לא הבאת שום טיעון הלכתי, במחילה... זו דעתך האישית בלבד 

ולא נראה שההלכה תומכת בלהכנס לנסיונות לכתחילה.

הגישה שלך מתנשאת ושגויה.
גם מה שבראש אסור. הרהורי עבירה קשים מעבירה.
ולא צריך חוסר צניעות או מעשה שנועד למשוך כדי להביא לכך. גברים נמשכים לנשים ונשים נמשכות לגברים וזהו טבע העולם.
בכל מקום בו גברים ונשים מתרועעים ביניהם, גם בנסיבות הכי רציניות, אי אפשר להתעלם מהכוח הטבעי החזק הזה.

מי שמתכחש לזה משלה את עצמו.

נורא בי עמרם!

כי הוא דור אחר?

נצרכו לדורות דבריו של שלמה המלך "מה שהיה הוא שיהיה ואין כל חדש תחת השמש".

הגמרא מספרת על דורות ותרבויות של פריצות נוראה. הדור שלנו לא המציא אותה.

ואת עזרת הנשים בנו בעזרה ולא בגלל שהנשים באו לשם לבושות במכנסונים/תחתונים או ניסו לבצע פעולות מושכות. 

בס"ד

אגב, בשבתות שיעור וכאלה יוצא שיש משפחה של הרב ויש בה נשים רמחנא ליצלן.

יש אמא ואחיות, זה מספיק כדי לדעת שאשה זה אדם עם דעות ורצונות.

הן בטח לא שונות מבחורה ברחוב..  

דבר שני, יש מעשה בגמרא על אביי (כמדומני) שראה בחור ובחורה הולכים ביחד בשדה ולא חוטאים

והוא התפלא איך זה...

עד שענה לו תלמיד חכם אחד שהיצר הרע עוזב את כולם ומתגרה דווקא בתלמידי חכמים.

מוסבר בספר נפש החיים: שככל שהאדם יותר מתוקן נשמתו קשורה יותר למעלה, ולכן המעשים שלו משפיעים בעולמות יותר גבוהים

מה שאומר, שאם בנאדם התחספס, זו סיבה טובה לדאגה

אבל תזכור שעד עכשיו כתבת רק את דעתך האישית

שבאה לבית דינו של רבא

כתובות סה א – ויקיטקסט

אני עדיין לא כזה חזק בארמית

לאחר מותו של אביי, נכנסה אשתו לבית דינו של רבא על מנת לתבוע את מזונותיה מן הירושה.
היא טוענת שכחלק מהקיצבה שלה מגיע לה גם יין בכמויות מסוימות, שלטענתה אביי היה נותן לה בכוס גדולה "כזו".
וכשהיא נושאת את זרועה להראות באיזה גודל של כוס מדובר, השרוול מופשל וזרועה נגלית ומחמת יופיה, נוגה אור מזרועה בבית הדין.
מחמת שכך, נכנס רבא לביתו ומבקש מאשתו לשכב איתו. אשתו תוהה מה קרה ושואלת מי ביקר בבית הדין. כשהיא שומעת שמדובר באלמנתו של אביי, היא חוטפת התקף קנאה ותוקפת אותה באלימות עד שמבריחה אותה מן העיר.

הלקח:
לא צריך להיות סוטה ואפשר לנהל דיון ענייני עם אישה ועדיין להרגיש משיכה.

המלחמה בדת אז הייתה רוויה אלימות

למעשה, זה היה לפני המלחמה בדת. בערך.

תקופה. תוכחות על גבי תוכחות. רוב העם היו עמי ארצות וכמעט ולא היו נשים שומרות תורה ומצוות.

וזה ממש לא לפני, המלחמה בדת היא מלפני קום המדינה עוד בתקופת הרב קוק, שקרא להם, להזכירך, ערב רב מרוסיא

עזרת נשים היתה חדר נפרד או גזוזטרה מוגבהת בירכתי בית הכנסת.
משחקי המחיצה באו מכת הרפורמים והקונסרבטיבים.

כל מי שטוען שחז"ל דיברו על סמך המציאות שבה הם חיו והיהדות לא נועדה להתקע בתקופת האבן, בסופו של דבר מגיע למקום שבו בעצם היהדות שייכת לתקופת האבן.

הרצון לחברה מעורבת ברור ומובן. אנשים רוצים את ההזדמנות לראות ולהכיר ואפילו לפלרטט. זה טבעי.
הניסיון להתעלם מזה ולטאטא את זה מתחת לשטיח, זה מה שמפריע לי.
 

זו בדיוק הבעיה כשפוגשים אדם מעניין בן המין השני. העניין גורם לקרבה והקרבה גורמת לקרבה יתירה...

כשאין שום משיכה בכלל.
בכל מקום שיש משיכה, כל אינטראקציה מהווה זרז ואמצעי לקרבה.

לא אגיד שכיבו את יצר הרע בכלל, אבל בין-לבין יש מגוון רחב של אפשרויות בחירה שאפשר לגמרי להשתמש בהן.

וכן, יש כאלה שמה שהם עושים זה לחפש את יצר הרע בכל מקום. במקרה כזה הם גם ימצאו אותו וייצרו אותו אם הוא לא נמצא.

הייתי ליד כאלה (דווקא בסביבה לא מעורבת) וברחתי מהם כשיכולתי.

לא כתוב בתורה "אל תמשכו אל מי שעומד מולכם".

צריך להסתכל בשיטות הפוסקים, יש המון איסורים חוץ מהרהורי עבירה (חלקם מדאורייתא גם!)

לכל אדם יש משיכה לבני המין השני שעונים לטעם האישי שלו.
אפילו רק אם רואים אותם ברחוב. 

כל שכן כשיש אינטראקציה שיוצרת קרבה גדולה יותר, וככה אם רוצים ואם לא בוחנים את זה שעומד מולנו.
האדם ישים לב אם זה שמדבר איתו הוא שמן או רזה, אם הוא דוחה או נעים לשהות במחיצתו.
כאשר מדובר בבן המין השני, זה קצת יותר משודרג.

לעניות דעתי, להרבות זה לפטפט עם נשים מעבר לצורך של ממש - כולל הדיון שאנחנו מנהלים כרגע.

מה ההגדרה שלך?

אז ההגדרה שם היא שקובעת. לא?

