וללא בישול אין לאוכל כל שימוש.

לא הבנתי את עניין ההזמנה, הזמנה למה?

א. אבל הוא מקצה את זה מדעתו רק באופן זמני למשך השבת? אז זה "מיגו דאיתקצאי"? אבל הרי הוא מתכוון להשתמש בזה לאחר השבת, ואני לא יודע אם "מיגו דאיתקצאי" יכול להגדיר את זה כמוקצה מחמת גופו, אולי כן, אני פשוט לא יודע.

ב. "הזמנה"? לא זוכר את השם בהקשר הזה, אבל כאילו (אולי "זימון"?) שאתה מתכנן להשתמש נניח במוקצה מחמת גופו, ומכין אותו לשימוש ואז מותר לטלטל כי בגלל שעשית "זימון" זה כבר לא נחשב למוקצה מחמת גופו.

א. מוקצה זה הקצאה לשבת לבד, כל דבר שאין לא שימוש בשבת לכאורה הוא מוקצה מחמת גופו, ואין כל צורך להגיע למיגו דאיתקצאי, מה גם שאם זה לא מוקצה בשבת זה גם לא מוקצה בית השמשות.

ב. זה נכון אם אתה מזמין מוקצה מחמת גופו לשימוש בשבת הוא מתר בשימוש (תלוי איזה סוג מוקצה ישנם שצריכים יחוד לעולם וישנם מספיק לשבת) אך במקרה זה איזה ייחוד  והזמנה יש? הוא לא יכול להשתמש באוכל כל שימוש.

אמנם באם ייחד אוכל זה לשימוש, כגון לצור על פי צלוחיתו או כל שימוש אחר, לכאורה יפקע ממנו שם מוקצה.

א. גם עיפרון אןי לו שימוש בשבת?

ב. איני יודע אם לזה התכוונת, אבל מה שאני מבין מקריאת דבריך הוא שבעצם העיפרון ראוי לשימוש בשבת, אלא שאסור, אבל האוכל אינו ראוי לשימוש אפילו בשימוש אסור. אבל זה לא מובן לי, כי אם זה שימוש אסור ואתה מקפיד על ההלכה, אז מבחינתך זה בדיוק כמו לא ראוי לשימוש? אא"כ החילוק פה הוא שונה ועדיין לא הבנתי אותו 

כלי שמלאכתו לאיסור וייתכן ויהיה לו שימוש היתר בשבת הרי הוא "כלי שמלאכתו לאיסור"

עיפרון יש לו שימוש שאינו אסור, למשל לשמש כסמניה בספר, וכן על זה הדרך כיד הדמיון הטובה עליך.

אכן אם כלי שמלאכתו לאיסור ואין כל אופציה להשתמש בו שימוש היתר בשבת הרי הוא מוקצה מחמת גופו, וכאורה זהו מוקצה מחמת חסרון כיס. 

ישנם פוסקים שסוברים שאפילו כלי היתר שאין לו כל שימוש בשבת, הרי הוא מוקצה מחמת גופו (כמדומני חזו"א)

לאוכל אין שימוש כלל היות והוא איננו כלי, ולכן הוא מוקצה.

אז "שימוש היתר" זה "לצורך גופו"

אבל יש גם "לצורך מקומו" וזה שייך גם באוכל לא מבושל, כי אני לא חושב שיש בזה עניין של "מוקצה מחמת חסרון כיס", אלא אם כן מרחיבים את ההגדרה של "מחמת חסרון כיס"

אתה מערב בין הדברים.

יש את את ההגדרה של המוקצה.

ויש את הנפקות של המוקצה.

ההגדרה של "מלאתו לאיסור" היא- כלי שעיקר/רוב שימושו לאיסור, אך ניתן להשתמש בו אף לשימושי היתר, ולכן לא מסיח דעתו ממנו.( למשל פטיש לפצח אגוזים)

הנפקות מההגדרה היא, כי מותר להשתמש בכלי זה לצורך שימושי התיר בשבת, ובכלל זה לצורך מקומו.

ולכן אוכל הצריך בישול אין לו כל שימוש בשבת ולכן מסיח דעתו ממנו, ועל כן אסור להוזיזו אף לצורך מקומו.

