וללא בישול אין לאוכל כל שימוש.

לא הבנתי את עניין ההזמנה, הזמנה למה?

א. אבל הוא מקצה את זה מדעתו רק באופן זמני למשך השבת? אז זה "מיגו דאיתקצאי"? אבל הרי הוא מתכוון להשתמש בזה לאחר השבת, ואני לא יודע אם "מיגו דאיתקצאי" יכול להגדיר את זה כמוקצה מחמת גופו, אולי כן, אני פשוט לא יודע.

ב. "הזמנה"? לא זוכר את השם בהקשר הזה, אבל כאילו (אולי "זימון"?) שאתה מתכנן להשתמש נניח במוקצה מחמת גופו, ומכין אותו לשימוש ואז מותר לטלטל כי בגלל שעשית "זימון" זה כבר לא נחשב למוקצה מחמת גופו.

א. מוקצה זה הקצאה לשבת לבד, כל דבר שאין לא שימוש בשבת לכאורה הוא מוקצה מחמת גופו, ואין כל צורך להגיע למיגו דאיתקצאי, מה גם שאם זה לא מוקצה בשבת זה גם לא מוקצה בית השמשות.

ב. זה נכון אם אתה מזמין מוקצה מחמת גופו לשימוש בשבת הוא מתר בשימוש (תלוי איזה סוג מוקצה ישנם שצריכים יחוד לעולם וישנם מספיק לשבת) אך במקרה זה איזה ייחוד  והזמנה יש? הוא לא יכול להשתמש באוכל כל שימוש.

אמנם באם ייחד אוכל זה לשימוש, כגון לצור על פי צלוחיתו או כל שימוש אחר, לכאורה יפקע ממנו שם מוקצה.

א. גם עיפרון אןי לו שימוש בשבת?

ב. איני יודע אם לזה התכוונת, אבל מה שאני מבין מקריאת דבריך הוא שבעצם העיפרון ראוי לשימוש בשבת, אלא שאסור, אבל האוכל אינו ראוי לשימוש אפילו בשימוש אסור. אבל זה לא מובן לי, כי אם זה שימוש אסור ואתה מקפיד על ההלכה, אז מבחינתך זה בדיוק כמו לא ראוי לשימוש? אא"כ החילוק פה הוא שונה ועדיין לא הבנתי אותו 

כלי שמלאכתו לאיסור וייתכן ויהיה לו שימוש היתר בשבת הרי הוא "כלי שמלאכתו לאיסור"

עיפרון יש לו שימוש שאינו אסור, למשל לשמש כסמניה בספר, וכן על זה הדרך כיד הדמיון הטובה עליך.

אכן אם כלי שמלאכתו לאיסור ואין כל אופציה להשתמש בו שימוש היתר בשבת הרי הוא מוקצה מחמת גופו, וכאורה זהו מוקצה מחמת חסרון כיס. 

ישנם פוסקים שסוברים שאפילו כלי היתר שאין לו כל שימוש בשבת, הרי הוא מוקצה מחמת גופו (כמדומני חזו"א)

לאוכל אין שימוש כלל היות והוא איננו כלי, ולכן הוא מוקצה.

אז "שימוש היתר" זה "לצורך גופו"

אבל יש גם "לצורך מקומו" וזה שייך גם באוכל לא מבושל, כי אני לא חושב שיש בזה עניין של "מוקצה מחמת חסרון כיס", אלא אם כן מרחיבים את ההגדרה של "מחמת חסרון כיס"

אתה מערב בין הדברים.

יש את את ההגדרה של המוקצה.

ויש את הנפקות של המוקצה.

ההגדרה של "מלאתו לאיסור" היא- כלי שעיקר/רוב שימושו לאיסור, אך ניתן להשתמש בו אף לשימושי היתר, ולכן לא מסיח דעתו ממנו.( למשל פטיש לפצח אגוזים)

הנפקות מההגדרה היא, כי מותר להשתמש בכלי זה לצורך שימושי התיר בשבת, ובכלל זה לצורך מקומו.