אני גם חושב שזה נפסק להלכה שלא כמו רוב מסכת אבות שהיא מידות חסידות

לא יודע אם רלוונטי להזכיר את מעשה ברוריה ורבי יוסי הגלילי.

הגישה של ברוריה לא הכי בריאה וסופה מעיד עליה.

אבל גם היא וגם כל המלומדות שמסופר עליהן כי למדו ולימדו עם "הבחורים המופלגים", עשו את זה מעבר לוילון.
 

וכאן שואל הבן:
הבחורים המופלגים התעניינו בגוף שלה ולא בתורה שבאה ללמוד וללמד?

ומה זה משנה במה התעניינו? למה אנשים מעקרים את הדין הזה בגלל כל מיני מניעים. זה לא משנה מה כוונת השומע ממש

העניין שלי הוא בנאמר, לא בגוף של האומרת. - צעירים מעל עשרים

שהוא איסור אשת איש לא שייך לשום דבר.

ציטוט מדוייק: "ואל תרבה שיחה עם האשה. באשתו אמרו, קל וחמר באשת חברו".

הק"ו בא רק להוסיף עוד איסור של קרבה באשת איש שהוא חמור בהרבה. אבל האיסור להרבות שיחה עם אשתו הוא עניין נפרד וזה גם כשהיא מותרת לו.

כלומר ברור שאל תרבה נאמר גם על המותרות לו, גם על רווקות שאסורות לו לעת עתה, ואין צריך לומר על אלה שאסורות לו עולמית.

ועדיין אומרת שאסור

אסור קלות ראש, שזה מושג שקשה להגדיר.

היחיד שראיתי שכתב על זה היה הרב קנוהל,

בספר שלו על הלכות נדה (עמוד 165 למטה).

אבל המשנה הזאת אומרת שגם כשהיא מותרת אסור, ואתה רוצה לומר נגדה שמותר...

לא יודע לגבי דיני נידה, אני לא נשוי, אין לי מושג.

מצד ההלכה לגבי אל תרבה שיחה עם האישה "באשתו נאמר" זאת מידת חסידות עד כמה שאני זוכר, אבל עם אישה אחרת זה כבר איסור

לאשה אחרת ודאי אסור,

אבל לא על זה דברתי...

להרבות ועל דברי המשנה הזאת סובב הדיון פה ולכן הדיוק הנ"ל של שם קצוץ לא כל-כך נוגע לעניין (למרות שיכול להיות שלא הבנתי אותו)

אומרים חז"ל: על שיחה קטנה שבין איש לאשתו.

ושם כמדומני מדובר על שיחות עם תוכן לא ראוי

הייתי בכמה מאות כאלה בעשור וחצי האחרונים. ברובם לא היה מתח כזה בכלל או כמעט ולא היה.

אני יודע שהיו כאלה שבחרו לייצר אותו, אבל במפגש עצמו זה לא הורגש.

שני דברים אמרת בשרשור הקודם, ואני מחכה שתוכיח אותם

א. שהמשנה באבות לא נפסקה להלכה ואין בעיה להרבות בשיחה

ב. שמי שמקיים אותה הוא מגוחך שאיבד את הצפון. 

ובמקום זה אתה תוקף את מי שלא חושב כמוך, ובין השורות אתה מוציא אותו סוטה

זה לא דיון אלא סתימת פיות.  וחבל... זה לא נעים

אתה אמנם בחור נחמד, אבל דעתך האישית היא לא הלכה

תוציא את כל השאר טיפשים רק כי הם מקפידים על קלה כבחמורה. זה לא מגניב

אלא מקיימים את ההלכה ככתבה...

מרגיז אותי שהיום כדי להקטין את ההלכה קוראים לכל מי שמקפיד עליה חרדי בווריאציה כזאת או אחרת.

אפילו בציבור שלנו דחפו את המושג "חרד"לי" רק בשביל להוציא את מי שמקפיד קיצוני.

זה מה זה לא מרגיש לי כאילו המשיח קרוב

כי יש פה עשרות איסורים אחד על גבי השני שעוברים עליהם.

להיות עיוור זה לא לראות את הכמות האדירה של האיסורי תורה ודרבנן בזה

מותר לדבר עם נשים רק על דברים עניינים (לדוג' מוכרת בסופר) או לצורך שקשור לפורום הסמוך..

המפגש לא מיועד בשביל התוכן-

לא חסרים שיעורי תורה.

גם לא מיועד לשידוכים-

אולי זאת מטרה נסתרת, אבל אני חושב שבגלל שהרוב לא מגיעים במחשבה הזאת

והוא לא בנוי כמו מפגש פו"פ, יש בזה בעייה.

המפגש גם לא מיועד להפגש רק עם הגברים או הנשים-

אחרת היו עושים אותו נפרד.

זה לא דומה לאקדמיה משתי סיבות-

א. לאדמיה באים בשביל ללמוד, לא להפגש עם המין השני.

ב. גם באקדמיה עדיף ללכת למקום נפרד, ומי שנאלץ ללכת למעורב צריך להזהר לא לדבר יותר מידי עם המין השני שלא לצורך.

אמר לי שכשהוא היה צעיר בארצות הברית, נדמה לי הוא דיבר על אנשים מהישיבה יוניברסיטי או ישיבה אחרת שלמד בה - אז הוא אמר שהוא זוכר שבתות (שבת אחת? לא זוכר בדיוק מה, אבל הוא תיאר את זה כעניין בנאלי) שישבו בחורים וגם בתולות אחרי סעודת שבת והיו מדברים ואף אחד לא ראה בזה פסול (כמובן "ואף אחד לא ראה בזה פסול זה דעתו, ייתכן שהיה מי שכן ראה בזה פסול. אני אישית ללא דעה מגובשת בנושא ואני באמת לא יודע)

ולפחות חלק מהמשפחה שלו התערתה בציבור החרדי. אני זוכר את אחיינים שלו מהיסודי הם היו נראה לי מושפעים מהזרמים הפחות ליברליים

אם כן, אז אין לזה שייכות להלכה. לא יודע למה אנשים כל הזמן מדברים על משיכה בהקשרים של איסורים.

לא עוקרים מצוות בסברות שאנחנו (ופה זה בעיקר החילונים) ממציאים...

יש סיבות אחרות לאסור גם בלי קשר למשיכה

הייתי בכמה מפגשי פורום, וכן יש את המתח באוויר ואת האדם שמתנהג שונה ליד בנות לעומת מה שלידך.

