אף אחד לא יודע מה היה שם.
לא מצ"ח, ולא השופטים במשפט.
היחידים שיודעים זה שלושה: בוכריס, החיילת, והקב"ה.
יכול להיות שזה סתם עלילה מרושעת, יכול להיות שהחיילת רדפה אחריו מאוהבת ואחר כך כשהתאכזבה צעקה אונס,
יכול להיות שבאמת היה שם ניצול מרות מחרידה.
אין לי מושג, ואני לא יודע, אבל...
רק אני שמתי לב שכל המחוסלים (גם תקשורתית) על ענייני צניעות הם אנשי ימין?
ואני חייב פה לצטט אושיית-פייסבוק-ימין-קיצוני בנושא הזה, כי משום מה יש טאבו שלגברים אסור להגיד דברים על נשים נאנסות.
שעה אחת ·
אמון.
כשהולך האמון, בא הערעור.
אין לי אמון במערכת המשפט, לא הצבאית ולא האזרחית.
בוכריס.
אין לי דעה, אין לי ידיעה. לא הייתי שם, לא אני וגם לא השופטים.
מילה מול מילה, מתלוננת, נאשם.
הרב קרים. הרב לוינשטיין. בוכריס.
ארגונים פמיניסטיים. ראש אכ"א. קצין חינוך ראשי.
מישהו דואג לחסל מישהו אחר.
כן, תגידו זה אובססיבי, חרדתי, פסיכי.
אבל הקישורים אצלי במוח נעשים, מה לעשות.
במילים הכי פשוטות: אני יודעת שקצינים דתיים נרדפים היום בצבא.
אני יודעת שיש מי שדואג "לחסל" אותם בסיכולים ממוקדים.
אני יודעת שקידום בדרגות ובתפקידים מאיים על הרבה מאוד אירגונים שחדרו לצה"ל, והם עושים הכל, בקנאות אדוקה, כדי להוריד את הדוסים.
אני יודעת שמערכת המשפט רקובה.
אני יודעת שעשיית צדק במערכת הזו היא אחת למליון, וגם אז, לגמרי בטעות.
כן, לא רק בפרשיית בוכריס אני סקפטית. אל תתנפלו עליי.
הרבה שנים אני צועקת שהמערכת רקובה ולא אמינה.
לא, אין לי קשר לבוכריס, והכיפה שעל ראשו לא עושה לי סנטימנטים.
אבל.
המציאות החולה שלנו לא משאירה מקום לספק.
מקום המשפט שמה הרשע.
איש מאיתנו, מלבד בוכריס, המתלוננת, וריבונו של עולם, אינו יודע מה האמת.
מה שאני כן יודעת, זה שאין לי אמון. והמערכת שקרנית כרונית, ואינה ממצמצת כשהיא קוברת אנשים חיים סתם כך באמצע חייהם.
היא כבר רגילה לבצע את הפשעים שלה, היא כבר לא מתרגשת.
השיבה שופטינו כבתחילה.
ליבי ליבי על כל אותם נפגעי המערכת, שיושבים היום בכלא, משוללי חירות, רק בגלל שרירות רוע הלב של מערכת רקובה.

. ביבי אפילו שילם לבית היהודי דאז בח"כ על חשבון הליכוד שהתמודד אצלו בגלל מצביעים שנרתעו מעוצמה יהודית.