קודם כל אקדים לומר שבשביל לענות על זה צריך עיון תורני מעמיק ונרחב

במושג "אשה כשרה"

וכן בדינים הרלוונטים של נישואים

ובאמרות חז"ל על היחסים בין האיש לאשה.

אבל בגלל שהדיון הזה באמת מעניין, 

אכתוב את דעתי הדלה ונטולת הידע הנדרש...

סביר להניח שאני טועה

אני חושב שהיא נקנית באמת בדומה לשפחה

אולם ההבדל בינה לבין שפחה הוא 

שכאשר גבירה קונה שפחה, היא קונה את הגוף עצמו של השפחה

ואילו כשאשה נקנית, הבעל לא קונה את הגוף שלה, 

אלא את המעשים שלה, 

זאת אומרת שהיא מחוייבת לעשות את מה שהוא רוצה. 

כמו שאמרו חז"ל

"אשה כשרה עושה רצון בעלה"

זאת אומרת שאם היא לא עושה את מה שהוא רוצה היא לא אשה כשרה. 

לו יצוייר שהבנתי נכון את דברי חז"ל

אני עדיין לא בטוח שחז"ל היו אומרים שזה ככה גם היום. 

השאלה אם זה משהו שה' קבע בתורה וממילא זה נצחי

או חז"ל קבעו את זה כהסדרה המתאימה לתקופה ההיא

יש שחז"ל הבינו ששהתורה התכוונה שביחס למעמד האשה באותה תקופה

ככה צריך לעשות,

אבל בע"ה כשיחזור לימוד התורה להיות ברמה כמו שהיתה פעם

אז נוכל לדרוש ולהבין שהתורה התכוונה שבמציאות הנוכחית צריך לנהוג אחרת. 

ומה את חושבת הפירוש הנכון לזה?

אז העובדה הזאת

בצרוף העובדה שזה מתרחש ב"קניין"

באופן הגיוני מוביל אותי למסקנה שזה מהות הקניין. 

נראה לי שזו הבנה פשוטה של דברי חז"ל, שאם היא לא עושה את רצונו היא לא כשרה. 

וכן אתן לא שפחות

כי שפחה הגוף שלה שייך לבעל והוא גם יכול למכור אותה. 

מה זה בדיוק אומר? לא יודע, לא משהו טוב. 

 ומי שלא עושה את זה עובר על ציווי חכמים, זו חובה גמורה. 

אבל זה לא סותר את החובה שלה לקיים את רצונו

אישה כשרה עושה רצון בעלה- אישה כשרה עושה-יוצרת- את רצון בעלה. מנתבת אותו לדרך הנכונה.

מאיפה המחשבה הזו? 

1. לגבי קניין- תפתח קצת גמרא בקידושין. פשיטא לחלוטין שקניין קידושין לא דומה לקניין אמה עבריה.

(מה גם שאמה עבריה יותר דומה להעסקה מאשר לקניין , שלא כמו עבד כנעני שהוא קניין גמור)

ברור לחלוטין שכל הקניין הזה הוא ייחוד האשה מבחינת אישות שאסורה על שאר העולם ולא קניין הגוף.

לא מבינה מאיפה הה"א שלך בכלל..

(מודה ומתודה שטרם למדתי קידושין כולו, אבל שאלתי גם את הבעל שזכה ללמוד קידושין- וגם הוא אמר שאין שם ה"א לעניין..)

2. לגבי מעשה ידיה שהבעל מקבל- 

קודם כל זה סוג של עסקה. יש חובות וזכויות הבעל- ואם הבעל עושה את חובותיו - הוא זכאי למעשה ידיה ועוד כמה דברים (הקרן מנכסי צאן ברזל כמדומני ועוד שאני לא זוכרת..)

אבל, וזה אבל גדול מאד- ההחלטה על העסקה הזו נתונה בידי האשה.

היא זו שיכולה להחליט, האם היא ניזונה ועושה או אינני ניזונת ואינני עושה (כלומר- אני מפרנסת את עצמי) מה שפשוט בדורינו. כל אשה שעובדת ומפרנסת את עצמה- מן הסתם בגדר אינני ניזונת ואינני עושה.

3. לגבי האמירה "אשה כשרה עושה רצון בעלה",
זה חלק ממדרש שמובא בתנא דבי אליהו ובילקוט שמעוני.זה לא בהלכה. זה אפילו לא בגמרא.

המקום היחיד למיטב ידיעתי שזה כן מובא בהלכה, הרמ"א מביא את זה, אבל זה ממש מעניין-

כי הוא מביא את זה דווקא בסוף סימן ס"ט- חובות הבעל כלפי אשתו וילדיו, בתור ציטוט קטן.

למה? אני לא יודעת מה הוא מנסה להגיד פה, אבל הוא לא מביא את זה בתור הלכה אלא בתור ציטוט. וכאמירה לבעל בכלל.

(בעלי טוען שלדעתי זה שפוט אמירה לבעל- אתה רוצה שאשתך תעשה את מה שאתה רוצה? תמלא את כל חובותיך כראוי ואז מעצמה היא תרצה לעשות את רצונך..)

מה שכן מצאתי בהלכה- לא זוכרת איפה, ואין לי זמן לחפש עכשיו. (אם זה חשוב לך אני מוכנה לנסות לחפש) אבל התיחסות לגבי בקשות מוזרות של הבעל. ושם היה ברור מבחינה הלכתית שאסור לו לבקש ממנה דברים כאלו וברור שהיא לא מחויבת לעשות את זה.

וגם לגבי אישות- בכל המקורות שלמדתי בהם ברור שאין שום חובה או אפילו ציפיה מהאשה למלא את רצון בעלה.

כלומר- גם אם הבעל מבקש- אין לאשה חובה הלכתית להענות.

אם תמצא לי מקור -הלכתי- שטוען שיש על האשה חובה לקיים את רצון בעלה בתחום אחר- (פרט למדרש של אשה כשרה וכו' שלא נפסק להלכה) 

ואם כבר גמרא-

"אתתך גוצא גחין ולחיש לה" או בעברית- אשתך נמוכה? תרד אליה ותדבר איתה בגובה שלה.

ורש"י שם- אשתך קטנה - כפוף עצמך ושמע דבריה

זה מה שמצאתי לך בינתיים..

הוא מייחד אותך.

כלומר מרגע הקידושין- את מותרת לו ואסורה על כל העולם.

ומעבר לזה- יש את הכתובה שמסדרת חובות וזכויות, כי נישואין בתורה זה מעבר לאישות- זה חיים ביחד, זה להיות משפחה.

עניין הקניין הוא לא עניין של קניה במובן של היום- אלא עניין של הסדר, הסכם.

משהו שכולם רואים ומבינים ויש לו תוקף חוקי.

ובכל מקרה- כל עניין החובות והזכויות הוא בסופו של דבר אינדבידואלי. וכל זוג מחליט לעצמו בעצמו.

רק כשזוג לא מצליח להחליט לבד ויש בעיות- אז יש לבי"ד "כללים קבועים" והוא גם יכול לכפות עליהם את הכללים.

אבל זוג נורמאלי ובריא בנפשו לא צריך את זה באמת. זה רק למצבי קיצון..

אם היה פה קניין במובן של קניה כמו חפץ- אז היתה לו היכולת למכור אותה לאחר.

או שהיתה לה יכולת "לקנות" את עצמה (כלומר להתגרש ע"י תשלום לבעל)

(כמו אמה עבריה- שיכולה לקנות את עצמה, או שאחר יכול לקנות אותה)

אבל יש לו רק יכולת לגרש אותה (בהסכמתה...)

[הדבר הכי דומה לדעתי ל"למכור אותה" זה לתת לה גט ע"מ שהיא מתחתנת רק עם פלוני.

לא יודעת אם גט כזה תקף בכלל... 

(יש לי תחושה שלא אבל אין לי ידיעה. לא למדתי גיטין..)

ובכ"מ יש לה יכולת לסרב לגט או לסרב לקידושין עם פלוני ולהשאר עגונה.]

עובדה שיש היום כמה וכמה גברים שלא מצליחים להתגרש כי האשה לא מסכימה.

אני מאמינה שאם זה היה כ"כ פשוט ביה"ד היו מנסים למצוא להם היתרים.

או אפילו כמו מצב שבו האשה בקומה\צמח לא מצליחים להתיר דבר כזה, וצריך היתר 100 רבנים כדי לשאת אשה שניה על פניה..

מדין הגמרא לכל הדעות אפשר לגרש אשה ללא הסכמתה. אין בזה שום ספק.

הבעיה היא חרם רבינו גרשום. הפוסקים מתייחסים אליו מאוד ברצינות, ולכן מתירים לגרש ללא דעת האשה רק במקרים קיצוניים. אבל אין שום ספק שאם בעל יתן לאשתו גט כשר, האשה תהיה מגורשת. (והאיש יהיה מוחרם...)

וכן צוו חכמים על האשה שתהיה מכבדת את בעלה ביותר מדאי. ויהיה עליה מורא ממנו. ותעשה כל מעשיה על פיו. ויהיה בעיניה כמו שר או מלך,מהלכת בתאות לבו.

אמנם חלק ממה שכתבת נכון, אבל הקצנת יותר מדי.

גם לגבי אישות - יש מחוייבות, אבל היא הדדית. וזה ממש לא המקום לפרט.

לא ראיתי רב אחד שפסק את הרמב"ם הזה להלכה.

(יש רבנים שכן טוענים שהאשה צריכה לכבד את בעלה וכו', אבל לא לעשות כל מה שהוא אומר או שאסור לה להגיד לו "לא")

לגבי אישות- זה אכן יותר מורכב. 

