וללא בישול אין לאוכל כל שימוש.

לא הבנתי את עניין ההזמנה, הזמנה למה?

א. אבל הוא מקצה את זה מדעתו רק באופן זמני למשך השבת? אז זה "מיגו דאיתקצאי"? אבל הרי הוא מתכוון להשתמש בזה לאחר השבת, ואני לא יודע אם "מיגו דאיתקצאי" יכול להגדיר את זה כמוקצה מחמת גופו, אולי כן, אני פשוט לא יודע.

ב. "הזמנה"? לא זוכר את השם בהקשר הזה, אבל כאילו (אולי "זימון"?) שאתה מתכנן להשתמש נניח במוקצה מחמת גופו, ומכין אותו לשימוש ואז מותר לטלטל כי בגלל שעשית "זימון" זה כבר לא נחשב למוקצה מחמת גופו.

א. מוקצה זה הקצאה לשבת לבד, כל דבר שאין לא שימוש בשבת לכאורה הוא מוקצה מחמת גופו, ואין כל צורך להגיע למיגו דאיתקצאי, מה גם שאם זה לא מוקצה בשבת זה גם לא מוקצה בית השמשות.

ב. זה נכון אם אתה מזמין מוקצה מחמת גופו לשימוש בשבת הוא מתר בשימוש (תלוי איזה סוג מוקצה ישנם שצריכים יחוד לעולם וישנם מספיק לשבת) אך במקרה זה איזה ייחוד  והזמנה יש? הוא לא יכול להשתמש באוכל כל שימוש.

אמנם באם ייחד אוכל זה לשימוש, כגון לצור על פי צלוחיתו או כל שימוש אחר, לכאורה יפקע ממנו שם מוקצה.

א. גם עיפרון אןי לו שימוש בשבת?

ב. איני יודע אם לזה התכוונת, אבל מה שאני מבין מקריאת דבריך הוא שבעצם העיפרון ראוי לשימוש בשבת, אלא שאסור, אבל האוכל אינו ראוי לשימוש אפילו בשימוש אסור. אבל זה לא מובן לי, כי אם זה שימוש אסור ואתה מקפיד על ההלכה, אז מבחינתך זה בדיוק כמו לא ראוי לשימוש? אא"כ החילוק פה הוא שונה ועדיין לא הבנתי אותו 

כלי שמלאכתו לאיסור וייתכן ויהיה לו שימוש היתר בשבת הרי הוא "כלי שמלאכתו לאיסור"

עיפרון יש לו שימוש שאינו אסור, למשל לשמש כסמניה בספר, וכן על זה הדרך כיד הדמיון הטובה עליך.

אכן אם כלי שמלאכתו לאיסור ואין כל אופציה להשתמש בו שימוש היתר בשבת הרי הוא מוקצה מחמת גופו, וכאורה זהו מוקצה מחמת חסרון כיס. 

ישנם פוסקים שסוברים שאפילו כלי היתר שאין לו כל שימוש בשבת, הרי הוא מוקצה מחמת גופו (כמדומני חזו"א)

לאוכל אין שימוש כלל היות והוא איננו כלי, ולכן הוא מוקצה.

אז "שימוש היתר" זה "לצורך גופו"

אבל יש גם "לצורך מקומו" וזה שייך גם באוכל לא מבושל, כי אני לא חושב שיש בזה עניין של "מוקצה מחמת חסרון כיס", אלא אם כן מרחיבים את ההגדרה של "מחמת חסרון כיס"

אתה מערב בין הדברים.

יש את את ההגדרה של המוקצה.

ויש את הנפקות של המוקצה.

ההגדרה של "מלאתו לאיסור" היא- כלי שעיקר/רוב שימושו לאיסור, אך ניתן להשתמש בו אף לשימושי היתר, ולכן לא מסיח דעתו ממנו.( למשל פטיש לפצח אגוזים)

הנפקות מההגדרה היא, כי מותר להשתמש בכלי זה לצורך שימושי התיר בשבת, ובכלל זה לצורך מקומו.

ולכן אוכל הצריך בישול אין לו כל שימוש בשבת ולכן מסיח דעתו ממנו, ועל כן אסור להוזיזו אף לצורך מקומו.

