עם סביבתו- הוריו, מי שמטופל אצלו וכד'
כדי לשמוע על ההשלכות מהצד הענייני - אובייקטיבי ולא מהצד הרגשי- סובייקטיבי שם.
ולשקול בנחת.

בהצלחה!

להרבה אנשים בינינו יש משהו נפשי וזה בסדר גמור.

לברר - כן.

לעשות סיפור - לא.

יכול להיות משהו לא משמעותי - ויכול להיות כן (גם מה שאמרו לך "לא ברמה של כדורים פסיכיאטרים", יש בו מהגיחוך, מושגים קצת כוללנים ולעיתים פרימיטיביים. לפעמים, "כדורים" כאלה זה משהו פשוט למדי וגורם לאיכות חיים טובה).

אם אמרו לך שהבחור יגיד מתוך פגישה - פירוש הדבר כנראה, שחושבים שבלי פגישה יכולה להיות פסילה בגלל סטיגמה בעלמא או כד'.

אז לכאורה, כדאי לברר נתונים אחרים. כלומר, סיבות טובות כן לרצות להיפגש ושיכולה להיות התאמה, כמו לגבי כל אחד.

ובמהלך הפגישה, אחרי שקצת מכירים את האדם, מן הסתם הנושא יעלה. ואז, ניתן לשקול בישוב הדעת, טרם היקשרות אישית.

מדברים על העניין הזה בלבד ואח"כ סוגרים את הטלפון ועושים חושבים יומיים.  

זה עוד לא הכרות. זה בירור. תבהירי את זה להם.

או שהמשפחה תתן תשובות ברורות.

כדורים לא כדורים זה לא העניין. 

במה זה פוגע בתפקוד? זה קבוע? מהי התחזית השחורה ביותר? 

אם מורחים אותך - שלום שלום.

יכול להיות שזה סתם פיל מעכבר.

הכי טוב לא מולו.

זו זכותה. 

ולמה צריך להתחשב רק בו? כי הוא ה"מסכן"? 

היא בחורה. למה שאבא שלו לא יעשה הכל

כדי לשים הכל על השולחן. 

למה שתפגש ואז תדחה אותו? 

זה גם לטובתו. תסכול מזה שדוחים אותו על ההתחלה.

זה לא שיטה להפגש ואז נגלה לך. 

זה קצת לא הוגן. 

כמו במסחר. כמו בכל דבר. שקיפות מלאה. 

הרי מה  נשתנה עכשיו או אחרי הפגישה? 

אם זה ירתיע זה ירתיע. ואם לא אז לא. 

יש כאן צד של ניצול האי נעימות+זה שהיא בחורה+שיטת מצליח.

לדעתי לא זו הדרך.

היא קובעת את הכללים. לא הם. או שכל אחד יקבע לעצמו. 

באותה מידה יש לקחת בחשבון שלפעמים אנשים מסתירים.

זה העולם. צריך להיות מודע לזה. גם אם יש כיפה וזקן. 

גם לאחר ש"יספרו לה הכל". הכל אפשרי.

זה לא אומר שכולם גנבים והעולם רע. אבל צריך להיות מודע. 

יעקב התכונן לכל התרחישים. להבדיל.

זכותה לדבר עם המטפל שלו למשל.

זו זכותה. 

שלא יצא שמחוסר נעימות שהתגלגלה להתאהבות שהתגלגלה לשמונה ילדים ואז בום. 

עם כל זה בלי פארנויה.

רק להיות מודע. ענייני.

מכירה רב שאומר בפירוש שמותר להיפגש מבלי לגלות כלום עד לפגישה שלישית. כי כשהגעת לפגישה השלישית יש יותר בסיס לקשר ויותר הגיוני להיחשף.

לדעתי השדכנים טעו במה שהם עשו. או שהם מספרים הכל או שלא מספרים בכלל.

לגבי הרמת תפקוד.

זה לא ריאלי.

בוודאי כשאתה בחורה צעירה. 

ובוודאי שהיא יכולה להחליט שאם אינם רוצים להגיד בטלפן באופן בסיסי במה מדובר - אז אינה רוצה להיפגש.

אלא מה? שלפעמים, האדם עצמו אומר למי שמשדך, שהוא יגיד בפגישה, כדי שקודם ייפגשו בו כאדם, כאישיות.

יש בכך אמת וצדק.

אלא שבד"כ, במקרה כזה, פשוט לא אומרים מראש כלום, ובאחת הפגישות הראשונות מעדכן.

פה, אולי רצו לאכול את העוגה משני הצדדים: גם להיות הגונים ולומר שיש משהו וגם לא לומר מה, לפני שהבחור עצמו ייראה, יעשה רושם כאישיות, ויסביר מה יש לו כחלק מהמכלול שלו.

אז לבחורה יש אפשרות לומר שאינה מסכימה עד שתשמע מקודם, ואז או שיסכימו או שזה ירד מעל הפרק; יש אפשרות לומר שרוצה לדבר עם הבחור עצמו טלפונית על הענין, ואז יש לו אפשרות קצת להציג את עצמו בדיבור ולהרוויח קצת ממה שאולי רצה, שייפגשו "בו" לפני הבעיה;

ויש לה גם אפשרות להיפגש פעם אחת, ולראות במה מדובר - אם באמת לפי הנתונים האחרים זו הצעה כדאית (ואולי בכלל יראו שבעצם אינם מתאימים - ולא יהיה ענין להעלות את הבעיה. אולי הוא לא רוצה שכל מי שמציעים תדע מה בדיוק, לפני שרואה שיש סיכוי להתאמה?)

זו בחירה.

בד"כ, לא "מתאהבים" בפגישה ראשונה ומחליטים, ביחוד כשמראש רוצים לדעת במה מדובר לפני שבאמת יהיו שלמים עם להמשיך לצאת. כך שזה לא נראה סיכון גדול.

וזה יכול להיות עם עבר של אשפוז וכו'

בדיוק באותה מידה שהוא תמים וזה רק עניין הכרות האישיות לפני המגבלה  וכו'.

תמימות מול הסתרה. חמישים חמישים.

ולכן

מומלץ שמישהו חיצוני יהיה עם יד על הדופק

כי סה"כ מי שרוצה להסתיר - יצליח. 

ומי שרוצה לגלות - יגלה. בשאיפה..

פגישה לא פגישה כמה וכו'  -  זה לא העניין. 

צריך מודעות לסכנה ונהיגה רגועה. כמו בכביש. כמו ברחוב. 

כמו בתהליך קניה. 

זה ממקודם:

באותה מידה יש לקחת בחשבון שלפעמים אנשים מסתירים.

זה העולם. צריך להיות מודע לזה. גם אם יש כיפה וזקן. 

גם לאחר ש"יספרו לה הכל". הכל אפשרי.

זה לא אומר שכולם גנבים והעולם רע. אבל צריך להיות מודע. 

יעקב התכונן לכל התרחישים. להבדיל.

זכותה לדבר עם המטפל שלו למשל.

זו זכותה. 

שלא יצא שמחוסר נעימות שהתגלגלה להתאהבות שהתגלגלה לשמונה עשרה ילדים (: ואז בום. 

עם כל זה בלי פארנויה.

רק להיות מודע. ענייני.

[חוץ מ"הרב"..]

אבל בגלל שכאן אמרו שהבחור יספר בפגישה ראשונה, אז אם שאר הנתונים נשמעים טובים -

יש מקום, לכאורה, לא להימנע מפגישה ראשונה בגלל שלא רוצים לומר בפירוט מראש. אחרי הכל, כמו שאמרת, אולי הוא באמת רוצה רק שיכירו קודם, ולא לספר לכל אחת מראש (סביר..).

אבל אתה צודק, שאם רואים שיש כיוון, והבחורה חושבת שמה שהוא מספר זה לא דבר מעכב, בוודאי כדאי להתייעץ עם מי שמבין בכך. ואני בהחלט בעד שאם יש בעיה שיודעים עליה ומדובר במישהו מטופל - ונראה שהתהליך בכיוון חיובי - לשמוע את מי שמטפל. ושמעתי על כמה מקרים כאלה.

לפעמים יש הונאות.

אפילו בתום לב

 "יהיה בסדר אשתלט על עצמי לא אגלה לה הכל" 

ולכן אין כל כך לייחס משקל לנתונים שהם מוסרים או

אפילו אם הוא אומר לה שהוא מספר לה הכל

עצוב. אבל יכול למנוע צער.

אם יש לך סמיכה אז אני מחוייב לציין את התואר. 

[אם כי, לא צריך להגזים בחשדות "שמא מרמה", שזה אפשר לומר על כל אחד. לכן מבררים ומכירים]

ה"נתונים", הכוונה היתה לנתונים הרגילים שהיא שומעת על האדם מראש, ככל אדם, כדי להחליט אם זה בכיוון שהיא רוצה. אם כן, נפגשים; במקרה שיש כיוון, מספר גם על הבעיה. ואם רוצים, שומעים בהמשך גם ממי שמטפל כדי להבין מדוייק יותר. זו דרך מקובלת כשצריך.

[ולמה שתהיה סמיכה..]

אביך סביר להניח היה מרים טלפון ואומר שלום, אשמח לדעת הכל.

לא קיבל מידע - היה מבטל.

הורים: זה מעיק. זה מעצבן. זה חשוב. 

כולם מתייעצים - אפילו רוה"מ. 

פורום זה טוב. 

אבל לא לדברים קריטיים.

כמו שהטווח של בעיות גופניות רחב, יכולה להיות בעיה קטנטנה, ויכולה להיות נכות חמורה, כך גם בתחום הנפש.

את יכולה להסיק שבעיני מי שהציע-

1. זה לא חמור במידה שההצעה לא תהיה שייכת. (עובדה שהוא הציע)

2. זה משהו שצריך להזכיר.(עובדה שהוא הזכיר).

אבל שוב, זה לא אומר הרבה.

מה שכן אני רואה צורך להסביר, שיכול להיות שהבחור לא מעוניין לספר על זה לפני פגישה, כי הוא רואה בזה משהו מאוד אישי.

[תחשבי שהיו מצפים ממך לספר על ההתמודדויות הכי אישיות לפני הפגישה הראשונה.]

איכשהו נוטים להיות סלחנים יותר כשמדובר בנכות כלפי חוץ...

אבל כמו שאדם נכה כלפי חוץ לא בחר בזה- גם אדם עם הפרעה נפשית לא בחר בזה.

והרבה פעמים זה באמת נשלט ולא משפיע כ''כ על התפקוד. (זה יכול להיות ברמה של כדור ליום והכל מסתדר. יש גם אנשים עם מחלות גופניות שזה מה שהפ עושים והכל בסדר..)

יש אלה שהיא מזערית ומסתכמת שדברים שמקובלים בחברה או שלא מורגשים ביום יום כל כך

יש כאלה שאצלם ההתמודדות קשה יותר ביומיום

ויש כאלה שזה ממש בעייתי מאוד.

דיכאון, חרדה, נחשבים הפרעה?

אבל הן גם לא בדיוק מחלות.. כל עוד זה תקופתי ולא קבוע ובלי יכולת שינוי או פסיכוטיות זה נראה לי יותר דומה למצב רוח. כמובן שזה לא כמו מצב רוח של 'קמתי עצבני/מבואס' אלא יותר דומה למצב רוח של שבעה או תקופת מלחמה, אבל זה עדיין יותר מצב רוח ממחלה.
למילה הפרעה יש צד של 'משהו שמפריע' ויש צד של 'דבר פרוע'. ומצד משהו שמפריע זה נשמע בסדר גמור, אבל הקונטציה על המילה שלילית.

וזה נראה לי אפילו לא נכון אוביקטיבית, אם זה עובר.

פסיכוזה ונוירוזה הם 2 צדדים על הסקאלה..

כל מחלה נפשית יכולה להיות ברמה פסיכוטית וברמה נוירוטית.

נניח פרנויה- שזו פחד מפני רדיפה וקשירת קשרים נגדי-

יכולה להיות ברמת הפסיכוזה- שאז האדם נמצא במצב של סכיזופרניה (= האדם לא יכול להבדיל בין המציאות האמיתית למציאות המדומינת). זה יתבטא למשל כמו בסרט "נפלאות התבונה" שהאדם יאמין שכל העולם קושר קשר כנגדו כדי להרוג אותו. וימציא אנשים שעושים את זה. בסרט הוא כן הגיע למצב שהוא מודע לעצמו בסוף, ברגע שאתה מבין את הבעיה שלך הרבה יותר קל לטפל ולהתמודד.

