וללא בישול אין לאוכל כל שימוש.

לא הבנתי את עניין ההזמנה, הזמנה למה?

א. אבל הוא מקצה את זה מדעתו רק באופן זמני למשך השבת? אז זה "מיגו דאיתקצאי"? אבל הרי הוא מתכוון להשתמש בזה לאחר השבת, ואני לא יודע אם "מיגו דאיתקצאי" יכול להגדיר את זה כמוקצה מחמת גופו, אולי כן, אני פשוט לא יודע.

ב. "הזמנה"? לא זוכר את השם בהקשר הזה, אבל כאילו (אולי "זימון"?) שאתה מתכנן להשתמש נניח במוקצה מחמת גופו, ומכין אותו לשימוש ואז מותר לטלטל כי בגלל שעשית "זימון" זה כבר לא נחשב למוקצה מחמת גופו.

א. מוקצה זה הקצאה לשבת לבד, כל דבר שאין לא שימוש בשבת לכאורה הוא מוקצה מחמת גופו, ואין כל צורך להגיע למיגו דאיתקצאי, מה גם שאם זה לא מוקצה בשבת זה גם לא מוקצה בית השמשות.

ב. זה נכון אם אתה מזמין מוקצה מחמת גופו לשימוש בשבת הוא מתר בשימוש (תלוי איזה סוג מוקצה ישנם שצריכים יחוד לעולם וישנם מספיק לשבת) אך במקרה זה איזה ייחוד  והזמנה יש? הוא לא יכול להשתמש באוכל כל שימוש.

אמנם באם ייחד אוכל זה לשימוש, כגון לצור על פי צלוחיתו או כל שימוש אחר, לכאורה יפקע ממנו שם מוקצה.

א. גם עיפרון אןי לו שימוש בשבת?

ב. איני יודע אם לזה התכוונת, אבל מה שאני מבין מקריאת דבריך הוא שבעצם העיפרון ראוי לשימוש בשבת, אלא שאסור, אבל האוכל אינו ראוי לשימוש אפילו בשימוש אסור. אבל זה לא מובן לי, כי אם זה שימוש אסור ואתה מקפיד על ההלכה, אז מבחינתך זה בדיוק כמו לא ראוי לשימוש? אא"כ החילוק פה הוא שונה ועדיין לא הבנתי אותו 

כלי שמלאכתו לאיסור וייתכן ויהיה לו שימוש היתר בשבת הרי הוא "כלי שמלאכתו לאיסור"

עיפרון יש לו שימוש שאינו אסור, למשל לשמש כסמניה בספר, וכן על זה הדרך כיד הדמיון הטובה עליך.

אכן אם כלי שמלאכתו לאיסור ואין כל אופציה להשתמש בו שימוש היתר בשבת הרי הוא מוקצה מחמת גופו, וכאורה זהו מוקצה מחמת חסרון כיס. 

ישנם פוסקים שסוברים שאפילו כלי היתר שאין לו כל שימוש בשבת, הרי הוא מוקצה מחמת גופו (כמדומני חזו"א)

לאוכל אין שימוש כלל היות והוא איננו כלי, ולכן הוא מוקצה.

אז "שימוש היתר" זה "לצורך גופו"

אבל יש גם "לצורך מקומו" וזה שייך גם באוכל לא מבושל, כי אני לא חושב שיש בזה עניין של "מוקצה מחמת חסרון כיס", אלא אם כן מרחיבים את ההגדרה של "מחמת חסרון כיס"

אתה מערב בין הדברים.

יש את את ההגדרה של המוקצה.

ויש את הנפקות של המוקצה.

ההגדרה של "מלאתו לאיסור" היא- כלי שעיקר/רוב שימושו לאיסור, אך ניתן להשתמש בו אף לשימושי היתר, ולכן לא מסיח דעתו ממנו.( למשל פטיש לפצח אגוזים)

הנפקות מההגדרה היא, כי מותר להשתמש בכלי זה לצורך שימושי התיר בשבת, ובכלל זה לצורך מקומו.

ולכן אוכל הצריך בישול אין לו כל שימוש בשבת ולכן מסיח דעתו ממנו, ועל כן אסור להוזיזו אף לצורך מקומו.

לגבי חסרון כיס. הכנסתי את הסברה הנמצאת בחלק מהאחרונים במהות האיסור, שהיא כלי שמלאכתו לאיסור שאין לו כל שימוש היתר מחמת כך שהוא חרד על הכלי, ולכן מסיח דעתו ממנו.

מקווה שהסברתי עצמי כראוי.

א. אם שקית אורז מונחת בארון, אתה אולי מסיח את הדעת משימוש בשקית אורז, אבל ממש לא מהמקום שלה, (ואם מותר להגיד כזה דבר, אז אתה גם לא מסיח את הדעת מלהזיז את השקית של האורז בשביל לפנות מקום למאכלים אחרים, אם צריך)

ב. האם מעיפרון אתה לא מסיח את הדעת? לצורך העניין נניח שמדובר בעיפרון שפיצים - אז זה באמת ייחשב למוקצה מחמת חסרון כיס? זה חידוש בשבילי, אם כי עכשיו אני באמת מבין שיש בחידוש הזה הגיון. אבל זה ישנה לדעתי כל מיני הגדרות של חפצים מבחינת סוג המוקצה שהם. למען האמת, ראוי אולי גם להגדיר מתי זה מחמת "חסרון כיס" ומתי זה רק "מחמת הסחת דעת" כמו בשקית אורז.

