איך לקרוא למלחמה? המלחמה הפלסטינית הראשונה? או שמא: "מלחמת ההתנתקות" על שם הפשע הלאומי שחולל אותה?

במיוחד לא איפשר המנחה להצביע על הקשר הסיבתי בין הגירוש (שהם קוראים לו "התנתקות"), לבין הקטיושה (שהם קוראים לה "גראד" כדי להשכיח את נבואת "הקטיושות על אשקלון")
ב"קול ישראל" הקדישו שעה מיוחדת לדברי עידוד ותמיכה של מאזינים למנהלי המלחמה. המנחה, איזי מן, סתם פיות וקטע דוברים, שלא להתיר אפילו שביב של ביקורת ומחשבה – מה גרם למלחמה, מי ומה הביא עלינו את הרעה הזאת. במיוחד לא איפשר המנחה להצביע על הקשר הסיבתי בין הגירוש (שהם קוראים לו "התנתקות"), לבין הקטיושה (שהם קוראים לה "גראד" כדי להשכיח את נבואת "הקטיושות על אשקלון"). עלה לשידור אבי פרחן, מגורש פעמיים, מ-ימית ומ-אלי סיני, ועכשיו טרף לקסאמים ולקטיושות. למי, אם לא לאיש הזה, מגיעה לעת כזאת הזכות להתבטא? אך לא! פרחן החל לספר, כיצד התחננו הוא וחבריו בפני שלטונות הגירוש לחוס לפחות על מה שנקרא "התוחמת הצפונית" - היישובים ניסנית, אלי סיני ודוגית שנבנו באזור חיץ, שלא היה שייך בכלל לרצועה, ואשר שימשו בעליל כחומת מגן לאשקלון – אבל לא ניתן לו לפתוח את הפה. אנחנו פה לברך את צה"ל, לא לדבר "פוליטיקה", הוא ננזף שוב ושוב, עד שפרחן נאלץ לרדת מן השידור נכלם ומבויש. עוד מאזין או שניים ניסו לקשור את הקשר בין הגירוש להשתלטות החמאס ולהבאת מיליון בני אדם תחת מטחי הטילים – אבל הדיקטטורה הרדיופונית של אדוני התקשורת סתמה גם את פיותיהם.

זמן רב לפני הגירוש הדביקה העמותה " שנית גמלא לא תיפול" בכל האזור מאשקלון ודרומה כרוז ועליו הכיתוב "היכונו לביאת הקסאם", שהזהיר מפני הקשר בין חיסול ההתיישבות היהודית להקמת מדינת טרור ערבית במקומה. יש תחנות אוטובוסים בדרום, שעד היום ניתן למצוא על קירותיהן שרידים מכרוז אחר ועליו לוח טווחים – כך וכך קילומטר מעוף הקסאם לנתיבות, כך וכך לבאר שבע.

לכאורה, ישראל היא דמוקרטיה. אפשר לכתוב, אפשר להפגין, אפשר לזעוק. אז איך זה שאף אחד אינו מזכיר לצמרת השלטונית והביטחונית את אשמתה בהתהוות האסון הזה? מה ההצטנעות מלומר בפה מלא, שהרוגי ופצועי המלחמה והנזק החומרי האדיר רובצים על מצפונם של כל אדם וכל ממסד שהשתתפו בעקירת היישובים ובהגליית אחיות ואחים?

זו אינה אנינות טעם, זה אינו איפוק אצילי – אנחנו חוטאים כאן בקהות חושים, באטימות רגשית, בטמטום אינטלקטואלי. למה אף אחד מבין הפוליטיקאים של הימין אינו מעלה, דווקא עכשיו, כשמתינו מוטלים לפנינו, את הרלוונטיות הבוערת של הגירוש ההוא – הן להבנת גורמי המלחמה הזאת, הן למניעת המלחמה הבאה, בה ישוגרו הטילים מן השומרון על תל אביב, והן לשאלת יעדי המלחמה הזאת, וכיצד יש לסיים אותה – נושא שהממשלה אובדת עצות לגביו?

י
מה ההצטנעות מלומר בפה מלא, שהרוגי ופצועי המלחמה והנזק החומרי האדיר רובצים על מצפונם של כל אדם וכל ממסד שהשתתפו בעקירת היישובים ובהגליית אחיות ואחים?
ש לנו מועצת יש"ע, ולה תקציבים ודוברים ויחצ"נים - כל האמצעים לחדור מבעד למסך "התקינות הפוליטית" הרשמית, המבקשת לחנוק את קול האמת על הסיבות והגורמים למלחמה. מדוע היא אינה זועקת: אמרנו לכם בעבר, וכעת אנחנו אומרים לכם לעתיד?