אבל זה ממש לא הדדי.

חובת הבעל פרטית לרצון האשה, ואילו חובת האשה כללית- ולא קשורה לרצון הבעל.

רב אחד מפורסם שאמר שהרמב"ם אינו להלכה.. 

אבל לאידך, גם לא ראיתי מי שמפרש אותו שכאילו "אסור לה להגיד לא"....

הרמב"ם הזה אינו כמו "שיעור כזית", הוא נותן גישה כללית. כמו שיש, לאידך, גם ביחס למכבדה יותר מגופו וכו'.

[לא קראתי את  השרשור בכללותו]

בכל ההלכות שהוא כותב?

ראיתי רבנים רבים שפסקו הפוך מהרמב"ם בהרבה תחומים.

השו"ע לדוג'...

אם יש לנו כמה מקורות שאומרים משהו, ואין שום מקור הפוך, אז ברור שפוסקים כמותם.

וכמו שדן כתב, זו לא הלכה במובן היבש, אלא הנהגה נכונה. ואף אחד (חוץ מלשם שבו ואחלמה) לא אומר שאסור לה לסרב בשום מקרה, אלא רק שזו ההנהגה הנורמלית.

אגב, לגבי האישות, לא אמרתי שיש סימטריה מוחלטת, רק אמרתי שיש חובות לשני הצדדים, ולא רק לאשה. אני מצטער אם הובנתי אחרת. אני האחרון שיגיד שיש שיוויון בין גברים לנשים במשהו...

בסוף דבריי התכוונתי שיש חובות וזכויות שונות. זה לא עניין של מי עדיף או משהו אינפנטילי כגון זה.

המחשבה שכאילו יש "פוסקים לפי הרמב"ם", "פוסקים לפי השו"ע" וכו'.. ודברי השני אינם מחייבים אותם, כביכול.

זה ממש לא כך.

יש דברים ספציפיים, שבהם יש דעות שונות כיצד לפסוק מתוך התלמוד, ואח"כ מתוך הראשונים.

אבל בכללי, בוודאי שכולם כופפים ראשם בפני הרמב"ם, השו"ע.

ולכן בוודאי שאמירה כללית כזו של הרמב"ם, אין מי שיכול לקום נגדה. כי אין בסדר גודל שלו. אלא צריכים להעמיק בדבריו ובכוונתם, כדרכה של תורה, שאנו למדים ממנה ולא מנסים לסדר אותה לפי דעתנו. כמובן, אם משהו נראה לנו בשכל ישר, אנו משתדלים לראות ביושר אם זה מסתדר עם המקורות. להבינם.

וכמובן, גם השו"ע אינו "פוסק הפוך מהרמב"ם" בכך. וכשאינו פוסק הפוך, כלומר, מקבל דעתו.
 

השו"ע, שציינת, באופן רגיל כאשר צריך לפסוק כדעה מהדעות שמובאות בתלמוד, פוסק כשניים מתוך שלושה: הרי"ף, הרא"ש והרמב"ם.  כלומר, הוא דוגמה ממש הפוכה לאמירה שהוא "פוסק הפוך מהרמב"ם".

והוא עצמו, כתב את חיבורו "כסף משנה", סביב הרמב"ם. להביא מקורות לדבריו. ורואים כמה מתאמץ להצדיק את הרמב"ם כאשר יש מי שחולק עליו.

כל גדולי ישראל, כל הדורות, היו עסוקים בללמוד את הרמב"ם, להעמיק ולהבין.

אין דבר כזה שב"קלילות" "רבנים פוסקים ההיפך מהרמב"ם בהרבה תחומים".

היום אין מי שיכול לפסוק ההיפך ממנו. יכול להביא ראשונים שפוסקים אחרת, במקרה שזה כך. או מנהגים קדומים אחרים במה ששייך.

אבל בכללי, בוודאי שכולם נשענים על הרמב"ם, על השו"ע. וכו'.

לגבי 2 - לא כתבתי משהו שסותר את זה

לגבי 3 - דן כבר ענה לך. אין מי שחולק בזה על הרמב"ם. 

אשה כשרה עושה רצון בעלה?

נראה לי ציטטת בלי ממש שר, במחילה.

לפחות מכך אין משמעות משפטית לממון מבחינת ההלכה 

בספר "זכו שכינה ביניהם" כתב הרב הנזיר זצ"ל ש"האישה נקנית"

זה ביטוי של קניין פיוטי ולא קניין משפטי

לפי עניות הבנתי זה ביטוי לזיקה המוחלטת בין הבעל לאשתו במעשי הקניין המפורטים.

כלומר שהמעשה, אולי שולי ככל שיהיה, יצר פה זיקה חמורה בין בעל לאישה

שיש לה השלכות רציניות מאוד, ואי אפשר להתיר את אותה הזיקה בפחות מגט כשר.

כשהביטוי "האשה נקנית" נכתב בפיוט, המשמעות שונה מאשר הוא מופיע בחוזה משפטי.

בפיוט המילים באות להביע רעיונות רוחניים,

בחוזה המילים באות להגדיר הגדרות יבשות וברורות

את רצינות וחומרת הזיקה הזו

מה שאני קונה מבחינה משפטית אני יכול למכור

גופה של אישתך לא קנוי לך לכל דבר ועניין. היא איננה שפחה שמעבירים מיד ליד.

כל הקטע של לקנות אישה זו החפצה, ואין לזה מילה אחרת.

את מדברת מהלב,

וזה נחמד לשחנ"שים,

אבל כשאת רוצה לברר עניין תורני צריך להשתמש בראש

כתבו כאן באריכות שהמושג קניין שונה אצל חז"ל מאשר אצלינו

ושונה עוד יותר במקרה הזה מאשר בכל מקרה אחר, 

אז כשמתמשים בזה היום, זה נשמע החפצה, זה נכון

אבל זה לא באמת. 

וכל המסורבות גט? הבעל שלהן לא מסכים לשחרר אותן מלהיות שלו כביכול

את לא יכולה להיתפס באופן שיטחי לצורת הביטוי, 

מה שחשוב זה מה שהביטוי הזה אומר,

וזה כבר הוסבר בהרחבה בשירשור, 

ובטח שזה לא דומה לבעלות במובן שכתבת. 

מסורבות גט?

הוא לא משחרר אותן, זה נכון, 

אבל לא בגלל שהן רכושו,

מותר להן לצורך העניין לגור בכל מקום בעולם

ולא לראות אותו לעולם

מה שהוא לא משחרר אותן, זה שהוא לא נותן להן גט שמאפשר להן להינשא לגבר אחר.

כי כל עוד אין האשה גט היא נשארת אשתו,

זה לא שוויוני זה נכון

אבל מכאן ועד לומר שהן רכושו הדרך עוד ארוכה...

אבל בלשון העברית בעלות על חפצים ובעלי חיים יכולה להקרא בעלים גם בלשון יחיד. דהיינו הבעלים של הכלב, הבעלים של החפץ. ביחס לאישה יש רק את הביטוי בעל. לעתיד לבוא לא יהיה הביטוי בעלי אלא אישי. ומותר ואפשר להשתמש באופן הזה. להחליף את הביטוי בעל באיש.

שאני שווה???" - ואילו דווקא כשמדובר בסכום הכי נמוך האפשרי, זה מראה לאישה וגם לאיש שהסכום הזה לא קשור לכמה האישה "שווה" ושהאיש לא באמת קונה פה את האישה - האישה היא לא חפץ שלו ואפילו לא (להבדיל) שפחה שלו. ברגע שהסכום הוא מינימלי האישה אמורה להבין שזה עניין אחר. שאקט הקניין פה הוא רוחני בהרבה ורק צריך לחול על משהו במציאות - במקרה הזה,ף, על כל דבר (אפילו לא כסף) שהוא שווה פרוטה.

ולמעשה, אפילו הפרוטה הזאת לא מחוייבת. אישה יכולה להיקנות גם בשטר (ששווה פחות מפרוטה,לצורך העניין) ואפילו בבעילה - רק שעל זה חכמים מטילים בגדול גינוי, אז לא כדאי...

הערך הממוני המינימלי הוא פרוטה.

מה שלא שווה פרוטה - אינו ממון.

(למשל, דבר שאינו שווה פרוטה אין עליו חיוב השבת אבידה וכו').

השאלה המתבקשת היא, למה צריך ממון?

פעולות משמעותיות צריכות לבוא לידי ביטוי בפעולה מעשית. הרצון צריך לחול על משהו חומרי, "עולם הזהי", כדי לקבל תוקף ולא להישאר ערטילאי, כמו שהקשר הזוגי כולל מימדים מופשטים וגשמיים יחד. פעולת הקניין עיקרה לתת תוקף לרצון. הלכתית, אי-אפשר לתת למישהו כסף ולקחת מוצר בלי לקבל את הסכמתו (בלשון למדנית: לא הייתה כאן "גמירות דעת"). בלי הרצון הקניין לא חל, והמעשה נטול משמעות. הקניין הוא באמת בדעתם של שני הצדדים, העברת החפץ היא נגזרת והשלמה שלו.

כך אין האישה מתקדשת אלא לרצונה. הבעל מתחיל בפעולה, אבל ההחלטה האם להחיל בה רצון נמצאת בידיים שלה.

ככה אני מבין.

דבר ראשון. אם האישה אינה רוצה את הקידושין היא יכולה לזרוק את זה למקדש בפרצוף. שנית. הגמרא יוצאת מתוך הנחה שאישה מוכנה להינשא בכל מחיר  העיקר לא להיות לבד. בלשון הגמרא טב למיתב טן דו מלמיתב ארמלו. טוב לשבת ביחד מאשר לבד. דרך אגב זה מזל של הגברים, אישה לא חייבת להינשא. 