לגבי חסרון כיס. הכנסתי את הסברה הנמצאת בחלק מהאחרונים במהות האיסור, שהיא כלי שמלאכתו לאיסור שאין לו כל שימוש היתר מחמת כך שהוא חרד על הכלי, ולכן מסיח דעתו ממנו.

מקווה שהסברתי עצמי כראוי.

א. אם שקית אורז מונחת בארון, אתה אולי מסיח את הדעת משימוש בשקית אורז, אבל ממש לא מהמקום שלה, (ואם מותר להגיד כזה דבר, אז אתה גם לא מסיח את הדעת מלהזיז את השקית של האורז בשביל לפנות מקום למאכלים אחרים, אם צריך)

ב. האם מעיפרון אתה לא מסיח את הדעת? לצורך העניין נניח שמדובר בעיפרון שפיצים - אז זה באמת ייחשב למוקצה מחמת חסרון כיס? זה חידוש בשבילי, אם כי עכשיו אני באמת מבין שיש בחידוש הזה הגיון. אבל זה ישנה לדעתי כל מיני הגדרות של חפצים מבחינת סוג המוקצה שהם. למען האמת, ראוי אולי גם להגדיר מתי זה מחמת "חסרון כיס" ומתי זה רק "מחמת הסחת דעת" כמו בשקית אורז.

לכל דבר אפשר להמציא "תשמיש היתר". נייר כתיבה, למשל, ראוי לצור על פי צלוחיתו.

אם ניקח את הדוגמא של עיפרון שפיצים, אז רוב האנשים לא ישתמשו בעיפרון שפיצים בשביל להצביע בספר. אולי לעיתים רחוקות, ובודאי שבשבת כיוון שבדלים מכל כלי שמלאכתו לאיסור ממילא יעשו כל טצדקי כדי למצוא משהו אחר להצביע בו ולא בעיפרון. אז אם בלית ברירה מישהו יחליט כן להשתמש בעיפרון - זה בדיוק כמו שמישהו בלית ברירה החליט להשתמש בסתם קרש חסר שימוש (מוקצה מחמת גופו), ובדיוק כמו שהקרש יהיה מוקצה מחמת גופו למרות שמשתמשים בו בלית ברירה, כך גם העיפרון שפיצים יהיה מוקצה מחמת גופו למרות שמשתמשים בו בלית ברירה.

וכמו שאמרתי - לכל דבר אפשר להמציא איזה תשמיש היתר. (נניח אורז אפשר להכניס לאיזה צעצוע מסוג "קשקשן"). 

השאלה הראשונה היא האם הדבר כלי.

השאלה השניה, באם הוא כלי האם כשתצטרך לו תשתמש בו.

למשל- קרש הוא כלי? לכאורה לא, ולכן אף אם תמצא לו שימוש היתר זה לא עוזר ללא ייחוד.

עיפרון הוא כלי? לכאורה כן. האם תשמש בו לשימוש אחר באם תצטרך? התשובה היא כן, ולכן כלי שמלאכתו לאיסור.

הגמ' נותנת דוגמאות.  קורנס- לפצח אגוזים. מחט- ליטול בה את הקוץ. וכן על זה הדרך.

אייפון 7 הוא כלי? לכאורה כן. האם תשתמש בו לשימוש אחר מלבד השימודש היעודי? לכאורה לו. מוקצה חסרון כיס.

בעיקרון זה כמו שאמרת: כל כלי שמלאכתו לאיסור וניתן להישתמש בו לתשמיש התר, ואתה לא תימנע מעשות זאת, זה כלי שמלאכתו לאיסור.

נ.ב. יש הרוצים לומר כי נייר הוא חסרון כיס היות ואדם מקפיד לא לעשות בו שימוש מלבד הכתיבה. אך נראה לי כי בימינו זה אינו כן, ואולי יש ניירות יקרים אף בימינו.

א. מה המקור לכך שגדר "כלי" הוא גדר שמעכב עבור היות הדבר מוקצה מחמת "כלי שמלאכתו לאיסור"

ב. מה זה גדר כלי? 

