וראה זה פלא, שתיקה תקשורתית מוחלטת.

היה וגם ספד לה

בטוח הם שמעו שמועות, אבל הכתיבה שלה היא מסוג הדברים שלא מגיעים לציבור החרדי

ולמה שהגרוש שלה יגיע? אם הם התגרשו אני לא רואה שום סיבה שהוא יגיע ללוות אותה..

ממה שפורסם היו לה חיים משותפים עם בן זוג ללא חופה וקידושין. לא ידוע כמה זמן נמשך הקשר ביניהם, אבל מעצם העובדה שלא נכח בהלוויה, ולא התראיין בכלי התקשורת, נלמד שככל הנראה הקשר הזה הסתיים בנסיבות שסביבתה החדשה לא רוצה לדבר עליה.

התאבדויות על רקע אהבה נכזבת אינה דבר חדש.

התקשורת הלא דתית ניפחה את הצד הלא דתי שלה ושיקרה לגבי כו"כ דברים והוציאה את זה מפופרוציות.

בשורה התחתונה משפחתה וחברותיה הגיעו להלוויה  - על עיכוב וצורת ההלויה הם לא פנו לבית המשפט בשום שלב..

ה"ספר" מתאר בתחילתו את חייה

וממשיך לתיאורים פורנוגרפיים ולשון הרע ברמות בלתי נסבלות.

גועל נפש מרוכז.

באמת!

ולא קראי הכל.

ריפרפתי וזה הספיק לי.

אז מי שמצליח להתגבר על יצר המציצנות ולא רוצה להיחשף לרוע ולסטיות שמתוארות שם- אשריו!

וחבל לי מאוד שאף אחד לא הזהיר אותי לפני כן...

לאנשים בעלי נפש נקייה!!!

הערה נוספת,

ואם הדברים נכונים, אז לא קשה למצוא את הגורם המרכזי למקרה זה...

ובאמת מוזר שה"הוא " נעלם  ולא מוציא הסבר למה שקרה שם

במידה וזה נכון, כמובן

ויש עורך דין שיצג אותה שיש לו עדויות מאוד קשות על מה שהיא עברה (הוא עורך דין אמין, מקובל על כל החוגים)

הוא דיבר על זה בתחקיר שהוצג בערוץ 10

בנוסף, בית דין ובית משפט לאחר שראו את כל ההוכחות שהיא הציגה (כולל אלבומי תמונות) פסקו לה דמי שתיקה של 1300000 ש"ח!!!

אז יכול להיות שהיא גרמה לפתיחות מסוימת בחייה ולא חייה בדיוק לפי התקנות , אבל מי פה ועד להגיע להתעללות... ולרמות קשה של סטייה הדרך ארוכה מאוד!

היא כן עברה התעללות , בעלה כן סחב אותה למקומות, כן ביקש ממנה לעשות מעשים אסורים שהיא לא חשבה לעשות וכפה עליה את עצמו

אם בית הדין ובית משפט היו חושבים שהיא אשמה הם לא היו פוסקים את מה שפסקו

בנוסף, העו"ד דיבר על עדויות שהיו על זמן הנישואין שלהם ולא על הזמן שהיא ברחה לת"א

בס"ד

היא הלכה למקומות האלה מרצונה החופשי, היא אפילו חיכתה לזה ובספר היא מספרת איך היא התכוננה לקראת ההגעה לשם, וכן, גם למפגש האחרון. כמו כן היא מתארת היטב עד כמה שהיא רוצה שאותו המטפל יגע בה, ואפילו יותר מזה. היא לא חוסכת מתיאורים בספר הזה (ואם לא הייתי מוחק את גועל הנפש הזה מהמחשב שלי ואם לא הייתי חושש שצעירים יחשפו לתוכן הזה הייתי מצטט אותה בעצמה).

עד הרגע אחד לפני אחרון הכל נעשה מרצונה ולהנהתה הגמורה, ואז לא רק שהיא לא התלוננה, אלא היא חיכתה לפעם הבאה. ואז בעלה הלך צעד אחד קדימה ומבחינתה חצה את הגבול, אבל מבחינת שכל אנושי שניהם עברו את הגבול כבר הרבה הרבה לפני כן.

לא יודעת למה החלטתם שבן זוגה החילוני לא נכח בהלוויה.

קוראים לו הראל והוא היה והספיד

רואים אותו בהסרטות

והוא התראיין וכו'

בן זוג הנוכחי היה בהלוויה. 

כפי שראיתי מכמה אנשים שהתקף של מצב נפשי קשה הרבה פעמים בא עם דמיונות בסגנון שהיא כתבה בספר.

היא גם דיברה פה ושם אבל בת שלה חשבה שזה לא רציני. אולי היא בעצם רצתה שימצאו אותה לפני שהיא תמות ויצילו. נראה שזה מה שבנות חרדיות שלה חשבו. מן סחטנות כזאת - " או שאתן אתי בקשר או שאני מתאבדת. לא מאמינות לי? תראו! " . 

היא מהספר שלה נשמעת אישה לא נעימה שזוכרת כל דבר קטן שאחות שלה עשתה לה בגיל שמונה ומפונקת ברמות מפחידות. אנשים מפונקים מסיימים רע בדרך כלל. בכל מגזר.

חוץ מזה אצל חרדים לשעבר מתאבדים די הרבה

בס"ד

אלא שאז הצליחו להציל.

היא גם הייתה מאושפזת בבית חולים פסיכיאטרי.

בקיצור ה' ירחם על נשמתה, ועל -יבדלו לחיים ארוכים- ילדיה.