ואיך זה, שבתוך אלפי מגורשי הרצועה לא נמצאו הגרעינים שיתייצבו בפני התקשורת ויתבעו לשוב ליישובי הרצועה? שום כוח לא היה חוסם את הקול הזה מלעבור בתקשורת, ביחד עם הסבר משכנע, מדוע גם היום ביטחון ישראל מחייב את הקמתם מחדש של יישובי הרצועה, ועוד ביתר שאת!

את ההסבר הזה אני חייב גם לקוראים:

אין לממשלה מטרת מלחמה, והדיבור הסתמי "יצירת מציאות ביטחונית אחרת", עם "הפירוש רש"י: "שהכוונה היא להכות את החמאס כ"כ חזק, עד שיירתע מלתקוף שוב את ישראל", בוודאי אינו ראוי להיקרא "מטרת מלחמה". צחוק הגורל, שאת הדיבור הזה  אנחנו שומעים מפיה של ממשלת שמאל, והרי זו חזרה כמעט מילולית על דברי הלעג שהשמאל אוהב לייחס לימין - "מה שלא הולך בכוח, ילך ביותר כוח". וכך נשאר "מחנה השלום" עירום וערייה מכל נכסיו האידיאולוגיים: בלי "אדמה תמורת שלום" - בעידן, שבו מסרנו חינם את כל אדמת הרצועה וקיבלו תמורתה קטיושות. בלי "לדבר, לדבר! ועם מי מדברים? עם אויבים מדברים!", בלי "פתרון מדיני", משא ומתן והסכמים כתחליף ל"כוחנות". קשה להאמין: היום סיסמת השמאל דווקא, היא אך ורק ... "כוח ועוד  כוח!".

וכששואלים אותם לתכלית "הכניסה הקרקעית", הם משיבים לתקשורת הזרה: כדי להשתלט על מרחבי שיגור הרקטות, שטות גמורה כאשר מבטיחים באותה הנשימה לצאת מן המקומות האלה בהקדם, ואז -   מי יפריע להם להעמיד שוב צינור ולשגר דרכו עוד "חפץ מעופף"?

וכלפי פנים הם אומרים, שהכניסה היא כדי להרבות הרג בשורות האויב, "ללמדם לקח", והרי לפנינו שוב הדוקטרינה הפרימיטיבית שנהגו לייחס אותה לימין – מכה  ועוד מכה, כמו שמאלפים חיה.

לאמיתו של דבר, אין זה ראוי ואין זה הגיוני לשלוח חיילים לכבוש כברת ארץ, אך ורק כדי להופכה לשטח הריגה, ולו מן הטעם שמי שיוצא להרוג, עליו להביא בחשבון שגם יהרגו בו. ועתה, מי מוכן לקחת על עצמו לחשב, כמה הרוגים מבנינו מותר להקריב למען איזו מכפלה של הרוגים אצל האויב, כדי שזה יירשם עדיין כ"ניצחון"?

לעניות דעתי, על השאלה הזאת יש רק תשובה אחת: אף אחד!

ואיך זה, שבתוך אלפי מגורשי הרצועה לא נמצאו הגרעינים שיתייצבו בפני התקשורת ויתבעו לשוב ליישובי הרצועה?
ויש לומר גם זאת: תחת ממשלת שמאל אין לישראל עניין לחסל את החמאס או לכבוש את הרצועה כולה. מפני שמיד אחרי חיסול החמאס ו/או כיבוש כל השטח, השלטון הישראלי ימסור את הרצועה לאבו מאזן, ובכך יסולק המכשול של "שתי פלסטינות" והקוורטט יוכל להכריז על הקמת המדינה הפלסטינית. אבו מאזן, האירופים ומדינות ערב "המתונות", כולם מעודדים אותנו בחשאי להכות בחמאס, אך בגלוי מגנים אותנו על "מעשי הזוועה" שאנו מבצעים כביכול בלחימה הזאת. הזוועה הזאת, שבנינו יילחמו, וחלילה ייפגעו, כדי להעניק בכידוניהם מדינה לפלסטינים בא"י – יש בה כדי להטריף את הדעת.

על כן, יש להכות בחמאס כדי להחליש אותו, ולא יותר. רק המלחמה הפנים-פלסטינית, שבה פת'ח וחמאס נלחמים זה בזה, שומרת עלינו עדיין מפני הפח היקוש של מפת הדרכים ואנאפוליס.

אם כן, האם נותרה הצדקה כלשהיא לפעולה הקרקעית? לו היתה לנו ממשלה לאומית באמת, היה מקום לפעולה קרקעית למטרה אחת בלבד: לתקן את הטעות האסטרטגית הקטלנית של ההתנתקות.

שימו לב, לאן נכנס או אמור להיכנס צה"ל:

*  לתוחמת הצפונית – אל חורבות ניסנית, אלי סיני ודוגית, שמשם ניתן להגן על אשקלון;

*  אל פרוזדור נצרים, שממנו ניתן לפקח על העיר עזה ולבתר  את הרצועה;

* לציר פילדלפי והעורף שלו, המקום היחיד בו ניתן למנוע את הפיכת הרצועה למדינת טרור, שלוחה של אירן.

