(זה נראה לי הפורום הכי רלוונטי לפרסם בו).
פורום פרוזה וכתיבה חופשית
בהנהלת: אני הנני כאינני
מכתב פתיחה
שישים שניות על מוסר.לך דומיה תהילה
וואוו. מאד מאד יפה. וחד. ושנון.נפש חיה.
מי הדובר? ומי המחבר?
אני ואני.לך דומיה תהילה
וואוו. צריך לשמוע שוב כדי להעמיק. מאד נהניתי!נפש חיה.
מה זה מוסר?נקדימון
אני לא חושב שיש מי שחולק שהמושג ׳מוסר׳ קיים (כמובן שאני מדבר כרגע ללא הגדרות אלא על תפיסות אינטואיטיביות). השאלה היא האם המוסר הוא אחיד והרמוני, האם הוא אובייקטיבי או שהוא סובייקטיבי ונזיל לפי החברה שאדם חי בה (הרי למשל המוסר מתפתח).
הרי יש צורך לעשות הבחנה בין מוסר (בהבנה אינטואיטיבית) לבין קונצנזוס טכני שבו החליטו על חוקים כדי שחברה תוכל להתקיים, כי החוקים האלה הם עוד יותר ארעיים מאשר מוסר סובייקטיבי ובוודאי שאינם במישור מוסר אובייקטיבי.
האם כשאדם לא גונב זה כי יש לו מוסר, או שפשוט הוא לא רוצה שיגנבו לו (כי הוא חלש למשל) ולכן מייצר חברה שבה לא גונבים? הוא הדין בהימנעות מרצח אע"פ שהרגש רוצה לפרוק ולפוצץ למישהו את הגולגולת.
בנוסף, יש איזה קשר לא מוגדר עם מושג האמת שכ"כ הפכפך בימינו. נגיד למשל שמוסר בסיסי הוא בעצם החיים של האדם, ולכל הפחות יש לשמר את הקיום, אבל מי אמר שצריך לחיות ושזה טוב (מה זה טוב?), אני רוצה למות ולפוצץ איתי קולנוע מלא אנשים (לא כי אני מחבל אלא סתם בשביל החוויה של מוות בפיצוץ קולנוע ואנשים) מה עושה את זה לרע וללא מוסרי?
כאן תיכנס איפשהו שיח על אמת ושקר, כי למה אתה צודק ואני טועה? מה עושה את ההחלטה שלך לטובה ואמיתית יותר משלי?
נ.ב.
טקסט מצוין וגם מוגש ממש יפה וטוב.
הרי יש צורך לעשות הבחנה בין מוסר (בהבנה אינטואיטיבית) לבין קונצנזוס טכני שבו החליטו על חוקים כדי שחברה תוכל להתקיים, כי החוקים האלה הם עוד יותר ארעיים מאשר מוסר סובייקטיבי ובוודאי שאינם במישור מוסר אובייקטיבי.
האם כשאדם לא גונב זה כי יש לו מוסר, או שפשוט הוא לא רוצה שיגנבו לו (כי הוא חלש למשל) ולכן מייצר חברה שבה לא גונבים? הוא הדין בהימנעות מרצח אע"פ שהרגש רוצה לפרוק ולפוצץ למישהו את הגולגולת.
בנוסף, יש איזה קשר לא מוגדר עם מושג האמת שכ"כ הפכפך בימינו. נגיד למשל שמוסר בסיסי הוא בעצם החיים של האדם, ולכל הפחות יש לשמר את הקיום, אבל מי אמר שצריך לחיות ושזה טוב (מה זה טוב?), אני רוצה למות ולפוצץ איתי קולנוע מלא אנשים (לא כי אני מחבל אלא סתם בשביל החוויה של מוות בפיצוץ קולנוע ואנשים) מה עושה את זה לרע וללא מוסרי?
כאן תיכנס איפשהו שיח על אמת ושקר, כי למה אתה צודק ואני טועה? מה עושה את ההחלטה שלך לטובה ואמיתית יותר משלי?