החברים שלה, היוצאים בשאלה, ניסו לסגור חשבון ישן על גופתה (של אסתי), ולעשות קופה באמצעות מאבק משפטי. 

בצעד חכם במיוחד לא התייצבה בבית המשפט המשפחה החרדית שלה, ולא נפלה במלכודת שטמנו לה. סופו של יום שהקמפיין התייתר, והיוצאים בשאלה מצאו עצמם נלחמים נגד הרוח.

הפרחים שהובאו להלוויה כבר התייבשו מזמן, ובעוד יומיים היא תצטרף לרשימת המתאבדים שאף אחד לא זוכר אותם. 

יש כאן מכבש חברתי חזק מאד שדוחף אנשים למקומות אובדניים, לפעמים עד מוות. זה דפוס מוכר שחוזר על עצמו אחת לכמה זמן. 

היה לי שכן בילדות בן של רב חרדי חשוב בשכונה, שיצא בשאלה בתור בוגר והפך לפעיל בארגון "הלל". הוא נהג לומר שאין יוצא בשאלה חרדי שלא חושב על התאבדות באיזה שלב. הסיבה העיקרית לזה היא די ברורה: תחושה של סוף העולם. החיים החילוניים לא תמיד קורצים ומפתים. הבחירה בהם נעשית מתוך התלבטויות קשות מאד ועם ידיעה ברורה שברגע שמחליטים לעשות צעד בכיוון זה בבחינת "כל באיה לא ישובון". זה בלתי אפשרי שלא לשרוף גשרים מאחור. גם אם במקרה של תשובה, המשפחה מוכנה לקבל חזרה בזרועות פתוחות, זה לא כל "עולם הנעורים" שיש בו חברים, משפחה מורחבת, ישיבה, סמינר, כולל, קהילה, עבודה. ככל שזה נעשה בגיל מבוגר יותר, כך ה'עויילם' לא יקבל ברצינות חזרה בתשובה בדיעבד. כשיש תחושה של חרם ונידוי מצד הילדים, זה הכי נורא שיכול להיות. 

המקרה של אסתי ויינשטיין ז"ל הוא מקרה חברתי, כי אין ספק שהמיצר הנפשי שהיא הייתה נתונה בו נוצר ע"י הקהילה שלה. זאת קהילה שהייתה מעורבת בחיים שלה לפרטי פרטים וגם הפעילה עליה לחץ בהליך הגירושין שאילץ אותה לבחור בחירות קיצוניות. המצער הוא שזה לא מקרה יוצא מן הכלל. לא מעט מאבקי גירושין הפכו בקלות למאבקים של "ערקתא דמאסנא" על צדקת הדרך והבן או הבת הסוררים סומנו כמי שאין להם חלק בעולם הבא. 

ובחזרה לאותו מכר מהילדות. הוא וחבריו למדו והפנימו בדרך הקשה את מה שאסתי ויינשטיין לא הפנימה - שבמצבים כאלה החיים חשובים ויקרים פי כמה. דווקא כשיש אנשים שסבורים שאיבדת את העולם הבא שלך, חשוב מאד שתחייה עד 120 בשמחה ובאושר. אם בחרת בדרך אחרת, אל תתן להם את התענוג לומר אחריך "ברוך שפטרנו". 

ברור שהמתאבדים בכלל הם אנשים מעורערים בנפשם וכל מקרה הוא ייחודי, אבל במקרה של חרדים לשעבר זאת תופעה שחוזרת על עצמה. אין בעיה עם אלה ששמחים ומאושרים. הבעיה היא עם אלה שרוצים להיות שמחים ומאושרים באופן שונה, אבל מקשים עליהם. 

אפשר להמשיל את זה לבניין גבוה עם מעלית לכיוון אחד בלבד. מי שרוצה לרדת, צריך לקפוץ מהחלון או המרפסת על אחריותו האישית. לא לחינם הרבה חרדים לשעבר פעילים בארגונים שכל המטרה שלהם היא לפרוש רשת הצלה לקופצים. 

בציבור החרדי וגם הדתי יש אווירה של התבצרות ומלחמת שמד רוחנית. מי שיורד מקו הביצורים צריך להיות מוכן ליחס של עריק ובוגד. הרבה חרדים לשעבר שמעו מהמשפחות והרבנים שלהם איומים והפחדות שנועדו לזרוע בהם ייאוש ומורך לב מפני מה שמחכה להם בחוץ ובעולם הבא.

בחור כזה סיפר לי שבגיל 14 (!) ראש הישיבה שלו הושיב אותו במשרד מולו עם עוד שני משגיחים ושלושתם סיפרו לו סיפורי אימים על מה שצפוי לו בחיים אם לא יקשיב להם. הם לא חסכו מימנו  איומים על העונש שצפוי לו בעולם הבא. כל זה רק כי הוא רצה לעבור לישיבה תיכונית דוסית!

רב המוצרים באזורים חרדיים יותר זולים וגם כל מיני שירותים ואם עדיין לא מסתדרים אז יש גמ''חים לכל דבר.

וקהילה שדואגת ומשפחה גדולה. הורים מחתנים ומשלמים בשנים ראשונות על דירה. אם חרדי רוצה לרכוש מקצוע אז הרבה פעמים זה יותר זול ובהתחשבות למצבו האישי.

ובעולם חילוני בכללי אין מעטפת ואין לו גם מכרים ומשפחה והרבה פעמים אין מקצוע ולא עשה צבא. אז מה שנשאר זאת עבודה שחורה במשכורת מינימום כשכל המוצרים במחיר מלא. וחוץ מזה יש להם איזה ציפייה לחופש. אז נכון בעולם חילוני יש יותר חופש אבל עדיין יש נורמות ויש גבולות. ואחרי כמה שנים חופשיים אחרי צבא נגמר החופש ומתחיל עבודה, ילדים, משכנתא... 