לגבי חסרון כיס. הכנסתי את הסברה הנמצאת בחלק מהאחרונים במהות האיסור, שהיא כלי שמלאכתו לאיסור שאין לו כל שימוש היתר מחמת כך שהוא חרד על הכלי, ולכן מסיח דעתו ממנו.

מקווה שהסברתי עצמי כראוי.

א. אם שקית אורז מונחת בארון, אתה אולי מסיח את הדעת משימוש בשקית אורז, אבל ממש לא מהמקום שלה, (ואם מותר להגיד כזה דבר, אז אתה גם לא מסיח את הדעת מלהזיז את השקית של האורז בשביל לפנות מקום למאכלים אחרים, אם צריך)

ב. האם מעיפרון אתה לא מסיח את הדעת? לצורך העניין נניח שמדובר בעיפרון שפיצים - אז זה באמת ייחשב למוקצה מחמת חסרון כיס? זה חידוש בשבילי, אם כי עכשיו אני באמת מבין שיש בחידוש הזה הגיון. אבל זה ישנה לדעתי כל מיני הגדרות של חפצים מבחינת סוג המוקצה שהם. למען האמת, ראוי אולי גם להגדיר מתי זה מחמת "חסרון כיס" ומתי זה רק "מחמת הסחת דעת" כמו בשקית אורז.

לכל דבר אפשר להמציא "תשמיש היתר". נייר כתיבה, למשל, ראוי לצור על פי צלוחיתו.

אם ניקח את הדוגמא של עיפרון שפיצים, אז רוב האנשים לא ישתמשו בעיפרון שפיצים בשביל להצביע בספר. אולי לעיתים רחוקות, ובודאי שבשבת כיוון שבדלים מכל כלי שמלאכתו לאיסור ממילא יעשו כל טצדקי כדי למצוא משהו אחר להצביע בו ולא בעיפרון. אז אם בלית ברירה מישהו יחליט כן להשתמש בעיפרון - זה בדיוק כמו שמישהו בלית ברירה החליט להשתמש בסתם קרש חסר שימוש (מוקצה מחמת גופו), ובדיוק כמו שהקרש יהיה מוקצה מחמת גופו למרות שמשתמשים בו בלית ברירה, כך גם העיפרון שפיצים יהיה מוקצה מחמת גופו למרות שמשתמשים בו בלית ברירה.

וכמו שאמרתי - לכל דבר אפשר להמציא איזה תשמיש היתר. (נניח אורז אפשר להכניס לאיזה צעצוע מסוג "קשקשן"). 

השאלה הראשונה היא האם הדבר כלי.

השאלה השניה, באם הוא כלי האם כשתצטרך לו תשתמש בו.

למשל- קרש הוא כלי? לכאורה לא, ולכן אף אם תמצא לו שימוש היתר זה לא עוזר ללא ייחוד.

עיפרון הוא כלי? לכאורה כן. האם תשמש בו לשימוש אחר באם תצטרך? התשובה היא כן, ולכן כלי שמלאכתו לאיסור.

הגמ' נותנת דוגמאות.  קורנס- לפצח אגוזים. מחט- ליטול בה את הקוץ. וכן על זה הדרך.

אייפון 7 הוא כלי? לכאורה כן. האם תשתמש בו לשימוש אחר מלבד השימודש היעודי? לכאורה לו. מוקצה חסרון כיס.

בעיקרון זה כמו שאמרת: כל כלי שמלאכתו לאיסור וניתן להישתמש בו לתשמיש התר, ואתה לא תימנע מעשות זאת, זה כלי שמלאכתו לאיסור.

נ.ב. יש הרוצים לומר כי נייר הוא חסרון כיס היות ואדם מקפיד לא לעשות בו שימוש מלבד הכתיבה. אך נראה לי כי בימינו זה אינו כן, ואולי יש ניירות יקרים אף בימינו.

א. מה המקור לכך שגדר "כלי" הוא גדר שמעכב עבור היות הדבר מוקצה מחמת "כלי שמלאכתו לאיסור"

ב. מה זה גדר כלי? 