פרנויה יכולה להיות גם ברמה נוירוטית שאז האדם מבדיל בין המציאות האמיתית למדוימינת. והפרנויה תתבטא למשל בתחושה שכל החברים לא מעונינים להיות בקרבתי. או שכל הלחישות שיש בחדר הן נגדי.

(יש עוד רמה בינהם- הרמה הגבולית, אבל זה ארוך להסביר, אז אני חוסכת..)

וככה זה בכל הפרעה או מחלה נפשית.

אדם שנמצא ברמה הנוירוטית- תהיה לו רק נטיה לדבר. לא מחלה ממש.

חוקרי הפסיכולוגיה והתיאורותיקנים מאמינים שלכולנו יש נטיה כזו או אחרת להפרעות נפשיות, לפעמים לכמה במקביל. אבל זה ברמה הנוירוטית ולכן זה נחשב "נורמלי". כי לכולם יש.

ברגע שהרמה של ההפרעה "עולה" ועוברת לרמה גבולית או פסיכוטית- זה כבר יותר מסובך.וזה מה שאנשים מגדירים היום "מחלה נפשית"

אבל כמעט בכל דבר אפשר לטפל אם רק יש את התנאים הנכונים.

לכן, לפותחת, הייתי מבררת בדיוק מה זה אומר. כי "מחלה נפשית" זה שם כולל לכל כך הרבה דברים ובכל כך הרבה רמות.

"חושבת שמגיע לך להתחתן עם אדם שיש לו בעיה נפשית"?... לא מכירה אותה, לא מכירה מה זה "בעיה נפשית" (כי אחרת לא היית כותבת כך.. הרי תחת הפלומבה הזו, כוללים מדברים חמורים מאד, עד דברים של מה בכך. קל וחומר כשדברים מטופלים) -

וכותבת כך ב"קלילות"?..  "פשוט לא מתאים וזהו". מי אמר? אולי זה אדם מצוין והכי מתאים לה?!

שטחי מאד מאד. צריך לדעת מי האדם, האישיות, על איזו בעיה מדובר, כמה זה "רציני", מה המשמעות של טיפול לזה.

רציניים שמתמודדים בהצלחה רבה עם בעיותיהם ומנהלים חיים תקינים 

ואולי אפילו יותר מבריאים כי הם משקיעים מאמץ אדיר במודעות לחייהם וסביבתם

כמו נגמלים מסמים ש'הולכים על ביצים' בכל פעם שהם יוצאים לרחוב מחשש לנפילה. 

יש כל כך הרבה אנשים שמתמודדים עם בעיות נפשיות ולא לוקחים את זה כסיבה להתבטל (יש אפילו קבוצה בפייסבוק של אנשים מקסימים עם נכות נפשית/ פיזית שמתחננים שיסתכלו עליהם ולא על הנכות- אולי אם תראי שם עד כמה אנשים מנסים לא תדברי באופן הזה). לעומת זאת אני מכירה לא מעט אנשים בריאים בנפשם ובגופם שלא עושים יותר מידי... 

כך שלדעתי אין מה לעשות הכללות בשום נושא. תכונות אופי קשורות בעבודה העצמית שהאדם משקיע.  

ובוודאי לגבי מה שכתבת על ההתמודדות שלך, שאם זה מטופל כראוי, אין כל סיבה לא למצוא מישהי "רגילה", שתהיה בעלת מספיק מעלות למישהו עם מעלות כפי שניכרות מסגנון ותוכן דבריך. ואדרבה, כאשר הענין מטופל, אז יכולה להישאר רמה יותר גבוהה של רגישות ושימת לב וכד'. ברור, שצריך לדאוג שגם "בהווה" אדם יוכל לתפקד, אבל זה אפשרי בהחלט עם טיפול נכון.

ובוודאי, ש"תרופות" בהכללה אינם ראיה לשום דבר. זה ספקטרום מאד רחב.

הצלחה רבה.

היי אחי, 

אני קורא (פסיבי) בפורום, ונרשמתי כדי להגיב (אולי זה יעזור לך בשידוך). 

גם אני, כמוך מאובחן כבעל OCD (זה פגע לי לא פעם ולא פעמיים בקשרים) ומטופל תרופתית,

למרות שבפועל לעניין אין כמעט השלכות על חיי ב"ה.

מאד הזדהיתי עם רוח הדברים שלך. 

שני דברים : 

א. אל תיקח ללב את החלק הלא יפה של התגובות פה (אנשים המזהירים את פותחת הפוסט

מהכרויות עם מתמודדים), אנא דון אותם לכף זכות.

ב. בהמשך לסעיף הראשון. אני יכול להבין את הפחד של אנשים שחושבים שאדם מתמודד 

הוא אדם שקשה עד בלתי אפשרי לחיות איתו. אני ממש לא חושב שהם צודקים, אבל אני יכול להבין. 

לכן, מצד אחד אתה צודק שזכותך לרצות להכיר בחורה "רגילה", אבל מצד שני, אם אתה רוצה לעשות עוד השתדלות, חיפוש קצר בגוגל הוביל אותי לפה : http://www.hidabroot.org/he/article/63543

מוזכרת שם הגברת יעל שווראקי-אלפסי, שתומכת בהיכרויות למתמודדים. חיפוש קצר נוסף בגוגל, של שמה, ותמצא עוד פרטים שיאפשרו לך ליצור איתה קשר, ואולי היא תוכל לסייע במציאת בת זוג ב"ה. 

אם צריך עוד משהו - אפשר בפרטי.

אינסוף אמונה והמון בהצלחה!

לכתוב יחד עם המטפל מכתב על השלכות תפקודיות

על מנת לשהצד השני יבין במה מדובר.

השקיפות תוריד את הפחד. 

ואז הצד השני יעשה את החשבון שלו.

יתכן שברמת תפקוד גבוהה מותר להפגש 3 פעמים (צריך לברר)

ורק אז לספר. 

סה"כ מישהו "בריא" עם מידה רעה נניח התקפי זעם או שתלטנות 

זה הרבה יותר נורא ממתמודד. 

פשוט התרגלנו לחשוב בתבניות. 

מעתיק לך את מה שכתבתי כאן בנפרד: 

גם לי יש הפרעה נפשית עם מעקב וטיפול תרופתי. אני אמנם נשוי+ ב"ה והלוואי והייתי יכול להיות בטוח שככה היה קורה אילו לא היינו מתחתנים כשהיינו צעירים ותמימים  אצלי ההפרעה אובחנה שנים אחרי החתונה והלידות בעקבות החמרה שלה. אשתי לא הייתה לגמרי מופתעת אבל האבחון טילטל אותנו כהוגן והוציא אותנו למסע לא קל. התבונות שלי בינתיים הן: 

1. הצד אחד שווה בכל ההפרעות: כל הפרעה נפשית שמפריעה בתפקוד הכללי ואפילו כזו שנראית כאילו לא קשורה לחיי זוגיות, יכולה לגרום לאי נעימות בזוגיות. וזה באנדרסטייטמנט. עם כל הרצון הטוב, זה מוקש רציני שקשה להימנע מימנו. זה לא אומר שאסור לאנשים כמונו להתחתן, אבל אנחנו כן צריכים להיות מודעים לבעיות שלנו במסגרת טיפולית מתאימה. גם עם כדורים וזה בסדר גמור. בכלל, להשתדל להקדים רפואה למכה הצפויה. 

2. כמו שכתבו כאן: הטיפול הטבעי הכי יעיל שמצאתי שעוזר לזוגיות והוא חשוב לא פחות מהטיפול הקונבנציונאלי, הוא עבודה על השמחה הפנימית ועל מידות כמו: עין טובה, לב טוב, קשה לכעוס ונוח לרצות. כשמתחזקים בזה, אפשר להתעלות גם מעל אנשים רגילים כביכול. 

3. בתור גבר, אתייחס לצד שלנו: ידוע שנשים מחפשות גבר שיודע להיות "מענטש". גבר מלשון "גבורה". אדם הופך לגבר כשהוא יודע לבחור בין טוב לרע, כשהוא נלחם בחולשות וביצרים שלו ומתחשל, כשהוא מגלה משמעת עצמית ואחריות, כשהוא יוצא להתמודד עם אתגרים ומעניק משענת ותמיכה לאישה שלו. הכל נהדר, אבל כשיש הפרעה נפשית הזהות הגברית הופכת לנקודה כואבת, כי היא מחלישה במקום שבו מצפים מהגבר לגלות חוזק. אנחנו משקיעים מאמצים בהתמודדות ובלהיות נורמליים, אבל גם מרגישים חסרי אונים לעיתים קרובות. גם כשמטופלים, קשה להיות דרוכים עם תפקוד גבוה כל הזמן. במצבים כאלה קשה להיות הגבר התומך שאנחנו רוצים להיות בשביל בת הזוג שלנו. בת הזוג הראוייה צריכה להיות כזו שמוכנה לחיות עם זה.

4. אז איזה נשים מתאימות לנו? מהניסיון שלי, המתאימות מכולן הן אלו שלא מחפשות גבר במובן השמרני והקלאסי ולא מצפות לזה. כאלו שמאמינות בשוויון לכתחילה ביחסי הכוחות המשותפים עם תלות הדדית גם בתחום הנפשי והרגשי. כשיודעים שיש שוויון והערכה הדדית, זה כבר מוריד מהמתח והעומס הרגשי. 

השמחה חשובה כי היא מדבקת ומרוממת את האווירה בבית. היא משדרת תקווה ואופטימיות. כשיש שמחה הקרבה הזוגית יותר קלה וטבעית. גם העצב מדבק והוא גורם ליותר ריחוק ורושם שלילי וייאוש אצל הצד השני.

זה מתחבר לפרקי אבות כמו שאדם8 כתב על החבר שלו שהוא רגיש ומתחשב. כעס של אדם עם הפרעה נתפס כפוגע ומעליב יותר מכעס של אדם רגיל, כי המחשבה הטבעית של אנשים היא שזה נובע רק מתסכול וחוסר אונים והסיבה היא תירוץ. ההתגברות על מידת הכעס חשובה לתפקוד וגם מעידה על שליטה עצמית ורגישות.

כתבת לפני זה 'כביכול זה יותר מרגילים'. 

זה בטוח הרבה יותר מרגילים. 

כל הכבוד לך

אתה נמצא הרבה קדימה מרוב האנשים לדעתי.

על הנייר אולי זה לא נראה כי וכו'

אבל במה שקורה באמת- זה המצב.

למרות שזה בטח לא כיף גדול לפעמים. 

אם יש לך עצות מעשיות ליצירת שמחה 

מחשבות ומעשים או טריקים שעובדים

ישמח אותי מאד לשמוע

אבל זה רק בגלל שאנשים לא רגילים לחשוב מחוץ לקופסא (הפחד ממתמודדים עם עניינים נפשיים).

מצד שני, אם אנשים היו יותר פתוחים לעניין המתמודדים, ופחות מפחדים, אז הודעה שלך היתה שוות ערך להודעה כמו

"נראה לי שכדאי שתחפש מישהי עם רמה כלכלית כמו שלך" 

או 

"נראה לי שכדאי שתחפש מישהי עם השכלה כמו שלך" 

קצת הארכתי מקווה שתהיה לך הסבלנות לקרוא

לגבי המתמודדים נפשית. לדעתי זה הולך ככה : 

1. צריך לדעת את כל הנתונים הרלוונטיים לגבי ההתמודדות עצמה. 

2. צריך לבדוק אם המתמודד מנהל חיים נורמליים (חברה, עבודה, תפקוד יומי וכו'). 

3. אחרי שיש את הנתונים היבשים (סוג ההתמודדות, האם מטופל בכדורים או לא וכו'), 

וגם רואים שהאדם מסוגל לתפקד, אפשר להיפגש ולראות איך זה מתנהל. 

אפשר וכדאי מאד להתייעץ עם אנשים בעלי ניסיון, אבל עם כל הרצון הטוב, לא אנשים כמו החברה פה בפורום. יש אנשי מקצוע ואנשים שחווים את הדברים האלו ביום-יום שיכולים לייעץ באופן רציני (לי אישית יש שני חברים מתמודדים עם בעיה דומה לשלי, שנשואים וחיים באושר, ועוד מספר אנשים מתמודדים שאני מכיר אישית, שמטפחים משפחות למופת).

כמובן שברקע הכל צריך להיות תוך פנייה מלאה לקב"ה, וחשוב לשים את מבטחו בו, וללכת לאן שהוא מוביל. 

לגבי האם הפרעה נפשית היא משהו בקטנה? 

