ממש להסתכל על מה שטוב בה, במידות שלה, להתבונן בזה בנחת, ו"להתאהב" בה. יש להניח שזה יוכל לעזור גם כנגד ה"מופנמות" - כמים הפנים לפנים - ואולי בזכות זה, גם החיצוניות שלה תיראה לך קצת אחרת... יתכן שאם תתייחס כך, היא גם תחייך יותר ותיראה לך יותר "יפה". אפשר גם שבמה שניתן להשפיע ע"י צורת לבוש וכד', אתה יכול לבקש אותה לפי מה שגורם לה להיראות יותר יפה בעיניך.

ובכלל, אם תתתייחס חם ובאהבה, אפשר שהיא "תפשיר" בהדרגה (כלה, צריכה להסתגל) - ואולי מאחורי המופנמות החיצונית, תגלה גם יחס עמוק יותר, שלוקח לו קצת יותר זמן להופיע בטבעיות.

הצלחה רבה. 

מדבריך עולה, כשהיא הייתה מופנת והרגשת ריחוק ממנה- החיצוניות הפריעה לך,

וכשהיא נפתחה אליך החיצוניות פחות הפריעה

ועכשיו כשהיא שוב קצת מופנמת שוב החיצוניות מפריעה..

זה טבעי שיש את ההשפעה הזאת, תן לה את הזמן להיפתח- אחרי החתונה עוברים תהליך הרבה יותר משמעותי מהתהליך שבין הדייטים לתקופת האירוסים.

סבלנות והרבה אהבה- עדיף עבודה איטית שבונה קשר יצוק מאשר התאהבות מהירה שתביא אחריה נפילה.

לאט לאט- ולצקת הרבה תוכן משותף

תמצא משקפיים עם מרשם מתאים- ותראה פלאות!

לחזר, להביע רגש והיא תגיב אליך

שלום  @אדם לעמל יולד

יש כמה דברים שהייתי ממליץ לך לשאול את עצמך ואת אשתך:

מה גרם לה להפתח בתקופה שהיא היתה יותר פתוחה? מה גורם לה להסגר? איך אתה יכול לתרום לפתיחות שלה?

הבנתי שמפריע לך שהיא מופנמת. אך מה הדבר שגרם לך להרגיש טוב בקשר, שבגלל זה התחתנת בסופו של דבר, והמראה החיצוני לא הפריע? המכתב- מה היה במכתב?

אני מציע לך לשבת עם אשתך ולהסביר לה מה עושה לך טוב (והפוך). ולאחר מכן שתעשה את זה באופן מלאכותי, ותחמיא לה כל פעם שהיא עושה לך את זה. אם תעשו את זה מה תרויחו? אם תתמידו, בסופו של דבר, ההרגל יהפוך אצלה לטבע, וזה יספק לך צורך שנראה מהשאלה שהוא מאוד בסיסי בשבילך.

הנה מאמר שמדבר על מציאות  שאחד מבני הזוג קר (הבעל ) ואיך משנים זאת ע"י יצירת הרגל חדש.

בהצלחה

ברוך בן דוד 

יועץ נישואין

http://zugihut.coi.co.il/

גורמים לה לזה כעת יותר. בינתיים ממליצה כמו האחרים לפרגן ולעניק.

בהמשך אחרי הלידה כבר היא תהיה אחרת לגמרי. בעזרת ה'!

בהצלחה רבה.

תמצא את עצמך בן 40 עם חמישה ילדים וברוך זוגי...

אנחנו חיים עכשיו

את חושבת רק על עכשיו? אז למה את קונה דברים שישארו גם לאחר כך?

למה ללמוד לתעודה או תואר? זה יקח זמן עד שתעשי עם זה משהו.

ובכלל למה למה להתחתן ולגדל ילדים? זה ממש עול עכשיו. עד שרווים נחת לוקח הרבה זמן.

אז אולי כדאי רק לעבוד בשביל להרוויח כמה שקלים כל יום, לקנות אוכל שמספיק ליום אחד וללכת לישון

וכך גם מחר.. ומחרתיים..

עזבי אותך שבוע הבא, זה עוד הרבה זמן.

מי שרוצה לחיות טוב, חושב גם על עוד מאה שנה...

תהיה לו קצת נחת.

אנשים בני עשרים רוצים לאהוב ולהנות כבר עכשיו וזה לא סותר את הרצון שגם העתיד יהיה יפה.

אבל ויתור על ההוה למען העתיד הרחוק כל כך אינו דבר נכון בעיני

זה בנין ההווה.

נישואין זה משפחה, זו מציאות. 

ועובדים על זה בשמחה. תהליך מתפתח.

זה לא רק "אנשים בני עשרים רוצים להנות"...  

גם גרוש לא בדיוק מתחתן בקלות. ובפרק ב' יהיו יותר בעיות להתגבר עליהם כך שכדאי לעבוד עכשיו בקטנה מאשר לעבוד אח"כ יותר קשה ולוותר על יותר דברים.

אלא אם כן הוא רוצה לחיות את שארית חייו לבד ובודד בעולם

גם הבעל צריך למצוא חן בעיני אשתו.

אין לנו ראש ולב משלנו? 

בהריון ההורמונים משגעים... ונהיים קצת אחרת.

יש גם רגישות הרבה יותר גבוהה לדברים...אז דבר איתה בעדינות.

בהצלחה!

הזוגיות היא בהחלט עמל

תחזר אחריה

תחפש ותמצא בה דברים טובים כל הזמן

והכי חשוב - תחליט שאתה מקבל אותה כמו שהיא, אחרת לעולם לא תהיה שלם עם עצמך. עשית את הבחירה, אבל זו לא בחירה חד פעמית, אתה צריך לבחור שוב ושוב. 

אני מציעה קודם כל להזכר למה בחרת בה, כל פעם שנחלש הרצון אליה להעצים את הסיבה ללמה התחתנת איתה.

חוץ מזה, עליך לנסות להשלים עם מי שהיא, עבודת ההשלמה עם דברים היא עבודת חיים...

רק להעצים את הטוב הקיים, זה הכי חשוב!! לא לשכוח את כל הטוב הקיים...!

הקדמה חשובה לתשובה שלי :ישנו הבדל משמעותי בן התאהבות לאהבה. התאהבות היא התשוקה וההתלהבות שבתחילת הקשר, והיא בד"כ אהבה עצמית ולא באמת אהבת השני (אף אחד לא מתחתן כי הוא לשכת הסעד). התאהבות תמיד חולפת לאחר זמן, שכן היא בנויה על שמחה והתלהבות מדבר חדש, ועם הזמן וההרגל היא מתפוגגת.

לאחר שלב ההתאהבות קורה אחד משניים- או שהזוג השכיל לפתח אהבת אמת. קרי, אכפתיות עמוקה כלפי השני, רגשות שמבוססים על חוויות משותפות, תמיכה בשעות הקשות וכו', רגש עמוק שנבנה לאחר שנים (!). או, שהזוג לא השכיל לפתח אהבה, ואז הם נשארים עם קשר חלול במצב הטוב, או נפרדים במצב הפחות טוב.

אין שום קשר בן מידת ההתאהבות למידת האהבה. אני מכיר אישית הרבה זוגות שהתאהבו מעל הראש, אך סיימו די מהר ברבנות. הם אכן התלהבו (אולי מחיצוניות) זה מזו בשלב הראשוני, אך הם נעדרו התאמה לבניית קשר עמוק של אהבה, מה שהוביל לפרידה.

מדבריך נשמע שמידת ההתאהבות אצלכם לא הייתה בשמיים. איני חושב שזה ממש משנה באשר לבניית הקומה החשובה של האהבה. זו יכולה בהחלט להיבנות על הצד היותר טוב במשך הזמן (הארוך) שתהיו יחד, זה לצד זו.

כיצד לפתח את האהבה- דומני שזה כבר עניין פרטני ומן הסתם תוכל להסתייע בגורם טיפולי (רצוי איש מקצוע ממש ולא בעלי "תעודות" למיניהם) שיוכל לסייע בידך בעניין זה.

בהצלחה רבה!

נ.ב- 1. השאלה ששאלת היא שאלה משמעותית מאוד, אל תשים לב לאנשים המייעצים לך "מהשרוול".

      2. אשמח לדעת אם דבריי התקבלו על ליבך.

אכן קשר זוגי, בשנים הראשונות ולאורך כל השנים הוא דבר לא קל וצריך הרבה עבודה ע"מ שיהיה טוב. 

אם בחרת להתחתן עם האישה הזו, כנראה יש לכך הרבה סיבות. גם אלא שצינת וגם הרבה שמגיע מהתת מודע.

המצוקה שאתה מציג היא באמת קשה, אבל הדרך היא לחשוב איך אפשר לפתור אותה. 

זוגות רבים (אפשר להגיד כולם...9 חווים מורכבות בזוגיות. אם נראה לך שאתה מסוגל בעבודה פנימית שלך להבין איך אפשר לשפר את הקשר- לך על זה. אבל אני באופן אישי ממליצה להעזר ביעוץ חיצוני- אם יעוץ זוגי. או אם פשוט התיעצות עם זוג קרוב שאתם מעריכים. סדנת זוגיות המותאמת לציבור הדתי. יש הרבה מה לעשות וזה יכול ממש לעזור.

בהצלחה.

ופתיחות שלה ומבליג על עניין מידות טובות ועומק- יכולת להגיע למצב שהחיצוניות כבר לא מספקת אותך והיית נכסף לעומק ולאישיות איכותית וערכית.

העובדה שהיא בעלת מידות טובות ועומק מחשבה זו מתנה לגמרי לא ברורה מאליה.

גם אני התחתנתי אחרי למעלה מעשור של חיפושים. ידעתי מה אני רוצה, אבל לא היה.
כשפגשתי את בעלי יצאנו מספר פעמים. הפסקתי את הקשר כי ראיתי שהוא לא נכנס לי ללב.
אבל חידשתי את הקשר לאחר שלושה ימים מפני הפחד להפסיד הזדמנות להקים בית עם אדם עם פנימיות טובה.
באותה פגישה נפתח לי הלב, לא נרדמתי כל הלילה מהתרגשות וידעתי שאיתו אני אתחתן. אבל הרגש נע ונד- לאורך כל תקופת האירוסין. 
כעת אני נשואה לו כבר שנה וחצי. והיו לי קשיים מטורפים להתחבר אליו. החלטתי שהיחיד שיכול לעזור לי הוא מי שחיבר בינינו. מאז אני לא מפסיקה להתפלל. מכניסה את הבקשה בשמונה עשרה, בברכת המזון, וסתם ככה בהליכה ברחוב. בזמנים הכי קשים פתחתי את העיניים כל בוקר ואמרתי- "אני מוכנה היום למסור נפש על הבית הזה". 

