מה שכתבת בסוף דבריך, "הנזק נעשה". והנזק שנעשה - אם אכן "יזוכה" כדבריך, לגמרי - לא יהיה בגלל "ניפוץ אשליות ורודות", שאם יתברר כצח ונקי, גם לא תנופצנה, אלא בגלל הפגיעה בשמו הטוב; גם החשש שמא מישהו בכ"ז יחשוב "אולי היה משהו", הצער לו ולסביבותיו ולאוירה הציבורית, ועצם ההפקרות ביכולת לעשות בקלילות דברים כאלה ע"י הפרסום טרם בירור מובהק.
אבל הדברים שנכתבו כלל אינם בגדר "נסיון אחרון", וכאילו בגלל נימוק-פורמלי-משפטי של חזקת-חפות, וכאילו זה "קש אחרון"..
הם בגדר אמירה, של הדבר שאמור להיות ראשון, חזק כברזל, של אי ייצור כל שמץ "סערה", טרם בירור מובהק, שבכלל היה אמור להיעשות בדיסקרטיות מוחלטת, ובעימות מה שהוא אומר מול מה שאומרת מי שהתלוננה. "חזקת חפותו", אינה "תוספת", היא האמת של האדם, הנורמטיבית, הלכתחילאית, האמינה לגמרי - כל זמן שלא הוכח חלילה ההיפך, והלוואי שיתבר שאכן להד"ם.
זה לא מותרות. זה יסוד הכל. מעין מה שהשמירה על סטריליות של שטח-אש טרם ירי, אינה משהו צדדי, אלא מה שקובע האם זה יהיה אִימון בונה, או חלילה הפקרות בחיי אדם.