קודם כל אקדים לומר שבשביל לענות על זה צריך עיון תורני מעמיק ונרחב

במושג "אשה כשרה"

וכן בדינים הרלוונטים של נישואים

ובאמרות חז"ל על היחסים בין האיש לאשה.

אבל בגלל שהדיון הזה באמת מעניין, 

אכתוב את דעתי הדלה ונטולת הידע הנדרש...

סביר להניח שאני טועה

אני חושב שהיא נקנית באמת בדומה לשפחה

אולם ההבדל בינה לבין שפחה הוא 

שכאשר גבירה קונה שפחה, היא קונה את הגוף עצמו של השפחה

ואילו כשאשה נקנית, הבעל לא קונה את הגוף שלה, 

אלא את המעשים שלה, 

זאת אומרת שהיא מחוייבת לעשות את מה שהוא רוצה. 

כמו שאמרו חז"ל

"אשה כשרה עושה רצון בעלה"

זאת אומרת שאם היא לא עושה את מה שהוא רוצה היא לא אשה כשרה. 

לו יצוייר שהבנתי נכון את דברי חז"ל

אני עדיין לא בטוח שחז"ל היו אומרים שזה ככה גם היום. 

השאלה אם זה משהו שה' קבע בתורה וממילא זה נצחי

או חז"ל קבעו את זה כהסדרה המתאימה לתקופה ההיא

יש שחז"ל הבינו ששהתורה התכוונה שביחס למעמד האשה באותה תקופה

ככה צריך לעשות,

אבל בע"ה כשיחזור לימוד התורה להיות ברמה כמו שהיתה פעם

אז נוכל לדרוש ולהבין שהתורה התכוונה שבמציאות הנוכחית צריך לנהוג אחרת. 

ומה את חושבת הפירוש הנכון לזה?

אז העובדה הזאת

בצרוף העובדה שזה מתרחש ב"קניין"

באופן הגיוני מוביל אותי למסקנה שזה מהות הקניין. 

נראה לי שזו הבנה פשוטה של דברי חז"ל, שאם היא לא עושה את רצונו היא לא כשרה. 

וכן אתן לא שפחות

כי שפחה הגוף שלה שייך לבעל והוא גם יכול למכור אותה. 

מה זה בדיוק אומר? לא יודע, לא משהו טוב. 

 ומי שלא עושה את זה עובר על ציווי חכמים, זו חובה גמורה. 

אבל זה לא סותר את החובה שלה לקיים את רצונו

אישה כשרה עושה רצון בעלה- אישה כשרה עושה-יוצרת- את רצון בעלה. מנתבת אותו לדרך הנכונה.

מאיפה המחשבה הזו? 

1. לגבי קניין- תפתח קצת גמרא בקידושין. פשיטא לחלוטין שקניין קידושין לא דומה לקניין אמה עבריה.

(מה גם שאמה עבריה יותר דומה להעסקה מאשר לקניין , שלא כמו עבד כנעני שהוא קניין גמור)

ברור לחלוטין שכל הקניין הזה הוא ייחוד האשה מבחינת אישות שאסורה על שאר העולם ולא קניין הגוף.

לא מבינה מאיפה הה"א שלך בכלל..

(מודה ומתודה שטרם למדתי קידושין כולו, אבל שאלתי גם את הבעל שזכה ללמוד קידושין- וגם הוא אמר שאין שם ה"א לעניין..)

2. לגבי מעשה ידיה שהבעל מקבל- 

קודם כל זה סוג של עסקה. יש חובות וזכויות הבעל- ואם הבעל עושה את חובותיו - הוא זכאי למעשה ידיה ועוד כמה דברים (הקרן מנכסי צאן ברזל כמדומני ועוד שאני לא זוכרת..)

אבל, וזה אבל גדול מאד- ההחלטה על העסקה הזו נתונה בידי האשה.

היא זו שיכולה להחליט, האם היא ניזונה ועושה או אינני ניזונת ואינני עושה (כלומר- אני מפרנסת את עצמי) מה שפשוט בדורינו. כל אשה שעובדת ומפרנסת את עצמה- מן הסתם בגדר אינני ניזונת ואינני עושה.

3. לגבי האמירה "אשה כשרה עושה רצון בעלה",
זה חלק ממדרש שמובא בתנא דבי אליהו ובילקוט שמעוני.זה לא בהלכה. זה אפילו לא בגמרא.

המקום היחיד למיטב ידיעתי שזה כן מובא בהלכה, הרמ"א מביא את זה, אבל זה ממש מעניין-

כי הוא מביא את זה דווקא בסוף סימן ס"ט- חובות הבעל כלפי אשתו וילדיו, בתור ציטוט קטן.

למה? אני לא יודעת מה הוא מנסה להגיד פה, אבל הוא לא מביא את זה בתור הלכה אלא בתור ציטוט. וכאמירה לבעל בכלל.

(בעלי טוען שלדעתי זה שפוט אמירה לבעל- אתה רוצה שאשתך תעשה את מה שאתה רוצה? תמלא את כל חובותיך כראוי ואז מעצמה היא תרצה לעשות את רצונך..)

מה שכן מצאתי בהלכה- לא זוכרת איפה, ואין לי זמן לחפש עכשיו. (אם זה חשוב לך אני מוכנה לנסות לחפש) אבל התיחסות לגבי בקשות מוזרות של הבעל. ושם היה ברור מבחינה הלכתית שאסור לו לבקש ממנה דברים כאלו וברור שהיא לא מחויבת לעשות את זה.

וגם לגבי אישות- בכל המקורות שלמדתי בהם ברור שאין שום חובה או אפילו ציפיה מהאשה למלא את רצון בעלה.

כלומר- גם אם הבעל מבקש- אין לאשה חובה הלכתית להענות.

אם תמצא לי מקור -הלכתי- שטוען שיש על האשה חובה לקיים את רצון בעלה בתחום אחר- (פרט למדרש של אשה כשרה וכו' שלא נפסק להלכה) 

ואם כבר גמרא-

"אתתך גוצא גחין ולחיש לה" או בעברית- אשתך נמוכה? תרד אליה ותדבר איתה בגובה שלה.

ורש"י שם- אשתך קטנה - כפוף עצמך ושמע דבריה

זה מה שמצאתי לך בינתיים..

הוא מייחד אותך.

כלומר מרגע הקידושין- את מותרת לו ואסורה על כל העולם.

ומעבר לזה- יש את הכתובה שמסדרת חובות וזכויות, כי נישואין בתורה זה מעבר לאישות- זה חיים ביחד, זה להיות משפחה.

עניין הקניין הוא לא עניין של קניה במובן של היום- אלא עניין של הסדר, הסכם.

משהו שכולם רואים ומבינים ויש לו תוקף חוקי.

ובכל מקרה- כל עניין החובות והזכויות הוא בסופו של דבר אינדבידואלי. וכל זוג מחליט לעצמו בעצמו.

רק כשזוג לא מצליח להחליט לבד ויש בעיות- אז יש לבי"ד "כללים קבועים" והוא גם יכול לכפות עליהם את הכללים.

אבל זוג נורמאלי ובריא בנפשו לא צריך את זה באמת. זה רק למצבי קיצון..

אם היה פה קניין במובן של קניה כמו חפץ- אז היתה לו היכולת למכור אותה לאחר.

או שהיתה לה יכולת "לקנות" את עצמה (כלומר להתגרש ע"י תשלום לבעל)

(כמו אמה עבריה- שיכולה לקנות את עצמה, או שאחר יכול לקנות אותה)

אבל יש לו רק יכולת לגרש אותה (בהסכמתה...)

[הדבר הכי דומה לדעתי ל"למכור אותה" זה לתת לה גט ע"מ שהיא מתחתנת רק עם פלוני.

לא יודעת אם גט כזה תקף בכלל... 

(יש לי תחושה שלא אבל אין לי ידיעה. לא למדתי גיטין..)

ובכ"מ יש לה יכולת לסרב לגט או לסרב לקידושין עם פלוני ולהשאר עגונה.]

עובדה שיש היום כמה וכמה גברים שלא מצליחים להתגרש כי האשה לא מסכימה.

אני מאמינה שאם זה היה כ"כ פשוט ביה"ד היו מנסים למצוא להם היתרים.

או אפילו כמו מצב שבו האשה בקומה\צמח לא מצליחים להתיר דבר כזה, וצריך היתר 100 רבנים כדי לשאת אשה שניה על פניה..

מדין הגמרא לכל הדעות אפשר לגרש אשה ללא הסכמתה. אין בזה שום ספק.

הבעיה היא חרם רבינו גרשום. הפוסקים מתייחסים אליו מאוד ברצינות, ולכן מתירים לגרש ללא דעת האשה רק במקרים קיצוניים. אבל אין שום ספק שאם בעל יתן לאשתו גט כשר, האשה תהיה מגורשת. (והאיש יהיה מוחרם...)

וכן צוו חכמים על האשה שתהיה מכבדת את בעלה ביותר מדאי. ויהיה עליה מורא ממנו. ותעשה כל מעשיה על פיו. ויהיה בעיניה כמו שר או מלך,מהלכת בתאות לבו.

אמנם חלק ממה שכתבת נכון, אבל הקצנת יותר מדי.

גם לגבי אישות - יש מחוייבות, אבל היא הדדית. וזה ממש לא המקום לפרט.

לא ראיתי רב אחד שפסק את הרמב"ם הזה להלכה.

(יש רבנים שכן טוענים שהאשה צריכה לכבד את בעלה וכו', אבל לא לעשות כל מה שהוא אומר או שאסור לה להגיד לו "לא")

לגבי אישות- זה אכן יותר מורכב. 

אבל זה ממש לא הדדי.

חובת הבעל פרטית לרצון האשה, ואילו חובת האשה כללית- ולא קשורה לרצון הבעל.

רב אחד מפורסם שאמר שהרמב"ם אינו להלכה.. 

אבל לאידך, גם לא ראיתי מי שמפרש אותו שכאילו "אסור לה להגיד לא"....

הרמב"ם הזה אינו כמו "שיעור כזית", הוא נותן גישה כללית. כמו שיש, לאידך, גם ביחס למכבדה יותר מגופו וכו'.

[לא קראתי את  השרשור בכללותו]

בכל ההלכות שהוא כותב?

ראיתי רבנים רבים שפסקו הפוך מהרמב"ם בהרבה תחומים.

השו"ע לדוג'...

אם יש לנו כמה מקורות שאומרים משהו, ואין שום מקור הפוך, אז ברור שפוסקים כמותם.

וכמו שדן כתב, זו לא הלכה במובן היבש, אלא הנהגה נכונה. ואף אחד (חוץ מלשם שבו ואחלמה) לא אומר שאסור לה לסרב בשום מקרה, אלא רק שזו ההנהגה הנורמלית.

