכירו הכל. 

גם ביני לבין אשתי יש פער דתי ואמוני (כזה שרק דוסים מבחינים בו) אבל ביומיום, בזוגיות ובחינוך הילדים אין לו משמעות. זה כל אחד לעצמו עם עצמו ואלוקיו. 

 אביטל שרנסקי ואחרות שהיו או הינן בזוגיות כזאת. מי שכתב שלחיות כדתי זה משהו שמקיף את כל חיי היומיום גם במובן הפראקטי וגם במובן הרעיוני -- צדק. בכל מקרה, זה לא יהיה קל. אבל, אם הוא, בעצם, בדרך לחיים דתיים, והקשר איתך הוא חלק מהתהליך הזה שלו, אז זה משהו אחר. אם האישה הדתייה היא הדומיננטית בזוגיות, והוא יסכים, לפחות, לבצע את הטקסים הבסיסיים כמו הקידוש בעת הסעודה בשבת, ולהימנע מחילול שבת בנוכחותך ובנוכחות הילדים, יתכן שהדבר אפשרי. כמובן שהדבר הכי קשה מבחינתו יהיה ענין טהרת המשפחה. אם יהיו לכם ילדים ממין זכר, זה יפריע מאוד שהם אינם יכולים ללכת עם אבא לבית הכנסת בשבת. ככה הילדים מרגישים רע שחבריהם באים לשם עם אבא והם באים לבדם. בצד החיובי, ההליכה לביהכ"נ עם אבא מדגישה את הקשר המשפחתי בין האב וילדיו הרבה לפני שהם מסוגלים לקרוא בסידור. אם הם באים לשם לבדם, הם מרגישים שמץ של יתמות. בעצם, גם לילדות הקטנות זה יחסר כשהן תראינה את חברותיהן הולכות מעזרת הנשים לעזרת הגברים ובחזרה, אם כי, כמובן, הרבה פחות. אם בעלך יסכים ללכת ביהכ"נ, גם הוא יעבור תקופת הסתגלות לא קלה. תהיה לו בעיה של התמצאות. הוא יתקשה לעקוב אחרי התפילה והוא לא ירגיש חלק מהקהל. כמובן, הרבה תלוי בהתנהגותם של אנשי הקהילה. עדיין תלוי כמה הוא היה מנותק מכל זה בחייו שלפני הפגישה איתך. כל זה בצד הפראקטי. אם הוא גם ספג הרבה אתיאיזם בילדותו ובנערותו, ואתיאיזם נראה לו הדבר ההגיוני, והדת, או אפילו קיומו של בורא עולם נראים לו אמונות תפלות, יהיה מאוד קשה לקיים בית דתי.

אבל, למרות כל זה, הרי 40 יום לפני יצירת הוולד נקבע שבת פלוני לפלוני... אז, אם את מרגישה קשר חזק אליו, לא יהיה נכון לוותר עליו כי אז את עלולה להיות "גרושת לב" ביחסך אל מי שתתחתני איתו וזה רע מאוד. במקרה כזה, פשוט תצטרכי להתמודד, וכאמור -- זה לא יהיה פשוט.

שולי הייתה נשואה לסא"ל משה מועלם משנהרג באסון המסוקים, שהיה חילוני. היא כמובן לא מצטערת על נישואיה אליו,הייתה שם אהבה גדולה והרבה כבוד, אבל מתוך ניסיונה היא מאוד ממליצה לא להיכנס להתמודדות הזו, שבאה לידי ביטוי בכל תחומי החיים המשותפים כשכמובן,ההתמודדות המשמעותית היא בחינוך הילדים.

המטרה של קשר בין איש לאישה - להדבק בשכינה

אין סיכוי כשכך מתחילים קשר נישואין

גם ככה יש התמודדויות אז למה להוסיף להן עוד...

קשה להתחתן עם מי שהייתה אמור להוריד אותו לבור...

תראי אני מניח לעצמי שכל־אחד נמשך ומתחבר למשהו אחר.

לכן אין טעם להביא מישהי שהיא לא את.

אין טעם לזייף התלהבות אם את לא מתלהבת.

מה בכל זאת מדליק אותי, זה נחמד כשבחורה באה עם חיוך ומביאה הרבה מעצמה, מדברת מספרת אבל האמת גם זה לא חובה. אפשר גם לשתוק קצת בוייב רגוע ונחמד. להיות בתחושה של ביטחון, לא שבאנו להרשים או משהו. כמו חברים שנפגשים לדבר לשחנ"ש ולבלות.

לנתב את הפגישה למקום שטוב לך ונחמד לך נניח הוא בייניש שוקיסט ומזמין אותך לפלאפל סעדון ולא בא לך. תגידי האמת פחות זורם לי אוכל שומני וזה אולי נלך למקום אחר. לא להיגרר למצב שהאווירה נעשית מאולצת או משהו.

מה אוניברסלית גרוע לדעתי (האובייקטיבית): לשחק בטלפון בזמן הפגישה, לא "לנכוח" בפגישה (איך להסביר את זה... כאילו את מנותקת ומשדרת שהדבר שהיית הכי רוצה זה להתחפף... אבל אם זה באמת ככה, אז עדיף כבר לשדר את זה...),

המדינה ברשות גברים והנשים מושלות בגבריהם - שריטות ליליות

1. להשקיע גם בקשר, יכול להיות בהבעת עניין בהודעות בין הפגישות, בהגעה בחלק מהדייטים לאזור שלו, בחלק מהתשלום,  הצעת רעיונות, ויכול להיות באופן אחר.

מקובל שהגבר מגיע בהתחלה אל האישה, אבל כדי שהקשר יעבוד לדעתי, צריך עבודה משותפת, תדאגי שהוא לא ירגיש שרק הוא דוחף בקשר.

2. לא לצפות שהוא יבין רמזים בהתחלה, אם משהו עולה שמפריע לך או את רוצה משהו תשתפי, אתם בונים יחד קשר, הוא עדיין לא מכיר אותך וממילא יהיה לו קשה להבין אותך ברמיזות.

3. דברים שהיית רוצה שהוא ישתף, תשתפי גם.

4. תהיי עצמך, אל תנסי ליצור תדמית שונה ממי שאת.

5. לתת תחושה טובה, חשוב שיהיה כיף.

6. טעויות יהיו לכל אדם מדי פעם, אם זה דברים לא משמעותיים תקבלי את הטעויות בהבנה ורוגע.