אני יכול להגיד לך שבמקרה שלי (ובמקרים של חבריי), לדעתי זה כמעט לא מורגש. אז לדעתי זה בקטנה (אני משוחד ) אבל צריך לשפוט כל מקרה לגופו, יכול להיות שמקרים אחרים הם יותר בעייתיים. ובכלל יכול להיות שגם במקרה שלי, בעיני אחרות זה לא בקטנה, כי כבר הייתי לא אחת בקשרים עם בחורות שהכירו אותי לעומק, ובכל זאת הן החליטו לחתוך בגלל העניין הזה, אז יכול להיות שהן ראו משהו שלא שמתי לב אליו.

לגבי ההשוואה עם דברים אחרים, ניקח לדוגמה את העניין של ה"מצב הכלכלי". זה משהו שלדעתי, יכול להיות הרבה יותר מורגש מאשר העניין של המצב הנפשי. למשל, אני לא כ"כ בקיא בנושא, אבל הבנתי שהמון זוגות מתגרשים בגלל עניינים כלכליים. אז כן, יכול להיות שמישהו עם דיכאון או OCD מתחתן עם בחורה נורמלית, אבל הפער כמעט לא מורגש (כמובן בגלל התמודדות מוצלחת תוך פנייה להשם). מצד שני, יכול להיות שפער כלכלי שחשבו שאפשר לגשר עליו לפני החתונה, מתגלה כמשהו מאד מעיק ובלתי פתיר (כמובן, אם לא פונים לקב"ה). 

בהצלחה רבה!

מה "תברחי"?.. ואם זה היה אחיך?

את יודעת בכלל על מה מדובר? את יודעת שהיום ב"קושי נפשי" כוללים המוני דברים. את יודעת כמה אנשים שאת מן הסתם מאד מעריכה, יש להם איזה "קושי נפשי" ולפי "עצתך" נשיהן היו נשארות אומללות כי "נשארו רווקות" ולא התחתנו עימם?..

ולגבי "נישואין זה קשה מספיק" - מי שהגישה שלה תהיה לבדוק אדם לגופו, לראות את מעלותיו - לבדוק לגופו של ענין ולא לפי "פלומבות", אז גם נישואין - כולל "רגילים" לחלוטין - יהיו לה יותר טובים ונעימים. כי יש לה יחס נכון לבני אדם.

ולכתוב "עדיף להיות רווקה לגמרי מאשר "דבר כזה" "....  תסלחי לי: איפה את חיה?!  את לא יודעת מה הבעיה שלו - ואת כותבת, "דבר כזה"... אולי יש פה בנים/ות שיש להם איזה קושי וקוראים כעת את דברייך המזעזעים ונעלבים. בצדק. תמהני מאד.

עדיף להיות אדם שמתחתן עם מישהו עם קושי, ויש לו היכולת לראות את האדם שמאחוריו ולבחון קושי לגופו - מאשר להיות מי שאומר על מלא אנשים שאינו מכיר, שעדיף להיות רווק מלהתחתן איתם. פשוט מזעזע.

"אני ממליצה לך להיות מודעת לכל הצדדים. תבררי טוב טוב. יש סיכון ויש גם סיכוי. בהצלחה"

זה נשמע אחרת

"תברחי!!! עדיף להיות רווקה"

אם תקחי מידה רעה 

ותחליפי אותה במילה 'פגועי נפש' תראי כמה זה פוגע.

פזרנית לברוח!!! ביקורתית!!! עין רעה!!!

זאתי? אל תתקרב אליה !! עדיף להשאר רווק!!!

איך ההרגשה?

התגובה שלך היא לא עצה. היא תגובה פוגענית ומכלילה. נקודה. 

בעיקר הסגנון. וגם התוכן. 

מה תעשי עם זה? זה לא עניני. 

כל ההמלצות כאן מדברות על בירור. אף אחד לא המליץ לכאן או לכאן.

דווקא מהסיבה שהזכרת שעוד לא יודעים בכלל במה מדובר 

את בעצמך קופצת למסקנות מכלילות ופוגעניות. 

שימי לב  שמבחינתך כולם זה 'פגועי נפש' ובכולם 'יש ספק'

בכולן יש 'סיכון'. מה את יודעת?  מה את מכירה? 

יש הפרעות שמסתכמות בשטיפת ידיים הרבה פעמים ויש חמורות יותר.

ארזת את כולן בארגז ויאללה תברחי. 

את יכולה לכתוב לה 

ממליצה שתוודאי אם המטפל במקרה של ספק ולו קל. 

או כדאי לקבל את כל המידע לפני. תתעקשי על זה. 

לך סיפרו לפני שבעלך קצת  קמצן? כעסן? שתלטן? וכו' 

לא. גילית את זה יום אחרי החתונה. 

יופי. אותו דבר. הוא קמצן!!! תברחי!!! רוווקה!!

חג שמח

"צ'מע  אם כל הג'ינג'ים אין לך מה להתעסק!! 

 תברח!!

 אתה יודע איזה סיכון זה לגלות אחרי החתונה 

שאין להן שום יכולת לראות מעבר? 

הרי לגבי העצה נטו - דהיינו, לבקש מידע בהיר לפני פגישה, אמרתי מפורש שגם לדעתי זו עצה סבירה - על אף שאפשר להבין אם הוא רוצה לספר דווקא כשיראה בפגישה אם יש כיוון.

ההשגות לא היו על זה, אלא על דיבורים חמורים וקשים ולא נכונים בעליל ("עדיף רווקה  מאשר "משהו כזה" "... על משהו שכל אינך יודעת הרי מה הוא. ורק על סמך מקרה קשה נקודתי שהיכרת מקרוב, שהוא אכן קיצוני ומצער).

הבעיה לא היתה עצה לה אם להיפגש או לא. אלא ה"תובנות" המכלילות שבאות כפי שניכר מחוסר ידע בסיסי (ולכן גם עצה כזו צריך לקחת בע"מ, אבל לא זה הנושא כעת), אבל יכולות לפגוע ברבים.

וזה לא "אולי אפשר להתמודד" - אלא דיבור מכליל, על מכלול של דברים, שה"התמודדות" עם חלקם, בפרט כשמטופלים, הוא לא יותר קשה מהתמודדות עם הודעות בפורום.

אני, למשל, לא ביקשתי שתתנצלי עבורם, זה עניינך לגמרי. אבל לא נכון שלא אמרת "שהם לא שווים כמוך"..  כשאומרים, "יותר טוב להישאר רווקה מאשר 'מישהו כזה' "... זה לא "שווים כמוך"..

וגם לקרוא להם "פגועי הנפש".. הרי זה דבר שלא יאומן. מי שיש לו נניח, או.סי.די, זה "פגועי נפש"?... הרי יש רבנים, מנהלי מחלקות בבתי"ח, פוליטיקאים, וכו' וכו' - שהם עם התופעה הזו - כולם "פגועי נפש"?!  מישהו שהיה לו פעם דכדוך קשה ל"ע, ולוקח כדורים כדי להבטיח שזה לא יחזור שוב, זה "פגוע נפש"?...

אז יש פה חוסר ידע שהשלכתו כשמבטאים אותו ברבים בצורה זו, היא פוגענית שלא בצדק. אם מישהו היה שואל בעצתי, הייתי אומר לו אכן, תתנצל. למה לך לשאת את העבירה בין אדם לחבירו הזו, שהגעת אליה בטעות ומתוך כוונה טובה לעזור למישהו..

ומתוך הדברים הללו, אפשר גם להבין את הטעות הגדולה בסוף הדברים: "איך אתם מציעים..לקחת כזה סיכון לשארית חייה על סמך האידיאלים שלכם"...  הרי על כל הצעת שידוך אפשר להגיד את זה. הכל "סיכון". אולי הוא לא בעל מידות טובות, אולי אם ימצא איזה חולשה בצד השני, יגיד על כך מילים קשות, וכו' וכו'..

אז מה עושים באופן שקול? מבררים.  גם במקרה כזה, מבררים. ואם - כנ"ל - מדובר במשהו שאין לו השלכה משמעותית לנישואין, קל וחומר מטופל כראוי, ולאידך - מדובר באדם בעל מעלות, ואולי בעל רגישות-יתר כי מכיר מעצמו את הצורך בכך -

אז איך את יכולה לקחת על עצמך - על סמך האידיאלים של לא להתעסק עם אף אחד שיש לו איזה משהו תחת המטריה הכוללת הזו - שמישהי תפסיד בעל מעולה וצדיק?....

בתור אחד שחברו הקרוב 'מתמודד נפשית' אני רק רוצה לאחל לכל אחת פה בן זוג לחיים כמו חבר שלי.

נכון, הוא מתמודד נפשית. אבל להגיד שזה משפיע על כל אורחות חייו? לא.

 יודעים מה? דווקא כן. זה משפיע. הוא הפך להיות אדם הרבה יותר רגיש ומתחשב, שם לב לפרטים הכי קטנים, שבזוגיות זה מה שעושה את ההבדל.

שלמרות מה שהוא עבר הוא רוצה להיות בזוגיות קרובה ואוהבת, ויודע כמה הוא יכול להעניק לאישה שתהיה לו.

אבל הוא מפחד, כי הוא לא רוצה לפגוע באף אחת ולא חושב שחלילה מישהי תרצה אדם מדהים כמוהו למרות אי אלו התמודדויות בחיים. 

לכל אחד יש התמודדויות. ומי שמצליח להתמודד הוא הראוי להערכה ולקירבה, לא לריחוק. לא בחיים ובטח לא בזוגיות.

נכון, יש רמות כמו בכל דבר. לכן צריך לבדוק את הבן אדם ולראות אם מתאים.

לא לכל אחת זה יתאים אבל זה כמו כל דבר בבחינה של תהליך הזוגיות בחיים. יש דברים שיכולים להתאים לאחת ולאחרת לא.  

לכן, אני מציע שתבדקי. יכול להיות שזו התמודדות חולפת שקרתה בעקבות איזה משבר וזה יחלוף. בוודאי אם הבחור מטופל. ואם את רוצה להיות בטוחה אז תפגשי איתו ובהמשך אם יראה לך תדברי עם המטפל שלו.

אני שמח לראות שיש פה תגובות שמבינות ולא דוחות על הסף רק בגלל שהם קראו 'התמודדות נפשית'. אני יכול להעיד שזה מאוד מחזק אנשים כאלה, שלא ישר דוחים אותם בגלל פרט אחד, אלא מבקשים להתבונן על האדם בתור מכלול של אישיות.

ואל הציבור בכלל, אותו ציבור שאצלו הס מלהזכיר 'מחלות נפש' בתור ציבור ש'חי' אידיאלים, הגיע הזמן שיאמץ אל ליבו באמת את מה שהוא מטיף אליו, ולא לבוא מהמקום המתנשא של אני העוזר- אתה הנזקק. אני חי את חיי וטוב לי איתם במגדל השן הלבן ולא חלילה ארד אל העם ואתערבב איתם (הכוונה היא להתערבב כדי לעזור זה בסדר- אבל לא להתחתן איתם או להיות בחברתם באמת ובתמים). 

 כמו שיש חולי סרטן וחולי לב כך יש גם חולים בנפש. שמחמת הסטיגמות מהעבר הם תמיד היו מוקצים מחמת מיאוס ולמעשה אין הבדל בניהם לבין אותם שחולים בגופם. לא הם ולא הם ביקשו זאת, הם מתמודדים עם זה ואנחנו צריכים לעזור להם ולתת להם יד בתור שווים ולא לדחות אותם. לבקש את קירבתם.

ואולי, לכו תדעו, אילו אנשים וחברים ובני ובנות זוג מדהימים יצאו לכם. מדהימים וטובים שדווקא 'רגילים' לא יכולים לספק.

שיהיה בהצלחה!

כל הכבוד.

https://he.wikisource.org/wiki/%D7%9E%22%D7%92_%D7%9E%D7%A9%D7%9C%D7%99_%D7%99%D7%90_%D7%99%D7%96

אולי לא להכנס יותר לשרשור. חבל על המצברוח.

אין לי אנטי למתמודדים. 

וכוונתי היתה להגן על הצד הבריא.

ולא ח"ו לפגוע כהוא זה במתמודדים.

כתבתי נחרץ כדי שהמסר יעבור.

אבל נראה לי שכתבתי מאוזן.

תקרא שוב.

רק רציתי לוודא שבחורה צעירה מודעת לכל הצדדים.

היא צריכה להיות מודעת להכל.

ושתהיה לה הרגשה שיש לה זכויות והיא לא מחויבת לציית לכללים של אי נעימות.

חוסר ידע זה דבר קריטי.

ורציתי למנוע ניצול שלה במקרה והם לא תמימים.

וזה קורה לפעמים. 

באותה מידה שלא.

או אפילו תמימות שלו "אתגבר יהיה בסדר נסתדר"

פשוט לגשת לעניין עם כל הצדדים והתרחישים.