מה שאני כותב עכשיו זה דברים שאני הבנתי

ממה שהבנתי כשלמדתי מסכת קידושין לא משהוא שקראתי או שמעתי.

למדתי את זה ליפני שנים אז אני לא זוכר מאה אחוז.

יש בקיניין שני שלבים

1.העברת החפץ רשות.

(נגיד שומר שכר\שואל ... החפץ ברשותו והוא חייב בכל נזק שהוא עושה

למרות שהוא לא הבעלים).

2. העברת בעלות שזה - למי החפץ שייך.

קיניין קידושין הוא שהאישה מתקדשת לבעל (זה לא נישואין)

מתארים את זה כך כל העולם היה יכול להנשא לה ועכשיו

רק הוא יכול.

קידושין מלשון קדושה בלשון הבתורה זה מובדל.

קדושין תהיו = מובדלים תהיו תמיד המילה קדושה בתורה היא

הבדלה.

אז קידושין זה הוא מבדיל אותה מכל העולם חוץ ממינו.

לכן כדי לבטל קידושין צריך גט.
 

עכשיו קניין קידושין זה העברת האשה לרשות הבעל

זה לא קיניין בעלות היא לא "שפחה שלו" אלא ברשותו רק בעיניין

שהוא היחיד שיכול להנשא לה.

עכשיו האשה לא מקדשת את הבעל כי הוא יכול להנשא לעוד נשים

לא רק לה, ולכן היא לא מבדילה(מקדשת) אותו לרשותה.

והצורך בכסף הוא פשוט ככה עושים קיניין.

העיניין של הפרוטה זה השערה של חכמים

(במקרה הזה בית הלל)

של המינימום שהיא מוכנה להתקדש.

אם היא לא מוכנה בפרוטה היא יכולה באיזה סכום שהיא רוצה

להתקדש לו.

הנישואין עצמם באמת נעשים בהסכמה של שני הצדדים להיכנס לאותו

הבית אין שום טקס או משהוא מיוחד.

*אם רוצים ממש להכנס ללמה אשה נקנת בשלושה דברים

בכסף בשטר ובביאה

כי קניין נעשה בשלושה דרכים

כסף שטר וחזקה

ויש הקבלה כאשר החזקה בנישואין היא ביאה.

משאר הימים וזה מעשה סימבולי.

(למה מקדשים דווקא על יין בשבת זה נושא רחב ולא קשור לדיון),

זה לא קניין. יש לשים לב

שלקידושי אשה קוראים קניין קידושין.

קידוש = הבדלה.

בקידושי אשה היא עכשיו מובדלת מכל העולם

ולא יכולה להתחתן אם מי שהיא רוצה, אלא מעכשיו היא יכולה

להינשא רק לו.

וזה הקידוש שלה משאר העולם.

אף אחד לא יכול לתחתן איתה חוץ מימנו.

ההבדל בין רשות לבעלות הוא נושא בדיני קניין ונזיקין,

שמעבירים עליו שיעורים שלמים בישיבות.

אבל דוגמא להמחשה אדם ששוכר רכב

הרכב שלו לשימוש אבל ברור שהוא לא הבעלים של הרכב

אז זה מקרה שהחפץ לא שלו אבל אצלו

זה גם לא אצלו לעשות כל מה שהוא רוצה אלא רק כדי ליסוע

ממקום למקום.

(כמובן אין הקבלה מלאה בין קידושי אשה לקיניין אבל

זה מושתת על אותם יסודות הילכתיים.)

האשה ברשתו של הבעל זה לא אומר שהיא שלו

אלא שהוא יכול להתחתן איתה.

\**כמובן שהאשה היא לא חפץ וכל ההקבלה

לדיני קניין היא הילכתית ולא מעשית

את כל הרעיונות של למה ככה אני אשאיר לדרשנים

אני יותר מדבר בפאן ההילכתי הטהור של הדבר*\

זה נושא שאני גם לא מבין לגמרי.

וכמו מה שכתבתי זה איך שאני הבנתי וזוכר את הנושא.

ולמדתי את זה לבד וליפני כמה שנים.

ממש לא. המשנה מביאה מחלוקת אם מתקדשת בפרוטה או בדינר, והגמרא אומרת במפורש לגבי כמה קניינים (כמו חליפין) שהם לא תופסים באישה (דווקא מפני שלא מדובר ב'קניין', אלא בריצוי!). 

ולמעיישה, למרות שכבר אז לא נהגו כך בגדול - אפילו במעשה בעילה ניתן לקנות את האישה כי גם הוא בתנאים מסויימים יכול להיחשב כמעשה הקניין.
ככה שבאמת לא הערך הכספי הוא שמשנה - רק שאם הקניין נעשה בכסף או בשווה כסף, כן יש רף מינימלי שמתחתיו זה לא נחשב "כסף" או "שווה כסף". אם היה משמעות לסכום הקידושין, הרי שלא היה סביר שחז"ל יתנו לקדש גם בשטר (שיכול לעלות מעשית חצי פרוטה, נניח) או בבעילה...תחשוב על זה.

זה לא אומר ש'מספיק קניין כלשהו', זה אומר שיש שיטות קניין מסוימות שרלוונטיות גם באישה. וכיוון שהמשיבה הסבירה את דבריה שהתייחסו אך ורק לקניין כסף - המשך הדיון מיותר. 

זו לא הסברה הכי חזקה בסוגיות, אבל ברוב הראשונים (מלבד, אולי, התוס' רא"ש) זה די עולה במישרין, שהמטרה של הפרוטה היא בסך הכל שהאישה תגלה דעתה שהיא מוכנה להתקדש (אפילו בפרוטה), וכמובן זה נתון לגמרי לבחירתה אם לעשות את זה בפרוטה או ביותר (ע"ע בנותיו של ר' זירא שכבר הוזכרו פה בשרשור).

וניתן גם לביסוס בסוגיות הגמרא. 

א. אנו חיים בחברת שפע, אסור לשכוח שחז"ל לא (יש לזה התייחסות במחלוקת בית שמאי ובית הלל אם צריך דינר או פרוטה, למיטב זכרוני), ולכן הסטנדרטים שהם מתייחסים אליהם שונים. 

ב. את לא מכירה היום בחורות ש'נמרחות' על גבר ומוכנות להתקדש לו ויהי מה? הנחת היסוד של הגמרא היא ש'טב למיתב טן דו מלמיתב ארמלו' דווקא לגבי נשים. 

ג. לגבי בנותיו של ר' זירא - תשאלי אותן, לא אותי כנראה הן סברו בדיוק כמוך, שפחות משלושה תרקבי דדינרי זה משפיל. ואולי פשוט היו רגילות לסטנדרטים מאד גבוהים, ומי שלא יכול היה לספק את זה - לא יכול היה לרצות אותן מבחינתן. 

פשוט כתוב שהן לא הסכימו להתקדש בפחות מכך. תשלימי כפי שאת רואה לנכון. 

הפרוטה היא הפרוטה דאז (לא יודע בדיוק כמה זה). 

היום נהוג בהרבה חופות להדגיש שהיא מוכנה להתקדש אפילו אם הטבעת שווה פרוטה. ולמיטב ידיעתי כל הכלות מסכימות לכך... כי כשמאוהבים - 'מתרצים' גם בפרוטה. 

מדובר בבנותיו של רבי ינאי. 

ומסתבר שהוא אכן היה עשיר מופלג (ראי כאן: http://www.daat.ac.il/encyclopedia/value.asp?id1=2844)

וכמובן מרגיע עוד יותר שזו ההסתכלות של התורה

כשמוכרים חמץ כן עושים קניין רכש ממש, כמו בחנות מכולת. אחרת עוברים על בל יראה ובל ימצא!

אולי הכוונה היתה שהקניין שעושים עם הרב הוא לא רכש. זה נכון - אנחנו ממנים את הרב להיות שליח שלנו למכור את החמץ לגוי. אבל הרב מוכר לגוי ממש, כמו כל מכירה ממונית אחרת.

הקניין הוא לא קניין של רכוש, כלומר, יש כל מיני סוגי קניינים, אלא כאן זה קניין סמלי, לא קניין של שווי, כדי להראות שיש כריתת ברית ואמון , שאחד שייך לשני ולא יבגוד בו, וכיוון שהבעל הוא מחזר אחרי אשתו ולא להפך , אז הוא עושה את הקניין,  

תודה, את לא מבינה איך עזרת לי עם השאלה שלך, וכל התשובות שהגיעו בזכותך, היה לי קשה עם זה הרבה זמן

אז... חיים טובים עם בעל מכבד ואוהב! וחודש נפלא

וד"ל

הקניה היא אחריות הדדית אחד כלפי השני לכל החיים

היא סוג של ח]ף של הבעל אבל בצורה הרבה יותר נעלית מההגדרה היבשה של קנית חפץ

שאלה אחרת, למה בכלל האשה נקנית? מה זה צריך להיות? האם זה משנה באמת בכמה כסף זה? הרי גם אם נשלם מיליון דולר, האשה עדיין תהיה "נקנית" כאחד החפצים. יותר מזה, בהמשך משניות מסכת קידושין, רואים ששאר הקניינים גם נקנים בכסף ובעוד שיטות כלומר האשה נמנית שם כביכול עם בהמות ועם קרקעות! 

צריך להבין את מהות קניינה של אשה.

ישנם שני סוגי קניינים. קניין מצד שימוש וקניין מצד קשר רוחני. כאשר אדם קונה חפץ, לא משנה מאיזה סוג הקניין,

נוצר בינו ובין החפץ שלו קשר רוחני נשמתי. אשה, שהיא הקניין החשוב ביותר שיש לאדם, הקניין שנוגע משורש הנשמה ועד הפן הכי מעשי שיש - מהווה את שורש הקניינים ולכן פרק הקניינים, הפרק הפותח את מסכת קידושין, פותח בקניין אשה. 