בהצלחה רבה

@הפי 

1. להשקיע מאיזה פגישה? על מנת עדיין לשמור על דינמיקה נכונה.

והוא לא מוגזם, ולא תובעני, ולא בשמיים. רק דבר אחד בלבד:

א ד י ב ו ת.

זה כל כך קל וכל כך נשי וכל כך מרים לגבר כשהאישה אדיבה.

אדיבות פירושה: ההפך מסנוביות. כשגבר מרגיש שאישה היא חתולה משועממת שמולה הוא צריך ללהטט בלי לקבל רמז האם היא נהנית או מתעניינת או אותנטית - זו חוויה מסרסת ומתישה שמוציאה את הנשמה.

גם ככה אתן משקיעות שמונה שעות בבחירת שמלה והתאפרות והסתרקות, תקדישו עוד חצי שעה להתכוננות איך לבוא ולהיות נעימה, נוכחת ומביאה את עצמי במפגש.

בחורה סנובית, מאופקת, לא הדדית, לא מרימה, אדישה להתלהבות גברית, מגיבה בסיוג, עונה באיחור להודעות, מבליטה ספקות ולבטים, משתעממת, חותכת מוקדם - כל הדברים האלה הם פשוט מעפנים ומוציאים את המיץ מהחשק לצאת לדייטים, והופך אנשים לשחוקים ומשועממים ומסוייגים...

סיוגים:

*זו החוויה האישית הרעה שלי מבנות משועממות ולא אדיבות שחותכות מוקדם, לא חייבים/חייבות להסכים

**הגיוני שזה משתנה פר מגזר ופר סגנון יציאה לדייטים (חרדי / דת"ל / לייטי)

***להיות אדיבה אין פירושו להיות "מחוייבת" - אפשר להיות אדיבה ועדיין לחתוך אחרי דייט ראשון

****להיות אדיבה אין פירושו להיות "מזוייפת" - לא צריך לצחוק מבדיחה לא מצחיקה ולא צריך לזייף התעניינות בסיפור לא מעניין. אדיבות היא פשוט ההפך מאטימות, היא רפלקטיביות והדדיות והנכחה עצמית.

יילחמו עם דובים

יפתחו שימורים

ויושיטו ידם למדפים הגבוהים

אתה רוצה שאמנה את הדברים שנשים עושות?

נשים מתאפרות

מול הארון שעות מתלבטות

רק דבר אחד אינן מבינות

כך או כך הן מספיק חמודות.

"לא התאפרתי כי אני מרגישה בנוח איתך".

כי אני דווקא לאחרונה חשבתי על משפט שמישהו אמר פה פעם, שהלוואי שנרצה תמיד להראות במיטבנו מול הבני זוג.

ויש סיפור על צדיק אחד שלפני שנכנס לבית לאשתו היה מסתכל במראה ומסתדר.

בלי איפור...

האיפור זה תוספת נחמדה להתייפות עוד יותר

גם תכשיטים זה תוספת..

אפשר להראות במיטבנו גם בלי תכשיטים

אני חושבת שהבסיס זה להיות נקיה ורעננה עם בגדים נקיים

וחיוך

יותר מזה זה תוספת

זה אני חושבת מול אנשים זרים אבל בבית כן להשקיע יותר. למה להישאר עם הבסיס?

לא סתם עזרא תיקן שימכרו בכול עיירה תמרוקים ותכשיטים. 

אישה אוהבת להתקשט ולהשקיע בנראות וכל הכוחות האלה נועדו בעיקר לבית וחבל שמשקיעים יותר ביציאה מהבית.

אולי אנחנו לא מדברות על אותו דבר...

ביום יום קשה להשקיע

ולכן חשוב לזכור שהבסיס הוא מהמם

ולא צריך להתאמץ כדי להיות רעננה ויפה לבעלך

מידי פעם אפשר גם להתקשט ולהוסיף

אבל כן לזכור שגם כשאין כוח להשקיע

עדיין יש דרך קלה לקבל את בעלך מהממת

וזה פשוט להתקלח ולהתלבש יפה ולחייך

להיות נקייה זה משהו בסיסי שמצופה מכל אחד גם אם הוא לא אישה\בעלי.

אבל אני כן מבינה שלא תמיד יש כוחות להשקיע וזה בסדר גמור!(:

 ויש נקייה ורעננה ומחייכת 😉

דווקא זה יכול להיות נחמד מהצד האומנותי שבזה (יש לי תפישה קצת אחרת ביחש ליופי אני חושב)

חושבני שיש משהו גם בזה וגם בזה

אני לא מתחברת לאיפור כבד...

וכל אחד ומה שהוא מתחבר

לוקחת כמה דברים לתשומת ליבי..

זה מעניין..אבל זה באמת ככה?

אני מרגישה שבנות יודעות יותר להציף קשיים ופערים ובנים יודעים יותר לטאטא ולהסתכל בעיקר.

לחייך × מיליון.. גברים אוהבים שאישה מתנהגת באצילות חיוך לא להיות מנחוסית/ קרה

הכרת תודה : על הכל .. על הזמן על הידיעה אפילו על המים / מיץ/ התעניינות / חוכמה  ( אבל שזה יהיה אמיתי לא סתם להגיד תודה)

להקשיב לו באמת.. ( לדבר על רצונות שלו / פחות רגשות לא מרגישים בנוח כמונו)

להיות באנרגיה נשית תשאירי לו את הזכרי

גם אם הוא לא מתאים .  תהיי דבש

קארמה is a...