ולכן אוכל הצריך בישול אין לו כל שימוש בשבת ולכן מסיח דעתו ממנו, ועל כן אסור להוזיזו אף לצורך מקומו.

לגבי חסרון כיס. הכנסתי את הסברה הנמצאת בחלק מהאחרונים במהות האיסור, שהיא כלי שמלאכתו לאיסור שאין לו כל שימוש היתר מחמת כך שהוא חרד על הכלי, ולכן מסיח דעתו ממנו.

מקווה שהסברתי עצמי כראוי.

א. אם שקית אורז מונחת בארון, אתה אולי מסיח את הדעת משימוש בשקית אורז, אבל ממש לא מהמקום שלה, (ואם מותר להגיד כזה דבר, אז אתה גם לא מסיח את הדעת מלהזיז את השקית של האורז בשביל לפנות מקום למאכלים אחרים, אם צריך)

ב. האם מעיפרון אתה לא מסיח את הדעת? לצורך העניין נניח שמדובר בעיפרון שפיצים - אז זה באמת ייחשב למוקצה מחמת חסרון כיס? זה חידוש בשבילי, אם כי עכשיו אני באמת מבין שיש בחידוש הזה הגיון. אבל זה ישנה לדעתי כל מיני הגדרות של חפצים מבחינת סוג המוקצה שהם. למען האמת, ראוי אולי גם להגדיר מתי זה מחמת "חסרון כיס" ומתי זה רק "מחמת הסחת דעת" כמו בשקית אורז.

לכל דבר אפשר להמציא "תשמיש היתר". נייר כתיבה, למשל, ראוי לצור על פי צלוחיתו.

אם ניקח את הדוגמא של עיפרון שפיצים, אז רוב האנשים לא ישתמשו בעיפרון שפיצים בשביל להצביע בספר. אולי לעיתים רחוקות, ובודאי שבשבת כיוון שבדלים מכל כלי שמלאכתו לאיסור ממילא יעשו כל טצדקי כדי למצוא משהו אחר להצביע בו ולא בעיפרון. אז אם בלית ברירה מישהו יחליט כן להשתמש בעיפרון - זה בדיוק כמו שמישהו בלית ברירה החליט להשתמש בסתם קרש חסר שימוש (מוקצה מחמת גופו), ובדיוק כמו שהקרש יהיה מוקצה מחמת גופו למרות שמשתמשים בו בלית ברירה, כך גם העיפרון שפיצים יהיה מוקצה מחמת גופו למרות שמשתמשים בו בלית ברירה.

וכמו שאמרתי - לכל דבר אפשר להמציא איזה תשמיש היתר. (נניח אורז אפשר להכניס לאיזה צעצוע מסוג "קשקשן"). 

השאלה הראשונה היא האם הדבר כלי.

השאלה השניה, באם הוא כלי האם כשתצטרך לו תשתמש בו.

למשל- קרש הוא כלי? לכאורה לא, ולכן אף אם תמצא לו שימוש היתר זה לא עוזר ללא ייחוד.

עיפרון הוא כלי? לכאורה כן. האם תשמש בו לשימוש אחר באם תצטרך? התשובה היא כן, ולכן כלי שמלאכתו לאיסור.

הגמ' נותנת דוגמאות.  קורנס- לפצח אגוזים. מחט- ליטול בה את הקוץ. וכן על זה הדרך.

אייפון 7 הוא כלי? לכאורה כן. האם תשתמש בו לשימוש אחר מלבד השימודש היעודי? לכאורה לו. מוקצה חסרון כיס.

בעיקרון זה כמו שאמרת: כל כלי שמלאכתו לאיסור וניתן להישתמש בו לתשמיש התר, ואתה לא תימנע מעשות זאת, זה כלי שמלאכתו לאיסור.

נ.ב. יש הרוצים לומר כי נייר הוא חסרון כיס היות ואדם מקפיד לא לעשות בו שימוש מלבד הכתיבה. אך נראה לי כי בימינו זה אינו כן, ואולי יש ניירות יקרים אף בימינו.