אחזור למה שכתבתי קודם בנוסף לכל עניין הקשר הנשמתי, הקניין שאדם עושה על אשה אינו קניין מצד השימוש אלא מצד הקשר שיש ביניהם. דוגמא טובה לכך היא שהקב"ה "קונה שמים וארץ" (בראשית יד) - אין זה פירושו שהקב"ה קנה את השמים ואת הארץ מישות אחרת וכעת הוא משתמש בהם אלא שיש קשר רוחני מסוים בין הקב"ה לשמים ולארץ שהביטוי שלו הוא קניין. דוגמא טובה לכך שהאשה אינה מהווה קניין שימושי הוא, שמבחינה הלכתית גם אחרי קניין האשה, אין גוף האשה קנוי לאיש. 

לסיכום - כדי לענות על השאלה היה צריך להבין את מהות קניין אשה ומתוך כך להבין שהכסף שמשלמים אינו דן בשווי האשה אלא כדבר שעליו הקידושין חלים כדי ליצור את הקשר הרוחני בין האיש ובין האשה.

תראי אני מניח לעצמי שכל־אחד נמשך ומתחבר למשהו אחר.

לכן אין טעם להביא מישהי שהיא לא את.

אין טעם לזייף התלהבות אם את לא מתלהבת.

מה בכל זאת מדליק אותי, זה נחמד כשבחורה באה עם חיוך ומביאה הרבה מעצמה, מדברת מספרת אבל האמת גם זה לא חובה. אפשר גם לשתוק קצת בוייב רגוע ונחמד. להיות בתחושה של ביטחון, לא שבאנו להרשים או משהו. כמו חברים שנפגשים לדבר לשחנ"ש ולבלות.

לנתב את הפגישה למקום שטוב לך ונחמד לך נניח הוא בייניש שוקיסט ומזמין אותך לפלאפל סעדון ולא בא לך. תגידי האמת פחות זורם לי אוכל שומני וזה אולי נלך למקום אחר. לא להיגרר למצב שהאווירה נעשית מאולצת או משהו.

מה אוניברסלית גרוע לדעתי (האובייקטיבית): לשחק בטלפון בזמן הפגישה, לא "לנכוח" בפגישה (איך להסביר את זה... כאילו את מנותקת ומשדרת שהדבר שהיית הכי רוצה זה להתחפף... אבל אם זה באמת ככה, אז עדיף כבר לשדר את זה...),

המדינה ברשות גברים והנשים מושלות בגבריהם - שריטות ליליות

1. להשקיע גם בקשר, יכול להיות בהבעת עניין בהודעות בין הפגישות, בהגעה בחלק מהדייטים לאזור שלו, בחלק מהתשלום,  הצעת רעיונות, ויכול להיות באופן אחר.

מקובל שהגבר מגיע בהתחלה אל האישה, אבל כדי שהקשר יעבוד לדעתי, צריך עבודה משותפת, תדאגי שהוא לא ירגיש שרק הוא דוחף בקשר.

2. לא לצפות שהוא יבין רמזים בהתחלה, אם משהו עולה שמפריע לך או את רוצה משהו תשתפי, אתם בונים יחד קשר, הוא עדיין לא מכיר אותך וממילא יהיה לו קשה להבין אותך ברמיזות.

3. דברים שהיית רוצה שהוא ישתף, תשתפי גם.

4. תהיי עצמך, אל תנסי ליצור תדמית שונה ממי שאת.

5. לתת תחושה טובה, חשוב שיהיה כיף.

6. טעויות יהיו לכל אדם מדי פעם, אם זה דברים לא משמעותיים תקבלי את הטעויות בהבנה ורוגע.

בהצלחה רבה

@הפי 

1. להשקיע מאיזה פגישה? על מנת עדיין לשמור על דינמיקה נכונה.

והוא לא מוגזם, ולא תובעני, ולא בשמיים. רק דבר אחד בלבד:

א ד י ב ו ת.

זה כל כך קל וכל כך נשי וכל כך מרים לגבר כשהאישה אדיבה.

אדיבות פירושה: ההפך מסנוביות. כשגבר מרגיש שאישה היא חתולה משועממת שמולה הוא צריך ללהטט בלי לקבל רמז האם היא נהנית או מתעניינת או אותנטית - זו חוויה מסרסת ומתישה שמוציאה את הנשמה.

גם ככה אתן משקיעות שמונה שעות בבחירת שמלה והתאפרות והסתרקות, תקדישו עוד חצי שעה להתכוננות איך לבוא ולהיות נעימה, נוכחת ומביאה את עצמי במפגש.

בחורה סנובית, מאופקת, לא הדדית, לא מרימה, אדישה להתלהבות גברית, מגיבה בסיוג, עונה באיחור להודעות, מבליטה ספקות ולבטים, משתעממת, חותכת מוקדם - כל הדברים האלה הם פשוט מעפנים ומוציאים את המיץ מהחשק לצאת לדייטים, והופך אנשים לשחוקים ומשועממים ומסוייגים...

סיוגים:

*זו החוויה האישית הרעה שלי מבנות משועממות ולא אדיבות שחותכות מוקדם, לא חייבים/חייבות להסכים

**הגיוני שזה משתנה פר מגזר ופר סגנון יציאה לדייטים (חרדי / דת"ל / לייטי)

***להיות אדיבה אין פירושו להיות "מחוייבת" - אפשר להיות אדיבה ועדיין לחתוך אחרי דייט ראשון

****להיות אדיבה אין פירושו להיות "מזוייפת" - לא צריך לצחוק מבדיחה לא מצחיקה ולא צריך לזייף התעניינות בסיפור לא מעניין. אדיבות היא פשוט ההפך מאטימות, היא רפלקטיביות והדדיות והנכחה עצמית.

יילחמו עם דובים

יפתחו שימורים

ויושיטו ידם למדפים הגבוהים

אתה רוצה שאמנה את הדברים שנשים עושות?

נשים מתאפרות

מול הארון שעות מתלבטות

רק דבר אחד אינן מבינות

כך או כך הן מספיק חמודות.

"לא התאפרתי כי אני מרגישה בנוח איתך".

כי אני דווקא לאחרונה חשבתי על משפט שמישהו אמר פה פעם, שהלוואי שנרצה תמיד להראות במיטבנו מול הבני זוג.

ויש סיפור על צדיק אחד שלפני שנכנס לבית לאשתו היה מסתכל במראה ומסתדר.

בלי איפור...

האיפור זה תוספת נחמדה להתייפות עוד יותר

גם תכשיטים זה תוספת..

אפשר להראות במיטבנו גם בלי תכשיטים

אני חושבת שהבסיס זה להיות נקיה ורעננה עם בגדים נקיים

וחיוך

יותר מזה זה תוספת

זה אני חושבת מול אנשים זרים אבל בבית כן להשקיע יותר. למה להישאר עם הבסיס?

לא סתם עזרא תיקן שימכרו בכול עיירה תמרוקים ותכשיטים. 

אישה אוהבת להתקשט ולהשקיע בנראות וכל הכוחות האלה נועדו בעיקר לבית וחבל שמשקיעים יותר ביציאה מהבית.

אולי אנחנו לא מדברות על אותו דבר...

ביום יום קשה להשקיע

ולכן חשוב לזכור שהבסיס הוא מהמם

ולא צריך להתאמץ כדי להיות רעננה ויפה לבעלך

מידי פעם אפשר גם להתקשט ולהוסיף

אבל כן לזכור שגם כשאין כוח להשקיע

עדיין יש דרך קלה לקבל את בעלך מהממת

וזה פשוט להתקלח ולהתלבש יפה ולחייך

להיות נקייה זה משהו בסיסי שמצופה מכל אחד גם אם הוא לא אישה\בעלי.

אבל אני כן מבינה שלא תמיד יש כוחות להשקיע וזה בסדר גמור!(:

 ויש נקייה ורעננה ומחייכת 😉

דווקא זה יכול להיות נחמד מהצד האומנותי שבזה (יש לי תפישה קצת אחרת ביחש ליופי אני חושב)

חושבני שיש משהו גם בזה וגם בזה

אני לא מתחברת לאיפור כבד...

וכל אחד ומה שהוא מתחבר

לוקחת כמה דברים לתשומת ליבי..

זה מעניין..אבל זה באמת ככה?

אני מרגישה שבנות יודעות יותר להציף קשיים ופערים ובנים יודעים יותר לטאטא ולהסתכל בעיקר.

לחייך × מיליון.. גברים אוהבים שאישה מתנהגת באצילות חיוך לא להיות מנחוסית/ קרה

הכרת תודה : על הכל .. על הזמן על הידיעה אפילו על המים / מיץ/ התעניינות / חוכמה  ( אבל שזה יהיה אמיתי לא סתם להגיד תודה)

להקשיב לו באמת.. ( לדבר על רצונות שלו / פחות רגשות לא מרגישים בנוח כמונו)

להיות באנרגיה נשית תשאירי לו את הזכרי

גם אם הוא לא מתאים .  תהיי דבש

קארמה is a...

זהו  כל השאר מלמעלה

-לשאול מראש את שני הצדדים אם יש דברים במראה חיצוני שקשה להם איתם והם עילה לפסול מבחינתם, ולפעול לפי זה.

-אם יש אפשרות להציע קודם לצד שפחות יתלהב בלי שהצד השני יודע שהציעו אותו. אולי לבקש פרטים משני הצדדים, ורשות להציע וכולי... ואח"כ אם התשובה שלילית להגיד שבסוף הצד השני תפוס.

