מקור הפוך: "'אדני משה כלאם'... מאי כלאם - אמר ליה: הטל עליהן צרכי ציבור, והן כלין מאיליהן" (סנהדרין י"ז ע"א).

אני צריכה את המשמעות החיובית.

וזו תפילה, לא אמירה שזה באמת ככה.

השר משה מונטיפיורי 
מילים: חיים חפר
לחן: דובי זלצר
קיימים 3 ביצועים לשיר זה 



וכשהיה השר מונטיפיורי בן שמונים 
אז באו לביתו המלאכים הלבנים 
עמדו על מיטתו וכך אמרו אליו: 
"הקדוש ברוך הוא רוצה אותך אליו" 

וכך ענה השר מונטיפיורי בדיוק: 
"סלחו לי רבותי, אך באמת אני עסוק 
כי יש הרבה צרות לאחינו בעולם 
הנה פוגרום ברוסיה, איך לא אבוא אצלם? 
כי מי אם לא אני יעזור פה לכולם?" 

והוא עלה למרכבה ו"דיו" לסוסים אמר 
ופה מתן בסתר ושמה נדבה 
פה צביטה בלחי או ליטוף של אהבה 
ולכל היהודים שמחה וגאווה 
וכל הכבוד לשר, וכל הכבוד לשר! 

וכשהיה השר מונטיפיורי בן תשעים 
אמרו לו: "תעלה, כי שם למעלה מבקשים" 
שאל אותם השר: "הגידו איך אוכל? 
איך עלילת הדם בדמשק תבוטל? 

הלא צריך ללכת לפחה הנבזה, 
ל'גיד לו: תתבייש ואיך מרשים דבר כזה 
ואם צריך לשים לו ביד איזה בקשיש 
מן מתנה גדולה, אך שאיש בה לא ירגיש 
אז מי אם לא אני לתורכי את זה יגיש?" 

והוא עלה למרכבה... 

וכשהיה השר מונטיפיורי בן מאה 
אמר: "מספיק לי כבר, הנשמה שלי שבעה 
הלכו מליונים לירות ופרנקים ובישליק 
אבל ליהודים זה אף פעם לא מספיק" 

אמרו לו: "כבודו, רק יבוא ויסתכל 
צריך לבנות עוד חדר לקבר של רחל 
להגביה ת'כותל המערבי 
לנווה שאננים יהודים יש להביא 
ומי אם לא אתה יא מורי, יא לבבי?" 

והוא עלה למרכבה... 

וכשהיה השר בן מאה ועוד שנה 
נִשקוהו מלאכים בנשיקה האחרונה 
וכך את העיניים עצם הוא בבקשו 
רק אבן ירושלמית מתחת לראשו. 

עטוף טלית של משי ונח בתוך ארון 
גמר השר משה את מסעו האחרון 
אך יש עוד אנשים המוכנים להיִשבע 
שלפעמים בלילה כשחושך בסביבה 
ראו את מונטיפיורי על יד המרכבה 

והוא עלה למרכבה... 

https://he.wikisource.org/wiki/%D7%9E%D7%A9%D7%A0%D7%94_%D7%90%D7%91%D7%95%D7%AA_%D7%91_%D7%91

באמת קודם עלה במוחי לחפש בפרוש ר' עובדיה מברטנורא על המשנה הזו,

אך לצערי זה לא מה שאני מחפשת, כי כמו שכתבת, מדובר על זכות אבותם של הציבור...

בבקשה

(האמת היא שזה עקרון רוחני יפה מאד

ואולי זה מסביר את יכולת העמידה בעומס אדיר של צרכי ציבור 24/7 

כמו הרב אליהו זצ"ל )

ולא עוד, אלא הצדיק היותר גדול, חלק חשוב של הסייעתא דשמיא שלו באה לו מפני צורך הציבור, מי לנו גדול ממשה רבינו ע"ה, וכשחטאו ישראל אמר לו הקב"ה "לך רד", ואמרו ז"ל (ברכות ל"ב) "רד מגדולתך, כלום נתתי לך גדולה אלא בשביל ישראל, ועכשיו ישראל חטאו, גדולה למה לך", הרי שאותה סייעתא דשמיא שהיתה צריכה לו להיות מנהיג הכלל, לא באה לו אלא בשביל הכלל... מאותו רגע, בנערותו, שנתן עינו ולבו להיות מיצר בצרת אחיו התחיל מהלך זה שבזכות מה שנתן את עצמו להכלל השפיע לו הקב"ה סייעתא דשמיא שיוכל לתת עוד יותר, וככה היה חוזר חלילה, וכל מה שהיה נותן יותר היה מתגדל יותר, עד שכאשר מסר נפשו על ישראל זכה שיקראו כל ישראל על שמו כאז"ל (שמות רבה ל').

