בס"ד
העיקר הוא החינוך. לא במובן של המשרד כי אם במובן לא-פורמלי, חינוך טבעי. ואני אסביר:
הגירוש מהגוש לא היה לפני 4 שנים, הוא היה הרבה הרבה לפני. העם התנתק תודעתית מהגוש לפני שנים. בעצם, הוא מעולם לא חש קרבה אליו. ולכן, ההתנתקות הייתה תוצאה טבעית, שהייתה מגיעה בשלב כלשהו. במוקדם או במאוחר...
מה הפיתרון? הפיתרון הוא לא בדברים חד-פעמיים, בקמפיינים קצרי טווח של מועצת יש"ע על סיפורים של יהודים. הפתרון הוא לחנך את העם לאור התורה. וחינוך כזה נובע מחיבור אמיתי שלנו אליהם.
אני לא מדבר על פנים אל פנים. אני מדבר על ה"חזרה בתשובה". על "מסיונריות". על גרעינים תורניים!
ברור לכל מי שעוסק בעניינים האלו של החזרה בתשובה (ושמעתי זאת לאחרונה אף מהר' יהושע שפירא ומהרב גנזבורג) שהפיתרון הוא גרעינים תורניים.
אני לא מדבר על גרעינים של חפיפניקים. של כאלה שבאו להוות "פינת הדת" דתתי מחמד צמרוריים. אני מדבר על אנשי אמת שאוהבים את הבריות ומקרבים אותם לתורה (ולא את התורה אליהם...)
זה לא זלזול במפעל ההתיישבות. זה קביעת סדר עדיפויות. במקום לריב על שליש גבעונת שהיא שלושת-רבעי נטושה, בואו תריבו על עכו. עכו מוסכמת על כולם, אבל הערבים כובשים אותה. בואו תריבו על תל-אביב. היא מוסכמת על כולם, החילונים שם מחפשים יהדות, ולא מוצאים. בעצם, בואו לחיפה, לבאר שבע, ללוד, לרמלה, לקצרין, וכו' וכו' וכו'.
ואיך מגיעים לכל זה? מגדלים אנשים של תורה. אנשים שלא מתכופפים כשמגיעה הרוח. אנשי אמת יראי אלוקים, שונאי בצע. בצע גשמי ובצע רוחני.
לא כתבתי לענ"ד, כי זו לא דעתי. זה כל התורה כולה. אני יכול להביא מאות מקורות שיכיחו את דברי, ואלפי סיפורים יאשרו אותם. אבל זה לא נצרך. בחשיבה פשוטה, ובלימוד קצרצר של דעת רבותינו, מגיעים למסקנות המתבקשות הנ"ל.
"חזק ונתחזק בעד עמינו ובעד ערי אלוקינו"