ג. ואחרי שתיתן הגדרה ל"כלי" - אשאל גם: האם אוכל הוא פחות שימושי מכלי? ואם לא - אז למה "אוכל ששימושו ע"י איסור (בישול)" - למה זה "גרע" יותר מ"כלי ששימושו ע"י איסור"? הרי כמו שאמרתי גם לאורז לא מבושל יכול להיות תשמיש היתר. אולי תענה שזה פשוט הגדרה הלכתית ש"כלי" ולא "אוכל" - מילתא בלא טעמא, סוג של גזירת הכתוב. אם כן, אז כמו שאמרו: אם קבלה נקבל ואם לדין יש תשובה - מה המקור לכך שדווקא כלי ולא דבר יותר שימושי מכלי - כמו אוכל?

תזקוף לזכותך את העובדה שאני קצת עוסק בחיי עולם, ולא מכלה זמני בענייני שעה.

ולו בגלל שזה איסור דרבנן.

אני מרגיש שאנחנו הולכים מהסוף להתחלה.

עיין בגמרא שמחלקת בין חריות של דקל, לבנים של בנין וכו' אינני זוכר את כל הדוגמאות בע"פ.

ועוד עיין שבתחילה אסרו הכל, וחזרו והתירו, וחזרו והתירו.

כלי, הגדרתו הוא לכאורה דבר העומד לשימוש, להבדיל מאבנים וקרשים שאינם עומדים ומיוחדים לשימוש, אם כי אפשר להשתמש בהם.

ולכן באם אדם ייחד אבן לעולם מתר משום שבייחוד הוא הופך את האבן לדבר העומד לשימוש ונעשה כלי.

אוכל הוא איננו כלי משום שהוא אינו מיועד כלל לשימוש, ואף אין לו שימוש אחר.

הוא איננו נחשב מוקצה מחמת כך שבישול אסור בשבת, אלא מחמת כך שאדם מקצה דעתו הימנו, אם אני לא טועה, פירות בוסר העתידים להיות בשבת בשלים נראה שיש צד שיהיו מותרים. צריך לבדוק שוב.

כל ההגדרות שאני דברתי עליהם זה סברות אחרונים בהסבר דברי הגמ' לאחר לימוד הסוגיא.

באם לא למדת את הסוגיא כלל אני יצטרך לפרוס את כולה, הבעיה היא שאלו דברים שלמדתי לפני שנים, באם תאמר לי כי בנפשיך הדבר ואין מי שיעזור לך, אני יחזור שוב על הסוגיא (לא מבטיח) ויעמיד לך את הדברים דבר דבור על אופניו.

באם יש לך שאלה נקודתית על דברי, שאל. שאין הביישן למד.

א"כ נראה לי שכדאי (למענך) שתמצא מלמד טוב יותר.

אני לומד לפי סברות. את המקורות אני רק לומד כדי להגיע לסברות. סברא ש"נכנסת" במקור, גם אם בדוחק, חשובה בעיני יותר ממקור ה"נכנס" בסברא בדוחק, לבד מדברים שמקובלים כגזרת הכתוב, או "מנהג ישראל" או כל דבר אחר שיש לו תוקף ממשי גם ללא ידיעת הטעם. אבל לא מצאתי אף אחד שלומד לפי סברות. כולם לומדים רק לפי פריסת המקורות מראשיתם עד אחריתם, ורק כשאתה מסיים ללמוד עשרים דף עם כל הראשונים והאחרונים - רק אז מוכנים לשמוע סברות. לא יודע איך אפשר ללמוד ככה וגם להבין ולהפנים. כמובן, מה שמקובל כקדוש, נניח תנ"ך משנה גמרא, שאין לערער אחריהם, זה חשוב להכיר, אבל האם אני יכול לדבר בשמם כשאני רק מצפצף כתוכי? אני יודע שזה גובל בשאלות באמונה, אבל אני לא מבין איך אפשר לדלג על השאלה הזאת

מה אתה מתכווין לומד לפי סברות.

ומה זה לומד את המקורות בכדי להגיע לסברות.

ובכלל מהו ערך הסברא.

סברא שלך? סברות של הגמ'?