אגב, לגבי האישות, לא אמרתי שיש סימטריה מוחלטת, רק אמרתי שיש חובות לשני הצדדים, ולא רק לאשה. אני מצטער אם הובנתי אחרת. אני האחרון שיגיד שיש שיוויון בין גברים לנשים במשהו...

בסוף דבריי התכוונתי שיש חובות וזכויות שונות. זה לא עניין של מי עדיף או משהו אינפנטילי כגון זה.

המחשבה שכאילו יש "פוסקים לפי הרמב"ם", "פוסקים לפי השו"ע" וכו'.. ודברי השני אינם מחייבים אותם, כביכול.

זה ממש לא כך.

יש דברים ספציפיים, שבהם יש דעות שונות כיצד לפסוק מתוך התלמוד, ואח"כ מתוך הראשונים.

אבל בכללי, בוודאי שכולם כופפים ראשם בפני הרמב"ם, השו"ע.

ולכן בוודאי שאמירה כללית כזו של הרמב"ם, אין מי שיכול לקום נגדה. כי אין בסדר גודל שלו. אלא צריכים להעמיק בדבריו ובכוונתם, כדרכה של תורה, שאנו למדים ממנה ולא מנסים לסדר אותה לפי דעתנו. כמובן, אם משהו נראה לנו בשכל ישר, אנו משתדלים לראות ביושר אם זה מסתדר עם המקורות. להבינם.

וכמובן, גם השו"ע אינו "פוסק הפוך מהרמב"ם" בכך. וכשאינו פוסק הפוך, כלומר, מקבל דעתו.
 

השו"ע, שציינת, באופן רגיל כאשר צריך לפסוק כדעה מהדעות שמובאות בתלמוד, פוסק כשניים מתוך שלושה: הרי"ף, הרא"ש והרמב"ם.  כלומר, הוא דוגמה ממש הפוכה לאמירה שהוא "פוסק הפוך מהרמב"ם".

והוא עצמו, כתב את חיבורו "כסף משנה", סביב הרמב"ם. להביא מקורות לדבריו. ורואים כמה מתאמץ להצדיק את הרמב"ם כאשר יש מי שחולק עליו.

כל גדולי ישראל, כל הדורות, היו עסוקים בללמוד את הרמב"ם, להעמיק ולהבין.

אין דבר כזה שב"קלילות" "רבנים פוסקים ההיפך מהרמב"ם בהרבה תחומים".

היום אין מי שיכול לפסוק ההיפך ממנו. יכול להביא ראשונים שפוסקים אחרת, במקרה שזה כך. או מנהגים קדומים אחרים במה ששייך.

אבל בכללי, בוודאי שכולם נשענים על הרמב"ם, על השו"ע. וכו'.

לגבי 2 - לא כתבתי משהו שסותר את זה

לגבי 3 - דן כבר ענה לך. אין מי שחולק בזה על הרמב"ם. 

אשה כשרה עושה רצון בעלה?

נראה לי ציטטת בלי ממש שר, במחילה.

לפחות מכך אין משמעות משפטית לממון מבחינת ההלכה 

בספר "זכו שכינה ביניהם" כתב הרב הנזיר זצ"ל ש"האישה נקנית"

זה ביטוי של קניין פיוטי ולא קניין משפטי

לפי עניות הבנתי זה ביטוי לזיקה המוחלטת בין הבעל לאשתו במעשי הקניין המפורטים.

כלומר שהמעשה, אולי שולי ככל שיהיה, יצר פה זיקה חמורה בין בעל לאישה

שיש לה השלכות רציניות מאוד, ואי אפשר להתיר את אותה הזיקה בפחות מגט כשר.

כשהביטוי "האשה נקנית" נכתב בפיוט, המשמעות שונה מאשר הוא מופיע בחוזה משפטי.

בפיוט המילים באות להביע רעיונות רוחניים,

בחוזה המילים באות להגדיר הגדרות יבשות וברורות

את רצינות וחומרת הזיקה הזו

מה שאני קונה מבחינה משפטית אני יכול למכור

גופה של אישתך לא קנוי לך לכל דבר ועניין. היא איננה שפחה שמעבירים מיד ליד.

כל הקטע של לקנות אישה זו החפצה, ואין לזה מילה אחרת.

את מדברת מהלב,

וזה נחמד לשחנ"שים,

אבל כשאת רוצה לברר עניין תורני צריך להשתמש בראש

כתבו כאן באריכות שהמושג קניין שונה אצל חז"ל מאשר אצלינו

ושונה עוד יותר במקרה הזה מאשר בכל מקרה אחר, 

אז כשמתמשים בזה היום, זה נשמע החפצה, זה נכון

אבל זה לא באמת. 

וכל המסורבות גט? הבעל שלהן לא מסכים לשחרר אותן מלהיות שלו כביכול

את לא יכולה להיתפס באופן שיטחי לצורת הביטוי, 

מה שחשוב זה מה שהביטוי הזה אומר,

וזה כבר הוסבר בהרחבה בשירשור, 

ובטח שזה לא דומה לבעלות במובן שכתבת. 

מסורבות גט?

הוא לא משחרר אותן, זה נכון, 

אבל לא בגלל שהן רכושו,

מותר להן לצורך העניין לגור בכל מקום בעולם

ולא לראות אותו לעולם

מה שהוא לא משחרר אותן, זה שהוא לא נותן להן גט שמאפשר להן להינשא לגבר אחר.

כי כל עוד אין האשה גט היא נשארת אשתו,

זה לא שוויוני זה נכון

אבל מכאן ועד לומר שהן רכושו הדרך עוד ארוכה...

אבל בלשון העברית בעלות על חפצים ובעלי חיים יכולה להקרא בעלים גם בלשון יחיד. דהיינו הבעלים של הכלב, הבעלים של החפץ. ביחס לאישה יש רק את הביטוי בעל. לעתיד לבוא לא יהיה הביטוי בעלי אלא אישי. ומותר ואפשר להשתמש באופן הזה. להחליף את הביטוי בעל באיש.

שאני שווה???" - ואילו דווקא כשמדובר בסכום הכי נמוך האפשרי, זה מראה לאישה וגם לאיש שהסכום הזה לא קשור לכמה האישה "שווה" ושהאיש לא באמת קונה פה את האישה - האישה היא לא חפץ שלו ואפילו לא (להבדיל) שפחה שלו. ברגע שהסכום הוא מינימלי האישה אמורה להבין שזה עניין אחר. שאקט הקניין פה הוא רוחני בהרבה ורק צריך לחול על משהו במציאות - במקרה הזה,ף, על כל דבר (אפילו לא כסף) שהוא שווה פרוטה.

ולמעשה, אפילו הפרוטה הזאת לא מחוייבת. אישה יכולה להיקנות גם בשטר (ששווה פחות מפרוטה,לצורך העניין) ואפילו בבעילה - רק שעל זה חכמים מטילים בגדול גינוי, אז לא כדאי...

הערך הממוני המינימלי הוא פרוטה.

מה שלא שווה פרוטה - אינו ממון.

(למשל, דבר שאינו שווה פרוטה אין עליו חיוב השבת אבידה וכו').

השאלה המתבקשת היא, למה צריך ממון?

פעולות משמעותיות צריכות לבוא לידי ביטוי בפעולה מעשית. הרצון צריך לחול על משהו חומרי, "עולם הזהי", כדי לקבל תוקף ולא להישאר ערטילאי, כמו שהקשר הזוגי כולל מימדים מופשטים וגשמיים יחד. פעולת הקניין עיקרה לתת תוקף לרצון. הלכתית, אי-אפשר לתת למישהו כסף ולקחת מוצר בלי לקבל את הסכמתו (בלשון למדנית: לא הייתה כאן "גמירות דעת"). בלי הרצון הקניין לא חל, והמעשה נטול משמעות. הקניין הוא באמת בדעתם של שני הצדדים, העברת החפץ היא נגזרת והשלמה שלו.

כך אין האישה מתקדשת אלא לרצונה. הבעל מתחיל בפעולה, אבל ההחלטה האם להחיל בה רצון נמצאת בידיים שלה.

ככה אני מבין.

דבר ראשון. אם האישה אינה רוצה את הקידושין היא יכולה לזרוק את זה למקדש בפרצוף. שנית. הגמרא יוצאת מתוך הנחה שאישה מוכנה להינשא בכל מחיר  העיקר לא להיות לבד. בלשון הגמרא טב למיתב טן דו מלמיתב ארמלו. טוב לשבת ביחד מאשר לבד. דרך אגב זה מזל של הגברים, אישה לא חייבת להינשא. 

מה שאני כותב עכשיו זה דברים שאני הבנתי

ממה שהבנתי כשלמדתי מסכת קידושין לא משהוא שקראתי או שמעתי.

למדתי את זה ליפני שנים אז אני לא זוכר מאה אחוז.

יש בקיניין שני שלבים

1.העברת החפץ רשות.

(נגיד שומר שכר\שואל ... החפץ ברשותו והוא חייב בכל נזק שהוא עושה

למרות שהוא לא הבעלים).

2. העברת בעלות שזה - למי החפץ שייך.

קיניין קידושין הוא שהאישה מתקדשת לבעל (זה לא נישואין)

מתארים את זה כך כל העולם היה יכול להנשא לה ועכשיו

רק הוא יכול.

קידושין מלשון קדושה בלשון הבתורה זה מובדל.

קדושין תהיו = מובדלים תהיו תמיד המילה קדושה בתורה היא

הבדלה.

אז קידושין זה הוא מבדיל אותה מכל העולם חוץ ממינו.

לכן כדי לבטל קידושין צריך גט.
 

עכשיו קניין קידושין זה העברת האשה לרשות הבעל

זה לא קיניין בעלות היא לא "שפחה שלו" אלא ברשותו רק בעיניין

שהוא היחיד שיכול להנשא לה.

עכשיו האשה לא מקדשת את הבעל כי הוא יכול להנשא לעוד נשים

לא רק לה, ולכן היא לא מבדילה(מקדשת) אותו לרשותה.

והצורך בכסף הוא פשוט ככה עושים קיניין.

העיניין של הפרוטה זה השערה של חכמים

(במקרה הזה בית הלל)

של המינימום שהיא מוכנה להתקדש.

אם היא לא מוכנה בפרוטה היא יכולה באיזה סכום שהיא רוצה

להתקדש לו.

הנישואין עצמם באמת נעשים בהסכמה של שני הצדדים להיכנס לאותו

הבית אין שום טקס או משהוא מיוחד.

*אם רוצים ממש להכנס ללמה אשה נקנת בשלושה דברים

בכסף בשטר ובביאה

כי קניין נעשה בשלושה דרכים

כסף שטר וחזקה

ויש הקבלה כאשר החזקה בנישואין היא ביאה.