ג. ואחרי שתיתן הגדרה ל"כלי" - אשאל גם: האם אוכל הוא פחות שימושי מכלי? ואם לא - אז למה "אוכל ששימושו ע"י איסור (בישול)" - למה זה "גרע" יותר מ"כלי ששימושו ע"י איסור"? הרי כמו שאמרתי גם לאורז לא מבושל יכול להיות תשמיש היתר. אולי תענה שזה פשוט הגדרה הלכתית ש"כלי" ולא "אוכל" - מילתא בלא טעמא, סוג של גזירת הכתוב. אם כן, אז כמו שאמרו: אם קבלה נקבל ואם לדין יש תשובה - מה המקור לכך שדווקא כלי ולא דבר יותר שימושי מכלי - כמו אוכל?

תזקוף לזכותך את העובדה שאני קצת עוסק בחיי עולם, ולא מכלה זמני בענייני שעה.

ולו בגלל שזה איסור דרבנן.

אני מרגיש שאנחנו הולכים מהסוף להתחלה.

עיין בגמרא שמחלקת בין חריות של דקל, לבנים של בנין וכו' אינני זוכר את כל הדוגמאות בע"פ.

ועוד עיין שבתחילה אסרו הכל, וחזרו והתירו, וחזרו והתירו.

כלי, הגדרתו הוא לכאורה דבר העומד לשימוש, להבדיל מאבנים וקרשים שאינם עומדים ומיוחדים לשימוש, אם כי אפשר להשתמש בהם.

ולכן באם אדם ייחד אבן לעולם מתר משום שבייחוד הוא הופך את האבן לדבר העומד לשימוש ונעשה כלי.

אוכל הוא איננו כלי משום שהוא אינו מיועד כלל לשימוש, ואף אין לו שימוש אחר.

הוא איננו נחשב מוקצה מחמת כך שבישול אסור בשבת, אלא מחמת כך שאדם מקצה דעתו הימנו, אם אני לא טועה, פירות בוסר העתידים להיות בשבת בשלים נראה שיש צד שיהיו מותרים. צריך לבדוק שוב.

כל ההגדרות שאני דברתי עליהם זה סברות אחרונים בהסבר דברי הגמ' לאחר לימוד הסוגיא.

באם לא למדת את הסוגיא כלל אני יצטרך לפרוס את כולה, הבעיה היא שאלו דברים שלמדתי לפני שנים, באם תאמר לי כי בנפשיך הדבר ואין מי שיעזור לך, אני יחזור שוב על הסוגיא (לא מבטיח) ויעמיד לך את הדברים דבר דבור על אופניו.

באם יש לך שאלה נקודתית על דברי, שאל. שאין הביישן למד.

א"כ נראה לי שכדאי (למענך) שתמצא מלמד טוב יותר.

אני לומד לפי סברות. את המקורות אני רק לומד כדי להגיע לסברות. סברא ש"נכנסת" במקור, גם אם בדוחק, חשובה בעיני יותר ממקור ה"נכנס" בסברא בדוחק, לבד מדברים שמקובלים כגזרת הכתוב, או "מנהג ישראל" או כל דבר אחר שיש לו תוקף ממשי גם ללא ידיעת הטעם. אבל לא מצאתי אף אחד שלומד לפי סברות. כולם לומדים רק לפי פריסת המקורות מראשיתם עד אחריתם, ורק כשאתה מסיים ללמוד עשרים דף עם כל הראשונים והאחרונים - רק אז מוכנים לשמוע סברות. לא יודע איך אפשר ללמוד ככה וגם להבין ולהפנים. כמובן, מה שמקובל כקדוש, נניח תנ"ך משנה גמרא, שאין לערער אחריהם, זה חשוב להכיר, אבל האם אני יכול לדבר בשמם כשאני רק מצפצף כתוכי? אני יודע שזה גובל בשאלות באמונה, אבל אני לא מבין איך אפשר לדלג על השאלה הזאת

מה אתה מתכווין לומד לפי סברות.

ומה זה לומד את המקורות בכדי להגיע לסברות.

ובכלל מהו ערך הסברא.

סברא שלך? סברות של הגמ'?