נ.ב.
טקסט מצוין וגם מוגש ממש יפה וטוב.
תודה. 
לך דומיה תהילה
פחות באתי להציג עמדה. באמת אין מסקנה לשיר הזה. שאפתי יותר הצגתי את התלבטות של החברה המערבית הפוסט-מודרנית, מתח שנמצא ברקע החברה ולדעתי משליך על תופעות בה. דיסוננס שקיים בין הקוהרנטיות הפנימית שדורשת אמות מידה מוסריות לשכל שלא הצליח לעגן את הנטייה הזאת בנימוקים הכרחיים. כך יצא שהטקסט מתחיל בהחלטיות גדולה ולאט לאט מאבד מהביטחון שלו.
חח נהניתי לקרואנקדימון
איזו תגובה! באמת נהניתי לקרוא.
אני מקווה שזה יעורר פה דיון אצל הציבור.
(נ.ב.
אתה בייני"ש? איפה אתה לומד?)
אני מקווה שזה יעורר פה דיון אצל הציבור.
(נ.ב.
אתה בייני"ש? איפה אתה לומד?)
(כן, אבל מעדיף כרגע לא לפרט ).לך דומיה תהילה
מגניב לגמרי.כתם דיו
אתה מדבר כזה מהר גם במציאות?
עכשיו השאלה המתבקשת היא אם יש מוסר שהוא חיצוני לרצון האלוקי...
אתה יכול להעלות את השיר כתוב?
עכשיו השאלה המתבקשת היא אם יש מוסר שהוא חיצוני לרצון האלוקי...
אתה יכול להעלות את השיר כתוב?
איך זה יכנס בשישים שניות? לך דומיה תהילה
סתם, האמת שכן.
השתדלתי. עד כדי כך מרגישים? 
אני חושב שזו באמת השאלה.
בחרתי לא לדקור את הנקודה הזאת ולתת למסקנה לצוף מאליה, אבל אני מסכים.
אשלח לך בפרטי בהמשך.
(הביצוע מעביר את זה יותר טוב מהטקסט).
אפשר בבקשה גם לקבל לפרטי את המילים?נפש חיה.
כתם דיו
התכוונת אם עד כדי כך מרגישים שהשתדלת לדבר מהר? זה חלק ממה שמגניב, זה הופך את זה ליותר קולח (וגם מאתגר מחשבתית)
קיצור זה אחלה.
תודה!
קיצור זה אחלה.
תודה!
רוצה להביןנקדימון
מוכרח להיות, לא?
אם לא, איך באים בטענות אל הגויים שלא קיבלו את התורה?
ואם כן, אז צריך לברר את טיב היחסים שלנו עם המוסר הזה,
או שמא אנחנו כבולים רק ל'מוסר האלוהי' אפילו אם יש התנגשות עם ההיגיון?
לא נראה לי. ולא עוד אלא שגם מצינו בתורה עצמה, בחלק המכונה 'גמרא' ששם לפעמים יש את השאלה,
'סברא! למה לי קרא?' - כלומר, השכל מחייב אז מה הצורך בתורה?
אז נראה לי שפשוט שיש מוסר שנובע מהאדם, ולא עוד אלא שמעלתו ומימושו גבוהים יותר,
ומתי התורה נצרכת? במקום שהאדם מוגבל, כלומר המוסר האלוהי יבוא רק כתוספת וכמערכת שתוודא שהאדם הולך בנתיב הראוי לעולם.
אבל אשמח בכל זאת אם תוכלי להסביר למה התכוונת.
וכמובן שאשמח להערות והארות.
אם יורשה לי...לך דומיה תהילה
אולי כיוונתי לדעתה.
חיים על פי המוסר, כערך מוחלט, דורשים תשובה על שתי שאלות ששלובות אחת בשנייה:
א. האם הוא קיים?
ב. מה קנה המידה שלו?