רק להיות מודע לזה. שזה קיים. 

זאת התנהלות אחראית. 

לא דחייתית.

לדעתי אדם כעסן או נרקומן לשעבר נמצאים באותו מסלול בדיוק 

רק בלי תווית שלילית.

ובערך כל אדם שלישי ברחוב קיבל טיפול כזה או אחר 

במשפחתי, במשפחתך, אצל כולנו

ואף אחד לא ידע מזה. אז הכל בסדר.

תקרא את בלו ריי ותראה מה זה התמודדות. 

זה ששופכים פה דם נקי זה משהו אחר.

הבחורה לא צריכה להיות "ילדה טובה" שמחפשת חתן. עדיף שתחפש בן זוג לחיים שראוי להתחתן איתו.

אני לא מבין את המציעים שהודיעו מראש שיש הפרעה אבל בלי לומר מהי אפילו בראשי תיבות. אם הם מצפים מהבחור שיספר מה יש לו, אז שיהיה הוא זה שמספר הכל מההתחלה. אני במקומו לא הייתי מוכן שיציגו אותי כך.

אני חושב שאדם שמתמודד עם הפרעה נפשית צריך להיות הגון ולדברר את עצמו בעצמו. אם הוא צריך מתווכים כדי להציג את האישיות שלו אז לא בטוח שהוא בשל לנישואים.

צריך להיות מודע גם לזה:

אני מכיר משפחה שמסתובבות אצלה כל מיני הפרעות 

והדור השלישי נמצא בפנימיה מגיל צעיר. בלגן.

עכשיו יותר ברור למה צריך לדעת הכל? והערכת סיכונים?

לא מטיהור על רקע נפשי. מאחריות על עצמך ותולדותיך.

יתכן שהבנאדם היה מעדיף לא להתחתן מאשר להיות מסובך עד מעל לראש בכל הברדק.

כשצעירים לא מודעים לדברים כאלה.

אפילו בתמימות.

לא יודעת במה מדובר אבל אם כל פוליטיקלי קורקט זה לא משחק. 

אם יש שם הפרעה אז בחורה תצטרך תמיכה של משפחה מורחבת ויכול להיות שלא תעמוד בזה ותתגרש גם ככה.

לא מגיעים לאשפוזים וכדורים פסיכיאטריים ביום אחד. אלא שבן אדם רגיל בלי ניסיון לא יכול לזהות נורות אדומות בזמן. במיוחד כשמסתובבים בין לימודים עבודה וילדים ואף פעם לא נפגשו עם זה.

בהתחלה הם יגידו קצת שטויות, אחר כך אולי יגיבו קצת מוזר ואז פתאום בן אדם מחליט שמולו שד שאכל את נשמתו וקופץ עליו עם מכות. אני מתארת מקרה שהכרתי . וזה לוקח כמה שנים. ואף אחד לא זיהה מה קורה עד שזה התפרץ במה שתיארתי. היום אותו בן אדם נשוי, עובד עם תואר שני אבל הוא ואשתו לא עצמאיים לגמרי. הם צריכים שמשפחה מורחבת תשגיח מקרוב ותהיה שם תמיד. וכשהם יחליטו להביא ילדים - הם שניהם עם בעיות - הם יצטרכו עזרה והתגייסות של כולם. 

את לא ראית והם עצמם לא זוכרים איך הם מתנהגים ומה הם אומרים בזמן ההתפרצות. הם בעצם לא הם בזמן הזה. ויש כאלה שמחליטים על דעת עצמם לא לקחת כדור ואז מגיעים אליהם מחשבות אבל בהתחלה הם יודעים להסתיר אותן מחשבות. וכולם בטוחים שבן אדם מטופל כשהוא בעצם לא ומתדרדר במהירות.

אגב זה גם עובר בתורשה בסבירות של 25% - ככה אמר פסיכיאטר מטפל. 

יש לי מכרות שהיו מאושפזות והכל נמחק מזכרונן. אז בן אדם חולה נפש בעצם בעצמו לא יודע ולא זוכר איך הוא מתנהג בזמן התפרצות המחלה. ולא יכול לספר כי הוא לא זוכר.

ממקרה חמור שמכירים - למה שלא מכירים ולא יודעים.

התיאור שלך, גם פה וגם בהודעה הבאה (שכתבת על "משוגעים"..), רק מראה  עד כמה יש בכך חוסר התמצאות בקשת הרחבה מאד של מה שמוגדר היום בתחום ה"נפשי" - שחלקו אינו נפשי באמת כלל.

את מתארת תופעה ששייכת לענין מסוים ("אדם שמחליט שמולו שד שאוכל את נשמתו"...) דבר שיש לו הגדרה ידועה. אינו מתקרב כלל לעוד המון דברים שיוגדרו כאִילו בתחום שפותחת השרשור הכלילה. יש דברים שיוגדרו בתחום של "משהו נפשי" שאינם כלל על הפאזה הזאת.

על דרך משל, אמרו חכמים: "אין מדמין בטריפות מזה לזה". קל וחומר לא מדמים בין מה שאינו "טריפה" כלל.

גם מה שכתבת, "לא מגיעים לאישפוזים וכדורים פסיכיאטרים ביום אחד".. מראה כמה ההודעה אינה קשורה למכלול של הנושא. ואולי על חוסר ידיעה. "אישפוזים" וכדורים, אלו שני דברים שונים לגמרי. יש, למשל, תופעות שיוכלו לקבל עליהם כדורים, ישפר את איכות החיים - ולעולם לא "יאשפזו" עליהם.

וגם לא נכון "לא מגיעים.. ביום אחד". כדורים פסיכיאטרים בימינו, זה לא דבר מאד נדיר. לא צריך שום משהו "קיצוני" כדי להגיע אליהם. יש תופעות שמאבחנים, וכמו שנותנים כדורים לתופעות פיזיות, נותנים גם להם. שיפור מהיר. כמו שגם לתת לילד ריטלין כיום - על דרך המשל - זה לא בגלל שהוא "משוגע", אלא כי מאבחנים קושי ריכוז, ומחליטים לתת לטובת שיפור איכות חייו ולימודו.

יש תחומים שהטיפול בהם בכלל קוגנטיבי - והכדורים זה מעין "צ'ופר" כדי לעזור בתקופת ביניים.

אז מה שהצעת שלא להסכים לצאת עד שתקבל מידע ברור - זה דבר הגיוני, אם כי ניתן לחלוק גם על זה. שהרי כתבת מתוך אסוציאציה מסויימת, קשה, אבל אולי שם זה משהו כלל לא בפאזה כזו, והבחור - ככל אדם - אינו מעונין בפירוט טרם יראוהו וטרם יראה אם הוא בכלל מעונין?..

אבל לכתוב בצורה כ"כ כוללנית - עד כדי להגיע בהודעה הבאה, ש"מישהו עם התמודדות נפשית גם אם זו לא מחלה לא יוכל לקחת אחריות.. יהיה לך ילד גדול ומעצבן".. זה ממש שקר-בהכללתו. עוול חמור כלפי קוראים פה. בעיני, על אף שהתכוונת באמת לעזור - זה מעשה נבלה.

צריך ליצור הבחנה, ליידע שיכולים להיות מקרים קשים - ולדעת שיכולים להיות תחת פלומבה זו, גם דברים שאינם כך כלל וכלל - וגם דברים שהקושי מעצים את האדם. וה"אחריות" שלו גדולה מזו של אדם "רגיל"..

כעת, נא שימי לב והפנימי - וגם הקוראים היקרים, בין ה"חוששים" לעצמם כתוצאה מהדברים הקשים שנכתבו כאן - ובין הבטוחים שהם "מהעבר השני"...

כה אמר פרופ' יוסף זהר, ראש מחלקה פסיכיאטרית בתל השומר, מהמומחים הגדולים ביותר בעולם לטיפול באו.סי.די מבחינה פסיכיאטרית (כנראה מס' 1 בארץ בכך) - בראיון שניתן למצוא ברשת (על אף שהאמת, אני לא כ"כ מסכים עם הנתונים.. אבל למי שמחפש "איש מקצוע"..):

שליש מהאוכלוסיה, יסבלו במהלך חייהם מבעיות פסיכיאטריות, מחצית מהם יגשו לטיפול, מחצית  מהמחצית יקבלו טיפול נכון....

כלומר: כרבע מהאולוסיה, לא כדאי בכלל "להתעסק איתם" לפי הכיוון שהוצע פה.. ול"מחמירים", לא כדאי להתעסק עם שליש (כי הרי הם מקבלים כדורים. למזלם...).

עוד ציטוט מאחד מגדולי המומחים בארץ בתחום דומה, ששמעתי פעם, לגבי המתגייסים. אמר: האמת, שיש כאלה שהצבא לא מקבל באופן ראשוני מטעמים "נפשיים" - ובעצם אותם היה צריך לקבל. למה? כי הם מאובחנים ומטופלים ומצבם סביר. אבל רוב אלו שבאותו מצב, כלל לא מאובחנים, ממילא גם לא מטופלים, ממילא גם קשה להם יותר....

הקיצור: כמובן שכל אדם לא צריך להתחיל לחשוד בעצמו.. ויש לאדם יכולת בחירה גדולה, כולל בתחומים נפשיים מסויימים.

אבל אם אדם מבחין בבעיה שצריכה איבחון, ומטפל היטב - אשריו. ובחלק גדול מהדברים, יוכל לתפקד מצוין בחייו - ועם ערך מוסף על מאמציו ובחירתו הטובה.

כל דבר לגופו.

כאשר אני יודע שיש גם כאן חבר'ה שנפגעים מכך, ללא כל סיבה אמיתית.

אבל באמת תודה לך. הרבה זמן אני מנסה להראות לחבר שלי שיש אנשים אחרים שלא פוסלים ישר ודוחים ללא סיבה. סוף סוף אוכל להראות לו אנשים ממקור דתי שלא יחשוב שאני המצאתי אותם, שיספרו את האמת כמו שהיא.

כתבתי כדי לאזן.

ההיפך, הרי את רואה בעינייך שאנשים סביבך נורמליים עפ"י רוב, ויש להם יכולת בחירה חופשית, ויכולת עבודה על המידות. ובהרבה דברים, הבחירה הטובה משפיעה לא רק על ה"רוחניות" אלא ממש על שינויים כתוצאה מזה (אם כי כשצריך לטפל באמת, אז בהחלט טוב להיעזר בכך בד"כ).

אז סימן שצריך להיזהר מהכללות תחת "פלומבה" כוללנית.

אחד מהם עם גם אחרי התקף פסיכוטי.
אחד נורמלי ולא הייתי חושב או עליו שום דבר, השני עוד מתמודד והוא פשוט אדם מורכב. לא הייתי יוצא איתו כיום אם הייתי בת, אבל לא כי הוא 'משוגע', אלא כי הוא עמוס וזה מפחיד אותי.

ויש עוד המון הרבה יותר 'קלים'.

ושכחתי לציין: שניהם זוכרים את האשפוז. דווקא זה שלא הייתי מנחש עליו לא זוכר חלקים מתקופת ההתקפים.

גם אם היום הוא לא ברמה שמצריכה כדורים אז יכול להיות שעוד חצי שנה הוא כן יצטרך.

אם בעיה לא מטופלת אז היא רק תחמיר. ואם זאת מחלה אז צריך פסיכיאטר ולא פסיכולוג או מטפל או מאמן

יש גם בעיה להתגרש עם משוגעים כי גת צריך לתת מתוך שפיות כדי שיהיה תקף.

אגב חלק ניכר מהורים מחדשות שפגעו בילדיהם היו עם בעיות נפשיות. 

וכמובן מישהו עם התמודדות נפשית גם אם זאת לא מחלה לא יוכל לקחת אחריות ואת תצטרכי לקחת אחריות על הכל.

במקום בעל יהיה לך ילד גדול ומעצבן.

?

הוא אולי נראה לך סוג של מפלצת או משהו, אבל הוא אדם עם רגשות ועם כבוד. אין סיבה להיחשף כבר בפגישה הראשונה ברמה כזאת.

בפגישה הראשונה בודקים התאמה. אולי הבחורה תחליט לאחר היכרות שהאדם הוא מקסים וזה שווה את המחלה? ואולךי באמת המחלה לא כזאת משמעותית?

ואם הדייט הוא עם צליאק, סוכרת, מחלה כרונית כלשהי? 

ואם הוא כעסן כרוני? 

מובן שלכל דבר יש השלכות.

אבל לפסול מראש מבלי לשמוע- למה?

מי אמר לך ש"יש להם שרשים"?...

הרבה פעמים, ה"שרשים" של זה הם נוירולוגים/פיזיים לגמרי.