לכל דבר אפשר להמציא "תשמיש היתר". נייר כתיבה, למשל, ראוי לצור על פי צלוחיתו.

אם ניקח את הדוגמא של עיפרון שפיצים, אז רוב האנשים לא ישתמשו בעיפרון שפיצים בשביל להצביע בספר. אולי לעיתים רחוקות, ובודאי שבשבת כיוון שבדלים מכל כלי שמלאכתו לאיסור ממילא יעשו כל טצדקי כדי למצוא משהו אחר להצביע בו ולא בעיפרון. אז אם בלית ברירה מישהו יחליט כן להשתמש בעיפרון - זה בדיוק כמו שמישהו בלית ברירה החליט להשתמש בסתם קרש חסר שימוש (מוקצה מחמת גופו), ובדיוק כמו שהקרש יהיה מוקצה מחמת גופו למרות שמשתמשים בו בלית ברירה, כך גם העיפרון שפיצים יהיה מוקצה מחמת גופו למרות שמשתמשים בו בלית ברירה.

וכמו שאמרתי - לכל דבר אפשר להמציא איזה תשמיש היתר. (נניח אורז אפשר להכניס לאיזה צעצוע מסוג "קשקשן"). 

השאלה הראשונה היא האם הדבר כלי.

השאלה השניה, באם הוא כלי האם כשתצטרך לו תשתמש בו.

למשל- קרש הוא כלי? לכאורה לא, ולכן אף אם תמצא לו שימוש היתר זה לא עוזר ללא ייחוד.

עיפרון הוא כלי? לכאורה כן. האם תשמש בו לשימוש אחר באם תצטרך? התשובה היא כן, ולכן כלי שמלאכתו לאיסור.

הגמ' נותנת דוגמאות.  קורנס- לפצח אגוזים. מחט- ליטול בה את הקוץ. וכן על זה הדרך.

אייפון 7 הוא כלי? לכאורה כן. האם תשתמש בו לשימוש אחר מלבד השימודש היעודי? לכאורה לו. מוקצה חסרון כיס.

בעיקרון זה כמו שאמרת: כל כלי שמלאכתו לאיסור וניתן להישתמש בו לתשמיש התר, ואתה לא תימנע מעשות זאת, זה כלי שמלאכתו לאיסור.

נ.ב. יש הרוצים לומר כי נייר הוא חסרון כיס היות ואדם מקפיד לא לעשות בו שימוש מלבד הכתיבה. אך נראה לי כי בימינו זה אינו כן, ואולי יש ניירות יקרים אף בימינו.

א. מה המקור לכך שגדר "כלי" הוא גדר שמעכב עבור היות הדבר מוקצה מחמת "כלי שמלאכתו לאיסור"

ב. מה זה גדר כלי? 

ג. ואחרי שתיתן הגדרה ל"כלי" - אשאל גם: האם אוכל הוא פחות שימושי מכלי? ואם לא - אז למה "אוכל ששימושו ע"י איסור (בישול)" - למה זה "גרע" יותר מ"כלי ששימושו ע"י איסור"? הרי כמו שאמרתי גם לאורז לא מבושל יכול להיות תשמיש היתר. אולי תענה שזה פשוט הגדרה הלכתית ש"כלי" ולא "אוכל" - מילתא בלא טעמא, סוג של גזירת הכתוב. אם כן, אז כמו שאמרו: אם קבלה נקבל ואם לדין יש תשובה - מה המקור לכך שדווקא כלי ולא דבר יותר שימושי מכלי - כמו אוכל?

תזקוף לזכותך את העובדה שאני קצת עוסק בחיי עולם, ולא מכלה זמני בענייני שעה.

ולו בגלל שזה איסור דרבנן.

אני מרגיש שאנחנו הולכים מהסוף להתחלה.

עיין בגמרא שמחלקת בין חריות של דקל, לבנים של בנין וכו' אינני זוכר את כל הדוגמאות בע"פ.

ועוד עיין שבתחילה אסרו הכל, וחזרו והתירו, וחזרו והתירו.

כלי, הגדרתו הוא לכאורה דבר העומד לשימוש, להבדיל מאבנים וקרשים שאינם עומדים ומיוחדים לשימוש, אם כי אפשר להשתמש בהם.

ולכן באם אדם ייחד אבן לעולם מתר משום שבייחוד הוא הופך את האבן לדבר העומד לשימוש ונעשה כלי.

אוכל הוא איננו כלי משום שהוא אינו מיועד כלל לשימוש, ואף אין לו שימוש אחר.

הוא איננו נחשב מוקצה מחמת כך שבישול אסור בשבת, אלא מחמת כך שאדם מקצה דעתו הימנו, אם אני לא טועה, פירות בוסר העתידים להיות בשבת בשלים נראה שיש צד שיהיו מותרים. צריך לבדוק שוב.

כל ההגדרות שאני דברתי עליהם זה סברות אחרונים בהסבר דברי הגמ' לאחר לימוד הסוגיא.