זהו  כל השאר מלמעלה

הסבבים הללו מלמדות על האמונה שלך שיהיה טוב בהמשך,

מאחל שתזכי לטוב הזה במהרה ויתמלאו כל משאלות ליבך לטובה ויהיו לך כל הכוחות הדרושים לתהליכים הלא פשוטים והמוערכים הללו

אין לנו בתורה סיפור שמתאר את האמונה בהמתנה במציאת הזיווג.
כי באותה תקופה הכל התנהל אחרת וזה לא ממש היה קיים.
אבל יש ויש תיאורים של ציפיות קשות, שאנחנו יכולים ממש ללמוד מהם, לצפיות שלנו
אברהם ושרה ציפו תשעים שנה לילד, וה' מעולם לא שכח אותם. תמיד כשאברהם מתפלל לילד, ה' אומר לו שלא ידאג, אבל עוד לא הגיע הזמן.
גם על יצחק נאמר "ויעתר יצחק לה' לנוכח אשתו כי עקרה היא, ויעתר לו ה'". מה, פתאום אחרי עשרים שנה, הוא החליט להתפלל? ברור ש'ויעתר' זה על כל התפילות בכל העשרים שנה, וה' היה שם תמיד.
אפשר לדמיין את יוסף בבור אחרי שהאחים מכרו אותו וגם במצרים הוא יורד לשפל תחתית, בחודש הראשון הוא עוד יכל לחשוב, מה ה' רוצה ללמד אותי? מה זה מצמיח אותי? אבל כשעובר עוד חודש ועוד חודש, שתים עשרה שנה בבור! איך אפשר להחזיק את האמונה שה' לא 'שכח' אותו? אבל יוסף, גם במקום הכי שפל שיכול להיות, חדור באמונה בלתי מעורערת, ועונה לפרעה "בלעדי, א-להים יענה את שלום פרעה", ולאחים הוא עונה "א-להים חשבה לטובה".
ה' תמיד איתנו ולעולם לא שוכח!


 

זוגיות. נדמה לי מלפני ימים מספר.

ככל שאנו חיים יותר את עצמנו. אמיתיים וכנים יותר ומודעים יותר -

כך קל יותר, אני חושבת.

והעיקר, לענ"ד: היכול לנהל תקשורת פתוחה וכנה. לא לברוח

אפילו לא לגמרא, במקום לדבר, להקשיב.

ספרים מצויינים. וגם לרב סבתו סדרה של שיעורים.

וגם הספר של הרב מרדכי שטנברג על זוגיות חובה לדעתי.

תשמח ברצון ותשמור עליו..

א. קישור לשרשור שפתחתי פעם שאולי רלוונטי

האם הגעתם מוכנים לקשר הראשון בחייכם? - לקראת נישואין וזוגיות

ב. בעיני צריך לחלק את ההכנות לכמה מישורים.

יש את המישור הרוחני - שכולל בתוכו את ההכנה הנפשית, עבודת המידות וכו', אבל גם דברים פרקטיים שצריך לדעת כדי לנהל בית.

יש את המישור המעשי - שכולל בתוכו גם דברים מחשבתיים* וגם דברים מעשיים - מה יהיה המקום שלך בבית? מתכנן לקחת חלק בנקיונות\בישולים\קניות\נהיגה - אולי כדאי להתחיל לרכוש בזה מיומנויות.

*מחשבתיים:

איך אני הולך לפרנס את הבית והמשפחה?

מה אני עושה עם הכסף שיש לי עכשיו - בהנחה שאני בונה עליו לטווח ארוך?

ג. אל תזלזל בשלב שאתה נמצא בו - לבנות את עצמך, להכיר את עצמך, להתמודד עם עצמך - הוא חשוב, כדי שתוכל לעשות זאת עם אחרים ומול אחרים.

הערה:

כתבו פה פעמיים על עניין הפרנסה.

עד כמה זה משמעותי אם אני בחור ישיבה שכרגע לא הולך להתעסק בכסף רציני בשנים הקרובות, וכנראה יהיה אברך לפחות בהתחלה.

זה חשוב להתחיל לבנות את זה עכשיו? אצלינו הרבה מחכים עם זה עד שיוצאים לשוק העבודה אחרי כמה שנים...

שבו אתה מתחייב לזון את אשתך, אמנם אשתך יכולה למחול לך על זה אבל עקרונית היא יכולה להחליט גם להפסיק למחול יום אחד ואתה תתחייב לצאת לעבוד.

כאשר אדם רווק אין לו ריחיים על צווארו והרבה יותר קל ללמוד בשקט לימודים עיוניים, אומר לך כסטודנט עם 5 ילדים וכסטודנט רווק לשעבר, עם 5 ילדים זה הרבה יותר קשה, גם ללמוד תורה הרבה יותר קשה עם 5 ילדים.

גם בצבא, ישנן מורכבויות רבות כנשוי שאין לרווק, בכתובה אתה לא מתחייב רק לזון את אשתך, באופן כללי הרבה דברים נעשים דווקא יותר מורכבים כשמתחתנים ולא להפך.

אמנם אפשר להתפרנס גם בלי לימודים עיוניים, אפשר להיות נהג משאית או מתווך נדל"ן או שוחט או מאבטח במקומות מסויימים לבוגרי סיירות, ולעשות משכורות יפות מאוד.

אתה רוצה להיות אברך, אני מניח שהשאיפה להיות גדול בתורה וללמוד לרבנות או לדיינות יום אחד ולא להשאר אברך לנצח שזה אידאל יפה אבל אתה צריך להבין שעם הזמן ועם הנישואין ועם הילדים שיהיו בריאים אתה סוגר על האפשרויות של העתיד שלך.

אני לא הולך להתחיל לשכנע אותך מה עדיף רשב"י או רבי ישמעל לא נכנס למחלוקת, כי בסוף אתה כנראה צפוי להקשיב לרבנים שלך ולא לי אבל אעיר כמה נקודות בעניין זה.

1. נקודות החוזק נכון להיום של ישראל ביחס לאויביה הן שיש לישראל הרבה מאוד אנשים טכנולוגיים, ללמוד חדו"א, ליניארית והתמרות לפלס זה חשוב מאוד לעם ישראל כדי שננצח במלחמות.

2. גדול הנהנה מיגיע כפיו מירא שמים.

3. על פי החתם סופר העיסוק במצוות ישוב הארץ (קרי להתפרנס ממקצוע בארץ ישראל) שקול למצוות תפילין.

4. ללמוד מדעים מדויקים לפי הרמבם זה חלק ממצוות אהבת ה'.

5. על פי הגר"א חייבים ללמוד 7 החוכמות כדי להבין מה שהתורה אומרת.

זה לגבי האידאלים כשלעצמם בלימוד מקצוע עיוני ופרנסה בארץ הקודש, לגבי הכתובה כאמור מה שאתה מתחייב זה המינימום הנדרש ממך כבעל וכאבא, לא המקסימום, בפועל מה שידרש ממך כדי להקים בית יהיה הרבה יותר כדי שהבית יתפקד אבל פרנסה לבית זה די תנאי הסף הבסיסי על פי היהדות, זה שאשתך יכולה למחול לך בינתיים כשאתה אברך וסטודנט ומתמחה, זה בסדר אבל היא יכולה להחליט גם לא.

