החובה לפרסם
1. חפץ חיים הל' לשה"ר, כלל ד':
"אבל אם יראה להן שהחוטא ידע את עצם אסורו וגם במתכוון עשה את החטא... שנתפשט ידיעת איסורן בישראל, תלוי בזה... וכל שכן אם הוא איש ת"ח וירא חטא אך עתה גבר יצרו עליו...בודאי עשה תשובה.
וכל אלו הדינין שכתבנו הוא דווקא באיש אשר מנהגו ודרכו להתחרט על חטאיו. אבל אם בחנת את דרכו, כי אין פחד אלקים לנגד עיניו ותמיד יתיצב על דרך לא טוב, כמו הפורק מעליו על מלכות שמים או שאינו נזהר מעברה אחת, אשר כל שער עמו יודעים שהיא עברה... עשה החוטא במזיד או שעבר במזיד כמה פעמים עברה אחת המפרסמת לכל שהיא עברה - אם כן מוכח מניה שלא מחמת שגבר יצרו עליו עבר על דברי ה', כי אם בשרירות לבו הוא הולך, ואין פחד אלקים לנגד עיניו. לכן מותר להכלימו ולספר בגנותו בין בפניו ובין שלא בפניו. ואם הוא יעשה מעשה או ידבר דבר, ויש לשפטו לצד הזכות ולצד החוב - צריך לשפטו לצד החוב, אחרי שנתחזק לרשע גמור בשאר ענייניו... ואשר לא שת לבו לדבר ה', מותר להכלימו במעלליו ולהודיע תועבותיו ולשפוך בוז עליו. ועוד אמרו: מפרסמין את החנפים מפני חילול ה', וכל שכן אם הוכיח אותו בזה ולא חזר, דמותר לפרסמו ולגלות על חטאיו בשער בת רבים".
תנאים (בבאר מים חיים, שם):
יראה אותן בעצמו (לפי הח"ח גם דברים הניכרים, ולפי ראשונים ואחרונים אחרים - גם נאמן כבי תרי ומסיח לפי תומו).
שיכווין לתועלת - כדי להשניאו שיתרחקו ממנו ולא ילמדו ממעשיו.
שיספר בפרסום ולא בסתר, אא"כ מפחד ממנו או מחשש מחלוקת.
"אם רואה אדם באחד מדה מגונה, כגון גאווה וכו' נכון לו לספר דבר זה... שלא יתחברו עמו, כדי שלא ילמדו ממעשיו... אם כוונתו לשמור את חברו שלא ילמוד ממעשיו - פשוט דמותר ומצווה נמי איכא".
2. פתחי תשובה - אורח חיים סי' קנו
"כל ספרי המוסר מרעישים עולם על עוון לשון הרע, ואני מרעיש עולם להפך, עוון גדול מזה וגם הוא מצוי יותר, והוא מניעת עצמו מלדבר במקום שנצרך להציל עשוק מיד עושקו".
3. רבנו יונה - שערי תשובה, שער שלישי, רכא
"ודע כי בדברים שבין אדם לחברו, כמו גזל ועשק ונזק וצער ובשת ואונאת דברים, יכול לספר הדברים לבני אדם, גם היחיד אשר יראה יגיד, כדי לעזר לאשר אשם לו לקנא לאמת. והנה אמרה התורה שיעיד עד אחד בבית דין על תביעת ממון לחייב את הנתבע שבועה, אמנם יש עליו להוכיח את האיש תחילה".
4. רבנו יונה - שם, קפז-קפח
"...והנה זה ביד החנף האוויל עוון פלילי, כי לא יקנא לאמת, אבל יעזר אחרי השקר, ויאמר לרע טוב וישם חשך לאור, גם נתן מכשול לפני החוטא... ונאמר (משלי יז, טו): 'מצדיק רשע ומרשיע צדיק תועבת ה' גם שניהם'... וחייב האדם למסר עצמו לסכנה ואל ישיא את נפשו עוון אשמה כזאת... אף כי היושב על המשפט אין לו לפחד מאנוש ימות, שנאמר (דברים א, יז): 'לא תגורו מפני איש'".
