הרי חנוכה , אין לה שום מקור דאורייתא וכל המצוות של החג הזה , הן דרבנן לכולי עלמא , אז למה דווקא במצוות נר חנוכה , שאפשר אפילו לברך ולצאת ידי חובה בנר שמדליק אלמוני ע"ג ספינה בנהר, למה דווקא כאן מחלקים ל"מהדרין" ול"מהדרין מן המהדרין" ולא עושים חלוקות כאלו במצוות דאורייתא מובהקות כמו מצוות סוכה, או ספירת העומר?

והחידוש שלי בעניין שבאו ללמד אותנו שככל שאנשים נוטים יותר להדר במצווה מסויימת , ככה היא מצווה פחות חשובה.

איפה בדיוק??

"מפורש בתורה"

כתוב פרי עץ הדר, כך שיכול להיות עץ שנקרא "הדר" . לא בהכרח שהפרי צריך להיות מהודר

כל אחד איך שבא לו...

מה שכתוב בגמרא זה הפירוש של הפסוק

אה, הידור גבוה?

הרעיון יפה מאוד, ואני מאוד מתחבר אליו

העניין של חנוכה הוא לא ח"ו מלחמת אחים, "לנצח" את היהודים "הכופרים".

יותר בכיוון של לחדד ולהעצים דווקא בתוכנו אנחנו את החיבור האמיתי לתורה. 

כלומר, ההודאה על זה שניצחנו את היוונים (רבים, חזקים) היא גדולה.

אולם הנס מתעצם כאשר אנו יודעים שהיה להם סיוע של גיס חמישי (טמאים, רשעים, זדים)

למה הנס מתעצם? 

1. בגשמיות. יותר קשה לנצח אויב חיצוני עם גיס חמישי.

2. ברוחניות- אנחנו עם אחד. ולכן לכאורה לא היה מגיע לנו נס עם כל כך הרבה מתיוונים. אבל העם הזה הוא בנו של ה' וה' עזר לו. על אחת כמה וכמה בדורנו שמדובר בתינוקות שנשבו ולא ניתן להשוות בינם לבין המתייונים דאז שהקב"ה יהיה איתנו.

כלומר, ההודאה היא בעיקר על הניצחון על האויב הזר. רק שהנס וההודאה מתעצמים עם הזכרת המערכה מול המתיוונים.

אם הבאת את העניין מתוך ליקוטי שיחות אז שם מובן שהגיבורים והרבים כן היו היוונים ואילו הטמאים, הרשעים והזדים אלו המתיוונים.

נראה לי שזה בפשטות הסיפור וההיסטוריה שהיתה מלחמה פיזית מול היוונים. אפשר לפתוח מגילת אנטיוכוס ולראות מי היו הרבים והגיבורים.

שם גם הנס מאוד ברור.

לפי השיטה של הרבי בעניין-

מדובר בפשטות על ניצחון המכבים על היוונים.

כל השאלה היא על 3 ה"ביד" הבאים- טמאים, זדים ורשעים.

א. מה זה קשור לגויים?

ב. מה הנס בלנצח רשע? ואם הוא רשע חלש?

עליהם השאלה ולכן התשובה היא בעיקר עליהם. 

והיא שהעובדה שהיה גיס חמישי הקשתה על המלחמה יותר גם בגשמיות וגם ברוחניות. כלומר, ההודאה היא על הניצחון על היוונים בתמיכת המתיוונים.

חידה נחמדה לומר ליד הנרות- למה החשמונאים לא עשו ''ביטול ברוב'' לשמן הטמא?

כדאיתא בנסכים שהשופך טיפין טיפן יין נסך לבור יין כשר- אפילו כל היום - בטל

החשמונאים יכלו לבטל את היין הטמא בטהור וכך היה נשאר להם שמן כשר לח' ימים!

תירוץ א'- בטומאה וטהרה הדין שונה - שכן טיפת משקה מטמאת את כל המשקה הטהור. הניחא למ''ד אין שיעורין בטומאת משקה, אבל למ''ד דצריך שיעורין בטומאת משקה - מאי איכא למימר?

תירוץ ב' - ביטול ברוב אינו לכתחילה (התירוץ הזה דחוק, שכן מצינו בסוכה שמערב סכך כשר בפסול לכתחי', וכבר תירצו בזה)

תודה לרב הרץ מישיבת ''מעלה אליהו'' על הד''ת

לכאורה, על פי ההלכה היה פשוט מותר להם להדליק בשמן הטמא.