http://www.aspaklaria.info/090_TSADI/%D7%A6%D7%91%D7%95%D7%A8%20%20%20%D7%A6%D7%A8%D7%9B%D7%99.htm

תגללי עד הסוף למטה ל'מכתב מאליהו' הציטוט מלמעלה הוא משם

הרי כאן שלש עצות לחיצוני שבהן יכול להעזר להתקרב אל הפנימיות בסייעתא דשמיא... ג', יסתייע בזכות הכלל, היינו שיעשה את עצמו נחוץ לכלל, כגון שיעסוק בהרבצת תורה וכדומה, כי אז זכות הציבור תגן עליו, כאמרם ז"ל, "כל המזכה את הרבים אין חטא בא על ידו" (אבות ה' י"ח), ואפילו אם אינו ראוי מצד עצמו, מכיון שהוא ממציא את עצמו לעבודת הכלל זכות הכלל תגביה אותו למעלה... (חלק ד עמוד רכז)

איך להתאים את זה לצרכי

לא "חיים טובים" וכדו', אם לזה התכוונת אז נראה לי שיש עוד כמה מקורות.

גם לי זה יוכל להתאים תודה

לגבי פרנס: "אמר רב נהילאי בר אידי אמר שמואל: כיון שנתמנה אדם פרנס על הציבור - מתעשר. מעיקרא כתיב ויפקדם בבזק ולבסוף כתיב ויפקדם בטלאים ודילמא מדידהו אם כן מאי רבותא דמילתא".

אבל זה לא לגבי כל צורכי ציבור אלא דווקא על פרנס (גם המשמעות של "צרכי ציבור" בלשון חז"ל לא לגמרי מקבילה לזו שלנו).

כשלחצו את הרוגוצ'ובער לעסוק בצרכי ציבור הוא ענה שזה תלוי במחלוקת בין הבבלי לירושלמי.

הוא לא הסביר, אבל ההסבר ממקור אחר:

מי שעוסק בצרכי ציבור מבזבז זמן של לימוד תורה.

בבבלי כתוב שלמרות זאת, תורתו משתמרת. הוא לא שוכח את הלימוד.

אבל בירושלמי כתוב שתורתו מתברכת... הוא משיג יותר...

אם זה עוזר לך, אנסה לחפש מקור. 

ויהיה לו כבר שכר בעוה"ז של לימוד תורה..

בעוהב

טובה שנוצרת.
או חיזוק קשר
שלכאורה הוא ה "שכר בעולם הזה" מעבר לזה שהקרן קיימת לעוה"ב.

יקבל כמו כן שכר מעניין ההוא" למה כשהוא עושה בינו לבין קונו זה לעוהב 

ופתאום כשהוא עוזר לזקנה עם הסלים וכולם לומדים ועושים כמוהו אז קרה נס ונופלים עליו דינרים ירדניים כבדים מהשמיים הכחולים? 

"כשיעשה האדם המצות המיוחדות לנפשו, מה שיש בינו ובין בוראו, תחשב לו לצדקה ויגמלהו הקב"ה עליה לעולם הבא. אבל כשיעשה המצוות התלויות בתועלת בני אדם זה עם זה, תחשב לו לצדקה בעולם הבא לפי שעשה המצווה - אבל ימצא טובה בעולם הזה בעבור שנהג מנהג הטוב בין בני אדם, כי כשינהג המנהג הזה וינהגו אחרים כמנהגו, יקבל כמו כן שכר מעניין ההוא... ותלמוד תורה כנגד כולם, כי על ידי תלמוד תורה יבוא האדם לכל זה."

מכיון שכשהוא עושה בינו לבין קונו- אין חידוש.
החידוש הוא זה שהוא עושה "הפצה" לגבי המנהג הטוב- ולכן מקבל שכר על זה.
זה קצת כמו- אם אתה סוכן- אתה מקבל אחוזים. כי גרמת למישהו "לקנות" את הדבר.

אבל עדיין יש כאן שאלה.

טוב

אחשוב על זה

תודה

http://www.hebrewbooks.org/pagefeed/hebrewbooks_org_50595_154.pdf

כי אין כאן הגיון ישר בין ה'קונו' ל'חבירו'

אולי ימ"ל יתמצת את העניין. 

אתה מקדם את מטרות הבורא בעוהז

אז ניתן לך את האמצעים (מה שאמרת "תוצאה") לקדם יותר מטרות.