וכששואלים אותם לתכלית "הכניסה הקרקעית", הם משיבים לתקשורת הזרה: כדי להשתלט על מרחבי שיגור הרקטות, שטות גמורה כאשר מבטיחים באותה הנשימה לצאת מן המקומות האלה בהקדם
מותר לשלוח צבא לכבוש שטח אך ורק כאשר לנגד עיני השולח עומדת מטרה אסטרטגית ברורה, למשל כיבוש האיזורים האסטרטגיים האלה. תועי הדרך, המנהיגים את המלחמה הזאת, מחפשים כעת צבא ערבי, תורכי או אירופי, כדי להעביר לו את הפיקוח על פילדלפי, וכך מזומנת לנו מכה חדשה, שלא כתובה אפילו בתורת אוסלו: מעורבות חמושה זרה ועויינת, ערבית או אירופית, בתוך ארצנו.

אבל תועי הדרך, לפחות בזאת הם מודים, שמישהו צריך להימצא בתוך הרצועה כדי לפקח עליה, והם מוכנים שיהא זה אפילו השטן, ובלבד שלא אנחנו. יש לזכור שההתיישבות היהודית ברצועה לא היתה פרי הגותו של גוש אמונים. אבותיה-מתכנניה היו רבין ושרון, וחשיבתם היתה ביטחונית גרידא. הם מיקמו את ההתיישבות הזאת מתוך ראייה למרחוק, היכן תצטרך מדינת ישראל להחזיק את צבאה לצמיתות, לא לשם "כיבוש" כ'א כדי להגן משם על כל המרחב מבאר שבע ועד ליבנה וגדרה, כפי שניתן לראות עפ'י טווח פגיעת הקטיושות.

השמאל נהג לנגח את המתנחלים על שום כוחות הצבא המתבזבזים כביכול לצורך ההגנה על יישוביהם. בפרספקטיבה של היום, האמת אינה ניתנת עוד להסתרה: להיפך, צה'ל הגן על כל דרום הארץ מתוך יישובי הרצועה, כמו השומרים שאמנם עומדים על החומה, אך החומה היא השומרת על העיר!

אי לזאת, לו היתה הממשלה מסוגלת להישאר בפילדלפי ובשיטחה העורפי, הוא "גוש קטיף", לו התכוונה להחזיק בפרוזדור נצרים ובתוחמת הצפונית – היה טעם ותכלית בכניסה הקרקעית. ובעקבות הצבא היה מגיע במוקדם או במאוחר גם המתנחל היהודי, שרק בגלל נוכחותו האזרחית צה"ל אינו "צבא כובש", ועיין ערך יהודה ושומרון, שם צה"ל שרוי כאדם הדר בביתו, בגלל היישובים שהוא נשען עליהם.

עכשיו, שלא זכינו ובראש העם עומד ממסד שונא התיישבות, זר לארץ-ישראל ותועה דרך מבחינה מדינית ואסטרטגית, חבל שהצבא נשלח להסתכן ולהקריב ללא טעם ותכלית – ואולי אף גרוע מזה: על מנת להכניס לארץ כוחות זרים או את הריבונות הפלסטינית הזרה. ממשלה זו, במקרה הטוב תשיג הפוגה לכמה זמן, עד לסיבוב מסוכן פי כמה, בו תיפולנה הקטיושות על תל-אביב.

כאשר נזכה יום אחד, בחסדי שמיים, להנהגה ראויה, שתשיב אותנו קוממיות לארצנו, או אז נשוב גם לחבל גרר המקראי, הקרוי היום "רצועת עזה".

-----------------------------------------------
בימים האלה קרה לעם ישראל אסון, שכיום רק המשפחה ונאמני ארץ ישראל יודעים להעריכו: אבד לנו לוחם יקר ואהוב,        צפריר רונן, זכרונו לברכה, שנפטר בדמי ימיו - ממש נקטף מתוך עשייה פורייה ומגוונת, ללא לאות, במלחמה על ארץ ישראל. שבעתיים קשה להשלים עם דימומו של המנוע הזה, מפני שהיה כ"כ חזק ובלתי נלאה, הר געש מתפרץ של אנרגיה, שאת כולה שאב ממעיינות אהבתו ללא גבול לארץ הזאת ולמורשת שלה. האיש השאיר אחריו, לצד משפחתו, המוני אנשים שאהבו אותו ואימצו אותו אל ליבם בגלל הטוב ובגלל רוחב הלב וההתנדבות ללא גבול שהקרין.

לא נשכחך, צפריר. אתה כבר חסר, ותמיד תחסר, לנו.