א. מה המקור לכך שגדר "כלי" הוא גדר שמעכב עבור היות הדבר מוקצה מחמת "כלי שמלאכתו לאיסור"

ב. מה זה גדר כלי? 

ג. ואחרי שתיתן הגדרה ל"כלי" - אשאל גם: האם אוכל הוא פחות שימושי מכלי? ואם לא - אז למה "אוכל ששימושו ע"י איסור (בישול)" - למה זה "גרע" יותר מ"כלי ששימושו ע"י איסור"? הרי כמו שאמרתי גם לאורז לא מבושל יכול להיות תשמיש היתר. אולי תענה שזה פשוט הגדרה הלכתית ש"כלי" ולא "אוכל" - מילתא בלא טעמא, סוג של גזירת הכתוב. אם כן, אז כמו שאמרו: אם קבלה נקבל ואם לדין יש תשובה - מה המקור לכך שדווקא כלי ולא דבר יותר שימושי מכלי - כמו אוכל?

תזקוף לזכותך את העובדה שאני קצת עוסק בחיי עולם, ולא מכלה זמני בענייני שעה.

ולו בגלל שזה איסור דרבנן.

אני מרגיש שאנחנו הולכים מהסוף להתחלה.

עיין בגמרא שמחלקת בין חריות של דקל, לבנים של בנין וכו' אינני זוכר את כל הדוגמאות בע"פ.

ועוד עיין שבתחילה אסרו הכל, וחזרו והתירו, וחזרו והתירו.

כלי, הגדרתו הוא לכאורה דבר העומד לשימוש, להבדיל מאבנים וקרשים שאינם עומדים ומיוחדים לשימוש, אם כי אפשר להשתמש בהם.

ולכן באם אדם ייחד אבן לעולם מתר משום שבייחוד הוא הופך את האבן לדבר העומד לשימוש ונעשה כלי.

אוכל הוא איננו כלי משום שהוא אינו מיועד כלל לשימוש, ואף אין לו שימוש אחר.

הוא איננו נחשב מוקצה מחמת כך שבישול אסור בשבת, אלא מחמת כך שאדם מקצה דעתו הימנו, אם אני לא טועה, פירות בוסר העתידים להיות בשבת בשלים נראה שיש צד שיהיו מותרים. צריך לבדוק שוב.

כל ההגדרות שאני דברתי עליהם זה סברות אחרונים בהסבר דברי הגמ' לאחר לימוד הסוגיא.

באם לא למדת את הסוגיא כלל אני יצטרך לפרוס את כולה, הבעיה היא שאלו דברים שלמדתי לפני שנים, באם תאמר לי כי בנפשיך הדבר ואין מי שיעזור לך, אני יחזור שוב על הסוגיא (לא מבטיח) ויעמיד לך את הדברים דבר דבור על אופניו.

באם יש לך שאלה נקודתית על דברי, שאל. שאין הביישן למד.

א"כ נראה לי שכדאי (למענך) שתמצא מלמד טוב יותר.

אני לומד לפי סברות. את המקורות אני רק לומד כדי להגיע לסברות. סברא ש"נכנסת" במקור, גם אם בדוחק, חשובה בעיני יותר ממקור ה"נכנס" בסברא בדוחק, לבד מדברים שמקובלים כגזרת הכתוב, או "מנהג ישראל" או כל דבר אחר שיש לו תוקף ממשי גם ללא ידיעת הטעם. אבל לא מצאתי אף אחד שלומד לפי סברות. כולם לומדים רק לפי פריסת המקורות מראשיתם עד אחריתם, ורק כשאתה מסיים ללמוד עשרים דף עם כל הראשונים והאחרונים - רק אז מוכנים לשמוע סברות. לא יודע איך אפשר ללמוד ככה וגם להבין ולהפנים. כמובן, מה שמקובל כקדוש, נניח תנ"ך משנה גמרא, שאין לערער אחריהם, זה חשוב להכיר, אבל האם אני יכול לדבר בשמם כשאני רק מצפצף כתוכי? אני יודע שזה גובל בשאלות באמונה, אבל אני לא מבין איך אפשר לדלג על השאלה הזאת

מה אתה מתכווין לומד לפי סברות.