באם לא למדת את הסוגיא כלל אני יצטרך לפרוס את כולה, הבעיה היא שאלו דברים שלמדתי לפני שנים, באם תאמר לי כי בנפשיך הדבר ואין מי שיעזור לך, אני יחזור שוב על הסוגיא (לא מבטיח) ויעמיד לך את הדברים דבר דבור על אופניו.

באם יש לך שאלה נקודתית על דברי, שאל. שאין הביישן למד.

א"כ נראה לי שכדאי (למענך) שתמצא מלמד טוב יותר.

אני לומד לפי סברות. את המקורות אני רק לומד כדי להגיע לסברות. סברא ש"נכנסת" במקור, גם אם בדוחק, חשובה בעיני יותר ממקור ה"נכנס" בסברא בדוחק, לבד מדברים שמקובלים כגזרת הכתוב, או "מנהג ישראל" או כל דבר אחר שיש לו תוקף ממשי גם ללא ידיעת הטעם. אבל לא מצאתי אף אחד שלומד לפי סברות. כולם לומדים רק לפי פריסת המקורות מראשיתם עד אחריתם, ורק כשאתה מסיים ללמוד עשרים דף עם כל הראשונים והאחרונים - רק אז מוכנים לשמוע סברות. לא יודע איך אפשר ללמוד ככה וגם להבין ולהפנים. כמובן, מה שמקובל כקדוש, נניח תנ"ך משנה גמרא, שאין לערער אחריהם, זה חשוב להכיר, אבל האם אני יכול לדבר בשמם כשאני רק מצפצף כתוכי? אני יודע שזה גובל בשאלות באמונה, אבל אני לא מבין איך אפשר לדלג על השאלה הזאת

מה אתה מתכווין לומד לפי סברות.

ומה זה לומד את המקורות בכדי להגיע לסברות.

ובכלל מהו ערך הסברא.

סברא שלך? סברות של הגמ'?

דווקא לזה אין לי כוח עכשיו. אני מאמין גדול בסברות. אני מאמין בלימוד איטי ויסודי של כל סוגי הסברות ואפשרויותיהם ונטיותיהם. לומד מקור כדי להגיע לסברא=לומד מקור כדי להבין מה התכוון כותב התורה. אני מאמין שכותב התורה התכוון לחכמה שבדברים ולא להגדרה היבשה שבהם. ההגדרה היא רק "לבוש" לרעיון הטמון בה.

אם כי טוב שהסברת, כי בתחילה היה נשמע קצת אחרת.

אין צורך לדון בזה, אין טען לדון בזה, בפרט שאין לך כוח.

אבל האם אתה מכיר את התופעה? אתה מכיר מישהו שלומד אחרת?

תראה לכל אחד יש הגדרות שונות לאיך לומדים.

יש הטוענים שצריך ללמוד יותר מה התורה אמרה.

ויש הטוענים שצריך ללמוד למה התורה אמרה.

אך כשתלמד עם שניהם תבין שלדבר אחד נתכוונו, כל אחד והגדרתו הוא.

לכן לא נראה לי שאפשר לדון בדבר זה.

בפרט שאני חושב שכל אדם אדם לומד לפי אופיו ותכונות נפשו, כל שקשה לי לחוות דעה.

פעם שמעתי נראה לי בשם ר' ישראל יעקב פישר שאמר כי הוא לא מבין את ההתפלפלות באיך צריך ללמוד, טייס שמלמדים אותו לטוס מלמדים אותו בעיון? בבקיאות? בסברות? 

פשןט מלמדים לטוס!!

פשוט צריך ללמוד!!

לא יודע אם הסיפור היה או לא היה אך הוא נותן קצת פרופורציות.

ואם יורשה לומר דבר מניסיוני הקט,  כי בתחילה הייתי לומד יותר לאט ובעיון ומנסה להבין את הדברים.

לאחר מכן מחמת אילוצים התחלתי יותר להשקיע בהיקף ושינון.

וראה זה פלא מה שהייתי משיג פעם ע"י חשיבה מרובה והעיון, הצלחתי להשיג ע"י ההיקף והשינון.

אז:

א. מה המקור שחייב להיות "כלי" 

ב. אם כל דבר, גם "מוקצה מחמת גופו" אפשר להפוך לכלי אז גם כל "כלי שמלאכתו לאיסור" יכול להפוך ל"כלי שמלאכתו לאיסור ולהיתר". לא כן?

ג. מצד הסברא - האם אוכל שניתן להשתמש בו ככלי (בבחינת "עושה אדם כל צרכיו בפת" וכ"ש בקמח או באורז לא מבושל) - אז האם "אוכל" כזה גרע מ"כלי"?

א. אני לא זוכר, כפי שאמרתי לך זה נושא שלמדתי לפני שנים כך שאני לא יכול לזכור את המקורות. אך עיין בגמ שהבאתי לעיל לגבי חריות של דקל אני מאמין שזה מופיע שם.

אך אם בסברות עסקינן, נראה לי כי דבר שאינו כלי הוא מוקצה משום שהוא איננו עומד לשימוש ולכן אדם מקצה דעתו ממנו.

במאמר המוסגר, מפורסם הדבר ( א"כ לא בטוח שזה נכון) בשם גאב"ד דירושלים דאז כי כל אבני ירושלים אינם מוקצה משום שהם מיוחדים לזריקה על שוטרים.

ב. לכאורה פשוט.