דווקא לזה אין לי כוח עכשיו. אני מאמין גדול בסברות. אני מאמין בלימוד איטי ויסודי של כל סוגי הסברות ואפשרויותיהם ונטיותיהם. לומד מקור כדי להגיע לסברא=לומד מקור כדי להבין מה התכוון כותב התורה. אני מאמין שכותב התורה התכוון לחכמה שבדברים ולא להגדרה היבשה שבהם. ההגדרה היא רק "לבוש" לרעיון הטמון בה.

אם כי טוב שהסברת, כי בתחילה היה נשמע קצת אחרת.

אין צורך לדון בזה, אין טען לדון בזה, בפרט שאין לך כוח.

אבל האם אתה מכיר את התופעה? אתה מכיר מישהו שלומד אחרת?

תראה לכל אחד יש הגדרות שונות לאיך לומדים.

יש הטוענים שצריך ללמוד יותר מה התורה אמרה.

ויש הטוענים שצריך ללמוד למה התורה אמרה.

אך כשתלמד עם שניהם תבין שלדבר אחד נתכוונו, כל אחד והגדרתו הוא.

לכן לא נראה לי שאפשר לדון בדבר זה.

בפרט שאני חושב שכל אדם אדם לומד לפי אופיו ותכונות נפשו, כל שקשה לי לחוות דעה.

פעם שמעתי נראה לי בשם ר' ישראל יעקב פישר שאמר כי הוא לא מבין את ההתפלפלות באיך צריך ללמוד, טייס שמלמדים אותו לטוס מלמדים אותו בעיון? בבקיאות? בסברות? 

פשןט מלמדים לטוס!!

פשוט צריך ללמוד!!

לא יודע אם הסיפור היה או לא היה אך הוא נותן קצת פרופורציות.

ואם יורשה לומר דבר מניסיוני הקט,  כי בתחילה הייתי לומד יותר לאט ובעיון ומנסה להבין את הדברים.

לאחר מכן מחמת אילוצים התחלתי יותר להשקיע בהיקף ושינון.

וראה זה פלא מה שהייתי משיג פעם ע"י חשיבה מרובה והעיון, הצלחתי להשיג ע"י ההיקף והשינון.

אז:

א. מה המקור שחייב להיות "כלי" 

ב. אם כל דבר, גם "מוקצה מחמת גופו" אפשר להפוך לכלי אז גם כל "כלי שמלאכתו לאיסור" יכול להפוך ל"כלי שמלאכתו לאיסור ולהיתר". לא כן?

ג. מצד הסברא - האם אוכל שניתן להשתמש בו ככלי (בבחינת "עושה אדם כל צרכיו בפת" וכ"ש בקמח או באורז לא מבושל) - אז האם "אוכל" כזה גרע מ"כלי"?

א. אני לא זוכר, כפי שאמרתי לך זה נושא שלמדתי לפני שנים כך שאני לא יכול לזכור את המקורות. אך עיין בגמ שהבאתי לעיל לגבי חריות של דקל אני מאמין שזה מופיע שם.

אך אם בסברות עסקינן, נראה לי כי דבר שאינו כלי הוא מוקצה משום שהוא איננו עומד לשימוש ולכן אדם מקצה דעתו ממנו.

במאמר המוסגר, מפורסם הדבר ( א"כ לא בטוח שזה נכון) בשם גאב"ד דירושלים דאז כי כל אבני ירושלים אינם מוקצה משום שהם מיוחדים לזריקה על שוטרים.

ב. לכאורה פשוט.

ג. לכאורה זה מוקצה, משום שאדם מקצה דעתו משימושים אלו.
אך באם ייחד את האורחים לתשמישים אחרים אני לא רואה סיבה מדוע לא יפקע ממנו שם מוקצה.
נ.ב. ישנם הרבה חילוקי דינים ומחלוקות בדיני מוקצה, ומה שאני מדבר זה עקרונות שמדברים עליהם ומן הסתם יש חולקים.