בעיקרון אני כן רואה בזה פסול ולא ראוי. יצא לי קצת להתדיין בזה בכמה ש"א, אין תשובה ברורה איך הפורום מתנהג והאם בצורה הנכונה. במפגשים הנפרדים האווירה הרבה יותר משוחררת.

וכן, בעיקרון כל החיים צריך מרחק כלשהו. רואים שאין גבול לגיל של הנפילות, לצערנו. וכמו שמתפללים אחרי הוצאת ס"ת "ותגער ביצה"ר מן הנשואים". וגם באקדמיה, מסיפורים שהרב שלי סיפר, בוגרי ישיבה מתמודדים בצורה קשה עם מה שהולך שם. אם מנסים להתעלם מהמציאות, זה גם בחירה. וגם שאנחנו בדור של בחירה חופשית, ההתמודדויות שלו עצומות יותר ודווקא שם צריך יותר שמירה.

האמת שאף פעם לא הבנתי למה בכלל יש מפגשים מעורבים(רוב חיי גדלתי בנפרד יחסית חזק) ובטח שזה שונה ומגניב יותר, אבל בהסתכלות של אדם בוגר ולא תיכוניסט, האדם צריך להבין איפה יותר יעיל ונכון להיות. ולדעתי מעורב לא משיג מטרה חוץ מלהכיר יותר טוב עוד דמויות...

מפגש הוא יותר חמור מכמה סיבות, בעיקר כי באקדמיה יש קצת אנשים שבאמת לומדים.

בכל אופן, מפגשים אישיים ממש לא במקום בעיניי, ורובנו יודעים למה.

לא נראה לי שצריך להכנס פה לדיונים הלכתיים, כולם יודעים מה מותר ומה אסור בגדול

מפגשים כאלה.

גם למידה מעורבת באקדמיה זה לא בסדר - מסתבר שעוד יותר. שם זה לא חד פעמים, ולא רק עם חברה שנזהרים בצניעות וכו'. אלא מה? בגלל שלצערנו אין לנו שליטה במה שקורה בכל מקום כזה (יש גם מכללות וכו' - כשזה אפשרי), אז צריך להתרכז עניינית בלימודים ולהימנע מקשר חברתי מיותר.

ואני לא חושב שהדברים הללו שייכים דווקא לכותרת של "אל תרבה שיחה עם האשה", שזה סעיף מענייני הצניעות הראויים. ושיחה היא לא דווקא משהו רציני, ואפשר גם לא להרבות.

[אי אפשר להכחיש, שמ"מפגשים" פה, יצאו גם שידוכים... אבל לכתחילה לענ"ד לא נראה]

מסתבר שאין מי שיכחיש את ההלכה של איסור ריבוי שיחה עם האישה ע"י פוסקים

אבל יש כמה שכנראה לא מרגישים בעיה אז חושבים שזה השתנה.

מה שכמובן במחילה קצת מצחיק,

כי טענות כאלה יש כמעט על כל מצווה שלא מסתדרת לאנשים בראש...

ועל זה נאמר בירושלמי "כי לא ריק הוא מכם"  אם ריק הוא, מכם הוא ריק! (בגלל שלא הבנתם)

לא הבנתי למה זה לא אובייקטיבי...

אם אני מציג משהו שהוא מוחזק, מההלכה ומהמשנה,   מול דעה של כמה אנשים נחמדים

אני אמור להביא את שתי הדעות כאילו הן שוות?  הן לא!

כמו שאם ילדים (לצורך העניין) יחלקו על קבוצת מדענים בנושא תנועת הכוכבים  

אתה בטח לא תקרא לזה ויכוח.    

אבל עזוב... מיצינו

צריך קצת להבין את הקונטקסט:

"יוסי בן יוחנן איש ירושלים אומר, יהי ביתך פתוח לרוחה, ויהיו עניים בני ביתך, ואל תרבה שיחה עם האשה.

באשתו אמרו, קל וחמר באשת חברו."

אנחנו מדברים על סוגיית של בן אדם לחבירו. 

הבית הוא בית ועד. בית שמכניס אורחים פנימה. באופן טבעי יכולות להתפתח שיחות. גם בין מין אחד לשני.

וכאן צריך לומר ששיחה משמעה אצל חז"ל - סמול טוק. דיבורים שאין בהם ממש.

את דיבורים מהסוג הזה חז"ל ראו לנכון להגביל. עם אשתו, וקו"ח עם אשת חבירו.

2 נקודות נוספות שלדעתי צריך לשים לב אליהן:

1. חז"ל כתבו לא להרבות. אבל צריך שתהיה מעט שיחה. או במילים אחרות. צריך גם לדבר מעט על שטויות עם האשה.

2. לעומת שיחה שצריך למעט בה, דיאלוג עומק (שלא נכנס לקטגוריה של סמול טוק) הוא דווקא דבר ראוי שצריך להרבות בו

ש"שיחה עם האישה" זה ביטוי לעיסוק בחיי הבית הפרטיים, והתנא אומר שלא להגזים בעיסוק בעצמך וביתך - תשקיע גם בחוץ, נתינה לעניים וכו'.

בעובדא הידועה מרב ואשתו עם רב כהנא... (לגבי 1).

ולגבי 2, אם זה מציאותי, נראה לי גם שזה לא מה שחז"ל התכוונו לו במיעוט

אין לי "מקום" בעולם... אני כאן כל רגע שה' מחליט שאהיה כאן, כל רגע מחדש. 

שליחה, כל מה שיש לי זה מה', ממה שהוא נותן לי משתדלת לתת.

אחרים רואים את מה שאני באמת מכוונת. כשאני מצליחה באמת לכוון ולהיות בתודעה של מה שכתבתי לפני- אנשים רואים את זה, זה ממש כאילו "שם ה' נקרא עליך ויראו ממך". יראת כבוד כזו.

אבל לא תמיד אני ככה, וכשאני פועלת ממניעים אגואיסטים זה ניכר.

אין לנו תפקיד אחד בעולם חוץ מלעשות את רצון ה' ולהתקרב אליו.

וזה כן בא ביחד עם מודעות עצמית, לראות מה הכלים שה' שם לך.

אם זה יכולת לשמח אנשים, אם זה לימוד שאתה צריך להפיץ... מבינים את זה לפי מה שקורה איתך, אתה יודע במה אתה טוב, ועדיין כל פעם ה' שם אותך בסיטואציה אחרת, כל רגע בפני עצמו. 