משאר הימים וזה מעשה סימבולי.

(למה מקדשים דווקא על יין בשבת זה נושא רחב ולא קשור לדיון),

זה לא קניין. יש לשים לב

שלקידושי אשה קוראים קניין קידושין.

קידוש = הבדלה.

בקידושי אשה היא עכשיו מובדלת מכל העולם

ולא יכולה להתחתן אם מי שהיא רוצה, אלא מעכשיו היא יכולה

להינשא רק לו.

וזה הקידוש שלה משאר העולם.

אף אחד לא יכול לתחתן איתה חוץ מימנו.

ההבדל בין רשות לבעלות הוא נושא בדיני קניין ונזיקין,

שמעבירים עליו שיעורים שלמים בישיבות.

אבל דוגמא להמחשה אדם ששוכר רכב

הרכב שלו לשימוש אבל ברור שהוא לא הבעלים של הרכב

אז זה מקרה שהחפץ לא שלו אבל אצלו

זה גם לא אצלו לעשות כל מה שהוא רוצה אלא רק כדי ליסוע

ממקום למקום.

(כמובן אין הקבלה מלאה בין קידושי אשה לקיניין אבל

זה מושתת על אותם יסודות הילכתיים.)

האשה ברשתו של הבעל זה לא אומר שהיא שלו

אלא שהוא יכול להתחתן איתה.

\**כמובן שהאשה היא לא חפץ וכל ההקבלה

לדיני קניין היא הילכתית ולא מעשית

את כל הרעיונות של למה ככה אני אשאיר לדרשנים

אני יותר מדבר בפאן ההילכתי הטהור של הדבר*\

זה נושא שאני גם לא מבין לגמרי.

וכמו מה שכתבתי זה איך שאני הבנתי וזוכר את הנושא.

ולמדתי את זה לבד וליפני כמה שנים.

ממש לא. המשנה מביאה מחלוקת אם מתקדשת בפרוטה או בדינר, והגמרא אומרת במפורש לגבי כמה קניינים (כמו חליפין) שהם לא תופסים באישה (דווקא מפני שלא מדובר ב'קניין', אלא בריצוי!). 

ולמעיישה, למרות שכבר אז לא נהגו כך בגדול - אפילו במעשה בעילה ניתן לקנות את האישה כי גם הוא בתנאים מסויימים יכול להיחשב כמעשה הקניין.
ככה שבאמת לא הערך הכספי הוא שמשנה - רק שאם הקניין נעשה בכסף או בשווה כסף, כן יש רף מינימלי שמתחתיו זה לא נחשב "כסף" או "שווה כסף". אם היה משמעות לסכום הקידושין, הרי שלא היה סביר שחז"ל יתנו לקדש גם בשטר (שיכול לעלות מעשית חצי פרוטה, נניח) או בבעילה...תחשוב על זה.

זה לא אומר ש'מספיק קניין כלשהו', זה אומר שיש שיטות קניין מסוימות שרלוונטיות גם באישה. וכיוון שהמשיבה הסבירה את דבריה שהתייחסו אך ורק לקניין כסף - המשך הדיון מיותר. 

זו לא הסברה הכי חזקה בסוגיות, אבל ברוב הראשונים (מלבד, אולי, התוס' רא"ש) זה די עולה במישרין, שהמטרה של הפרוטה היא בסך הכל שהאישה תגלה דעתה שהיא מוכנה להתקדש (אפילו בפרוטה), וכמובן זה נתון לגמרי לבחירתה אם לעשות את זה בפרוטה או ביותר (ע"ע בנותיו של ר' זירא שכבר הוזכרו פה בשרשור).

וניתן גם לביסוס בסוגיות הגמרא. 

א. אנו חיים בחברת שפע, אסור לשכוח שחז"ל לא (יש לזה התייחסות במחלוקת בית שמאי ובית הלל אם צריך דינר או פרוטה, למיטב זכרוני), ולכן הסטנדרטים שהם מתייחסים אליהם שונים. 

ב. את לא מכירה היום בחורות ש'נמרחות' על גבר ומוכנות להתקדש לו ויהי מה? הנחת היסוד של הגמרא היא ש'טב למיתב טן דו מלמיתב ארמלו' דווקא לגבי נשים. 

ג. לגבי בנותיו של ר' זירא - תשאלי אותן, לא אותי כנראה הן סברו בדיוק כמוך, שפחות משלושה תרקבי דדינרי זה משפיל. ואולי פשוט היו רגילות לסטנדרטים מאד גבוהים, ומי שלא יכול היה לספק את זה - לא יכול היה לרצות אותן מבחינתן. 

פשוט כתוב שהן לא הסכימו להתקדש בפחות מכך. תשלימי כפי שאת רואה לנכון. 

הפרוטה היא הפרוטה דאז (לא יודע בדיוק כמה זה). 

היום נהוג בהרבה חופות להדגיש שהיא מוכנה להתקדש אפילו אם הטבעת שווה פרוטה. ולמיטב ידיעתי כל הכלות מסכימות לכך... כי כשמאוהבים - 'מתרצים' גם בפרוטה. 

מדובר בבנותיו של רבי ינאי. 

ומסתבר שהוא אכן היה עשיר מופלג (ראי כאן: http://www.daat.ac.il/encyclopedia/value.asp?id1=2844)

וכמובן מרגיע עוד יותר שזו ההסתכלות של התורה

כשמוכרים חמץ כן עושים קניין רכש ממש, כמו בחנות מכולת. אחרת עוברים על בל יראה ובל ימצא!

אולי הכוונה היתה שהקניין שעושים עם הרב הוא לא רכש. זה נכון - אנחנו ממנים את הרב להיות שליח שלנו למכור את החמץ לגוי. אבל הרב מוכר לגוי ממש, כמו כל מכירה ממונית אחרת.

הקניין הוא לא קניין של רכוש, כלומר, יש כל מיני סוגי קניינים, אלא כאן זה קניין סמלי, לא קניין של שווי, כדי להראות שיש כריתת ברית ואמון , שאחד שייך לשני ולא יבגוד בו, וכיוון שהבעל הוא מחזר אחרי אשתו ולא להפך , אז הוא עושה את הקניין,  

תודה, את לא מבינה איך עזרת לי עם השאלה שלך, וכל התשובות שהגיעו בזכותך, היה לי קשה עם זה הרבה זמן

אז... חיים טובים עם בעל מכבד ואוהב! וחודש נפלא

וד"ל

הקניה היא אחריות הדדית אחד כלפי השני לכל החיים

היא סוג של ח]ף של הבעל אבל בצורה הרבה יותר נעלית מההגדרה היבשה של קנית חפץ

שאלה אחרת, למה בכלל האשה נקנית? מה זה צריך להיות? האם זה משנה באמת בכמה כסף זה? הרי גם אם נשלם מיליון דולר, האשה עדיין תהיה "נקנית" כאחד החפצים. יותר מזה, בהמשך משניות מסכת קידושין, רואים ששאר הקניינים גם נקנים בכסף ובעוד שיטות כלומר האשה נמנית שם כביכול עם בהמות ועם קרקעות! 

צריך להבין את מהות קניינה של אשה.

ישנם שני סוגי קניינים. קניין מצד שימוש וקניין מצד קשר רוחני. כאשר אדם קונה חפץ, לא משנה מאיזה סוג הקניין,

נוצר בינו ובין החפץ שלו קשר רוחני נשמתי. אשה, שהיא הקניין החשוב ביותר שיש לאדם, הקניין שנוגע משורש הנשמה ועד הפן הכי מעשי שיש - מהווה את שורש הקניינים ולכן פרק הקניינים, הפרק הפותח את מסכת קידושין, פותח בקניין אשה. 

אחזור למה שכתבתי קודם בנוסף לכל עניין הקשר הנשמתי, הקניין שאדם עושה על אשה אינו קניין מצד השימוש אלא מצד הקשר שיש ביניהם. דוגמא טובה לכך היא שהקב"ה "קונה שמים וארץ" (בראשית יד) - אין זה פירושו שהקב"ה קנה את השמים ואת הארץ מישות אחרת וכעת הוא משתמש בהם אלא שיש קשר רוחני מסוים בין הקב"ה לשמים ולארץ שהביטוי שלו הוא קניין. דוגמא טובה לכך שהאשה אינה מהווה קניין שימושי הוא, שמבחינה הלכתית גם אחרי קניין האשה, אין גוף האשה קנוי לאיש. 

לסיכום - כדי לענות על השאלה היה צריך להבין את מהות קניין אשה ומתוך כך להבין שהכסף שמשלמים אינו דן בשווי האשה אלא כדבר שעליו הקידושין חלים כדי ליצור את הקשר הרוחני בין האיש ובין האשה.

אבל מה הקשר לבדידות

ולמה שזה יפריע

ניסיתי לשכנע מישהי שתפסיק ושהוא סתם מבלבל אותה עם שטויות, לא מקשיבה...

בעיניי הכול עניין של מינון. הבעיה מתחילה כשנוצרת תלות- כשהוא הופך לכתובת הרגשית הקבועה או מחליף קשר אנושי.

הבעיה היא בין היתר שהוא מתחנף ומרצה ולא מאתגר.

להבנתי הוא נותן עצות לא רעות בכלל לנשים, והרבה פעמים לא מתאימות בכלל לגברים.

נתתי פעם תאור של קשר חצי רעיל (לא כזה שמרעילים בכוונה, אבל כזה שלא בריא לצד הגברי שבעניין).

GPT הציע להמשיך

ג'מיני ממש צעק שזה קשר רעיל ושנכון להפסיק אותו. אבל רק לאחר עוד קצת התכתבות.

גרוק לא זוכר מה הייתה התשובה. אבל יהיה מעניין לנסות. אני אחפש אם יש לי את השאלה.

ראיתי פה ושם התייעצויות עם GPT של נשים עם שאלות נשיות (וגם ניסיתי לבדיקה) והיה ניכר ממש שהוא מוטה לכיוון הזה.

מקום אחד שהיה בו מענה לא רע לגבר: מודלים סיניים לא מצונזרים. המצונזרים עושים את מה ש"נכון" ופמיניסטי.

GPT ודומיו מעולים בצורך לקחת משהו שאדם כותב ולעשות לו שיקוף. זה נותן תועלת בערך כמו לכתוב בשביל עצמך (תרגיל ידוע לניקוי הנפש מעומסים שעובד יפה) וגם קצת כמו המנגנון המקובל באחת החסידויות לכתוב ליהודי שכבר לא איתנו.

זה שהוא יכול לשנות את דעתו תוך כדי תנועה מאות פעמים אם זה מתיישר עם דעת השואל.