ותאר לעצמך אחרי 10 שנות אברכות נניח יש לך 4 ילדים ואשה ושכירות ופעוטונים פרטיים וכמובן רכב גדול, מה עושים? תלך לעבוד בסופר? תעשה השלמת הכנסה כמשגיח כשרות? אפשר.

בפועל אני מקווה שהבית שלך לא יתפרק במצב הלחץ הזה כי גירושים עולים הרבה כסף וגם יש מזונות וכתובה ופתאום אין המשכורת של האשה ואתה צריך לשכור דירה לבד, הרבה גרושים מתפרקים כלכלית לפחות בהתחלה 

השנים הראשונות בישיבה הם הכי חשובות כדי שיהיה בסיס של תורה לכל השנים.

השאלה זה

 1. אם שווה לי לוותר על חלק מהם עכשיו כדי להתחיל ללמוד מקצוע

2. או אולי בכלל לדחות את הרצון לחתונה לעוד הרבה שנים אחרי לימוד ותורה ומקצוע

3. או (כמו שבעיקר עושים אצלינו), כן נשארים בשיבה כמה שנים ומתאברכים ואחרי כמה שנים משלבים לימוד מקצוע.

כי בסוף אני צריך לוותר על משהו, השאלה זה מה הכי חשוב, ובזה אני לא בטוח. יכול להיות שבאמת תגידו: חכה אל תתחתן עדיין תכין את עצמך כמה שנים טובות יענו 24 כזה, (וגם אז לא בטוח שאני יסיים מקצוע).

אני אישית גם לא מתכנן להיות ר"מ או מו"צ או משהו כזה אבל אני מבין את החשיבות של הזמן ולכן בנושא הזה אני מאוד מתלבט...

אלפי הלומדים בישיבות ההסדר, כ 2500-2800 בכל שנתון, כפול 5 שנים של המסלול - כ 12,000 סך תלמידים בשלבים השונים בישיבות ההסדר - יכולים להעיד שיוצאים לחיים עם בסיס מצויין של תורה, ידע, יכולת לימוד וכו'

מי שלא נשאר בישיבה, יוצא לחיים בגיל 23-24, גיל מצויין להתחיל רכישת מקצוע לחיים וגם להתחתן    

אבל זה עדיין נראלי מוזר שההכוונה להתחתן היא בסביבות גיל 24 והלאה ואז כל ההכנות נסובות סביב זה.

הרי אם אני בן 19 ומתכוון להתחתן בשנתיים הקרובות (נגיד בסוף המסלול הצבאי בהסדר- 21 כזה), אין שום סיבה להימנע מזה אם לא התחלתי ללמוד מקצוע,

כי בסוף השנים שעוברות, לדעתי יותר חשובות בהקשר של בסיס זוגי לחיים ושווה להסתבך קצת עם לימוד מקצוע, וגם בלימוד תורה שברור לי שיותר חשוב לחיים מאשר לימוד מקצוע בשנים הראשונות.

אא"כ אתה אומר לי שיש סיבה אמיתית לזה שמעכבים עם חתונה ואז אין הכי נמי הכל בא אחרי זה.

יש דברים שקשורים ללימודי מקצוע שאפשר להתחיל איתם כבר עכשיו. לדוגמה:

א. האם יש לך כבר תעודת בגרות? אם חסר לך בגרויות, אולי להשלים עכשיו.

ב. האם נבחנת בפסיכומטרי? אז בבין הזמנים עכשיו, לא לדחות.

ג. האם המקצוע שמעניין אותך הוא תורני? האם אפשר לעשות מסלול מיוחד לבינשים נניח לתעודת הוראה?

מעבר לזה - בעיני נכון לנסות לייצר הכנסה כבר עכשיו.

האם מותר לך לפתוח עסק עצמאי? נגיד ללמד ילדים קריאה בתורה לבר מצווה. עבודה בבין הזמנים. שטיפת בית כנסת פעם בשבוע. וכו'.

חלק מהכסף הזה ללמוד איך להשקיע - כעצמאי בקרן השתלמות. וגם הפרשה לפנסיה. 

ככל שמתחילים בגיל מוקדם יותר, זה נהיה משמעותי בהמשך.

מי שיחכה עם הכנסה (חוקית ומסודרת) לאחרי הסדר+אברכות+לימודים מקצוע -

למיטב הבנתי, יש לזה השלכות מאוד גדולות על הפנסיה שלו.

מה שאני מנסה להגיד, זה שאתה צריך להסתכל קדימה - לא על 3-4 שנים הבאות, אלא 30-40 שנה ויותר.

איזה סגנון חיים אתה מצפה?

איך תממן את זה?

איך ואיפה תראה המשפחה שלך?

נישואין זה לעבור למגרש של הגדולים, וזה דורש לחשוב בראש שונה ממה שיש בשלב הקודם.

באופן אישי, תמיד רציתי לדעת שלמי שאני יוצאת איתו יש תוכנית. שהוא חשב על הדברים - גם אם התוכנית כוללת עשור בישיבה מעבר להסדר, אם יש לו תוכנית איך הוא מתכוון לממן את זה ומבין את ההשלכות לטווח הארוך - סבבה.

אם הוא אומר לי, אה, כולם מסתדרים, נזרום - לא בשבילי.

שגם בעייני היא הקריטית בעניין ההתפתחות האישית של כל אדם - העול והאחריות המוטלים עליך כאשר אתה כבר בעל משפחה עם ילדים.  

להתחתן בגיל מאוד צעיר זה לא העניין שעשוי להשפיע. אפשר לחיות כזוג צעיר באופן מאוד מצומצם, מאוד חסכוני, ובמקביל ללמוד ולהשקיע הרבה בכל דבר שקשור להתפתחות אישית. הן תורנית, הן מקצועית, גם בתחביבים.  

כל עוד אין ילדים, אין הרבה הבדל מהיותך רווק.  נכון שצריך להחזיק בית - אבל ההוצאות על קיום  בתנאים צנועים ומינימליים לזוג צעיר ללא ילדים הם באמת דבר שכל זוג יכול לקחת על עצמו.  

גרים באיזו יחידת דיור של חדר אחד, אפילו למשך שנתיים ושלוש ראשונות.  