המוסר לפי הגישה הזאת הוא דבר ממשי, שאנחנו מתקרבים או מתרחקים ממנו, והתשובה על שתי השאלות הללו באופן שכלי נתקלת במלכוד. הרי ההיגיון שלנו בסך הכול משתמש בנתון לו כבר, וכל המושגים שלנו הם מושגי החוש (שאפשר לתמצת אותם ב"זמן ומרחב"...). במה שמעבר לחוש אין לנו השגה. גם לגבי הקודש, אומר הרמב"ם שאין לנו השגה בו כפי שלעיוור אין השגת בצבע. אמנם לנו יש חוויה של מוסר, אבל היא לא מחייבת את המוסר בדרך שכלית (והרבה פעמים היא גם עלולה לתת קנה מידה שגוי למה מוסרי ומה לא).
לכן התורה והנבואה פונות אלינו, מגשרות על הפער הזה, ונותנות לנו וודאות במציאות המוסר ובביטויים הממשיים שלו. הקושיה על הגויים אינה מוחלטת, כי גם לגויים יש יחס לרוח הקודש והיו ביניהם נביאים לפני מתן תורה.
גם הטבע הפשוט מחייב, למרות שקשה לשים את האצבע על הסיבה לכך. וכיוון שהוא כל כך פשוט, הוא כל כך מחייב. הסיבוכים באים עם המחשבה... קושיות על מהות המוסר לא מבטלות אותו.
מקווה שיצאתי מובן...
ממ..נקדימון
אתה בא לומר שאין אפשרות למוסר שמתחיל באדם? כלומר מתחיל מנקודות פתיחה שהקב"ה הציב בו?
לא בטוח שהבנתי אותך כראוי.
לא בטוח שהבנתי אותך כראוי.
אם אלה נקודות פתיחה שהקב"ה הציב בו,לך דומיה תהילה
אז זה לא מתחיל מהאדם...
באמת זה נובע מהצלם אלוקים שבו.
וודאינקדימון
בתור יהודי דתי א"א לומר אחרת.
השאלה היא אם אתה נותן ערך לפיתוח שהאדם עושה מהנקודות האלה, או שאתה טוען שאלה לא נקודות פתיחה אלא רק כלי קיבול והמוסר יכול להגיע רק מחוץ לאדם.
השאלה היא אם אתה נותן ערך לפיתוח שהאדם עושה מהנקודות האלה, או שאתה טוען שאלה לא נקודות פתיחה אלא רק כלי קיבול והמוסר יכול להגיע רק מחוץ לאדם.
למה?כתם דיו
לכאורה אם ה' יצר את המוסר, את המצפון, את ההגדרה ל'טוב', למה שתהיה אפשרות שאותו טוב יהיה נפרד מרצון ה'?
ומפה עולה התהיה המעניינת: לגנוב זה רע כי ה' אמר לא לגנוב? או שהוא אמר לא לגנוב כי זה רע?
אם הוא אמר לא לגנוב כי זה רע, זה אומר שיש מערכת מוסרית שחיצונית לרצון ה'. (כלומר, שלא נקבעת על פיו), ואולי זה לא כ''כ הגיוני.
מצד שני אם הטוב והרע נקבעים לפי רצונו אז כאילו אין הבדל מהותי בין גניבה למתן צדקה, סתם יש פה החלטה שרירותית- את זה ה' בחר לומר לנו לא לעשות ולכן זה רע, ואת זה כן לעשות ולכן צדקה זה טוב. שזה גם לא נשמע הגיוני כ''כ.
נקודה שמחזקת את האפשרות הראשונה (שמעתי מהרב חיים נבון) : כשאברהם אבינו אומר לקב''ה ''השופט כל הארץ לא יעשה משפט?!'' הוא מכיר בזה שקיים איזשהו צו מוסרי שלא קשור לבחירתו של ה', ומצפה ממנו לפעול על פיו.
ועוד יש הרבה להעמיק והנושא מרתק עד מאוד.
לילה טוב
ומפה עולה התהיה המעניינת: לגנוב זה רע כי ה' אמר לא לגנוב? או שהוא אמר לא לגנוב כי זה רע?