ג. לכאורה זה מוקצה, משום שאדם מקצה דעתו משימושים אלו.
אך באם ייחד את האורחים לתשמישים אחרים אני לא רואה סיבה מדוע לא יפקע ממנו שם מוקצה.
נ.ב. ישנם הרבה חילוקי דינים ומחלוקות בדיני מוקצה, ומה שאני מדבר זה עקרונות שמדברים עליהם ומן הסתם יש חולקים.

השאלה העקרונית במוקצה היא לא אם "זה לא ראוי לשימוש" (מוקצה מחמת גופו) ולא אם זה "משמש לאיסור" (כלי שמלאכתו לאיסור), אלא "אם מסיח דעתו מלהשתמש בו" (כמו במוקצה מחמת חסרון כיס ומוקצה מחמת מצווה) וזה הגדר הבסיסי. לא כן? כי זה מה שרציתי להבין. למען האמת, עדיין לא מובן לי למה שאורז יהיה מוקצה מחמת גופו, אבל ברגע שיש הגדרה בסיסית משותפת לסוגי המוקצה השונים אז אני יכול להבין למה יש "זליגה" מרשימת סוגי מוקצה אחת לשנייה... סליחה על השפה המוזרה

לא זוכר את ההבדלים בהגדרות המוקצה טוב לצערי, עובד על זה

מרגע לרגע מסתבר לי שזה שאלה מסובכת

ולא הוא עושה איסור במשהו אחר כמו כלי

אבל אמרתי סברה, לא יודע אם זה נכון

יש כלי שמלאכתו להיתר, והוא הכלי שמותר לעשות בו בשבת דבר שנעשה לו--כגון כוס לשתות בו..

ויש כלי שמלאכתו לאיסור, והוא הכלי שאסור לעשות בו בשבת דבר שנעשה לו--כגון מכתשת וריחיים וכיוצא בהן, שאסור לכתוש ולטחון בשבת..

וכל שאינו כלי--כגון אבנים, ומעות, וקנים, וקורות, וכיוצא בהן--אסור לטלטלן..

ובשוע הרב (שח,ח)-

וכל זה בדבר שיש תורת כלי עליו אבל כל דבר שאין תורת כלי עליו ואינו מאכל אדם ולא מאכל בהמה כגון אבנים ומעות ועצים וקנים וקורות ועפר וחול וקמח ועיסה (של ישראל אבל של נכרי יש מתירים כמו שיתבאר בסי' ש"י) והמת ובעלי חיים וכל כיוצא בדברים אלו ואפילו דבר שהוא ראוי להשתמש בו איזה תשמיש המותר בשבת כגון אבנים שראויין לפצוע בהן אגוזים וצרורות שראויות לכסות בהן כלים וכל כיוצא בהם כיון שאין תורת כלי עליהם אסור לטלטלם אפילו לצורך גופם ומקומם אלא על פי הדרכים שיתבארו וזהו הנקרא מוקצה מחמת גופו: 

עצם הצבעת נשים בבחירות, דווקא הרב קוק התנגד לזה (כמו שגם התנגד לבית יעקב).

לתשומת לב, אלו שמנסים להשתמש בו בטענות שצריך "להתקדם" ולהתאים את ההלכה...

שמשפיעה באופן ישיר על כוחה של המפלגה.

ולכן הגיוני לסבור שבאופן עקרוני ראוי שלא לתת לאישה עסק בציבוריות, ומשום עת לעשות לה' כן לקרוא לנשים להצביע

אבל חברות בכנסת ובממשלה היא קצת שונה

זה כן יכול להשפיע על הפופולריות של המפלגה בקרב ליברלים יותר, ופה נכנסת הסוגיה התורנית

אולי @הסטורי או @אריאל יוסף ידעו

(אני רק יודע שהרב עוזיאל והרב ישראלי והרב הרצוג והרב חיים דוד הלוי ועוד התירו הלכתית בספרים שלהם. כמו כן - ראיתי שבמפדל היו טובה סנדרהאי, שרה שטרן-קטן, וגילה פינקלשטיין וכמובן איילת שקד, אורית סטרוק ועידית סילמן)

הרב אבינר לחוטובלי: אם ממילא יש ח"כיות, עדיף לבחור בטובות ביותר - כיפה

(אני חושב שהיה זכור לי משהו כזה במעורפל)

בזמן המנדט הבריטי, כבר בשנת תרפ"א.

חשוב לציין ברקע, שכל המושגים של בחירה דמוקרטית היו יחסית חדשים בעולם וברוב מוחלט של המדינות שכן היו דמוקרטיות - לא היתה זכות הצבעה לנשים (לדוגמא: בשוויץ זכות ההצבעה לנשים ניתנה רק בתש"ל!).

הועברת לדף אחר

בציבור הדתי/חרדי (מושג זהה במונחים של אז) עלתה התנגדות חריפה כפולה - גם שזה אסור תורנית הלכתית/השקפתית וגם שזה פשוט 'נישט שייעך' (=לא שייך) נשים חרדיות (סטייל 'בתי האונגרין' מאה שנה אחורה) - פשוט לא ילכו להצביע ולא יבינו מה רוצים מהן.

רמת הניכור היתה כזאת שרבים מהציבור הדתי האמינו, שגם מפלגות הפועלים לא באמת חושבות שנשים צריכות להצביע, אלא זה בסה"כ דרך להכפיל כח - כי הפועלות ילכו להצביע והדתיות לא...