יכול להיות שאתה אדם תוסס ואתה יודע איך להשתמש בזה לטוב אבל עכשיו ה' רוצה אותך בפקק ולראות איך אתה מגיב ואם תתעצבן. זה מלא דברים. המגמה היא אחת.

היא הדרך, לא המטרה. 

מי שמתקבע על התכונה שבעיניו היא התפקיד שלו עלול לחטוא לעיקר.

כי תמיד חשבתי שכישרון ויעוד קשורים זה לזה.

תוכלי לבאר את כוונתך?

ברור לי מאד

לעשות טוב לעצמי ולאחרים

ללמוד ולהשתפר מיום ליום

אני לא מוטרדת ממה אנשים אחרים חושבים על התפקיד שלי

את התפקיד שלי רק אני קובעת ושאחרים יתעסקו בתפקידים שלהם

יעוד של כל מי שרוצה בזה

לא רואה צורך לתחום את תפקידי לתחום מסוים 

לא מפחד לדבר בשם עצמו

וכנראה לא פותח פצלש

אבל היום אני כבר רק מפה כמעט

ולא כ"כ משתמש במקורי

היה לי כינוי בלי הנקודה ושכחתי את הסיסמא אליו

לפני הרבה שנים

מלבד אחד כמו מבולבלת, לא זוכר מה הפצלש

אוי, עלית עלינו🙈

@מבולבלת מאדדדד , באיזה ניק נשתמש?

אומנם פתחתי הרבה בעבר אבל ברשמי אני קופץ מידי פעם לבנות מרכלות עלי אבל לא יותר מכך.

אני אפילו לא מכוון את זה.. אני פשוט מתחבר ומה שיוצא לי בהתחברות אני מתחבר.. חחח

שם קוד,

אליאס,

דיקסיט,

עידן האבן,

טיקט טו רייד,

Robo rally,

The crew,

Avalon,

Shadows over Camelot,

Nefarious,

Colloretto,

סושי גו,

אזול,

Draftasorus

מה זה השמות האלה אתה בטוח שזה בישראל?😂

ממש תודה!

מה ה3 הכי מומלצים בעיניך? (חוץ משם קוד ואליאס)

ולא יודע אם תרגמו אותם, בכל מקרה, בכלל המשחקים שפירטתי אין מלל כמעט.

תלוי מה הסגנון שאת מחפשת?

האורך? מספר השחקנים?

כלומר שנאה עצמית היא לא הפרעה בפני עצמה, אלא תסמין של הפרעות ומחלות שונות, בעיקר דיכאון מג'ורי והפרעות חרדה למיניהן.

מכמה היבטים לגבי קנאה וכעס שמבלבלים את הדעת.

מקומות מהיבטים שונים.

בכללי הוא כותב עמוק עם המון מקורות והסברים קצרים, וכדי להבין את השפה שלו ואת הרעיונות שהוא מנסה להעביר, צריך הרבה יגיעה. גם צריך להשוות בין כמה וכמה מקומות.

אתן לך דוגמית מהפרשה שהייתה:

"שענין הפגם שהוצרך לתקן הוא בחינת חטא עץ הדעת כמבואר אצלינו בהרבה מקומות, ופגם עץ הדעת הוא בג' בחינות קנאה ותאוה וכבוד המוציאין את האדם מן העולם [אבות פ"ד מכ"א], והוא נתקן ע"י ג' אבות שהם בבחינת אהבת ה' ויראתו ותפארתו כמש"ה [ישעיהו מט, ג] ישראל אשר בך אתפאר שהוא תיקון ג' בחינות אלו, והרמז לזה כי ג' אבות עם הכולל כמספר עץ הדעת".

כלל וכלל ושצריך להתגבר על זה, רק הוא מציין תופעה. הוא אומר בלשונו שדווקא צריך להפוך את המחשבות עלמא דחירות.

הרבה פעמים (לרוב) לאדם יש דימוי עצמי נמוך

זה גורם לו לשנאה עצמית, תיעוב עצמי מוסתר או יותר גלוי.

וזה הרבה ממה שהורס לאדם בחיים, זה התעללות עצמית.

בלי מודע האדם בעצמו מחבל לעצמו בחיים. 

תודה

האמת שאני כתבתי טוב לא התכוונתי דווקא לטוב במובן של נכון מוסרית אלא גם לטוב במובן הנעים והמועיל

כלומר גם מסעדה טעימה היא מסעדה טובה למרות שאין בה שום דבר מוסרי

אבל ברור שהמוסריות היא גם חלק מהטוב הזה

כשחיים את האדם שאנחנו בכל המובנים. כשמחים בחלקנו אבל משתדלים

לדייק יותר במה שממלא אותנו סיפוק. בנתינה לעצמנו ולאחרים בצורה מאוזנת,

כשמצליחים להתגבר על משהו אצלנו, ולו אחת ליום ומבחינים בזה.

כשמצליחים לגרום למישהו (במיוחד במשפחה) שמחה. כשמצליחיףם

לבטא את הכשרונות שבנו, כשבסוף היום, כשמתבוננים אחורה, מרגישים

שהיום מוצה. היטב ולא בוזבז. מוצה נכון. כשזוכרים שהשם מלווה אותנו

תמיד בכל זמן ובכל מקום.

מותר לשאול ולתהות כפי שהיא תוהה (בליל סערה...). בטוחה שיש הרבה ספרי קודש שמדברים על זה והוגים בזה.

צריך למצוא אותם.  אולי תנסי לשמוע שיעורים של הרב אהרן לוי בהידברות. מאוד מתקבל על הדעת שגם הנושא

הזה עולה באחד השיעורים, או ביותר.  אפשר גם לשאול אותו בתגובות. הוא עונה, אמנם בקצרה, אבל זה יתן

כיוון מחשבה...

מה עם הרב נויגרשל? אם לא טועה, בימי שלישי בערב (22.00?). שואלים אותו כל מה שמעניין, מטריד,

מעלה תהיות....מאוד ממליצה. הוא גם יכול להפנות לשיעורים ו/או ספרים העוסקים בזה.

הוא עמוק וירא שמים ויודע ה מ ו ן.  

אולי אפשר לחפש גם באינטרנט , כמובן, עם ביקורת ולא לקבל כל דבר  - עם ביקורת ומחשבה.