אם הוא אמר לא לגנוב כי זה רע, זה אומר שיש מערכת מוסרית שחיצונית לרצון ה'. (כלומר, שלא נקבעת על פיו), ואולי זה לא כ''כ הגיוני.
מצד שני אם הטוב והרע נקבעים לפי רצונו אז כאילו אין הבדל מהותי בין גניבה למתן צדקה, סתם יש פה החלטה שרירותית- את זה ה' בחר לומר לנו לא לעשות ולכן זה רע, ואת זה כן לעשות ולכן צדקה זה טוב. שזה גם לא נשמע הגיוני כ''כ.
נקודה שמחזקת את האפשרות הראשונה (שמעתי מהרב חיים נבון) : כשאברהם אבינו אומר לקב''ה ''השופט כל הארץ לא יעשה משפט?!'' הוא מכיר בזה שקיים איזשהו צו מוסרי שלא קשור לבחירתו של ה', ומצפה ממנו לפעול על פיו.
ועוד יש הרבה להעמיק והנושא מרתק עד מאוד.
לילה טוב
אכןנקדימון
נקודת המוצא של האמונה שלנו היא שהכל נברא, גם הטוב והרע.
האמירה שיש צו מוסרי שגם הקב"ה אמור להיות כפוף אליו היא קצת סותרת ודרושה ראיות חזקות.
מנקודת מבטו של אברהם ובמפגש עם המציאות הוא כביכול תמה איך ייתכן שהקב"ה פה (!) לא ינהג כמו הכלל שהוא עצמו קבע במציאות המוסרית, נראה לי.
ההבדל אכן יהיה רק במפגש שלנו את המציאות, למשל טוב מוסיף חיים ורע גורע חיים.
המשמעות של טוב ורע היא רק אצלנו.
תראי כאן ממ... וכאן וודאי וודאי .
(מצטער על הקישורים, אני לא יודע איך לצטט תגובה בשרשור..)
"אז אני עושה לך לייק"נחמיה17
בלומנפלד שם שם
וואו!אהבת ישראל!!אחרונה
תודה לך!! ממש יפה!!
אהבתי גם את העניין של החרוזים ששמת, זה עושה את זה יותר כיפי לשמוע.
ובכלל זה ממש זורם.
גם ההקראה (נראה לי) ממש זורמת.
האמת שאם יש לך את זה כתוב- אני אשמח לקבל. אם אתה מסכים. וממש ממש תודה!
להגיד בבוקר חסדך ואמונתך בלילות...אברהם יאיר שטרן
רוב הסיפורים שאנחנו קוראים הם לא סיפורי אמונה למרות שכתוב עליהם סיפורי אמונה...
הם סיפורי חסדך...
הסיפור שמושקה לא הסכים לעבוד בשבת ועף לבור ואז הגיע יהודי עשיר ושילם והיום הוא ראש כולל חשוב בבני ברק וכו'... זה לא סיפור אמונה זה סיפור חסד...
כתוב "להגיד בבוקר חסדך ואמונתך בלילות"
בבוקר כשהשמש זורחת אומרים את חסד ה'.. כשטוב...
אבל לפעמים יש לילה, הכל חשוך לא רואים וכו' ואז צריך להאמין...
סיפור אמונה אמיתי זה שמושקה לא הסכים לעבוד בשבת, ואז הפריץ זרק אותו החוצה, והוא עם הילדים שלו שוכבים בשלג קופאים לאט לאט, ואין להם מה לאכול...
בלילה הראשון עברו שיכורים ובעטו בהם בשביל הצחוק... אחד גם הקיא על רבקה אישתו... למזלו הם לא התפתו לעשות בה כל מיני דברים... "למזלו" הם לא התפתו כי היא היתה כחולה והם פחדו להידבק בדלקת ריאות...
ואחרי יומיים הוא מנסה להעיר את התאומים הקטנים חצק'ל ושרוליק, והם לא זזים... חצק'ל נושם לאט בכבדות... הוא כולו כחול... ושורוליק כבר לא יזוז... אף פעם...