זה שאתה מקבל כסף עכשיו בעקבות גמח שעשית זה לא שכר. זה פשוט תוצר לוואי אוטומטי לפעילות שלך למען אחרים. בנית תחנת כוח ע"מ להאיר לאחרים? כל הכבוד ניתן לך דלק בשבילם. ועל הדרך גם הבית שלך יואר

אתה משקה בנדיבות ליבך גם את הערוגות מסביבך ולא רק את שלך

אז  נארגן לך עוד מים.

לא כדי ששלך יצמח. אלא כדי שתצמיח עוד לאחרים. ועל הדרך גם שלך יורטב. (אבל זאת לא המטרה)

נשמע הגיוני מאד.

עדיין נשארת השאלה מה ההבדל העקרוני בין "בינו למקום" לגמ"ח 

הרי שניהם הם "עניין רוחני נעלה" אז למה ההבדל ביניהם? 

אם הוא רק מניח ציצית ("בין אדם למקום") אז ד' לא רוצה לתת לו כסף במיידי שיאפשר לו להמשיך לעשות את זה?! ואם הוא מעביר זקנות את הכביש אז כן נותן לו כסף ?  

אפשר להגיד פה זה אחד. שמה זה רבים. 

אבל עדיין למה יש כזה הבדל בין שניהם??? 

חידוד הנקודה: האם גמח זה פשוט הרחבה של 'ביני למקום'  או שזה משהו אחר לגמרי ? 

כי אם זה רק הרחבה (הרבה 'למקום') זה לא ככ הגיוני שכאן יש שכר עוהז וכאן לא 

טוב 

לדעתי עדיין נשארה כאן השאלה לגבי מהות ההבדל

כי "כדי לאפשר לאדם לעסוק בתיקון העולם" אפשר להגיד את זה גם על בין אדם למקום (אתרוג, צרכי שבת)

או שאין סיבה ופשוט הרמב"ם קבע "כל אותן הדברים אמת וכו'"

ועדיין נשארת השאלה על ההבדל בין המצוות לעניין השכר עוהז אבל זה כבר לשבוע הבא. 

שבעצם העקרון הזה יעבוד גם עם עשרה גויים באוניה אחת (גויי הים..)

כולם נחמדים - כולם נהנים. 

אז בעצם אתה אומר בשני המקרים שכר מצווה זה  לעוה"ב

פשוט בבין אדם לחבירו יש תוספת של העניין הטכני-סוציולוגי של נחמדות שחוזרת אליך. 

אז איפה עניין האמצעים שמאפשרים לך להוסיף ולעשות גמ"ח?

ועדיין נשארת השאלה למה ציצית לא מקבלים אמצעים ובגמ"ח כן.

שורש העניין: האם מצווה אדם-אדם שונה עקרונית ממצווה אדם-הקב"ה?

לפי מה שאתה אומר: הם זהים.  ובגמח יש רק תוספת טכנית. 

עוד צד: זה די מושך את השטיח מתחת להסבר של הרצח כ'נגטיב' לחיובי כי שמה אין עניין של בונוס חברתי. או יותר נכון אי-בונוס חברתי.

אז כנראה שההבנה שלי לא נכונה ומדובר כאן לא על כיף טכני אלא

על בריאה של פלוסים במציאות (שגם אני קוטף את פירותיהם כי דישנתי לחבר'ה את השדה 

[או כדי לאפשר לי לדשן עוד בהמשך]) ורצח זה הכנסת מינוסים למציאות והם עושים פה ברדק (רק למי שברא אותם? לכולם כמו בחיובי? )

אבל על זה עוד צריך לחשוב

להבנת הרמב"ם ה"שכר" הוא תוצאה טכנית נלווית למעשה.

לגבי השאלה שלך על האמצעים - הרמב"ם כותב בכמה מקומות שאין שכר מצוות בעולם הזה אבל המשמעות של הפסוקים של הברכות בתורה של "אם שמוע" "והיה עקב תשמעון" וכדו' היא המצאת האמצעים לעבודת ה' למי שמקיים את התורה.

[למשל בהלכות תשובה פרק ט: "נמצא פירוש כל אותן הברכות והקללות על דרך זו, כלומר אם עבדתם את ה' בשמחה ושמרתם דרכו משפיע לכם הברכות האלו ומרחיק הקללות מכם עד שתהיו פנויים להתחכם בתורה ולעסוק בה כדי שתזכו לחיי העולם הבא וייטב לך לעולם שכולו טוב ותאריך ימים לעולם שכולו ארוך ונמצאתם זוכין לשני העולמות, לחיים טובים בעולם הזה המביאים לחיי העולם הבא"]

עדיין

למה רק בין אדם  לחבירו מקבלים אמצעים?