השאלה העקרונית במוקצה היא לא אם "זה לא ראוי לשימוש" (מוקצה מחמת גופו) ולא אם זה "משמש לאיסור" (כלי שמלאכתו לאיסור), אלא "אם מסיח דעתו מלהשתמש בו" (כמו במוקצה מחמת חסרון כיס ומוקצה מחמת מצווה) וזה הגדר הבסיסי. לא כן? כי זה מה שרציתי להבין. למען האמת, עדיין לא מובן לי למה שאורז יהיה מוקצה מחמת גופו, אבל ברגע שיש הגדרה בסיסית משותפת לסוגי המוקצה השונים אז אני יכול להבין למה יש "זליגה" מרשימת סוגי מוקצה אחת לשנייה... סליחה על השפה המוזרה

לא זוכר את ההבדלים בהגדרות המוקצה טוב לצערי, עובד על זה

מרגע לרגע מסתבר לי שזה שאלה מסובכת

ולא הוא עושה איסור במשהו אחר כמו כלי

אבל אמרתי סברה, לא יודע אם זה נכון

יש כלי שמלאכתו להיתר, והוא הכלי שמותר לעשות בו בשבת דבר שנעשה לו--כגון כוס לשתות בו..

ויש כלי שמלאכתו לאיסור, והוא הכלי שאסור לעשות בו בשבת דבר שנעשה לו--כגון מכתשת וריחיים וכיוצא בהן, שאסור לכתוש ולטחון בשבת..

וכל שאינו כלי--כגון אבנים, ומעות, וקנים, וקורות, וכיוצא בהן--אסור לטלטלן..

ובשוע הרב (שח,ח)-

וכל זה בדבר שיש תורת כלי עליו אבל כל דבר שאין תורת כלי עליו ואינו מאכל אדם ולא מאכל בהמה כגון אבנים ומעות ועצים וקנים וקורות ועפר וחול וקמח ועיסה (של ישראל אבל של נכרי יש מתירים כמו שיתבאר בסי' ש"י) והמת ובעלי חיים וכל כיוצא בדברים אלו ואפילו דבר שהוא ראוי להשתמש בו איזה תשמיש המותר בשבת כגון אבנים שראויין לפצוע בהן אגוזים וצרורות שראויות לכסות בהן כלים וכל כיוצא בהם כיון שאין תורת כלי עליהם אסור לטלטלם אפילו לצורך גופם ומקומם אלא על פי הדרכים שיתבארו וזהו הנקרא מוקצה מחמת גופו: 

כל התורה מבוססת על ברית האבות על הארץ. וכל הדר בחו"ל דומה כמי שאין לו אלוה, לפי הגמרא

… ועבודה זרה בזדון יותר חמור.

יותר מזה לא כולם מסרו את האינפורמציה. היה כנראה דובר שדבר בשם הקבוצה. הוא גם היה צמוד לשאלות שהנחה אותם משה בצאתם למשימה.

רק כלב קפץ בראש עם דעה אישית

"עֹלָה נַעֲלֶה וְיָרַשְׁנוּ אֹתָהּ, כִּי יָכוֹל נוּכַל לָהּ”

כמו שהזכרתי השם תכנן מראש שדור יציאת מצרים לא יכנס לארץ ישראל.

חוץ מזה זה פעם יחידה שה' נשבע על דבר רע. הוא נשבע שהדור לא יכנס לארץ אלא יהיו 40 שנה.

שבועה של ה' לא יכולה להתבטל ולא משנה מה יעשו. זה הקטע של שבועה וברית של ה', שהיא קיימת ללא תנאי

עד אנא לא יאמינו בכל האותות אשר עשיתי בקרבו.

הם גם הוציאו דיבת הארץ, ומתו במגפה המרגלים.

כלב ענה להם כי ידע שהם טוענים שלא יצליחו לכבוש את הארץ ולכפור בנבואה, אז ענה עלו נעלה וירשנו, אם חפץ ה והביא אותנו אל הארץ.