אז הם חופרים בור בשלג וקופאות להם האצבעות תוך כדי... הם שמים שם את שרוליק... ותוך כדי לאהל'ה משתעלת כמו טרקטור.... ואז מגיע הפריץ ואומר לו "אתה רק צריך להגיד כן..."
ויום אח"כ שמחה בונים מחליט שהוא נכנע והוא הולך מפנה עורף לאבא לא-לוקים ולהכל... והולך לשתות וודקה כדי להתחמם...
ואחרי עוד יומיים לאל'ה נופלת על הרצפה על הגופה של חצק'ל את הגופה של חצק'ל הם כבר לא קברו כי לא היה להם כוח פיזי... טכנית כבר לא היה להם כוח...
בסוף נשאר רק שמי'ל כי הוא היה צעיר וחזק מספיק כדי לשרוד... הוא עוטף את עצמו בגופות של המשפחה שלו כדי להתחמם... אתמול איוון הסכים להביא לו קצת אש אז הוא הדליק את הבגדים שלהם כדי להתחמם... והפריץ עובר לידו ואומר לו "אתה רק צריך להגיד כן... אני כבר אדאג לכל השאר..." ושמיל מנסה לענות לו "לא" אבל משפתיו יוצאת רק נשיפה קרה, רועדת ובלתי ברורה... הפריץ צוחק עליו וממשיך...
ואחרי שבוע יש בצד השביל ערימה של גופות ומספיק אוכל לחתולים ולעופות הדורסים למשך כל השבועיים הקרובים בשפע...
זה סיפור של אמונה... של מסירות עם ה' עד הסוף... למרות שאין כל סיבה ניראת לעין לעשות את זה...
וגם על זה צריך להודות לה'. ולהגיד אמונתו בלילות...
אני יודע יצאתי חרדי רצחח, אבל הרגשתי צורך לשתף... אז סליחה...
בררר🙈🙈תמימלה..?
הכתיבה מהממת, ויזואלי מאוד, ממש מרגישים שם...(לי אישית היה טיפה קשה עם זה אבל זה רק מדגיש כמה הכתיבה טובה😅)
בקשר למסר אתה צודק, סוגשל, כי סיפורי אמונה שמכירים על ניסים שקרו זה סיפורי אמונה שגררו איתם חסד, הסיפור שאתה כתבת זה סיפור אמונה שלא גורר איתו חסד ולכן פחות ירצו לספר אותו בתור חיזוק לרבים כי הוא לא מחזק, הוא מציב מראה, הוא נכון מאוד אבל לא מחזק, לכן לא שומעים אותו.....
וכן, זו גישה קצת ליטאית מאוד אבל בסדר😅
אמלהה חזק עצוב..ניגון🌿אחרונה
זה לפעמים קשה להכיל שבעבודת ה' יש לפעמים דברים קשים מאודד...
ביחד עם כל האהבה והטוב הזה
יום שישיxmasterx
יום שישי בצהריים בסופר השכונתי, צריך להשלים את מה ששוכחים קבוע
דחוק וצפוף כמו ערב חג
כולם בריצה, עינים ברשימות
ידיים חוטפות הכל מהמדף.
ליד המקרר של הגבינות עומד איש מבוגר
לובש חליפה ישנה מכופתרת, יש לו את הסגנון שלו.
הפוך לגמרי מכל הג'ינס, הטיץ והכפכפים שמסביב.
הוא מחזיק ביד קופסת קוטג' קטנה
מסתכל עליה מרוכז
מסובב אותה בוחן אותה
קורא אותה כאילו זה מכתב אהבה ישן.
בודק את התחתית מחפש עוד כיתוב בפינה חבויה.
כולם עוקפים אותו, נתקעים בו, מימין משמאל
הוא לא זז, עומד עם העגלה הקטנה שלו.
בסוף הוא ניגש לסדרן, נער עם אזניות
אומר לו
'סליחה, אתה יודע אם שינו משהו בעטיפה?