כי אם עבדתי בשמחה אז מגיע לי תוספת טכנית. כסף לציצית כמו כסף לצדקה.

(אם מדובר על הנאה חברתית זה מובן שזה מתאפשר רק בחברה.)

עוד שאלות

מהו ה"שכר" בעוהב? (בטוח שלא: שכר=תוספת טכנית ארצית)

וגם נשארה השאלה על הרצח אבל נניח לזה כרגע.

השכר של המצווה הוא רק בעולם הבא, זו המשמעות של "הקרן קיימת לו לעולם הבא".

במצוות של אדם לחבירו יש גם תוצאה נלווית שגם בה יש רווח לאדם והם יחסי גמול הדדיים, זו המשמעות של "אוכל פירותיהם בעולם הזה".

על קיום התורה (ברמה הלאומית) יש גם סיעתא דשמייא שמאפשרת אמצעים לקיום התורה כמו שהרמב"ם מסביר את הפסוקים של הברכות, זה קיים לגבי כל המצוות, גם בין אדם למקום וגם בן אדם לחברו.

נ"ב

כל זה לשיטת הרמב"ם, זה לא מוסכם ע"י כולם.

אתה אומר

הפירות בעוהז = בין אדם לחבירו = יחסי גמול הדדיים = "ימצא טובה"

ברמב"ם, המילה שכר שווה לנ"ל ?

או שהכוונה לאמצעים?

אם שכר=אמצעים:   מה ההבדל בין ציצית לצדקה לעניין האמצעים/שכר.

פירוש המשניות להרמב"ם ריש פאה: "כשיעשה האדם המצות המיוחדות לנפשו, מה שיש בינו ובין בוראו, תחשב לו לצדקה ויגמלהו הקב"ה עליה לעולם הבא. אבל כשיעשה המצוות התלויות בתועלת בני אדם זה עם זה, תחשב לו לצדקה בעולם הבא לפי שעשה המצווה - אבל ימצא טובה בעולם הזה בעבור שנהג מנהג הטוב בין בני אדם, כי כשינהג המנהג הזה וינהגו אחרים כמנהגו, יקבל כמו כן שכר מעניין ההוא... ותלמוד תורה כנגד כולם, כי על ידי תלמוד תורה יבוא האדם לכל זה."

http://www.hebrewbooks.org/pagefeed/hebrewbooks_org_50595_154.pdf

המילה 'שכר' היא לא מתייחסת לתוצאה הנלווית של המצווה.

שכר מצוות יש רק בעולם הבא, הרמב"ם חוזר על זה הרבה בהרבה מקומות.

גם ביחס לאמצעים הגשמיים שהתורה מבטיחה אין הבדל בין מצוות בין אדם למקום לבין אדם לחברו.

ההבדל היחיד הוא בשיפור יחסי האנוש הדדיים שהאדם מרוויח גם אותם במצוות בין אדם לחברו ואליהם מתייחס הרמב"ם בפירוש המשנה (פירוש המשנה נכתב בערבית והתרגום שציטטת מדוייק, יותר נכון לתרגם במקום "שכר" "תועלת", כך מתרגם הרב קאפח).

אלא אם גם הכוונה שלו ב"שכר" היא בעצם תועלת תוצאתית ולא שכר אלוהי על המצווה.

 לך סתירה פנימית :

ברמבם,

אם "שכר" זה לא ה"ימצא טובה" (תועלת תוצאתית)

+ אין שכר בעוהז

אז אם כן מהו ה"שכר" שאותו הרמב"ם אומר שמקבל בעוהז? 

רוב האנשים פה בסדר, אבל לא כל ניק פה הוא טלית שכולה תכלת ותיזהרו מפירוט של דברי שיוכלו לנצל נגדכם.

ובנוסף, תזכרו שהפורום ציבורי וכל דבר שהכתב פה יכול להימצא על ידי גוגל כך שכל אדם יכול לפתוח ולקרוא.

עכשיו עוד מישהי ביקשה עזרה. איזה שאלות יש לאנשים. באה לי אחת קצת מבוגרת, מדברת קצת חלש. אני: הינה עוד צרות. אני עם השיר באוזניות והיא מדברת כאילו אני שומע אותה . מכבה את האוזניות . "כן?" .. היא: אפשר לבקש בקשה? בטח נשמה מה תרצי? עד חצי המלכות. סתם לא באמת אמרתי לה ככה. קיצר היא מתיישבת לידי בספסל, איך אני מעבירה את כל הטקסט הזה לוואטסאפ? אני לוקח את הפלאפון שלה אומר לה הינה יש לך אופציות לבחור למי לשלוח. היא היתה בהלם מנסה להבין איך עשיתי את זה, נתתי נגיעה במסך לאחור, מסביר לה שיש מטוס נייר שהיא רק צריכה ללחוץ עליו ויש לה אופציות למי לשלוח. היא לא האמינה שהאופציה בכלל קיימת 😄

מצווה שניה.