הבעיה, הקושי, ההתמודדות עם מעמסת החיים האמיתיים, הריחיים על הצוואר בלשונו של מי שהגיב לך לעיל, @אריק מהדרום, זה כאשר אתם, כזוג, כבר הורים לילדים.  

בגלל אורח החיים, ההשקפה הדתית, אני מניח שלא תרצה לדחות את הרחבת המשפחה למשך כמה שנים אחרי הנישואים.  וכאן הקונפליקט המרכזי בנישואים בגיל מאוד צעיר לפני שרכשת השכלה ומקצוע ויכולת להתפרנס בצורה ראויה לכל החיים שלפניך.   פרנסה ומקצוע שיהיה אהוב עליך.  לא משהו שנכפה עליך בגלל שאתה גבר אבא לילדים וחייב בכל מחיר להביא פת לחם הביתה.  

אני לא חושב שזו בחירה טובה עבור רוב בני האדם.

כמה מה שאני כותב ישפיע עליך? ברמת העיקרון זה משתנה הרבה מאדם לאדם ומישיבה לישיבה.

תתייעץ עם אדם שמכיר אותך ורוצה בטובתך, זה יהיה יותר טוב מלהייעץ איתי.

אני באתי לפה בעיקר כי לשמוע דעות מגוונות.

בעז"ה הכל יהיה גם עם התייעצות רצינית,

בסוף זה ההחלטות הכי גדולות שאני אעשה בחיים (נראלי).

אשריך!

למה אתה חושב שזה לא בחירה טובה? מענייין אותי.

אני לא סבור בכלל שנדרש חינוך מסגרות קודש בלבד שבחורים נשלחים אליהם אחרי הישיבה התיכונית.

אני נגד הערצה לתלמידי חכמים ולבני אדם באופן כללי.

אני חושב שחלק גדול מעולם הישיבות של היום נשען על סיבה פוליטית.

אני חושב שמפעל הישיבות אחראי לנשירה של עשרות אחוזים מבוגרי הציונות הדתית.

אני חושב שהמודל של תיבת נח נכשל.

אני אומר את זה שנים בקבוצות ווצאפ אבל כל זה איננו קשור לענייני לנ"ו, זו דעתי האישית בקצרה אם תרצה אפשר להמשיך בפורום אחר.

כל אחד בציבור הדתי מאוד מעריך את הלימוד ואת החשיבות של בניית בסיס רוחני ותורני חזק לפני הקמת בית ומשפחה. אבל אי אפשר להתעלם מהאחריות המעשית שמוטלת על כתפי הגבר היהודי.

בסופו של יום, על פי ההלכה והכתובה, האחריות לרווחה הכלכלית של הבית היא עליך – 'ואנא אפרנס'. זו לא רק חובה טכנית, זו המדרגה המוסרית של להיות 'בעל' שדואג לאשתו ולילדיו בכבוד.

צריך לומר ביושר: המודל שבו חברה שלמה נשארת בכולל לאורך שנים הוא תופעה ייחודית לישראל, והיא רחוקה מלהיות המודל ההיסטורי של העם היהודי. בחו"ל, הקהילות החרדיות חיות אחרת לגמרי – שם אנשים יוצאים לעבוד, מתפרנסים בכבוד ותורמים לקהילה, מבלי לוותר על הזהות החרדית שלהם.

התחושה היא שבישראל המצב הזה השתרש לאו דווקא מסיבות רוחניות טהורות, אלא כתוצאה מהמבנה הפוליטי והצורך להשתמש בפטור 'תורתו אומנותו' כדי להימנע מגיוס. המציאות הזו יצרה מצב שבו אלפי משפחות חיות בעוני כרוני, כשהנטל הכלכלי נופל על האישה או על קופת המדינה. 

האם זה באמת 'לכתחילה'? האם זו דרך התורה להסתמך על צדקה וקצבאות כדרך חיים, במקום לחיות חיי יצירה ועבודה?

בקהילות חרדיות בארה"ב ובאירופה, הנורמה היא שילוב של קביעת עתים לתורה עם יציאה למעגל העבודה. שם, המוסר העצמי והאחריות הכלכלית מתבטאים באחוז גבוה של בעלי השכלה גבוהה, תארים אקדמאיים, בציבור התורני.  

מניח שמוכרת לך הישיבה-אוניברסיטה בארה"ב.

בין שאר בוגריה המפורסמים- הרב ד"ר אהרון ליכטנשטיין זצ"ל, שעמד בראש ישיבת ההסדר הר עציון באלון שבות שנים רבות.  

או הרב אליהו רחמים זייני, שעומד בראש ישיבת ההסדר והישיבה הגבוהה אור וישועה בחיפה.  בעל תואר ד"ר במתמטיקה, מהטכניון, היה מרצה בטכניון ורב הטכניון.  

בביקורים שיצא לי לעשות באנגליה, נחשפתי בקהילות החרדיות שגרות בלונדון לריבוי בעלי מקצועות חופשיים, וחיים ברווה כלכלית גבוהה מאוד.  

גם אולי המקום להזכיר שעל רקע הלחצים המשפטיים והציבוריים להפסקת תקצוב ישיבות ומוסדות חינוך חרדיים שאינם מלמדים לימודי ליבה או שאינם עומדים בחוקי הגיוס, עלו איומים מצד עסקנים חרדים להביא כספים מחו"ל מתורמים פרטיים וקרנות כדי לגשר על הפערים התקציביים-גם זה מוכיח שהחרדים בחו"ל עובדים ומתפרנסים היטב ורק בארץ חיים בעוני עמוק מרצון.  

לא הייתי רוצה שכל מי שנשואה לא תעיז לדבר על הנישואים לידי, כי זה רגיש.

זה טבעי ונורמלי שאני מדברת עם חברות, והם מדברות דברים כאלה - וכן, גם על ילדים וכו'.

ואני רואה את זה כהחלטה שלי מה לעשות עם המידע הזה.

אם אני בוחרת להיעלב ולהתרחק ולא להיות חלק מהקבוצה שבה מדברים ככה -

אני מרגישה שאני גוזרת על עצמי בדידות וריחוק, ויצירת קבוצה חברתית שכוללת רק מי שאיתי במצבי, וזה עלול להיות לא בריא מבחינה נפשית.

אני גם יכולה להבין את מה שהיא כתבה בצורה אחרת:

שנים ארוכות של חיפוש, של רווקות לפעמים מובילים למחשבה במודע או בתת מודע של ייאוש, של לי זה כבר לא יקרה.

