יש קטע כזה, אני לא יודע אם הוא רק פה - וזה שגני שעשועים זה רק עניין של נשים. וכך שבת אחרי שבת אני מוצא את עצמי מגיע עם ילד נמרץ שצריך לשרוף אנרגיה, אל גן השעשועים הקרוב למקום מגוריי.
בהעדר סלולרי או מחשב, אני מגיע לשם עם עיתון או יותר, ובערך נמצא שם עד שהעיתון נגמר, בעוד שהשבת מסרבת להתקדם בקצב הרצוי.
הסביבה הנשית בתורה מעדיפה להתעלם מנוכחותי, אלא אם כן נכליל חברה של הילד מהגן שבאה לבקש אוכל.
הפעם, מסתבר, תחושת הבדידות הייתה קיצונית במיוחד:
תוך כדי קריאת כתבה על ישגב נקדימון, אני שומע בכי של פעוטה. בירור קטן מעלה שהאחרונה נפגעה מאחד המתקנים.
הרמתי את המסכנה כדי להרחיק אותה מאזור הסכנה ותרתי אחר אמא שלה, שמיהרה לקחת אותה אבל אפילו מילה אחת לא אמרה.
העיקר שבת נגמרה בסוף, כמו תורנות מטבח מעיקה או יום לימודים בתיכון. לכל סיוט יש סוף.