הפסים תמיד היו ככה והבית כל כך קטן?'
העובד מסתכל עליו כאילו הוא הגיע עכשיו מעולם אחר ועונה
'אחי זה קוטג' מה זה משנה?'
מחזיר אזניה וחוזר לעבוד.
הזקן לא נעלב הוא מחזיר את הקוטג' למקרר
באיטיות
מניח אותו עם הפנים קדימה
מסדר אותו
מסדר את החליפה
משאיר עגלה ריקה ויוצא מהחנות בלי לקנות כלום.
בלי להסתכל אחורה
לשמש של יום שישי
(כתבתי עוד פסקה, חשבתי לסגור את זה אבל מפה כל אחד ישלים לעצמו)
תפילת האהבה / יומן חלומותחתול זמני
מחלום שחלמתי אתמול, וחלומות בהקיץ אחרים.
///
בבית הכנסת "תפילת השם"
אני מגיע באיחור־מה, החזן במקום אחר, אבל שיהיה
בין עמודי השיש הצחורים (לא מים)
אני אתפלל תפילת שמונה־עשרה של ט"ו באב
או... תפילת חמישה־עשר?
מילים אחרות לחלוטין שלא אזכור עוד
משהו עם אהבה.
והשם מתפלל איתנו, אני שומע זאת בתוך הראש
ואהבת – אהבתי
את – אתכם
ה' – אמר ה'
א־ל אמונה
המאמין בעולם ובאהבה
אנא
עזור לנו להאמין בעצמנו
ובאהבה בכלל.
אמי הביטה בינחלת
במבט חרד
קווצת שיער חמקה מהכיסוי
תצבעי את הלבן אמרה
זה...זה לא ראוי!
סליחה?! התמרמרתי בלבי
זה לחלוטין... עניין שלי!
בתשעה באב
עלה פתאום בזכרוני
איך פעם סיפרה (רק לי)
שאמה (זאת סבתי)
היתה עוד צעירה
כשערה הפך לבן.
אז, כשהגיעה שמה
המומה ומבולבלת,
(הסבתא כלומר האמא)
בהינף יד
מבלי הנד עפעף
הוא שלח אותה
מייד ימינה
ט"ז אב
(ממש עכשיו)
אניח על שיער
שכבה עבה של צבע
אדום, ירוק...
לא משנה
א נ י
לא אעשה
את המשגה הזה
וואו🫂תמימלה..?
קטעמשה
לרגע חשבתי שהבעיה זה כיסוי ראש וצניעות.
לא לא זה מעבר לזה בפלנטה אחרת....נחלת
יש צובעים שיער דווקא ללבןשנונימי
אני חושב ששיער לבן הוא מאוד יפה
שלחו ימינהooאחרונה
את הצעירים
ומשגה זה אומר האשמת הקורבן
(שיער לבן זה אחלה
הטבע לא יכול להיות משגה)
שעראשר ברא
בזרה"ק
אני העבד ניצב מנגד.
אני מרגישה שכל עוד אנחנו לא נמצאים שם,
אנחנו ניצבים מנגד.
ושעריך כותנה, ברזל, אריות, שכם, פרחים הם דופקים,
ושער אחד מחכה להיפתח ברחמים.
ואיך אפשר להמשיך להיות ניצבים מנצד?
כשאני העבד!!
רחם.
אנחנו לא העבדשנונימי
בן השפחה (ישמעאל) יושב בארמון
ובן המלך (ישראל) עומד בשער החיצון
לכיסאו ישוב בצדקתו
ינקום נקמת עמו
וישפוט גוזלי מלכותו
נביאי ומבטיחי שקר
טענו לכתר
שימרנו מכולם
שומר ישראל לעולם
אמן!נחלתאחרונה
נגמרימח שם עראפת
זה מתחיל, אמר ראש ממשלה.
זה מתחיל, הורה רמטכ"ל.
זה מתחיל, צעק רב פקד.
זה נגמר, מלמל תושב.