דווקא לזה אין לי כוח עכשיו. אני מאמין גדול בסברות. אני מאמין בלימוד איטי ויסודי של כל סוגי הסברות ואפשרויותיהם ונטיותיהם. לומד מקור כדי להגיע לסברא=לומד מקור כדי להבין מה התכוון כותב התורה. אני מאמין שכותב התורה התכוון לחכמה שבדברים ולא להגדרה היבשה שבהם. ההגדרה היא רק "לבוש" לרעיון הטמון בה.

אם כי טוב שהסברת, כי בתחילה היה נשמע קצת אחרת.

אין צורך לדון בזה, אין טען לדון בזה, בפרט שאין לך כוח.

אבל האם אתה מכיר את התופעה? אתה מכיר מישהו שלומד אחרת?

תראה לכל אחד יש הגדרות שונות לאיך לומדים.

יש הטוענים שצריך ללמוד יותר מה התורה אמרה.

ויש הטוענים שצריך ללמוד למה התורה אמרה.

אך כשתלמד עם שניהם תבין שלדבר אחד נתכוונו, כל אחד והגדרתו הוא.

לכן לא נראה לי שאפשר לדון בדבר זה.

בפרט שאני חושב שכל אדם אדם לומד לפי אופיו ותכונות נפשו, כל שקשה לי לחוות דעה.

פעם שמעתי נראה לי בשם ר' ישראל יעקב פישר שאמר כי הוא לא מבין את ההתפלפלות באיך צריך ללמוד, טייס שמלמדים אותו לטוס מלמדים אותו בעיון? בבקיאות? בסברות? 

פשןט מלמדים לטוס!!

פשוט צריך ללמוד!!

לא יודע אם הסיפור היה או לא היה אך הוא נותן קצת פרופורציות.

ואם יורשה לומר דבר מניסיוני הקט,  כי בתחילה הייתי לומד יותר לאט ובעיון ומנסה להבין את הדברים.

לאחר מכן מחמת אילוצים התחלתי יותר להשקיע בהיקף ושינון.

וראה זה פלא מה שהייתי משיג פעם ע"י חשיבה מרובה והעיון, הצלחתי להשיג ע"י ההיקף והשינון.

אז:

א. מה המקור שחייב להיות "כלי" 

ב. אם כל דבר, גם "מוקצה מחמת גופו" אפשר להפוך לכלי אז גם כל "כלי שמלאכתו לאיסור" יכול להפוך ל"כלי שמלאכתו לאיסור ולהיתר". לא כן?

ג. מצד הסברא - האם אוכל שניתן להשתמש בו ככלי (בבחינת "עושה אדם כל צרכיו בפת" וכ"ש בקמח או באורז לא מבושל) - אז האם "אוכל" כזה גרע מ"כלי"?

א. אני לא זוכר, כפי שאמרתי לך זה נושא שלמדתי לפני שנים כך שאני לא יכול לזכור את המקורות. אך עיין בגמ שהבאתי לעיל לגבי חריות של דקל אני מאמין שזה מופיע שם.

אך אם בסברות עסקינן, נראה לי כי דבר שאינו כלי הוא מוקצה משום שהוא איננו עומד לשימוש ולכן אדם מקצה דעתו ממנו.

במאמר המוסגר, מפורסם הדבר ( א"כ לא בטוח שזה נכון) בשם גאב"ד דירושלים דאז כי כל אבני ירושלים אינם מוקצה משום שהם מיוחדים לזריקה על שוטרים.

ב. לכאורה פשוט.

ג. לכאורה זה מוקצה, משום שאדם מקצה דעתו משימושים אלו.
אך באם ייחד את האורחים לתשמישים אחרים אני לא רואה סיבה מדוע לא יפקע ממנו שם מוקצה.
נ.ב. ישנם הרבה חילוקי דינים ומחלוקות בדיני מוקצה, ומה שאני מדבר זה עקרונות שמדברים עליהם ומן הסתם יש חולקים.