היום זה כבר הרבה יותר טוב. יש זמנים נעימים, ועדיין יש עוד המון המון מה לבנות. 
אני ממליצה לך בחום לפנות אליו, כי הוא חיבר ביניכם. הוא היחיד שיודע מה טוב לך. ומה יכול הכי לקשר בינך לבין אשתך. 
אם הלב נפתח פעם אחת, יתכן וזה יכול לקרות שוב ומתוך קשר עמוק. אתה בחרת אותה בסופו של דבר לא רק בגלל מידותיה אלא כי משהו בפנים זז לקראתה. לך בתפיסה שתמיד המצב יכול להיות יותר טוב. וכך בעזרת ה' יקרה.

ובכל זאת מה לגבי עכשיו- יכול להיות מאד שהיא חשה בחוסר אהבתך ובריחוק שאתה מן הסתם מגלה באופן סמוי או גלוי. וזה כה פוגע בה עד שהיא נעשית מופנמת וחרדה לשלמות הבית. יתכן והיא מנסה לרצותך ומאבדת מהאותנטיות שלה כדי לרכוש את ליבך. ואם כן, זה אכן פוגע בפתיחות הטבעית. נסה לקבל אותה ולפרגן לה על מה שאתה רק יכול, כדי שהיא תרגיש בטוחה בקרבתך. ואז היא תיפתח אליך כמו פרח!!! קשר של אמת דורש המון השקעה.

מופנמות זה משהו שיכול להשתנות ויכול גם שלא. תעשה מאמצים שהיא תהיה פתוחה לפחות אליך, וכמה שאפשר. אם היא חסומה בגלל טראומות, או בעיות משפחתיות שהיו בבית הוריה, כדאי שתלך לטיפול רגשי, והמצב ישתנה. הרבה פעמים אינטימיות זה משהו שאדם עם קושי רגשי לא מסוגל לשאת ואת הוא מתכדרר לתוך עצמו. 

בנוסף, תשתדל לקרוא יחד איתה ספרים תורניים, לנתח ולדון- זה יוצר חיבור ואתגר בנישואין. אתה תשמע ממנה דברים חדשים ותתחבר לתוכן שכה מצא חן בעיניך.

דבר נוסף- לכו ביחד למקומות חדשים. תעברו יחד חוויות חדשות. זה יצור בסיס משותף

לגבי המראה החיצוני- אחרון והכי חשוב. מראה חיצוני אכן דבר חשוב מאד בקשר זוגי. אולם הרבה פעמים הפחדים והספקות מורידים את רמת החשק ואת מציאת החן. לפעמים זה רק עניין של טיפוח והשקעה. אתה לא תאמין איך ניתן לשנות מראה מקצה לקצה. תחמיא לה על בגדים שאתה אוהב אצלה, על תכשיטים או על איפור שמוצאים חן בעיניך.
הכלל הוא- ככל שהיא יותר תרגיש בטוח באהבתך ובקשר הזוגי, כך היא תיפתח יותר, תחייך יותר, ותהיה משוחררת ומקסימה. תן לה צ'אנס ותהיה סבלני ופתוח לשינויים.

ושוב- תפילות. תפילות. תפילות.
בהצלחה!!!!!!


 

את השטות הנוראית בהחלטות שעשית - נראה לי שאתה כבר יודע..

אני ממליץ לך ללכת אל רב שמכיר אותך ואתה מכבד ומעריך אותו,

ולקבוע איתו ייעוץ ולחשוב איך ממזערים למקסימום את הנזקים שנעשו.

לשקלל את הנזקים שיהיו לך, לאשתך ולילד בהחלטות לכאן ולכאן..

לענ"ד פגישה אחת לא אמורה להספיק, זה אמור להיות לפחות 3-4 פגישות.

(אם לאחר פגישה אחת אתם כבר מגיעים למסקנה,

 זה אומר שיהיה מדובר על עוד החלטה נמהרת וחפוזה.)

ומה' אישה לאיש!!!!

ומי שלא מאמין בזה יש לו בעיה, וקשה!!!!

זה מה שהוא יגיד לו.

כל ההתפלספויות על התאהבות ואהבה, לפעמים זה עובד ולפעמים לא.

שילך ידבר ויתייעץ עם הרב, ושהם יגיעו למסקנה מה הדרך הנכונה לנקוט בה.

אם מה שאמרת נכון, הקב"ה לא היה מאפשר להתגרש.

אני האחרון שאמליץ למישהו להתגרש, אבל הוא חייב ייעוץ עם גורם רבני שמכיר אותו!

וכן, יכול להיות שהרב יגיד לו שעדיף לפרק את החבילה מוקדם מאשר לחכות שהחיים יסתבכו.

ויכול להיות שהוא יגיד לו שמדובר בבעיה פתירה והם יוכלו לחיות באושר כשהחבילה שלמה.

בשביל זה צריך את הייעוץ של הרב, ולא מספר אנשים עלומי-שם שממליצים המלצות ללא היכרות והבנה עמוקה.

זה אומר: או שלבני הזוג לא היה כח לעבוד על עצמם,

או שהיה עליהם לעבור איזה תיקון ע"י הקושי הזה,

זה לא אומר שהנישואין היו טעות!

כי אם את/ה מצודד/ת כך - את/ה אומר/ת שהקב"ה חלילה טועה...

יש עוד קשיים בעולם,

למשל, אולי הורה לילד פגוע עשה טעות שהוא הביא אותו לעולם?

זה קשה, אבל זה לא טעות.

יש עניין להתחרט  על העבר רק לצורך העתיד,

אבל מה שהיה זה מה שהיה צריך להיות, בטח בענייני זיווגים.

זה לא נקרא "להפיל" על הקב"ה, זה נקרא להאמין שהכל ממנו!!!

במיוחד שזה לא מתקשר ל"יראת שמים" וידוע שהכל בידי שמים חוץ מיראת שמים...

אז אם אדם פגם בעניין שקשור ליראת שמים הוא צריך לעשות תשובה והכל,

אבל בדברים אחרים שידע שזה לא הוא!!!! כן! זה נקרא אמונה!!!

זו אמירה גורפת מידי, שההמלצה לשליחה לטיפול בטלה בשישים ליד אמירה כזו.

אנשים בפורום כותבים לעיתים מתוך קושי פנימי, ואמירה כזו יש בה כדי לזעזע את עולמם.

קשה לי להזדהות עם האמירה הזו. אני חושב שיש מקום לשקול צדדים לכאן ולכאן, אך ממש לא מתוך נקודת הסתכלות על "שטות נוראית" שנעשתה.

חכמים- היזהרו בדבריכם!

זו אכן שטות נוראית!

לצערנו, מדובר על אחד הגורמים המובילים לגירושין.

ומי סובל מזה?? הבן-זוג והילדים!

כשבן-אדם מחליט להתחתן, תוך שהוא יודע שיש מניעות שהן קריטיות לזוגיות - הוא רשלן!

ואני אכן התלבטתי אם להוסיף את המילה 'נוראית',

ואני החלטתי להוסיף אותה כי מסתכלים כאן גם רווקים ומאורסים,

וחשוב שהם ידעו להמנע מהחלטות כאלו.

ועכשיו, הוא צריך לקחת את האחריות למעשים שלו, ולבחון מה היא הדרך שבה יהיו מינימום נזקים.

את זה, לא אני יודע וגם לא אתה יודע, ולכן עדיף להתייעץ עם גורם מקצועי שמכיר אותו.

אם אותו גורם מקצועי יבין שהחבילה כנראה תתפרק - אז עדיף לעשות זאת כמה שיותר מוקדם.

ואם הוא יראה שיש אפשרות לתקן - אז הוא יתן לו את הכלים הנכונים בשבילו.

שלג בירושלים-

על אף שאני מסכימה איתך בנקודה שאם יש משהו שיודעים שיפריע אח"כ בזוגיות ודאי שלחתוך שלא.

אם סוגרים בגלל לחץ של השדכן או מישהו אחר- גרוע.

אם סוגרים מתוך רצון שבן זוג ישתנה אחרי החתונה לפי חלומותי- זוועה.

חייבים לעשות את הכל מתוך שיקול דעת ורגש חיובי.

עם זאת- חייבת לציין שאתה מקצין ומכליל.

מדבריך נשמע שחווית זאת באופן קרוב או אישי ולכן אתה מאד קיצוני בנקודה זאת.

לומר על מישהו שהוא רשלן ופושע.

סה"כ מי שסגר בצורה כזו, כדוגמת מי שפתח את השרשור בנשואים טריים, הרגיש באותו רגע שזה מה שמתאים לו. הוא הצליח לראות מכלול של תכונות ודברים מסויימים שבתוכם הדברים שהפריעו לו הוקטנו והיו פחות משמעותיים. הוא ראה את עצמו בזוגיות איתה מצליח. ולכן יש לו כעת את כל הפוטנציאל באמת להצליח.

יש זוגות שרק אחרי הנישואין מגלים דברים מהותיים שלא שמו לב לפני כן או לו ידעו שזה מהותי בשבילם, ועכשיו הם מפריעים בזוגיות בצורה שקשה להתמודד.

ומצד שני יש כאלו שמהתחלה פחדו מדברים מסויימים שיפריעו, אך בהתחשב בכל המכלול "התפשרו" ואח"כ ראו שזה הרבה פחות מפריע ממה שחשבו בהתחלה ואולי אפילו בכלל לא!

בשני המקרים זה אתגר של כל אחד להתמזג אחד עם השני בצורה מושלמת.

מה שכתבת שאם מדובר על משהו שהפריע וכיום מרב אהבה זה לא מפריע אז ניחא- זה לא כ"כ נכון, כי אחרי החתונה דווקא אז כשההתאהבות נרגעת פתאום עלול לצוף הכל.

החכמה היא להגיע לזה אחרי החתונה. ולהתאהב ולהבליע את החסרונות בים המעלות שמציפים.

אז שוב- שלא תבין מדברי שאני אומרת שצריך להתחתן גם כשדברים מפריעים. לא!