זה לא מוגדר כלל כבעיה נפשית, אלא נוירולוגית.

ב. בכללי, היום יש דברים שהתיחום בהם אינו לגמרי ברור. וזה יותר ענין של "נוחות" (שלפעמים גם יכולה לגרום עוול..), לאחוז בטרימינולוגיה מסויימת.

כמו שעניתי לך יותר למעלה - לדעתי אתה לא רוצה לחשוב מחוץ לקופסא. 

"המחלות הנפשיות הן קשות גם אם אין התקפים מבהילים" -

אני אדבר על עצמי , אני מאובחן כבעל OCD, אבל המחלה ב"ה לא באה כמעט לידי ביטוי (כאמור בגלל טיפול נכון תוך פנייה לבורא עולם), לפחות אני לא שם לב לכך. 

אני רוצה לתת לך דוגמה קלאסית ל OCD שנפוצה אצל דתיים (זה לא המקרה שלי )

 אשמח אם אתה תגיב ותגיד לי איפה  אתה מוצא את זה "קשה" (כמו שכתבת). 

OCD זה ראשי של תיבות של "הפרעה אובססיבית-קומפולסיבית".  

אצל אדם דתי, האובססיה יכולה לבוא כמחשבה טורדנית, למשל שהוא שכח אולי לומר מילה או אפילו אות אחת קטנה בתפילה/ברכה, זה מוביל לחרדה, ולכן בגלל זה מבוצעת הקומפולסיה - "הטקס". הטקס יכול לבוא לידי ביטוי בכך שהאדם יחזור על הברכה/תפילה באופן אובססיבי (זה יכול להגיע לעשרות רבות של פעמים עד אשר תוסר החרדה), וזה יכול להגיע למצב שתיטרף דעתו ר"ל. ברמה הטכנית הכימיה של המוח יוצאת מאיזון, ולכן צריך כדורים שיחזירו אותה לשם (וכמובן תפילה )

לפני פרק זמן היה לי קשר די אינטנסיבי עם בחורה מקסימה שהיתה לה בעיה פיזיולוגית שדרשה ממנה לקבל זריקות כל פרק זמן קצרים מאד יחסית. 

האם זה בהכרח פחות התמודדות ממצב כמו שלי - של טיפול בכדורים? 

אולי כן ואולי לא. זה תלוי בעיני המתבונן. 

העניין הוא שאני באמת חושב שההסתכלות שלך על העניין הנפשי נובעת מחוסר הכרות של מתמודדים. 

אני מבין אותך לגמרי, קשה להוציא אדם לחשוב מחוץ למה שהרגילו אותו לחשוב. 

אני עד לפני כמה שנים העדפתי לא להיפגש עם חוזרות בתשובה בגלל "דעות קדומות" שהיו לי בנושא, 

אבל הכרתי, וחשבתי מחוץ לקופסא שבה הרגילו אותי לחשוב, וראיתי שזה באמת בסדר גמור. 

עדיף לא לכנות אחרים "מתייפיפים"...

אתה מדבר פשוט בלי לדעת. וכשמדברים על אחרים בלי להבין בנושא עליו מדברים, אז זה גרוע בהרבה מ"התייפיפות", יש בכך אפילו צד מכוער. על אף שבוודאי כוונתך היתה לטובה.

"המחלות הנפשיות הן קשות גם אם אין התקפים מבהילים"....  מי דיבר על "מחלות נפשיות"? ה"אבחנות" הכוללניות הללו, טובות ללפני מאה שנה אולי. היום, כשאומרים "משהו נפשי", זה לא צריך להיות מחלה. זה יכול להיות תופעה, וגם פעמים רבות בכלל לא משהו "נפשי", אלא איזה ענין צדדי ב"צנרת"...

ואם כי אכן הדברים שלי נכתבים גם מתוך תחושה של ערבות כלפי כאלו שקוראים ועלולים להיפגע - אבל קודם כל כי זו אמת פשוטה.

וכבר כתבתי לעיל, שלדעתו של אחד המומחים, חלק גדול מאלו שאכן יש להם "משהו נפשי", בכלל לא מאובחנים, ומתוך המאובחנים חצי לא מקבלים טיפול נכון.

כך שיש סיכוי שמי שאתה היית ממליץ, כלשונך, ליָקר לך מכל, זה לא על ההוא שמטופל ונמצא במצב מעולה, אלא על ההוא שלא מאובחן, לא מטופל, והיית אומר: טוב, אין אדם מושלם אבל בכללי הוא טוב...

תראי אני מניח לעצמי שכל־אחד נמשך ומתחבר למשהו אחר.

לכן אין טעם להביא מישהי שהיא לא את.

אין טעם לזייף התלהבות אם את לא מתלהבת.

מה בכל זאת מדליק אותי, זה נחמד כשבחורה באה עם חיוך ומביאה הרבה מעצמה, מדברת מספרת אבל האמת גם זה לא חובה. אפשר גם לשתוק קצת בוייב רגוע ונחמד. להיות בתחושה של ביטחון, לא שבאנו להרשים או משהו. כמו חברים שנפגשים לדבר לשחנ"ש ולבלות.

לנתב את הפגישה למקום שטוב לך ונחמד לך נניח הוא בייניש שוקיסט ומזמין אותך לפלאפל סעדון ולא בא לך. תגידי האמת פחות זורם לי אוכל שומני וזה אולי נלך למקום אחר. לא להיגרר למצב שהאווירה נעשית מאולצת או משהו.

מה אוניברסלית גרוע לדעתי (האובייקטיבית): לשחק בטלפון בזמן הפגישה, לא "לנכוח" בפגישה (איך להסביר את זה... כאילו את מנותקת ומשדרת שהדבר שהיית הכי רוצה זה להתחפף... אבל אם זה באמת ככה, אז עדיף כבר לשדר את זה...),

המדינה ברשות גברים והנשים מושלות בגבריהם - שריטות ליליות

1. להשקיע גם בקשר, יכול להיות בהבעת עניין בהודעות בין הפגישות, בהגעה בחלק מהדייטים לאזור שלו, בחלק מהתשלום,  הצעת רעיונות, ויכול להיות באופן אחר.

מקובל שהגבר מגיע בהתחלה אל האישה, אבל כדי שהקשר יעבוד לדעתי, צריך עבודה משותפת, תדאגי שהוא לא ירגיש שרק הוא דוחף בקשר.

2. לא לצפות שהוא יבין רמזים בהתחלה, אם משהו עולה שמפריע לך או את רוצה משהו תשתפי, אתם בונים יחד קשר, הוא עדיין לא מכיר אותך וממילא יהיה לו קשה להבין אותך ברמיזות.

3. דברים שהיית רוצה שהוא ישתף, תשתפי גם.

4. תהיי עצמך, אל תנסי ליצור תדמית שונה ממי שאת.

5. לתת תחושה טובה, חשוב שיהיה כיף.

6. טעויות יהיו לכל אדם מדי פעם, אם זה דברים לא משמעותיים תקבלי את הטעויות בהבנה ורוגע.

בהצלחה רבה

@הפי 

1. להשקיע מאיזה פגישה? על מנת עדיין לשמור על דינמיקה נכונה.

והוא לא מוגזם, ולא תובעני, ולא בשמיים. רק דבר אחד בלבד:

א ד י ב ו ת.

זה כל כך קל וכל כך נשי וכל כך מרים לגבר כשהאישה אדיבה.

אדיבות פירושה: ההפך מסנוביות. כשגבר מרגיש שאישה היא חתולה משועממת שמולה הוא צריך ללהטט בלי לקבל רמז האם היא נהנית או מתעניינת או אותנטית - זו חוויה מסרסת ומתישה שמוציאה את הנשמה.

גם ככה אתן משקיעות שמונה שעות בבחירת שמלה והתאפרות והסתרקות, תקדישו עוד חצי שעה להתכוננות איך לבוא ולהיות נעימה, נוכחת ומביאה את עצמי במפגש.

בחורה סנובית, מאופקת, לא הדדית, לא מרימה, אדישה להתלהבות גברית, מגיבה בסיוג, עונה באיחור להודעות, מבליטה ספקות ולבטים, משתעממת, חותכת מוקדם - כל הדברים האלה הם פשוט מעפנים ומוציאים את המיץ מהחשק לצאת לדייטים, והופך אנשים לשחוקים ומשועממים ומסוייגים...

סיוגים:

*זו החוויה האישית הרעה שלי מבנות משועממות ולא אדיבות שחותכות מוקדם, לא חייבים/חייבות להסכים

**הגיוני שזה משתנה פר מגזר ופר סגנון יציאה לדייטים (חרדי / דת"ל / לייטי)

***להיות אדיבה אין פירושו להיות "מחוייבת" - אפשר להיות אדיבה ועדיין לחתוך אחרי דייט ראשון

****להיות אדיבה אין פירושו להיות "מזוייפת" - לא צריך לצחוק מבדיחה לא מצחיקה ולא צריך לזייף התעניינות בסיפור לא מעניין. אדיבות היא פשוט ההפך מאטימות, היא רפלקטיביות והדדיות והנכחה עצמית.

יילחמו עם דובים

יפתחו שימורים

ויושיטו ידם למדפים הגבוהים

אתה רוצה שאמנה את הדברים שנשים עושות?

נשים מתאפרות

מול הארון שעות מתלבטות

רק דבר אחד אינן מבינות

כך או כך הן מספיק חמודות.

"לא התאפרתי כי אני מרגישה בנוח איתך".

כי אני דווקא לאחרונה חשבתי על משפט שמישהו אמר פה פעם, שהלוואי שנרצה תמיד להראות במיטבנו מול הבני זוג.

ויש סיפור על צדיק אחד שלפני שנכנס לבית לאשתו היה מסתכל במראה ומסתדר.

בלי איפור...

האיפור זה תוספת נחמדה להתייפות עוד יותר

גם תכשיטים זה תוספת..

אפשר להראות במיטבנו גם בלי תכשיטים

אני חושבת שהבסיס זה להיות נקיה ורעננה עם בגדים נקיים

וחיוך

יותר מזה זה תוספת

זה אני חושבת מול אנשים זרים אבל בבית כן להשקיע יותר. למה להישאר עם הבסיס?

לא סתם עזרא תיקן שימכרו בכול עיירה תמרוקים ותכשיטים. 

אישה אוהבת להתקשט ולהשקיע בנראות וכל הכוחות האלה נועדו בעיקר לבית וחבל שמשקיעים יותר ביציאה מהבית.

אולי אנחנו לא מדברות על אותו דבר...

ביום יום קשה להשקיע

ולכן חשוב לזכור שהבסיס הוא מהמם

ולא צריך להתאמץ כדי להיות רעננה ויפה לבעלך

מידי פעם אפשר גם להתקשט ולהוסיף

אבל כן לזכור שגם כשאין כוח להשקיע

עדיין יש דרך קלה לקבל את בעלך מהממת

וזה פשוט להתקלח ולהתלבש יפה ולחייך

להיות נקייה זה משהו בסיסי שמצופה מכל אחד גם אם הוא לא אישה\בעלי.

אבל אני כן מבינה שלא תמיד יש כוחות להשקיע וזה בסדר גמור!(:

 ויש נקייה ורעננה ומחייכת 😉

דווקא זה יכול להיות נחמד מהצד האומנותי שבזה (יש לי תפישה קצת אחרת ביחש ליופי אני חושב)

חושבני שיש משהו גם בזה וגם בזה

אני לא מתחברת לאיפור כבד...

וכל אחד ומה שהוא מתחבר

לוקחת כמה דברים לתשומת ליבי..

זה מעניין..אבל זה באמת ככה?

אני מרגישה שבנות יודעות יותר להציף קשיים ופערים ובנים יודעים יותר לטאטא ולהסתכל בעיקר.

לחייך × מיליון.. גברים אוהבים שאישה מתנהגת באצילות חיוך לא להיות מנחוסית/ קרה

הכרת תודה : על הכל .. על הזמן על הידיעה אפילו על המים / מיץ/ התעניינות / חוכמה  ( אבל שזה יהיה אמיתי לא סתם להגיד תודה)

להקשיב לו באמת.. ( לדבר על רצונות שלו / פחות רגשות לא מרגישים בנוח כמונו)

להיות באנרגיה נשית תשאירי לו את הזכרי

גם אם הוא לא מתאים .  תהיי דבש

קארמה is a...