וכשזה כבר קורה - זה יכול להיתפס כ"תסמונת המתחזה" - זה לא אמיתי, זה לא שלי, אני עדיין בזהות הרווקית שלי - ולכן זה נראה כל כך לא מציאותי שהתחתנתי.

בעיני זה יכול להיות שיתוך של איזשהו מצב נפשי, לא ניסיון לדרוך על יבלות.

מכיר את הספר ועמך כולם צדיקים? אני ממליץ עליו מאוד. הוא מלמד הסתכלות אחרת על כל ענייני הנפילות.

הנטיה להלל כל רגע של נפילה כאילו הוא עיקר הסיפור פה- זאת מלכודת! מלכודת שגורמת להיות כלוא יותר חזק בדמיונות של היצר הרע. ויותר מזה- היצר הרע יכול לגרום לך לחשוב שזה עיקר מי שאתה.

יש בך מלא כוחות אדירים שצריך לתת להם הרבה יותר מקום בחיים שלך, דרך המון עשייה חיובית, ויעדים גדולים בקדושה.

אשריך💪

כאילו, זה כל הרעיון של בריאת האדם והעולם. אם זה לא היה ככה, היה זה מדאיג.

מזכיר לי סיפור: בחור ובחורה עמדו להתחתן ונכנסו לקבל את ברכתו ועצתו של הרב. אמר להם, עצה טובה לשלום בית, כאשר הבעל חוזר מהכולל והיה לו יום גרוע, לפני שייכנס הביתה יהפוך את הכובע, ככה האישה תדע שעבר עליו יום גרוע ולא "תתנפל" עליו ישר כשהוא מגיע אלא תתייחס אליו בעדינות. והפוך, אם לאישה היה יום קשה, שתהפוך את המטפחת (לא עובד עם פאה נכרית) וככה כשהבעל נכנס יידע מיד שהיא עצובה ולא יתחיל להקשות עליה קושיות מיותרות אלא גם ינחם אותה. טוב יפה, התחתנו בשעה טובה, אחרי כמה ימים חוזר הבעל עם כובע הפוך, האישה רואה מיד מכינה לו כוס תה שב תנוח תירגע קח את הזמן יופי. אחרי כמה ימים, הבעל חוזר רואה את האישה עם מטפחת, אומר לה וואי שבי תנוחי תשתי תה בינתיים מה את צריכה אני אעזור לך.

אחרי כמה ימים, חוזר הבעל, דואג לשים כובע הפוך, אלא שכשהוא פותח את הדלת, גם היא עם מטפחת הפוכה. על מקרה כזה הרב עוד לא דיבר! טוב, אובדי עצות החליטו ללכת לרב לשאול אותו. דופקים בדלת והוא פותח להם עם כובע הפוך לראשו...

///

בקיצור זאת עובדת החיים.

אני יוצא מנקודת הנחה שאתה מדבר על ניסיונות בתחום הידוע אבל הדברים תקפים פחות או יותר לכל דבר שתרצה.

ברמה המעשית (כי אם יש משהו שיצה"ר לא אוהב, זה מעשים, לעומת דיבורים):

– להחליף לטלפון מוגן ברגע זה, יש דגמים טובים, לא יקר בכלל, כל האפלקציות שתרצה

– להתקין סינון אם לא קיים (לא מבין גדול בסוגים)

– לצאת הרבה מהבית

– ללמוד הרבה תורה בין בשיעורים בין בעצמך זה מהדברים היחידים שעושים את ההבדל

– להרחיב קצת את מעגל החברים ברגע שאתה מרגיש שאתה עם אנשים ויש לך תמיכה זה מוסיף

– אם כבר נופלים ידועים דברי חז"ל "אמר רבי אלעאי הזקן: אם רואה אדם שיצרו מתגבר עליו, ילך למקום שאין מכירין אותו, וילבש שחורים ויתכסה שחורים ויעשה כמו שלבו חפץ, ואל יחלל שם שמים בפרהסיא." אפשר לנפול חזק ואפשר לנפול פחות חזק. במקום לאמץ תחושה של הותרה הרצועה להבין שאפילו בתוך החטא עצמו יש מנעד עצום ונידונים על כל רגע ורגע הן לחיוב והן לשלילה ("האם יכולת לפחות לצמצם?"). ולא די שיש צד זכות במניעת נפילה יותר גרועה (חוץ מזה שמראה בעצמו שאינו חפץ בעבירה) אלא אף אם רק דוחה מעט את הנפילה אף בזה יש צד זכות.

– "כשהביאו בפני רבנו [חידושי הרי"ם מגור] ספרים בהם עצות נגד תחבולות היצר נענה ואמר: ליצר ערימות של עצות נגד העצות הללו, גם לו סגולות ועצות נגד עצות בני־אדם." בקיצור עושים מה שיכולים וה' יעזור

ברמה הרעיונית:

– קלישאה אבל אל תתן לנפילות להגדיר אותך. אם כבר הזכרנו את חידושי הרי"ם, "אמר השכחה טובה מאוד כי אלמלא לא נבראה השכחה היה אדם זוכר תמיד עכל עבירות שעשה ולא היה יכול להחזיק מעמד לכן העבירה הידועה גורמת לשכחה כדאיתא בספרים הקדושים".

– הזכרנו את "ילבש שחורים ויתעטף שחורים". לפי ראשונים רבים, אין זאת עצה איך לבצע את העבירה, אלא איך אדם יכול להתגבר על יצרו. ולכאורה, קשים דברי הגמרא שנייה לאחר מכן, "הא דמצי כייף ליה ליצריה, הא דלא מצי כייף ליה"? אם בסוף הוא לא עובר עבירה, אז מה זה משנה אם הוא ילבש שחורים? ולמה הותר לו ללבשם רק אם הוא לא מצליח לכפות את יצרו?

שאלה נוספת: "א"ר לוי בר חמא אמר ר"ש בן לקיש לעולם ירגיז אדם יצר טוב על יצר הרע שנא' רגזו ואל תחטאו. אם נצחו מוטב ואם לאו יעסוק בתורה שנאמר אמרו בלבבכם אם נצחו מוטב ואם לאו יקרא קריאת שמע שנאמר על משכבכם אם נצחו מוטב ואם לאו יזכור לו יום המיתה שנאמר ודומו סלה."