ומה זה לומד את המקורות בכדי להגיע לסברות.

ובכלל מהו ערך הסברא.

סברא שלך? סברות של הגמ'?

דווקא לזה אין לי כוח עכשיו. אני מאמין גדול בסברות. אני מאמין בלימוד איטי ויסודי של כל סוגי הסברות ואפשרויותיהם ונטיותיהם. לומד מקור כדי להגיע לסברא=לומד מקור כדי להבין מה התכוון כותב התורה. אני מאמין שכותב התורה התכוון לחכמה שבדברים ולא להגדרה היבשה שבהם. ההגדרה היא רק "לבוש" לרעיון הטמון בה.

אם כי טוב שהסברת, כי בתחילה היה נשמע קצת אחרת.

אין צורך לדון בזה, אין טען לדון בזה, בפרט שאין לך כוח.

אבל האם אתה מכיר את התופעה? אתה מכיר מישהו שלומד אחרת?

תראה לכל אחד יש הגדרות שונות לאיך לומדים.

יש הטוענים שצריך ללמוד יותר מה התורה אמרה.

ויש הטוענים שצריך ללמוד למה התורה אמרה.

אך כשתלמד עם שניהם תבין שלדבר אחד נתכוונו, כל אחד והגדרתו הוא.

לכן לא נראה לי שאפשר לדון בדבר זה.

בפרט שאני חושב שכל אדם אדם לומד לפי אופיו ותכונות נפשו, כל שקשה לי לחוות דעה.

פעם שמעתי נראה לי בשם ר' ישראל יעקב פישר שאמר כי הוא לא מבין את ההתפלפלות באיך צריך ללמוד, טייס שמלמדים אותו לטוס מלמדים אותו בעיון? בבקיאות? בסברות? 

פשןט מלמדים לטוס!!

פשוט צריך ללמוד!!

לא יודע אם הסיפור היה או לא היה אך הוא נותן קצת פרופורציות.

ואם יורשה לומר דבר מניסיוני הקט,  כי בתחילה הייתי לומד יותר לאט ובעיון ומנסה להבין את הדברים.

לאחר מכן מחמת אילוצים התחלתי יותר להשקיע בהיקף ושינון.

וראה זה פלא מה שהייתי משיג פעם ע"י חשיבה מרובה והעיון, הצלחתי להשיג ע"י ההיקף והשינון.

אז:

א. מה המקור שחייב להיות "כלי" 

ב. אם כל דבר, גם "מוקצה מחמת גופו" אפשר להפוך לכלי אז גם כל "כלי שמלאכתו לאיסור" יכול להפוך ל"כלי שמלאכתו לאיסור ולהיתר". לא כן?

ג. מצד הסברא - האם אוכל שניתן להשתמש בו ככלי (בבחינת "עושה אדם כל צרכיו בפת" וכ"ש בקמח או באורז לא מבושל) - אז האם "אוכל" כזה גרע מ"כלי"?

א. אני לא זוכר, כפי שאמרתי לך זה נושא שלמדתי לפני שנים כך שאני לא יכול לזכור את המקורות. אך עיין בגמ שהבאתי לעיל לגבי חריות של דקל אני מאמין שזה מופיע שם.

אך אם בסברות עסקינן, נראה לי כי דבר שאינו כלי הוא מוקצה משום שהוא איננו עומד לשימוש ולכן אדם מקצה דעתו ממנו.

במאמר המוסגר, מפורסם הדבר ( א"כ לא בטוח שזה נכון) בשם גאב"ד דירושלים דאז כי כל אבני ירושלים אינם מוקצה משום שהם מיוחדים לזריקה על שוטרים.

ב. לכאורה פשוט.

ג. לכאורה זה מוקצה, משום שאדם מקצה דעתו משימושים אלו.
אך באם ייחד את האורחים לתשמישים אחרים אני לא רואה סיבה מדוע לא יפקע ממנו שם מוקצה.
נ.ב. ישנם הרבה חילוקי דינים ומחלוקות בדיני מוקצה, ומה שאני מדבר זה עקרונות שמדברים עליהם ומן הסתם יש חולקים.