להשוות לחכמינו, לדרך התורה.

בצורה שטחית אולי, שהטוב הוא הקב"ה. הוא מקור הטוב וכל מה שנובע ממנו הוא טוב.

מו"נ נחשב לספר פילוסופיה, לא?

במשפט אחד, למצוא חן בעיני אלוקים ואדם.

אולי, זה הטוב.

אני מציע לך לקרוא את הדיאלוג האפלטוני הידוע "אותיפרון", או למצער לקרוא את "פרוטגורס". הם עוסקים ממש בנושא הזה.

אני לא בטוח שתצא מהם תשובה חד משמעית, אבל אני בטוח שתירדם די מהר

ולגבי איפה ה' בסיפור? ובכן, הוא זה שיצר את המערכת ואת האדם, ולכן הוא יודע מה עובד הכי "טוב" כלומר מה מתאים לחיים בצורה המושלמת.

מרגיש לי קצת שטחי, אבל אולי זה מועיל כנקודת פתיחה כלשהי.

אבל רוצה להרים לך על המאמץ לחפש פיתרון!

עברת שנתיים מטלטלות וברור שלנפש זה לא קל.

מאמינה שטיפול כזה או אחר יוכלו לעזור.

בהצלחה רבה!!

בס"ד

מאמינה שבעזרת השם (תמיד לבקש מהקב"ה! -  ובמקרה הזה, שהרופא יהיה שליח טוב) תרופות לזמן מסויים בהחלט עשויות לעזור.

מה עם נסיעה קטנה (או גדולה) לאיזו מדינה שקטה, רגועה, שהדבר המסעיר ביותר בחדשות זו הידיעה שהליגה המקומית זכתה

בגביע כסף ב...טניס שולחן? - כדאי ללוות בשביל זה. אבל זה באמת מאוד אינדיבידואלי.  מה עוד, שיש עכשיו בעיה עם כל מיני

מדינות למיניהן.  אבל אולי אפשר למצוא כזו; פינלנד אולי? אמנם קר שם ומן הסתם יש גם אי אלו דובים, אבל יש שם איים

קטנים נחמדים בים, ליד הלסינקי.....באמת. אפילו אנחנו חשבנו על זה.

סתם, מן בטן גב כזה של חורף.... בהחלט אפשר להינות. תגיד שאתה מבהוטן, או מקפריסין - מהחלק התורכי אם  מישהו יפרוץ

במלל יווני ולהיפך - מהחלק היווני, אם מישהו...  בקיצור של ידעו שאתה יהודי.....

ובהוטנית - מאה אחוז שאף אחד לא מבין!

אגב, זו הצעה רצינית (לנסוע מכאן קצת, כדי להשתחרר).

עדיף, לענ"ד, או לבד, או עם האשה, אבל בלי הילדים. רק אתה, או אתה והיא. יש לכם היכן להשאיר את הילדים לזמן מה?

אבל הכי חשוב, אנו חושבים, כן לקחת תרופות לזמן מה.  מכירה אנשים נורמטיבים, אינטליגנטים מאוד, מוכשרים, טובים ונפלאים, שלקחו תרופות בזמנים קשים.

השם חנן את הדעת כדי להמציא רפואה, לנו, כשהנפש שלנו מתערערת. זו מתנה. כן, מתנה!  משהו השתבש, בעקבות מה שעברת ועובר, משהו שנורמלי וטבעי

לחלוטין שיתערער. אז למה לא לתת לה קצת שלווה, קצת רוגע, קצת שמחת חיים, בינתיים? עד שהיא תשוב לעצמה? למה להתאכזר ולהתעלם ממנה?

כל הכבוד שאתם שוקלים אפשרות כזו. הכרתי מישהו (הלום קרב) שלא רצה אפילו לשמוע על כך.  כשהסכים, היה כבר קצת מאוחר...

יש דיעה קדומה נגד תרופות כאלה. מכירה גם מישהו שהיה צריך לקחת תקופה, ואחר החליט שזהו, הוא לא רוצה יותר,  היה מר ועצוב אחר כך.

וגם, שיחות שיחות שיחות עם מישהו שאתה מרגיש אמון כלפיו. ואם זה פסיכולוג, שיעלה כמה שיעלה.

הכי חשוב לחזור להיות באיזון. ו...שמח!

אולי יש דבר מה נוסף שאתה יכול להוסיף למערכת הבריאות שלך? שהיא נפלאה כל מה שאתה עושה (הלוואי עלינו), ואין ספק שהיא מועילה גם לנפש,

אבל כולה טיפול מסור מאוד בבריאות גופנית, בעיקר. אז אולי....

משהו באמנות, למשל?

מה עם לרכוש כן ציור , בד, או נייר, צבעים למיניהם (אקריליק, פנדה עדין, צבעי פסטל, שמן, פחם) ולזרוק הכל על הנייר?

רגע, מה עם לזרוק את המרירות על נייר, פשוט לכתוב, מה שבא, בלי ביקורת, בלי צנזורה, בלי שזה יצטרך לצאת טוב,

פשוט לשרבט  מה שבא?

ויש מיני תראפיות, כמו גשטאלט, תראפיה באמנות, תראפיה בדרמה וכל הסגנונות (NLP ועוד. תלוי למה אתה

מתחבר. יש אנשים שמתחברים דווקא לתראפיה הנושנה והותיקה - לדבר עם מישהו, לדבר, לבכות, לזעוק.)

בני אדם  חווים תקופות קשות מאוד לעתים. מאוד קשות.  מכל מיני סיבות. העיקר - אין יאוש כלל! לא להתייאש!

רב נחמן  ל  א    מ ר  ש   ה!!!

ואם הוא לא הרשה, אז הקב"ה, על אחת כמה וכמה!

רוצים לשמוע ממך עוד. בבקשה.

סבלנות. קודם כל, לעצמך!

תהיה בקשר. בבקשה!

במידה ולא התייאשת לחלוטין מהטיפולים למיניהם, יש מקום בירושלים, ברח' חירם (ליד שמגר, ליד רח' ירמיהו) הנקרא "למרחב".

רק כרטיס קופת חולים.

שמעתי שהם עושים עבודה טובה מאוד. 

אבל יש תורים ארוכים. אלא ש.....הכל מהקב"ה. הוא כבר יסדר לך תור מהר. תבקש ממנו. לא לדאוג.