אז אני לא יודע כמה נכון לשפוט אותו כמישהו עם מערכת מוטה לצד כזה או אחר...

הוא פשוט נותן עצות לא נכונות. גם אם הוא "נוטה לכיוון".

אין לה באמת אינטילגנציה רגשית ויכולת חשיבה מורכבת זה ניתוח שכלתני של מה שאתה כותב לו. מעבר לזה יש סכנה שכשפורקים רגשית לבינה המלאכותית הוא גורם לנו לפתח אליו מעין מערכת יחסים שהיא מסוכנת בקלות היא יכולה לנתק אותנו מהחברים שלנו.

אבל, נראה לי שגרוק פחות מפחדים מהשטויות האלו

נסה גם את ג'מיני.

התלבטתי אם לנסות את deepseek ובסוף וויתרתי.

לא תקין, לא בריא, לא בעד

אבל כן...

לא צריך להיות בת בשביל זה... מסוכן ביותר.

האינסופי, המפרק, הלא הגיוני, של הרווקות -

לזכור שה' נוכח שם, ולא רק כמלווה, אלא כמי ששם אותנו בתוך זה ומעביר אותנו תהליך שנבחרנו לעבור.

דבר שני, עם כל ההתרגלות להרגל, בסופו של דבר יגיע השלב שההרגל כנראה יקרוס מעצמו מרוב קושי, אז עדיף להקדים את המאוחר ולהפיל אותו באופן יזום.

לגבי האינטואיציה - זה באמת לא פשוט, אני חושב שיש שתי שאלות משלימות שיכולות לתת תשובה אינטואיטיבית יחסית בהירה - מה היית עושה לפני עשר שנים ובעוד עשר שנים אם היית נפגשת איתו אז?

אם נניח-

בגיל עשרים (בהנחה שבגיל הזה היה פשוט יותר) הייתי רוצה להתחתן איתו. ואז עולה החשש- אבל אולי זה כי לא הייתי מספיק מודעת.

ובגיל ארבעים גם הייתי רוצה להתחתן איתו כי גם אחרי כל המודעות יש התאמה טובה וכמה אפשר לבד.

אז יוצא שאת מכוסה גם מצד המודעות וגם מצד החיבור הטבעי.

על המודעות העצמית.

פחד זה רגש לגיטימי.

לא מצופה שתבטלי אותו.

השאלה היא אם את יודעת לנהל אותו? תהיי מסוגלת?

איזו מודעות, איזו רגישות, איזו תבונה.

את נשמעת אישה פשוט מקסימה!

ובאמת נשמע שבתוכך הכל, שאת יודעת הכל, וכמו הניק שלך – כאשר את פורחת מבפנים ויש לך את השלווה הזו מבפנים אז הכל ממש ממש בסדר 😊

כמו בפעמים שהקשבת פנימה כאן בכתיבה שלך והיו "הבלחות" כאלו של רוגע ושלווה ויציבות וטוב פשוט ושלם.

כמו במילים שכתבת עליו: "ככל שאני כותבת אני מבינה שהשאלה לא ממש קשורה אליו, כפרה עליו. לאיש הזה שעומד מולי". נכון שזה כאילו "קצת" מילים אבל נשמע שהן מבטאות כ"כ הרבה. ונשמע שטוב לך איתו, ואפילו טוב מאוד, כמו שכתבת "אם טוב ברמה כזו עכשיו".

אז טוב מאוד שכתבת את כל ההודעה הזו, זה ממש עושה סדר (או לפחות מתחיל לעשות) לכל מה שמתחולל בפנים, והייתי ממליצה לך פשוט להמשיך – להמשיך ולכתוב כאן או רק לעצמך וממש לפרוט דבר דבר.

לכתוב ולפרט – מה מפחיד?

ומה עוד?

מה מפחיד בלהתחתן דווקא איתו?

מה קשור דווקא בו שמפחיד אותך?

באילו פעמים את לא סומכת עליו (אם יש כאלו) ספציפית?

באילו פעמים את מפחדת לא לסמוך עליו ספציפית?

ממש להסתכל לפחד בלבן של העיניים, לא להתעלם או להדחיק אלא להיפך – לכתוב ולפרוט ולפרט את כל הפחדים. פחד פחד.

ואז גם להתחיל לענות לו. אחד אחד ולעומק.

קודם לכתוב ואז להבין, כי כאשר כותבים יש לדברים התחלה ואמצע וסוף ולא הכל נמצא לנו במוח (ובלב) בבליל בלתי נגמר של מחשבות ולופים שבאמת אי אפשר למצוא ידיים ורגליים שם...

וככל שאת כותבת את מזהה באמת קולות של פחד דווקא מההחלטה להתחתן, מעצם השינוי, מעצם הלא מוכר והלא יודע, שזה הכי הכי טבעי והגיוני שיש בעולם יקרה!

ובטח אחרי שכתבת שיש לך סיבות לפחד מעצם הנישואים ואפילו התחלת לפרט אותן: כאלה שקשורות ברקע שלך, שנוגעות באופי, ולהיכרות שלך את עצמך בלבד עד עכשיו.

ובאמת שהמוכר והחזק זה הלבד במה שסיגלת עד עכשיו כל השנים אז בטח שזה מפחיד, אפילו מפחיד נורא להניע לשינוי!

המוח שלנו מורכב מתבניות ואוהב באמת את המוכר והידוע ואל תזיזו לי את הגבינה שלי, ככה אנו מתוכנתים. וכשבאים לעשות שינוי, גם שהוא שינוי לטובה, זה מפחיד! לעיתים משתק מפחד! לכן כ"כ חשוב להקשיב לפחדים האלה, כמה שצריך, ובעיקר – לענות להם. בכנות ועד הסוף.

ואת מקסימה שכתבת שאת רגילה לפחד ולעשות. זה באמת מדהים איך שלמדת ולימדת את עצמך להתמודד עם דרכי החשיבה של המוח שמייצר לך קטסטרופות ובעצם רוצה רק לשמור עלייך משינוי בכל מחיר. ואת מתמודדת, ואת עושה, ואת לא נמנעת, ואת ממש מצליחה! אלופה שאת!

ואולי תקראי לאינטואיציה הזו שלך שדיברת עליה גם "הקול הפנימי שלי", ובעצם תחזקי את עצמך בכך שיש בתוכך נשמה, חלק אלוק ממעל ממש, אלוקות! והרבה פעמים הקול הפנימי הזה שלנו הוא הוא הביטוי של הנשמה ושל החלק אלוק ממעל שלנו. ודווקא הקשבה לקול הזה זה המפתח.

ודאי שלא אפשרי להעביר כאן על הכתב את העומק של הדברים, וודאי שיש כאן דיוקים רבים שצריך להעביר ולעבור, אבל זה באופן שטחי וכללי – להקשיב לקול הפנימי שבך.

כמובן בליווי של ההקשבה גם לפחדים, הפירוט שלהם והמענה להם דבר דבר ולעומק כאמור. ותמיד תמיד כדאי גם להתפלל על זה לקב"ה שבידו הכל, להתפלל לבהירות, ולשלווה, ולהחלטות הכי טובות ונכונות.

ואפשר גם לכתוב את כל הטוב שאת כן רואה בו, באיש הזה שעומד מולך 😊

ואיפה את כן סומכת עליו, ואיפה את כן רוצה להתחתן דווקא איתו.

וכנ"ל איפה מפחיד לך דווקא בו, איפה מפחיד שאת לא סומכת דווקא עליו?

ואז בטבלה נפרדת את יכולה לכתוב את הפחדים מעצם ההחלטה להתחתן ומעצם הנישואים, בצורה נפרדת ממנו ספציפית, וככה לראות יותר בבהירות איפה זה הפחד מעצם השינוי ואיפה זה הפחד מהבחירה דווקא בו ספציפית. זה יעשה לך עוד יותר סדר. ואת גם ממש ממש טובה בזה אז פשוט להמשיך ולפרוט לעצמך הכל 😊

ולגבי מה שכתבת בסוף של מה אם יש איפשהו שם מישהו אפילו טוב יותר וכו',

אז בדיוק כמו שכתבת, חשוב לזכור שאין באמת אף אדם אפילו אחד מושלם. לא גבר ולא אישה.

רק רק הקב"ה לבדו מושלם.

אנחנו כולנו בני אדם.

ו"אין צדיק בארץ אשר יעשה טוב ולא יחטא". אין.

כלומר לכולנו יש יתרונות, לצד חסרונות.

וכדאי לראות את האדם שמולנו כמכלול.

האם את המכלול הזה אני רוצה?

האם במכלול הזה אני בוחרת?

(והאם הוא/היא רוצים אותי ואת המכלול שאני? האם הוא/היא בוחרים בי ובמכלול שלי?)

עוד דבר מהותי מאוד מאוד הוא ה*עבודה תוך כדי תנועה* כלומר ההבנה שנישואין, זוגיות, הוא דבר של תחזוקה מתמדת והשקעת אנרגיה מתמדת. לכן שני בני זוג שמגיעים גם עם שלמות בבחירה, גם עם רצון אמיתי להיות יחד ולעבוד על כך כל הזמן, גם בוחרים אחד בשנייה כל יום מחדש ומבינים שהשקעה תמיד תמיד צריכה להיות - הסיכויים שלהם להצלחה וחיי נישואין מאושרים עולים בצורה ענקית.

ולגבי החששות והספקות:

קודם כל חשוב להפריד האם הספקות הן מ*הבחור עצמו*

או האם הספקות הם מ*ההחלטה עצמה להתחתן* ומהמעבר המפחיד והגדול מרווקות לנישואין.

אם התשובה היא המקרה הראשון - צריך להמשיך בנחת להיפגש עם הבחור ולראות האם באמת זה זה.

ורק את יכולה באמת לענות לעצמך ולהחליט מה הכי נכון עבורך

(כמובן שתמיד טוב להתייעץ כמו שאת עושה פה, אבל חשוב להבין שבסוף רק את יכולה להחליט את ההחלטה ולא אף אחד אחר).

כדי לדעת אם זה זה או בדרך להיות זה,

תוכלי לשאול את עצמך מספר שאלות:

האם את מעריכה את בן זוגך הנוכחי?

האם את רואה בו אבא טוב לילדייך?

האם כיף לך איתו בזמן הפגישות ונעים לך איתו?

איך התקשורת ביניכם?

איך מתנהלים חילוקי הדעות ביניכם?

האם את מרגישה שאת יכולה להיות את כאשר את לידו?

האם בין לבין הפגישות את מתגעגעת אליו או חושבת עליו?

האם הוא מכבד אותך?

האם יש לך חיבה אליו?

האם יש לך משיכה אליו?