השלטונות הבריטיים (שגם אצלהם עברו באותן שנים תהליך של נתינת זכות הצבעה לנשים) הכריעו שאמנם תינתן זכות הצבעה לנשים, אך במשפחות שמרניות הבעל יוכל להצביע גם בשביל אשתו. (כן, היום זה נשמע הזוי).

נוצר פולמוס בין רבנים 'מקלים' שטענו שאפשר להתיר, לבין 'מחמירים' שטענו לאיסור גמור. הרב קוק תמך עקרונית בעמדת המתנגדים להשתתפות נשים בבחירות, אבל הקפיד לא לפסוק שזה אסור, אלא רק שזה לא מתאים לאורחות היהדות והצניעות, אה וגם אם נשים יתערבו בענייני ציבור, זה עלול ליצור בעיות בשלום בית.

אגב, הפולמוס הזה היה אחד מכמה עניינים (יחד עם הקמת הרבנות הררשית), שדחף את 'העדה החרדית' לדרוש מהבריטים להכיר בציבור שלהם כ'עדה דתית נפרגת' ולא כחלק מ'הישוב המאורגן' שקיבל סוג של סמכויות אוטנומיות מהשלטון הבריטי כלפי היהודים.

היה ויכוחים סביב חברות כנסת דתיות כמו סביב מזכ"ליות ליישובים?

אבל חידשת לי ששנים קודם היו שתי ח"כיות.

לגבי עצם ההצבעה המציאות ניצחה. ברגע שיש זכות הצבעה, אם נשים לא תצבענה, מפסידים חצי מהכח.

גולדה מאיר היתה בשלב מסויים מועמדת לראשות עריית תל אביב, ולטענתה היא לא נבחרה כי החרדים התנגדו (כידוע, היו בתל אביב אדמו"רים וחסידיהם בהמונים).

אכן כפי שציינו כאן, הרב ישראלי הסביר שמינוי לזמן, שלא קבוע ובוודאי שלא עובר בירושה - אינו מוגדר 'שררה' וממילא מותר שיהיו נשים (וגויים).

גם פה מדובר על אופן שבו התפקיד עובר בירושה?

"ולא המלכות בלבד, אלא כל השררות וכל המינויין שבישראל ירושה לבנו ולבן בנו עד עולם"

אם אתה רוצה, הרב ישראלי כאן: עמוד הימיני פרק יב אות ח

וסיכום טוב של דעות המתירים ונימוקיהם כאן:

נשים בתפקידים ציבוריים - הרב חיים נבון

מהמהדורות הישנות)

באיזה איזור בארץ אתה מחפש?

הלכות שבת, מתוך הספר שמירת שבת כהלכתה בהוצאה החדשה (הבנתי שהספר בהוצאה החדשה כולל בתוכו חלקים א-ב ויש נספח- חלק ג, או שמראי-המקומות וההערות מפורטים יותר, בשונה מהמהדורה הישנה)

ההוצאה החדשה (כלומר מהדורה שלישית) היא רק חלק א' של המהדורה השניה+ הטמעה של הערות ונספחים שהרב נויבירט הוציא בקונטרס נפרד כמה שנים אחרי המהדורה השניה.

את חלק ב' (במהדורה הזאת) הרב נויבירט זצ"ל לא הספיק להוציא בחייו. לאחרונה שמעתי שהוא כן התחיל לעבוד עליה ויש מי שעמלים לסיים, אבל ככל הידוע לי עדיין לא יצא לאור.

לא יודע אם מישהו עובד עליו היום.

לערוך ולהוציא אותה.

למי שמכיר את הסיפור עם שש"כ הראשונה. ביררתי פעם (בכובעי כאוצר החכמה) ומסתבר שהמו"ל (והיום יורשיו) לא מרשים להשתמש בשום עותק שלה לצורך שום שימוש, מאימת הצנזורה הפנימית של העולם החרדי.

את השינויים בחלק א' עשה הרב המחבר זצ"ל, לנוכח הביקורת בתוך הציבור.

צריך להיות חצוף מאד מאד, ולהיות בז לזכר הרב המחבר, כדי לשנות ממש.

אמנם, אנו מכירים תופעות של השמטות (צינזורים), כגון באם הבנים שמחה בהוצאת המשפחה ובדברי החפ"ק בעניין יישוב הארץ, אבל לשנות ממש לא מכיר שהעזו.

עיקר העבודה למהדורה החדשה היא פרויקט המפתחות ועריכה גרפית, ללא התערבות בתוכן.

נקווה שלא יחצו גבולות...

יש הבדלי ניסוח, אין כמעט יותר חומרות. כל מה שכתוב במהדורה הראשונה ב'למעלה', מובלע במהדורה השניה והשלישית בהערות.

(חוץ מקולט שמש, שאכן הרב אוירבאך לא הסכים לקולא וגם המציאות השתנתה לחומרא)

בין כך - כמעט כל הלכות מלאכות שבת, כבר נמצאות בכרך א'. כרך ב' זה דיני הדלקת נרות, קידוש, סעודה, תפילות וכד', ממילא יש שם פחות עניין לחומרות/קולות.