אז לא פלא שהם מגיעים למצב נפשי קשה כי מה שהיה להם איבדו ומה שציפו לקבל לא קיים במציאות

אין להם מקצוע, אין להם בגרות, אין להם כלום. יכולים לעבוד בסופר עד צאת הנשמה...

אבל אט אט התברר לה ש... זה לא זה.

היא נקלעה לדילמה, לחזור אחורה היא לא רצתה מסיבות מובנות, ומצד שני, בחברה החילונית היא נתפסה יום יותר ויותר כנטע זר. נותר לה לצעוד עוד צעד אחד קדימה אל הגהינום.

וזה מה שעשתה.

אם אתה חי מספיק שנים בארץ, יהודי דובר עברית שמזדהה עם רוב העקרונות של המיינסטריים ולא שומר מצוות, אתה לא תהיה נטע זר בחברה החילונית. 

מה גם שהיא ממש לא הייתה בתחתית החבית מבחינה חומרית ולא מבחינות אחרות. מה שהפריע לה זה הנידוי כלפיה מצד הבנות שלה, בזמן שהן המשיכו לשמור על קשר עם האבא. 

אין שום סיבה שלא לספר לבנות הנשואות וגם להן לא סיפרה. ובכלל היא העבירה הרצאות שבהם הסבירה שאורך חיים של חסידות גור שזה בעצם חיים של ההבנות שלה וגם זוגיות שלהן זה טראומה וסיוט מתמשך. אז זה מאוד מעליב ומאוד לא נעים. 

אסור לשפוט הורים אבל גם בספר שלה היא חיה את החיים שלה איך שבא לה ורק כשהתגרשה פתאום נזכרה שהיא אימא והיא רוצה להיות בקשר אתן. היא כאילו כל כך אהבה אותן עד שמרב אהבה התאבדה והאשימה בהתאבדות שלה וגם ביקשה לפרסם ספר מביש על עצמה ועל בעלה לכל המדינה . כנראה שבנות שלה יתביישו גם מאבא וגם מאימא וכולם ידברו עליהן. ממש אימא אוהבת ודואגת. 

יכול להיות שמצוות כיבוד הורים כן כוללת קשר עם אימא כזאת אבל לא נראה לי שזה תענוג גדול. 

אתה כמו "עולה חדש" בחברה החילונית. זה בדוק.

לגבי הנידוי היא הרויחה את זה ביושר. איש או אישה שעושים מעשה פלילי מבחינה דתית, מצווה להתרחק מהם, ואין רלוונטיות לקשר הדם. 

לסיום התגובה, אני אומר שהגעגועים כביכול לבנות שלה היו סיפור כיסוי למשהו עמוק ומשמעותי שהיא לקחה איתה לקבר. 

ובפרפרזה על אמירתו של סטלין, אחד שמתאבד זו טרגדיה. מאות שמתאבדים מידי שנה זו סטטיסטיקה.

אבל אולי אני טועה.

מצד שני טוענים שבעלה שילם לה סכום מכובד "דמי שתיקה" בהסכם הגרושין, אז אולי הכסף נגמר...

עכשיו "מרכז צדק לנשים" מציג בפייסבוק את הבאה בתור:

"רחל נישאה לפני כ-30 שנה ליצחק, שניהם חסידי גור. זמן קצר לאחר החתונה הבינה רחל שחיי הנישואין עם יצחק קשים ובלתי נסבלים והיא שיתפה במצבה גורמים מטעם החסידות. מאותו רגע הופנתה רחל על ידי רבנים בקהילה לעשרות (!) מטפלים, פסיכולוגים ופסיכיאטרים שונים. חלקם ניסו להביא את בני הזוג ל"שלום בית", וחלקם התבקשו לבחון האם רחל לוקה במחלות נפש שונות, רק משום שהיא ביקשה להתגרש.

זו הייתה הרוטינה במשך מעל לשני עשורים, עד שרחל אזרה אומץ והגישה תביעת גירושין בבית הדין הרבני לפני מספר שנים, דבר שככל הנראה לא ייעשה לטעמם של העומדים בראש החסידות. בשלב זה, "הטיפול" ברחל העלה הילוך. אנשים בכירים בחסידות (וככל הנראה גם העומד בראשה) הביאו לכך שכל הסובבים את רחל ינתקו את הקשר עמה, כולל ילדיה הבוגרים, אחיה וקרובים אחרים. רחל נשארה מבודדת. היא המשיכה לגור בבית אחד עם ילדיה ועם יצחק, כאשר הם מתעלמים מנוכחותה. רחל אכלה לבד ארוחות שבת כאשר בחדר השני יצחק סועד עם הילדים, וגם אחיה סירבו לארח אותה כתוצאה מההוראה מגבוה. לא הייתה לרחל יכולת כלכלית לעזוב את הבית, ולכן נשארה להתגורר במקום שאותו הגדירה כגיהנום. וצריך לזכור - כל עוונה הסתכם בכך שביקשה לעזוב את בעלה, שכן על אורח החיים החרדי היא המשיכה להקפיד.

במקביל, הופעלו עליה לחצים שונים ליטול כדורים פסיכיאטריים. וכדי להגביר את הלחץ המשפחתי עליה - אחד מקרובי משפחתה אוים על ידי גורמים בחסידות שיפוטר מעבודתו באחד ממוסדות גור בגלל אחותו הסוררת.