אחרי שתעני לעצמך על השאלות הללו,

אפשר לעבור לרגש של הבילבול. בתוך הבילבול הזה נמצא (ואולי בעצם מסתתר) הפחד.

פחד עמוק וגדול מאוד.

פחד לטעות.

פחד לחיות חיים שלמים ללא אהבה, כזו טובה ואיכותית

פחד להיכשל בבחירת בן הזוג

זה חשוב שאחרי שתביני את עצמך תיתני גם לו מקום, לפחד.

תביני מה בדיוק מפחיד אותך?

מה התסריט הכי גרוע שיכול להיות אם כן תתחתני לבסוף עם הבחור?

מה התסריט הכי גרוע שיכול להיות אם לא תתחתנו בסוף?

מה יקרה?

ומה עוד יכול לקרות?

ואיך את תהיי?

ומה יקרה לך?

ואיך את תרגישי?

ומה זה אומר עלייך לדעתך?

ותני לעצמך להרגיש גם בגוף את התחושות שתרגישי כאשר תעבדי על המקום הזה של הפחד.

האם יש כיווץ בגוף?

איפה בדיוק? בבטן? ברגליים? בראש?

האם הגרון נחנק? יש דמעות?

אולי אין בכלל כלום?

תני לעצמך להרגיש.

תהיי שם.

אחרי שתעברי את כל השלבים האלה עם עצמך,

תוכלי להיות יותר חכמה כלפי עצמך.

תוכלי לראות יותר בבהירות דברים.

וזה תהליך, כמובן, לא תוך שניה הכל מסתדר ומתבהר.

אבל זה תהליך חיוני שחשוב לעבור עם עצמך.

חשוב גם לזכור שהפחד הוא באמת רגש טבעי.

זה באמת מפחיד.

זה באמת דבר בעל משמעות עצומה לחיים - עם מי לחלוק אותם, לנצח

ההחלטה הזו בהחלט מפחידה.

ואם נקשרים ואוהבים - גם אז הפחד הוא לעיתים בלתי נמנע

כי מה יקרה אם חלילה נאבד את זה?

גם פחד מאובדן ממשי ח"ו של האדם האהוב

וגם פחד מאובדן של הקשר שמתבטא בדמות גירושין בפועל או גירושין רגשיים וחיים ללא אהבה.

זה באמת מאוד מאוד מפחיד.

עם כל אהבה גדולה בא גם פחד גדול.

עם כל אהבה גדולה בא גם סיכון לאבד אותה

עם כל סיכוי גדול בא גם סיכון גדול

אבל אם לא מסתכנים לעולם - גם לא אוהבים עד הסוף לעולם.

את את מוכנה לוותר על אהבה שלמה ולהיות רגועה שלעולם לא תטעי ולעולם לא תיפגעי?

או שאולי את מוכנה לפחד לפעמים ולהרגיש בלבול ולא כל-יודעת לפעמים ולקחת את הסיכוי שאולי משהו יקרה - אבל מצד שני לקחת בשתי ידיים את הסיכוי לאהבה גדולה ושלמה?

זו בחירה רק שלך. ❤

דבר נוסף שעוזר לבהירות בהחלטה -

קודם כל - בדיוק כמו שכתבת בהודעתך, אנחנו יודעים שבכל אדם יש יתרונות וחסרונות.

ז"א, שכל אותן תכונות מאוד טובות שכן יש בבחור הנ"ל, בכלל לא בטוח שיהיה בהבא בתור שלו יהיו או שלא את התכונות שמהותיות לך.

לכן צריך גם את זה לקחת בחשבון.

תמיד צוחקים שאם כל גבר וכל אישה יכלו לעשות "מיקס" של כל התכונות הטובות+הפיזיות הטובה בכל מי שיצאו איתם לאורך כל השנים - הם היו מגיעים לנוסחה של גבר/אשת החלומות.

קצת מההוא,

את זה מההוא,

את זה מההיא -

ויוצא מר/גברת מושלם/ת

ובכן,

לצערנו זה לא קיים.

ולא רק שזה לא קיים,

כל ההשוואות האלה שיש לנו מקשרים קודמים,

יוצרים אצלנו מעין "תרמיל" שהולך ונהיה מאוד כבד על הגב...

בתרמיל הזה נמצאות ההשוואות.

וככל שיוצאים עם יותר מדויטים - כך התרמיל הזה גדל וגדל

ואותו בחור שכרגע נמצא איתך בקשר - נמצא איתך בקשר + עם כל התרמיל שלך וכל מי שאי פעם יצאת איתו.

הוא אפילו בלי לדעת נמצא בתחרות סמויה (או גלויה) עם כל אותם מספר הבחורים עמם יצאת בעבר.

עם כל תכונה ותכונה טובה של מי מהם,

עם כל פרט גופני של מי מהם,

עם כל כימיה, רגש של אהבה, תשוקה ומשיכה שהרגשת לכל מי מהם,

עם כל חוויה וחוויה שעברת איתם

וזה בנוסף לכל מה שאת סוחבת על עצמך עוד מינקות וילדות - וכל הדפוסים והמשפחה הגרעינית וכו' וכו' -

ו...

זה הרבה.

זה לא קל.

צריך באמת להיות כמעט מלאך ומושלם כדי להצליח לנצח בתחרות הזו.

ולעמים נראה שלתחרות הזו פשוט לא יכול להיות מנצח.

אז אם אפשר לבוא לפגישות איתו ולראות רק אותו כפי שהוא,

ורק אותך כפי שאת,

בלי כל המטענים של האחרים ובלי כל ההשוואות - 

זה יכול לעשות הרבה טוב.

אפשרות לבחון רגע את הדברים בנקיות, בלי כל ההפרעות וההסחות שיש ברקע.

ואז לשאול את עצמך אז מה כן יש בו?

במה הוא טוב?

מה את אוהבת בו?

מה את מעריכה בו?

וכן הלאה.

---

ואם הפחד והחשש הוא מ*עצם ההחלטה להינשא* ולא מהבחור עצמו-

ישנם כמה דברים שיוכלו לעזור:

1. נסי לברר בתוכך את החלק ההססן הזה.

ממה הוא מפחד בעצם?

האם הוא נתקל בעבר (אולי בילדות? אולי מודל ההורים? אולי חוויה קשה שבה הוא ראה איך נישואין מתפרקים או לא מתפרקים אבל גורמים לאדם סבל? משהו אחר?) במשהו שיכול לגרום לו לפחד ולהסס?

מה התרחיש הכי מפחיד שממנו הוא הכי מפחד?

מה קורה בתרחיש הזה?

מדוע הוא פיתח את חוסר הודאות הזה?

האם זה תרם/תורם לו באיזשהו אופן במשך השנים?

האם בעבר הוא גם היה שם? מה הוא גרם לך להרוויח/להפסיד?

מה כן עשית או לא עשית בגללו?

מה יקרה אם תקשיבי לו ולא תלכי על זה? מה תרוויחי? ומה תפסידי?

ומה יקרה אם לא תקשיבי לו, תתמלאי בחלק הבטוח שלך ותלכי עלך זה - מה תרוויחי אז? ומה תפסידי אז?

תנסי להיות רגע עם עצמך בשלמות - ממש להרפות את הגוף, לעצום עיניים, לנשום לתוכך פנימה ולהיזכר ברגע אחד בחייך שבו הרגשת ביטחון. ממש רגע שבו הביטחון עטף את כל כולך והלכת איתו בראש ובלב ופעלת לפיו.

מה את רואה שם?

מה היה שם באירוע הזה?

איך הרגשת שם?

איפה בגוף הרגשת את הביטחון הזה?

נסי להיות שם רגע ולקחת את הביטחון הזה, שהוא גם חלק ממך, ולנסות לתת לו יותר ויותר את הבמה - ממש לדמיין אותו גדל וגדל בתוכך עד שהוא ממלא את כל כולך.

מי את שאת מלאה בביטחון עצמי?

מי זאת שואלת ושואלת שהיא בטוחה?

מי את שאת לרגע נפרדת מחוסר הודאות?

2. ישנה טכניקה מוכרת לקבלת החלטות,

שבה אומרים להפוך את ההחלטה ממצב אקטיבי (אני בוחר) למצב פסיבי (בוחרים בשבילי) - ולפי זה לראות מהו באמת הרצון האמיתי יותר של האדם.

במקרה שלך,

אם אני אשאל אותך מה יקרה אם תיפרדו מחר, בן זוגך יהפך לבן זוגה של אישה אחרת - ינשא לה ויהיו להם יחד ילדים משותפים.

ז"א, אם הוא יחליט זאת מחר ויחתוך ממך וילך לאחרת -

מה תרגישי אז?

שהרווחת?

או שהפסדת?

את התשובה הזו תיקחי ותדעי את ההחלטה שלך יותר בשלמות.

3. הדבר העיקרי, ואולי היחידי יש יאמרו שיקבע האם זה יהיה זה או לא יהיה זה

זה אך ורק *את ובן זוגך* והבחירה שלכם אחד בשנייה בכל יום מחדש!

אם תבחרי להיות שם,

אם תאמיני בעצמך ובבן זוגך ובמה שיש ביניכם,

ותקחי את האמונה והבחירה והביטחון הזה יום יום שעה שעה - *זה* מה שיגרום לכם להצליח!

*זה* מה שיגרום לנישואים שלכם לעבוד לנצח,

*זה* מה שיהפוך את זה ל*זה*!

וכמה שזה חשוב לומר זאת,

כי לצערנו בדור הזה הבלבול כל כך כל כך גדול, אנשים הולדים ומסתובבים בעולם הזה פשוט מבולבלים וגם אחרי שהתחתנו, כבר לא יודעים מה ואיך והאם ומדוע

בטוחים שרק אם ימצאו את האחד הזה שעוד יותר טוב מההוא,

ואת האחת הזאת שעוד יותר מוצלחת מההיא - אז הם באמת יהיו מאושרים!

וזה פשוט לא נכון!

מה שהם באמת צריכים זה לבחור בו/בה! בשלמות!

להביט לו בעיניים ולראות בו את האחד *שלך*, כי הוא *שלך*,

להביט לו לתוך הנשמה ולראות בו את השותף לכל חייך,

ולא רק עכשיו, ולא רק באירוסין, ולא רק החתונה, ולא רק בשנה הראשונה והשנייה, ולא רק בשנה ה20, אלא כל יום מחדש!

ההבחירה הזו,

האמירה הברורה הזו,

תגרום לך כל יום לבחור בו מחדש,

להפוך את הנישואים שלכם ללא מובנים מאליהם,

להשקיע ולתת,

להקדיש זמן ומרחב זוגי לכל אורך הדרך

וזה, באמת באמת זה מה שיגרום לך לאושר נצחי ולנישואים חזקים, טובים ומטיבים ב"ה.