טורים טורים הם נכנסים. ווסטים כהים, כובעי מצחיה. מאות חיילים, תנועה אחידה. עוברים ברחובות, נותנים לנו להרגיש כמה אין לנו שום סיכוי נגדם. "קלגסים!" צעק מישהו. אחד החיילים חנן אותו במבט. קר. אטום. ההכנה המנטאלית שהם עברו באה לידי ביטוי עכשיו. "תסתלקו מפה!!" צועקת גברת שמידט. ניצולת שואה. "באתם לקחת אותי לגטו?! להחזיר אותי לאוושוויץ?!" החיילים ממשיכים קדימה. כמה דקות של שקט. ואז, זה התחיל באמת. דפיקות בדלת. בפתח אבעה חיילים. מדי צה"ל. ווסט שחור עם דגל ישראל. כובע מצחייה שחור. "שלום," אומר מפקד הכוח. "באנו לעזור לכם לארוז." חיילת מאחוריו מחזיקה ארגזים. אני מסתכל עליו. מבט אטום. "באנו לעזור" הוא אומר לי. "העזרה הכי גדולה תהיה שתסתלקו מפה ולעולם לא תחזרו," אני עונה וקולי נשבר. "הדגל הזה", אני צועק עליו, ודוקר אותו בחזה, במקום שנתפר הדגל על הווסט שלו, "הדגל הזה אמור להגן עליי!!! לא לגרש אותי מהבית!!" החייל מסיט מבט. הם מסתובבים. הלוואי שלא יחזרו לעולם.
"אבא.." לוחשת ילדה מאחוריי. תחייה. מתוקונת, בת 11. עוד חודשיים הבת מצווה שלה. איפה נחגוג לה? האם ייתנו לנו להישאר כאן, בבית שלנו? האם יבטלו את גזירת הגירוש הנוראה? אבל כל המחשבות קבס האלה זזות הצידה. "אבא..." לוחשת תחייה שוב. "כן מתוקה?" אני מחייך אליה חיוך עצוב. "אבא מה הם רצו?" היא שואלת. העיניים שלה גדולות, והיא מסתכלת עליי. מפחדת מהתשובה. היא כבר לא ילדה קטנה. "תחיילי," אומרת אמא ומושכת אותה לחיבוק, "היום בבוקר היה פה חייל שנתן לנו צו פינוי." אני נשען על המשקוף בכבדות. "אמא מה זה אומר?" עיניה הגדולות מתלחלחות. "אמא זה קורה? אמא, אבל אמרתם שלא..!" שרה מחבקת אותה חזק חזק. "זה חלום רע מתוקה," היא לוחשת וקולה רועד. "זה סיוט שמתגשם," אני אומר בקול חלול ששום רגש אין בו. שרה מרימה את תחייה ונשענת עליי. תחייה מזילה דמעות. "איפה נגור?" היא שואלת שרה מחבקת אותה חזק. אני עוטף את שתיהן בחיבוק. "איפה נחגוג בת מצווה?" שואלת שוב הקטנה. שרה מתפרקת בבכי. היא טומנת את פניה בכתף שלי ותחייה בוכה איתה. העיניים שלי רטובות. אני מוליך אותן לספה ושם אנחנו בוכים ביחד. לאט נפסק הבכי. שרה נזכרת ביום הראשון שלנו בבית. תחייה נזכרת שנסענו ביחד בטרקטור לים. הקטנים מצטרפים ויושבים איתנו בספה. צור בן התשע. בן ציון, ששנה הבאה יעלה לכיתה א'. לאיזה בית ספר נשלח אותו? מרים שהשנה נכנסה לגן. ודביר, שעדיין לא יודע לדבר. אנחנו יושבים על הספה מחובקים.
ואז החיילים חוזרים. ואיתם הדמעות. הם מגיעים עם אדם מזוקן, שמעל לחולצה לבנה יש לו אפודה כתומה, עם מילה גדולה בת שתי אותיות שחורות: "רב".