לא. בכלל לא. לכל מי שמתקשה ורוצה להעזר , כמו שנעזרים בחברותא, כשלומדים. "

אין אסיר מתיר עצמו מבית האסורים..."   לפעמים כן, יש אנשים אולי שיכולים, אבל איש את רעהו יאמרו חזק!

זה גם מקום דיסקרטי וצנוע.

בהחלט.  מקסימום יש מטפל/מטפלת כמה חודשים לפני הרשיון.

מכירה מישהי שהיתה שם והמטפלת היתה מצויינת, למרות

שאת ההסמכה הרשמית קבלה חודשים מספר אחר כך.

למיטב זכרוני, יש לה כבר קליניקה משלה.

אבל, קחי בחשבון תור ארוך. תבקשי מהשם שיקדימו לך.

מתארת לעצמי במצבים אקוטים (את לא נשמעת לי כזו),

הם מקדימים.

טיפול זו מתנה נפלאה שאדם מפרגן לעצמו.

(כל אחד וסוג הטיפול שמתאים לו, שמדבר אליו).

לא מכירה את התכנית הזו. אבל חשבת גם על משרד הביטחון.

אולי גם הוא יוכל לסייע? הם מודעים ל"מצבי הרוח" האלה.

אתה לא היחיד, אבל אפשר לצאת מזה. אם לא היית מושפע

ממה שעברת, א ז   היה מקום לפקפק בשפיותך..... מחילה.

לענ"ד,  א  ס  ו  ר   לך  לצאת למילואים שוב. בשום אופן!

אל תחשוש, לא יעשו לך שום דבר. אל תצא שוב למילואים.

היית......די והותר.  מספיק!

אמיתי על הלום קרב, שהיה משכיל , אינטליגנטי ורגיש בצורה יוצאת מן הכלל.

הבעיה היתה שלא רצה להעזר בשום פנים ואופן, וגם הכחיש את מצבו.

אז מודעות למצב, זה   א ב   ויש לך את זה, ב"ה!

לא לשאול אותי בבקשה מה שם הספר, כי לא אומר. 

אחרי שתרגיש טוב יותר, בעזרת השם, אגלה...

כך לשאר המגיבים: נא לא לשאול.

בתקופה שעליה מדובר בספר, משרד הבטחון התנהל והתנהג איום ונורא.

חוסר מודעות...פחד!

עכשיו, זה אחרת (לצערנו).  אבל זה נסיון. הנשמה שלך גדולה מכל ההרגשות האלה,

לא משנה לה מילואים, כלום, והיא בתוכך. 

רק סבלנות. בראש ובראשונה, לעצמך!

ער"ן - לשיחות טלפוניות כשמרגישים "על הפנים".....

1201

לפעמים הבחירה שלנו, היא כנראה במינימום שבמינימום. בחוט דק יותר מקור עכביש.

והבחירה בחוט הכמעט שקוף הזה, היא הנצחון הגדול; זו טפיחת השכם שלנו. זו

הנחת שאנו עושים בכך לקב"ה....

נמאס לנו, חושך ויגון, די, לא יכולים יותר.....הי, יש חוט שקוף ודק שלנו שממתין

שנראה אותו. שנבטח בו.

יודעת שלא שייך להביא את השואה עכשיו - דור דור והנסיונות שלו, אבל בכל זאת,

אמי ע"ה, שהיתה בת יחידה ומפונקת, הגיעה למחנה ההשמדה וכשחיפשה את

אמה, סבתי ע"ה, הצביעו לה על הארובה....

בסוף המלחמה שוחררה על ידי הרוסים, אם איני טועה ועשתה את המסע המתיש

והארוך לביתה, בהונגריה, בכפר ושם שהתה אצל שכנים גויים 7 חודשים לבית

שלה, לא העזרה להיכנס. בין כך לא היה שם דבר, הגויים השכנים, בזזו את הכל)

פעם, ישבנו יחד, אמי, חברתה (גם ניצולת שואה, אלא מה) ואני. היא הרימה

עיניים ואמרה בפליאה: אני לא מאמינה! אני בירושלים! נולדו לי ילדים!

אני לא מאמינה.

כן. היינו כחולמים. ולכל אחד מאיתנו, שלא נשכח, יש את היינו כחולמים

שלו. בתוך הביצה השחורה, המסריחה (סליחה) הכי נוראית.

יש תקווה. יש חוט של כסף הקושר אותנו לנצח. עכשיו אנו מרגישים

שאין מוצא, אבל "מן המיצר קראתי קה, ענני במרחב ..."

לפעמים מגיעות מחשבות שחורות, מרות, אין לנו שמץ של חיותף

אבל האדם הוא דינאמי!  המצב ישתנה. ללא ספק. כל עוד הקב"ה

קיים (הוא לא יצא למילואים...), יש תקווה. הרי אנו חלק ממנו.

מהנצח.

ובכלל, לקרוא חדשות רעות וקשות, זה לא מוסיף.

אבל מה לעשות, המדיה לא תספר איך פתאום

נולד עוד ילד לאחר שראינו כל כך הרבה מוות,

איך חיבקנו, חובקנו, ליטפנו ולוטפנו, אפילו אם

זה פחות מפעם, איך הצלחנו לחייך למרות שבפנים

היו דמעות....

הלחם שלהם, זה פרסום הקשה, הרע. לא ללמוד מזה

ולא להידבק מזה. אתה, את, אנחנו - קצת יותר חכמים ממנה. לא?

מתארת לעצמי איזה "שפכטל" אקבל אחרי התגובה הזו. אולי

אפילו ימחקו.

הזורעים בדמעה (אוהו, איזו דמעה!), ברינה יקצורו.

איך אומרים באנגלית?

CHEAR UP!  (אולי זה כתוב עם שגיאות. מילא)

רוצה להוסיף כאן פריחה, מעוף של ציפור, שבלול עושה דרכו בכבדות אבל בנחישות

נרקיסים ועוד - אבל לא יודעת איך.

יש לנו חברים, חברה, שבאחת השבתות הרגישה.....רע. רע. רע.

היא הרימה טלפון כדי לשוחח , לדבר. כן. בשבת. 

כשהמצב בתוכנו פנימה אקוטי, חושבת שזה בגדר

פיקוח נפש דוחה שבת. אין ספק שהשם מבין את זה,

מאוד.