4. הייתי מציעה לך להקשיב יותר לגוף שלך, לרגש שלך,

ולא רק לשכל.

שהוא שם, והוא חריף וחכם וחזק - ואת זה את יודעת ואף אחד לא יקח לך.

אבל אל תתני לו להעיב על השמחה שלך ועל כל מה שיכול להיות לך טוב בחיים האלה רק כי הוא אוהב לנתח ולשאול אלף פעמים ומכל זווית על כל אירוע שקורה לו בחיים.

אני לא אומרת חלילה להתעלם ממנו,

הוא שם ויש לו תפקיד חשוב,

אבל מאז שסיים את תפקידו ובחן רציונאלית האם הבחור טוב לך או לא, מתאים לך או לא,

*שם*, תני יותר מקום לגוף ולרגש שלך.

שאלי את עצמך

מה אני מרגישה כשאני לידו?

איזה רגש עולה בי כשאני חושבת עליו?

ועלינו יחד?

ועלינו מגדלים ילדים?

ואיפה אני מרגישה בגוף שלי את כל זה?

מה החוויה הגופנית/פיזית שלי כשאני נמצאת לידו?

איזו תחושה הוא מעלה בי?

תהיי שם רגע ותשהי בתחושות האלה.

גם הגופניות וגם הרגשיות.

ותני להן רגע למלא את כל כולך.

את יכולה אפילו לתת להם שם או לדמיין אותן בצורה מסוימת עם צבע מסוים - ואז בכל פעם כשיעלו החששות - תביאי את הצורה המוחשית הזו שדמיינת לאותן החששות שיענו להן,

שיהיו שם לעשות סדר בדברים.

תני להם את המקום שלהן ואת הזמן שלהן ותרגישי אותן, ותשהי ברגש ובחוויה הגופנית הזו.

בצורה הזו, תהיי בטוחה גם שכלית, גם רגשית וגם גופנית,

ובצורה הזו תוכלי קצת להרגיע את החלק ההססן והחושש שבך כשתצטרכי.

5. לגבי החשש "מה אם יש יותר טוב?"

אז כמובן שאפשר לדעת רק את מה שיש כרגע.

ואם כרגע יש מישהו שאת אוהבת, מעריכה, טוב לך איתו,

ואת חושבת שיש כיוון ויש דרך לעבור איתו גם מכשולים וקשיים – אז הכיוון מאוד חיובי.

ואחרי כל השאלות והבירורים האלו תאמיני בעצמך שיש לך ותהיה לך את התשובה הנכונה עבורך.

ואז אחרי שמחליטים החלטה - שכמובן חשוב מאוד שתהיה בשלמות ובבהירות -

כל מה שישאר לך לעשות זה להיות שלמה איתה

שזה אומר - לשים רגע את הפחדים בצד ולחיות, ולהשקיע באופן אקטיבי כוונה ורגש ומחשבה ומאמץ לטובת הקשר, ואם וכאשר הקשר שלכם יגיע לחתונה - גם אז - לזנוח את כל ה"מה היה אילו" ולחיות בכאן ועכשיו.

ויותר חשוב - להשקיע בכאן ועכשיו.

להחיות את הכאן ועכשיו כל יום מחדש.

לכוונן את כל האנרגיות שלך - במקום לבלבול ולספקות שיכרסמו - לבנייה. לביחד שלכם. 

להחליט החלטה ברורה ש*כך החלטתי ואני עכשיו נותנת את כל כולי לנצח למען זה*-

ואז אפשר לנתב את כל הבלבולים והפחדים ולתעל אותם לצורך עשייה חיובית.

לכמה שיותר אהבה, וזמן ביחד, ונתינה, והשקעה, וחיבור, ושיחות, ואיכות.

הנישואין מעניקים לבני זוג שייכות אמיתית זו לזה.

התחתנו. אני האישה שלו. הוא האיש שלי. כמו שהילדים שלי הם שלי ואני אמא שלהם, וזו לא שאלה בכלל.

וזה הופך את הזוגיות שלנו למשהו חי וקיים, יציב ובטוח, ומתוך המקום הזה בניית הזוגיות נראית שונה לגמרי.

אז החתונה בעצם מעבירה אותנו ממוד של 'האם' למוד של 'איך'.

זו החלטה חד פעמית וגורפת (שהיא קפיצה למים בעיניים עצומות, לא משנה כמה זמן וכמה לעומק מכירים), שמעבירה את הקשר משאלת ההאם הקשר הזה טוב לשאלת האיך נגרום לקשר הזה להיות טוב.

ויש בידינו המון המון איך!

כלומר יש בידינו היכולת להגיע לטוב שלם, גדול, עצום ומקיף ב"ה.

6. ואם יש גם חשש ופחד שאומר לך: "מה אם אחרי החתונה "פתאום" פוגשים מישהו אחר"?

אז את עונה לו -

מתחתנים כאשר יש שלמות בהחלטה ורצון אמיתי לחיות יחד כל החיים.

מה יקרה אחרי החתונה?

אם תכירי מישהו אחר?

זה בכלל לא נכנס למשוואה כאשר יש שלמות, כי אם את אוהבת אותו ובחרת בו - אז בחרת *בו*. וזהו.

אז הוא שלך.

וזהו.

אין עוד אחרים.

אין.

עושים ניתוק במוח - וכל הגוף והנפש מכווננים למצב הזה ש*כבר מצאתי*

ולא למצב של *אני עדיין מחפשת*

כאשר את במצב של כבר מצאתי,

אז אפילו יהיו מיליון בחורים טובים - זה לא אמור להזיז לך - כי יש לך את בעלך שלך.

הוא שלך, ודי.

אז את לא תהיי ביחידות עם אחרים, ולא תשחנשי עם אחרים, ולא תגעי באחרים וכו' - וכך יהיה יותר קל לא "לפול" בפניהם, אם יש גבולות ברורים גם טכניים וגם נפשיים בעמדה הנפשית - זה בכלל לא אמור לקרות.

וכדי לחזק את ה"לא אמור לקרות" הזה - ממשיכים לעבוד על עצמנו ועל הזוגיות שלנו יום יום גם אחרי החתונה -

ממשיכים להשקיע אחד בשני ובעצמנו,

ממשיכים לצאת לדייטים קבועים גם כשנשואים,

ממשיכים לקחת אחד את השנייה כלא מובן מאליו בכלל,

ממשיכים לתת, להשקיע, לאהוב, להתרכז פנימה ולכוון את כל האנרגיות והאהבה לבית פנימה בכל התחומים שיש - וממילא מה שיש בחוץ בכלל לא מעניין כבר.

7. ומה עונים לחששות או פחדים שאומרים לנו שאם נתחתן הכל יהיה "דפוק"?

למשל, שלא תישמר האהבה והתשוקה שלנו?

קודם כל לענות להם את האמת - שהדבר המרכזי שיקבע האם זוגיות הכוללת נישואין תשמר -

הוא בני הזוג עצמם.

והמודעות והמאמצים שלהם עצמם.

הכל תלוי איך מתייחסים לנישואין ואיך רואים אותם.

האם ההתייחסות אליהם היא כ"מזהמים" את כל הדברים הטובים הנ"ל,

או ההאם ההתייחסות היא כמעצימים, מרחיבים ומעמיקים את כל הנ"ל.

איך אומרים? הכל תלוי בעיני המתבונן.

כל מה שנחשוב שיכול "לזהם" את הנישואין  - יכול להיכנס באותה מידה גם למערכת זוגית ללא נישואין, וגם לאדם רווק ללא כל זוגיות.

ואתן מספר דוגמאות -

קודם אכתוב את ה"חשש" (שיופיע בגרשיים) ואז את התשובה אליו:

- לדוגמא "עול הפרנסה":

עול הפרנסה יכול לדכא, לבאס, להכביד ולהעיק גם על רווק,

גם על רווקה,

גם על זוג ללא נישואין

וגם על זוג במסגרת הנישואין.

אנשים צריכים לעבוד כדי להתקיים, זו המציאות בימינו,

ויוקר המחיה שעולה וכל מה שקשור בזה לא תורם, אבל זה לא שייך לנישואין או לא נישואין,

אפשר לראות זאת אצל כל אדם באשר הוא.

-"גידול-חינוך- טיפול והשקעה בלתי פוסקת מכל היבט אפשרי בילדים":

גם כאן

אם אדם רוצה ילדים,

ולא משנה אם זה רווק או אם זו רווקה שמחליטה לקחת תרומת זרע/הורות משותפת/כל דרך אחרת - היא תצטרך להתמודד עם עול גידול הילדים.

אא"כ אדם לא רוצה ילדים כלל - ואז אמנם אין לו את "עול הילדים", אבל באותה מידה גם אין לו את "הילדים עצמם", האושר שבהם, ההמשכיות שבהם, החיים עצמם שבהם וכל היתר.

- כל מורכבות נוספת אצל הילדים כמו טמפרמנט, נכות ל"ע וכו' - כל זה רק קל יותר להתמודדות במסגרת יציבה של משפחה עם שני הורים מתפקדים, מאשר אצל אם חד הורית או אב חד הורי.

- "מערכת היחסים עם המשפחה המורחבת/סביבה- מתערבת/מעורבת/מגוננת מדי/מתעלמת/מפלה" - 

גם כאן - אם אדם רוצה להיות לבד כל חייו, ללא שום זוגיות באשר היא - אז את המשפחתולוגיה של הצד השני הוא אכןן לא יחווה.

כי בכל דרך אחרת - זוגיות ללא נישואין גם היא כוללת בתוכה משפחתולוגיה לא מעטה של הצד השני.

אז גם כאן - שוב תלוי בעיני המתבונן - מהם היתרונות ומהם החסרונות,

מה אני מרוויח/ה ומה אני מפסיד/ה ומה יותר כדאי לי.

אני מאמינה שאנשים שבוחרים בנישואין מעדיפים להרוויח את כל הטוב שבהם גם אם יצטרכו "להפסיד" ולהתמודד פעם בחודש עם חמות לא מי יודע מה...

וכמובן גם בתוך הקושי/הקשיים עצמם ללמוד להשתכלל ולמצוא כלים נכונים ומתאימים לנו גם בעת הקושי עצמו.

- "שינויים ומעברים בחיים" -

- גם כאן רוצה לומר לפחות על עצמי,

בתור אישה שעברה תוך כדי נישואים גם אובדן של אב בגיל צעיר,

גם חזרה בשאלה של בעלי,

גם דיכאון אחרי לידה,

גם משברים אחרי הלידות

גם מחלות של הורים 

ועוד הרבה דברים -

ובכולם, עם יד על הלב, המציאות שה' זיכה אותי שיהיה לי את אישי לידי - רק העלתה אותה, עשתה לי טוב, ובהרבה מובנים אפשר לומר שהצילה אותי.