השאלה העקרונית במוקצה היא לא אם "זה לא ראוי לשימוש" (מוקצה מחמת גופו) ולא אם זה "משמש לאיסור" (כלי שמלאכתו לאיסור), אלא "אם מסיח דעתו מלהשתמש בו" (כמו במוקצה מחמת חסרון כיס ומוקצה מחמת מצווה) וזה הגדר הבסיסי. לא כן? כי זה מה שרציתי להבין. למען האמת, עדיין לא מובן לי למה שאורז יהיה מוקצה מחמת גופו, אבל ברגע שיש הגדרה בסיסית משותפת לסוגי המוקצה השונים אז אני יכול להבין למה יש "זליגה" מרשימת סוגי מוקצה אחת לשנייה... סליחה על השפה המוזרה

לא זוכר את ההבדלים בהגדרות המוקצה טוב לצערי, עובד על זה

מרגע לרגע מסתבר לי שזה שאלה מסובכת

ולא הוא עושה איסור במשהו אחר כמו כלי

אבל אמרתי סברה, לא יודע אם זה נכון

יש כלי שמלאכתו להיתר, והוא הכלי שמותר לעשות בו בשבת דבר שנעשה לו--כגון כוס לשתות בו..

ויש כלי שמלאכתו לאיסור, והוא הכלי שאסור לעשות בו בשבת דבר שנעשה לו--כגון מכתשת וריחיים וכיוצא בהן, שאסור לכתוש ולטחון בשבת..

וכל שאינו כלי--כגון אבנים, ומעות, וקנים, וקורות, וכיוצא בהן--אסור לטלטלן..

ובשוע הרב (שח,ח)-

וכל זה בדבר שיש תורת כלי עליו אבל כל דבר שאין תורת כלי עליו ואינו מאכל אדם ולא מאכל בהמה כגון אבנים ומעות ועצים וקנים וקורות ועפר וחול וקמח ועיסה (של ישראל אבל של נכרי יש מתירים כמו שיתבאר בסי' ש"י) והמת ובעלי חיים וכל כיוצא בדברים אלו ואפילו דבר שהוא ראוי להשתמש בו איזה תשמיש המותר בשבת כגון אבנים שראויין לפצוע בהן אגוזים וצרורות שראויות לכסות בהן כלים וכל כיוצא בהם כיון שאין תורת כלי עליהם אסור לטלטלם אפילו לצורך גופם ומקומם אלא על פי הדרכים שיתבארו וזהו הנקרא מוקצה מחמת גופו: 

(חוץ מזה שהתעלמת לגמרי מהסבל האיום של תעשיית הבשר בימינו, כשהחיות עוד בחיים)

שלבהמה אין תודעה. הוא רטמז לדקארט שטוען שלבהמה אין תודעה.

רבינו הקדוש נענש כי היה אטום לסבלו של העגל. לא דיברתי על צער בעלי חיים אלא על הריגתם ללא כאב.

זה לא פילפולים אלא אמת וודאית במאה אחוז. להפך, הטענה שה' יגרום לנפש בהמה לכלות אחרי מותה (אם יוצאים מנקןדת הנחה שטוב לה הקיום מאשר חוסר הקיום) היא האכזרית.

הרב קוק התכוון שעצם ההרג של החיות גורם לנו מידת אכזריות, ולכן לעתיד לבוא נהיה צמחוניים, בדיוק כמו שלא נכרות עצי פרי בעתיד. אני דיברתי מצד המוסר בטהרתו שאין בעיה להרוג חיות. עובדה שהרב קוק עצמו אכל בשר.

לגבי הסבל בתעשיית הבשר. אז:

א. הפתרון הוא שכל הצמחונים יתאגדו ויכריזו שהם אוכלים רק "בשר חופש" כמו ביצי חופש. כלומר בשר ללא סבל אצל הבהמה. אמנם הבשר יהיה יקר יותר אבל אם כל הצמחונים יתאגדו אז לחברות יהיה אינטרס למכור בשר כזה. ואפילו צמחוני יעדיף לאכול בשר פעם בשבוע גם ביוקר.

ב. הסבל שנגרם לאנשים מאי אכילת בשר גדול יותר מהסבל של החיות. לחיות יש נפש פשוטה, בעוד שלבני אדם הנפש מורכבת וסובלת הרבה יותר.

וחוץ מזה. יש גם סבל לחיילים בצבא, אז לא נגייס?