"המחזיר חוב בשביעית רוח חכמים נוחה הימנו" (משנה שביעית י' ט')

פרשת השבוע, פרשת ראה, עוסקת בין היתר במצוות שמיטת כספים. לפי מצווה זאת בסוף כל שנה שביעית שומט יהודי את כל חובותיו. לכאורה במצב זה לא ינתנו הלוואות והכלכלה תשותק, לאנשים לא יהיה כל רצון להלוות ביודעם שהכסף שלהם יילך לטמיון. פתחתי בציטוט: המחזיר חוב בשביעית רוח חכמים נוחה הימנו. שכן יש לו חשיבות רבה בהבנת המצווה. לכאורה יגיד אדם בן זמננו אז רוח חכמים נוחה הימנו, האם בגלל זה אחזיר חוב שאני פטור מלהחזירו? אולם יש להבין שלמשמעות רוח חכמים היתה בתקופות קדומות משמעות שונה מזו שאנו חשים כלפי רוח חכמים היום.

היום ובצדק איננו סומכים על אף איש גדול בעיניים עצומות, לא על ראש הממשלה , לא על הנשיא, לא על חברי הכנסת והשרים, לא על מערכת המשפט, לא על ראשי הצבא, לא על אנשי הרוח והפרופסורים ואפילו לא על הרבנים והמקובלים למיניהם. כולנו חשים שהם נגועים באינטרסים. בזמנים עברו עדיין הייתה בעם ישראל תחושה שרוב הגדולים עניינם טובת הציבור ולא טובתם הם, התחושה הייתה שהם באמת היו חכמים.

כאשר אומרים שהמחזיר חוב בשביעית רוח חכמים נוחה הימנו פירוש הדבר בתקופות קדומות היה שטוב לו לאדם שיחזיר את חובו מאשר שלא יחזיר למרות שפטור הוא מכך. הכיצד? ברגע שרוח חכמים נוחה הימנו האדם הוא בחזקת אדם ישר וכדאי לעשות עמו עסקים. המצב היום הוא שאנשי עסקים גדולים נמנעים מתשלום חובם בטענה שמערכת המשפט מתירה להם לעשות כן. לא הכל שפיט, יש טוב ורע ואדם הגון יכול לקלוט זאת. אדם הגון לא יסכים שאיש נוכל ששתיים מקבוצות הכדורגל בהן החזיק פשטו רגל יחזיק גם בקבוצת כדורגל שלישית. אם הייתה הנהגה ראויה למדינה אנשי עסקים שלא משלמים את חובם היו מנודים, לא הייתה להם אפשרות להופיע בקהל ובוודאי לא לקבל כבוד מלכים.

המטרה במצוות שמיטת כספים הייתה לאפשר לאביונים שבאמת לא יכלו להחזיר את חובותיהם לפתוח דף חדש ולא לחיות כחייבים כל חייהם. המטרה לא הייתה לאפשר לאדם שיכול היה להחזיר את חובו להימנע מכך. אולם אנשים מצאו "חכמים" שאמרו להם שהכל שפיט ואם התורה מתירה להם שלא להחזיר את חובם הם יכולים שלא להחזירו. בשל מצב זה תיקן הלל את הפרוזבול שלמעשה ביטל את מצוות שמיטת כספים.

אבל אם פסיכולוגית זה עושה לך טוב, אז מומלץ (כותב ברצינות)

זה עובד יפה. פחות בגלל האמונה באדמו"ר שלהם זצ"ל ויותר בגלל המבנה של השיטה שלהם שהופך את זה לעובד פחות או יותר בדרך הטבע.

הדבר הבסיסי שהם עושים זה לכתוב מכתב. אנחנו יודעים ממקומות אחרים שעצם זה שכותבים מכתב ומסדרים לעצמנו בראש את הבעיה זה לבד מספיק הרבה פעמים כדי לפתור אותה באמצעים של השכל.

הרבי דרש בקול (שלא לומר צעק) שלא להימנע מלהצביע מהבחירות

ושזאת החובה הבסיסית של כל אחד

למי? הוא לא אמר

נראה שהציונות הדתית יותר דומה בערכים לרבי מאשר החרדים

אין צורך לחפש תשובות על דברים שהרבי דיבר וביקש עליהם במפורש, ספרים על גבי ספרים, שחור על גבי לבן, ועדיין מחפשים תשובות בכוכבים.

חוץ מזה שאגרות קודש זה מושג של חסידים שוטים, הרבי מעולם לא אמר לחפש שם תשובות או לחפש שם ניסים.

הרבי רק ביקש לאגד בספר אחד תשובות שונות בנושאים שונים, שמי שירצה יוכל להיכנס לראות את דעתו.

חיפוש תשובות בספרי קודש זה מושג קדום, יהודים היו פותחים בתנך או בתהילים עם בקשות וחיפוש כיוון.

חסידים אימצו את זה בלי קשר להוראת הרבי, למי שזה עובד, שיהנה.

… לא להכנס לפוליטיקה?

לא להיכנס לפוליטיקה

זאת אומרת לא להקים מפלגה

מהסיבה שאחת העקרונות שלו היא הקמת חזית דתית מאוחדת ובריבוי מפלגות מאבדים קולות

וכנראה גם כדי למנוע מחלוקות בתוך חבד

אבל להצביע מאז ומתמיד הוא ממש דרש מכולם

אם זה מעניין אותך יש ספרים עם הדעות של הרבי על הפוליטיקה הישראלית ודברים שהוא פעל ודיבר עם ראשי ממשלות לאורך כל תקופתו

היו לו דעות נחרצות מאוד וציוניות מאוד גם בנוגע להתנחלויות והחזרת שטחים וגם בנוגע למדיניות לחימה ובכלל.