אבל זה מאד ספציפי, ומשתנה וזה תלוי מה ומי זה וסוג של בנ"א, ומה בדיוק מפריע, ואיך זה משתלב עם התמונה כולה.

ואני  מכירה דווקא מקרוב זוגות שההתחלה הייתה כמו ההוא מנשואים טריים, וכיום הם בזוגיות פורחת שאין הרבה כאלה!

אז מה שבטוח זה לא לומר לאחד כזה- עשית את הטעות של חייך.

לפעמים קורה שאדם מהמר וזוכה בכסף, - לקראת נישואין וזוגיות

כשבנ"א מחליט להתחתן, גם אם היו לו לפני כן חששות או דברים שחושב שיפריעו, אך ברגע שהגיע להחלטה, כמובן לא בפזיזות ואחרי שיקול דעת ראוי שזה השידוך שמתאים לו זה לא הימור!!!!!!!!!!

זה הרגשה שאני יזכה בכסף בכל מצב.

זה לא שהוא מסתכל על זה בצורה של- טוב, היא לא מושלמת, יש בה דברים שממש יפריעו לי בזוגיות איתה אבל לא נורא יהיה בסדר. נהמר.

לא! הוא מגיע עם עצמו למצב שמבחינתו בשבילו כרגע היא המושלמת לחיים משותפים, וגם אם מצא בה חיסרון כל שהוא אז זה שהוא מתחתן איתה אומר שזה פחות משמעותי בשבילו בסך כל הנתונים שיש בה.

באמת הגזמת!!

ואין לי טעם להתווכח על דבר שנראה לי כ"כ ברור.

מה שבטוח בכל אופן שהתגובות שלך הם כ"כ קיצוניות.

אני חושב שזה דווקא יותר נכון להגיב בפורום לנ"ו.

והוצאת לי את המילים מ"הפה".

אנשים פה בפורום לפעמים יותר מקלקלים מאשר עוזרים.

גם אם נניח זו הייתה טעות

(למרות שלדעתי א"א לקבוע זאת בכזאת קלות דעת, ואכה"ל)

זה לא שהוא התחתן עם מישהי שלא הייתה בכיוון, בסה"כ הוא עשה אז את השיקולים שלו ובחר את הדברים שחשובים לחיים לא פחות. עומק, מידות טובות. אני לא מזלזלת במראה חיצוני, אבל  זה לא שהייתה כאן דחיה או משהו כזה אלא אולי פחות מה שחשב למושלם. חז"ל כבר אמרו "שקר החן והבל היופי אישה יראת השם..." שוב זה לא שהיופי לא חשוב אבל יש דברים שהם חלק מהיופי של האדם. עם קצת מחשבה נכונה ועבודה בכיוון הנכון אפשר להגיע לאהבה נפלאה!

ברגע שאתה אומר לבנ"א דבר כזה גמרת לו את כל המוטיבציה להסתכל על התמונה בצורה ורודה ולשנות את ההרגשה.

קודם כל השם שבחרת משדר שאתה מבין מה התפקיד שלך בעולם, לא כמו כמה אנשים פה שבטוחים שזו "טעות" להתחתן אם מישהו לפני שרואים לבבות בעיניים...

אז תדע שלא טעית. ה' הוא מזווג הזיווגים והוא החליט שאתה ואשתך הם הזיווג הנכון ביותר, כנראה כדי לתקן את הטעון תיקון אצל כל אחד מכם, שזו המטרה כי "אדם לעמל יולד".

יש איזה סיפור אחד על יהודי שנסע ברכבת ופספס את התחנה. כשראה שפספס אמר לעצמו "וואו, איזו טעות!!!", ואז נזכר שבעצם "יהודי לעולם אינו טועה!" בהמשך הסיפור מתברר שהוא הגיע למקום שהיה מאוד טוב שהגיע לשם (לצערי את הפואנטה אני לא זוכרת , אבל זה היה רק בשביל הרעיון...)

יהודי לעולם אינו טועה!!! בטח ובטח לא בענייני זיווגים, "מן התורה, מן הנביאים ומן הכתובים מה' אישה לאיש" - הכל מה', למה פה צריך כזאת הדגשה? גם כי על זה יש השגחה עוד יותר גדולה, וגם כי אנשים נוטים לייחס לעצמם אשמות בתחום הזה יותר מתחומים אחרים (כמעט כל זוג בטוח שהוא באיזשהו מקום "טעה"...), לכן היו צריכים להדגיש לנו שזה לא אנחנו!!!!

ואני יכולה לומר לך שעם עבודה (קשה לפעמים) אפשר לעשות הכל, מנסיון...

לי הכי עזר להודות ולהודות על כל דבר קטן כגדול, גם על הקשיים!!!

תגיד תודה לה' על זה שקשה לך עם המראה שלה... עם המופנמות שלה... שאתה לא מבין למה אבל אם זה מה שהוא הביא לך אז אתה מאמין שזה הכי טוב בשבילך... (וזו האמת!! ה' אוהב אותנו והוא רוצה שיהיה לנו הכי טוב, ואם זה מה שהוא עשה זה אומר שזה הכי טוב בשבילנו!)

אני יגיד לך מה זה עוזר (הכל מנסיון אישי):

א. מקשר את הכל להקב"ה, גם אותך, וזה הדבר הכי שווה בעולם... כי הקב"ה הוא אבא שיש לו הכל, רק צריך להתקשר אליו והוא מיד עוזר.

ב. לאט לאט יכנס לך לראש שזה באמת הכי טוב בשבילך!! וזה מוריד חלק מאוד נכבד מהקושי!

ג. כשאדם מקבל באהבה את מה שאבא נותן לו, ובאמונה, גם אם זה קשה, זה מפחית מאוד ממידת הדין וכן להיפך - אדם שמתלונן (אפילו אם באמת קשה לו!) זה מעורר את מידת הדין.

אני אמנם ממש לא ברסלבית, אבל כיוון שאני נוטה לקחת את הדברים הטובים שיש מכל מקום, אני ממליצה לך לקרוא את הספר "שעריו בתודה" של הרב שלום ארוש, זה מאוד עזר לי (והיה לי גם כן קושי רציני בזוגיות על ההתחלה, לכן אני מרגישה כ"כ נח ליעץ...)

המון המון בהצלחה!!!

ותשאר עם הראש הזה, שאדם לעמל יולד...

נסתרות דרכי ה' ואנו קטנים מכדי להבין. אני הקטן מאמין שלמרות כל הניסיונות, ה' רוצה אותנו שמחים ומאושרים בתור בני אדם ולא בתור מלאכים בשאיפה. אם אנחנו מתפללים כל בוקר שלא יביאנו לא לידי ניסיון ולא לידי ביזיון, אז ל"שמחה מה זו עושה?"

לענ"ד, אף גבר או אישה רגילים לא מתחתנים כי הם מעוניינים בתיקון הנשמה דרך הזוגיות. זה נראה לי מופרך לגמרי שכל מטרת הצער בחיי נישואים היא לזכך את האדם לחיי העולם הבא. אמנם "לפום צערא אגרא", אבל איזה אדם נורמלי יבחר בדרך הזאת לכתחילה?! נישואים נועדו לשמחה ולאושר ולא להיפך ח"ו.

את היית מסוגלת לאהוב ולכבד את בעלך, אם היית יודעת שבשבילו החיים איתך הם "תיקון" שהשכר עליו הוא רק בעוה"ב? ספק אם היית מוכנה להמשיך לחיות איתו בכלל! אני לא מקנא בכלל באשתו של פותח השרשור אם כך היא תרגיש לגביו. רק הצער שיהיה לה מזה הוא בבחינת מצווה הבאה בעבירה. 

לסיכום: כל סוג של כניעה והתבטלות לבעיות מהותיות לא שייכת וגם לא תוסיף אהבה וכבוד הדדי. צריך לעשות כל השתדלות כדי לתקן את מה שניתן. אם קורה ו"זה המעוות לא יוכל לתקון", אזי בתור יהודים אנו פטורים מלפנות לאפיפיור ע"מ שיתיר אותנו. 

אבל בדרך הטבע אדם הגיע לעולם כדי לתקן את עצמו ולא כדי לשבת לשתות בירה...

ולא הייתי אומרת לאדם להתחתן עם מישהו שהוא לא מתחבר אליו בשביל ה"תיקון",

אבל כשמגיעים לאדם נסיונות הוא צריך לדעת להתמודד!!!

וגם לא אמרתי שכל החיים צריך להיות "קדוש מעונה", אלא להתמודד זה לעבוד ולשמוח במה שיש, ועם הזמן זה נהיה שמחה ואהבה אמיתית, הרבה פעמים יותר מכזו של אלה שהכל בא להם "בקלות".

וכל זוג צריך לעבוד בשביל זה, מי יותר ומי פחות...

אנחנו מתפללים שלא יביאנו לידי נסיון, ואם בכל זאת הוא בחר לנסות אותנו, אז כנראה שזה מה שטוב בשבילנו, הבנת? לפי מה שאתה אומר, כל זוג שלא הולך לו-  יש לו נסיון אז הוא צריך להתגרש, ומי שקשה לו עם הילדים שלו צריך להעיף אותם מהבית... מה עושה מי שקיבל נסיון של חולי??? מסכן, הוא לא יכול להתפטר מעצמו כל כך מהר...

זוג נשוי = שני אנשים בוגרים שחיים ביחד מתוך בחירה. 

בעיות בזוגיות הן לא גזירה מלמעלה שאי אפשר לשנות אותה. זה מאד חשוב לשמוח תמיד עם מה שיש, אבל מה הטעם בלהיות נשוי אם בסופו של דבר אין אפשרות לחיות בזוגיות שמחה?  

או לא.

אם מדובר בבעל מכה ומקרים כאלה אז זה כבר עניין אחר,

אבל במקרים סטנדרטיים כמו זה - עם עבודה אפשר להגיע להכל. לדעתי.

ב11 שנים יש להניח שפגשת הרבה נשים, ולהרבה מהן אמרת "לא"

נסה להגדיר לעצמך יותר מה גרם לך להגיד "כן" דווקא לה?

מה יש בה שלא היה באחרות?

סביב הנקודה הזאת תבנה יתד לחזק את הנישואין שלכם.

אם יש בה עומק מיוחד אז תדברו על נושאים שהעומק הזה יבוא לידי ביטוי.