=> אם משמע שהולכים מהנשק הקל לתותחים הכבדים, למה לא להתחיל מראש ביום המיתה? תשובה שראיתי, כי זה מעציב, הקב"ה לא רוצה שנהיה עצובים ונתעסק בדברים מעציבים. אותה תשובה לגבי לבישת שחורים. לכן, אל תרגיל לראות את עצמך בעין רעה ושיפוטית אין בזה שום תועלת.

גם קראתי פעם שעשיית חסד (התנדבויות וכד') מסייעים לזה. זה הצד השני של חסד = מים. אם אני לא טועה. כדאי ל ברר.

יש ספר שאולי יכול להועיל: על חטא ותשובה - מאיר גרוזמן.

מאמינה שהרב ארז דורון, הרב פנגר ורבנים ברסלבים 

ועוד, מדברים על כך. אתה לא היחיד.

ולבקש על זה מהשם. קודם כל. אלא מה?!

"כל עוד האדם חי, אפשר לתקן!"

הכלב שבך לא שב על קיאו. יש שם חוסר וזו הדרך למלא אותו. במקום מלחמה ריקה כדאי לחפש מה מביא אותך לשם.

מה הצורך שלא מתמלא?

איפה בלו''ז?

לך תעשה ספורט בגינת כושר, לך לעשות יוגה (יתן לך זמן גוף חיובי!). אל תתעסק בכלל בדבר הזה. גם לא כשאתה נחשף אליו. פשוט לעסוק בחיובי.

סליחה על הפלישה כאישה שאנוכי (שמן הסתם לא חוותה את האתגר הזה).

אם לא הייתה הלכה, נניח אם תקח גוי, האם מעשה כזה הופך אותו לאדם רע ומלוכלך? חלילה.

כמובן אנחנו כיהודים יש לנו הלכה ותורה, שאוסרת עלינו. ויש לשמור על המצוות וכו'. אבל אני מרגישה שבמצווה הזו, עושים לה יח"צ של גועל נפש ולכלוך, כשבפועל זה איסור. כמו שאסור להתניע את הרכב ולנסוע לים בשבת.

אסור? כן.

לא מוסרי ומלוכלך? לא. 

אני גם לפעמים מנסה להתבונן בזה כך. אובייקטיבית וגלובלית כל אדם רוחני מרגיש בבירור כמה הנפילה היא שפלה, גסה, מכוערת וחייתית. הרצון להשוות אותה לעבירה סתמית ושגרתית על רצון ה' היא מלאכותית. הכאב והבושה הם אינהרנטיים לנפילה ועצמיים לה, וכל אדם עדין מרגיש את זה.

זה מעשה לא מוסרי נקודה.
 

האדם שעושה אותו כמובן לא רע. זה לא כמו גנב או רוצח. אבל המעשה של צפיה בתכנים ברשת מאוד לא מוסרי ומלוכלך מאוד מוסרית.

הדור שלנו מושפע בטעות מהתרבות.החילונית בה "כל דבר שאני רוצה מותר כל עוד זה לא פוגע באחר" וזה לא נכון גם מוסרית לא רק הלכתית

מדובר בתעשייה נוראית.

אפשר מהדמיון והתחושה. מדברת על פיזית מה קורה.

בעבר אגב, התחתנו בערך כשהגיעו לבגרות מינית. וגם גברים נשאו יותר מאישה אחת אז אפילו נידה פחות השפיעה על הגבר.

המעשה הפיזי, אסור הלכתית כמובן. אבל אני לא רואה בו מלוכלך או לא מוסרי.

אגב, על נשים יש פסיקות שונות החל מאסור לגמרי ועד מותר לגמרי

רק הלכתית.

זה פוגם באהבה המוקדשת רק לאדם אחד.

ופגימה בערך האהבה היא מעשה לא מוסרי.

כשהוא במסגרת נישואין הוא קדוש וטהור כמובן.

כרגע.

האם זה פוגם?

גם האם זה אהבה כשזה עם עצמו? לא חושבת.

וכמובן שאם זה הופך למשהו שמנהל לאדם את החיים, ספק התמכרות, אז גם בעייתי.

אבל באמת לא חושבת שזה לא מוסרי. 

זה גורם לאדם להפנות את כוח האהבה שלו לעצמו במקום לזולת. גם לפני מתן תורה ער ואונן היו רעים בעיני ה'.

לעניין גישה חינוכית זו כבר שאלה אחרת

ממה שאת מניחה שהוא מדמיין, ולכן את חושבת שאין בזה בעיה מוסרית

(עקרונית אני חושב שבכל דמיון בעניינים האלו יש בעיה מוסרית ברמה מסויימת, זה מנעד)

בחידושי הרי"ם "אמר לחתן ביום חפתו כדברים האלה: אויב עס איז איידיל איז נישט דא קיין איידעלערס, און אויב עס איז גראב איז נישט דא קיין גרעבערס".

ובגרמנית מודרנית אם זה באופן אצילי אין אצילי מזה ואם זה באופן גס אין גס מזה.

איסורי עריות לא סתם נקראים תועבה, לא הקפיד על עבודה זרה והקפיד על גילוי עריות", "אלהיהם של אלה שונא זימה" כו'.

הסיבה לזה, למיטב הבנתי, היא ש"במקום המשפט שמה הרשע ומקום הצדק שמה הרשע". העולם בנוי מניגודים ובמקום שבו נמצאים העניינים הכי גדולים (אהבה חברוּת הדדיוּת כו') נמצאים גם הניגודים הכי גדולים (תאווה אנוכיות זימה כו').

ההרגשה הפנימית שהעיוות הוא בזוי ומאוס מעיד על אנינות הדעת (במובן החיובי) ואצילות הנפש, זאת דעתי האובייקטיבית.

המחשבה שמעשה כזה מוסרי רק אסור הלכתית, נובעת מהשפעת הדור שלנו מהפוסטמודרניזם החילוני.

גם זימה לגויים נחשבת מעשה רע בתנך.

ואין הבדל בין גבר לאשה פה

אינו דומה x ל־y

יש כאלה שעושים את זה (לא ראיות אסורות) נטו בשביל לפרוק לחץ או להירדם מהר אפילו בלי התאווה שבדבר

ביסודו של דבר האיסור כשלעצמו בעיקר קשור לעניין של טומאה יש פשוט עניין מהתורה לא להיטמא בטומאה הספציפית הזאת כמו שלכהנים אסור להיכנס לבית קברות (וזה די מקביל כי את הכהנים זה מגביל ממחנה שכינה ואילו טומאת קרי מגבילה מכל הר הבית)

הצד המוסרי הוא קשור באופן הדוק אך לא לגמרי חופף

פגם הברית ובאיזה מצבים. ואין כאן המקום להאריך. לכן אמרתי שאני לא מדבר מהבחינה החינוכית פה.