מערכת הנישואין הייתה שם כדבר הטוב, המנחם, המרפא, העוזר, התומך והטוב שבחיים.

לא חלילה המפריע לכל זה.

אינני יודעת כיצד אדם לבד יכול לעבור דברים כאלה, זה נורא גם ככה, ולא מאחלת את זה לאף אחד בעולם.

והרבה אנשים, רואים את המציאות המשותפת שלהם ובני/בנות זוגם אליהם הם נשואים, כברכה גדולה.

ועם הברכה הזו הם מתמודדים עם שלל אתגרי החיים,

ששוב, גם ללא הנישואין כל אדם עובר או יעבור אי אילו משברים בחייו, כל אחד וה"שק" שלו איך שאומרים.

לא הנישואין הם אלו שגורמים לכל ה"לכלוך"/"זיהום"/"קשיים"/"משברים"- הם יכולים להיות קיימים ללא שום תלות בהם,

ואם משכילים ומתאמצים לדעת איך לשמר ולהתמודד עם הכל בצורה נכונה ובריאה - רק צומחים מזה.

- "קושי לשמר תשוקה" -

לימוד נכון של כל נושא האישות והשקעה בו -  גורמים גם לפן הזה להתעמק, להתעצם ולהתרחב עם השנים.

גם כאן - צריך להתאמץ, צריך לעבוד, צריך לשמר, צריך להשקיע, צריך לדבר, להיפתח, גם בתוך מערכת של נישואין אפשר וצריך להשקיע וללמוד עוד ועוד גם בנושא זה, ובשניים זה נותן הרבה יותר.

לכן, אם נחרוט על לוח ליבנו שני "סטיקרים" אולי הכי חשובים -

1.  בן זוג זה המשפחה שכן בוחרים - שייכות אמיתית ושורשית.

2. ההצלחה של הזוגיות לא קשורה בהכרח רק לנתוני הפתיחה/האדם, אלא להחלטה - אני שלו והוא שלי, אני אוהבת אותו, אנחנו ביחד.

ומי שיקבע אם נצליח או לא - זה רק או בעיקר אני והוא,

ההחלטה שלנו לאהוב, כל יום מחדש, גם אחרי 20 ו50 שנות נישואין,

הבחירה שלנו אחד בשנייה, כל יום מחדש, גם אחרי 20 ו50 שנות נישואין

המודעות שלנו לכך

וההשקעה שלנו בפועל לכך.

- וכמובן כמובן *ללמוד* על הנישואין

מהי המהות של הנישואין,

תמיד להיות במודעות, למידה, הקשבה, נתינה והשקעה.

ועוד דבר חשוב על אהבה בכללותה ובמהותה:

אהבה -

היא התחייבות ללא תנאים כלפי אדם לא מושלם

לאהוב זו לא רק הרגשה חזקה,

זו החלטה.

זו בחירה.

והבטחה.

מי שאיתי – בעלי/אשתי הוא/היא הכי מושלם *לי*.

וואו יצא ממש ארוך,

המון המון ברכה והצלחה יקרה

ב"ה שתראי בחוש ובמתיקות בשלווה ובבהירות את כל הטוב שיש

מאמנת טובה תעזור לך לארגן את הראש.

אישית, לא מעמיק בהלכות, שמח שלשנינו זה אתגר כי זה סימן שאוהבים ומקיימים את ההלכה כי צריך למרות הקושי ויודעים שזה זמני (מאורסים)

קיבלתי החלטה, ואני יכול לעמוד בה.

הרי בשבת לא היית מדליק חשמל בגלל רצון רגעי או דחף עז להכין משהו

בגמרא בסוף מסכת עבודה זרה מובא מקרה בנוגע ליין נסך של יהודים שיושבים עם פרוצה גויה, שהיין לא נאסר. והסיבה: שאמנם גובר על היהודים יצר העריות, אך עדיין לא מוכנים לשתות יין נסך (ולכן לא סביר שהם נתנו לגויה לגעת ביין). עיין סט:

או כמו שאמרו במקום אחר, גזל ועריות - נפשו של אדם מתאוה להן ומחמדתן.

זה לא קשה

והאם יש לכם שיעורים שאתם אוהבים לשמוע בנושא ובנושא זוגיות בכללי?

מחפש בסגנון הרב שרקי כזה רציונלי פשוט ובהיר

פשוט לו אין הרבה

סדרה יפה. עוסקת בעיקר בדייטים כפי הזכור לי אבל לא רק

מרב המוגדר חרדי, ממליצה מאוד על הרב אבנר קבאס (הרבה הומור....)

ורבנים נוספים העוסקים ומרצים בנושא. לצערי איני זוכרת את

שמותיהם, אבל שמעתי ברדיו וכן ראיתי ביוטיוב.

ישנם ביניהם כאלה שממש מפרטים מהפגישה הראשונה. באתר "הידברות". מצויינים.

אגב, באתרי השידוכים השונים ביוטיוב יש טיפים טובים מאוד

ומאמרים טובים מאוד בנושא.

בהצלחה!

"מגע הקסם" לא יודע אם אפשר להשיג אותה בחנויות אולי באינטרנט אפשר.

אם לא היה קושי זה היה נורה אדומה. כדאי שתתרגלו, זה הולך לחזור בראונדים כל חודש

ועכשיו ברצינות - אין פתרון קסם. רק אני יכול לומר שזה קשה וצריך להסתכל קדימה. לזכור שזה תחום בזמן ושיש ודאות מתי נגמר. ותכלס חזרתי על מה שארץ השוקולד אמר

לק"י

זו הערה לגבי מי שלא מרגיש קושי, שלא ייבהל שמא משהו לא בסדר בקשר.

וגם נראה לי שיש קצת הבדל בתחושות לפני החתונה ואחריה.

אולי נגיד שכשאתם הולכים

אם זה לא מציק

אז שיהיה לך חפץ אחר ביד שאתה משחק איתו

כדור כזה של התרמות דם או מפתחות

קנס של מאה שקלים, אם לא עומדים בהחלטה. אתה תעמוד בהחלטה. הכי טוב לא להיפגש. לא תהיה לך שום בעיה.

צריך להכיר טובה לה' שהפגיש ביניכם, זה ממש לא מובן מאליו, ולשמור את מה שהוא מצווה.

לזכור שלצד השני גם יש אח שלא רוצה שמישהו יגע באחותו בלי מחוייבות.

לצאת מהפרספקטיבה המצומצמת של מה אני מרגיש, להסתכל מלמעלה על העניין ולהתחבר לאמת המוסרית והתורנית שלא נוגעים לפני חתונה.

לזכור שמטרת האיסור היא לא רק סור מרע אלא גם עשה טוב - זה הזמן הכי טוב להתחבר לצד של "וארשתיך לי לעולם" ושל "אחותי כלה". לקשר הפנימי השורשי שהוא הרבה מעל הגוף והמגע. עכשיו אתם באורות הגבוהים המיוחדים שבהמשך החיים אתם תכניסו אותם לכלים, ואם עכשיו אתם מצמצמים את האורות, זה יכול להשפיע על כל העתיד שלכם.

הרגזתי אותך? מצויין.

חלילה לוותר.

קח את הכעס הזה שקפץ לך הרגע, ותחשוב מאיפה הוא מגיע.

זה פשוט לא שייך. 'נישט שייך'.

להשקיע את זה עמוק בנפש.

זה פשוט לא שייך.

בנוסף, מבחן המרשמלו.

תחזיק חזק. הגעגוע בונה את הקשר.

כ "תקופת אימון לעתיד"

ואז כשקשה לנו לשמור (גם אנחנו שומרים) אנחנו זוכרים רגע שאנחנו לא כאן בשביל הרגע.. אלא בשביל להתכונן למשהו גדול יותר שיבוא אחרי החתונה.

וגם לזכור את החומרה של זה וללמוד (כל אחד לבד) על החשיבות של זה עוזר מאוד.

כל כך יפה ונכון! תודה!

כך פסק החפץ חיים. (מצד איסור קריבה לנידה). אמנם ברמת ההתפרטות ההלכתית יש מקום לדון לגבי סוגים שונים של נגיעת חיבה, אך הגבול דק מאד. רגב זה רלוונטי גם לקשיים אחרי החתונה כשאסורים. ומחומרת העוון נלמד על שכר הנזהר ממנו.

באמת תקופת החגים זאת תקופה קשוחה לרווקים.

תקשיב ללב שלך! איפה תרגיש הכי בנוח עם מי שאתה? איפה הסביבה הכי תומכת בשבילך? הכי מכילה..

ותגיד לעצמך שאתה צריך לנצל את תקופת הרווקות כי בעז"ה זאת השנה האחרונה שאתה לבד. תהנה מהחג, תהנה מעצמך! הרבה חמלה וחיבוק עצמי! תזכיר לעצמך את כל הדברים היפים שבך ותדע שמי שתתחתן איתה פשוט תזכה.

וכמובן הרבה אמונה! להאמין שהקב"ה שם אותנו במקום הזה כי באמת זה הדבר הכי טוב בשבילנו והוא מסדר לנו את החיים הכי טובים ומדוייקים עבורנו.

איזה כיף לנו שאנחנו אנשים מאמינים!

להאמין בטוב, להאמין שמגיע לנו!

יש כאן כמה שיקולים:

1. לאיזה כיוון היא חזרה בתשובה? מה עולם הערכים שלה? האם המנטליות שלה קרובה לשלי?

2. זה שהיא הייתה בקשרים עם בחורים לפניי החזרה בתשובה זו גם שאלה. ברור שהלכתית יש כאן בעיה האם אחרי שהיא חזרה בתשובה אני צריך להתייחס לזה?

   אני אישית חושב שרק אחרי הבירור הזה יהיה ניתן לענות ואם ז מתאים לא אשלול (בתנאי שזה באמת מתאים למנטליות ולעולם הערכים שלי

ההתאמה - שתי הנקודות הללו לא יפריעו.

השאלה הזו נשאלה בפורום הזה במהלך השנים עשרות פעמים על בנים ובנות רק ברגישות יתר, בדיסקרטיות ובצנעה בלי להכניס את הבעיה שכולם מבינים לתוכן ההודעה ובניסיון לא לפגוע באף אחד מהמשתמשים.

מכל המעלות שהתורה יכלה לספר על רבקה, הדבר היחיד שהתורה כתבה הוא שהיא הייתה בתולה.

לא צריך להגזים, יש אנשים שמפריע להם להיפגש עם חוזרים בתשובה בגלל המשפחה, יש כאלה בגלל תרבות, אז הוא דייק לנושא שמפריע לו.