אבל כל המלחמה עם היוונים הייתה על עניין הטהרה והקדושה.

ליוונים לא הפריעה חכמה, תרבות. להפך, זה מצא חן בעיניהם. נרות שבת כאקט רומנטי, לימוד תורה כחכמה אנושית... פחות היה קריטי מבחינתם. הם נלחמו על כך שעם ישראל קדוש וטהור. שיש הבדל בין ישראל לעמים שלא נתפס בשכל. שישראל יכולים לקדש את גופם ע"י ברית או לשלוט בקדושת הזמנים ע"י קידוש החודש.

לכן הם גם טרחו לפתוח כדים ולטמא אותם בלי לשפוך את כל השמן. רק לטמא. כי מה ההבדל השכלי אם נגע בזה גוי או יהודי??? טמא או טהור???

החשמונאים יכלו על פי ההלכה להדליק בשמן הטמא, אולם זה היה מופרך כי על זה הם נלחמו.

הרי היה בהימ"ק, אין שום סיבה שהציבור יהיה טמא.

אולי לגבי ספק טומאה ברשות הרבים (בהנחה שזה באמת ברשות הרבים וכו'), ספק אם כשפתחו טמאו או לא... על זה שמעתי משהו פעם, לא מצליח להזכר.

יש איזה מדרש ששרד רק בתימן לגבי החותם, שכתבו על זה גדולי עולם שלא היה לפניהם מקור כזה, שיש הלכה ששמן של המנורה צריך להיות חתום בחותם של כה"ג, ואז אפשר לתרץ שהם פשוט רצו לעשות מצווה מן המובחר.

שלנו. ולא כל מי שבמלחמה הורג במגע, ולא כל מי שבמלחמה הורג בכלל.

לא חושב שזה מתקרב לרוב עם ישראל של אז.

(אם כל עם ישראל דאז היה נלחם ביוונים זה כבר לא היה מעטים מול רבים...)

זה רעיון שמופיע בהרבה מקורות.

והיו בחזקת טמאים?

הרי לפי דעות שונות הם ה"טמאים" בוועל הניסים.

ואז כשהמכבים גם טמאים, זה בהחלט הרוב

ראיתי פעם לימוד של אחד האדמו"רים של חב"ד מהרמב"ם שלעניין כל ישראל חייבים או זכאים לביאת המשיח לא סופרים את הרשעים...

הרבי:

"מ״מ היו כו״כ מבנ״י ולא הניחו אותם לעסוק בתורה ובמצוות כר״ 5 1 (המתיוונים) שהצטרפו להיוונים (נוסף על אלה שעשו כן מפני האונס), ועד שמיעוט מבנ״י נשארו שלימים בגלוי עם ה׳ ותורתו."

כלומר, חיבור המתיוונים ברצון או באונס יחד, מהווה את רוב העם.

כלומר, אם נתעלם מאלו שחיו במערות אבל לא נלחמו, שגם הם ספגו בחלקם אבדות ויתכן ונטמאו להם- אז כל העם אמור להיות טמא.

הרבי מציין שם שזה ידוע בדברי הימים ההם. מעניין אותי מה המקור הקודם לכך.

איך שלא יהיה, לי זה ענה תשובה

אה, ולא הכרתי את הלימוד שהוספת..

מהרבי? קשה להבין מה הוא אומר כשזה ככה קצר, אשמח לראות במקורו.

איזה תשובה זה ענה לך?

זה יישב לי בדרך אפשר את נושא הטומאה.

כיוון שהיוונים נלחמו לפי מקורות אחרים בנושא הטהרה, אז די הגיוני שהמתיוונים יהיו טמאים.

בנוסף, הם נתנו להכניס למקדש הכל, הקריבו חזיר לעבודה זרה ואכלו ממנו. אז לומר שהם לא נטמאו בשום טומאה?

ואם רוב העם היו מתיוונים ורובם היו טמאים ונוסיף גם את המכבים שנלחמו והיו טמאי מת מהאבדות שבצד שלהם גם כן, וכל מי ששמר מצוות וקבר יהודי שנהרג בשל כך ולא בדיוק יכל להיטהר במצב שקורה מסביב,

אז רוב העם היה טמא וטומאה הותרה בציבור.