הסבבים הללו מלמדות על האמונה שלך שיהיה טוב בהמשך,

מאחל שתזכי לטוב הזה במהרה ויתמלאו כל משאלות ליבך לטובה ויהיו לך כל הכוחות הדרושים לתהליכים הלא פשוטים והמוערכים הללו

אין לנו בתורה סיפור שמתאר את האמונה בהמתנה במציאת הזיווג.
כי באותה תקופה הכל התנהל אחרת וזה לא ממש היה קיים.
אבל יש ויש תיאורים של ציפיות קשות, שאנחנו יכולים ממש ללמוד מהם, לצפיות שלנו
אברהם ושרה ציפו תשעים שנה לילד, וה' מעולם לא שכח אותם. תמיד כשאברהם מתפלל לילד, ה' אומר לו שלא ידאג, אבל עוד לא הגיע הזמן.
גם על יצחק נאמר "ויעתר יצחק לה' לנוכח אשתו כי עקרה היא, ויעתר לו ה'". מה, פתאום אחרי עשרים שנה, הוא החליט להתפלל? ברור ש'ויעתר' זה על כל התפילות בכל העשרים שנה, וה' היה שם תמיד.
אפשר לדמיין את יוסף בבור אחרי שהאחים מכרו אותו וגם במצרים הוא יורד לשפל תחתית, בחודש הראשון הוא עוד יכל לחשוב, מה ה' רוצה ללמד אותי? מה זה מצמיח אותי? אבל כשעובר עוד חודש ועוד חודש, שתים עשרה שנה בבור! איך אפשר להחזיק את האמונה שה' לא 'שכח' אותו? אבל יוסף, גם במקום הכי שפל שיכול להיות, חדור באמונה בלתי מעורערת, ועונה לפרעה "בלעדי, א-להים יענה את שלום פרעה", ולאחים הוא עונה "א-להים חשבה לטובה".
ה' תמיד איתנו ולעולם לא שוכח!


 

עדיין לא יכולות/בשלות להגיע לעולם הזה;

המתיני מעט עד יעבור זעם......

זוגיות. נדמה לי מלפני ימים מספר.

ככל שאנו חיים יותר את עצמנו. אמיתיים וכנים יותר ומודעים יותר -

כך קל יותר, אני חושבת.

והעיקר, לענ"ד: היכול לנהל תקשורת פתוחה וכנה. לא לברוח

אפילו לא לגמרא, במקום לדבר, להקשיב.

ספרים מצויינים. וגם לרב סבתו סדרה של שיעורים.

וגם הספר של הרב מרדכי שטנברג על זוגיות חובה לדעתי.

תשמח ברצון ותשמור עליו..

א. קישור לשרשור שפתחתי פעם שאולי רלוונטי

האם הגעתם מוכנים לקשר הראשון בחייכם? - לקראת נישואין וזוגיות

ב. בעיני צריך לחלק את ההכנות לכמה מישורים.

יש את המישור הרוחני - שכולל בתוכו את ההכנה הנפשית, עבודת המידות וכו', אבל גם דברים פרקטיים שצריך לדעת כדי לנהל בית.

יש את המישור המעשי - שכולל בתוכו גם דברים מחשבתיים* וגם דברים מעשיים - מה יהיה המקום שלך בבית? מתכנן לקחת חלק בנקיונות\בישולים\קניות\נהיגה - אולי כדאי להתחיל לרכוש בזה מיומנויות.

*מחשבתיים:

איך אני הולך לפרנס את הבית והמשפחה?

מה אני עושה עם הכסף שיש לי עכשיו - בהנחה שאני בונה עליו לטווח ארוך?

ג. אל תזלזל בשלב שאתה נמצא בו - לבנות את עצמך, להכיר את עצמך, להתמודד עם עצמך - הוא חשוב, כדי שתוכל לעשות זאת עם אחרים ומול אחרים.

הערה:

כתבו פה פעמיים על עניין הפרנסה.

עד כמה זה משמעותי אם אני בחור ישיבה שכרגע לא הולך להתעסק בכסף רציני בשנים הקרובות, וכנראה יהיה אברך לפחות בהתחלה.

זה חשוב להתחיל לבנות את זה עכשיו? אצלינו הרבה מחכים עם זה עד שיוצאים לשוק העבודה אחרי כמה שנים...

שבו אתה מתחייב לזון את אשתך, אמנם אשתך יכולה למחול לך על זה אבל עקרונית היא יכולה להחליט גם להפסיק למחול יום אחד ואתה תתחייב לצאת לעבוד.

כאשר אדם רווק אין לו ריחיים על צווארו והרבה יותר קל ללמוד בשקט לימודים עיוניים, אומר לך כסטודנט עם 5 ילדים וכסטודנט רווק לשעבר, עם 5 ילדים זה הרבה יותר קשה, גם ללמוד תורה הרבה יותר קשה עם 5 ילדים.

גם בצבא, ישנן מורכבויות רבות כנשוי שאין לרווק, בכתובה אתה לא מתחייב רק לזון את אשתך, באופן כללי הרבה דברים נעשים דווקא יותר מורכבים כשמתחתנים ולא להפך.

אמנם אפשר להתפרנס גם בלי לימודים עיוניים, אפשר להיות נהג משאית או מתווך נדל"ן או שוחט או מאבטח במקומות מסויימים לבוגרי סיירות, ולעשות משכורות יפות מאוד.

אתה רוצה להיות אברך, אני מניח שהשאיפה להיות גדול בתורה וללמוד לרבנות או לדיינות יום אחד ולא להשאר אברך לנצח שזה אידאל יפה אבל אתה צריך להבין שעם הזמן ועם הנישואין ועם הילדים שיהיו בריאים אתה סוגר על האפשרויות של העתיד שלך.

אני לא הולך להתחיל לשכנע אותך מה עדיף רשב"י או רבי ישמעל לא נכנס למחלוקת, כי בסוף אתה כנראה צפוי להקשיב לרבנים שלך ולא לי אבל אעיר כמה נקודות בעניין זה.

1. נקודות החוזק נכון להיום של ישראל ביחס לאויביה הן שיש לישראל הרבה מאוד אנשים טכנולוגיים, ללמוד חדו"א, ליניארית והתמרות לפלס זה חשוב מאוד לעם ישראל כדי שננצח במלחמות.

2. גדול הנהנה מיגיע כפיו מירא שמים.

3. על פי החתם סופר העיסוק במצוות ישוב הארץ (קרי להתפרנס ממקצוע בארץ ישראל) שקול למצוות תפילין.

4. ללמוד מדעים מדויקים לפי הרמבם זה חלק ממצוות אהבת ה'.

5. על פי הגר"א חייבים ללמוד 7 החוכמות כדי להבין מה שהתורה אומרת.

זה לגבי האידאלים כשלעצמם בלימוד מקצוע עיוני ופרנסה בארץ הקודש, לגבי הכתובה כאמור מה שאתה מתחייב זה המינימום הנדרש ממך כבעל וכאבא, לא המקסימום, בפועל מה שידרש ממך כדי להקים בית יהיה הרבה יותר כדי שהבית יתפקד אבל פרנסה לבית זה די תנאי הסף הבסיסי על פי היהדות, זה שאשתך יכולה למחול לך בינתיים כשאתה אברך וסטודנט ומתמחה, זה בסדר אבל היא יכולה להחליט גם לא.

ותאר לעצמך אחרי 10 שנות אברכות נניח יש לך 4 ילדים ואשה ושכירות ופעוטונים פרטיים וכמובן רכב גדול, מה עושים? תלך לעבוד בסופר? תעשה השלמת הכנסה כמשגיח כשרות? אפשר.

בפועל אני מקווה שהבית שלך לא יתפרק במצב הלחץ הזה כי גירושים עולים הרבה כסף וגם יש מזונות וכתובה ופתאום אין המשכורת של האשה ואתה צריך לשכור דירה לבד, הרבה גרושים מתפרקים כלכלית לפחות בהתחלה 

השנים הראשונות בישיבה הם הכי חשובות כדי שיהיה בסיס של תורה לכל השנים.

השאלה זה

 1. אם שווה לי לוותר על חלק מהם עכשיו כדי להתחיל ללמוד מקצוע

2. או אולי בכלל לדחות את הרצון לחתונה לעוד הרבה שנים אחרי לימוד ותורה ומקצוע

3. או (כמו שבעיקר עושים אצלינו), כן נשארים בשיבה כמה שנים ומתאברכים ואחרי כמה שנים משלבים לימוד מקצוע.

כי בסוף אני צריך לוותר על משהו, השאלה זה מה הכי חשוב, ובזה אני לא בטוח. יכול להיות שבאמת תגידו: חכה אל תתחתן עדיין תכין את עצמך כמה שנים טובות יענו 24 כזה, (וגם אז לא בטוח שאני יסיים מקצוע).

אני אישית גם לא מתכנן להיות ר"מ או מו"צ או משהו כזה אבל אני מבין את החשיבות של הזמן ולכן בנושא הזה אני מאוד מתלבט...

אלפי הלומדים בישיבות ההסדר, כ 2500-2800 בכל שנתון, כפול 5 שנים של המסלול - כ 12,000 סך תלמידים בשלבים השונים בישיבות ההסדר - יכולים להעיד שיוצאים לחיים עם בסיס מצויין של תורה, ידע, יכולת לימוד וכו'

מי שלא נשאר בישיבה, יוצא לחיים בגיל 23-24, גיל מצויין להתחיל רכישת מקצוע לחיים וגם להתחתן    

אבל זה עדיין נראלי מוזר שההכוונה להתחתן היא בסביבות גיל 24 והלאה ואז כל ההכנות נסובות סביב זה.