יש סבל לאנשים שמעקלים להם את הבית, ולמפוטרים מהעבודה וכו' , אז לא ננהל כלכלה? למה לא רגישים לסבל בני אדם אבל כשזה מגיע לסבל חיות פתאום רגישים? מה עוד שחיות פחות סובלות כי הנפש שלהן פשוטה יותר

א)הפיסקה הראשונה - התבססתי על פירוש הרב לונדין לחזון הצמחונות, מתוך זכרון בעל פה. אני גם זוכר ששמעתי שהרב שרקי אמר שלפי דקארט לבהמה אין תודעה. אבל אולי התבלבלתי עם קאנט.

ב)רבינו הקדוש היה אטום לדמעותיו של העגל. הוא לא נענש על שחיטתו אלא על אטימותו לכך שהעגל בכה. ראה מפורשות בגמרא. השוחט עצמו לא נענש. אגב לפי דבריך כל מי שאוכל בשר צריך להענש כמו רבי.

ג)זה אמת וודאית.

כי מחויב המציאות שמה' מושלם תהיה מציאות מושלמת עם סבל מקסימום זמני אבל לא נצחי.

לכן אחד מהשניים: 1. או שלבהמה לא פחות טוב חוסר קיום מאשר קיום, דבר שאפשרי אבל תמוה.

2. או שנפש הבהמה קיימת לנצח.

בכל מקרה לפי 2 האפשרויות הרג בהמה לא עושה כלום מבחינת הטבה או הרעה לה.

(אגב אם אכן היה כילוי נפש ברצח הבהמה, גם בימינו היינן מתחייבים כרת על רצח בהמה כי בסוף כילינו פה תודעה. וברור שרצח בהמה היה אסור גם היום).

ד)התכוונתי שהרב קוק מעולם לא טען שהבעייתיות המוסרית של הרג הבהמה היא בכילוי נפשה. הוא לא התייחס לעניין. במילא הבעיה היא אחרת

הצמחונות

(בקצרה ממש - א. הרב קוק שלל במפורש שהוא מתכוון רק לפילוסופיה ספציפית. ב. הרב קוק הוכיח מרבי הגדי והעכברים על הרגש הטבעי שצריך להיות נגד לקיחת חיים. ג. ראה כאן. ד. הרב קוק ממש כן כתב שהבעיה היא לקיחת החיים בפני עצמה לכל אורך המאמר, כבר מהפרק הראשון)

הוא לא התכוון ב"פילוסופיות האכזריות" לגישה שאני הבאתי.

הוא כותב "לחנק בקרבו לגמרי את רגש היושר בנוגע לבעלי חיים. אמנם לא הספיקו ולא יספיקו עם כל התחכמותם, לשנות את טבע הצדק הטבעי, אשר נטע יוצר האדם בקרבו". לא דיברתי על יושר בקשר לצער בעלי חיים. או את האינסטינקט הטבעי שלנו לסלידה מהרג חיות. שהוא אכן קיים ולכן בעתיד נהיה צמחוניים.

דיברתי על המוסר בטהרתו שאין בעיה מצד המושכלות להרוג חיה, לא מצד המפורסמות.

ב. ברור שצריך להיות רגש טבעי במפורסמות נגד לקיחת חיים. דיברתי שמצד המושכלות אין בעיה מוסרית. ובשם רגש בלבד אין סיבה לגרום סבל לבני אדם באי אכילת בשר.

ג. עדיין לא קראתי. אתייחס בהמשך

ד. כנ"ל.הבעיה במפורסמות. לא במושכלות. בשל המפורסמות לבד אז בעתיד נהיה צמחוניים. אין סיבה להיות צמחוניים גם כיום בשם המפורסמות. כשם שיש רגש צדק טבעי נגד כריתת עצי סרק. ובכל זאת כיום אנו כורתים עצי סרק ובעתיד לבוא כנראה שלא.

הרב קוק מעולם לא דיבר על כילוי תודעת הבהמה במאמרו. לא נתן לזה אפילו רמז.

וגם אם כן, אז זה מקסימום קיצור חופשה כמו שכתבתי. "לקיחת חיים" היא בדיוק כמו לקיחת חיי אדם ברצח, למרות שנשמתו קיימת בעולם הבא

של האם תודעת הבהמה כלה אחרי מותה או לא.

הוא התייחס במאמר למפורסמות, לא למושכלות. שרע רגשית להרוג יצור חי

גם רצח אדם מתואר בתור "נטילת חייו" למרות שנשמתו ממשיכה להיות קיימת.