בינתיים, בבית הדין הרבני יצחק סירב לתת לרחל גט. בני הזוג לא חיו חיי אישות כבר מספר שנים ולא הייתה ביניהם תקשורת כבר כשנה וחצי. רחל הודיעה בפני כל יושבי בית הדין: "אני לא רוצה לחיות איתו. זה עינוי ושואה בשבילי. תרחמו עליי. הוא לא אוהב אותי. הוא שונא אותי" (ציטוט מהפרוטוקול). ועדיין הגט עוכב במשך כמה שנים. רק בחודשים האחרונים הצליחה רחל (שיוצגה על ידי עורכות הדין של מרכז צדק לנשים) לקבל את הגט, אחרי ששילמה עבורו ליצחק מאות אלפי שקלים.

וכיצד דייני בית הדין הגיבו לנוכח העדויות על הסבל של רחל, הריחוק הכפוי מבני משפחתה שהנהיגה החסידות, העדויות על הכדורים הפסיכיאטריים?

דייני בית הדין נתנו - וממשיכים לתת - רוח גבית להתנהלות החסידות. בתחילה לחצו על האישה לחזור בה מהתביעה רק משום שבני הזוג משתייכים לחסידות גור, או כפי שמצוין במפורש בפרוטוקול: "בית הדין מסביר את החומרה אם הזוג יתגרש במיוחד בחוג החרדי של חסידות גור". הדיינים שמעו את עדותו של נציג החסידות מטעם הבעל שטען שעל בני הזוג להגיע לשלום בית. למרות שהדיינים ראו במו עיניהם את הסבל שספגה רחל במהלך כמעט 30 שנות נישואין, הם לחצו על רחל להסכים ל"שלום בית", כמצוות החסידות. ואולם כאשר הבינו שההצעה לשלום בית היא לא ריאלית, הדיינים בחרו בטקטיקה שונה – הם לחצו על האישה להסכים להסדר שלפיו היא "תמשוך" את הנישואין הגרועים עד השידוך של אחרון הילדים. וכך מופיע בפרוטוקול דברי בית הדין: "תסיימו את השידוך של הילד ותבואו לכאן ונעשה לכם גט". הדיינים גם קיבלו "מסמכים" חסויים שונים מגורמים מטעם החסידות. שימו לב! בניגוד לדין ולכללים, המסמכים לא צורפו לתיק ולא נחשפו לאישה. רק הדיינים צפו בהם. כיצד יכולה רחל להגיב ולהתמודד עם מסמכים שלא גלויים לה?! סיפור קפקאי.

שיתוף הפעולה בין בית הדין לחסידות גור לא הסתיים לאחר הגט. כעת עומדת בפני בית הדין תביעת משמורת ומזונות. לאחר שהחסידות הצליחה לנתק את רחל מילדיה באופן מנטלי ולהביא את ילדיה הבוגרים שלא ליצור קשר עם אמם, כעת מבקש הבעל לקבל משמורת על הילדים הקטינים. גם כאן מקבל בית הדין מסמכים שונים מטעם גורמי החסידות. אחד המסמכים כולל חוות דעת מטעם גור שלפיה האם אינה כשירה לגדל את הילדים שכן האב נוהג כחסיד גור יותר מהאם.

כעת האם עומדת בפני מאבק חדש - אחד מילדיה עומד להינשא בקרוב. האם הקשורה אל בנה בכל נימי נפשה – לא הוזמנה לחתונה. האב הודיע במסגרת הדיון בבית הדין כי רבני גור הם שעומדים מאחורי ההחלטה שלא להזמין את האם. לדברי רחל היא עדיין מקווה שבנה יתעשת ויזמין אותה לחתונה. אלא שבינתיים, ככל הנראה גם בנה נתון ללחצים מטעם החסידות. אבל מה אפשר לומר כשבית הדין בכבודו ובעצמו הופך למריונטה של עסקני החסידות והאינטרסים שלהם?"

ולגבי אי הזמנה לחתונה, עד כמה שידוע לי לא צריכים להעביר כרטיס מגנטי כדי להכנס לאולם השמחות.

אבל הנושא שלנו הוא ויינשטיין. כשיצאה בשאלה היתה בת ארבעים ושתיים, ואם לשבע בנות. בהנחה שילדה את הראשונה בגיל 21, ובת הזקונים- 15 שנים מאוחר יותר, יוצא מזה שהקטנה היתה בת 6 כשהאמא יצאה בשאלה.

בגיל 6 היא בהגדרת הגיל הרך וככזו המשמורת עליה ניתנת לאמא שלה כברירת מחדל, וכל הבנות עד גיל 18 נגררות אחר הבת הקטנה. לא אני המצאתי את החוק הזה.

היוצא מזה שהאמא הפקירה את הבנות, ונזכרה בהן מאוחר, אחרי שגיבשו עמדה נחרצת נגדה.

למה הדבר דומה, לאשה שמסרה את בנה לאימוץ, וכעבור כמה שנים היא מנסה להוציא אותו מההורים המאמצים.

אף אחד בסיפור הזה הוא לא טלית שכולה תכלת, כולל המנוחה עצמה. הבעיה היא שאם הורה יוצא בשאלה ורוצה גם משמורת על הילדים, החסידות כולה תילחם בו ותתגייס למען הצד השני. המצב הנפשי של האימא והמסוגלות ההורית שלה רלוונטית רק אם היא בצד ה"רע" בסיפור. אם היא בצד ה"טוב" יחפו עליה ואם לא, אז יפעילו את זה נגדה. 