זהו  כל השאר מלמעלה

הסבבים הללו מלמדות על האמונה שלך שיהיה טוב בהמשך,

מאחל שתזכי לטוב הזה במהרה ויתמלאו כל משאלות ליבך לטובה ויהיו לך כל הכוחות הדרושים לתהליכים הלא פשוטים והמוערכים הללו

אין לנו בתורה סיפור שמתאר את האמונה בהמתנה במציאת הזיווג.
כי באותה תקופה הכל התנהל אחרת וזה לא ממש היה קיים.
אבל יש ויש תיאורים של ציפיות קשות, שאנחנו יכולים ממש ללמוד מהם, לצפיות שלנו
אברהם ושרה ציפו תשעים שנה לילד, וה' מעולם לא שכח אותם. תמיד כשאברהם מתפלל לילד, ה' אומר לו שלא ידאג, אבל עוד לא הגיע הזמן.
גם על יצחק נאמר "ויעתר יצחק לה' לנוכח אשתו כי עקרה היא, ויעתר לו ה'". מה, פתאום אחרי עשרים שנה, הוא החליט להתפלל? ברור ש'ויעתר' זה על כל התפילות בכל העשרים שנה, וה' היה שם תמיד.
אפשר לדמיין את יוסף בבור אחרי שהאחים מכרו אותו וגם במצרים הוא יורד לשפל תחתית, בחודש הראשון הוא עוד יכל לחשוב, מה ה' רוצה ללמד אותי? מה זה מצמיח אותי? אבל כשעובר עוד חודש ועוד חודש, שתים עשרה שנה בבור! איך אפשר להחזיק את האמונה שה' לא 'שכח' אותו? אבל יוסף, גם במקום הכי שפל שיכול להיות, חדור באמונה בלתי מעורערת, ועונה לפרעה "בלעדי, א-להים יענה את שלום פרעה", ולאחים הוא עונה "א-להים חשבה לטובה".
ה' תמיד איתנו ולעולם לא שוכח!


 

עדיין לא יכולות/בשלות להגיע לעולם הזה;

המתיני מעט עד יעבור זעם......

זוגיות. נדמה לי מלפני ימים מספר.

ככל שאנו חיים יותר את עצמנו. אמיתיים וכנים יותר ומודעים יותר -

כך קל יותר, אני חושבת.

והעיקר, לענ"ד: היכול לנהל תקשורת פתוחה וכנה. לא לברוח

אפילו לא לגמרא, במקום לדבר, להקשיב.

ספרים מצויינים. וגם לרב סבתו סדרה של שיעורים.

וגם הספר של הרב מרדכי שטנברג על זוגיות חובה לדעתי.

תשמח ברצון ותשמור עליו..

א. קישור לשרשור שפתחתי פעם שאולי רלוונטי

האם הגעתם מוכנים לקשר הראשון בחייכם? - לקראת נישואין וזוגיות

ב. בעיני צריך לחלק את ההכנות לכמה מישורים.

יש את המישור הרוחני - שכולל בתוכו את ההכנה הנפשית, עבודת המידות וכו', אבל גם דברים פרקטיים שצריך לדעת כדי לנהל בית.

יש את המישור המעשי - שכולל בתוכו גם דברים מחשבתיים* וגם דברים מעשיים - מה יהיה המקום שלך בבית? מתכנן לקחת חלק בנקיונות\בישולים\קניות\נהיגה - אולי כדאי להתחיל לרכוש בזה מיומנויות.

*מחשבתיים:

איך אני הולך לפרנס את הבית והמשפחה?

מה אני עושה עם הכסף שיש לי עכשיו - בהנחה שאני בונה עליו לטווח ארוך?

ג. אל תזלזל בשלב שאתה נמצא בו - לבנות את עצמך, להכיר את עצמך, להתמודד עם עצמך - הוא חשוב, כדי שתוכל לעשות זאת עם אחרים ומול אחרים.

הערה:

כתבו פה פעמיים על עניין הפרנסה.

עד כמה זה משמעותי אם אני בחור ישיבה שכרגע לא הולך להתעסק בכסף רציני בשנים הקרובות, וכנראה יהיה אברך לפחות בהתחלה.

זה חשוב להתחיל לבנות את זה עכשיו? אצלינו הרבה מחכים עם זה עד שיוצאים לשוק העבודה אחרי כמה שנים...

שבו אתה מתחייב לזון את אשתך, אמנם אשתך יכולה למחול לך על זה אבל עקרונית היא יכולה להחליט גם להפסיק למחול יום אחד ואתה תתחייב לצאת לעבוד.

כאשר אדם רווק אין לו ריחיים על צווארו והרבה יותר קל ללמוד בשקט לימודים עיוניים, אומר לך כסטודנט עם 5 ילדים וכסטודנט רווק לשעבר, עם 5 ילדים זה הרבה יותר קשה, גם ללמוד תורה הרבה יותר קשה עם 5 ילדים.

גם בצבא, ישנן מורכבויות רבות כנשוי שאין לרווק, בכתובה אתה לא מתחייב רק לזון את אשתך, באופן כללי הרבה דברים נעשים דווקא יותר מורכבים כשמתחתנים ולא להפך.

אמנם אפשר להתפרנס גם בלי לימודים עיוניים, אפשר להיות נהג משאית או מתווך נדל"ן או שוחט או מאבטח במקומות מסויימים לבוגרי סיירות, ולעשות משכורות יפות מאוד.

אתה רוצה להיות אברך, אני מניח שהשאיפה להיות גדול בתורה וללמוד לרבנות או לדיינות יום אחד ולא להשאר אברך לנצח שזה אידאל יפה אבל אתה צריך להבין שעם הזמן ועם הנישואין ועם הילדים שיהיו בריאים אתה סוגר על האפשרויות של העתיד שלך.

אני לא הולך להתחיל לשכנע אותך מה עדיף רשב"י או רבי ישמעל לא נכנס למחלוקת, כי בסוף אתה כנראה צפוי להקשיב לרבנים שלך ולא לי אבל אעיר כמה נקודות בעניין זה.

1. נקודות החוזק נכון להיום של ישראל ביחס לאויביה הן שיש לישראל הרבה מאוד אנשים טכנולוגיים, ללמוד חדו"א, ליניארית והתמרות לפלס זה חשוב מאוד לעם ישראל כדי שננצח במלחמות.

2. גדול הנהנה מיגיע כפיו מירא שמים.

3. על פי החתם סופר העיסוק במצוות ישוב הארץ (קרי להתפרנס ממקצוע בארץ ישראל) שקול למצוות תפילין.

4. ללמוד מדעים מדויקים לפי הרמבם זה חלק ממצוות אהבת ה'.

5. על פי הגר"א חייבים ללמוד 7 החוכמות כדי להבין מה שהתורה אומרת.

זה לגבי האידאלים כשלעצמם בלימוד מקצוע עיוני ופרנסה בארץ הקודש, לגבי הכתובה כאמור מה שאתה מתחייב זה המינימום הנדרש ממך כבעל וכאבא, לא המקסימום, בפועל מה שידרש ממך כדי להקים בית יהיה הרבה יותר כדי שהבית יתפקד אבל פרנסה לבית זה די תנאי הסף הבסיסי על פי היהדות, זה שאשתך יכולה למחול לך בינתיים כשאתה אברך וסטודנט ומתמחה, זה בסדר אבל היא יכולה להחליט גם לא.

ותאר לעצמך אחרי 10 שנות אברכות נניח יש לך 4 ילדים ואשה ושכירות ופעוטונים פרטיים וכמובן רכב גדול, מה עושים? תלך לעבוד בסופר? תעשה השלמת הכנסה כמשגיח כשרות? אפשר.

בפועל אני מקווה שהבית שלך לא יתפרק במצב הלחץ הזה כי גירושים עולים הרבה כסף וגם יש מזונות וכתובה ופתאום אין המשכורת של האשה ואתה צריך לשכור דירה לבד, הרבה גרושים מתפרקים כלכלית לפחות בהתחלה 

השנים הראשונות בישיבה הם הכי חשובות כדי שיהיה בסיס של תורה לכל השנים.

השאלה זה

 1. אם שווה לי לוותר על חלק מהם עכשיו כדי להתחיל ללמוד מקצוע

2. או אולי בכלל לדחות את הרצון לחתונה לעוד הרבה שנים אחרי לימוד ותורה ומקצוע

3. או (כמו שבעיקר עושים אצלינו), כן נשארים בשיבה כמה שנים ומתאברכים ואחרי כמה שנים משלבים לימוד מקצוע.

כי בסוף אני צריך לוותר על משהו, השאלה זה מה הכי חשוב, ובזה אני לא בטוח. יכול להיות שבאמת תגידו: חכה אל תתחתן עדיין תכין את עצמך כמה שנים טובות יענו 24 כזה, (וגם אז לא בטוח שאני יסיים מקצוע).

אני אישית גם לא מתכנן להיות ר"מ או מו"צ או משהו כזה אבל אני מבין את החשיבות של הזמן ולכן בנושא הזה אני מאוד מתלבט...

אלפי הלומדים בישיבות ההסדר, כ 2500-2800 בכל שנתון, כפול 5 שנים של המסלול - כ 12,000 סך תלמידים בשלבים השונים בישיבות ההסדר - יכולים להעיד שיוצאים לחיים עם בסיס מצויין של תורה, ידע, יכולת לימוד וכו'

מי שלא נשאר בישיבה, יוצא לחיים בגיל 23-24, גיל מצויין להתחיל רכישת מקצוע לחיים וגם להתחתן    

אבל זה עדיין נראלי מוזר שההכוונה להתחתן היא בסביבות גיל 24 והלאה ואז כל ההכנות נסובות סביב זה.

הרי אם אני בן 19 ומתכוון להתחתן בשנתיים הקרובות (נגיד בסוף המסלול הצבאי בהסדר- 21 כזה), אין שום סיבה להימנע מזה אם לא התחלתי ללמוד מקצוע,

כי בסוף השנים שעוברות, לדעתי יותר חשובות בהקשר של בסיס זוגי לחיים ושווה להסתבך קצת עם לימוד מקצוע, וגם בלימוד תורה שברור לי שיותר חשוב לחיים מאשר לימוד מקצוע בשנים הראשונות.

אא"כ אתה אומר לי שיש סיבה אמיתית לזה שמעכבים עם חתונה ואז אין הכי נמי הכל בא אחרי זה.

יש דברים שקשורים ללימודי מקצוע שאפשר להתחיל איתם כבר עכשיו. לדוגמה:

א. האם יש לך כבר תעודת בגרות? אם חסר לך בגרויות, אולי להשלים עכשיו.

ב. האם נבחנת בפסיכומטרי? אז בבין הזמנים עכשיו, לא לדחות.

ג. האם המקצוע שמעניין אותך הוא תורני? האם אפשר לעשות מסלול מיוחד לבינשים נניח לתעודת הוראה?

מעבר לזה - בעיני נכון לנסות לייצר הכנסה כבר עכשיו.

האם מותר לך לפתוח עסק עצמאי? נגיד ללמד ילדים קריאה בתורה לבר מצווה. עבודה בבין הזמנים. שטיפת בית כנסת פעם בשבוע. וכו'.

חלק מהכסף הזה ללמוד איך להשקיע - כעצמאי בקרן השתלמות. וגם הפרשה לפנסיה. 

ככל שמתחילים בגיל מוקדם יותר, זה נהיה משמעותי בהמשך.

מי שיחכה עם הכנסה (חוקית ומסודרת) לאחרי הסדר+אברכות+לימודים מקצוע -

למיטב הבנתי, יש לזה השלכות מאוד גדולות על הפנסיה שלו.

מה שאני מנסה להגיד, זה שאתה צריך להסתכל קדימה - לא על 3-4 שנים הבאות, אלא 30-40 שנה ויותר.

איזה סגנון חיים אתה מצפה?

איך תממן את זה?

איך ואיפה תראה המשפחה שלך?

נישואין זה לעבור למגרש של הגדולים, וזה דורש לחשוב בראש שונה ממה שיש בשלב הקודם.

באופן אישי, תמיד רציתי לדעת שלמי שאני יוצאת איתו יש תוכנית. שהוא חשב על הדברים - גם אם התוכנית כוללת עשור בישיבה מעבר להסדר, אם יש לו תוכנית איך הוא מתכוון לממן את זה ומבין את ההשלכות לטווח הארוך - סבבה.

אם הוא אומר לי, אה, כולם מסתדרים, נזרום - לא בשבילי.

שגם בעייני היא הקריטית בעניין ההתפתחות האישית של כל אדם - העול והאחריות המוטלים עליך כאשר אתה כבר בעל משפחה עם ילדים.  

להתחתן בגיל מאוד צעיר זה לא העניין שעשוי להשפיע. אפשר לחיות כזוג צעיר באופן מאוד מצומצם, מאוד חסכוני, ובמקביל ללמוד ולהשקיע הרבה בכל דבר שקשור להתפתחות אישית. הן תורנית, הן מקצועית, גם בתחביבים.  