זה אחד הנושאים היחדים שהרבי היה הכי הכי נחרץ לגביהם, צעק ואפילו בכה.

שאני מניחה שהרבה דתיים לאומיים יפתעו לשמוע.

אמנם חבד נחשבת ל"אנטיציונית" כי לפני קום המדינה האדמו"רים לקחו חלק עם הדעה האורתודוקסית

אבל הרבי מפריד לגמרי בין הדעה לפני קום המדינה לבין הדעה של חבד אחרי קום המדינה.

א. הרבי כתב במכתבים לאנשים מפורשות להצביע.

ב. זה בכלל לא בסתירה לעמדתו האנטי ציונית

ג. הרבי דיבר מספר פעמים על הסדר של אגרות קודש. דיבר במפורש על כתיבה במכתב. והכנסה לדפי ספר. וגם שפותחים ורואים מה התשובה. איך שעושים היום לא הגיע ממנו ממש. אבל לפועל הדברים עובדים

כתיבה לרבי באמצעות האגרות קודש – חב"דפדיה

בקישור ששלחת לגמרי כתוב שזה מנהג חסידים

הרבי מעולם לא הבטיח שיקבלו תשובות בדרך נס דרך אגרות הקודש.

הוא ביקש לכתוב לו פדיון נפש, זה עניין שונה לגמרי

כמו דו"ח שכל חסיד כותב לו על ענינו והתקדמות שלו.

בשנות חייו הוא ענה פיזית לכל מכתב ולאחר הסתלקותו חסידים אימצו מנהגים שונים.

גם אם הוא אמר שימצא דרכים לענות (הוא אמר זאת לפני הסתלקותו) הוא מעולם לא אמר על אגרות הקודש

והרבי מעולם לא דיבר על להכניס דפים לתוך ספר ולצפות לתשובה

תשלח את הקישור ששלחת בעצמך

הוא סותר את כל מה שאמרת

.. בין לפני או בין אחרי קום המדינה. הרבי היה נגד החזרת שטחים שבהשגחה עליונה נכבשו על ידינו כולל שטחים שלא כלולים בגבולות ארץ ישראל. הוא מאוד כעס על בגין והליכוד על החזרת סיני. בתרגיל המסריח אכן הוא חשש שהולכים להחזיר עוד שטחים ולכן הורה לאנשיו בכנסת לטרפד את הצעד. מכוון שבעקבות המשך ממשלתו של שמיר באה עלינו צרת האינטיפדה, צרת הטילים של סדאם שבעקבותיה נולד הרעיון של מלחמת טילים בראשם של אוייבנו הוא כנראה הבין שמעורבות של חסידיו בפוליטיקה לבחור ולהיבחר זה לא היעוד האמיתי של התנועה.

...סיעתא דשמייא לאחר קום המדינה הוא הפריד לגמרי "בין הדעה לפני קום המדינה לבין הדעה של חבד אחרי קום המדינה."

ברגע שעשו הסכם שלום עם מצרים והחזירו את סיני הוא הבין שזה תחילת הירידה במסלול תלול שהביא אותנו עד הלום.

הרבי שליט"א אומר להצביע למפלגה שהכי מקדמת את תורת ישראל עם ישראל וארץ ישראל, כמדומני שזה הביטוי המדויק, ויש מחלוקת בחבד האם ג' או המפדל-הציונות הדתית, בן גביר וכו' בבחירות הקרובות מפלגת 'הקהל' רצה ואפשר לומר הרבה שיש להם הרבה מהמאפיינים האלו.

הרי יש מחלוקות בסיסיות כמו:

עליה להר הבית, אחדות העם מול שלמות הארץ, עניין הציונות מול שלוש השבועות ועוד.

עכשיו אני רואה שרשום המפלגה הכי חרדית, אבל תורף העניין הוא אותו דבר, לא משנה מה עושים כל יהודי צריך לקדם את הגאולה ובשביל זה צריך להצביע למי שהכי מקדם את השם, הרבי לא הכריע כי זה לא משנה בדיוק מי, כל אחד מתעסק במה שהוא יכול לקדם את הגאולה, אם זה בהר הבית או בישיבות, מי שבכללי אכפת לו ממה שהרבי רוצה אפשר לראות וללמוד איזה נושאים העסיקו אותו בחיים ועפ זה להכווין את עצמו גם למי להצביע.

אפשר להסתכל באריכות בחבדפדיה בערך בחירות (לא מצליח להעלות קישור).

שעצם ההצבעה לא הייתה קריטית.

יש סיפור על ר מענדל פוטרפעס נראה לי, שעשה מבצעים מחוץ לבחירות, ושאל שמאלני אחד האם הוא רוצה להניח תפילין, אז הוא אמר לו שאם הוא מצביע עכשיו למרץ הוא מניח ר מענדל לא התבלבל והלך להצביע למרץ כדי שהוא יניח תפילין, כי זו הייתה המפלגה שהכי קדמה את הגאולה, שעוד יהודי יניח תפילין.

יחי המלך!