הרי אם אני בן 19 ומתכוון להתחתן בשנתיים הקרובות (נגיד בסוף המסלול הצבאי בהסדר- 21 כזה), אין שום סיבה להימנע מזה אם לא התחלתי ללמוד מקצוע,

כי בסוף השנים שעוברות, לדעתי יותר חשובות בהקשר של בסיס זוגי לחיים ושווה להסתבך קצת עם לימוד מקצוע, וגם בלימוד תורה שברור לי שיותר חשוב לחיים מאשר לימוד מקצוע בשנים הראשונות.

אא"כ אתה אומר לי שיש סיבה אמיתית לזה שמעכבים עם חתונה ואז אין הכי נמי הכל בא אחרי זה.

יש דברים שקשורים ללימודי מקצוע שאפשר להתחיל איתם כבר עכשיו. לדוגמה:

א. האם יש לך כבר תעודת בגרות? אם חסר לך בגרויות, אולי להשלים עכשיו.

ב. האם נבחנת בפסיכומטרי? אז בבין הזמנים עכשיו, לא לדחות.

ג. האם המקצוע שמעניין אותך הוא תורני? האם אפשר לעשות מסלול מיוחד לבינשים נניח לתעודת הוראה?

מעבר לזה - בעיני נכון לנסות לייצר הכנסה כבר עכשיו.

האם מותר לך לפתוח עסק עצמאי? נגיד ללמד ילדים קריאה בתורה לבר מצווה. עבודה בבין הזמנים. שטיפת בית כנסת פעם בשבוע. וכו'.

חלק מהכסף הזה ללמוד איך להשקיע - כעצמאי בקרן השתלמות. וגם הפרשה לפנסיה. 

ככל שמתחילים בגיל מוקדם יותר, זה נהיה משמעותי בהמשך.

מי שיחכה עם הכנסה (חוקית ומסודרת) לאחרי הסדר+אברכות+לימודים מקצוע -

למיטב הבנתי, יש לזה השלכות מאוד גדולות על הפנסיה שלו.

מה שאני מנסה להגיד, זה שאתה צריך להסתכל קדימה - לא על 3-4 שנים הבאות, אלא 30-40 שנה ויותר.

איזה סגנון חיים אתה מצפה?

איך תממן את זה?

איך ואיפה תראה המשפחה שלך?

נישואין זה לעבור למגרש של הגדולים, וזה דורש לחשוב בראש שונה ממה שיש בשלב הקודם.

באופן אישי, תמיד רציתי לדעת שלמי שאני יוצאת איתו יש תוכנית. שהוא חשב על הדברים - גם אם התוכנית כוללת עשור בישיבה מעבר להסדר, אם יש לו תוכנית איך הוא מתכוון לממן את זה ומבין את ההשלכות לטווח הארוך - סבבה.

אם הוא אומר לי, אה, כולם מסתדרים, נזרום - לא בשבילי.

שגם בעייני היא הקריטית בעניין ההתפתחות האישית של כל אדם - העול והאחריות המוטלים עליך כאשר אתה כבר בעל משפחה עם ילדים.  

להתחתן בגיל מאוד צעיר זה לא העניין שעשוי להשפיע. אפשר לחיות כזוג צעיר באופן מאוד מצומצם, מאוד חסכוני, ובמקביל ללמוד ולהשקיע הרבה בכל דבר שקשור להתפתחות אישית. הן תורנית, הן מקצועית, גם בתחביבים.  

כל עוד אין ילדים, אין הרבה הבדל מהיותך רווק.  נכון שצריך להחזיק בית - אבל ההוצאות על קיום  בתנאים צנועים ומינימליים לזוג צעיר ללא ילדים הם באמת דבר שכל זוג יכול לקחת על עצמו.  

גרים באיזו יחידת דיור של חדר אחד, אפילו למשך שנתיים ושלוש ראשונות.  

הבעיה, הקושי, ההתמודדות עם מעמסת החיים האמיתיים, הריחיים על הצוואר בלשונו של מי שהגיב לך לעיל, @אריק מהדרום, זה כאשר אתם, כזוג, כבר הורים לילדים.  

בגלל אורח החיים, ההשקפה הדתית, אני מניח שלא תרצה לדחות את הרחבת המשפחה למשך כמה שנים אחרי הנישואים.  וכאן הקונפליקט המרכזי בנישואים בגיל מאוד צעיר לפני שרכשת השכלה ומקצוע ויכולת להתפרנס בצורה ראויה לכל החיים שלפניך.   פרנסה ומקצוע שיהיה אהוב עליך.  לא משהו שנכפה עליך בגלל שאתה גבר אבא לילדים וחייב בכל מחיר להביא פת לחם הביתה.  

אני לא חושב שזו בחירה טובה עבור רוב בני האדם.

כמה מה שאני כותב ישפיע עליך? ברמת העיקרון זה משתנה הרבה מאדם לאדם ומישיבה לישיבה.

תתייעץ עם אדם שמכיר אותך ורוצה בטובתך, זה יהיה יותר טוב מלהייעץ איתי.

אני באתי לפה בעיקר כי לשמוע דעות מגוונות.

בעז"ה הכל יהיה גם עם התייעצות רצינית,

בסוף זה ההחלטות הכי גדולות שאני אעשה בחיים (נראלי).

אשריך!

למה אתה חושב שזה לא בחירה טובה? מענייין אותי.

אני לא סבור בכלל שנדרש חינוך מסגרות קודש בלבד שבחורים נשלחים אליהם אחרי הישיבה התיכונית.

אני נגד הערצה לתלמידי חכמים ולבני אדם באופן כללי.

אני חושב שחלק גדול מעולם הישיבות של היום נשען על סיבה פוליטית.

אני חושב שמפעל הישיבות אחראי לנשירה של עשרות אחוזים מבוגרי הציונות הדתית.

אני חושב שהמודל של תיבת נח נכשל.

אני אומר את זה שנים בקבוצות ווצאפ אבל כל זה איננו קשור לענייני לנ"ו, זו דעתי האישית בקצרה אם תרצה אפשר להמשיך בפורום אחר.

כל אחד בציבור הדתי מאוד מעריך את הלימוד ואת החשיבות של בניית בסיס רוחני ותורני חזק לפני הקמת בית ומשפחה. אבל אי אפשר להתעלם מהאחריות המעשית שמוטלת על כתפי הגבר היהודי.

בסופו של יום, על פי ההלכה והכתובה, האחריות לרווחה הכלכלית של הבית היא עליך – 'ואנא אפרנס'. זו לא רק חובה טכנית, זו המדרגה המוסרית של להיות 'בעל' שדואג לאשתו ולילדיו בכבוד.

צריך לומר ביושר: המודל שבו חברה שלמה נשארת בכולל לאורך שנים הוא תופעה ייחודית לישראל, והיא רחוקה מלהיות המודל ההיסטורי של העם היהודי. בחו"ל, הקהילות החרדיות חיות אחרת לגמרי – שם אנשים יוצאים לעבוד, מתפרנסים בכבוד ותורמים לקהילה, מבלי לוותר על הזהות החרדית שלהם.

התחושה היא שבישראל המצב הזה השתרש לאו דווקא מסיבות רוחניות טהורות, אלא כתוצאה מהמבנה הפוליטי והצורך להשתמש בפטור 'תורתו אומנותו' כדי להימנע מגיוס. המציאות הזו יצרה מצב שבו אלפי משפחות חיות בעוני כרוני, כשהנטל הכלכלי נופל על האישה או על קופת המדינה. 

האם זה באמת 'לכתחילה'? האם זו דרך התורה להסתמך על צדקה וקצבאות כדרך חיים, במקום לחיות חיי יצירה ועבודה?

בקהילות חרדיות בארה"ב ובאירופה, הנורמה היא שילוב של קביעת עתים לתורה עם יציאה למעגל העבודה. שם, המוסר העצמי והאחריות הכלכלית מתבטאים באחוז גבוה של בעלי השכלה גבוהה, תארים אקדמאיים, בציבור התורני.  

מניח שמוכרת לך הישיבה-אוניברסיטה בארה"ב.

בין שאר בוגריה המפורסמים- הרב ד"ר אהרון ליכטנשטיין זצ"ל, שעמד בראש ישיבת ההסדר הר עציון באלון שבות שנים רבות.  

או הרב אליהו רחמים זייני, שעומד בראש ישיבת ההסדר והישיבה הגבוהה אור וישועה בחיפה.  בעל תואר ד"ר במתמטיקה, מהטכניון, היה מרצה בטכניון ורב הטכניון.  

בביקורים שיצא לי לעשות באנגליה, נחשפתי בקהילות החרדיות שגרות בלונדון לריבוי בעלי מקצועות חופשיים, וחיים ברווה כלכלית גבוהה מאוד.  

גם אולי המקום להזכיר שעל רקע הלחצים המשפטיים והציבוריים להפסקת תקצוב ישיבות ומוסדות חינוך חרדיים שאינם מלמדים לימודי ליבה או שאינם עומדים בחוקי הגיוס, עלו איומים מצד עסקנים חרדים להביא כספים מחו"ל מתורמים פרטיים וקרנות כדי לגשר על הפערים התקציביים-גם זה מוכיח שהחרדים בחו"ל עובדים ומתפרנסים היטב ורק בארץ חיים בעוני עמוק מרצון.  

לא הייתי רוצה שכל מי שנשואה לא תעיז לדבר על הנישואים לידי, כי זה רגיש.

זה טבעי ונורמלי שאני מדברת עם חברות, והם מדברות דברים כאלה - וכן, גם על ילדים וכו'.