(זה שרוב העם היה טמא זה לא השערה שלי. זה מופיע בפני יהושוע ועוד מקורות רבים)

להטהר ממנה (בהנחה שאין ביהמ"ק).

השאלה היא אם נניח שטומאה ברבים הותרה, אם זה תמיד או רק במקרה שאי אפשר לטהר את כולם (בין אם מצד הזמן, או היכולת וכדומה).

כי גם אם מותר להקריב בטומאה כשאפשר להטהר, אז אפשר להגיד שרצו לעשות מצווה מן המובחר, שהרי יכלו להטהר.

וזה מתחבר לרעיון הכללי של חג החנוכה עצמו שבו כולנו מהדרין מן המהדרין (ביטוי שראיתי כמה פעמים אצל הרבי גם בהקשר של חנוכה ), ושהחשמונאים אמרו עד עכשיו עשו לנו דווקא (ועוד בענייני טהרה)? אנחנו נעשה הכי מהודר שאפשר!

מכאן התגובה של בני שבט לוי לכופרים, כמו תמיד, לא להתפשר, לא להפגש באמצע, "ללכת על כל הקופה".

וגם זה שבוע, שגם ככה לקיים מצווה מן המובחר היו צריכים לחכו.

שאר העם, כנראה רובו, יכלו להטהר בהערב שמש.

אבל זה סתם פלפול שאני לא שלם איתו.

נראה לי יותר כמו שכתבתי למטה

וואי אני גאה בעצמי! כיוונתי להלכה... רמב"ם, הלכות ביאת מקדש - בית המדרש

בדרך אחרת, או שיש מקור כלשהו בחז"ל עצמם על זה.

הרב רצאבי כותב על זה במפורש בהלכה הראשונה של הלכות חנוכה בהערה ב'.

אני חושב שהם ניסו ליישב את הקושיא הזאת בכך שרובם היו בחזקת טמאי מתים, ולא ממקור, מה שלא מוכרח.

המהלך היה כזה:

"לא מצאו פך שמן שחתום, לכן חיכו".

שאלה: "אבל לא כתוב בשום מקום שצריך חותם!".

יישוב: "חזקת טמאי מתים".

תשובה אחרת: "יש מקור שצריך חותם! לכן אין צורך ביישוב הזה מסברא".

פרק ד', הלכה ט',י"ב.

הטומאה שהותרה היא רק טומאת מת (ויש סברא בתוספות זבחים, דף כ"ב, עמוד ב', ד"ה אי הכי. שזה גם על שרץ).

אז נראה שגם לשיטת הרבי לגבי המלחמה בטומאה, לא רוב הציבור היו טמאים.

קשה לחשוב שבתקופת ביהמ"ק היו כולם טמאי מתים, כי הם עוד היו נזהרים מאוד שהיו צריכים לעלות להר הבית.

לגבי טומאות הגוף, אפשר לנהוג בהם בצנעה.

לגבי טומאת שרץ לא יצוייר שהיוונים יכריחו כל יהודי לגעת בשרץ.

ועדיין צ"ע לגבי אם המתיוונים מצטרפים לרוב הזה.

מה המקור שלך לחידוש "טומאה הותרה בציבור" מהרבי? אשמח לעיין

והטעם שהוצרכו להדליק שמנה ימים מאותו פך מפני שכל ישראל היו בחזקת טמאי מתים ואי אפשר להתקין שמן טהור עד שיעברו עליהם שבעה ימים מיום טומאתם ויום אחד לכתישת הזיתים ותיקונם להוציא מהם שמן טהור והר"ן (שם) כתב שהיה להם שמן טהור רחוק ארבעה ימים והוצרכו שמנה ימים בין הליכה וחזרה (בית יוסף אורח חיים סימן תרע

הטומאה של ישראל היתה טומאת מת. וכמו שציינתי מקודם- הם היו בחזקת טמאים. כלומר, לאו דווקא שידעו על כל אחד ואחד. אבל מי שלא מקפיד על המצוות ומאמץ את תרבות יון, לך תסמוך עליו בטומאה וטהרה...

נושא הטומאות האחרות לא נוגע לטומאת העם ספציפית אלא לטומאת הכלים. כאשר סחבו אותם טמאים בטומאת זב וכדומה. (היתה פה גזירה מיוחדת לגבי מגע של גויים שלא אמור לטמא)

נראה לי שהב"י מתייחס לתמיהה של כולם שאין שום מקור לכך שצריכים חותם של כה"ג.