במקרה של ויינשטיין האשפוז שלה שיחק נגדה + הון תועפות שהגרוש הסכים לשלם לה רק כדי שבמשפט לא יחשפו כל הפרטים שנחשפו בספר. היא נאלצה בכוח לבחור בין הבנות שלה לבין שחרור מהנישואים והחסידות. בדיעבד, זה לא סיים את מסכת הצרות שלה.  אילו הגרוש היה זה שמחליט להתפקר, אני בטוח שהאשפוז שלה לא היה מפריע לאף אחד בגור להתגייס למענה. 

ולגבי החתונה, כנראה שהאימא ההיא לא מעוניינת לשבת בשולחן השנוררים. מבחינתה היא מחותנת והיא רוצה לשבת עם המחותנים ולהצטלם איתם כמו כל אימא אחרת. 

מקרה אישי ועצוב מאד שהפך לטרגדיה חברתית בגלל גורמים אינטרסנטיים כאלו ואחרים. וד"ל.

הוא לא 'הביא' ארצה עשרות אלפי גויים, להפך, הוא שינה כיוון מכל שנות השליטה של ליברמן מהשקעה רק ביוצאי חבר העמים - שממילא רובם המוחלט גויים - להשקעה בהבאת יהודים מארצות מגוונות, שמהם גוים לא מחפשים לעלות.

שנית - ממש לא הוא זה שטרפד את חוק הגיוס. את חוק הגיוס טרפדו אגודה, שכל נוסח שהוצע לא היה מספיק טוב בשבילם. מה שהם רצו, היו מספיק ליכודניקים שלא יכלו לבלוע, גם בלי קשר לאופיר סופר.

פשוט לא נכון, אם זה היה נכון - הוא לא היה פורש.
 

הוא פורש על רקע חילוקי דעות בינו לבין סמוטריץ' איך נכון לנהוג במצב שבו מצד אחד נציגי הציבור החרדי התגלו בעליבותם ואוגואיסטיתם, כשמשתמש בדיבורים על 'לומדי תורה' כדי למנוע שבבניקים מהחלצות למלחמת מצווה ומצד שני - אין לנו קואליציה אחרת...

תשלם בשביל בטחון ישראל מה שהוא שילם, לפני שאתה מתמש כלפיו בביטויים מזלזלים כאלו.

אבל בכל הנוגע לחוק הגיוס הוא התנהג כמו חנווני קטן, ויש אומרים שהיה שלוחו של הבוס, כדי שחס ושלום לא ידבק רבב בבגדו של הבוס.

על רקע זה לא בלתי  אפשרי שהתגלעו חילוקי דעות ביניהם. 

בדבר אחד (כמעט) הכל מודין. טלית שכולה תכלת הוא לא, וקל וחמר לגבי הבוס שלו.

למרות הצדק בדבריו על הגיוס, ואין לי מושג איך מישהו יכול להתנגד לדרישה שבמקביל להסדרת מעמד לומדי התורה, עליו הוסכם בהסכמים הקואליציונים, הציבור החרדי יראה שהוא חלק מכלל ישראל ויוביל בגאון ובהובלה של מנהיגותו - מהלך של גיוס משמעותי של אלו שבזמן שאחיהם נחלצים לעזרת ישראל מיד צר - הם יושבים בצ'ונטיות במקרה הטוב ועל הברזלים ובטרמפיאדות לאילת במקרה המצוי, מבחינה קואליציונית זאת היתה התנהלות לא חכמה ולכן נוצר פער בינו לבין בצלאל.

הוא עוזב כי רימו אותו.

וגם הרויח ביושר. 

לא שמעתי אף אחד מחבריו, ובמערכת הפוליטית בכלל, שקורא לו לחזור.

וגם, נכס אלקטוראלי מעולם הוא לא היה, נהפוך הוא- מאז ההודעה על פרישתו המפלגה מתחזקת בסקרים.

הוא (וגם משה סלמון) לא עוזבים כי רימו אותם, אלא כי נוצר פער משמעותי.
 

שמחה רוטמן אתמול בגלי ישראל הביע צער משמעותי. 

ואגב, ההתחזקות בסקרים היתה כבר שלשום. הופתעתי שאחד כמוך, שכל כך התבחבש בסקרים שלכאו' טענו שלא עוברים, לא פתח שרשור על כך...

סמוטריץ' נחלש ועומד שוב על 4 מנדטים, כשהוא מגרד את אחוז החסימה מלמעלה.

ובשרשור בתוך שרשור, במיוחד בשבילך, לפי סקר מעריב מהבוקר, סמוטריץ'+בן גביר מאבדים יותר מעשרים אחוז מכוחם האלקטוראלי בקיזוז הריבוי הטבעי. בלעדיו הנפילה היתה כ- 25 אחוז.

לגבי הפער המשמעותי שנוצר, אם נוצר, כי במקום לקדם יידישקייט, קידמה המפלגה מלחמת חורמה בחרדים.

רחמנות על צביקה מור שהימר על הסוס הלא נכון.

אבל אם כבר אז הפוך - אפקט סופר הוא ההחלשות לא ההתחזקות.

יש בעיה אמתית כרגע שהציוני דתי הממוצע מגבעת שמאול או פתח תקווה, מנווה שאנן או רחובות - לא מוצא את בני דמותו במפלגה. כל הנציגים שנשארו חוץ מוולדיגר שגם לא ברור את תהיה בשביעיה הראשונה בכנסת הבאה - הם מציר 60. הפרישה של סופר וסלמון, שביטאו (גם אם אני חושב שהיו צריכים לעשות זאת בצורה יותר חכמה פוליטית) קול משמעותי בציבוריות הציונית דתית - מצמצמת את הציבור שרואה במפלגה את מיצגיו.