כל עוד אין ילדים, אין הרבה הבדל מהיותך רווק.  נכון שצריך להחזיק בית - אבל ההוצאות על קיום  בתנאים צנועים ומינימליים לזוג צעיר ללא ילדים הם באמת דבר שכל זוג יכול לקחת על עצמו.  

גרים באיזו יחידת דיור של חדר אחד, אפילו למשך שנתיים ושלוש ראשונות.  

הבעיה, הקושי, ההתמודדות עם מעמסת החיים האמיתיים, הריחיים על הצוואר בלשונו של מי שהגיב לך לעיל, @אריק מהדרום, זה כאשר אתם, כזוג, כבר הורים לילדים.  

בגלל אורח החיים, ההשקפה הדתית, אני מניח שלא תרצה לדחות את הרחבת המשפחה למשך כמה שנים אחרי הנישואים.  וכאן הקונפליקט המרכזי בנישואים בגיל מאוד צעיר לפני שרכשת השכלה ומקצוע ויכולת להתפרנס בצורה ראויה לכל החיים שלפניך.   פרנסה ומקצוע שיהיה אהוב עליך.  לא משהו שנכפה עליך בגלל שאתה גבר אבא לילדים וחייב בכל מחיר להביא פת לחם הביתה.  

אני לא חושב שזו בחירה טובה עבור רוב בני האדם.

כמה מה שאני כותב ישפיע עליך? ברמת העיקרון זה משתנה הרבה מאדם לאדם ומישיבה לישיבה.

תתייעץ עם אדם שמכיר אותך ורוצה בטובתך, זה יהיה יותר טוב מלהייעץ איתי.

אני באתי לפה בעיקר כי לשמוע דעות מגוונות.

בעז"ה הכל יהיה גם עם התייעצות רצינית,

בסוף זה ההחלטות הכי גדולות שאני אעשה בחיים (נראלי).

אשריך!

למה אתה חושב שזה לא בחירה טובה? מענייין אותי.

אני לא סבור בכלל שנדרש חינוך מסגרות קודש בלבד שבחורים נשלחים אליהם אחרי הישיבה התיכונית.

אני נגד הערצה לתלמידי חכמים ולבני אדם באופן כללי.

אני חושב שחלק גדול מעולם הישיבות של היום נשען על סיבה פוליטית.

אני חושב שמפעל הישיבות אחראי לנשירה של עשרות אחוזים מבוגרי הציונות הדתית.

אני חושב שהמודל של תיבת נח נכשל.

אני אומר את זה שנים בקבוצות ווצאפ אבל כל זה איננו קשור לענייני לנ"ו, זו דעתי האישית בקצרה אם תרצה אפשר להמשיך בפורום אחר.

כל אחד בציבור הדתי מאוד מעריך את הלימוד ואת החשיבות של בניית בסיס רוחני ותורני חזק לפני הקמת בית ומשפחה. אבל אי אפשר להתעלם מהאחריות המעשית שמוטלת על כתפי הגבר היהודי.

בסופו של יום, על פי ההלכה והכתובה, האחריות לרווחה הכלכלית של הבית היא עליך – 'ואנא אפרנס'. זו לא רק חובה טכנית, זו המדרגה המוסרית של להיות 'בעל' שדואג לאשתו ולילדיו בכבוד.

צריך לומר ביושר: המודל שבו חברה שלמה נשארת בכולל לאורך שנים הוא תופעה ייחודית לישראל, והיא רחוקה מלהיות המודל ההיסטורי של העם היהודי. בחו"ל, הקהילות החרדיות חיות אחרת לגמרי – שם אנשים יוצאים לעבוד, מתפרנסים בכבוד ותורמים לקהילה, מבלי לוותר על הזהות החרדית שלהם.

התחושה היא שבישראל המצב הזה השתרש לאו דווקא מסיבות רוחניות טהורות, אלא כתוצאה מהמבנה הפוליטי והצורך להשתמש בפטור 'תורתו אומנותו' כדי להימנע מגיוס. המציאות הזו יצרה מצב שבו אלפי משפחות חיות בעוני כרוני, כשהנטל הכלכלי נופל על האישה או על קופת המדינה. 

האם זה באמת 'לכתחילה'? האם זו דרך התורה להסתמך על צדקה וקצבאות כדרך חיים, במקום לחיות חיי יצירה ועבודה?

בקהילות חרדיות בארה"ב ובאירופה, הנורמה היא שילוב של קביעת עתים לתורה עם יציאה למעגל העבודה. שם, המוסר העצמי והאחריות הכלכלית מתבטאים באחוז גבוה של בעלי השכלה גבוהה, תארים אקדמאיים, בציבור התורני.  

מניח שמוכרת לך הישיבה-אוניברסיטה בארה"ב.

בין שאר בוגריה המפורסמים- הרב ד"ר אהרון ליכטנשטיין זצ"ל, שעמד בראש ישיבת ההסדר הר עציון באלון שבות שנים רבות.  

או הרב אליהו רחמים זייני, שעומד בראש ישיבת ההסדר והישיבה הגבוהה אור וישועה בחיפה.  בעל תואר ד"ר במתמטיקה, מהטכניון, היה מרצה בטכניון ורב הטכניון.  

בביקורים שיצא לי לעשות באנגליה, נחשפתי בקהילות החרדיות שגרות בלונדון לריבוי בעלי מקצועות חופשיים, וחיים ברווה כלכלית גבוהה מאוד.  

גם אולי המקום להזכיר שעל רקע הלחצים המשפטיים והציבוריים להפסקת תקצוב ישיבות ומוסדות חינוך חרדיים שאינם מלמדים לימודי ליבה או שאינם עומדים בחוקי הגיוס, עלו איומים מצד עסקנים חרדים להביא כספים מחו"ל מתורמים פרטיים וקרנות כדי לגשר על הפערים התקציביים-גם זה מוכיח שהחרדים בחו"ל עובדים ומתפרנסים היטב ורק בארץ חיים בעוני עמוק מרצון.  

לא הייתי רוצה שכל מי שנשואה לא תעיז לדבר על הנישואים לידי, כי זה רגיש.

זה טבעי ונורמלי שאני מדברת עם חברות, והם מדברות דברים כאלה - וכן, גם על ילדים וכו'.

ואני רואה את זה כהחלטה שלי מה לעשות עם המידע הזה.

אם אני בוחרת להיעלב ולהתרחק ולא להיות חלק מהקבוצה שבה מדברים ככה -

אני מרגישה שאני גוזרת על עצמי בדידות וריחוק, ויצירת קבוצה חברתית שכוללת רק מי שאיתי במצבי, וזה עלול להיות לא בריא מבחינה נפשית.

אני גם יכולה להבין את מה שהיא כתבה בצורה אחרת:

שנים ארוכות של חיפוש, של רווקות לפעמים מובילים למחשבה במודע או בתת מודע של ייאוש, של לי זה כבר לא יקרה.

וכשזה כבר קורה - זה יכול להיתפס כ"תסמונת המתחזה" - זה לא אמיתי, זה לא שלי, אני עדיין בזהות הרווקית שלי - ולכן זה נראה כל כך לא מציאותי שהתחתנתי.

בעיני זה יכול להיות שיתוך של איזשהו מצב נפשי, לא ניסיון לדרוך על יבלות.

מכיר את הספר ועמך כולם צדיקים? אני ממליץ עליו מאוד. הוא מלמד הסתכלות אחרת על כל ענייני הנפילות.

הנטיה להלל כל רגע של נפילה כאילו הוא עיקר הסיפור פה- זאת מלכודת! מלכודת שגורמת להיות כלוא יותר חזק בדמיונות של היצר הרע. ויותר מזה- היצר הרע יכול לגרום לך לחשוב שזה עיקר מי שאתה.

יש בך מלא כוחות אדירים שצריך לתת להם הרבה יותר מקום בחיים שלך, דרך המון עשייה חיובית, ויעדים גדולים בקדושה.

אשריך💪

כאילו, זה כל הרעיון של בריאת האדם והעולם. אם זה לא היה ככה, היה זה מדאיג.

מזכיר לי סיפור: בחור ובחורה עמדו להתחתן ונכנסו לקבל את ברכתו ועצתו של הרב. אמר להם, עצה טובה לשלום בית, כאשר הבעל חוזר מהכולל והיה לו יום גרוע, לפני שייכנס הביתה יהפוך את הכובע, ככה האישה תדע שעבר עליו יום גרוע ולא "תתנפל" עליו ישר כשהוא מגיע אלא תתייחס אליו בעדינות. והפוך, אם לאישה היה יום קשה, שתהפוך את המטפחת (לא עובד עם פאה נכרית) וככה כשהבעל נכנס יידע מיד שהיא עצובה ולא יתחיל להקשות עליה קושיות מיותרות אלא גם ינחם אותה. טוב יפה, התחתנו בשעה טובה, אחרי כמה ימים חוזר הבעל עם כובע הפוך, האישה רואה מיד מכינה לו כוס תה שב תנוח תירגע קח את הזמן יופי. אחרי כמה ימים, הבעל חוזר רואה את האישה עם מטפחת, אומר לה וואי שבי תנוחי תשתי תה בינתיים מה את צריכה אני אעזור לך.

אחרי כמה ימים, חוזר הבעל, דואג לשים כובע הפוך, אלא שכשהוא פותח את הדלת, גם היא עם מטפחת הפוכה. על מקרה כזה הרב עוד לא דיבר! טוב, אובדי עצות החליטו ללכת לרב לשאול אותו. דופקים בדלת והוא פותח להם עם כובע הפוך לראשו...

///

בקיצור זאת עובדת החיים.

אני יוצא מנקודת הנחה שאתה מדבר על ניסיונות בתחום הידוע אבל הדברים תקפים פחות או יותר לכל דבר שתרצה.

ברמה המעשית (כי אם יש משהו שיצה"ר לא אוהב, זה מעשים, לעומת דיבורים):

– להחליף לטלפון מוגן ברגע זה, יש דגמים טובים, לא יקר בכלל, כל האפלקציות שתרצה

– להתקין סינון אם לא קיים (לא מבין גדול בסוגים)

– לצאת הרבה מהבית

– ללמוד הרבה תורה בין בשיעורים בין בעצמך זה מהדברים היחידים שעושים את ההבדל

– להרחיב קצת את מעגל החברים ברגע שאתה מרגיש שאתה עם אנשים ויש לך תמיכה זה מוסיף

– אם כבר נופלים ידועים דברי חז"ל "אמר רבי אלעאי הזקן: אם רואה אדם שיצרו מתגבר עליו, ילך למקום שאין מכירין אותו, וילבש שחורים ויתכסה שחורים ויעשה כמו שלבו חפץ, ואל יחלל שם שמים בפרהסיא." אפשר לנפול חזק ואפשר לנפול פחות חזק. במקום לאמץ תחושה של הותרה הרצועה להבין שאפילו בתוך החטא עצמו יש מנעד עצום ונידונים על כל רגע ורגע הן לחיוב והן לשלילה ("האם יכולת לפחות לצמצם?"). ולא די שיש צד זכות במניעת נפילה יותר גרועה (חוץ מזה שמראה בעצמו שאינו חפץ בעבירה) אלא אף אם רק דוחה מעט את הנפילה אף בזה יש צד זכות.

– "כשהביאו בפני רבנו [חידושי הרי"ם מגור] ספרים בהם עצות נגד תחבולות היצר נענה ואמר: ליצר ערימות של עצות נגד העצות הללו, גם לו סגולות ועצות נגד עצות בני־אדם." בקיצור עושים מה שיכולים וה' יעזור

ברמה הרעיונית:

– קלישאה אבל אל תתן לנפילות להגדיר אותך. אם כבר הזכרנו את חידושי הרי"ם, "אמר השכחה טובה מאוד כי אלמלא לא נבראה השכחה היה אדם זוכר תמיד עכל עבירות שעשה ולא היה יכול להחזיק מעמד לכן העבירה הידועה גורמת לשכחה כדאיתא בספרים הקדושים".

– הזכרנו את "ילבש שחורים ויתעטף שחורים". לפי ראשונים רבים, אין זאת עצה איך לבצע את העבירה, אלא איך אדם יכול להתגבר על יצרו. ולכאורה, קשים דברי הגמרא שנייה לאחר מכן, "הא דמצי כייף ליה ליצריה, הא דלא מצי כייף ליה"? אם בסוף הוא לא עובר עבירה, אז מה זה משנה אם הוא ילבש שחורים? ולמה הותר לו ללבשם רק אם הוא לא מצליח לכפות את יצרו?