…. לצערי רוב החבדניקים לא יעשו כדבר וימשיכו לתמוך במפלגות שעל מצחם חקוק החזרת שטחים ופילוג בעם ישראל.

הרב בפרוש לאחר התרגיל המסריח סלד מפוליטיקה ולא בכדי הוא לא חזר לאשר לאף מועמד חסדי להציג מועמדות לכנסת. לעניות דעתי גם לבחור זה כלול אם רוצים להיות עקביים.

אני עדין מנסה למצוא עדות לתמיכתו של הרבי במפלגות שמפרות את שלושת השבועות למשל או מפלגות שמעודדות עליה להר הבית.

ואל תחקור במופלא ממך. בטח שלא להציק לאנשים על מה הם מצביעים.

תעשה את מה שאתה צריך לעשות, ודייך.

היא לא המפלגה עם הזקנים הכי ארוכים ושנקראת בהגדרה מגזרית "חרדית”

חרדית היא מי ששמה את התורה בראש מעייניה (התורה ולא בהכרח לימוד התורה)

לדעת הרבי החזרת שטחים זה פיקוח נפש ממש, הוא עודד התישבות, המדיניות הצבאית הימנית שלו, היא פיקוח נפש ממש.

מפלגה 'חרדית' ככל שתהיה שדוחה פיקוח נפש בשביל לימוד התורה היא לא בהכרח חרדית

לא סתם המון מחבד ורבנים מסוימים הצביעו וימשיכו להצביע לציונות הדתית ולא ל-ג.

לכן הדגשתי שאין הבדל בין המפלגה שדואגת לתורה העם והארץ למפלגה הכי חרדית, צריך לשים לב שהרבי דאג מאד לארץ אבל לא על פני התורה והקדושה.

העיקר לקדם את הגאולה, השמירה על שלמות הארץ היא קריטית כביטחון לעם ישראל והצלת נפשות, ולא כאידאיל עליון.

וכמו שכתבתי בסיפור העיקר צריך להיות תמיד בראש! הדאגה להשם ולתורה ולעם ישראל! דבר ראשון גאולה ומשיח!

משיח נאו

יחי המלך!

גאולה גאולה!

… טוב מאוד למה הכוונה אז כדאי שתחשוב על תשובה רלבנטית. כי המעורבות של חסידי חבד במדינה הציונית ובכל העולם כולו עוד מימי מלחמת ששת הימים היא הדוגמא האמיתית לאהבת עם ישראל . מקרה התרגיל המסריח היה מקח טעות היחידי שיש לו השלכות שליליות עד היום.(הסכם לונדון עם המלך חוסן היה מביא אותנו למצב אחר לגמרי היום).

א. זה לא חוקי להצביע תמורת הבטחה ממישהו.

ב. איך הוא יכול להוכיח מה הוא הצביע.

ג. זה לא היה ליד הקלפי בכפר חבד, לכאורה. אז איך הרב פוטרפס - תושב כפר חב"ד - הצביע שם?

ד. אני לא מאמין שחסיד כלשהו יצביע למפלגה חילונית (ובוודאי לא אנטי-דתית) בתמורה לכל דבר שיהיה - לא משנה אם גשמי או רוחני.

בקיצור: הסיפור כנראה לא היה ולא נברא, ואפילו משל לא היה.

האגרות לא נועדו להחליף את הוראותיו המפורשות של הרבי.

וכפי שהזכירו לעיל - הרבי הורה, ביקש, התחנן, זעק וכו' שלא יילך לאיבוד אפילו קול אחד, אלא שכולם יצביעו "בלי טריקים ובלי שטיקים".

תצביע למה שנראה בעיניך "הכי פחות גרוע", אבל אל תימנע מהצבעה, אם איכפת לך מהרבי.

ראה לדוגמא בחבדפדיה כתיבה לרבי באמצעות האגרות קודש – חב"דפדיה

שמביאים (בציטוט השני בפיסקה זו) את דברי הרבי שמסייג את פתיחת הספרים ל"ענין שלא נתפרשה בתורה הוראה לעשות כך או כך".

הפרשנות של המכתבים באגרות קודש - היא מאוד סובייקטיבית.

וזו אחת הסיבות מדוע אין שום היגיון שזה יחליף את ההוראות המפורשות.

ה' יתברך שומע הכל תמיד.

ותבקש אם לעשות ככה או ככה ויאיר דרכך,

גם תשליך עליו תבטח בו שהוא מדריך אותך בדרך הנכונה.

לפעמים לא טוב לנו בגלל עוונותינו -

וזה עיקר התפילה שנזכה לחזור בתשובה שלימה.

… ולצערי זה עדין רלוונטי. יהודים שלוקחים באופן אובססיבי את מצוות ישוב ארץ ישראל וביודעין גורמים למחלוקת ושנאה (לא אצלי כי אני חושב שבעזרת השם הכל יסתדר) מעכבים את הגאולה ממש.

מצוות זה obvious. הנקודה היא לא להסתפק רק בהן. ומי שמתעלם מהן יורש גיהינום. פשוט מאוד, יהדות זה לא נצרות.

ועלינו רק להתפלל ולבקש.

חוץ לארץ = גלות

ארץ ישראל = גאולה

ואם יש בידיך לעשות? תעשה!

יש סגולה לעלות לארץ ישראל... לארוז מזוודה ולעלות!