במידה רבה, וסמוטריץ' היה מודע לזה כשהשתדל בפריימריז לקדם את רחלי צינקין ודומיה, על זה תלויה השאלה אם באמת זאת מפלגת הציונות הדתית, או שזה רק גרסה של תקומה - חייבים לומר - גרסה עם הישגים כבירים.

ממילא אני ממש לא מבין למה האנשים שסמוטריץ' מנסה לגייס הן דמויות כמו עופר וינטר או הרב זרביב, גיבורי ישראל אבל זה לא רלוונטי. אין שום הוכחה שמי שהיה אריה בשדה הקרב, יצליח בפוליטיקה, על פי רוב זה להפך. אבל מעבר לזה - שניהם דמויות ש'ישכנעו את המשוכנעים', לא אלו שהציוני דתי הממוצע מדרום ירושלים או נו"ש ימצא בהם את מי שהוא רוצה להצביע לו.

לשמאל אין מה למכור, לא בדיוק, כי הוא מוכר רק לא ביבי, ומסתבר שזה עובד לא רע.

ולענייננו, סמוטריץ' מנסה לגייס כוכבים, אבל כוכבים לא מדברים לקהל שלו.

דוגמאות יש בלי סוף, וחלק מהם הזכרתי בהזמנויות קודמות. עופר וינטר זה אפי איתם החדש, ועל הרב זרביב אני לא רוצה לכתוב.

מפלגות צריכות להתמקד באויבים ולא לקושש כוכבים.

בענייננו, סמוטריץ' מתמקד במנסור עבאס, ולא בליברמן, והוא טועה, אבל מי אני שהוא יקשיב לי.

אם סמוטריץ' יעמיד למבחן הבוחר: אופיה היהודי של המדינה, מול וודקה וחזיר, ומחיקת הרוב היהודי השברירי, הוא יחזור ל- 14 מנדטים, ובגדול. 

או במילים אחרות, ה"רק לא ביבי" של סמוטריץ' והציונות הדתית צריך להיות רק לא ליברמן.

נ.ב. ליברמן עושה את המנדטים שלו מ- "משיחיים" ומריצות, ולא שיש לו משהו אחר למכור.

אני לא רואה הבדל גדול, 

שניהם הודו במה שלא עשו 

וחיים לניתוק מהמשפחות

רק מזיק לבן אוליאל?

ההבדל הוא עצום -

יגאל אמיר הודה במעשיו באותו רגע ובחקירה הראשונה, הוא גם התגאה בכך. אגב, בעייני, על עצם ההודאה הנלהבת שלו וההתנהלות שלו בבית המשפט - ראוי שישב בכלא עד סוף ימיו.

כל מי שטוען כל מיני קונספירציות, צריך להסביר גם למה יגאל אמיר שיתף איתן פעולה.

בן אוליאל הודה רק תחת עינויים, חזר בו כשהחקירה לא היתה תחת עינויים והסכים 'להודות' שוב, כשבניגוד לחוק הכניסו את המענה לחדר.

שניהם הורשעו בפשעים שביצעו,

אצל שניהם ההודאה היא לא הראיה היחידה נגדם (אחד עשה זאת מול קהל רב ואחד ידע פרטים מוכמנים שאפילו החוקרים לא ידעו),

שניהם היו יהירים בבית המשפט ולא הביעו כל חרטה,

שניהם יישבו בכלא ובצדק עוד שנים רבות.

אני כן יודע שאלו שטוענים שהם 'לא ידעו' כל מיני דברים, הם אלו ששיקרו למעלה, שיש הצדקה לעינויים, שמבוצעים במדינה רק במקרה של פצצה מתקתקת - כשהם ידעו טוב מאוד שזה שקר.

הם עינו עצור, נגד החוק, נגד התקנות ובעיקר נגד כל נורמה אנושית, רק כי 'רוח המפקד' היתה שאת התיק הזה חייבים לפענח (משום מה כעשר שריפות בתים בדומא, לפני ואחרי, כמעט לא נחקרו...).

הם גם עברו במהלך השחזור המדובר על הכללים, כשהחוקרים מהחקירה נכחו בשחזור.

אגב, אני גם מתקשה לסמוך על מערכת חקירה, שהיתה כל כך שיטחית, שבמשך שבועות ארוכים מהאירוע ושלושה שבועות שהחשוד הספציפי ועוד עשרות נחקרים בהם בחקירת שב"כ (שגם בלי עינויים, היא פגיעה חמורה באדם באשר הוא) לא טרחו לשלוח את מעבדת הזיהוי הפלילי, לבדוק אם החלון נפתח ימינה או שמאלה...

אני גם יודע שההודאה שלו, לא מתאימה לעדי הראיה שהעידו על שניים.

אני כן יודע בוודאות, שפדופילים שיש עליהם ידע וודאי שפגעו בעשרות ילדים מסתובבים חופשי, בגלל דיקדוקי עניות של כללי החקירה וזיהום חקירה. אז כן - אני מצפה שהעובדה שיש לאדם גזומבות זו לא הצדקה לדה-הומניזציה.

בן אוליאל היה עבריין קטן שהיה מעורב בעבירות רכוש וכו'. אינני יודע אם עשה מה שטוענים שהוא עשה. אני נוטה להאמין שלא.

א. השופטים פסלו את ההודאה שלו כי היא נעשתה בניגוד לחוק (כלומר בניגוד למוסר ולצדק).

והעירעור הכשיר דבר פסול. על בסיס מה? רק על בסיס הכוח שלהם לעשות את זה.

ב. למיטב ידיעתי, לא היה להם שום הוכחה שהוא קשור לסיפור. לא ביומטריה, לא עדות, כלום.