מתפלל להצלחתך והצלחת המשפחה, אתם גיבורים וכך הכבוד על מה שעשיתם עד כה.

לא יודע מה לומר מעבר

אחרי כחצי שנה מסבב אחרון התחלנו להרגיש רגיעה.

ועם הזמן רואים שיפור.

לא ידעתי שזה הפיך על הקרובים לי.

כותבת כי יש סיכוי לאור.

זה תהליך ארוך מאוד. מאוד.

כנראה של כמה שנים.

עם תמיכה טובה וסבלנות יש תקווה. 

חיזקתם אותי!

קראתי כל מילה

@נחלת תודה לך במיוחד על ההשקעה. 

לא לשכוח.....לבכות. מאוד חשוב. לבכות. חושבת שזה ירכך את הסינדול של הנפש, שלא יודעת מה. חושבת שההתייפחות, המירור בבכי

יעשו לה משהו טוב... זה ילחלח אותה...

יש לך קבנ של היחידה?

לוקח זמן וזמן ... לא פשוט

תצ'פר את עצמך, תרשה לעצמך להתפרק - אבל לא על המשפחה וחברים

נשמע לי שאתה בטווח הנורמה 

אפשר לפעמים לבכות על הכתף של אשתך. למה לא? היא אמורה להיות האדם הכי קרוב אליך..

לא התכוונו כאן שתשחק בבית את הגיבור, את איך שחיית לפני המלחמה, אלא שבכל זאת, אנשי

מקצוע טובים זה מומלץ.

לא, לא "בכל זאת"; יחד עם זאת. כמה שהיא יכולה להכיל. מרגישים את זה. וזה גם מקרב. אני חושבת.

זו תגובה טבעית למלחמה אבל עשית צעד חכם מאד שפנית לפסיכיאטר. ככל שמטפלים מוקדם יותר סיכויי ההחלמה המלאה עולים מאד.

אין מה לפחד מהכדורים, יאפשרו לך לישון ולא לצאת מאיזון והפעילות הגופנית תעזור מאד, כל הכבוד על המצווה הענקית ועל המודעות.

חנוכה מלא אור וניסים

דבר שני, מה שעזר לי מעבר למה שכתבת בעניין השינה והכושר והתזונה, מה שעזר לי לעבור את החודשים הראשונים אחרי השבעה באוקטובר זה המון המון המון סטנדאפ ומוזיקה ביוטיוב.

בהצלחה

יש דברים שאפשר לראות ולהקשיב. סומכים עליך. מחכים לשמוע ממך , לא חשוב מתי. מאמינה שזה מהר יותר ממה שאתה חושב.

ר' נחמן אמר שבראש ובראשונה האדם צריך להיות סבלני ל....עצמו!

"תעיתי כשה אובד בקש עבדך" 

למה רבנו המאומן, חזר לגלות אחרי 

שהיה חצי שנה 

בארץ הקדושה

לנו עשו שיחת חוסן לקראת סיום המילואים, ואמרו שמי שהוא בתהליך הכרה של פוסט-טראומה, ברגע שהגיש חוות דעת מומחה אז כבר הוא זכאי למימון (מלא, נראה לי) במשך שנה עד לועדה הרפואית שתקבע נכות. הוא אמר שמבחינת משרד הביטחון, אין בעיה שבסוף לא תיגש לועדה - כלומר, האינטרס שלהם הוא לתת לך טיפולים כך שתצליח לצאת מזה בלי צורך בנכות. זה לכתחילה, כך אמר הקבן.

תברר על זה. אולי תבקש לדבר על אחראי חוסן ביחידה שלך. או בקבוצות פייסבוק שהגיוני שמעבירות מידע על זה.

גם מי שלא בטראומה, נורמלי לחלוטין להתקשות לחזור לשגרה אחרי חוויות מטלטלות כאלו בשנתיים... אתה מתאר משבר שקורה להרבה מילאימניקים. יצאתי עם כמה והרגשתי כמה הם מושפעים.. אחד בכלל לא היה במצב לדייט, כי היה באבל על חברים והלחימה הממושכת התישה אותו נפשית.

יש הרבה סדנאות, טיפול רגשי וכד' למילואימניקים בדיוק בגלל הצורך הזה, גם אם אתה מרגיש בסה"כ בסדר ורק מדי פעם צץ קושי..

שווה לך לבדוק בעיני. יש גם קבוצות שיח ע"י אנשי מקצוע וכד'..

ושה' שילח לך רפואה שלימה.

אין לי דברי חכמה לומר לך,

רק להחזיק לך אצבעות להצדיע לך,

ולהתפפל עליך .

למען האומה, למען המשפחה, למען התורה והעבודה

אין לשער דרגת צידקותך במעשיך בצבא

דוד המלך שאתה חייל חשוב בשורותיו, מעלה אותך בדרגה

גם אברהם שלחם ב 4 מלכים, מברך אותך באופן אישי

ויהושע כובש הארץ

ויהודה המכבי

ורב אלוף שמעון בר כוכבא

הכל לצידך ולימינך

עלה והצלח 

מצרפת את הקישור.

הסדנא מיועדת לחיילים שמתמודדים עם הקושי בחזרה לשיגרה, ללא תסמינים של פוסט טראומה.

ממליצה לדבר איתם ולבדוק התאמה

Inheal סדנת מתחילים מחדש לחיילי וחיילות מילואים בשיטת

כותבת לך בתור מטפלת. פוגשת בתקופה הזו הרבה מאוד מילואימניקים שחווים משהו דומה מאוד למה שאתה מתאר.

חשוב לי להגיד בצורה ברורה: מה שקורה לך הוא תגובה אנושית, טבעית ושכיחה מאוד לחשיפה ממושכת לעומס קיצוני, סכנה, ניתוקים חוזרים מהבית וממעגל החיים הרגיל. זה לא סימן ש“נדפקת”, ולא עדות לכך שמשהו אצלך בלתי הפיך.

כ־300 ימי מילואים, בחמישה סבבים, בכל הגזרות – זה עומס שהנפש והמערכת העצבית פשוט לא נועדו לשאת בלי מחיר. הרבה אנשים מתפקדים “על אדרנלין” בזמן עצמו, ואז דווקא כשנגמרת הסכנה המיידית – המערכת קורסת. התנודות שאתה מתאר בין אנרגיה גבוהה לדיכאון, בין כעס לאדישות, הן סימן קלאסי למערכת עצבים שנמצאת עדיין במצב הישרדותי ולא מצליחה להתייצב.