…" וַיִּשְׁלַח אֹתָם מֹשֶׁה לָתוּר אֶת אֶרֶץ כְּנָעַן וַיֹּאמֶר אֲלֵהֶם עֲלוּ זֶה בַּנֶּגֶב וַעֲלִיתֶם אֶת הָהָר׃ (יח) וּרְאִיתֶם אֶת הָאָרֶץ מַה הִוא וְאֶת הָעָם הַיֹּשֵׁב עָלֶיהָ הֶחָזָק הוּא הֲרָפֶה הַמְעַט הוּא אִם רָב׃ (יט) וּמָה הָאָרֶץ אֲשֶׁר הוּא יֹשֵׁב בָּהּ הֲטוֹבָה הִוא אִם רָעָה וּמָה הֶעָרִים אֲשֶׁר הוּא יוֹשֵׁב בָּהֵנָּה הַבְּמַחֲנִים אִם בְּמִבְצָרִים׃ (כ) וּמָה הָאָרֶץ הַשְּׁמֵנָה הִוא אִם רָזָה הֲיֵשׁ בָּהּ עֵץ אִם אַיִן וְהִתְחַזַּקְתֶּם וּלְקַחְתֶּם מִפְּרִי הָאָרֶץ וְהַיָּמִים יְמֵי בִּכּוּרֵי עֲנָבִים׃ שני (כא) וַיַּעֲלוּ וַיָּתֻרוּ אֶת הָאָרֶץ מִמִּדְבַּר צִן עַד רְחֹב לְבֹא חֲמָת׃ (כב) וַיַּעֲלוּ בַנֶּגֶב וַיָּבֹא עַד חֶבְרוֹן וְשָׁם אֲחִימַן שֵׁשַׁי וְתַלְמַי יְלִידֵי הָעֲנָק וְחֶבְרוֹן שֶׁבַע שָׁנִים נִבְנְתָה לִפְנֵי צֹעַן מִצְרָיִם׃ (כג) וַיָּבֹאוּ עַד נַחַל אֶשְׁכֹּל וַיִּכְרְתוּ מִשָּׁם זְמוֹרָה וְאֶשְׁכּוֹל עֲנָבִים אֶחָד וַיִּשָּׂאֻהוּ בַמּוֹט בִּשְׁנָיִם וּמִן הָרִמֹּנִים וּמִן הַתְּאֵנִים׃ (כד) לַמָּקוֹם הַהוּא קָרָא נַחַל אֶשְׁכּוֹל עַל אֹדוֹת הָאֶשְׁכּוֹל אֲשֶׁר כָּרְתוּ מִשָּׁם בְּנֵי יִשְׂרָאֵל׃ (כה) וַיָּשֻׁבוּ מִתּוּר הָאָרֶץ מִקֵּץ אַרְבָּעִים יוֹם׃ (כו) וַיֵּלְכוּ וַיָּבֹאוּ אֶל מֹשֶׁה וְאֶל אַהֲרֹן וְאֶל כָּל עֲדַת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל אֶל מִדְבַּר פָּארָן קָדֵשָׁה וַיָּשִׁיבוּ אוֹתָם דָּבָר וְאֶת כָּל הָעֵדָה וַיַּרְאוּם אֶת פְּרִי הָאָרֶץ׃ (כז) וַיְסַפְּרוּ לוֹ וַיֹּאמְרוּ בָּאנוּ אֶל הָאָרֶץ אֲשֶׁר שְׁלַחְתָּנוּ וְגַם זָבַת חָלָב וּדְבַשׁ הִוא וְזֶה פִּרְיָהּ׃ (כח) אֶפֶס כִּי עַז הָעָם הַיֹּשֵׁב בָּאָרֶץ וְהֶעָרִים בְּצֻרוֹת גְּדֹלֹת מְאֹד וְגַם יְלִדֵי הָעֲנָק רָאִינוּ שָׁם׃ (כט) עֲמָלֵק יוֹשֵׁב בְּאֶרֶץ הַנֶּגֶב וְהַחִתִּי וְהַיְבוּסִי וְהָאֱמֹרִי יוֹשֵׁב בָּהָר וְהַכְּנַעֲנִי יֹשֵׁב עַל הַיָּם וְעַל יַד הַיַּרְדֵּן׃ "

עד כאן אינפורמציה בלבד

"ל) וַיַּהַס כָּלֵב אֶת הָעָם אֶל מֹשֶׁה וַיֹּאמֶר עָלֹה נַעֲלֶה וְיָרַשְׁנוּ אֹתָהּ כִּי יָכוֹל נוּכַל לָהּ׃ "

דיעה אישית.

כנראה הם היו בחילוקי דעות לפני הגעתם והם הסכימו להגיד עובדות בלבד. מי ששבר את ההסכמה זה כלב.

ידוע לי פירוש רש"י לגבי הזכרת העמלקי כדי להפחיד את העם אבל מה ללעשות זה שוב אינפורמציה  ביחד עם החיתי הכנעני היבוסי והאמורי.