5. מתוך הקדמה לספר השל"ה הקדוש
"תוכחה היא מצות עשה, והיא מצוה רבה במאוד. ובמסכת שבת רק כל כתבי אמר רב עמרם וכו' לא חרבה ירושלים אלא בשביל שלא הוכיחו זה את זה, שנאמר: היו שריה כאילים לא מצאו מרעה. מה איל זה ראשו של זה בצד זנבו של זה, אף ישראל שבאותו הדור כבשו פניהם בקרקע. ובפרק במה בהמה: כל שאפשר למחות לאנשי ביתו ולא מיחה נתפס על אנשי ביתו, באנשי עירו נתפס על אנשי עירו, בכל העולם נתפס על כל העולם... בתנחומא פרשת כי תשא... אמרה מידת הדין: רבש"ע מה נשתנו אלו מאלו כו' עד אעפ"כ היה להם להתבזות על קידוש שמך ולקבל על עצמן הכאות מישראל כשם שהיו הנביאים סובלים, שהרי ירמיה וישעיה כמה צרות סבלו מישראל, כדכתיב גוי נתתי למכים. מיד חזר הקב"ה ואמר למלאכי חבלה זקן ובחור טף ונשים.
ויהיה מוכיח כעמוד ברזל לא ישא אף פני הגדול. ופרק חלק: ירבעם זכה למלוכה על שהוכיח את שלמה. ובפרק בתרא דכתובות: האי צורבא מרבנן דמרחמין ליה בני מתא, לאו משום דמעלי טפי, אלא משום דלא מוכח להו... נלמד מזה גם כן לעמוד ולהזהיר על להבא להודיע הדרך הטוב והישר".
6. רמב"ם, הל' דעות פ"ו ה"ח:
"המלבין פני חברו ברבים אין לו חלק לעולם הבא... במה דברים אמורים? בדברים שבין אדם לחברו, אבל בדברי שמים, אם לא חזר בו בסתר – מכלימים אותו ברבים ומפרסמים חטאו ומחרפים אותו בפניו ומבזים ומקללים אותו עד שיחזור למוטב, כמו שעשו כל הנביאים בישראל".
7. רמב"ם, הל' תלמוד תורה, פ"ו הי"ד:
"מי שנדוהו על שאר דברים שחייבים עליהם נידוי, אפילו נידהו קטן שבישראל – חייב הנשיא וכל ישראל לנהוג בו נידוי עד שיחזור בתשובה מדבר שנידוהו בשבילו ויתירו לו.
על עשרים וארבע דברים מנדין את האדם...
ד. מי ששלחו לו בית דין וקבעו לו זמן ולא בא.
ה. המזלזל בדבר אחד מדברי סופרים, ואין צריך לומר בדברי תורה...
יד. המביא את הרבים לידי חילול השם...
יז. המכשיל את העיוור (וכן המכשיל את חברו ומביאו לידי עבירה. ראב"ד).
יח. המעכב את הרבים מלעשות מצווה...
כג. חכם ששמועתו רעה".
8. זוהר הקדוש שמות ג ע"ב
"ראשי העם נתפסים בכל דור ודור בעוון זה (של פגם נידה ופגם הברית), אם יודעים ולא מקנאים עליו, לפי שעוון זה מוטל עליהם לקנאות אותו לקב"ה בשביל הברית".
9. הנחתום מעיד על עיסתו
בחוברת אשר פורסמה באתר עד כה, נשמטו הדפים האחרונים, בהם מופיעים ציטוטים מתוך ספרו של אבינר "בין אור לחושך". הוספנו כאן את הדפים הללו. ניתן לראות שם שאבינר עצמו כותב בצורה ברורה ביותר, שיש חובה עלינו לפרסם את הדברים הנוראים שנודעו לנו בבירור.