השאלה העקרונית במוקצה היא לא אם "זה לא ראוי לשימוש" (מוקצה מחמת גופו) ולא אם זה "משמש לאיסור" (כלי שמלאכתו לאיסור), אלא "אם מסיח דעתו מלהשתמש בו" (כמו במוקצה מחמת חסרון כיס ומוקצה מחמת מצווה) וזה הגדר הבסיסי. לא כן? כי זה מה שרציתי להבין. למען האמת, עדיין לא מובן לי למה שאורז יהיה מוקצה מחמת גופו, אבל ברגע שיש הגדרה בסיסית משותפת לסוגי המוקצה השונים אז אני יכול להבין למה יש "זליגה" מרשימת סוגי מוקצה אחת לשנייה... סליחה על השפה המוזרה

לא זוכר את ההבדלים בהגדרות המוקצה טוב לצערי, עובד על זה

מרגע לרגע מסתבר לי שזה שאלה מסובכת

ולא הוא עושה איסור במשהו אחר כמו כלי

אבל אמרתי סברה, לא יודע אם זה נכון

יש כלי שמלאכתו להיתר, והוא הכלי שמותר לעשות בו בשבת דבר שנעשה לו--כגון כוס לשתות בו..

ויש כלי שמלאכתו לאיסור, והוא הכלי שאסור לעשות בו בשבת דבר שנעשה לו--כגון מכתשת וריחיים וכיוצא בהן, שאסור לכתוש ולטחון בשבת..

וכל שאינו כלי--כגון אבנים, ומעות, וקנים, וקורות, וכיוצא בהן--אסור לטלטלן..

ובשוע הרב (שח,ח)-

וכל זה בדבר שיש תורת כלי עליו אבל כל דבר שאין תורת כלי עליו ואינו מאכל אדם ולא מאכל בהמה כגון אבנים ומעות ועצים וקנים וקורות ועפר וחול וקמח ועיסה (של ישראל אבל של נכרי יש מתירים כמו שיתבאר בסי' ש"י) והמת ובעלי חיים וכל כיוצא בדברים אלו ואפילו דבר שהוא ראוי להשתמש בו איזה תשמיש המותר בשבת כגון אבנים שראויין לפצוע בהן אגוזים וצרורות שראויות לכסות בהן כלים וכל כיוצא בהם כיון שאין תורת כלי עליהם אסור לטלטלם אפילו לצורך גופם ומקומם אלא על פי הדרכים שיתבארו וזהו הנקרא מוקצה מחמת גופו: 

א. שני כיוונים, שאולי הם מחלוקת ראשונים: 1.הפרי חדש אומר שזה חלק מהכלל הרגיל שכל המצוות שכשרות ביום כשרות מהתורה מעלות השחר, וחזל תיקנו לכתחילה לחכות לנץ החמה כדי לא להתבלבל. ובקרבן הקלו כדי להספיק יותר קרבנות עד התמיד של בין הערביים (טעם שלא שייך בתפילת שחרית שרק מקבילה לתמיד). 2. באמת הזמן לכתחילה מאז שחיטת התמיד, אבל מצווה מן המובחר בנץ בגלל 'ייראוך עם שמש'

ג. לפי הרב נבנצל אין עדיפות בין תפילה לפני הנץ לתפילה אחרי הנץ, רק בנץ יש מעלה

לחלק מהראשונים (בין השאר הרמב"ם) לכתחילה יש לגמור קריאת שמע בנץ ולהתחיל עמידה מיד, וקריאת שמע אחרי/ עמידה לפני זה רק בדיעבד, וגם שם יש דיון האם לשיטתם צריך סמוך לנץ ממש או שכל הזמן שלפני הנץ (מדיוק בין השאר בלשון הרמב"ם), אבל אני לא כל כך מונח בסוגייה, ובכל מקרה להלכה לא חוששים לדעות אלו, מלבד העובדה שעל כולם מוסכם שיש מעלה גדולה בתפילה בנץ.