אני כל  שנה עד יום מותי אדבק בגרסה הזאת כי זה עובדה.

לגרסה שלך ושל רובם ככולם לא תואמת לעובדות היא רק משרתת דעות פוליטיות עכשוויות.

אם ה' מראש לא רצה להכניס אותם לארץ הוא היה אומר את זה במפורש, ולא מחפש לזה "תירוץ".

חוץ מזה שאחרי חטא המרגלים ה' רצה להמית את כל העם, ורק בזכות משה זה לא קרה. ככה שבכ"מ רואים שזה חטא מאוד חמור, לפחות כמו חטא העגל.

…  שבא כלב קוטע את דובר המרגלים.

עד אז  לא היתה שום דיבה רעה רק עובדות

בהתאם למה שהנחה אותם משה.

הם לא אחראים לתגובת העם על העובדות ועל דעתו האישית של כלב. בכל מקרה.

תוכניתו של השם מתחילה עוד בפרשת בשלח בא כתוב

"לא נחם דרך ארץ פלישתים". הרי השם יכל לעזור להם לגבור על פלישתים .

הוא אשר אמרתי

לדעתי השם תכנן מראש שדור יציאת מצרים לא יכנס לארץ ישראל.

צריך לשעו תתשובה גם על כוונות לא טובות בלב, לא על המעשה. על זה נאמר "על חטא שחטאנו לפניך בהרהור הלב". פשוט להצטער על הכוונה הרעה, לא על המעשה. ולחשוב שאם הייתי באותה סיטואציה היית ימסגירו למשטרה רק מטעמים טובים. זה נקרא חרטה. לחשוב שהייתי חזר לעבר ועושה אחרת

כי זה היה מוצדק (לא קראתי את הסיפור לפרטים)

והקו שלו, כל אחד והפסיקה שלו, כל אחד והדרך שלו, אפילו כל אחד והכת שלו, נמשיך לחיות עם ערב-רב (ובאלאגן) במנהגים ובהנהגות הדתיות. 

קודם כל כמו שנאמר כאן, שבת זה הזמן בדיוק בשביל סיטואציות כאלה של סיטואציות כמו שלך, 

בנוסף אני ממליץ לך גם סוג של לעשות 'מבחן' לעצמך האם יש זמנים ארוכים שאתה משתמש בטלפון\מחשב\טכנולוגיה כזו או אחרת והזמן הזה מתבזבז לשווא, הרבה פעמים קורה לנו בלי שאנחנו שמים לב וזה יכול להיות אחלה של זמן לעשות בו את הדברים שאנחנו באמת רוצים, בהצלחה  

אם ה' יתברך רואה שכשיש לך זמן אתה כן פותח ספר
ולא סתם מתבטל, ניצחת.

ספר נפלא לעובדי ה', אבל תובעני
זה לא ספר שקוראים בשבת לפני השנ"צ

קשה לקריאה?

או תובעני מבחינת עבודת השם? 

יכול להיות שרצו לעדן את הנוסח. כשהספורנו מביא את זה על תשובת האחים ליוסף "האלוקים מצא את עוון עבדיך" - הם לא מועמדים למוות, אבל המשמעות זהה. אנחנו יודעים שלא עשינו את מה שאתה מעליל עלינו ואתה רק אחד מהשליחים של הקב"ה להביא עלינו את הדין שמגיע לנו בין כך.

בהשראת המכילתא

"משה דברן את! אין לי שלוחין אין לי גדודים אין לי שרפים אין לי אופנים אין לי מלאכי שרת ואין לי גלגלי מרכבה שאשלח ואוציא את בני ממצרים שאתה אומר לי שלח נא ביד תשלח?"

"כך אמר יונה אלך בחוצה לארץ מקום שאין השכינה שורה ונגלית... אמר לו הקב"ה, יש לי שלוחין כיוצא בך שנאמר וה' הטיל רוח גדולה אל הים"

על שלל הלכותיה והרעיונות הפילוסופים שכרוכים בה.

אבל מי יקרא את זה?

בהנחה שהיית רציני , אז כוונתך בין היתר שמצצות מעקה קשורה לנושא ביטחון והשתדלות, השגחה?