תן לה לבטא את הנקודות החזקות שיש בה. כי זה המפתח לביטחון ולפתיחות.

הביטחון שלה תלוי בהערצה ובכבוד שאתה מעניק לה.

ככה לאט לאט כמו פרח שנחשף לשמש היא תפרח, ולאט לאט גם תיפתח.

נקודה נוספת: לא כתבת מה היה במכתב שאחרי הנתק.

כנראה שהיתה לה יכולת לדבר אל הלב שלך. היכולת הזו קיימת בפוטנציאל גם עכשיו!

אולי היא מתבטאת יותר טוב דווקא בכתב- גם זו דרך לתקשר.

אולי היה ביניכם אז משהו שאיפשר לה להיפתח? אולי דווקא הריחוק הזמני...

כדאי שתדברו על זה. אולי שם נמצא המפתח לעתיד הטוב....

מה שהיה לפני החופה כבר לא ממש אקטואלי. גם הרבה זוגות שהכל היה יפה ומושלם לפני החתונה התגרשו אחרי תקופה קצרה.

אז יש לך משבר בחיים. תתמודד איתו ותצא חזק יותר

הם יותר שלמים עם עצמם.. פחות עושים טעיות .. (תודה שאתה מוכיח לי אחרת..)

מצטערת בשבילך. באמת!! מבינה את הקושי...

אבל,מתוק. כדאי שתתחיל להבין נישאין זה לא משו שעוזבים ברגע . גם אם יש קשיים. ובטח שיש בייבי בדרך.

אתה חייב לעשות משו שיעזור לך להיות מאושר יותר! בחיים יש עליות וירידות תמיד .. תנסה לעלות את הזוגיות שלך.

אין מצב שהתחתנת רק בגלל פנימיות!! תעשה חשבון נפש עם עצמך!! (נזהרת..אבל כותבת, יכול להיות שראית מישהי שפוגמת באושר שלך עם אשתך ..נחספת למשו אחר..)

בכל אופן .

זה המצב שלך עכשיו.

ורק אתה יכול לעזור לעצמך...

מישו כתב לך כאן "לתת,לפנק" תנסה זה יכול ממש לעזור..

(שאנשים בני 27 עושים פחות טעויות בבחירת בן זוג)

דווקא ככל שנמצאים לבד יותר זמן , בן אדם מתקבע עם ההרגלים שלו והרצונות שלו ופחות מתגמש.

כמובן שזה לא כלל, וברור שלא כולם ככה,

אבל יכול להיות שמי שלא ככה זה כי הוא עושה עבודה עם עצמו ובכלל לא קל לו.

כשמתחתנים צעירים- יותר גמישים, יותר נוחים, פחות ממורמרים על החיים, יותר קלילים וצעירים ופחות כבדים ...

זו דעתי

והתחתני די מאוחר..קרוב לגיל הזה..

יש גם הרבה מינוסים להתחתן בגיל צעיר

לא יודעת מה עדיף

יצא לי לראות ילד של שני כושים שיצא לבן,

אז עכשיו זה הוכחה שלכל הכושים יש ילדים לבנים???

לא יודעת איך קראת את זה ממה שלא כתבתי...

איפה יצא לך לראות ???? נדיר.......

שהוא היא מוותר ולא מתחתן עם אשתו ואחר כך אוכל את הלב איך הפסיד אישיות כזו ומרגיש שזו טעות נוראית.. 

מזבח מוריד דמעות על בית שמתפרק וזה מזעזע!!

רק שאין ברירה...

אצליך, פותח השירשור- זה נראה שאתה בתקופה של דאון על הזוגיות וקשה לך עם זה וזה טבעי החיים הם לא רק תותים.... לאט לאט בעז"ה האדם לומד להשלים גם עם החסרים של בן זוגו והוא יורד מהזיקוקים...

מפה עד גירושין? לדעתי זה ללכת רחוק מידי ויש עוד מה לעבור כדי להגיע לנקודת קצה זו...

שה' יאיר דרכיך תמיד ותראה רק שמחה וברכה!!

אם זה פחות חשוב לך אז זה סימן לענווה

ואתה לא בוחר את מידת הענווה שלך , זה משהו שנולדים 

זה משהו טבעי שכמעת שאי אפשר לשנות אותו

לדעתי תקבל את זה שאתה לא ענו ותחתוך חביבי

אם לא בא לך לנאוף (גם אם זה במחשבה)

אם תתחתן איתה ותהיה ענו תזכה לכל הברכות

אני אישית אוהב את הבוקסרים הארוכים של פוקס (יש לי מבנה גוף רזה־בינוני בערך L)

לגזרה רחבה הרבה אוהבים רפויים

אין נוסחא מנצחת, לכל אחד נח משהו אחר,

זה פשוט לקנות אחד ולבדוק.

אולי לנסות לשנות אווירה, מקום.

לצאת סתם לסיבוב ולדבר

לשבת במקום שהוא לא הבית, כדי להתנתק ממנו לזמן האישי הזוגי שלכם.

אל תתייאשי, כי נשמע שזה בוער בך, ואת לגמרי צודקת.

ואם את אומרת שגם את כמוהו בקושי לקלף קליפות אז תנסי לחשוב מה עובד עלייך ועם זה תקלפי לאט לאט ממנו. זה בשלבים, בתהליך.

הלוואי ותצליחי

מדי פעם, כי הילדים כבר גדלו ועד שמפנים ואת האזור ומאפשרים שיחה שקטה לוקח זמן.

אז הוא מסכים ברעיון ואפילו תומך בו, אבל הביצוע בעייתי, הוא לא יזכור או יציע בשעת אמת ואני כן רוצה לראות ממנו איזה בדל של יוזמה.

זה באמת מאתגר בטח אם רוצים לשבת בבית ולכן יציאה החוצה מאפשרת יותר שקט וזמן זוגי נטול הפרעות. אם צריך אפילו לומר לילדים (אם הם עוד ערים), עכשיו אמא ואבא יוצאים לזמן לעצמם.

אפשר סיבוב, אפשר לקפוץ לפינת טבע (אם יש בסביבה), אפשר להוסיף משהו קטן לאכול (מאפה?).

מבין מאוד את הרצון שהוא יזום. אמרת שהוא לא כזה אז גם אם יתחיל ממך אותי מתוך זה הוא יראה שזה טוב, יבין (אולי ישמע ממך) את הצורך בזה וזה יבוא גם ממנו.

הלוואי

אף פעם הוא לא יזם? איך היה לפני החתונה או בשנים הראשונות?

זה נס שנשארנו יחד כשאני חושבת על זה לעומק

הבעיה שגם לי קשה הביצוע ובאופי של כן תמיד מעדיפה להצטרף מאשר להחליט וליזום

כבר עובד יפה מאוד מעל עשור עם הצלחות רבות מהרבה תחומים.

ברוך ה

כל הכבוד לשניכם

ואולי היה שווה לרשום את כל מה שרשמת כדי להגיע לנקודת העומק הזאת שאמרת. לא?

גם בתקופת החברות/אירוסין הוא לא יזם כלום?

אני לגמרי מבין את הרצון שהוא יזום. ואם את דומה לו אז כנראה שאת יכולה להבין למה הוא לא יוזם את זה, ועדיין אם בך זה יותר בוער תנסי את ליזום משהו, אפילו התחלתי, אולי רק להציע סיבוב שכזה או לשבת באיזה פינת חמד ושהוא יעזור לך ליצוק תוכן. זה יכול לעזור? אולי אחרי פעם פעמיים כאלה זה יביא אותו מעצמו ליזום כאלה דברים, יכול להיות? 

כלומר לתפוס את כל ה"מה כן" (ולא רק כל המה לא) ולעבור דרכו, לא לוותר עליו.

נכון, זה לא אידיאלי אם הוא לא יוזם.

ונכון, זה לא מושלם שאת זו שצריכה להזכיר בשעת אמת את ההליכה.

וזה באמת באמת היה משמח אותך אם הוא היה עושה זאת.

אבל יש בתוך כל הדבר הזה גם הדרגתיות שנכונה ויכולה להיות מאוד מועילה ומקדמת לשניכם גם יחד.

כלומר לא לחתור רק ל0 או 100, אלא ממש לעשות צעד צעד.

אז בתור צעד ראשון -

שאת הצעת שתעשו סיבוב בחוץ - מעולה!

והוא הסכים - מעולה!

ואפילו תמך ברעיון - מעולה!

ועכשיו נשאר את שלב הביצוע,

אז אם כרגע את זו עם החוזקה של לזכור ולהזכיר - גם מעולה! לא נורא בכלל כרגע, העיקר שתצאו, זה מה שחשוב עכשיו, ההתקדמות, הצעדים, הכיוון.

לא המושלם, לא סוף הדרך, לא בבת אחת.

צעד אחר צעד.

התקרבות אחר התקרבות.

לאט לאט ובהדרגתיות.

אז לבינתיים אם תנטרלי את המשוואה בראש שאומרת לך ש"אם בעלי לא יוזם = לא אכפת לו ממני אז כבר לא שווה כלום" (או משהו דומה )

וממש לשנות אותה בראש ל: "בעלי מסכים ואפילו תומך מאוד ביציאה זוגית להליכה = ככה הוא מראה לי שאכפת לו ממני, מהקשר, מהביחד ואני רואה את זה".

או לעוד משוואה מקדמת של "בעלי מסכים ואף תומך ביציאה זוגית וכרגע החוזקה שלי היא לזכור - אז אני אשתמש בחוזקה שלי ואראה את ההסכמה והתמיכה של בעלי ברצון ובביצוע עצמו לאחר התזכורת כחוזקות שלו".

כי באמת שכולנו רק בני אדם, עם חוזקות ועם חולשות.

אף אחד מאיתנו לצערנו לא מושלם, רק הקב"ה לבדו מושלם.

ואם אפילו נאמר על צדיקי יסוד עולם "אין צדיק בארץ אשר יעשה טוב ולא יחטא" אז מי אנחנו הנמלים לידם...

לכן כדאי מאוד לקחת בזוגיות את החוזקות של כל אחד, ולהתברך מהם.

וממה שהם אינם חזקים בו, לפחות לא כרגע - לשים בפרופורציה של האנושיות שלהם.

אז כרגע לך יש חוזקה של יוזמה - מעולה! תשתמשו בה! גם בהצעה וגם בתזכורת.