ואני רואה את זה כהחלטה שלי מה לעשות עם המידע הזה.

אם אני בוחרת להיעלב ולהתרחק ולא להיות חלק מהקבוצה שבה מדברים ככה -

אני מרגישה שאני גוזרת על עצמי בדידות וריחוק, ויצירת קבוצה חברתית שכוללת רק מי שאיתי במצבי, וזה עלול להיות לא בריא מבחינה נפשית.

אני גם יכולה להבין את מה שהיא כתבה בצורה אחרת:

שנים ארוכות של חיפוש, של רווקות לפעמים מובילים למחשבה במודע או בתת מודע של ייאוש, של לי זה כבר לא יקרה.

וכשזה כבר קורה - זה יכול להיתפס כ"תסמונת המתחזה" - זה לא אמיתי, זה לא שלי, אני עדיין בזהות הרווקית שלי - ולכן זה נראה כל כך לא מציאותי שהתחתנתי.

בעיני זה יכול להיות שיתוך של איזשהו מצב נפשי, לא ניסיון לדרוך על יבלות.

מכיר את הספר ועמך כולם צדיקים? אני ממליץ עליו מאוד. הוא מלמד הסתכלות אחרת על כל ענייני הנפילות.

הנטיה להלל כל רגע של נפילה כאילו הוא עיקר הסיפור פה- זאת מלכודת! מלכודת שגורמת להיות כלוא יותר חזק בדמיונות של היצר הרע. ויותר מזה- היצר הרע יכול לגרום לך לחשוב שזה עיקר מי שאתה.

יש בך מלא כוחות אדירים שצריך לתת להם הרבה יותר מקום בחיים שלך, דרך המון עשייה חיובית, ויעדים גדולים בקדושה.

אשריך💪

כאילו, זה כל הרעיון של בריאת האדם והעולם. אם זה לא היה ככה, היה זה מדאיג.

מזכיר לי סיפור: בחור ובחורה עמדו להתחתן ונכנסו לקבל את ברכתו ועצתו של הרב. אמר להם, עצה טובה לשלום בית, כאשר הבעל חוזר מהכולל והיה לו יום גרוע, לפני שייכנס הביתה יהפוך את הכובע, ככה האישה תדע שעבר עליו יום גרוע ולא "תתנפל" עליו ישר כשהוא מגיע אלא תתייחס אליו בעדינות. והפוך, אם לאישה היה יום קשה, שתהפוך את המטפחת (לא עובד עם פאה נכרית) וככה כשהבעל נכנס יידע מיד שהיא עצובה ולא יתחיל להקשות עליה קושיות מיותרות אלא גם ינחם אותה. טוב יפה, התחתנו בשעה טובה, אחרי כמה ימים חוזר הבעל עם כובע הפוך, האישה רואה מיד מכינה לו כוס תה שב תנוח תירגע קח את הזמן יופי. אחרי כמה ימים, הבעל חוזר רואה את האישה עם מטפחת, אומר לה וואי שבי תנוחי תשתי תה בינתיים מה את צריכה אני אעזור לך.

אחרי כמה ימים, חוזר הבעל, דואג לשים כובע הפוך, אלא שכשהוא פותח את הדלת, גם היא עם מטפחת הפוכה. על מקרה כזה הרב עוד לא דיבר! טוב, אובדי עצות החליטו ללכת לרב לשאול אותו. דופקים בדלת והוא פותח להם עם כובע הפוך לראשו...

///

בקיצור זאת עובדת החיים.

אני יוצא מנקודת הנחה שאתה מדבר על ניסיונות בתחום הידוע אבל הדברים תקפים פחות או יותר לכל דבר שתרצה.

ברמה המעשית (כי אם יש משהו שיצה"ר לא אוהב, זה מעשים, לעומת דיבורים):

– להחליף לטלפון מוגן ברגע זה, יש דגמים טובים, לא יקר בכלל, כל האפלקציות שתרצה

– להתקין סינון אם לא קיים (לא מבין גדול בסוגים)

– לצאת הרבה מהבית

– ללמוד הרבה תורה בין בשיעורים בין בעצמך זה מהדברים היחידים שעושים את ההבדל

– להרחיב קצת את מעגל החברים ברגע שאתה מרגיש שאתה עם אנשים ויש לך תמיכה זה מוסיף

– אם כבר נופלים ידועים דברי חז"ל "אמר רבי אלעאי הזקן: אם רואה אדם שיצרו מתגבר עליו, ילך למקום שאין מכירין אותו, וילבש שחורים ויתכסה שחורים ויעשה כמו שלבו חפץ, ואל יחלל שם שמים בפרהסיא." אפשר לנפול חזק ואפשר לנפול פחות חזק. במקום לאמץ תחושה של הותרה הרצועה להבין שאפילו בתוך החטא עצמו יש מנעד עצום ונידונים על כל רגע ורגע הן לחיוב והן לשלילה ("האם יכולת לפחות לצמצם?"). ולא די שיש צד זכות במניעת נפילה יותר גרועה (חוץ מזה שמראה בעצמו שאינו חפץ בעבירה) אלא אף אם רק דוחה מעט את הנפילה אף בזה יש צד זכות.

– "כשהביאו בפני רבנו [חידושי הרי"ם מגור] ספרים בהם עצות נגד תחבולות היצר נענה ואמר: ליצר ערימות של עצות נגד העצות הללו, גם לו סגולות ועצות נגד עצות בני־אדם." בקיצור עושים מה שיכולים וה' יעזור

ברמה הרעיונית:

– קלישאה אבל אל תתן לנפילות להגדיר אותך. אם כבר הזכרנו את חידושי הרי"ם, "אמר השכחה טובה מאוד כי אלמלא לא נבראה השכחה היה אדם זוכר תמיד עכל עבירות שעשה ולא היה יכול להחזיק מעמד לכן העבירה הידועה גורמת לשכחה כדאיתא בספרים הקדושים".

– הזכרנו את "ילבש שחורים ויתעטף שחורים". לפי ראשונים רבים, אין זאת עצה איך לבצע את העבירה, אלא איך אדם יכול להתגבר על יצרו. ולכאורה, קשים דברי הגמרא שנייה לאחר מכן, "הא דמצי כייף ליה ליצריה, הא דלא מצי כייף ליה"? אם בסוף הוא לא עובר עבירה, אז מה זה משנה אם הוא ילבש שחורים? ולמה הותר לו ללבשם רק אם הוא לא מצליח לכפות את יצרו?

שאלה נוספת: "א"ר לוי בר חמא אמר ר"ש בן לקיש לעולם ירגיז אדם יצר טוב על יצר הרע שנא' רגזו ואל תחטאו. אם נצחו מוטב ואם לאו יעסוק בתורה שנאמר אמרו בלבבכם אם נצחו מוטב ואם לאו יקרא קריאת שמע שנאמר על משכבכם אם נצחו מוטב ואם לאו יזכור לו יום המיתה שנאמר ודומו סלה."

=> אם משמע שהולכים מהנשק הקל לתותחים הכבדים, למה לא להתחיל מראש ביום המיתה? תשובה שראיתי, כי זה מעציב, הקב"ה לא רוצה שנהיה עצובים ונתעסק בדברים מעציבים. אותה תשובה לגבי לבישת שחורים. לכן, אל תרגיל לראות את עצמך בעין רעה ושיפוטית אין בזה שום תועלת.

גם קראתי פעם שעשיית חסד (התנדבויות וכד') מסייעים לזה. זה הצד השני של חסד = מים. אם אני לא טועה. כדאי ל ברר.

יש ספר שאולי יכול להועיל: על חטא ותשובה - מאיר גרוזמן.

מאמינה שהרב ארז דורון, הרב פנגר ורבנים ברסלבים 

ועוד, מדברים על כך. אתה לא היחיד.

ולבקש על זה מהשם. קודם כל. אלא מה?!

"כל עוד האדם חי, אפשר לתקן!"

הכלב שבך לא שב על קיאו. יש שם חוסר וזו הדרך למלא אותו. במקום מלחמה ריקה כדאי לחפש מה מביא אותך לשם.

מה הצורך שלא מתמלא?

איפה בלו''ז?

לך תעשה ספורט בגינת כושר, לך לעשות יוגה (יתן לך זמן גוף חיובי!). אל תתעסק בכלל בדבר הזה. גם לא כשאתה נחשף אליו. פשוט לעסוק בחיובי.

סליחה על הפלישה כאישה שאנוכי (שמן הסתם לא חוותה את האתגר הזה).

אם לא הייתה הלכה, נניח אם תקח גוי, האם מעשה כזה הופך אותו לאדם רע ומלוכלך? חלילה.

כמובן אנחנו כיהודים יש לנו הלכה ותורה, שאוסרת עלינו. ויש לשמור על המצוות וכו'. אבל אני מרגישה שבמצווה הזו, עושים לה יח"צ של גועל נפש ולכלוך, כשבפועל זה איסור. כמו שאסור להתניע את הרכב ולנסוע לים בשבת.

אסור? כן.

לא מוסרי ומלוכלך? לא. 

אני גם לפעמים מנסה להתבונן בזה כך. אובייקטיבית וגלובלית כל אדם רוחני מרגיש בבירור כמה הנפילה היא שפלה, גסה, מכוערת וחייתית. הרצון להשוות אותה לעבירה סתמית ושגרתית על רצון ה' היא מלאכותית. הכאב והבושה הם אינהרנטיים לנפילה ועצמיים לה, וכל אדם עדין מרגיש את זה.

זה מעשה לא מוסרי נקודה.
 

