הבאת פה שתי נקודות שאין שום קשר ביניהן - צעירים מעל עשרים
ופתאום יצא לי נאום שלם, וחשבתי שזה עניין עקרוני שממש מעניין אותי לשמוע מה תגידו עליו.
אז מה אתם אומרים? (ועוד משהו - אני כותב בצורה קריאה ומובנת? או שזה קצת מסורבל?)
אני מעתיק את זה גם פה, לתועלת הציבור (ערכתי פה קצת):
בחינוך יש שני דברים שונים לחלוטין, שלפעמים מבלבלים ביניהם, וזה חבל מאוד:
א. חינוך לנימוסים
ב. חינוך להתחשבות ולא רק "מגיע לי"
יש אנשים נפלאים, שיודעים להתחשב, יודעים שלא הכל מגיע להם, אכפתיים ונדיבים וכו' - אבל לא לימדו אותם מה מפריע לאנשים ומה נחשב "לא מנומס". נימוסים זה עניין של מוסכמות. בגלל שרוב האנשים חושבים שדבר מסוים הוא מגעיל \ דוחה \ לא ראוי, אז נהיה לא מנומס לעשות אותו. חינוך לנימוסים זה כמו תיאוריה בנהיגה - לומדים רשימת כללים של מה מנומס ומה לא.
אבל חינוך להתחשבות זה דבר שונה לגמרי. זו כבר עבודת המידות. כדי לגרום לבן-אדם להפנים שלא הכל מגיע לו והוא צריך להתחשב באחרים, צריך לעבוד קשה מאוד. לא מספיק לתת לו כמה טקסטים לקרוא על מה מותר ומה אסור לעשות. יש דבר רקוב מאוד בתרבות המערבית (אפשר לראות את זה בעיקר אצל אמריקאים ותלאביבים. אוף זה ממש בעייתי שאני מכליל אבל מה לעשות שזה באמת האופי הכללי. וברור שתמיד יש יוצאי דופן. אז בבקשה אל תיקחו את זה אישי) - שמחנכים אנשים לנימוסים, אבל לא מחנכים להתחשבות ולעבודת המידות. והתוצר הסופי הוא אדם מנומס להפליא שיחייך אליך ויהיה מאוד "נדיב", אבל ברגע שאתה כבר לא יכול לדעת עד כמה הוא נדיב (מתן בסתר לדוגמה), הוא מפסיק להיות נדיב ומנסה להשיג לעצמו כמה שיותר (כמו הבדיחה על החסידים שישבו בטיש ונשארה חתיכה אחרונה של קיגל, ואז היתה הפסקת חשמל ומישהו צעק "אאוץ'!" וכשהאור נדלק בחזרה ראו את היד של הרב'ה בתוך הצלחת של הקיגל ועשרים מזלגות תקועים בה...). וזה ממש דוחה אותי כי זו צביעות. אחד בפה ואחד בלב. בפיו שלום את רעהו ידבר ובקרבו ישים ארבו (הקצנתי, אבל זה הפסוק שעלה לי)
הישראלים בד"כ מחנכים לדוגריות וישירות. אם אתה לא מעניין מישהו והוא לא רוצה להיות נדיב כלפיך, אז הוא יגיד לך שהוא לא רוצה לתת לך כלום. ואם הוא רוצה להשיג משהו בכל מחיר, אז הוא יצעק וידחף אחרים כדי לקבל את מבוקשו (בניגוד לאמריקאי שיחכה ב"סבלנות" וברגע שיכבה האור הוא יעקוף את כולם חופשי). זו ה"חוצפה" הישראלית. ואני מאוד אוהב אותה, כי בצורה הזאת אתה רואה מולך את האדם ולא את הדמות שלו בהצגה.
בקיצור, לכולם יש מה לעבוד על המידות. אבל בעזרת נימוסים רק מתרחקים מההבנה האמיתית שלא הכל מגיע לי, כי לומדים רק את הזיוף של התובנה הזו וחושבים שזה המקור.