אין קשר לטומאה. הרי טומאה הלכתית נוצרת גם אחרי קשר פיסי בין איש לאשה. ואין איסור להטמא לישראל למת וכדומה.   הצד המוסרי לא קשור כי ער ואונן היו לפני מתן תורה.  הבעיה המוסרית פה היא שאדם מפנה את כוח האהבה וכוחות החיים לעצמו במקום לזולתו, וזה יוצר פגם בנפש (שניתן לתקן כמובן) , כי יצר העיריות עומד בבסיס נפש האדם, לטוב ולמוטב 

יש מגנט שמושך אותך להרגיש אישה. בגלל שאין לך את זה באופן הנורמלי, זה מתבטא בצורה לא טובה. בפרט שהקושי הרגשי של הבדידות מתערבב עם זה.

כמו שצריך לדעת איך לקום, צריך גם לדעת איך ליפול.

כשאתה לא מצליח להתגבר, לפחות תיפול חכם. אל תיפול על מראות ודמיונות של יצר בלי אהבה כי זו נפילה שמעוותת את המוח ואת החשיבה, ויכולה לדרדר אותך למטה.

תיפול לדברים שמדמים את המציאות האמיתית.

אמרו חזל שאין אפוטרופוס לעריות.
 

וזה לא אומר שאתה אדם לא רגיש.

זה יצר חיובי מאוד שפשוט מופנה למקומות טמאים. אבל היצר הזה שלך חיובי מאוד ומעיד על אדם צדיק שרוצה אהבה אמיתית.

קשר כזה בין איש ואשתו נשואים, מאהבה, הוא קדוש וטהור.

פשוט כשהוא מופנה למקומות שהם לא כאלה זה הרס היצר הקדוש הזה ולכן טומאה.

אתה לא צריך להלקות את עצמך. נפילה באינטרנט היא תופעה מאוד נפוצה לצערינו גם אצל דתיים. 

זה סתם פחד לא מוצדק ,שזה יביא אותך למקומות יותר רחוקים מנפילה באינטרנט. באינטרנט היד קלה על המקלדת ומאוד קל להגחע למקומות כאלו ודו התמודדות לא פשוטה.

צריך אינטרנט מסונן וייעוץ אצל איש מקצוע במקרה של התמכרות קשה.

הכוונה ביוזמה- החברים המהממים האלו שמתקשרים או מציעים להיפגש באופן יחסית תדיר. יש לי חברה שיש לה רשימה וכל שישי עושה סבב, כמה שמספיקה, וממשיכה בשישי הבא מאיפה שהפסיקה.

זה לא רק קומץ החברות הכי טובות (למרות שגם זה משמח)

שלוקחים דברים בקלילות. שאם משהו התחרבש, אז OK אופס לא נורא. מאוד קשה לי עם אנשים בלי התכונה הזאת.

שליטה עצמית, נימוס גם must.

אופק רחב בונוס גדול.

ובכן א' זה מהסיבה שאני ככה. אני לא יכול לחיות כל הזמן ליד בן־אדם שחי בתדר רגשי אחר, כלומר מגיב באופן מאוד דרמטי / קטסטרופלי לכל עניין בעוצמות רגשיות גבוהות, כי איני מספיק דרמטי כדי להיכנס איתו לחוויה "עמו אנכי בצרה" אבל גם לא סטואי מספיק כדי לא להיות מושפע כלל. מתח רגשי גבוה מתיש אותי, קשור לסף גירוי רגשי או משהו כזה.

שליטה עצמית כנ"ל אני מצפה מאנשים את מה שאני מצפה מעצמי.

נימוס כי אני מחזיק מזה ערך רוחני גדול אולי הייתי ייקי בגלגול כלשהו.

אופק רחב בונוס כי אני מתעניין בכל־מיני נושאים שבעולם ונחמד אם אפשר למצוא עניינים להפוך גם אם זמנית למצע משותף לשיחה וכיו"ב, אבל זה לא ממש ממש מהותי.

(סתם)

אני מעריכה עין טובה, אכפתיות ואומץ, ואני לא יכולה עם אנשים לחוצים

מעריך חכמה, כנות ומודעות אישית וסביבתית.

בכותרת זה הערכה שהיא הכרחית, בתוך ההודעה זה דברים שאני מתחבר אליהם במיוחד. על גב הדברים הבסיסיים.

כמובן "תנא ושייר"

1. אנשים שמניעים את החיים שלהם ולא החיים מנהלים אותם

(עושים קריירה/ כסף/ עבודה אישית/ תהליכים/ פרויקטים)

2. אנשים שמתקשרים בפתיחות כנות וקלילות

3. אנשים עם תכונות מרשימות:

שליטה עצמית/ רוגע/ מודעות עצמית וכללית/ אכפתיות ואנושיות/ בטחון ואהבה עצמית

לשני הכיוונים 

שלהם זה טוב.

ואנשים ש"חיים" את החיים שלהם באמת. (לא דווקא אנשים קלילים שרק מחפשים כיף, אלא אנשים שלא נופלים לייאוש, דיכאון ויודעים ליהנות מהרגע...

חחח חלאס לרדת עלי

לא מעריכה יופי כתכונה כמו שלא מעריכה עושר כתכונה.

ויופי יכול להיות סימן לטיפוח גם קומה זקופה סימן לביטחון

גוף מחוטב סימן לאחריות והערכת הגוף שהקב"ה נתן לנו

ולבוש נאה סימן לנימוס ואצילות אם נובע ממקורות טהורים

בונוס גם שלך קשה עדיין למצוא את הזמן להכיל את השני

נחישות

ויציבות

ביחד עם עדינות

חיוך מתוק וקסם אישי

יש למעלה שרשור נעוץ בשם "מדריך עדכני לפורום שלנ"ו", תפתחי אותי ותלחצי על "רשימת שדכנים מתעדכנת"

קישור לשרשור עליה דיברה הרמוניה:

מדריך עדכני לפורום שלנ"ו - לקראת נישואין וזוגיות

אקרא, תודה !