שאלה נוספת: "א"ר לוי בר חמא אמר ר"ש בן לקיש לעולם ירגיז אדם יצר טוב על יצר הרע שנא' רגזו ואל תחטאו. אם נצחו מוטב ואם לאו יעסוק בתורה שנאמר אמרו בלבבכם אם נצחו מוטב ואם לאו יקרא קריאת שמע שנאמר על משכבכם אם נצחו מוטב ואם לאו יזכור לו יום המיתה שנאמר ודומו סלה."

=> אם משמע שהולכים מהנשק הקל לתותחים הכבדים, למה לא להתחיל מראש ביום המיתה? תשובה שראיתי, כי זה מעציב, הקב"ה לא רוצה שנהיה עצובים ונתעסק בדברים מעציבים. אותה תשובה לגבי לבישת שחורים. לכן, אל תרגיל לראות את עצמך בעין רעה ושיפוטית אין בזה שום תועלת.

גם קראתי פעם שעשיית חסד (התנדבויות וכד') מסייעים לזה. זה הצד השני של חסד = מים. אם אני לא טועה. כדאי ל ברר.

יש ספר שאולי יכול להועיל: על חטא ותשובה - מאיר גרוזמן.

מאמינה שהרב ארז דורון, הרב פנגר ורבנים ברסלבים 

ועוד, מדברים על כך. אתה לא היחיד.

ולבקש על זה מהשם. קודם כל. אלא מה?!

"כל עוד האדם חי, אפשר לתקן!"

הכלב שבך לא שב על קיאו. יש שם חוסר וזו הדרך למלא אותו. במקום מלחמה ריקה כדאי לחפש מה מביא אותך לשם.

מה הצורך שלא מתמלא?

איפה בלו''ז?

לך תעשה ספורט בגינת כושר, לך לעשות יוגה (יתן לך זמן גוף חיובי!). אל תתעסק בכלל בדבר הזה. גם לא כשאתה נחשף אליו. פשוט לעסוק בחיובי.

סליחה על הפלישה כאישה שאנוכי (שמן הסתם לא חוותה את האתגר הזה).

אם לא הייתה הלכה, נניח אם תקח גוי, האם מעשה כזה הופך אותו לאדם רע ומלוכלך? חלילה.

כמובן אנחנו כיהודים יש לנו הלכה ותורה, שאוסרת עלינו. ויש לשמור על המצוות וכו'. אבל אני מרגישה שבמצווה הזו, עושים לה יח"צ של גועל נפש ולכלוך, כשבפועל זה איסור. כמו שאסור להתניע את הרכב ולנסוע לים בשבת.

אסור? כן.

לא מוסרי ומלוכלך? לא. 

אני גם לפעמים מנסה להתבונן בזה כך. אובייקטיבית וגלובלית כל אדם רוחני מרגיש בבירור כמה הנפילה היא שפלה, גסה, מכוערת וחייתית. הרצון להשוות אותה לעבירה סתמית ושגרתית על רצון ה' היא מלאכותית. הכאב והבושה הם אינהרנטיים לנפילה ועצמיים לה, וכל אדם עדין מרגיש את זה.

זה מעשה לא מוסרי נקודה.
 

האדם שעושה אותו כמובן לא רע. זה לא כמו גנב או רוצח. אבל המעשה של צפיה בתכנים ברשת מאוד לא מוסרי ומלוכלך מאוד מוסרית.

הדור שלנו מושפע בטעות מהתרבות.החילונית בה "כל דבר שאני רוצה מותר כל עוד זה לא פוגע באחר" וזה לא נכון גם מוסרית לא רק הלכתית

מדובר בתעשייה נוראית.

אפשר מהדמיון והתחושה. מדברת על פיזית מה קורה.

בעבר אגב, התחתנו בערך כשהגיעו לבגרות מינית. וגם גברים נשאו יותר מאישה אחת אז אפילו נידה פחות השפיעה על הגבר.

המעשה הפיזי, אסור הלכתית כמובן. אבל אני לא רואה בו מלוכלך או לא מוסרי.

אגב, על נשים יש פסיקות שונות החל מאסור לגמרי ועד מותר לגמרי

רק הלכתית.

זה פוגם באהבה המוקדשת רק לאדם אחד.

ופגימה בערך האהבה היא מעשה לא מוסרי.

כשהוא במסגרת נישואין הוא קדוש וטהור כמובן.

כרגע.

האם זה פוגם?

גם האם זה אהבה כשזה עם עצמו? לא חושבת.

וכמובן שאם זה הופך למשהו שמנהל לאדם את החיים, ספק התמכרות, אז גם בעייתי.

אבל באמת לא חושבת שזה לא מוסרי. 

זה גורם לאדם להפנות את כוח האהבה שלו לעצמו במקום לזולת. גם לפני מתן תורה ער ואונן היו רעים בעיני ה'.

לעניין גישה חינוכית זו כבר שאלה אחרת

ממה שאת מניחה שהוא מדמיין, ולכן את חושבת שאין בזה בעיה מוסרית

(עקרונית אני חושב שבכל דמיון בעניינים האלו יש בעיה מוסרית ברמה מסויימת, זה מנעד)

בחידושי הרי"ם "אמר לחתן ביום חפתו כדברים האלה: אויב עס איז איידיל איז נישט דא קיין איידעלערס, און אויב עס איז גראב איז נישט דא קיין גרעבערס".

ובגרמנית מודרנית אם זה באופן אצילי אין אצילי מזה ואם זה באופן גס אין גס מזה.

איסורי עריות לא סתם נקראים תועבה, לא הקפיד על עבודה זרה והקפיד על גילוי עריות", "אלהיהם של אלה שונא זימה" כו'.

הסיבה לזה, למיטב הבנתי, היא ש"במקום המשפט שמה הרשע ומקום הצדק שמה הרשע". העולם בנוי מניגודים ובמקום שבו נמצאים העניינים הכי גדולים (אהבה חברוּת הדדיוּת כו') נמצאים גם הניגודים הכי גדולים (תאווה אנוכיות זימה כו').

ההרגשה הפנימית שהעיוות הוא בזוי ומאוס מעיד על אנינות הדעת (במובן החיובי) ואצילות הנפש, זאת דעתי האובייקטיבית.

המחשבה שמעשה כזה מוסרי רק אסור הלכתית, נובעת מהשפעת הדור שלנו מהפוסטמודרניזם החילוני.

גם זימה לגויים נחשבת מעשה רע בתנך.

ואין הבדל בין גבר לאשה פה

אינו דומה x ל־y

יש כאלה שעושים את זה (לא ראיות אסורות) נטו בשביל לפרוק לחץ או להירדם מהר אפילו בלי התאווה שבדבר

ביסודו של דבר האיסור כשלעצמו בעיקר קשור לעניין של טומאה יש פשוט עניין מהתורה לא להיטמא בטומאה הספציפית הזאת כמו שלכהנים אסור להיכנס לבית קברות (וזה די מקביל כי את הכהנים זה מגביל ממחנה שכינה ואילו טומאת קרי מגבילה מכל הר הבית)

הצד המוסרי הוא קשור באופן הדוק אך לא לגמרי חופף

פגם הברית ובאיזה מצבים. ואין כאן המקום להאריך. לכן אמרתי שאני לא מדבר מהבחינה החינוכית פה.

אין קשר לטומאה. הרי טומאה הלכתית נוצרת גם אחרי קשר פיסי בין איש לאשה. ואין איסור להטמא לישראל למת וכדומה.   הצד המוסרי לא קשור כי ער ואונן היו לפני מתן תורה.  הבעיה המוסרית פה היא שאדם מפנה את כוח האהבה וכוחות החיים לעצמו במקום לזולתו, וזה יוצר פגם בנפש (שניתן לתקן כמובן) , כי יצר העיריות עומד בבסיס נפש האדם, לטוב ולמוטב 

יש מגנט שמושך אותך להרגיש אישה. בגלל שאין לך את זה באופן הנורמלי, זה מתבטא בצורה לא טובה. בפרט שהקושי הרגשי של הבדידות מתערבב עם זה.

כמו שצריך לדעת איך לקום, צריך גם לדעת איך ליפול.

כשאתה לא מצליח להתגבר, לפחות תיפול חכם. אל תיפול על מראות ודמיונות של יצר בלי אהבה כי זו נפילה שמעוותת את המוח ואת החשיבה, ויכולה לדרדר אותך למטה.

תיפול לדברים שמדמים את המציאות האמיתית.

אמרו חזל שאין אפוטרופוס לעריות.
 

וזה לא אומר שאתה אדם לא רגיש.

זה יצר חיובי מאוד שפשוט מופנה למקומות טמאים. אבל היצר הזה שלך חיובי מאוד ומעיד על אדם צדיק שרוצה אהבה אמיתית.

קשר כזה בין איש ואשתו נשואים, מאהבה, הוא קדוש וטהור.

פשוט כשהוא מופנה למקומות שהם לא כאלה זה הרס היצר הקדוש הזה ולכן טומאה.

אתה לא צריך להלקות את עצמך. נפילה באינטרנט היא תופעה מאוד נפוצה לצערינו גם אצל דתיים. 

זה סתם פחד לא מוצדק ,שזה יביא אותך למקומות יותר רחוקים מנפילה באינטרנט. באינטרנט היד קלה על המקלדת ומאוד קל להגחע למקומות כאלו ודו התמודדות לא פשוטה.

צריך אינטרנט מסונן וייעוץ אצל איש מקצוע במקרה של התמכרות קשה.

הכוונה ביוזמה- החברים המהממים האלו שמתקשרים או מציעים להיפגש באופן יחסית תדיר. יש לי חברה שיש לה רשימה וכל שישי עושה סבב, כמה שמספיקה, וממשיכה בשישי הבא מאיפה שהפסיקה.

זה לא רק קומץ החברות הכי טובות (למרות שגם זה משמח)

שלוקחים דברים בקלילות. שאם משהו התחרבש, אז OK אופס לא נורא. מאוד קשה לי עם אנשים בלי התכונה הזאת.

שליטה עצמית, נימוס גם must.

אופק רחב בונוס גדול.

ובכן א' זה מהסיבה שאני ככה. אני לא יכול לחיות כל הזמן ליד בן־אדם שחי בתדר רגשי אחר, כלומר מגיב באופן מאוד דרמטי / קטסטרופלי לכל עניין בעוצמות רגשיות גבוהות, כי איני מספיק דרמטי כדי להיכנס איתו לחוויה "עמו אנכי בצרה" אבל גם לא סטואי מספיק כדי לא להיות מושפע כלל. מתח רגשי גבוה מתיש אותי, קשור לסף גירוי רגשי או משהו כזה.

שליטה עצמית כנ"ל אני מצפה מאנשים את מה שאני מצפה מעצמי.

נימוס כי אני מחזיק מזה ערך רוחני גדול אולי הייתי ייקי בגלגול כלשהו.

אופק רחב בונוס כי אני מתעניין בכל־מיני נושאים שבעולם ונחמד אם אפשר למצוא עניינים להפוך גם אם זמנית למצע משותף לשיחה וכיו"ב, אבל זה לא ממש ממש מהותי.

(סתם)

אני מעריכה עין טובה, אכפתיות ואומץ, ואני לא יכולה עם אנשים לחוצים

מעריך חכמה, כנות ומודעות אישית וסביבתית.

בכותרת זה הערכה שהיא הכרחית, בתוך ההודעה זה דברים שאני מתחבר אליהם במיוחד. על גב הדברים הבסיסיים.

כמובן "תנא ושייר"

1. אנשים שמניעים את החיים שלהם ולא החיים מנהלים אותם

(עושים קריירה/ כסף/ עבודה אישית/ תהליכים/ פרויקטים)

2. אנשים שמתקשרים בפתיחות כנות וקלילות

3. אנשים עם תכונות מרשימות:

שליטה עצמית/ רוגע/ מודעות עצמית וכללית/ אכפתיות ואנושיות/ בטחון ואהבה עצמית

לשני הכיוונים 

שלהם זה טוב.

ואנשים ש"חיים" את החיים שלהם באמת. (לא דווקא אנשים קלילים שרק מחפשים כיף, אלא אנשים שלא נופלים לייאוש, דיכאון ויודעים ליהנות מהרגע...

חחח חלאס לרדת עלי

לא מעריכה יופי כתכונה כמו שלא מעריכה עושר כתכונה.

ויופי יכול להיות סימן לטיפוח גם קומה זקופה סימן לביטחון

גוף מחוטב סימן לאחריות והערכת הגוף שהקב"ה נתן לנו

ולבוש נאה סימן לנימוס ואצילות אם נובע ממקורות טהורים

בונוס גם שלך קשה עדיין למצוא את הזמן להכיל את השני

נחישות

ויציבות

ביחד עם עדינות

חיוך מתוק וקסם אישי