כשאדם מבטא את השאיפות שלו, הוא בעצם אומר מי הוא באמת. כשאדם רוצה להתקדם ולהשתפר, כשהוא מציב לעצמו מטרות, כשהוא מכיר בעצמיות שלו ויודע בדיוק למה הוא מסוגל ואיפה הוא רוצה להיות - הוא נמצא שם. מקום שייפול העץ שם יהוא (סתם עלה לי באסוציאציה. לא נראה לי שזה באמת קשור). אבל אנחנו לא באמת יכולים להשיג את העצמיות שלנו ולממש אותה בצורה מלאה, כי אדם אין צדיק בארץ אשר יעשה טוב ולא יחטא. אנחנו יכולים רק לשאוף אליה. ובראש השנה אנחנו מכירים בעצמותנו האמיתית ואומרים - כזה אני באמת ושם אני רוצה להיות (כל אחד לפי עניינו והכרתו את עצמו).
ואז מגיעה הנפילה של חודש מרחשוון (רגע של דקדוק: במקור זו מילה אחת, אלא שאין אף חודש של יותר מ4 אותיות ולכן קיצרו את זה לחשון. לא "מר כי אין בו חגים" ולא "מר מלשון טיפה" ולא נעליים. מרחשון זה שיכול אותיות של "ירח שמן" בחילוף י-ו המקובל מאוד, כלומר: החודש (ירח) השמיני (שמן). ע"כ תורף דבריי הקדושים), צריך לרדת ממרומי הרקיע השביעי ישר אל הקרקע, אל חיי המעשה, וצריך להוציא את העצמיות שלנו לפועל. ואף אחד לא מבטיח שנצליח לממש אותה לגמרי. זה גם לא נדרש מאיתנו, כאמור, כי אדם אין צדיק בארץ וגו'. אבל אנחנו יכולים להתקרב. וזה מה שנדרש מאיתנו - לעשות. אם נישאר כל הזמן באידיאות הגבוהות של ראש השנה לא יהיה לנו זמן להוציא אותם לפועל כאידיאל (הרב זצ"ל... נו אתם יודעים...). ולכן ההתרחקות הזו היא התרחקות מתוקה. היא בעצם מאותה סיבה שבגללה נברא העולם - הקב"ה היה יכול להישאר עם התורה, עם האידיאה, אבל הוא רצה להוריד אותה למעשה, לעולם הזה. ואנחנו לא מסוגלים להבין בדיוק למה הוא רצה ככה, אבל מבחינתנו - עולם המעשה הוא עולם כל כך עשיר. יש בו ציפיות, אכזבות, עליות, מורדות, נפילות והתגברויות. שבע ייפול צדיק וקם.
ולכן אנחנו באמת לא עובדים על עצמנו. אנחנו פשוט יודעים מי אנחנו באמת. וזה לא קשור לשאלה כמה הצלחנו לממש את עצמנו, בזה כבר נתעסק ביום כיפור. ואחרי שאנחנו יודעים מי אנחנו באמת, מגיע שלב המימוש. אבל גם אם לא נצליח, אשר חוטא עושה רע מאת ומאריך לו. ותמיד נישאר מי שאנחנו.