לכן הוא מביא סיבה אחרת לומר שחיכו שמונה ימים.

אבל לפי המדרשים שנמצאו בתימן, שיש מצווה (אולי אפילו מעיקר הדין) שיהיה חתום בחותם כה"ג ולכן חיכו, אפשר להגיד שלא מתחייב לומר שהיו בחזקת טמאי מתים.

השאלה מה המקור של דברי הב"י, לצערי אין לי את זה זמין כרגע, אז אי אפשר לדעת אם החזקה הזאת הייתה סברה או לא כמו שאני מנסה ליישב.

זו דעת הבית יוסף, הפני יהושוע והרבי מליובאוויטש...

(ראיתי פשוט משהו דומה ברב רצאבי), זה יהיה חידוש יפה...

תודה!

לגבי א. זאת השאלה ששאלתי גם אני... אבל יש מקור שגם על השמן אומרים טומאה הותרה בציבור (לא חולק, מחפש מקור)?

ב. יש טומאה, זה מוזכר במלחמת מדיין בתורה במפורש כמדומני. גוי מטמא טומאת מת במגע, לגבי אוהל יש מחלוקת.

כל המקורות התורניים בעניין. אם יש בזה מחלוקת, אשמח לראות.

כתב הב"י במפורש שזה משום טומאת מת ולכן (וצ"ע למה) הוא אומר שטומאה הותרה גם שם ספציפית, אפילו שהיה אפשר לבטל ברוב.

שיקול הלכתי לגמרי ובו יצא שלא רק שעדיף אלא שצריכה להדחות המצווה כולה בשביל השמן הטהור.

אז צריכים למצוא סיבה למה בכלל ששמן טמא יהיה בעייתי כל-כך

מדוע לא עשו ביטול ברוב בשביל להשיג שמן טהור שעדיף על הטמא והתשובה היא שזה בדיעבד, אבל לכתחילה אסור לבטל

אם סומכים על הנס) ודאי הם לא היו סומכים על זה הלכה למעשה.נ

ודאי שעדיף דיעבד מאשר לא לעשות כלום ולדחות את המצווה-חובה כולה... לכן צריכים סיבה יותר חזקה שבגינה הם לא השתמשו בשמן גם בדיעבד

שאומר שהדין בטומאה וטהרה שונה- כי השמן הטמא לא הופך לטהור, אלא רק מאבד את שמו בעצם הביטול, וממילא אין השמן הטמא מוסיף, אלא גורע

זה אומר שהשמן לא טמא ולא טהור, לכן אסור להדליק בו

המקורות נמצאים במחברת סיכומים שלי בישיבה. כאחזור אחרי ביה''ז אוכל לברר לך.

אולי @אניוהוא יכול לומר לך את המקור על ציצית לא לשמה שנתערבה לשמה ולחפש שם הפניות

כלומר, מדוע נעשה הנס הזה?

הקב"ה ברא עולם. טבע. כי זהו רצונו.

ואין הקב"ה עושה נס לחינם.

אם ההדלקה בשמן טמא מותרת, למה שה' ישנה את הטבע שהוא ברא?

נראה לי שהלשון היא מדוע היה טורח הנס או משהו מהסגנון.

מקור נוסף. 

קח את מציאת יוסף

בבגדי יוסף

ואת מחיר יוסף

בתוספת יוסף

ותקבל חנוכה....

מי יודע לפתור?

והתשובה היא:

קח את מציאת יוסף- מה יוסף מצא? חן בעיני רואיו= חנ

בבגדי יוסף- הלבישו את יוסף בגדי שש. שש= ו'

ואת מחיר יוסף- מכרו את יוסף ב-"עשרים כסף". עשרים= כ'

בתוספת יוסף- כמו שכתוב בתהילים "עדות ביהוסף שמו.."= ה'

סה"כ= חנוכה

יפה, נכון?

כשהוא מונה למשנה למלך כתוב שהלבישו אותו בבגדי שש.

אין לי כרגע מקור מדויק.

אני בעבודה...

אולי אחפש בבית/ אשאל את בעלי יותר מאוחר ואשיב....

וַיָּסַר פַּרְעֹה אֶת טַבַּעְתּוֹ מֵעַל יָדוֹ וַיִּתֵּן אֹתָהּ עַל יַד יוֹסֵף וַיַּלְבֵּשׁ אֹתוֹ בִּגְדֵי שֵׁשׁ וַיָּשֶׂם רְבִד הַזָּהָב עַל צַוָּארוֹ.