אשמח לחידוד..

זה חיבור מאוד מעמיק ושיטתי על מדרש רבה + אגדות ירושלמי. לא כמו עץ יוסף או אפילו יפה מראה אלא יותר סגנון מהרש"א. או טוב יותר, כמו הפירושים הממש ממש ארוכים של מראה הפנים על אגדתות מסוימות.

או: ספר שיאגד את כל אגדתות ירושלמי (קיים כבר) אבל יביא את כל המפרשים הקלאסיים של הירושלמי (קורבן העדה / פני משה / רידב"ז כו'). אולי גם חיבור כזה שמביא רק אגדתות ירושלמי מקוריות שאין להן מקבילות במדרש רבה / בבלי.

ויום אחד הוא נתקל בפירוש 'תפארת ציון' מלפני מאה ומשהו שנה והתרשם ממנו מאוד

(יש בהיברובוקס את הכרך על מדרש רבה אסתר. אני לא מכיר את הפירוש בעצמי)

אכתוב ב"נ בהמשך

שומרת את השרשור

כמו ברכון רק של שחרית מקוצרת ליחיד (יחידה למען הדיוק).

לימים שהזמן דחוק. וגם זה יותר נוח (חוברת קטנטנה במקום סידור שצריך לדפדף).

ותכלס אולי גם למנחה (גם ככה קצר)

ממש בשביל הימים הלחוצים שיוצאים מהבית מוקדם ואין זמן בכלל בכלל.

ובנפרד בשביל הפרקטיות…

אגב, גם ככה יש מלא דברים שנשים לא אומרות, בטח בתפילת יחיד, גם כשזמנן בידן (תפילין, קורבנות…)

הרי יש הלכות על דילוגים ומה המינימום שכן חייב בשחרית וכו. אז כזה. מאוגד במשהו קטן כמו ברכון של כמה דפים (האלו בלי השירים החסידיים, שזה נטו ברכת המזון)

וגם אם אני לא טועה

מנחה, ראש חודש, חגים... 

פרשת השבוע לפי התלמוד הירושלמי

ידעו..

זכור לי במעורפל שיש התעסקות בזה בכתבי

האדמור מפיאסצנה היד..

הרבה מפיאסצנה מביא שם הרבה על עבודה עם דמיון ומסביר למה חשובה התלהבות זה די ארוך ועבודה תהליכית לא משהו שאני עכשיו יכתוב פה בדקה.

בחבד אגב יש הרבה דיבור על התלהבות מתוך התבוננות תוכלי למצוא אצל אדמור הזקן הרבה התבוננויות על זה

אז תחילת פרק כו בתניא מדבר על שמחה ועצבות..

אבל שוב זה קצת שונה..

שווה לעיין שם בכל מקרה😃

על שמחה ועצבות יש מלא!

אבל ספציפית על הנקודה של התהלבות פחות מצאתי..

תודה

ואמנם כבר ידעת, שהנרצה יותר בעבודת הבורא, יתברך שמו, הוא חפץ הלב ותשוקת הנשמה. והוא מה שדוד המלך מתהלל בחלקו הטוב ואומר (תהלים מב, ב): כאיל תערג על אפיקי מים כן נפשי תערוג אליך אלקים, צמאה נפשי לאלקים וגו'. (תהלים פד, ג): נכספה וגם כלתה נפשי לחצרות ה'. (תהלים סג, ב): צמאה לך נפשי כמה לך בשרי. ואולם האדם אשר אין החמדה הזאת לוהטת בו כראוי, עצה טובה היא לו שיזדרז ברצונו, כדי שימשך מזה שתולד בו החמדה בטבע, כי התנועה החיצונה מעוררת הפנימית, ובודאי שיותר מסורה בידו היא החיצונה מהפנימית.

אך אם ישתמש ממה שבידו, יקנה גם מה שאינו בידו בהמשך, כי תולד בו השמחה הפנימית והחפץ והחמדה מכח מה שהוא מתלהט בתנועתו ברצון. והוא מה שהיה הנביא אומר (הושע ו, ג): ונדעה נרדפה לדעת את ה', וכתוב (הושע יא, י): אחרי ה' ילכו כאריה ישאג.

בהצלחה!