בנוסף, זכור לי איזה משהו שאולי יש דעות שאם אתה לא קורא ק"ש סמוך לנץ, ועמידה מיד בנץ אז לא סמכת גאולה לתפילה, אבל כאמור זה דעות מיעט קיצוניות ולגבי הדבר הזה אני בכלל לא בטוח שאכן יש דעה כזאת.

ב. שאלת למה בתפילה יש חילוק בין עלות השחר למשהאיר פני המזרח, בניגוד למצוות אחרות

באמת יש שיטות שבכל המצוות גם בדיעבד יוצא רק משאיר פני המזרח (וזה הכוונה "עמוד השחר" במשנה במגילה, או שעמוד השחר שם לאו דווקא)

לדעה שיש חילוק, בתמיד הקלו לכתחילה לפני הנץ בגלל העומס של הקרבנות (פרי חדש), אבל איחרו מעלות השחר למשהאיר פני המזרח בגלל הטעות שהייתה עם הלבנה, שמוזכרת במשנה ביומא (מגן אברהם. ובאמת בדיעבד גם תמיד כשר מעלות השחר)

[על גבי זה, יש לציין שיש שיטות שלתפילה באמת רק הנץ ועלות השחר חשובים, למרות שעלות השחר זה לא משהאיר פני המזרח]

בפשטות מדאורייתא.

מה שכתבת שבדיעבד כשר כשנשחט לפני, זה לפי המג"א.

חשבתי שכתבתי מספיק ברור, אבל אם כתבת כנראה שלא, אז טוב שהדגשת

אך טווח הזמנים לעניין 'זמן תפילה' אינו מוגדר לפי זמן הקטרת האיברים, (שמותר להקטירם אפילו בלילה, אלא שחביבה מצווה בשעתהּ) אלא מוגדר לפי הזמן הכשר (גם אם בדיעבד) - לשחיטת התמידים.

כך שמעלות השחר (לפי המגן אברהם ופרי חדש אף לפני משאיר מזרח, ולאליה רבא וגר"א דווקא משאיר המזרח) עד 4 שעות נחשב זמן תפילה כי עד אז הוא בכלל 'בוקר', וכשר לשחיטה (לפי ר' יהודה שהלכה כמותו).

ולפי דעת השו"ע שלפני הנץ החמה נחשב לזמן דיעבד, אינו משום שאין זה מוגדר 'תוך זמן תפילה', אלא ככל המצוות שביום שמצוותם אחר שתנץ החמה, (או משום שמאבד בכך את האפשרות להתפלל שחרית בזמן המובחר - עם הנץ)

גם טווח 'זמן תפילה' של תפילת המנחה נקבע לפי הזמן הכשר (אף אם בדיעבד) לשחיטת תמיד של בין הערביים, שזמנו מתחיל מחצות היום, עד הערב (לרש"י ולשו"ע- עד צאת הכוכבים, ולתר"י ולגר"א - עד השקיעה). אלא שלגבי מחצית השעה שלאחר חצות - החמירו בין לעניין שחיטת התמיד ובין לעניין תפילה - מחשש טעות. (למג"א וברכי יוסף - אף בדיעבד לא יצא, ולפר"ח וערוה"ש - יצא, וכשיטתם נראה לענ"ד מדברי הראשונים).

א. ביום הכיפורים, מחמת עומס העבודה על הכהן הגדול- שגם נשאר ער בלילה, הצום, ורצון להקדים את עבודת היום כדיי להקדים את הכפרה, הקדימו את הקרבת התמיד. ביום רגיל היה נשחט עם הנץ.

ב. בשעת הדחק ודיעבד אלו שני צדדים של אותה המטבע. פשוט לעשות את זה מראש עושים רק בשעת הדחק, ולאחר מעשה (או בארמית: דיעבד-שעשה) זה תופס. בגלל שזה היתר שקשה לסמוך עליו, סומכים רק במקום הדחק. וידוע הכלל 'שעת הדחק כדיעבד דמי', כלומר דבר שבדיעבד הוא בסדר, בשעת הדחק אפשר לעשות מראש.