שלא יכלו להקריב באותה שנה. הם הקיפו את המזבח עם המינים. 

מעניין שדבר זה קשור למיקום התורני של חנוכה שגילה האריז"ל.  לפי האר"י החגים מסודרים לפי הספירות .

פסח- בחסד.  ראש השנה עד שמיני עצרת בצד שמאל בגבורה.  

שבועות בתפארת.   פורים בנצח.  וחנוכה בהוד.

הצד הימני שבו פסח הוא ההשפעה כמעט ללא גבול. גם כאשר ישראל לא ראויים. זה פסח.

הצד השמאלי הוא הגבורה שבה מכניסים את האורות לכלים וגבולות.

לכן שם ראש השנה.  סוכות שבו יש תיחום של סוכה שאוצרת את האור בתוכה.  ומתחת לסוכות שבגבורה נמצא חנוכה ב"הוד". בחנוכה המצווה "נר איש וביתו. מכניסים את האור לתיחום יותר ממשי בחיים בבחינה של בית.

לכן הוא מצווה דרבנן שבעצם הקב"ה נותן ל"כנסת ישראל" להתבטא. ובה יהודה המכבי ושאר הלוחמים המדהימים באמונתם ואומץ ליבם הראו הקרבה בלי גבול לקב"ה מול צבא ענק. (זה מדהים אותי כל פעם מחדש).

החג הזה הגיע מלמטה. ממסירות של ישראל למען ה' יתברך, ולכן מיקומו בספירות יותר קרוב אלינו.

חנוכה שמח! 

צריך לשעו תתשובה גם על כוונות לא טובות בלב, לא על המעשה. על זה נאמר "על חטא שחטאנו לפניך בהרהור הלב". פשוט להצטער על הכוונה הרעה, לא על המעשה. ולחשוב שאם הייתי באותה סיטואציה היית ימסגירו למשטרה רק מטעמים טובים. זה נקרא חרטה. לחשוב שהייתי חזר לעבר ועושה אחרת

כי זה היה מוצדק (לא קראתי את הסיפור לפרטים)

והקו שלו, כל אחד והפסיקה שלו, כל אחד והדרך שלו, אפילו כל אחד והכת שלו, נמשיך לחיות עם ערב-רב (ובאלאגן) במנהגים ובהנהגות הדתיות. 

קודם כל כמו שנאמר כאן, שבת זה הזמן בדיוק בשביל סיטואציות כאלה של סיטואציות כמו שלך, 

בנוסף אני ממליץ לך גם סוג של לעשות 'מבחן' לעצמך האם יש זמנים ארוכים שאתה משתמש בטלפון\מחשב\טכנולוגיה כזו או אחרת והזמן הזה מתבזבז לשווא, הרבה פעמים קורה לנו בלי שאנחנו שמים לב וזה יכול להיות אחלה של זמן לעשות בו את הדברים שאנחנו באמת רוצים, בהצלחה  

אם ה' יתברך רואה שכשיש לך זמן אתה כן פותח ספר
ולא סתם מתבטל, ניצחת.

ספר נפלא לעובדי ה', אבל תובעני
זה לא ספר שקוראים בשבת לפני השנ"צ

קשה לקריאה?

או תובעני מבחינת עבודת השם? 

יכול להיות שרצו לעדן את הנוסח. כשהספורנו מביא את זה על תשובת האחים ליוסף "האלוקים מצא את עוון עבדיך" - הם לא מועמדים למוות, אבל המשמעות זהה. אנחנו יודעים שלא עשינו את מה שאתה מעליל עלינו ואתה רק אחד מהשליחים של הקב"ה להביא עלינו את הדין שמגיע לנו בין כך.

בהשראת המכילתא

"משה דברן את! אין לי שלוחין אין לי גדודים אין לי שרפים אין לי אופנים אין לי מלאכי שרת ואין לי גלגלי מרכבה שאשלח ואוציא את בני ממצרים שאתה אומר לי שלח נא ביד תשלח?"

"כך אמר יונה אלך בחוצה לארץ מקום שאין השכינה שורה ונגלית... אמר לו הקב"ה, יש לי שלוחין כיוצא בך שנאמר וה' הטיל רוח גדולה אל הים"

על שלל הלכותיה והרעיונות הפילוסופים שכרוכים בה.