מתוך הספר "בין אור לחושך" - בין חכמים אמיתיים לאדמו"רים מזוייפים / שלמה אבינר:
התייחסות לנזק שייגרם לציבור בגלל הפרסום:
איגרת ג: "ומה שכבודו טוען שלהרבה אנשים התאפשר עתה ללמוד תורה בזכות כל הכוללים שנפתחו והמלגה הגבוהה שמקבלים, מלבד הרבה אנשים התלויים בו נפשית, שבנפול משענתם גם הם יפלו ומי לוקח אחריות על כל זה - הלא כבודו יודע שכך טענו רבנים נגד הגאון הקדוש רבי יעקב ששפורטש, הלוחם הגדול נגד שבתאי צבי שר"י... אבל המהרי"ש החזיק במעוזו והזהיר... לכן יפה שעה אחת קודם".".
"באשר לנפילה שתיגרם לכל מאמיניו וחסידיו, כאשר תצא האמת לאור, באמת רחמנות גדולה עליהם. ועל כגון זה כתב מרן הרב קוק... 'דלדול זה וירידה זו, עליה והתעודדות הם באמת, שאחרי הרקבון של היסודות הרעים הללו, יחל מיד לצמוח אור הזוהר והקודש על יסודות בריאים של דעה, חכמה, גבורה, תפארת, נצח והוד' (אורות התחיה נב)
איגרת ב: "באשר לטענה למה להשתמש כלפיו בלשון חריפה, האם לא היה מוטב לדבר בעדינות - זאת כבר הסביר רבי זרחיה הלוי בעל המאור בתחילת מסכת פסחים, שכאשר עוסקים בעניין תאורטי, אפשר לדבר בלשון רכה, אך כאשר הדבר נוגע למעשה ויש להציל אנשים מטעות חמורה, חייבים לומר את הדברים כהווייתם".
התייחסות לכך שיש לו זכויות רבות:
איגרת א: "ומה שהחזיר בתשובה כמה אנשים, אין בכך להצדיק את התמיכה בו, כדברי בעל "מאור ושמש" בכגון זה, כיוון שזה בנוי על שקר (דברים יג ב), וכדברי רבי יעקב ששפורטש שאין לתמוך במשיח השקר שבתאי צבי, על אף שהחזיר בתשובה עשרות אלפים, כי לבסוף הכל יפול. לכן יש להתרחק ממנו, שהוא אדם של דופי, וכן להתרחק ממפיצי דברו, וכולם עתידים ליתן את הדין".: 'והיא שעמדה לאבותינו ולנו, שלא משיח אחד בלבד עמד עלינו לכלותינו, אלא שבכל דור ודור עומדים עלינו כמה מבלבלים לכלותינו והקב"ה מצילנו מידם".
"סיום (חובר בשעתו נגד שבתאי צבי שר"י)
איגרת ב: "אלא לגבי הטענה שהוא עושה דברים טובים, מדבר על גאולה, אהבת ישראל באומה כולה, מחזיר רבים בתשובה ומשקם משפחות רבות, אמרתי שאין זה מצדיק להכשיר אותו, שהרי גם לשבתאי צבי שר"י היו מעלות רבות והוא החזיר רבים בתשובה, ואין זה מכשיר אותו".
"בא ליטמא פותחין לו, בא ליטהר מסייעים אותו. ה' נותן הצלחה גם למי שהולך בדרך רעה, וזה ניסיון".
התייחסות לכך שבין כה הדברים לא יישמעו:
איגרת טז: "מה שהנך טוען שאני עושה טעות יסודית וכל מאבקי לשווא כיוון שהרבה כסף מעורב שם, בגובה של מליונים, וכן המערכות משומנות היטב ומה אוכל לעשות לבדי נגדם. אין זה טיעון כלל, לא שכלי, לא הלכתי ולא מוסרי... אך כאן מדובר במאבק רוחני שבו לא הכוח מנצח אל האמת... ודאי למדת דברי מרן הרב קוק: 'במלחמת תיאוריות, עיקר כוח האויב הוא כמובן הכוח הרוחני המוסרי, הרעיוני, הפנימי, וההלך הנפשי...