ג. זכורני שכן. איני יכול לספק מקורות.

בסדר העבודה היומיומי המתואר במסכת תמיד מתוארת שחיטת התמיד בתחילת פרק ד, וקריאת שמע של אנשי משמר בתחילת פרק ה. ובברייתא למדנו "הקורא את שמע שחרית עם אנשי משמר ואנשי מעמד לא יצא מפני שאנשי משמר משכימין ואנשי מעמד מאחרים", וברור מתוך דברי רש"י בברכות יא: שהברייתא מדברת באופן כללי, ולא רק יום הכיפורים, כך שיוצא ששחיטת התמיד בכל יום היתה עוד לפני זמן 'משיכיר'.

גם במסכת תמיד [פרק ג משנה ב])

ועד שהזכרת מעשר שני תשאל על כל המצוות התלויות בארץ כולל שמיטה ויובל, תרומות ומעשרות.

בארץ.

השאלה היא אם הם כדגים שקונים דגים בכספי מעשר שני, או כמלח מים פטריות וכמהין שלא.

מה הבעיה הטכנית לסוכך באצות? חוץ מזה שרבי ירמיה שאל על סיכוך ביין קפוא הבא מהחרמון...

ואם הגמרא שואלת על סיכוך בהדסים, מה הבעיה הטכנית לסכך באלמוגים? (אפשר גם לשאול על סיכוך בספוג ימי)

כתוב במשנה בכלים שכלי קיבול של שחקקו מאלמוג לא מקבל טומאה כי הוא גידול הים. וגידול הים אינו מקבל טומאה חוץ מעורות כלב המים מפני שהוא עולה ליבשה.

אם כן אינו גידול הארץ.

ראה כלים פרק יז משנה יג, כלים פרק יג משנה ו ותפארת ישראל שם, שבת דף נב ורשי ותוספות שם. מחלוקת האם טבעת אלמוג טהורה בגלל שהיא פשוטי כלי עץ או בגלל שאלמוג נחשב גידולו מהים

וברמבם הלכות כלים פרק א הלכה ג פסק שגם "צמר הגדל בים" טהור משום שנחשב גידולו מן הים)

השאלה אם יש לחלק בין אלמוג למשל שמפורש שהוא מ7 מיני ארזים אלמוג שבים. וגם ענפיו מתפצלים כמו צמח, לבין ספוג ים למשל

מה אתה שואל בעצם? האם הולכים לפי קביעות חז"ל או לפי המציאות שהתבררה?

לגבי אלמוגים ושושנת ים ודומיהם זו שאלה קצת אחרת כי המדע מגדיר אותם כבעלי חיים ולא כצמחים. מה ההגדרות בחזל לכל אחת מהקטגוריות?

לגבי אצות, לא הבנתי למה זה או דגים או פטריות דווקא? למה אצות זה לא כמו חסה או כרוב? השאלה לא מספיק מוגדרת.

אחרת אסור לנו לאכול רובדים של חיידקים נראים לעין.

השאלה שלי היא נגיד שושנת ים זזה כמו חיה, אז האם מבחינת הליכה אחרי מראה העיניים היא חיה מבחינה הלכתית, או בגלל שמחוברת לאדמה היא צמח או כמו פטריות.

פשיטא שאלמוג לא נחשב חיה הלכתית שהרי היצרוים שבתוכו מיקרוסקופים כמו חיידקים (ומה שאנ רואים כאלמוג זה ההפרשה הגירנית שלהם , ולא ניתן לומר היוצא מהטמא טמא, שהרי הם מיקרוסקופים ולא מתחשבים בדבר מיקוסקופי הלכתיית). השאלה אם הוא צומח או דומם. ואם הוא צומח, השאלה אם נחשב גדבר שגידולו מהארץ או מהים (או לא משניהם כמו פטריות). נפקא מינא לקבלת טומאה אם עשו ממנו כלי, לסיכוך בסכך ולקניית בכספי מעשר שני.

