בס"ד
בשעות האחרונות נשמעות קריאות, דווקא מהצד הקיצוני של הימין, שלא להגיע לעזור לתושבי עמונה בטענה שאחרי שהם חתמו על ההסכם לפני כחודש וחצי, אסור לעזור להם על מנת שחתימת ההסכמים לא תחזור על עצמם. יש שאומרים שתושבי עמונה שיקרו לאוהבי ארץ ישראל, שהם קראו לכולם לבוא בשביל להשיג הסכם טוב יותר.
האומנם?
את הדברים הבאים אני כותב מתוך הכרות ארוכת שנים עם מקימי עמונה והכרות עם תושבים מהישוב.
כבר לפני שנה וחצי, יכול להיות שאפילו יותר, התקיימה הצבעה בין תושבי עמונה באיזה אופן לקיים את המאבק לקראת הצפוי. מרבית מתושבי הישוב הצביעו שהולכים למאבק עד הסוף. מאז אותה ההצבעה, בכל פעם שעלה נושא כזה או אחר בנוגע להתנהלות הישוב לקראת הפינוי, הם קיימו הצבעה נוספת. כך היה כשהוצע להם יישוב שלם חדש ומאושר על יד שילה עם בתי קבע, כך היה שהוצע להם המתווה הראשון וכך היה להם גם במתווה השני, אלא שאז הרוב השתנה ונטה לעבר קבלת ההסכם.
אי אפשר להאשים את תושבי עמונה. במשך אותם הימים, שנדמה שאלו היו הימים האחרונים על ההר, איימו עליהם דהם מהווים נזק בלתי הפיך להתיישבות, איימו עליהם שהם יהיו לבד ואף אחד לא יעזור להם. בלחצים שהם נאלצו להתמודד איתם, הרבה היו נשברים.
והשבירה הייתה כמעט בלתי נמנעת.
זה כבר למעלה משש שנים שתושבי עמונה נאבקים ללא הפסקה על ביתם. שש שנים שבהם הם לא יודעים מה יהיה בשנה הבאה, ולפעמים לא גם מה יהיה בחודש הבא. זכורה לי פעם אחת, לפני למעלה מחמש שנים שהיינו אצל החברים מעמונה. היו אלו ימי ההצבעה על חוק ההסדרה בפעם הראשונה שהוא עלה לכנסת. רוב התושבים היו באמצע שביתת הרעב שהם לקחו על עצמם במאהל המחאה שהוקם בין הכנסת לבית המשפט העליון. ישבנו אז במרפסת של החברים, אוכלים סעודה שלישית ומדברים על מה יהיה. אז הם עוד חשבו שבשנה שלאחר מכן הם לא יזכו לחגוג את בר המצווה של בנם על ההר.
עברו להם השנים, הם זכו לחגוג בר ובת מצווה לילדיהם ואפילו את חתונתו של הבן הבכור. בכל פעם הם לא ידעו אם את האירוע הבא הם כבר יחגגו מחוץ לביתם שאותו הם הקימו כמשפחה הראשונה בעמונה, או שמא הם יהיו במקום אחר. בכל דחייה ודחייה הם נשמו לרווחה, יחד עם שאר השכנים שלהם ובכל פסק דין או עתירה חדשה הם כבר ראו את הסוף.
עכשיו, אחרי שנים שהם נאבקים בנחישות על ביתם, הצליחו לשבור אותם. הבטיחו להם שהם יזוזו רק מטרים ספורים, אבל יזכו להישאר על ההר שהם כל כך אוהבים, והם נכנעו. נכנעו כי הם הבינו שהפעם זה באמת הסוף וכנראה שלא תצוץ דחייה נוספת ושממשלת הימין לא באמת תנסה למצוא להם פתרון אמיתי.
האם אנחנו יכולים לשפוט אותם אחרי שנים כה רבות שהם נלחמו על ביתם? האם אנחנו יכולים להפנות להם עורף ביום הדין שלהם?
כולנו צריכים להיות שם איתם, להילחם בכוחות האחרונים שנשארו כנגד העוול של גירוש יהודים מביתם והריסת בתי יהודים בארץ ישראל.
החברה לפיתוח גבעות ארץ ישראל