ולבעלך אולי יש חוזקה של הביצוע עצמו (להסכים, לתמוך, לעשות), אילו עוד חוזקות אחרות יש לו?

אולי יש לו אפילו מקומות בהם דווקא הוא יותר חזק ממך בדברים אחרים?

ממש לראות איך ניתן להתברך מהחוזקות של השני

וכמובן להביא לקדמת הבמה גם את החוזקות שלנו

והכי חשוב - לא להלביש על חיסרון של השני/ה שזה אומר שלא אכפת לו או הוא לא אוהב או אני לא חשובה, אלא להבין שפשוט כרגע הוא לא חזק בזה,

ודווקא לנסות ולראות את כל ה*מה כן*, במקרה הזה את ההסכמה והתמיכה הגדולה, ובטוחה שיש עוד.

כמובן שבהמשך אפשר לדבר על החשיבות של היוזמה גם מצידו, עד כמה זה ישמח אותך, מה זה יתן לך להרגיש שהוא יזום וכן הלאה,

אבל זה בהמשך הדרך, בצעד או בצעדים הבאים, ולא הכל בבת אחת

אז עכשיו ממש תתפסו חזק את הצעד הנוכחי הזה - וצאו להליכה ותהנו!

מגיע לכם את זה כ"כ!

בהצלחה רבה

אם גם את באופי טיפוס פחות יוזם, והרצון שלך הוא באמת להצטרף, אפשר בהחלט לנסות לדבר על זה בצורה ישירה (כמובן לא בהאשמה אלא כשיתוף של הלב שלך) ולשתף אותו למשל שכאשר את צריכה כל פעם ליזום או להזכיר - משהו חסר לך בחוויה הרגשית של להרגיש נחשקת/מחוזרת/אהובה/חשובה וכו', או שפשוט גם לך קשה לזכור ואת צריכה אותו איתך כאן

ולכן היית שמחה אם היה זוכר מעצמו לפחות בחלק מהפעמים.

ועל גבי הרצון הכה חשוב, חשוב גם לנעוץ עוגנים במציאות שיעזרו לכם בתכל'ס. 

והצעד הראשון לשם כך הוא באמת יצירה וקביעה של מרחב זוגי.

קודם כל לפנות ביומן מקום למרחב של הביחד שלנו.

זה יכול להיות שעה בשבוע, זה יכול להיות חצי שעה בשבת, זה יכול להיות פעם בשבועיים, זה יכול להיות 10 דקות בסוף היום וכן הלאה.

אבל לקבוע.

לשריין.

להכניס זאת בצורה אקטיבית ויוזמה ללו"ז וליצור קודם כל את המרחב הזה.

ועל גבי המרחב - ניתן לראות מה הלאה לצעדים הבאים.

לראות מה הלאה עוד יכול לעזור לשנינו, בהינתן ששנינו באמת לא טיפוסים יוזמים כ"כ.

למשל:

אחרי שקבענו מרחב זוגי

* אפשר לקבוע את הסיבוב בחוץ ביום קבוע בשבוע בשעה קבועה - וכך זה גם בתוך היומן וגם מוריד כל שבוע מחדש מאיתנו את עניין ה"מי יזם ומי לא".

* אפשר גם לשים תזכורות לשניכם ביומן לכך.

* אפשר להמשיך בתוך המסגרת הקבועה של המרחב הזוגי שקבענו מראש ולהוסיף לתוכה עוד דברים שמעניינים אותנו, ממש אפילו לעשות רשימה של כל מה שעולה לכם לראש שיכול לעניין אתכם ואז לראות את הרשימות של כל אחד ומה יכול להתאים ולהסתדר לשניכם גם יחד.

כך יש לכם "סל" של אפשרויות מוכנות מראש וכל פעם תוכלו לבחור אחת מהן.

* אפשר ואף מומלץ להצמיד לכל זמן זוגי כזה חיזוק חיובי - ממש להצמיד לו משהו מפנק ומשמח שמיוחד לכך אם הצלחנו, זה עוזר לקבע הרגלים חדשים.

לדוג: אם את אוהבת אייס קפה ואת מפרדנת לך אחרי כל פעם שיצאתם אייס קפה זה חיזוק חיובי

וכל דבר דומה שאוהבים.

* להתחיל מדבר קטן וקל ולא לצפות ולחכות רק ל"מושלם" הזה, אלא פשוט עצם הזמן ביחד הוא חשוב ובונה. לכן לא לחכות לאיזו "מוזה" או להרגשה המושלמת כדי להתחיל, אלא עצם הקירבה נוצרת שמאפשרים פניות אחד לשניה ולא לפני.

אז רק להתחיל. רק משהו אחד. קטן.

* מתוך הסעיף הקודם חשוב גם לזכור שלפעמים מה שעוצר אותנו זה לא חוסר רצון אלא שזה פשוט מרגיש משימה גדולה מדי או כבדה מדי או מורכבת מדי עלינו עכשיו, ואז ככל שהצעד יותר קטן ופשוט כך הסיכוי שזה באמת יקרה עולה.

למשל אם נחליט ש"נצא לסיבוב סביב הבניין לאחר ארוחת הערב" - זה משהו מוגדר ונקודתי ויכול לקדם גם את המוטיבציה.

* אפשר להחליט שעושים תורנות וכל שבוע מישהו אחר אחראי להביא רעיון ויוזמה (ואז הוא שם לעצמו תזכורת או עזרים אחרים שיעזרו לו לזכור וגם את כמובן בתורך )

* אפשר להצמיד את המרחב הזוגי לפעולה קבועה שממילא עושים כדי שנזכור - למשל אם מחליטים שכל שלישי בערב עושים הליכה אחרי ארוחת הערב או ההשכבות - זה משהו צמוד שעוזר לזכור.

* אפשר גם להחליט מראש על סימן היכר חמוד שאיתו נזכיר אחד לשניה את הזמן שלנו: כמו לעשות פרצוף מצחיק / מילת קוד / סימן מוסכם / שאלה פשוטה וחביבה של "מתאפשר לך עכשיו את הזמן שלנו?"

* אפשר לשים פתקים שיזכירו במקומות חמודים, כמו הקומודה, המראה, המקרר, הכרית וכן הלאה.

חשוב גם לזכור שהמוח שלנו בנוי מתבניות תבניות, וכאשר באים לעשות שינוי ישר יש את הקושי המובנה שהתת מודע שלנו מזדעק ואומר: אל תזיזו לי את המוכר והידוע! לא אוהב שינויים! לא רוצה שינויים! ובהחלט יש את החשש והרתיעה ממשהו חדש, שונה.

לכן כדי לשנות דפוס, כדי ליצור הרגל חדש - אנו נדרשים גם לסבלנות, גם להתמדה וגם לאורך רוח. 

לוקחים בחשבון שיהיו גם טעויות או נפילות בדרך,

לוקחים בחשבון שזה תהליך וצריך זמן וסבלנות על לקביעת ההרגל החדש בתוכנו,

מעצימים את כל הפעמים שאנו כן מצליחים (גם בפני עצמנו וגם לשני/ה),

מזכירים בסימן היכר כאשר שכחנו,

מביאים איתנו הרבה חמלה ונשימה עמוקה

ומתחילים.

באמת צעד צעד.

ולאחר כמה וכמה פעמים וחזרות כאלה - זה יהיה יותר קל ב"ה וכבר יתקבע להרגל החדש והטוב שלנו.

אז בתוך כל העומס המטורף של החיים והשיגרה השוחקת - כאשר אנו מכניסים בצורה *אקטיבית* זמן יזום ויוצרים ומאפשרים מרחב זוגי, כך צעד אחר צעד אנחנו מתקדמים ומעמיקים.

לא מצפים ל"זבנג וגמרנו", אלא בהתמדה פעם אחר פעם ושלב אחר שלב, לאט לאט.

על הקורס של יוני אנטמן.

זה קורס שמיועד לצד הנשי (יוני היא אישה, למרות השם). הנחת העבודה היא שאת עושה את הצד שלך, והוא כבר יגיב לזה (לא מצופה ממנו להשתתף או לצפות בשום דבר).

הרעיון הוא קודם כל ללמוד להכיר את עצמנו, מה הרצונות שלנו, הרגשות העמוקים, הכאבים שחוזרים על עצמם.

היא נותנת גם כלים של איך לתת לעצמנו מקום לכאב וקודם כל להתמודד בעצמנו עם הכאב, ואחר כך גם איך לתקשר אותם בצורה מקרבת, בלי לגרום לגבר להרגיש אשמה.

בדיוק היא מתחילה מחזור חדש (מה שלא קרה כבר שנה וחצי...).

לי אישית זה היה משנה חיים, יותר מכמה וכמה טיפולים שהייתי בהם.

אם תרצי פרטי יצירת קשר וכו'- בפרטי.

קודם כל ב"ה הקמתם בית, משפחה, ביססתם את החיים שלכם וזו קרקע יציבה לזוגיות פורחת.

אז עכשיו, אתם נמצאים בתוך שגרה טובה ורק רוצים להוסיף לה זוגיות טובה.

בהתחשב במצב של שניכם את יכולה לקחת דבר שלישי קבוע ומתחדש שדרכו תוכלו לבנות מסלול זוגיות.

כלומר -

לקבוע עיתים לדבר מסויים ששיוביל להתפתחות בקשר.

לדוגמה:

-אם אתם אנשים עיוניים: לקנות ספר מעניין, משהו לא שגרתי, בנושא שמעניין אתכם ולקבוע עיתים לקרוא בו / לשוחח על סוגיה מיוחדת שבו.

(הספר "גברים ממאדים נשים מנוגה" הוא ספר מדהים שמדבר על ההבדלים והמכנה המשותף בין גברים לנשים).

- אם אתם אנשים של חוויות: לקבוע "דייט שבועי" יום / ערב מסויים בשבוע שאתם יוצאים למקום שבחרתם מראש.

(אפשר לחלק את התפקידים - תכנון מסלול / ציוד / אוכל / וכו'...)

- אם אין לכם יותר מדי זמן לחשוב: ללכת לשיעור קבוע בנושא זוגיות - אם יש בקהילה / באיזור שלכם. 

(עצם ההליכה של שניכם מכניסה למודעות את החשיבות שיש לשניכם בזוגיות אחד עם השני)

ואז ליצור מציאות קבועה ומתחדשת שמוקדשת רק לזוגיות שלכם.

ומשם לאט ובסבלנות, השגרה הכללית גם תהיה מושפעת.