אם היא חזרה בתשובה לכיוון של פולחן צדיקים (וד"ל) אז התשובה היא לא. אבל אם היא פשוט החליטה לשמור מצוות - למה לא? בגלל שזה פורום דתי אני נמנע מלהשתמש בשפה גסה, אז הניסוח הכי מעודן שאני יכול לומר זה שלא משנה לי עם מי היא הייתה כל עוד היא לא החליפה בני זוג כל שני וחמישי.

ושבת גם איתה לא הייתה יוצא?

היא כנראה הייתה דוסית מדי בשבילי 😅

ושום דבר אחר, חחחחחחחח

באופן טבעי, אישה מסוג זה ואורח חיים כזה, תמצא חתן מתאים.

או אלו שנוהרות אחרי הצדיקות שמפעילות אירועי הפרשת חלה עם משפיעניות רשת - גם הן מוצאות חתנים מתאימים. ושם די בוודאות יש הרבה מאוד חוזרות בתשובה.

אך אני לא הייתי לוקח אותן

אם יש יכולת לגשר על הפערים השמיים הם הגבול. אני כן אומר שהאתגר הוא השפה שיש מנטליות שיש בה שפה מסוימת זה מאתגר לגשר בה על הפער אם הצד השני לא מכיר ונמצא שם זה אפשרי אבל מאתגר

הארה מול האפלה: חזון הנצח וייעוד האדם מול תפיסה חומרית חולפת

יש המתבוננים במשפחה ברוכת ילדים ורואים בה "דלות" או "כניעה", אך מבטם נעצר במעטפת החומרית בלבד. השאלה המהותית היא: מהי מטרת הבריאה ומהו תפקיד האדם עלי אדמות בשנותיו הספורות? אם התכלית היא נוחות רגעית ומיצוי עצמי אנוכי, הרי שדבריך "מתאימים" לך. אך אם נרכיב את משקפי התורה והמצוות, נגלה עולם אחר לגמרי.

המצווה הראשונה בתורה, "פרו ורבו ומלאו את הארץ", אינה רק ציווי ביולוגי, אלא היסוד להמשכיות האלוקית. ההשקעה במשפחה היא השקעה נצחית, המביאה להתעלות הנשמה ללא הפסק בנצחיות של הבורא. המטרה העליונה היא חיבור לבורא יתברך וגילוי אלוהות בעולם הזה התחתון. דווקא מתוך הריבוי והעמל, נבנה בניין עדי עד שמתקן את השלילה שנגרמה מחטא עץ הדעת, כפי שמבארת תורת הקבלה.

כל ילד הוא נשמה נצחית וחלק מהתוכנית להפוך את היקום למשכן לו יתברך. מי שחי בתפיסת "אכול ושתו כי מחר נמות", מחמיץ את המהות האמיתית של הקיום ובוחר בחיי שעה על פני חיי עולם. אנו לא משועבדים לערכים עבשים, אלא מחוברים למקור החיים ולחוקים שמובילים לשינוי מהותי וחיובי בנפש, עד להשגת חיים נצחיים ושונים בתכלית. כפי שנאמר: וזרח בחשך אורך ואפלתך כצהרים (ישעיהו נח). וכן: כי לא על הלחם לבדו יחיה האדם כי על כל מוצא פי יהוה יחיה האדם (דברים ח). וגם: ונגלה כבוד יהוה וראו כל בשר יחדו כי פי יהוה דבר (ישעיהו מ). האמת אינה נמדדת במטרים רבועים של מגורים, אלא בגודל השליחות ובנצחיות הנשמה.

מה הקשר בין מה שהעתקת והדבקת לנושא השרשור?

גם גרושה לא בתולה, וגם לא אלמנה. ר' עקיבא נשא את אשתו של טורנוס רופוס הרשע. לא הייתה בתולה. אם אתה כהן גדול הסיפור שונה.

אם היא "נורמלית" כפשוטו, ולא מתוסבכת, זה מצוין. היא תרים אותך ואת הבית כלפי מעלה.

המנטליות כן

אני מניחה שאם הייתי רווקה, אז התשובה שלי כרגע היתה לא. ואם זה היה עוד כמה שנים, הייתי עלולה להתפשר על כן.

אבל אין לי בעיה עם חוזר בתשובה, בכלל. הדבר היחיד שהיה מפריע לי, זה הפחד שהוא יחשוב על הקודמת (קודמות?) וישווה. לא בגלל ההתנהגות והמצב שלו אלא בגלל שאני לא רוצה להרגיש בתחרות סמויה עם מישהי. ולכן אני גם קוראת לזה להתפשר- כי זו סיטואציה שלא הייתי מוכנה להכניס את עצמי לתוכה.

הייתי ממליצה לחוזרת בתשובה לא לצאת איתך או עם כל בחור שמתכנן לשאול שאלה כזרת חסרת טאקט ופוגעת.

מרגיש לי כ"כ מתנשא להיות "הדתי השמור מבית", מדובר בנשמה שיצאה מהמקומות שהייתה בהם ובחרה בדרכי תורה, שרוצה להקים בית של קדושה.

עם כל הכבוד כאשר אלה הדברים שאתה מסתכל עליהם עוד לפני שהכרת בחורה כזאת, אז גם אם תצא עם חוזרת בתשובה לא באמת תכיר אותה כי תגיע מהמקום המתנשא והשיפוטי, שלא יהיה מפגש חוץ מהמחשבות האלה.

צריך להגיע עם הרבה אומץ והכלה לפגוש משהו שיש בו גודל, עוצמה ואנושיות.

ואחת כמה חוסר מושלמות. בטוחה שגם אתה לא בבחינת מושלם.

זאת זכות, לא פחות ולא "ברירת מחדל" או "סוג ב'." וכל הדברים האלה.

עשתה תשובה, בחרה וחיה דרכי תורה- אז מה יש להזכיר לה את החטאים שלה?

אף אחד לא מגיע עם פנקס לפגישה ומזכיר לך על מה אתה עברת ומה אתה לא שמרת.

בראש ובראשונה, הפז"ם הדתי שלה. מן הסתם, במשפחה שלכם אימא לימדה אתכם קריאת שעל המיטה, אולי שרה את "מודה אני", קראה ספרים של סופרי ילדים דתיים וכו'. השאלה היא אם חוזרת בתשובה הספיקה להכיר את התכנים הללו ותאורטית, בכוחה להעביר אותם לילדיכם המשותפים.

נקודה נוספת: כיצד ההורים שלה מתייחסים לדת, ומה תהיה מידת ההשפעה שלהם על הנכדים.

בעלות תשובה, שבחרו (בעצם, שהשם גרם להן לבחור..), הן, לענ"ד, משכמן ומעלה.

לעזוב הכל, ולהתחיל לקיים חיים שיש בהם עול. כן. עול מצוות. זה לא פשוט בכלל.

הן לא גדלו כך. האין זה אומר הרבה לזכותן?

אבל לא באנו כאן לדבר על מעלתן ומעלתם של החוזרים בתשובה, אלא:

מה חשוב לך.

אם הדברים שציינת חשובים לך, ועלולים ללוות אותך אם יווצר ביניכם קשר

רציני - אתה צריך לחשוב על זה שוב. לא לכל אחד זה מתאים.

מכל מקום, חושבת שבעלי תשובה מתאימים...זה לזו. בדרך כלל, אותה מנטליות,

אותם שלבים בחיים, אותה התמודדות.....

אלא אם כן, הדתי מאוד מכיל, עם "ראש גדול"......

אנקדוטה:

לרב אהרן שטיינמן זצק"ל, הגיע בחור חרדי כדי להתייעץ איתו על הצעה

שהוצעה לו:

בחורה חרדית ש"ירדה" מהדרך ושבה בתשובה שלמה.

על השולחן ניצב בקבוק יין. הרב שטיינמן דפק על השולחן

והוא, שהיה שיא העדינות והשלמות בין אדם לחבירו,

אמר בקול קשה: אני אוסר עליך לגעת בבקבוק הזה;

אתה כופר!......

אם אתה לא מאמין באפשרות של החזרה בתשובה,

אתה כופר!

עם כל הכבוד לכל מי שמייעץ כאן. נראה לי לחפש תשובות אצל מי שנמצא בעניין.

מכירה זוגות שאחד חזר בתשובה והכל נפלא, ויש כאלה שעוברים משבר (קוראים לזה משבר 15 השנים) ופתאום מתגעגעים להמון דברים שהיו בילדות/נערות/בית אבא.

ואז פורקים עול בצורה קטנה או

בצורה גורפת.לצערי מכירה מקרה שאישה עם 4 ילדים שחזרה בתשובה אחרי כעשור החליטה שזה לא מתאים לה ועזבה הכל.

מאוד מורכב.

אבל לא יודעת מה היחס ביניהם לבין החוזרים בתשובה שחוזרים שוב בשאלה...

מכל מקום, רוב בעלי התשובה המוכרים לי, יציבים, מאוזנים וגם....סוג של צדיקים. וגיבורים. באמת.

תלוי אולי לפני כמה זמן היא חזרה בתשובה, אם היא לא קיצונית מדי, אם היא מאוזנת כבר, בריאת

נפש.... איך הקשרים שלה עם משפחתה (כמובן שצריך להיות מודע לעובדה שסבא וסבתא הם

לא שומרי מצוות ואיך לשמור על הילדים מצד אחד ולשמור על יחסים טובים מצד שני - אבל זה

לפי דעתי, לא אקוטי. אבל שוב, זה מאוד תלוי בך: כמה אתה גמיש, רחב אופקים, יודע להכיל,

מאוזן, יכול להציב גבולות בצורה נעימה, לא היסטרי.....)

יש אגב בעלי תשובה שנכנסו ממש לעולם הדתי, כל כולם והתנתקו ממש מכל העבר ויש

כאלה שלא; שמתגעגעים לפעמים לספרים שאהבו, מוסיקה שאהבו, לבטן גב בחוף

גדול, רחב, נדיב לעומת פיסת חוף צרה, חנוקה, צפופה, חורקת זיפזיף מתחת לכפות הרגליים

הנרתעות..., וכו'. רוצים באמת להיות על טהרת הקודש, אבל לא מצליחים באמת להיות

שם. אולי זה סוג של נשמה, או מבנה נפשי, או עד כמה החילוניות השפיעה עליהם....

ועדיין, מנסים לשמור בכל כוחם, ככל שביכולתם, על המצוות, אוהבים שיעורי תורה

רוצים להשתפר במצוות שבינם לבין המקום ובינם לבין הזולת....

לא יודעת מי יותר נחשב אצל השם.... מי יכול לדעת?

אז, תלוי איזה סוג היא ותלוי.....איזה סוג אתה!

בהצלחה!