נדמה היה שלאיש כבר אין כוח לסיבוב נוסף, בטח לא באמצע המלחמה – אבל הנה, שוב מגיחה המפלצת הרב-ראשית ששמה "חוק טל" ומרימה את ראשה המכוער. הפעם: עוד מיצג בבית המשפט העליון, בו מודיעה המדינה שמתישהו בעתיד יהיה בסדר, ולעומת זאת – דיווחים על עלייה "מדאיגה" במספר הלא-מתגייסים (53,000 דחויי שירות בשנה האחרונה), וח"כ גרינפלד זועמת על ש"ס, ואלי ישי מחפש מיגונית, וחובשי-כיפות נהרגים ונפצעים בעזה, ורק ה"תורתם-אמנותם" האלה, יושבים בישיבות שלהם ולא עושים כלום.

את הטיעון האחרון תשמעו שוב ושוב מפי חילונים עצבניים, בדרך כלל מהמחנה הלא-נכון, זה של שוחרי הטוב ואוהבי השלום מן השמאל, שכאשר מגיעים לחרדים – נשרף להם הפיוז לגמרי והם הופכים למיליטריסטים צמאי דם, בחינת "גם לחרדים מגיע ליהרג במלחמות בשם השוויון והדמוקרטיה".

תרשו לי להציע מוצא מכל זה. לא פשוט, לא קל ולא חוק טל – אבל בסוף,

קצת לפני ימות המשיח – הכי הגיוני שאפשר.  

זה מתחיל בשינוי תפיסה. לא, אני לא רוצה שאף אחד מבני הישיבות החרדים שאינו רוצה להתגייס יגוייס בעל כורחו. אני ממש לא מעוניינת בחסיד גור בהתהוות שוכב בבוץ על גדר המערכת ומסתכל לנסראללה בעיניים. אני לא רוצה עלמים רכים ורפים מרוצצים בסמטאות עזה – עם כושר הניווט הידוע שלהם, עוד יבוזבזו המון משאבים רק כדי להוציא אותם משם. ואני ממש מבוהלת מן המחשבה שאנשים שאין להם רקע כלשהו בהבנת החיים האזרחיים בישראל, יישבו במפקדות ובמשרדים שבהם מתבצעת עבודה צבאית שוטפת. עם כל הכבוד, הם לא מתאימים – כמו שרוב לובשי המדים לא מתאימים להריגה הצפויה באוהלי תורה.

היחידות המיוחדות לחרדים הן בדיחה גרועה מאד. אפילו בדיחה גזענית, אם תרצו, במסווה של קדושת השוויון המיליטריסטי. אני משערת שתפעולן יקר מן הערך המוסף שהן מייצרות עבור הצבא, והן בעיקר סוג של כסת"ח ודחיית קץ וחוסר רצון להסתכל לבעייה בעיניים.

והבעיה, מה לעשות, היא היעדרו המקומם של חוק שירות אזרחי חובה לאלה שאינם מסוגלים, מטעמם שונים, להכפיף את עצמם לפקודות מטכ"ל בצורה מסודרת – בין אם מדובר בערבים, בפציפיסטים ענוגים מדי, בפרחי אברכים ובנערות שנפשן תיפגע מעצם העובדה שבעולמן המוגן יש פתאום גברים. מנוער הכפיות ועד נוער הגבעות והמגבעות, מסתובבים ביננו המון אזרחים שלא מטילים עליהם התחייבויות אזרחיות מפני שהמדינה הסתבכה בשרשרת תירוצים עקומים שהפכו לעובדות היסטוריות מציקות ולחבית חומר נפץ חברתית שעוד מחכה לנו, אחרי המלחמות האמיתיות.

יש פתרון

חוק שירות אזרחי לכל הוא הפתרון האלגנטי היחיד לכל אלה – וגם לעקרון העמוק ש"אזרחות" איננה רק זכויות שוות אלא גם שוויון מהותי בנשיאה בעול. לא שוויון מתמטי, מפני שיופיה של הדמוקרטיה הוא בדיוק בהבנה שלא כל אזרח הוא שיבוט של רעהו, אלא שהחברה היא מרקם מסובך של יחידים וקבוצות שונות שאין להם ברירה אלא לחיות ביחד בשקט ובנחת, ואי לכך מטילים עליהם גם התחייבויות מסוג שונה שמותאמות להבנה הזאת.

שלוש שנות שירות, לא פחות, הייתי רוצה לראות בחוק כזה – שבו מגזרים שונים של האוכלוסיה שאינם מסוגלים לקיים דיאלוג עם מגזרים אחרים, יישארו קרוב לבית: אין, למיטב הכרתי, איסור הלכתי או פוליטי איסלמי על צעיר ערבי גאה להיות מוטרה בבית ספר, מפנה אשפה בכפר, מפעיל מועדונית לילדים במצוקה, סניטר בבית חולים. באותה מידה, נדמה לי, אין איסור על היותו של אברך-משי מורה בתלמוד תורה במשרה מלאה, שמקבל משכורת זהה לזו של חייל, ומפסיק למשך שלוש שנים להעיק על אוצר המדינה. ומה, לנהל גמ"ח עזרים לנכים הוא לא יכול? ולרחוץ את הזקן שמוטל במסדרון של בית החולים, אסור לו?

באין אפשרות כזאת מעוגנת בחוק, אנחנו נידונים להיות המדינה היחידה בעולם שבה מופעלת כפייה דתית סיטונית על יהודים חרדים. זוהי התוצאה הבלתי מתקבלת על הדעת של השאיפה לשוויון מתמטי והטלאי-על-טלאי שהוצמדו אליה במשך השנים מכוח פשרות ולחצים קואליציוניים. תודו שזה לא מלבב,

בדיוק כמו שתחושת הפרייאריות המוצדקת של חילונים בעימותים שלהם עם חרדים איננה מלבבת –וכל זה פרי חוסר רצונה של המדינה להתתמודד עם הנחות היסוד שלה ולחולל בהן שינוי שבו כולנו יכולים לחיות איכשהו, בלי להפריע זה לזה יותר מדי.

הטיעון הרציני ביותר של מתנגדי השירות האזרחי הוא, שמספר המתגייסים לשירות צבאי יפחת באופן דרמטי ומסוכן. זהו כמובן טיעון שלא נבדק מעולם, והרשו לי לפקפק בחומרתו ובחשיבותו. כל עוד נחיה פה בעיקר על חרבנו, יהיו לדעתי די אנשים צעירים שייקחו את החרב לידם מרצונם. לעומת זאת, אם יהיו גם אנשים צעירים במגבעת או בחצאיות נורא חסודות שייטיבו עם קהילותיהם בצורה מסודרת, מי בדיוק יינזק – חוץ מאלי ישי?