אבל מי יקרא את זה?

בהנחה שהיית רציני , אז כוונתך בין היתר שמצצות מעקה קשורה לנושא ביטחון והשתדלות, השגחה?

אשמח לחידוד..

זה חיבור מאוד מעמיק ושיטתי על מדרש רבה + אגדות ירושלמי. לא כמו עץ יוסף או אפילו יפה מראה אלא יותר סגנון מהרש"א. או טוב יותר, כמו הפירושים הממש ממש ארוכים של מראה הפנים על אגדתות מסוימות.

או: ספר שיאגד את כל אגדתות ירושלמי (קיים כבר) אבל יביא את כל המפרשים הקלאסיים של הירושלמי (קורבן העדה / פני משה / רידב"ז כו'). אולי גם חיבור כזה שמביא רק אגדתות ירושלמי מקוריות שאין להן מקבילות במדרש רבה / בבלי.

ויום אחד הוא נתקל בפירוש 'תפארת ציון' מלפני מאה ומשהו שנה והתרשם ממנו מאוד

(יש בהיברובוקס את הכרך על מדרש רבה אסתר. אני לא מכיר את הפירוש בעצמי)

אכתוב ב"נ בהמשך

שומרת את השרשור

כמו ברכון רק של שחרית מקוצרת ליחיד (יחידה למען הדיוק).

לימים שהזמן דחוק. וגם זה יותר נוח (חוברת קטנטנה במקום סידור שצריך לדפדף).

ותכלס אולי גם למנחה (גם ככה קצר)

ממש בשביל הימים הלחוצים שיוצאים מהבית מוקדם ואין זמן בכלל בכלל.

ובנפרד בשביל הפרקטיות…

אגב, גם ככה יש מלא דברים שנשים לא אומרות, בטח בתפילת יחיד, גם כשזמנן בידן (תפילין, קורבנות…)

הרי יש הלכות על דילוגים ומה המינימום שכן חייב בשחרית וכו. אז כזה. מאוגד במשהו קטן כמו ברכון של כמה דפים (האלו בלי השירים החסידיים, שזה נטו ברכת המזון)

וגם אם אני לא טועה

מנחה, ראש חודש, חגים... 

פרשת השבוע לפי התלמוד הירושלמי

ידעו..

זכור לי במעורפל שיש התעסקות בזה בכתבי

האדמור מפיאסצנה היד..

הרבה מפיאסצנה מביא שם הרבה על עבודה עם דמיון ומסביר למה חשובה התלהבות זה די ארוך ועבודה תהליכית לא משהו שאני עכשיו יכתוב פה בדקה.

בחבד אגב יש הרבה דיבור על התלהבות מתוך התבוננות תוכלי למצוא אצל אדמור הזקן הרבה התבוננויות על זה

אז תחילת פרק כו בתניא מדבר על שמחה ועצבות..

אבל שוב זה קצת שונה..

שווה לעיין שם בכל מקרה😃

על שמחה ועצבות יש מלא!

אבל ספציפית על הנקודה של התהלבות פחות מצאתי..

תודה

ואמנם כבר ידעת, שהנרצה יותר בעבודת הבורא, יתברך שמו, הוא חפץ הלב ותשוקת הנשמה. והוא מה שדוד המלך מתהלל בחלקו הטוב ואומר (תהלים מב, ב): כאיל תערג על אפיקי מים כן נפשי תערוג אליך אלקים, צמאה נפשי לאלקים וגו'. (תהלים פד, ג): נכספה וגם כלתה נפשי לחצרות ה'. (תהלים סג, ב): צמאה לך נפשי כמה לך בשרי. ואולם האדם אשר אין החמדה הזאת לוהטת בו כראוי, עצה טובה היא לו שיזדרז ברצונו, כדי שימשך מזה שתולד בו החמדה בטבע, כי התנועה החיצונה מעוררת הפנימית, ובודאי שיותר מסורה בידו היא החיצונה מהפנימית.

אך אם ישתמש ממה שבידו, יקנה גם מה שאינו בידו בהמשך, כי תולד בו השמחה הפנימית והחפץ והחמדה מכח מה שהוא מתלהט בתנועתו ברצון. והוא מה שהיה הנביא אומר (הושע ו, ג): ונדעה נרדפה לדעת את ה', וכתוב (הושע יא, י): אחרי ה' ילכו כאריה ישאג.

בהצלחה!