אנשים כבדים זה לא כמו אנשים קטועי גפיים.
אני בטוחה שלכל אחד מכם יש  נושאים שהשיחה עליהם קלילה נעימה וזורמת.
אפילו אם זה משהו "טפשי" או ילדותי. ז"א שזה לא היכולת או הכישרון, אלא התפיסה של הנושא.
יכולה לומר לך על עצמי, במשך שנים נמנעתי ופחדתי לעשות צעדים ממחסומים פנימיים של פאדיחה ואיזה מביך ובושות.
מה אני אגיד שאני אוהבת x.y.z?
מה אני אשתף שבא לי כך וכך?
איך זה ייתפס, איך זה נראה מבחוץ?


את מתארת קושי, מתארת מציאות של נתונים טכניים- ששניכם כבדים ואולי קצת סגורים. יש לזה סיבה, בד"כ אנשים כבדים או סגורים לדבר או לעשות דברים מסויימים כי מפחדים מהשלכה. שווה לעצור ולשאול- מה ההשלכה שממנה מפחדים? האם יש מקום מהותי עצמוני לפחד או שזה רק פחד שמתפתח ומתעצם בראש אבל בפועל אין שם איזה משהו נורא?

למשל, ללכת שניכם לבאולינג.
אם אני מסתכלת מהצד על הסיטואציה שאת מתארת- הייתי חושבת שאת לא תרגישי בנוח והוא בכלל יבטל את הרעיון.
אבל אם תפרקי את זה לעצמך ולו-
יש בינכם בסיס טוב. הוא לא מבין מה צריך לשדרג בזוגיות- סבבה. את רוצה. הוא מוכן בלי להבין לעשות בשבילך כי אוהב אותך?
יופי.
אם כן בוא איתי לבאולינג.
יגיד לא? למה?
על כל סיבה שיביא אפשר לפרק אותה שכלית ולהבין שאין שם מהות, אלא איזה פחד כללי לא מוסבר, מחסום שהוא לא מחזיק בעצמו.
ולאט ככה לפתור את המחסום וללכת, ולהינות אחד מחברת השני.
שינוי אווירה וחוויות משותפות פותחות מרחב שאינו תלוי בילדים, כסף, בית, מחוייבות- ומזכיר לכם למה בחרתם אחד בשניה- כיף לכם יחד.
זה פותח את התיאבון להרחיב את התחושה הזו, לשדרג אותה ולעבוד עליה.
אחרי כמה חוויות חיוביות מקרבות כאלה הוא ירצה בעצמו.
ברגע שיש רצון הדדי ופתיחות מחשבתית אפשר לעבוד בצורה יותר אפקטיבית...
 

מבחינתו אני עדיין חושבת שהוא סוג של טיפוס כזה של שגרה שגרתית לחלוטין, וגם בתור ילד, מתבגר ואדם בוגר כמעט ולא הרגיש צורך במענה חברתי רגשי, לא מחפש חופשות או יציאה מהשגרה, ומבחינתו סוף היום לשבת ללמוד או להתעדכן קצת בחדשות מספק לו את האוורור שהוא צריך.

את צודקת שיכול להיות שזה נהיה הרגל ואפשר לנסות לשאול אם זה חייב להמשיך להיות ככה או אפשר לנסות דברים אחרים.  

זה שונה מהמחשבה שלי כרגע כי אני בעצמי מקובעת אבל נתת כיוון יפה 

זה קצת בידיים שלנו.

זו תורה שלמה, אבל על קצה המזלג

זו ה'נשמה' של הקשר.

הוא לא מבין למה צריך

אבל כשתעשו תהליך ותגיעו למקום מחבר, מקרב ומרגש בקשר, הוא יודה לך על זה בדיעבד, בטוח.

וכאן את נכנסת לתמונה. עצם ההבנה שחבר משהו והרצון לשנות, למרות שאת מתארת שגם את לא 100 אחוז שם, זה צעד ענק בדרך לשינוי חיובי.

את מתארת שהוא לא טיפוס כזה, אבל אולי זה משהו שגרם לו 'לא להיות כזה'? גם מילדות? פחד מכישלון, אכזבה, מבוכה וכו'? את לא צריכה להפוך להיות המטפלת שלו, למרות שממציאות החיים והנסיון בסביבתי הקרובה אני יכולה לומר לך שהרבה מאוד גברים עוברים שינוי נפשי חיובי ומעצים בעקבות הקשר הזוגי עם האשה שלהם.

אני מתכוונת, יש גברים יותר עמוקים, שיחות נפש, יש כאלה שאוהבים ריגוש, אקסטרים, יש מי שנהנה לטייל ולצאת ויש 'מקובעים'

גם אם הטבע שלו 'מקובע'- חוויות חיוביות מקשרות ומעצימות עם בן זוג אהוב, תמיד תהיינה משהו כיף.

הוא התרגל לשגרה, כי היא נוחה וצפויה מראש. פחות ציפיות פחות אכזבות.

אבל אילו חיים אלו?

אפשר לעורר אצלו את הנקודה הזו למחשבה וממש ללכת לכיוון- למה זה ככה, ממה אתה מפחד?

ואפשר להתחיל מצעדים, ואחרי המעשים נמשכים הלבבות.

וכמובן כמובן, תפילות אינסוף על זה, וזה ממש בר שינוי, וזה ממש בידיים שלנו ובסיעתא דשמיא, ואם מישהו יכול - זו את, האשה, הלב והרגש של הקשר🤍

בכלל אני חושב שעזרה במשפחה בסכומים מאוד מאוד גבוהים היא מתכון למרירות מניסיון.

אל תעשה משהו שיגרום לך להתבאס.

באופן כללי לדעתי - אם החלטת לתת את הכסף, אז תן אותו בלב שלם בלי לחפור. אולי רק בליווי תפילות שלא תהיה פה נפילה גדולה מדי...

כל עוד לא מדובר במשהו שהוא סכנת חיים או נפש - נראה לי שלא נכון "לחנך" את האחות...

הייתי מפרידה בין שני הדברים.

העצות שלך לגבי הנכס לא קשורות להלוואה, גם אם לא היית נותן חלק, בתור אח שמבין בזה אתה רשאי לייעץ, אולי כדאי לדבר על זה שוב דרך בעלה.

ואם אתה רוצה לעזור, תעזור.

בלי קשר למה יעשו עם הכסף כל עוד ההחזר שלך מובטח.

אל תחנך אותה בעזרת הכסף שלך.

בטח לא להחזיק אותה בתנאים.

(שוב כל עוד אין פגיעה בהחזר)

ממילא הבנק דורש להביא שמאי, אם באמת יש פער עצום בין המחיר המבוקש לבין שווי הנכס, אז הבעיה תהיה עצומה: הבנק יעמיד משכנתא בהתאם לשווי שקבע השמאי, ולא בהתאם למחיר בחוזה. 

ומה שיפגע ראשון זה ההון העצמי שהוא נתן לה

אני לא הייתי נותן במקרה כזה

אתה מקבל אישור עקרוני מהבנק

אין סיבה שלא יקבלו. כי זה לא קשור לנכס.

מוצא נכס

חותם עסקה ומשלם סכום התחלתי כלשהו

לאחר מכן מתחיל תהליך של הלוואת משכנתא. שחלק ממנה מגיע השמאי של הבנק

אם הדירה לא שווה את המחיר שחתמת עליו. השמאי יתמחר אותה לפי הערך האמיתי שלה ולפי הערך הזה הבנק יסכים לתת הלוואות משכנתא

ואז אין לך די כסף להשלים את העסקה ורוצים לבטל את החוזה. בדרך כלל זה יהיה כרוך בדמי פיצוי כלשהם למוכרים. הכסף הזה יצא מההון העצמי.

אפשרות נוספת.

לפנות לגופים חוץ בנקאיים כדי להשלים את היתרה.

הבעיות עם זה

1. אם הבנק ידע על כך. יכול להיות שהוא יצמצם עוד יותר את הסכום שהוא מוכן לתת.

2. הלוואה חוץ בנקאית בדרך כלל נתנת בריביות גבוהות יותר. כך שיכולות להכניס לסיבוך כלכלי

אתה לא מקבל בכלל אישור עקרוני.

ואתה לא חותם עיסקה.

ולא משלם כלום.

באמצע תהליך לקיחת הלוואות המשכנתא.

כי רוצים להביא דווקא שמאי שעובד ספציפית עם הבנק שהחלטת לקחת ממנו את המשכנתא

וכדי לקבל הצעה קונקרטית למשכנתא כדי להשוות בין בנקים. בדרך כלל הבנק ידרוש חוזה רכישה ונסח טאבו (ועוד כמה דברים)

ואין שום קשר לאישור עקוני.

אישור עקרוני לא קשור לנכס ספציפי

אלא בדיקה פרטנית של הזוג ולאיזה גודל הלוואה הם יכולים לקחת

יתרה מזו ידעתי בעת חתימת החוזה שזו טעות אבל בעל הדירה הלחיץ אותי שיש לו קונה אחר, אבל מכיוון שידעתי פלוס מינוס שאני בטווח המחירים באזור אז חתמנו.

ועדיין הלכו 20 אלף שקל, זו טעות וזו לא ההמלצה לעשות זאת, תלמדו ממני מה לא לעשות.

והמוכר מוכן לרדת עד 1.02 סופי סופי

לא היית מבצע את העסקה?

קשה לדבר על מה היה קורה אילו, בפועל אני ידעתי שאני לא אמור לחתום על חוזה לפני הערכת שמאי ובכל זאת עשיתי את הטעות הזאת במועד החתימה.

אני כאן כדי להתריע לאחרים לא לעשות זאת ובכלל זה את פותח השרשור.

לדוג' אצלי בבית. השמאי כתב מחיר עגול עגול. שהיה כ20+ אלף מתחת למחיר חוזה.

הלכתי אליו למשרד.

אמרתי לו שהוא מוזמן למצוא לי דירה דומה במחיר שהוא כתב.

ואם הוא מוצא דירה כזאת, אני נותן לו שכר כפול (בחצי בדיחה כן....)

אז הוא תיקן את המחיר שמאות למחיר שכתוב בחוזה

שהוא ממש ממש לא עגול ואין סיכוי שזה השמאות מדויקת. כי אם כן. אני יוכל למלא לוטו שהצלחתי לקנות במחיר המדויק של השמאות

לימים הכרתי שמאי אחר.