כל אדם תחת עינויים קשים יספר מה שרוצים לשמוע. לכן גם במחבלים עושים את זה רק כאשר יש סכנה אמיתית, ואי אפשר לקחת סתם מנוול ערבי ולענות אותו כדי לקבל מידע.

זה מה שאני יודע. אולי יש טעות בידי.

מרוב הפעמים שהוא עשה את עצמו כאילו שהוא טיפש חסר שכל, בסוף הוא נהיה כזה

[url]https://x.com/OhevTziyon/status/2077708681840394321?s=20[/url]

הוא גם פחדן וחסר עמוד שדרה שאישתו אמרה (לפני הבחירות מול "נתניהו מאוחדת") שכשיש לחצים אז הוא הולך לישון. בדיוק בגלל זה הוא נמצא שם בנשיאות. בובה מרצון על חוט מרצון.

א. מתי הוא נתן חנינה לשמאלנים שהרגו אנשים?

ב. מי קבע שלהרוג מחבל מנוטרל זה ימין?

ג. למה אתה כותב בלי לדעת את החוק? החוק *מחייב* את הנשיא לקבל חוות דעת של משרד המשפטים ושל גורמים אלה ואחרים לפני שהוא מחליט, למרות שבסוף מותר לו להחליט ההפך מהם.

https://www.gov.il/he/pages/department_pardons_about

ד. יש לך דוגמה מ-30 השנים האחרונות למשל, שהנשיא נתן חנינה לאדם שמעולם לא הצטער על הפשע שהוא עשה? 

ואם תאמר שאליבא דאלאור הוא לא עשה פשע, אז בוודאי שהנשיא לא יכול לחון אותו, שהרי סמכות החנינה היא לא ערכאת ערעור ואין בסמכות הנשיא להתערב בהחלטות עובדתיות ומשפטיות שקבע בית המשפט.

על קיצור תקופת הרישום הפלילי.

חשוב לזכור שהרמטכ"ל לשעבר איזנקוט כבר קיצר את העונש שאזריה קיבל במשפטו,

שוועדת השחרורים קיצרה לו שליש, ולפי כ"ץ אזריה היה לוחם מצטיין בעת שירותו (אני מקווה שהוא לא ממציא).

אולי אני טועה אבל נדמה לי שאתה מנסה לייצר איזו השוואה מוזרה בין סתם פושע שרצח לבין חייל בלב חברון בעת אירוע מתגלגל.

ואני לא מנסה לייצר השוואות, את זה עשה פותח השרשור. 

אגב, קיצור שליש ניתן כפרס על התנהגות טובה בכלא, השתתפות בתוכניות שיקום וכו'. זה לא מעיד כהוא זה על כך שהוועדה חושבת שהפשע הוא לא פשע או שבית המשפט הגזים עם גזר הדין.

א- זה לא 'הרגו אנשים'- זה לוחם, באירוע מתגלגל, בסביבה עויינת, שירה ב*מחבל שדקר*, שהיה חשוד מאד עם מעיל.

ולאירוע כזה, עם כל כך הרבה גורמים מקלים וחריגים, הנשיא נתן הרבה פעמים חנינה.

ב- שוב זה לא סתם 'מחבל מנוטרל'. זה תוך כדי אירוע וכו'.

לא אמרתי שהמעשה עצמו ימין. אלא אזריה הוא איש ימין והריגת מחבל נתפס כמשהו 'ימני'.

ג- דווקא ידעתי את החוק. בגלל זה אמרתי שיש לו סמכות גם אם הגורמים הנ"ל לא מסכימים. אלא שפתאום אצל אנשי ימין הם אומרים דעתם וזה קודש קודשים וחלילה לעשות כנגד זה.

ד- נגיד שזה לא היה בעבר. נגיד שהוא לא התחרט כי הוא סבר שפעל נכון בסיטואציה. זה לא משנה בכלל. יש לנשיא סמכות רחבה להפעיל שיקול דעת ממגוון סיבות ולוחם מסכן ששגה בסיטואציה סבוכה שכזאת וכבר קיבל עונש משמעותי, בהחלט ראוי לחנינה מהנשיא.

שמצד האמת לא.. כי באמת צריך לעמול ולהשקיע בתורה ובלימוד וזה קצת לשרוף זמן על דברים שאין בהם תכלית.

מהצד השני, עדיף אולי לראות מונדיאל מדברים אחרים.

נראה לי שזה תלוי בך, גם איפה אתה מונח בעבודת ה' שלך והאם זה סתם בילוי? או בריחה? או גם וגם?

נראה לי יותר עמוק מסתם לראות משחק כדורגל.

מצד האמת יש כל כך הרבה דברים שאני לא צריך לעשות. השאלה אם זה משהו שמוריד ומפריע בעבודת ה' שלי.

מה יהיה עדיף? שאני ישמע חדשות ואקטואליה?

שזה בעצם שאלה בפני עצמה. מה עדיף לבחור ישיבה, לצפות בכדורגל או לשמוע חדשות

שהעולם של "בחורי ישיבה" מכיל מעט מדי פעילויות גבריות חיוביות והרבה מדי ישיבה (מבורכת לכשעצמה) על ספרים. 

האנרגיה הזו צריכה לצאת איפשהו. רואים את זה בהפגנות האלימות של הפלג אבל האמת שגם כדורגל זה דבר די נפוץ אצל גברים "רגילים".

אתה רוצה להפסיק כדורגל מסך? תסתכל בעין אוהבת למה אתה צריך ללכת לשם. אולי תלך לחדר כושר או לגינת כושר ציבורית כדי לעשות "ספורט" ולהיות גבר אמיתי ולא רק ספורט כורסא. לך תשחק כדורגל במגרש. עם בני אדם אמיתיים ועם הגוף שלך. הגוף שלך יכיר לך טובה וגם הלימוד שלך יכיר לך טובה על זה. ומצד שני האנרגיה בגוף שרוצה את זה תקבל את המענה שלה.