סתם שאלה שעלתה לי הרגע.

טוב זה כבר קרה בשבת ויצאתי קצת טמבל אבל בסדר. לא נדבר על זה כרגע. מי שואל איפה זה עין גנים כשיש גם רחוב כזה וזה גם שכונה?! כן זה אני ששאלת אותו את זה בשבת היי 🙋🏼‍♂️

חחח מצחיק שאני מגיע לפה פעם ביובל עם סיפורים הזויים …

🤡

אתה צריך שאלת רב האם יהיה מותר לך לאכול קטניות בפסח, שהרי ההבדל הגדול בין עדות המזרח ואשכנזים במספר לילות הסליחות בחודש אלול, זה לכפר על קטניות בפסח אצל עדות המזרח

זה לא תלוי מה איכות האוכל שם או שאצל ספרדים לעומת אשכנזים יש אוכל טוב בטוח?

ת

שנה של קיום משאלות לטובה לכל באי ובאות הפורום

אשמח אם זה לא יהיה הנושא כאן...

היה לך קשר איתה. הערכת אותה. עשית איתה דרך. הכי הגיוני בעולם.

היא האשה היחידה, גם בזה היא היתה פורצת דרך לשבור את תקרת הזכוכית.

יהי זכרה ברוך.

לוועדת פרס נובל מאז מארי קירי אין שום תקרת זכוכית

בפועל היתה רק אחת

לא היו גונבים ממנה את הגילוי

מעגל דמים ללא קץ או עוצמת נצח: התודעה היהודית שתכריע את האויב

החרות הפצועה של מדינת ישראל, המנסה לבנות את ביתה הלאומי ללא זיקה עמוקה לשורשיה ולקודש, גובה מאיתנו מחיר דמים יומיומי וכואב. אנו מוצאים את עצמנו במרדף אינסופי של "כיבוי שריפות" מול פני רוע משתנים: פעם אלו בלוני תבערה ועפיפונים המכלים את שדותינו, פעם נחילים של כטב"מים ורחפני נפץ המאיימים על ערינו, ופעם מטחי רקטות, מנהרות ופיגועי טרור מגוונים. אנו ניצבים מול מציאות שבה אין לנו רגע של שקט; מציאות שבה אנו לא מפסיקים לכבות דליקות פיזיות וביטחוניות, מבלי לראות את האופק או את הקץ.

בכל פעם שאנו גוברים על איום אחד, מיד צומח איום אחר במקומו. הניסיונות לפתור את הבעיה בכלים טקטיים, טכנולוגיים או צבאיים בלבד דומים לטיפול בסימפטום ולא במחלה עצמה. אנו משיגים שקט זמני, אך נכשלים פעם אחר פעם מלגמור את הסיפור עד הסוף ולעקור את האיום מן השורש — משום שהשורש האמיתי הוא רוחני במהותו.

אירועים אלו אינם יד המקרה. הטרור הבלתי פוסק, על כל סוגיו וטכנולוגיותיו, הוא תזכורת רוחנית וקיומית רבת עוצמה. האויבים מציקים לנו, אך מלמעלה מכוונים אותנו בניסי ניסים — באמצעות מסרים שמימיים שאין לנו ברירה אלא להקשיב להם — להבין שאיננו יכולים להסתמך על כוחנו ועוצם ידינו בלבד. המציאות דוחקת בנו לחזור "מלא על מלא" לשורשינו העוצמתיים, המוצקים והקדושים.

הטרור והלחימה האינסופית ייפסקו רק מכוח נחישותנו המוחצת, שתנבע מתוך זהות יהודית מבוררת. ברגע שנתחבר לשורש הנשמה המשותפת של עם ישראל, יתקיים בנו: "כל המקום אשר תדרך כף רגלכם בו לכם יהיה" (דברים יא). נחישותנו הרוחנית והמעשית תנפץ את אשליות האויב, כהבטחת התורה: "ונתתי שלום בארץ... ורדפתם את איביכם ונפלו לפניכם לחרב" (ויקרא כו). אז, מתוך עוצמה פנימית בלתי ניתנת לערעור, יסתיים מעגל כיבוי השריפות ויראו כולם את ניצחוננו המוחלט: "וראו כל עמי הארץ כי שם ה' נקרא עליך ויראו ממך" (דברים כח).ל