הוא סיפר לי שההנחיה של הבנקים היא לתת מחיר שמאות גג כמחיר החוזה, ואם אפשר. להוריד קצת

למרות שברור להם שזה לא המחיר הראלי של הדירה.

יש עדיין שמאים שכתובים מחיר מעל מחיר חוזה. אבל צריך להיות סיבה טובה למה הם כתבו את זה.

כך שזה שאתה נתת מחיר חוזה. יכול להיות שזאת התרנגולת שהטילה את הביצה של מחיר השמאות 

עצה שלי: אל תחתמו על חוזה לפני הערכת שמאי.

כלל לחיים.

כי היא (אחותו של פותח השרשור) כנראה לא תקח שמאות מוקדמת.

אבל מסכים איתך

אם אפשר. עדיף לקחת שמאות מוקדמת

ובגלל שהרוכשים שמים חלק מהכסף כבר במעמד החתימה, המוכרים יכולים פשוט לא להחזיר את הכסף הזה כדי לקבל את דמי הביטול שמגיעים להם בהתאם לחוזה.

אם הרוכש לא מצליח לקבל משכנתא, זה לא ''כוח עליון''. זאת בעיה שלו, והוא יצטרך כאמור לשלם הרבה כסף על הפרת החוזה

ופעמים שלא לעזור זו העזרה הכי גדולה שאתה יכול לעשות לבן אדם.

ועצה אישית-לטובת אחותך ולטובתך. במידה ואתה מלווה לה כעת או בעסקאות אחרות. תתנהל מבחיינה משפטית עיסקית כאילו היא אדם זר. הכול לכתוב,תנאים ברורים. זה ישמור עליכם בקשרים טובים

בסיכון גבוה שלא יוחזר

כי מי שיש לו להחזיר

אין לו בעיה להלוות מבנק

אני לא מלווה סכומים שאני לא יכולה לוותר עליהם

לא רק בגלל ההפסד הכספי

אלא גם בגלל הרס היחסים שיתלווה אליו

בכל מקרה, אני הייתי נותנת רק אם המחיר קרוב להערכת שמאי (עדיף לשלם מראש על שמאי מאשר להפסיד ככ הרבה אחרי)

תתן הגדרה מראש איזה פער הגיוני. ולפי השמאי.

זה נותן פחות משקל לכמה *אתה* מחבב את הדירה או לא, ולכן בעיניי מפחית את החיכוך הפוטנציאלי.

אם זו הלוואה זה משהו אחר, לא חושבת שהייתי מלווה אם אין באמת יכולת להחזיר. 

כי הלוואה מהמשפחה זה ללא ריבית.

וזה ממש משמעותי.

שאתה לוקח משכנתא, 60-70% מהחחזרים החודשיים בתחילת חיי המשכנתא זה ריבית.

בהלוואה מהמשפחה זה 100% החזר

כמובן שלא מלווים לכל אחד.

רק לאחד שאתה סומך שיוכל להחזיר

תודה לכל העונים

כמה הבהרות:

1. מבחינתי, מדובר במתנה, ואמרתי לה את זה גם שמבחינתי זו מתנה.

2. הערכת שמאי של משכנתא היא רק לוודא שגובה המשכנתא נמוך מערך הנכס וזה יהיה נכון בכל מקרה (מדובר על כ-65 אחוז מערך הנכס). העניין הוא שערך הנכס לא שווה את הסכום המבוקש לדעתי וגם לדעת שומה חיצונית (שאינה עבור משכנתא)

3. דברתי גם עם גיסי, והוא גם תומך (יחסית פסיבי) בעסקה

לעזור ככה לאחים.

חלום!

זה בנוסף לכל מה שכתבו לפניי.

זה השקעה שאתה מבצע מכספך,

זכותך להחליט הם לתת או לא.

וזכותך להחליט להשקיע בדברים אותם אתה רואה ויודע שהם השקעה טובה.

נניח שאת קונה לילד שלך מתנה ליומולדת- את תגידי לו - יש לך x כסף תבחר פה בחנות מה שאתה רוצה?

הגיוני שכן

אבל אם הוא יבחר משחק שבעינייך בעייתי חינוכית?

או אפילו- משחק שפה עולה 100 אבל בכל בזאר עולה 15 והוא רוצה לקנות דווקא פה?

קצת כמו שאפשר לעזור כלכלית ברמה החודשית למשפחה ולהגביל את הייעוד של הכסף- סופר כן, מסעדות לא.

במקרה הזה- נשמע שהוא עוזר לה כלכלית, אבל חלק גדול מהכסף סוג של הולך לפח, כי הנכס שווה פחות…

והוא רוצה לעזור לאחותו, לא לשרוף כסף…

קצת כמו להגיד - קחי 1000 שח לקניות לשבת. אבל תקני בסופר גדול, לא בסופר הפינתי שפתוח 24/7 ויקר בטירוף. 

את אחותך בסוף, או, שהיא קנתה במחיר יקר נכס שהיא אהבה.

דירה למגורים, בעיני, אם אוהבים, שווה פער.

אין מה לעשות. היא צריכה לגור שם.

אבל אם היא תיקח משכנתא ותתמוטט באמצע הדרך, לא הייתי נותנת לזה עזרה.

גם אם הדירה מוצאת חן בעיניה. כי היא לא תהיה שלה, בסוף, אז למה להטביע כסף?

אם זה ברור שהיא יכולה לעמוד בתשלומי המשכנתא, ואתה חושב שהיית משיג עסקה יותר מוצלחת, אז כאן הייתי אומרת שלא הכל רציונלי כשקונים דירה.

אני נגיד הייתי שמחה לגור בסגנון באו האוס וכמובן שזה מאד טעם אישי. אז אולי בשבילך לא שווה לשים חמישים אלף שקל יותר, ובשבילה כן.

אם זה פער של מאות אלפים, זה סיפור אחר. לא הייתי מסכימה.

יש עוד דירות בעולם, זה נשמע ממש ניצול שלה. ושמאי בעיני זאת לא הדרך היחידה,  מפני שיש גם טעם אישי

אם אתה נותן לה מאה אלף או כמה אלפים..

באמת חושבת שאם נותנים עשר אלף עדיף לא להתערב יותר מידי..

שנותנים עצה צריך לשזור את זה בעדינות ולא להתווכח.. בטח לא עם אישה .

תנסה להבין למה היא כל-כך מחובר לנכס כזה שלא מוליד רווח אבל בעדינות ..

קטע שכתבתי בעבר שמדבר בדיוק על המקום הזה, של כל הטוב שמגיע דווקא אחרי שדבקים, דווקא אחרי שעוברים אתגרים בחיים, אז רוצה לצרף גם אותו לכאן:

אשתי, תודה שחיכית.

היום חגגתי איתך ועם המשפחה המדהימה שבנינו יום הולדת 80.

זה משהו לחגוג יום הולדת 80.

לא בא ברגל...

וחשבתי קצת. או בעצם הרבה.

ומתוך כל המחשבות שלי על חיי, את יודעת איזו מחשבה קפצה כל הזמן בראש ועלתה על כולנה?

המחשבה עלייך.

המחשבה על כך שחיכית לי.

את חיכית.

חשבתי על כל אותם הצמתים בחיים שלנו, מגיל 20+ ועד היום.

וואו, 60 שנים, זה פשוט לא להאמין!

חשבתי על איך בכל צומת יכולת לבחור - להאמין בי, להאמין בנו

או לא להאמין.

לבחור

אם להישאר

או להיפרד

אם לקחת את עסקת החבילה, הלא פשוטה בכלל לפעמים, שקוראים לה "אני",

או פשוט לוותר על הכל, לקום וללכת.

ואת, אשתי היקרה, תמיד בחרת, וחזרת ובחרת בי.

את בחרת בנו.

כל פעם מחדש.

את בחרת לחכות.

את ידעת והיית כל כך חכמה כבר אז,

את ידעת מבפנים, שזה יגיע,

שאנחנו נעבור את זה.

וגם את זה, וגם את המכשול ההוא שחשבנו שזהו הגענו לסוף ולעולם לא נצליח להתגבר? גם אז היה בתוכך את הקול הפנימי שאמר לך לא לוותר,

שאמר לך להילחם

שאמר לך לחכות.

זמן.

כמה כמה שהוא משאב חשוב.

ומי כמוני בגיל 80 יודע זאת

כמה הזמן הוא המרפא הכי גדול

כמה הזמן הוא הקוסם הכי גדול 

כמה הזמן הוא המאפשר הכי גדול

כמובן שהקב"ה! אבל בורא העולם שברא את הזמן וגילם בתוכו כ"כ הרבה אוצרות,

שמי היה חולם לאן הם יובילו אותי, אותנו?

ומה היה קורה אם לא היית מחכה לי?

ומה היה קורה אם לא היית, היינו, נותנים לזמן לעזור לנו ולרפא בנו דברים?

ומה היה קורה אם לא היינו בוחרים לעבוד?

ומה היה קורה אם היינו נפרדים?

בצומת ההיא? וההיא? ובמשבר הגדול ההוא?

אני אפילו לא רוצה לחשוב על זה.

על מה הייתי יכול לפספס

על חיים שלמים ומתוקים וטובים איתך יקרה שלי

על המשפחה המדהימה שבנינו

על כל האוצרות הללו שעכשיו מביטים בנו בעיניים נוצצות

ושרים לנו שירים

ומחברים לנו ברכות

וכולם חוזרים על דבר אחד - אתם הדוגמא שלנו לזוגיות טובה סבא וסבתא!

אתם!

אנחנו יקרה שלי! אנחנו! שמעת?

אנחנו, הזוג שעבר והתמודד ונילחם וקם ונפל

ושוב נפל

ושוב קם

ושוב 

ושוב

אנחנו מודל להערצה!

ממנו שואבים!

והאמת? אני מבין אותם.

תראי יקרה שלי מה יצא מאיתנו!

תראי כמה אהבה יש בינינו

כמה עוצמות

כמה חוויות

כמה טוב. טוב צרוף. טוב שלם. חיים שלמים.

כמה נהיינו אחד, במלוא מובן המילה.

ואיזה מזל שחיכית לי

ואיזה מזל שהאמנת בי

ואיזה מזל שלא וויתרת

ואיזה מזל שגרמת גם לי לא לוותר

ואיזה מזל שלקחת את כל הפניות הנכונות בדרך

ואיזה מזל שהשכלת להבין שזו *דרך*,

ושגם כשאנחנו למטה, הכי הכי למטה -

אנחנו עדיין בדרך!