בדיוק כמו שבמפורסמות זה רע ללכת בלי בגדים. לא במושכלות (מניח שאתה מכיר את החיחוק של הרמבם בין המושכלות למפורסמות)

מכבד את בקשתך לא להמשיך בדיון אבל מגיב על תגובתך.

עברתי כעת על כל מאמר חזון הצמחונות.

לא היה שם רמז להתייחסות לשאלת כליון נפש הבהמה אחרי מותה. אבל אולי פספסתי.

להפך, מהרב קוק משמע שכל בעיית הרג חיות היא מצד המפורסמות, לא מצד המושכלות "מפני שאי אפשר כלל לצייר שאדון כל המעשים...ישים חוק נצחי...שאי אפשר יהיה למין האנושי להתקיים כי אם *בעכרו את רגש מוסרו על ידי שפיכת דם*".

"כי חסרון מוסרי כללי הוא במין האנושי, במה שלא יקיים את *הרגש הטוב והנעלה* , לבלתי קחת חיי כל חי".

"קחת חיי כל חי" זה כמו לומר "ראובן נטל את חייו של שמעון" למרות שברור שנשמת שמעון קיימת אחרי מותו.

כמובן לא משתמע מה הרב קוק סובר בעניין שאלת קיום הנפש לבהמה אחרי מותה, אבל אין שום רמז לכילויה במאמר

לפי רס"ג שהבאת משמע שיש חיי נצח לבהמה, צער המיתה יכול להיות צער הכאב עצמו בשחיטה, או לחלופין הצער שלה בעת שהיא גוססת שהאינסטינקט שלה הוא לחיות, או לחלופין הצער שלה במעבר מעולם הזה לעולם הבא שנשמע מרס"ג שזה צער מועט ביותר (וגם מה כל כך נורא בלעבור לעולם הבא), וגם בזה הוא מסתפק אם קיים צער. כנ"ל הגאונים.

בכל מקרה על צער מועט שכזה אין מה להיות צמחוני בימינו מלבד אנשי מעלה כרב הנזיר.

לגבי הרמב"ם. הרמבם גם כותב שיש אנשים שנפשם כלה אחרי מותם כעונש. וכבר הכריעו כל המקובלים נגד הרמבם בעניין בני אדם שתמיד נשמת אדם היא נצחית. וכן משמע מדורשי רשומות בפרק חלק.

אז מהרמבם לבהמות אין ראיה

הרמבם לא כותב בשום מקום לזכרוני שהקיום לנפש הבהמה טוב לה יותר מאשר אי הקיום שלה.

רק על כליון נפש האדם הוא כותב שזה "העונש והנקמה הגדולים ביותר" לא על כיליון נפש הבהמה

ואז יוצא שאדם שהורג בהמה לפני זמנה, באמת גרם לה סבל כי עדיין טוב לה בקיום.

בכל זאת אמנם זה קצת רע, אבל זה כמו אדם שקיצר חופשה של אדם אחר בכמה ימים. סך הכל נזק זמני. לא כל כך נורא. (ואז המסקנה שזה בסדר להרוג בהמה זמן קצר לפני מותה מזקנה)

הרב לונדין כותב ש"ייתכן שהכוונה בדברי הרב קוק לתםיסות קאנט ודקארט, שטענו שלבעלי חיים אין תודעה"

גם בלי כל הפלפול הזה, הטיעון 'מוות לא גורם סבל לכן זה בסדר לשחוט בעלי חיים' נשמע לי תמיד הגיוני. פשוט היום יש המון סבל בתעשייה עצמה)