העובדה שאתה:

מודע למה שקורה לך

מנסה לשמור על שינה, תזונה ותנועה

פונה לטיפול ו/או קובע תור לפסיכאטר

כל אלה מעידים על כוחות, לא על חולשה !

חשוב לדעת: טיפול פסיכיאטרי לא אומר בהכרח תרופות לכל החיים, ולעיתים מדובר בהתערבות זמנית שמאפשרת למערכת להירגע ולנפש להתחיל לעבד. בהרבה מקרים, כשהעומס יורד והוויסות חוזר, גם הצורך בהתערבות תרופתית משתנה.

כמה המלצות כלליות חשובות :

1. להתייחס למצב כאל פציעה נפשית, לא כאל כשל אופי. כמו שלא מצפים מאדם עם שבר לרוץ , כך גם כאן

2. להמשיך טיפול  - אפשר לפנות למרכזי החוסן באיזורך. מצורף קישור: סיוע לנפגעי חרדה - נפגעי חרדה | ביטוח לאומי

3 . לבדוק את הסדנא הייעודית ללוחמים שחוזרים לשיגרה , בקישור הבא:

Inheal סדנת מתחילים מחדש לחיילי וחיילות מילואים בשיטת

3. לזכור: מצבים כאלה כן משתפרים. ראיתי את זה שוב ושוב, גם אצל אנשים שפחדו שהם “לא יחזרו לעצמם”.

והכי חשוב-

אתה לא לבד, אתה לא מקולקל, ואתה כן בדרך הנכונה גם אם עכשיו זה מרגיש מריר ומבלבל..

עצם זה שכתבת וההסכמה לטפל בעצמך– זה כבר סימן של חיים שרוצים לחזור לאיזון , וסימן לאהבה והאחריות שלך כלפי המשפחה שלך.

הרבה כוחות !

שלום לך,

קראנו את הדברים בכובד ראש ובהרבה כבוד.

החוויה שאתה מתאר מוכרת לנו מאוד. לצערנו, אנחנו פוגשים מילואימניקים רבים שחוו שירות ממושך ואינטנסיבי, וחוזרים הביתה עם תחושת חוסר איזון, תנודות חדות במצב הרוח, כעס, אדישות ועייפות נפשית עמוקה. זה לא סימן לחולשה, ולא אומר ש"נדפק אצלך משהו" או שזה בלתי הפיך. ברוב המקרים מדובר בתגובה אנושית ונורמלית לעומס חריג ומתמשך.

העובדה שאתה מודע למצב, פונה לטיפולים, שומר על שגרות בריאות, וקבעת תור לפסיכיאטר – מעידה על אחריות, ולא על כשל. גם הפחד שאתה מתאר הוא פחד מוכר מאוד, והוא עצמו חלק מהעומס הנפשי, לא הוכחה שמשהו אבוד.

במיזם חיבור אנו מלווים חיילים ומילואימניקים שחווים בדיוק את המתח הזה בין תפקוד חיצוני לבין קריסה פנימית. החיבור הנכון למטפל מתאים, בזמן נכון ובקצב נכון, עושה הבדל משמעותי.

אם תרצה – נשמח לשוחח איתך באופן אישי, לשמוע, ולהתאים עבורך מטפל או מטפלת מנוסים בליווי מילואימניקים, בדיסקרטיות מלאה וללא התחייבות.

אבירן – מיזם חיבור

טלפון: 052-305-1783

אתה לא לבד, והמצב שאתה מתאר הוא בר־טיפול.

יש לי כזה. אבל כשניסיתי להציע דבר כזה פעם ראשונה היא חשבה שאני קריפ והוציאה לי צו מעצר. 

בתחילה לא תפשתי.......מפחיד!

(מגזין מוצאש, עמ' 18, מקור ראשון, מיום שישי) 

זה כאילו הוא הלך לצאט גיפיטי והכניס בקשה "כתוב לי מניפסט שנאה נגד הרב טאו והר המור. כתיב בסגנון רעיל".

איזה גועל נפש.

מאיפה הוא הביא את השטויות האלו?

אני מכירה את הישיבה מקרוב כולל תלמידים שלומדים שם ובוגרים וזו ישיבה שממש מצמיחה את התלמידים שלה, עושה להם כל כך טוב נפשית ומכל הבחינות.

נכון שהתנאים הפיזיים לא מושלמים (בסוף כסף זה מרכיב מאתגר בציבור שלנו, ותנאים טובים זה עניין של כסף) אבל מכאן ועד ההגזמות שהוא כתב הדרך רחוקה מאד מאד.

היא כל כך קיצונית וחדה, עד שבעייני היא כלל לא מתיימרת לייצג אמת. כלומר ברור שמדובר בשטויות שנובעות יותר מהמצב הנפשי שלו כשהוא כתב זאת, מאשר מהמציאות בישיבה.

זה לגבי הרבה תחומים:

אם למשל אני ארצה לתת ביקורת על המנחה שלי בעבודה, אוכל לכתוב:

קשוחה מאוד, לא מתחברת לעובדים שלה, לא מתחשבת בצרכים האישיים שלהם. לצד זאת היא מקצועית לעילא ובעלת ידע עצום בתחום התמחותה.

אך אם אני אכתוב:

היא נוראית, צורחת כל היום, מסריחה, מתקלחת פעם בשבועיים, האוכל שלה מריח כמו צואה, השיער שלה נראה כאילו לא חפפה אותו מאז התיכון, היא לא מבינה מה זה בני אדם והאף שלה ממש ענק" - אז ברור שהביקורת אפילו לא מתיימרת להיות עניינית, אלא אני סתם שופך רפש בגלל המון זעם שטמון בי.

במילים אחרות:

אני אוהב את הביקורת כי מבחינתי יש בה הרבה כנות. הוא בעצם אומר בכנות, בין השורות, "אל תסמכו עלי. אני פשוט שונא את הישיבה הזאת ואת כל מה שהיא מייצגת". הקיצוניות מעידה על מצבו הנפשי ולא על הישיבה. 

אם הוא היה כותב בצורה עניינית, אז עוד היינו עלולים לחשוב שהביקורת שלו כנה ואמיתית.

(מהמצאותיו של פרופסור שפריץ)