וכמה בהמשכה השמים צלולים

והשמש מאירה

והחיים מחייכים

וכמה טוב ואור ושפע וברכה יש מעבר לפינה, 

במורד הגבעה,

בהמשך הדרך הזו.

ואת, שחיכית,

וידעת

והאמנת

ובחרת

ואהבת

ללא תנאים 

לך אני עומד היום ומוקיר תודה ונושק לראשך על שהבאת לי את החיים המתוקים והנפלאים הללו לצידך ויחד איתך.

תודה.

את לא יודעת עד כמה תודה.

תודה שחיכית.

בעקבות בלת"ם שמיד צץ,

אז חוזרת עכשיו רק לציין הבהרה:

@oo היקרה רק למען הסר ספק היה חשוב לי לכתוב שאת הקטע הנ"ל רציתי לכתוב כבר מחג השבועות שאז חשבתי על הדברים ופשוט חיכיתי לזמן פנוי לנסח ולכתוב אותו.

וכמובן שאין באמור שום התייחסות ספציפית למקרה ספציפי כזה או אחר או שום ביטול חלילה לדברים שנאמרו בשרשור אחר.

אלא רק התבוננות אישית שעלתה לי מקריאה במגילה וכל מה שפירטתי כאן. 

ואם יש מקרים שיתחברו וזה יהיה מתאים להם - מצוין, ואם יש מקרים אחרים שלא יתחברו או שלא יהיה שייך אליהם - זה גם כמובן בסדר גמור ואין הדברים מתיימרים להתאים לכל המצבים ולכל האנשים ולכל המקרים באשר הם כמובן, אלא רק לאלה שכן ).

ובכלל רוצה להודות לך גם כאן על הדיון המכבד, המפרה, המדייק והמחכים שם 🙏❤

כבר זמן רב כאן בפורומים אפשר ללמוד ממך המון מתוך המודעות הגדולה שלך, העבודה העצמית מעוררת ההערכה שלך, הגמישות המחשבתית שלך, החתירה למען מיקסום האושר בכל התחומים בחיים ועוד

מתכון לכריך אחיות:

מצרכים:

שתי פרוסות לחם גדולות

2 כפות ממרח תמרים

אחות חסרת טאקט

6 דמעות של אבא מתוסכל להמלחה

הכנה:

לוקחים אחות חסרת טאקט

ממלאים את נחיריה בשתי כפות ממרח תמרים

מטפטפים דמעות לתוך עיניה

עוטפים בלחם

לוחצים חזק חזק עד שהטאקט יישפך מכל הצדדים

עוטפים בניילון נצמד כדי שלא תוציא עוד מילים מיותרות 

חזק ביותר!

אז מבינים שזה מביא אותו לסף תסכול גדול.

אבל מי שלא מכיר (וכנראה שאותה אחות לא מכירה) לא יבין ששאלה כל כך תמימה תביא אותו לכזאת התפרצות.

מניח שיש עוד דברים דומים שמביאים אותו להתפרצות כזאת. אבל לא הייתי שופט לחומרה את האחות, השאלה הזאת בסך הכל לגטימית ל99% מהמקרים.

זה לא מוריד לרגע מהתסכול שלך על שאלה חסרת טאקט לגמרי מול הבן שלך.

ואני לא בטוח שהוא ישמח לאכול כריך אחיות

ואני לא בטוח שכדאי לשאול אותו אם הוא רוצה לאכול כריך כזה 🫣

מדובר על ילד בן 3, שלפני 10 דקות התעורר מהרדמה.

גם ילד במצב רגיל בגיל 3, לא תמיד יגיב באדיבות כשישאלו אותו למה הוא אוכל תמרים ולא שוקולד.

קל וחומר אחרי התעוררות מהרדמה, כשהוא עדיין לגמרי לגמרי מעוך.

חוץ מזה, שאחות לא צריכה להתערב בבחירות התזונתיות שלי, בטח כאשר ההצעה שלה עוד פחות טובה ופחות בריאה ממה שאני הבאתי.

וגם אם כן, אז לא מול הילד עצמו, כשהוא בן 3 ואחרי הרדמה 👿👿👿

זה כל-כך בסיסי, באמת. אתה תבוא לילד שמשחק בטרקטור קטן בזמן שהוא נהנה לשחק בו, ותשאל אותו ''למה ההורים לא קנו לך טרקטור גדול יותר''?

זה כל-כך חריג, עד שאני בכלל לא בטוח אם היא לא ניסתה בכוונה לעורר מהומה.

אני לא מבין איך לדעתך זאת שאלה לגיטמית ב99% מהמקרים... 

זאת לא השאלה עם טקאט

אבל זה לא היה מביא את הילד לסף תסכול כמו הילד שלך.

ממה שאני מכיר. מקסימום זה היה גורם לילד לא להסכים לאכול את התמרים.

לילד בן 3 ממוצע זה היה "עובר" אחרי 5 דקות

אז נכון.

זאת לא שאלה עם טאקט

מצד שני. זאת לא שאלה של סוף העולם

לגיטימית הכוונה שאלה רגילה עם קצת חוסר טאקט.

אם אותה אחות היתה אומרת לו איזה פיג'מה יפה יש לך. לבן שלי יש משהו דומה עם סטיץ'

זאת שאלה לגטימית?

הוא יהיה מבולבל לחלוטין, לא יבין איפה הוא נמצא, הרבה פעמים יהיו לו סחרחורות ובחילות ועייפות קיצונית. אם זה יהיה אחרי ניתוח, אז השפעת ההרדמה על העצבים תתחיל לפוג והוא יתחיל לחוש כאב. 
 

אז קח את כל זה, ותשים על ילד בן 3.

וכן, הרבה ילדים יבכו אם ישאלו אותם ''למה אבא לא הביא לך שוקולד'', גם בלי כל ההשפעות של הרדמה. אז קל וחומר.

לא חוויתי ב"ה התעוררות מהרדמה לילדות שלי.

אבל אף פעם לא היה מקרה כזה, גם בתסכול הכי גדול.

זה אכן חסר טאקט..

אבל לא בעוצמות שאתה מתאר

אולי אחרי הרדמה זה אחרת

את התמרים,

זה לא להבין בכלל את הסיטואציה ושזו בדיוק המטרה עכשיו, שהוא יאכל.

וגם אם זו לא המטרה, הילד לגמרי לא במרחב הבטוח והמוכר שלו, לא בגיל שדיבורים בהיגיון בהכרח משכנעים, פלוס קם הרגע מטושטש מהרדמה. כל סעיף כאן הוא סיבה ממש מעולה לאחות לנצור את לשונה מההערה המיותרת שבהחלט יכולה לגרום לילד רגוע תיסכול שיהיה קשה להתגבר עליו עכשיו דקות ארוכות,  ומטופשת ברמות אחרות היתה ההתערבות הזו.

רפואה שלמה והתאוששות קלה ומהירה!

בין לא יאכל

לבין לא יאכל. ימרר בבכי. יצעק. ישכב על הרצפה וירביץ לקיר.

שבכל המקרים זו הערה מיותרת

וברובם היא תגרור את ההתנהגות המוגזמת.

חד משמעית הערה מיותרת

אבל לא יוצאת מגדר הרגיל.

לצענו נפוץ מאוד חוסר הטאקט אצל אחיות ועוד יותר אצל רופאים

זה כמו שתשאל ילד בן 3

למה תפוח ולא סוכריה?

בטח שזה יגרור התקף במיוחד בבית חולים ילד מותש

על אותו ילד או אותו סיפור כולל עליו אתה מדבר (התכוונת לסיפור הכולל שבעבר @פשוט אני.. שיתף כאן על אחד מילדיו?)

וגם אם אכן מדובר באותו ילד - עדיין האמירה של האחות חסרת טאקט ומזמנת תסכול באמת לכל ילד, בטח במצב כה רגיש לאחר הרדמה.

שרק יהיו לנו בריאים כולם 🙏

למה היא מתערבת?
האבא הביא כריך שהילד שלו אוהב מה אכפת לה מה יש שם?

זה היה לפני שקרה את התגובות האחרות,

וזה אחרי

חצי+ מהאחיות והרופאים שפגשתי היו חסרי טקאט

ושאני מקבל הערה חסרת טקאט מצוות רפואי זה לא מזעזע אותי כמו שזה זעזע את פותח השרשור

אפשר לעשות שרשור אמירות חסרות טאקט של צוותים רפואיים. אבל זה יהיה שרשורפלצת

האם היא צריכה להאמר? לא

האם נפלתי בגללה מהכסא? גם לא

לא משנה מה הרקע.

ובטח בתור אחות שקצת בעינייני הבריאות אמורה להבין שאם הילד אוכל את זה בכיף אין צורך להתערב.

אלא רק לחייך ולקוות שגם הילדים שלה יעדיפו ככה תמרים ולא שוקולד.

אבל אין שמץ של ספק שמדובר פה בשיח לגיטימי ובשאלה תמימה לחלוטין. לא חוסר טאקט ולא דומה לזה. אני מניח שהיא ראתה יותר ילדים שמתעוררים מהרדמה מאשר אתה רואה, ולכן אני מניח שהיא בהחלט סברה שזה דווקא נחמד לילד שמפתחים איתו שיחה ומתייחסים אליו...
 

זה אמנם התפוצץ לא כמו לפי התיכנון, אבל עדיין לא הייתי שם אותה בתוך הכריך. הילד כנראה היה אוהב סנדוויץ' כזה עוד פחות.. איך אוכלים את כל הבשר הזה..

למה הוא אוכל x ולא y,

כאשר ברור ש-y טעים יותר אבל הרבה פחות בריא,

זה לא לגיטימי בשום צורה ובאף סיטואציה.

כאמור, ההרדמה והסיטואציה רק מוסיפים למורכבות. 

ואני חש התנשאות לא נעימה... 

בכל מקרה כתבתי פוסט הומוריסטי על סיטואציה הזויה, לא חשבתי שזה יהפוך להיות ויכוח יסודי בהלכות התנהגות לפעוטות ..

כאילו לא עשתה מספיק נזק

שאלה מטופשת גם לשאול את הילד האישי שלך

ב"ה שתהיה רפואה שלמה במהרה ורק בשורות טובות 🙏