באופן מעשי יותר מאשר 99 אחוזים מהבשר הנצרך איננו מחיות שקיימות בדרך הטבע, אלא בדרך של גידול חיות משק - מואכלות שלא כדרך טבע, מואבסות ונהרות, ומופרות ומולידות, ומושקות ומתות - הכל במעשה מלאכותי בעיוות דרכי הבריאה והמערכת האמיתית שכגן עדן. רובן ככולן אינן טבע ואינן חלק בן קיימא במעשה הבריאה, אלא הן בדיוק ייצוג של הכוח שניתן בידי אדם "לעובדה ולשומרה" והוא מהרס, מחריב, מפרק ומשבר הכול, עד לאדמה עקרה, עד צחיחות, עד קרקעות שנשטפות במי צואה ומים אפורים ומים מתים, ומוות, מוות, מוות בכול. הטבע מובר, איזונו שבין בעלי חיים וצומח וסביבה וקרקעות ומינרלים ומים נקיים ומחזור משקעים מופר, הכול ארסי ומפעפע ורדיואקטיבי ומוזרק בחלקיקי מולקולות מיקרוסקופיים, החודרים בקני נשימה, בעורם הנושם של דו-חיים (ומכאן מוטציות מזעזעות כגון צפרדעים המפתחות חמש ושש גפיים, מעוותות צלם ומפלצתיות), בדם, בעורקים, בוורידים. מי שאוכל כל דבר ואינו מודע מה הוא עושה וחושב שעתה אכל ושבע ואומר "האח האח", הוא כאוכל פגרים, כצבוע אומלל התוחב אפו לנבלה, או בעצם גרוע בהרבה גם מזה, כי אפילו חיות אלו הן טבע ואיזון ומחזור. אילולי הייתי דתי ויודע שהכל בתורה ובנביאים ובכתובים, אולי זה היה באמת נושא שבו לא הייתי חושב על מקורותינו אלא יונק ממעיין זר, אותו צילום מצב מעיניו של בן שבטי הילידים באמריקה, הנאבאחו, ההופי, הלאקוטה, שזכה לכינוי המפורסם "קוייאאניסקאטסי" וכדומה וכל השאר. אלו שהיו שם אלפי שנים "לפני", כלומר בטרם האירופאים, בטרם ה"תירבות", בטרם "המדע", או ליתר דיוק התיעוש והמיסחור, ומבכים את האור הזר, הרעש, הסיחרור.

אני לא יודע. רק שואל

בקנה המידה המתקיים בעולם נכון לימינו, הוא נזק סביבתי גדול לאין שיעור מאשר אילו עברה אוכלוסיית האדם לצריכת מזון צמחי ואולי רק בשר בן קיימא במקרים מצומצמים ביותר.

ברור שאם לו היה מצויר שנפש הבהמה כלה אחרי מותה, מתוך הנחה שעדיף לה להיות קיימת מאשר לא. (אחד מהם כמובן לא ייתכן).

אז ברור שעצם ההריגה היא סבל לחיה, כי משמידים את קיומה. 

וכדברי הרמבם אין עונש גדול יותר מכילוי הנפש

גם בקללות בכי תבוא כתוב "יככה ה' בשחין מצרים" ולא בצרעת.. 

שהמכות מתחלקות לשלוש קבוצות - מכות שממחישות למצרים את הגרות, מכות שממחישות את העבדות ומכות שממחישות את העינוי (כל הדברים שהיוו את השעבוד של ישראל).

שחין נכללת במכות העינוי - אלה היו פצעים מגרדים וכואבים מאוד, לפי התיאור...

אבל הסטורי ענה תשובה בסגנון מאוד שונה, ואני לא ממש בטוחה למה כיוונת בדבריך.

של הרב אליהו בלומצוייג. רעיונות עמוקים בשפה פשוטה.

"תורה מאירה" התלהבתי על החומש הזה(:

משתדלת לשמוע שיעורים... כל מיני רבנים, מגוון  

הרבה פעמים כשמחפשת משהו קצר- את הרב אליהו עמר על "הזרע שמעון" לפרשת השבוע.

ספרים בעבר יצא לי ללמוד מ"בקרבך קדוש" של הרב יהושוע שפירא

ו "אהבת חיים" חכם מנחם מנשה

ספרים יפים! 

ביוטיוב

הרב אייל ורד, הרב שניאור אשכנזי, הרב יואב אקריש, סיון רהב מאיר, הרבנית רחל בזק, הרב ינון קלזן. (לא את כולם כל שבוע, ולפעמים מגוונת ברבנים נוספים)

קוראת בשבת שיעורים של נשים (הרבנית ימימה מזרחי, הרבנית יעל כורסיה) וגם את מדרש ישראלי של הרב חיים וייסמן. ולאחרונה לומדת גם את פירושו של הרש"ר הירש על הסדר - מומלץ בחום!