האדם שעושה אותו כמובן לא רע. זה לא כמו גנב או רוצח. אבל המעשה של צפיה בתכנים ברשת מאוד לא מוסרי ומלוכלך מאוד מוסרית.

הדור שלנו מושפע בטעות מהתרבות.החילונית בה "כל דבר שאני רוצה מותר כל עוד זה לא פוגע באחר" וזה לא נכון גם מוסרית לא רק הלכתית

מדובר בתעשייה נוראית.

אפשר מהדמיון והתחושה. מדברת על פיזית מה קורה.

בעבר אגב, התחתנו בערך כשהגיעו לבגרות מינית. וגם גברים נשאו יותר מאישה אחת אז אפילו נידה פחות השפיעה על הגבר.

המעשה הפיזי, אסור הלכתית כמובן. אבל אני לא רואה בו מלוכלך או לא מוסרי.

אגב, על נשים יש פסיקות שונות החל מאסור לגמרי ועד מותר לגמרי

רק הלכתית.

זה פוגם באהבה המוקדשת רק לאדם אחד.

ופגימה בערך האהבה היא מעשה לא מוסרי.

כשהוא במסגרת נישואין הוא קדוש וטהור כמובן.

כרגע.

האם זה פוגם?

גם האם זה אהבה כשזה עם עצמו? לא חושבת.

וכמובן שאם זה הופך למשהו שמנהל לאדם את החיים, ספק התמכרות, אז גם בעייתי.

אבל באמת לא חושבת שזה לא מוסרי. 

זה גורם לאדם להפנות את כוח האהבה שלו לעצמו במקום לזולת. גם לפני מתן תורה ער ואונן היו רעים בעיני ה'.

לעניין גישה חינוכית זו כבר שאלה אחרת

ממה שאת מניחה שהוא מדמיין, ולכן את חושבת שאין בזה בעיה מוסרית

(עקרונית אני חושב שבכל דמיון בעניינים האלו יש בעיה מוסרית ברמה מסויימת, זה מנעד)

בחידושי הרי"ם "אמר לחתן ביום חפתו כדברים האלה: אויב עס איז איידיל איז נישט דא קיין איידעלערס, און אויב עס איז גראב איז נישט דא קיין גרעבערס".

ובגרמנית מודרנית אם זה באופן אצילי אין אצילי מזה ואם זה באופן גס אין גס מזה.

איסורי עריות לא סתם נקראים תועבה, לא הקפיד על עבודה זרה והקפיד על גילוי עריות", "אלהיהם של אלה שונא זימה" כו'.

הסיבה לזה, למיטב הבנתי, היא ש"במקום המשפט שמה הרשע ומקום הצדק שמה הרשע". העולם בנוי מניגודים ובמקום שבו נמצאים העניינים הכי גדולים (אהבה חברוּת הדדיוּת כו') נמצאים גם הניגודים הכי גדולים (תאווה אנוכיות זימה כו').

ההרגשה הפנימית שהעיוות הוא בזוי ומאוס מעיד על אנינות הדעת (במובן החיובי) ואצילות הנפש, זאת דעתי האובייקטיבית.

המחשבה שמעשה כזה מוסרי רק אסור הלכתית, נובעת מהשפעת הדור שלנו מהפוסטמודרניזם החילוני.

גם זימה לגויים נחשבת מעשה רע בתנך.

ואין הבדל בין גבר לאשה פה

אינו דומה x ל־y

יש כאלה שעושים את זה (לא ראיות אסורות) נטו בשביל לפרוק לחץ או להירדם מהר אפילו בלי התאווה שבדבר

ביסודו של דבר האיסור כשלעצמו בעיקר קשור לעניין של טומאה יש פשוט עניין מהתורה לא להיטמא בטומאה הספציפית הזאת כמו שלכהנים אסור להיכנס לבית קברות (וזה די מקביל כי את הכהנים זה מגביל ממחנה שכינה ואילו טומאת קרי מגבילה מכל הר הבית)

הצד המוסרי הוא קשור באופן הדוק אך לא לגמרי חופף

פגם הברית ובאיזה מצבים. ואין כאן המקום להאריך. לכן אמרתי שאני לא מדבר מהבחינה החינוכית פה.

אין קשר לטומאה. הרי טומאה הלכתית נוצרת גם אחרי קשר פיסי בין איש לאשה. ואין איסור להטמא לישראל למת וכדומה.   הצד המוסרי לא קשור כי ער ואונן היו לפני מתן תורה.  הבעיה המוסרית פה היא שאדם מפנה את כוח האהבה וכוחות החיים לעצמו במקום לזולתו, וזה יוצר פגם בנפש (שניתן לתקן כמובן) , כי יצר העיריות עומד בבסיס נפש האדם, לטוב ולמוטב 

יש מגנט שמושך אותך להרגיש אישה. בגלל שאין לך את זה באופן הנורמלי, זה מתבטא בצורה לא טובה. בפרט שהקושי הרגשי של הבדידות מתערבב עם זה.

כמו שצריך לדעת איך לקום, צריך גם לדעת איך ליפול.

כשאתה לא מצליח להתגבר, לפחות תיפול חכם. אל תיפול על מראות ודמיונות של יצר בלי אהבה כי זו נפילה שמעוותת את המוח ואת החשיבה, ויכולה לדרדר אותך למטה.

תיפול לדברים שמדמים את המציאות האמיתית.

אמרו חזל שאין אפוטרופוס לעריות.
 

וזה לא אומר שאתה אדם לא רגיש.

זה יצר חיובי מאוד שפשוט מופנה למקומות טמאים. אבל היצר הזה שלך חיובי מאוד ומעיד על אדם צדיק שרוצה אהבה אמיתית.

קשר כזה בין איש ואשתו נשואים, מאהבה, הוא קדוש וטהור.

פשוט כשהוא מופנה למקומות שהם לא כאלה זה הרס היצר הקדוש הזה ולכן טומאה.

אתה לא צריך להלקות את עצמך. נפילה באינטרנט היא תופעה מאוד נפוצה לצערינו גם אצל דתיים. 

זה סתם פחד לא מוצדק ,שזה יביא אותך למקומות יותר רחוקים מנפילה באינטרנט. באינטרנט היד קלה על המקלדת ומאוד קל להגחע למקומות כאלו ודו התמודדות לא פשוטה.

צריך אינטרנט מסונן וייעוץ אצל איש מקצוע במקרה של התמכרות קשה.

הכוונה ביוזמה- החברים המהממים האלו שמתקשרים או מציעים להיפגש באופן יחסית תדיר. יש לי חברה שיש לה רשימה וכל שישי עושה סבב, כמה שמספיקה, וממשיכה בשישי הבא מאיפה שהפסיקה.

זה לא רק קומץ החברות הכי טובות (למרות שגם זה משמח)

שלוקחים דברים בקלילות. שאם משהו התחרבש, אז OK אופס לא נורא. מאוד קשה לי עם אנשים בלי התכונה הזאת.

שליטה עצמית, נימוס גם must.

אופק רחב בונוס גדול.

ובכן א' זה מהסיבה שאני ככה. אני לא יכול לחיות כל הזמן ליד בן־אדם שחי בתדר רגשי אחר, כלומר מגיב באופן מאוד דרמטי / קטסטרופלי לכל עניין בעוצמות רגשיות גבוהות, כי איני מספיק דרמטי כדי להיכנס איתו לחוויה "עמו אנכי בצרה" אבל גם לא סטואי מספיק כדי לא להיות מושפע כלל. מתח רגשי גבוה מתיש אותי, קשור לסף גירוי רגשי או משהו כזה.

שליטה עצמית כנ"ל אני מצפה מאנשים את מה שאני מצפה מעצמי.

נימוס כי אני מחזיק מזה ערך רוחני גדול אולי הייתי ייקי בגלגול כלשהו.

אופק רחב בונוס כי אני מתעניין בכל־מיני נושאים שבעולם ונחמד אם אפשר למצוא עניינים להפוך גם אם זמנית למצע משותף לשיחה וכיו"ב, אבל זה לא ממש ממש מהותי.

(סתם)

אני מעריכה עין טובה, אכפתיות ואומץ, ואני לא יכולה עם אנשים לחוצים

מעריך חכמה, כנות ומודעות אישית וסביבתית.

בכותרת זה הערכה שהיא הכרחית, בתוך ההודעה זה דברים שאני מתחבר אליהם במיוחד. על גב הדברים הבסיסיים.

כמובן "תנא ושייר"

1. אנשים שמניעים את החיים שלהם ולא החיים מנהלים אותם

(עושים קריירה/ כסף/ עבודה אישית/ תהליכים/ פרויקטים)

2. אנשים שמתקשרים בפתיחות כנות וקלילות

3. אנשים עם תכונות מרשימות:

שליטה עצמית/ רוגע/ מודעות עצמית וכללית/ אכפתיות ואנושיות/ בטחון ואהבה עצמית

לשני הכיוונים 

שלהם זה טוב.

ואנשים ש"חיים" את החיים שלהם באמת. (לא דווקא אנשים קלילים שרק מחפשים כיף, אלא אנשים שלא נופלים לייאוש, דיכאון ויודעים ליהנות מהרגע...

חחח חלאס לרדת עלי

לא מעריכה יופי כתכונה כמו שלא מעריכה עושר כתכונה.

ויופי יכול להיות סימן לטיפוח גם קומה זקופה סימן לביטחון

גוף מחוטב סימן לאחריות והערכת הגוף שהקב"ה נתן לנו

ולבוש נאה סימן לנימוס ואצילות אם נובע ממקורות טהורים

בונוס גם שלך קשה עדיין למצוא את הזמן להכיל את השני

נחישות

ויציבות

ביחד עם עדינות

חיוך מתוק וקסם אישי