שמע, יש בך מלא אנרגיות בגיל הזה ותחומי עניין, אם אתה לא תוציא אותם על משהו הם יתפרצו בצורה לא מבוקרת או שהם ידכאו אותך.

כדאי לך לא להזניח את תחומי העניין שלך בזמן הפנוי, וככה גם הלימוד בשאר הזמן יראה אחרת..

אם לצרוך תרבות כדורגל מתאימה למי ששואף שתורתו תהיה אומנותו? כנראה שלא🤷‍♂️ אבל אם כל הסביבה סוחפת לזה+הנפש שלך מנסה להשתחרר ואתה לא נותן לה מענה ראוי- אז  זה באמת קשה להגיד לזה לא.

תנסה למקד את עצמך מה מעניין אותך באמת ותן לזה מקום בלו"ז. 

נ.ב המגיב אינו משגיח.

והלא כמדומני שאין אנו מכירים פנים אל פנים..

תנסה למקד את עצמך מה מעניין אותך באמת ותן לזה מקום בלו"ז

שתפקידם לשבת בבית/ בבר/ ברחוב לצפות בטלוויזיה לשתות בירה ולשאוג?

אנשים יכולים לעבוד/ ללמוד/ להיות בטלנים

זה לא קשור לתחביבים שלהם

מונדיאל זה תחביב שנחשב די צנוע כי נראה לי שכולם שם גברים

אז הוא יכול להתאים גם לבחורי ישיבות 

אלא אם עושים שטיפת מוח רצינית שמשתלטת עליה 

https://www.google.com/url?sa=t&source=web&rct=j&opi=89978449&url=https://www.daat.ac.il/daat/mahshevt/mekorot/3a-2.htm&ved=2ahUKEwjk5cnA5s2VAxXFXUEAHSAyPJwQFnoECB8QAQ&usg=AOvVaw3u9W5R8nybYTaQWr3kZZ9j

נאמר פה אחרת. נפש (איך שהיא בתוך גוף האדם) היא אכן מוגבלת, וכוחה להנות או לאהוב דברים מוגבל. ולכן אין ביכולת וכח האדם להתחבר לתענוגות עוה"ז וקדושה יחד...

אם בליגת אלופות לדוגמא, 99% אחוז מהזמן לא מראים את הקהל ולא שאר שטויות, רק את מה שקורה על המגרש.

במונדיאל מראים הרבה את הקהל וביניהם בחורות מאד לא צנועות, 

ולפעמים גם יש שופטות עם מכנס קצר.

כלומר התשובה הפשוטה היא לא פעמיים -

פעם אחת לא, כי בחור ישיבה (וכל יהודי שיש לו זמן) צריך ללמוד תורה.

ופעם שניה לא - כי אשרי האיש וגו' ובמושב לצים לא ישב.

אבל בחור שרוצה להחזיק, צריך להיות מודע למקום שלו. לא להפוך את החולשה לאידאל, אבל לדעת שהוא אינו מושלם ואם מה שמציק לו בנפש זה הגעגוע למונדיאל - עדיף שיתן לעצמו במידה מסויימת ובתקווה ושאיפה להשתחרר מזה, משישב מול הגמרא, כשהראש במונדיאל.

באידאל לא

אבל מצד שני. זה גם לא כזה נורא. משמע אפשר להיות תלמיד ישיבה ועדיין ולראות מונדיאל.

אם נפשו שואבת אותו לשם.

לדעתי שיתן לעצמו "פיצוי לראות"

אבל יוסיף לימוד וקדושה במקום אחר.

מותר וצריך לשחק כדורגל, לפעמים. לצפות במשחק ביטול תורה מוחלט.

כן כי צריך מקום לנפש, לנשום לנשוף ולנפוש...

לא כי זה תרבות מטומטמת וגויית...

אפשר למלא את הצורך באוויר גם בדרכים אחרות (ציור, סרטים, שירים, שחנשים/נעייסים/שיבבובים, ספרים ועוד...

יוצא שלא...

מי שלא לומד בהתמדה כל היום וגם חלק מהלילה, הוא לא באמת תלמיד ישיבה, ואז יכול לעשות כרצונו. 

מבחינה חוקית יש התחייבות ל9 שעות ביום

זה בחור שהלך למסגרת ישיבה קטנה או ישיבה תיכונית. והוא צריך ללמוד מ9:00 בבוקר עד 21:30 בלילה הוא לא צריך ללמוד בלילה ובכל היום. ויש לו הפסקות ואז בהפסקות הוא יכול לעשות מה שהוא רוצה. 

וגם בלילות הוא יכול לעשות מה שהוא רוצה... כי אם לא היה לו זמן פנוי הוא לא היה יכול לראות מונדיאל. שזה על מה שאנחנו דנים בפורום הזה!

או הלכתית מבחינת גניבת דעת הציבור, או מבחינת ביטול תורה...

נשאל האם מתאים מבחינת זה שאתה בחור ישיבה וזה מונדיאל...

לא באמת תלמיד ישיבה. רק עניתי לו מה זה תלמיד ישיבה...

לא!!!!!!!!!

אם הוא לומד וגם רואה אז סבבה. העיקר שילמד אבל אם הוא לא לומד זה ביטול תורה אז סביר להניח שאסור. אבל רוב הבחורי ישיבות לומדים. אז זה לא כזה בעיה לראות...