הם דופקים. אני לא פותח. צור מסתכל עליהם מהחלון. "ילד איפה אבא?" שואל אחד מהם. צור מסתכל עליו. "אתם של ישראל?" הוא שואל. הם לא עונים. צור חוזר אלינו לספה. אני קפוא כמו פסל. קטעי חיים רצים לי במוח. הגוש. החולות. החממות שלי. הים.
ואז הם נכנסים. פורצים את הדלת שלי. אני נעמד בזעם. "תסתלקו מפה!" אני צועק. "רשעים!!" אני מנופף בפראות באוויר, רץ אליהם מהספה. "צאו לי מהבית!!!" הראייה שלי נעשית מטשוטשת, ואני דוחף אותם. "לכו", אני בוכה. "בבקשה".
שלט כאן גרים בכיף יגאל ושרה נופל לריצפה. אני נופל איתו ביחד ושנינו נשברים. החיילים מהססים רגע בכניסה. דביר מתחבא אצל אמא וצורח בפחד. האיש עם הווסט הכתום עוזר לי לקום, ומאחוריו אני רואה את צור קופץ מהחלון. "צור לאן אתה הולך?" אני שומע את אישתי צועקת בפאניקה. "אני הולך להיפרד מהים," הוא צועק בחזרה. הילדים ושרה בוכים על הספה. האיש בכתום מציג את עצמו. הוא רב, הרב חיים. הוא מתיישב מולי, מנחם אותי. "זה קשה לאבד את כל מה שיש לנו", הוא אומר. "זו גזירה משמיים, אלה אחים שלנו שנגזר עליהם לגרש אותנו מביתנו." היד שלו על הכתף שלי. והוא ממשיך לדבר. אבל אני קוטע אותו, ומצביע על החייל שעומד לידינו. שמסתכל לצד. שלא לפגוש במבט שלי. "זה אח שלי?!" אני שואל. "זה אח שלי?!?!" אני צועק וקם, מתנדנד בטשטוש הדמעות.
"אתה לא אח שלי!!! לא אתה ולא אף אחד מכם!!! יהודי לא מגרש יהודי, אח לא מגרש אח מהבית שלו!!!" הרב מנסה לחבק אותי ואני הודף אותו. מפקד הכוח מניח יד על הכתף של הרב. "הרב חיים, בוא נתקדם." הרב זז מעט הצידה. "אתה!!! אני שואג עליו, "אתה חלאה!!!" החייל מביט למעלה בפרצוף אטום. "מר ישראלי, אני עשיתי לך משהו? זו החלטת ממשלה. אני מבקש, אל תקשה עליי". סטאחחח!!! הוא נהדף הצידה מהסטירה. "אתה לא עושה לי כלום?!?!?! אתה נאצי!!!! אתה, עם המדים שלך, עם הווסט השחור שלך," אני מתייפח, "אתה לא עושה לי כלום?!?! אתה מגרש אותי מהבית!!!! אתה זורק אותי לרחוב, אתה לא אח שלי!!! אתה נאצי!!!!" תגבורת חיילים נכנסת לבית. ארבעה לובשי שחורים מפילים אותי לרצפה. "מה אתם עושים לאבא שלי!!!! תעזבו אותווווו!!!! דיייייייי---- תעזבי אותיייייי אמאאאאא----" העיניים שלי נעצמות ולא רוצות להיפתח. מרים צורחת. חיילת תולשת את דביר מהידיים של שרה. גוררים אותי החוצה. נגמר.
נגמר, בוכה תושב.
נגמר, מדווח רב פקד.
נגמר, מאשר רמטכ"ל.
נגמר? חושב ראש ממשלה.
...תמימלה..?
לא הייתי מסוגלת לקרוא את הכל אבל ריפרפתי... מטורף, כרגיל, כואב מאוד, חשוף מאוד, קצת קשה לקריאה אבל וואו, אין מילים, תמשיך ככה, אין לי מה לומר......
תודה גברתימח שם עראפת
כואב מאודרקאני
כתיבה מדהימה