לגבי אצות, מכיוון שהן גדלות במים ואין להן שורשים בקרקע אלא רק נאחזות בתפר דק לסלע הקרקעית, השאלה אם נחשבות צומח או כמו פטריות שאין גידולן מהארץ

בכל מקרה, השאלה שלך אכן יותר מוגדרת כרגע - אבל עדיין חסרות ההגדרות ההלכתיות. בהיעדר כאלה, הזואוחוגיה חוזרת לסייע.

מניין הקביעה שלא ייתכן יצור חי שצריך להיות אחוז חזק באדמה? צמח לא רק אחוז בה אלא ניזון ממנה. אלה אחיזות שונות.

לא הכרתי את המושג דבר שגידולו מן הים. תרחיב על זה.

מה שלא זז?

מה שאחוז באדמה?

מה שיונק מהאדמה?

אני לא חושב שבדיקה גנטית המסווגת את האבלוציה של אטתו יצור בעץ הפילוגנטית תהיה נפקא מינא להלכה, כשם שהאדם אינו קוף לפי ההלכה.

ב. מה שאמרתי הוא שמכיוון שאצה לא באמת יונקת מהאדמה אלא רק דבוקה אליה ביתד ואין לה שורשים, השאלה אם היא כמו צמח הלכתית או כמו פטריה (שאין דינה כצמח כי לא גדלה מהקרקע לפי הגמרא), או כמו דומם שגידולו מן הים (כל דבר שגידולו מן הים (נאמר על חיות) כל מה שמפיקים מהם לא מקבל טומאה לפי המשנה , חוץ מכלב המים מפני שפורש ליבשה לעיתים. משנה כלים).

צמח יונק מהאדמה ואינו מוגדר "חיה" הלכתית אלא צמח, גם צמח טורף.

אם אצות נכללות בעשב והעץ שנבראו ביום שלישי, או בשרץ נפש חיה של המים ביום הרביעי

שאלה מעניינת מאוד! 🧐 מרתק לראות כיצד ההלכה מתמודדת עם יצורים ימיים שמטשטשים את הגבול בין צמח לבעל חיים.

שאצות ושושנות ים (שנראה די פשוט שמותרות הן באכילה ואינן בכלל שרץ המים, אם כי למעשה הייתי מברר זאת בצורה יסודית יותר ולא ממהר לאכלם).

דינן כמו כמהין ופטריות וברכתן שהכל ואינן ניקחות בכסף מעשר ואין מערבין בהן (עירובי תחומין).

וממצוות התלויות בארץ פשוט לי שפטורות.

מחוברת לקרקע.

ויש יצור דמוי שושנת ים שמחובר לקרקע שהוא בעצם מדוזה שזזה וטורפת, והוא מתחלק לכמה מדוזות שמשתחררות ממנו ומשייטות בים בחפשיות. מה דינו כשמחובר לקרקע?

ומה לגבי דין סיכוך בסכך?

אצות כמובן פשיטא שאינן שרץ

התברר לי שחלק ממיני שושנות הים הן בעלות יכולות תנועה שאינן מאפיינות צמחים כלל, ונראה ברור שמינים אלו מסווגים כ"שרץ המים".

יש מינים שיכולים לנטר ממקומן, ויש שבאפשרות לזחול ממקומם על קרקעית הים.

תנועה או חיבור לקרקע?

ואם כן, מה דין צמח טורף? (הוא גם נע קצת כשטורף).

ברור לי שצמח טורף אינו 'שורץ'. דבר שלעולם אינו נעקר כלל ממקום גידולו אינו שרץ. אך אם עוקר את עצמו, באמצעות יכולת התנועה העצמית שלו, נראה לענ"ד שנחשב שורץ, גם אם זה נעשה באיטיות רבה.

לרב ארל'ה הראל שיעורים בעפרה

נראה לי שגם בגבעת אסף

הוא מדבר רהוט, לעניין, מתבל בהרבה אנקדוטות, ועוסק ביסודיות בהרבה נושאים מעניינים ופיקנטיים, בהלכה ובאגדה.