ובעיקר אני העני איני לבדי. הרבה תלמידי חכמים גדולים שללו בכל תוקף... והם פרסמו דבריהם במכתב ברור נגד השמש. הלא המה הרבנים הגאונים... במשך הזמן מצטרפים עוד רבנים... אמנם אנשי הכת קיבלו פקודה ממנהיגיהם האוסרת עליהם לקרוא את דברי הרבנים השוללים, אך אותם אמרגנים לא יוכלו עדי עד לחסום עיניהם של חסידיהם שהינם אנשים טובים, תמימים ויראי שמים, שבוודאי אין זו דרכם לזלזל בדברי חכמי הדור".
איגרת כה: "שיטה זו של הפחדה היא תחבולה ישנה. גם שבתאי צבי שר"י וחבר מרעיו איימו... אך באמת אין מה לפחד, שומר מצווה לא ידע דבר רע, רק מריבונו של עולם יש לירא. אם חברך נבוך, ינהג כמו יהודי כל הדורות, יישען על חכמי התורה האמיתיים, והם יהיו לו לעיניים".
התייחסות לכך שצריך בית דין ואם לא הרי זה לשון הרע:
איגרת ג: "...נזקקים לבית דין - כאשר אדם תובע את חברו על ממונות וכדומה. כאן מדובר במצוות תוכחה להרחיק מדרך רעה, וכל מי שיכול למחות, חייב למחות. אגב, גם אליבא דכבודו, איפה שמענו שתועיל הכחשת בעל דין נגד שני עדים נאמנים, וקל וחומר נגד עשרות ומאות?"
איגרת יב: "הנה נפסק בחפץ חיים, שהתורה לא אסרה לשון הרע, אלא כאשר הכוונה היא לבזות אדם ולשמוח בקלונו, אבל אם הכוונה היא לשמור את חברו שלא ילמד ממעשיו, הדבר מותר ומצווה (הל' לשה"ר ד י)... שהרי כתוב בתורה: 'לא תעמוד על דם רעך', שיש להציל את חברו, ולאו דווקא מסכנת נפשות, אלא מכל נזק (הל' רכילות פ"ט במ"ח א).
"מה שהנך מחדש שצריך בית דין - לא ראיתי דין כזה. כדי להוכיח חברו להצילו מדרך רעה, לא מצינו שצריך בית דין. ודאי שלבית דין יש יותר כוח, אך גם אדם פרטי מצווה להוכיח את חברו כדי להצילו... אלא בוודאי יש לוודא שהכל אמת. בנדון שלנו הרבה אנשים נאמנים דיווחו על תופעות קשות, ביניהם תלמידי חכמים שלעולם לא ישקרו, וכן מאנשי הכת עצמם, שאינם חשודים לסלף לרעה... ודאי מצווה רבה להוכיחם ולהצילם ממצודה רעה זו, ושב ורפא להם"...
איגרת כה: "מעשה בחפץ חיים שדיבר בתקיפות נגד המשכילים. מישהו אמר לו: רבי! לשון הרע!! כמובן, הח"ח ידע היטב הלכות לשון הרע ונזהר הוא באופן מופלא. אך הוא עצמו פסק שאם אדם רוצה לעשות שותפות עם מישהו שיסב לו נזק, יש להודיע לו (הל' לשה"ר ד יא). וכן אדם ההולך בדרך לא טובה ועלול למשוך אחריו אנשים נוספים, יש להזהיר מפניו, כדי שיתרחקו ממנו (שם י ד). נביאי ישראל גינו בכל תוקף מי שצריך גינוי (רמב"ם הלכות דעות ו ח), וכן נהגו חכמנו (יומא לז א). קל וחומר ביחס למי שאין תוכו כברו... שיש לגלות את הדבר כדי שייזהרו מהם. כבר אמרו חז"ל שמפרסמים את החנפים (יומא פו ב. עיין הל' לשה"ר ז ד).
