נניח ובאמת יימצא שהחייל ירה כדי להרוג את המחבל...
במדינת חוק כל אדם הלוקח את החוק לידיו צריך לתת את הדין על שפעל בניגוד לחוק - אין על כך חולק. אלא שכדי לעשות צדק אמיתי עם העבריין יש להתייחס לעבירה שנעשתה כפי שהיא באמת, תוך מתן הגדרה מדויקת לכל פרט, ולא להתייחס לעבירה כאל מעשה לחיצת כפתור המפעיל ענישה אוטומטית ללא הבחנה.
למשל: נניח וכתגובה לכך שפלוני גנב שלוש מאות אלף דולר, אלמוני פרץ לביתו, היכה אותו, שבר חפצים ודלתות, לקח משם בחזרה שלוש מאות אלף דולר וברח. אפשר להעמיד אותו לדין על הנזק שגרם לרכוש, על שפעל על דעת עצמו, על פריצה לבית ועל מכות שהחטיף, אבל לא ניתן לבקש ממנו להחזיר לפלוני את הכסף. הכסף היה אצל פלוני שלא כדין ואין לו שום זכות עליו, אך הדרך בה אלמוני השתמש היא פסולה ועליה הוא יתן את הדין.
מחבל שיוצא לדקור חיילים הוא טרוריסט המגלה דעתו שהוא מוכן למות על מנת להרוג אותנו, היהודים - כל אחד מאיתנו. והוא לא לבד. במעשהו הוא מבטא את השקפת עולמם של פלסטינים רבים העומדים מאחוריו, מהללים אותו, דואגים לזכויותיו, וחלקם אף מתכנן לפעול כמוהו בעתיד. אדם כזה מסוכן לנו, ומבחינתנו היה חוקי להרוג אותו ברגע הפעולה. לאחר שהוא 'נוטרל' החוק (הצודק) כבר לא מאפשר לפגוע בו.
החוק האוסר לפגוע במחבל מנוטרל אין משמעותו שמבחינתנו הוא ראוי לחיים ככל אדם. אוי לנו אם נתייחס לחיי המחבל כאל חייו של אזרח או חייל אחר. כשמחבל פצוע ואזרחים פצועים, חיי האזרחים קודמים (וגם הרופאים החולקים על כך זה רק מהסיבה שלדעתם אין תפקידו של רופא לזהות מי המחבל בזירה, ולא כי לחייו יש ערך שווה). אם אנחנו רוצים שתהיה לנו זכות קיום כעם נורמלי ומוסרי, עלינו להבדיל בין החוק האוסר לפגוע בחייו של מחבל - שסיבותיו נעוצות בהשלכות שתהיינה ממעשה כזה, לבין החוק האוסר לפגוע בחייו של אזרח או חייל אחר - שסיבותיו נעוצות בערך החיים וקדושתם. אם לא נדע להבדיל ביניהם נחטא חטא מוסרי עמוק כלפי עצמינו, כלפי הרוצחים שעוד רוצים לפגע בנו, וכלפי ילדינו שייוולדו למציאות מטורפת. לאחר שההבחנה בין החוקים האלה ברורה, אז ברור שאין כל הצדקה להעמיד לדין על הריגה או רצח את הורג המחבל. מבחינתינו הוא לא הפסיק חיים של אדם שיש ערך ממשי לחייו ולכן אינו בגדר הורג או רוצח (אפשר להגדיר אותו כ'הורג רוצח'). הוא אכן עבר על חוק, ולכן צריך להמציא עבורו הגדרה אחרת ועונש אחר. כדי שהרעיון הזה יתממש צריך לתרגם את השפה ההגיונית לשפה המשפטית ולשם כך נדרשים: הרבה אומץ להתמודד עם תגובות מתלהמות של אנשי 'זכויות אדם', רצון טוב וכן ורק מעט מעט יצירתיות של אנשי המשפט הישראלי.
את 'החייל' אפשר להעמיד לדין על שלקח את החוק לידיו, או על שפעל באופן שאינו מוסרי - שהרי זה לא מוסרי לקחת את החוק מתוך כעס וללא אישור מהמערכות המוסמכות לכך. אבל אין להעמידו לדין על לקיחת חיים (לא רצח ולא הריגה), וגם אין בעצם הלקיחה של חיי המחבל משהו מן המשהו של פגם מוסרי, חוץ ממה שהיא עבירה על חוק, וכנ"ל.
כמה גדול יהיה האבסורד אם החייל יואשם ברצח ויקבל 20 שנה בכלא, כשסביר מאד שאם לא היה הורג את המחבל אז המחבל היה משתחרר מהר יותר. המחבל שפעל מתוך רצון ומוכנות להרוג כל אזרח במדינה, תוך אמונה שכך צריך לנהוג והיה מוכן למות לשם כך, ומן הסתם זו תהיה אמונתו גם לאחר שישתחרר - יסתובב חופשי מהר יותר.
ואם תאמרו לי "לפי דבריך גם חיי הגנב אינם שווים לחיי אזרח שומר חוק, האם נקל בעונש רוצחי גנבים?! ולפי זה אין לדבר סוף". התשובה היא שאיננו יכולים לומר שחיי עבריין שווים פחות מבחינת החוק, ואם ננסה להתחיל מהלך כזה נאבד ידיים ורגליים. מבחינה חוקית אסור לקחת חיים, וכל חיים הם חיים. אבל (!) מחבל המנסה לרצוח מתוך אמונה והשקפת עולם שערך הרציחה גבוה עד כדי שעבורו היא חלק מתכלית חייו, ובמקרה שלנו הוא מוכן אפילו לאבד עבורה את חייו - עליו ורק עליו נאמר שאין לחייו ערך. למה? שהרי בנתינת ערך לחייו אנחנו מורידים את הערך של חיינו!
עונש כרוצח מקבלים רק כשיש תוצאה של הפסקת חיים, ולכן המנסה לרצוח אינו מקבלו. אם העונש הוא על הפסקת חיים, הרי שהפסקת חיי סוג של 'מחבל מתאבד' אינה שווה להפסקת חייו של אדם אחר.
. ביבי אפילו שילם לבית היהודי דאז בח"כ על חשבון הליכוד שהתמודד אצלו בגלל מצביעים שנרתעו מעוצמה יהודית.