בכל ההלכות האלה יש פרטי דינים שמבוארים בספר חפץ חיים. ויסוד הכל הוא שאין זה מתוך שנאה, ח"ו, אלא כדי להציל. לא תעמוד על דם רעך.
ועל זה לא צריך בית דין, לא שמענו שכדי להוכיח צריך בית דין, שכדי להציל מנזק צריך בית דין, שכדי להזהיר צריך בית דין. כמובן, יהיה טוב מאוד, אם בית דין יזמינו את ראשי הכת להופיע בפניהם כדי להסביר את מעשיהם".
איגרת כט: עיין עמ' 123-126 בפירוט גדול יותר.
התייחסות לכך שהמספרים על הדברים הם מעטים יחסית:
איגרת א: "כמו כן יש ומושמעים איומים... הן איומים מרומזים ששלומם ייפגע. לכן אנשים שנפגעו על ידו ועמדו על דעתם, מפחדים לעת עתה ברובם לדבר על כך".
איגרת ב: (לגבי גדולי ישראל) "...שתיקתם אין פירושה הודאה, אלא טעמם עמם, בחכמתם המרובה".
גדרי קבלת לשון הרע
באחת מהתגובות באתר נכתב לנו: "על לשון הרע שמעתם???"
ובכן, שמענו.
את ההיתר לפרסם קבלנו מתלמידי חכמים גדולים מאוד. בנוסף, לרוצה להתחקות אחר הסוגיה ההלכתית - מצורף בזה מאמר ארוך. חשוב לנו מאוד לצרף את המאמר על מנת שלא תפגע, ח"ו, הזהירות בהקפדה על הלכות לשון הרע. יש לבחון היטב את צדדי ההיתר, ולא להפוך סיפורי דברים ל"הותרה".
סיכום הלכות קבלת לשון הרע
· אע"פ שאסור לקבל לשון הרע, חובה לחשוש לה, והיינו שיש להסתפק שמא הדברים נכונים, ולהשמר מכל נזק העלול להגרם לו או לאחרים. וכל האיסור הוא לקבל את הדברים בצורה ודאית ולפעול ולעשות מעשים ע"פ הדברים ששמע.
· אם שמע לשון הרע ממי שנאמן עליו כשני עדים, רשאי להאמין ולקבל את דבריו. ואף שלמספר מותר לספר רק כשמתכוון לשם שמים, למקבל מותר להאמין גם אם המספר לא התכוון לשם שמים.
· גדר "נאמן כבי תרי" האמור בלשון הרע, קל מ"נאמן כבי תרי" האמור בדיני ממונות ועריות, ועניינו שהוא יהיה רגיל בו ויודע שאינו משקר, אך אין צורך שיחיה עמו שנים ארוכות ויראה שלא שיקר מעולם.
· אם האדם שמספר לו נאמן עליו שאינו משקר, אך אין הוא סומך על דעתו בכל דבר וענין, ואין הוא סומך על שיקול דעתו ועל יכולתו לבחון דברים לאמיתתם, אין לקבל ממנו לשון הרע שהוא (המספר) שמע מאדם שנאמן עליו כבי תרי. אך אם המספר נאמן עליו לגמרי, והוא סומך על דעתו שאינו מוציא מפיו דבר שיש בו ספק, מותר להאמין לו ולקבל ממנו גם אם שמע מאחר.
· אם שמע ממי שנאמן עליו כבי תרי, מותר לו לספר לאחרים אפילו בתורת ודאי, ובלבד שהדבר יהיה לתועלת.
· נראה שגם אם המסופר מכחיש את דברי הנאמן כבי תרי, עדיין מותר להאמין ולקבל את דברי הנאמן.
· אם המספר הסיח לפי תומו, מותר לקבל את הלשון הרע, אך יש לדקדק בדבר היטב, ולבחון אם באמת הדברים נאמרו לפי תומם.
· לכאורה נראה שאין לקבל לשון הרע גם אם רואה דברים הניכרים, שמחזקים את אמיתות הדברים. וצ"ע למעשה.