וללא בישול אין לאוכל כל שימוש.

לא הבנתי את עניין ההזמנה, הזמנה למה?

א. אבל הוא מקצה את זה מדעתו רק באופן זמני למשך השבת? אז זה "מיגו דאיתקצאי"? אבל הרי הוא מתכוון להשתמש בזה לאחר השבת, ואני לא יודע אם "מיגו דאיתקצאי" יכול להגדיר את זה כמוקצה מחמת גופו, אולי כן, אני פשוט לא יודע.

ב. "הזמנה"? לא זוכר את השם בהקשר הזה, אבל כאילו (אולי "זימון"?) שאתה מתכנן להשתמש נניח במוקצה מחמת גופו, ומכין אותו לשימוש ואז מותר לטלטל כי בגלל שעשית "זימון" זה כבר לא נחשב למוקצה מחמת גופו.

א. מוקצה זה הקצאה לשבת לבד, כל דבר שאין לא שימוש בשבת לכאורה הוא מוקצה מחמת גופו, ואין כל צורך להגיע למיגו דאיתקצאי, מה גם שאם זה לא מוקצה בשבת זה גם לא מוקצה בית השמשות.

ב. זה נכון אם אתה מזמין מוקצה מחמת גופו לשימוש בשבת הוא מתר בשימוש (תלוי איזה סוג מוקצה ישנם שצריכים יחוד לעולם וישנם מספיק לשבת) אך במקרה זה איזה ייחוד  והזמנה יש? הוא לא יכול להשתמש באוכל כל שימוש.

אמנם באם ייחד אוכל זה לשימוש, כגון לצור על פי צלוחיתו או כל שימוש אחר, לכאורה יפקע ממנו שם מוקצה.

א. גם עיפרון אןי לו שימוש בשבת?

ב. איני יודע אם לזה התכוונת, אבל מה שאני מבין מקריאת דבריך הוא שבעצם העיפרון ראוי לשימוש בשבת, אלא שאסור, אבל האוכל אינו ראוי לשימוש אפילו בשימוש אסור. אבל זה לא מובן לי, כי אם זה שימוש אסור ואתה מקפיד על ההלכה, אז מבחינתך זה בדיוק כמו לא ראוי לשימוש? אא"כ החילוק פה הוא שונה ועדיין לא הבנתי אותו 

כלי שמלאכתו לאיסור וייתכן ויהיה לו שימוש היתר בשבת הרי הוא "כלי שמלאכתו לאיסור"

עיפרון יש לו שימוש שאינו אסור, למשל לשמש כסמניה בספר, וכן על זה הדרך כיד הדמיון הטובה עליך.

אכן אם כלי שמלאכתו לאיסור ואין כל אופציה להשתמש בו שימוש היתר בשבת הרי הוא מוקצה מחמת גופו, וכאורה זהו מוקצה מחמת חסרון כיס. 

ישנם פוסקים שסוברים שאפילו כלי היתר שאין לו כל שימוש בשבת, הרי הוא מוקצה מחמת גופו (כמדומני חזו"א)

לאוכל אין שימוש כלל היות והוא איננו כלי, ולכן הוא מוקצה.

אז "שימוש היתר" זה "לצורך גופו"

אבל יש גם "לצורך מקומו" וזה שייך גם באוכל לא מבושל, כי אני לא חושב שיש בזה עניין של "מוקצה מחמת חסרון כיס", אלא אם כן מרחיבים את ההגדרה של "מחמת חסרון כיס"

אתה מערב בין הדברים.

יש את את ההגדרה של המוקצה.

ויש את הנפקות של המוקצה.

ההגדרה של "מלאתו לאיסור" היא- כלי שעיקר/רוב שימושו לאיסור, אך ניתן להשתמש בו אף לשימושי היתר, ולכן לא מסיח דעתו ממנו.( למשל פטיש לפצח אגוזים)

הנפקות מההגדרה היא, כי מותר להשתמש בכלי זה לצורך שימושי התיר בשבת, ובכלל זה לצורך מקומו.

ולכן אוכל הצריך בישול אין לו כל שימוש בשבת ולכן מסיח דעתו ממנו, ועל כן אסור להוזיזו אף לצורך מקומו.

לגבי חסרון כיס. הכנסתי את הסברה הנמצאת בחלק מהאחרונים במהות האיסור, שהיא כלי שמלאכתו לאיסור שאין לו כל שימוש היתר מחמת כך שהוא חרד על הכלי, ולכן מסיח דעתו ממנו.

מקווה שהסברתי עצמי כראוי.

א. אם שקית אורז מונחת בארון, אתה אולי מסיח את הדעת משימוש בשקית אורז, אבל ממש לא מהמקום שלה, (ואם מותר להגיד כזה דבר, אז אתה גם לא מסיח את הדעת מלהזיז את השקית של האורז בשביל לפנות מקום למאכלים אחרים, אם צריך)

ב. האם מעיפרון אתה לא מסיח את הדעת? לצורך העניין נניח שמדובר בעיפרון שפיצים - אז זה באמת ייחשב למוקצה מחמת חסרון כיס? זה חידוש בשבילי, אם כי עכשיו אני באמת מבין שיש בחידוש הזה הגיון. אבל זה ישנה לדעתי כל מיני הגדרות של חפצים מבחינת סוג המוקצה שהם. למען האמת, ראוי אולי גם להגדיר מתי זה מחמת "חסרון כיס" ומתי זה רק "מחמת הסחת דעת" כמו בשקית אורז.

לכל דבר אפשר להמציא "תשמיש היתר". נייר כתיבה, למשל, ראוי לצור על פי צלוחיתו.

אם ניקח את הדוגמא של עיפרון שפיצים, אז רוב האנשים לא ישתמשו בעיפרון שפיצים בשביל להצביע בספר. אולי לעיתים רחוקות, ובודאי שבשבת כיוון שבדלים מכל כלי שמלאכתו לאיסור ממילא יעשו כל טצדקי כדי למצוא משהו אחר להצביע בו ולא בעיפרון. אז אם בלית ברירה מישהו יחליט כן להשתמש בעיפרון - זה בדיוק כמו שמישהו בלית ברירה החליט להשתמש בסתם קרש חסר שימוש (מוקצה מחמת גופו), ובדיוק כמו שהקרש יהיה מוקצה מחמת גופו למרות שמשתמשים בו בלית ברירה, כך גם העיפרון שפיצים יהיה מוקצה מחמת גופו למרות שמשתמשים בו בלית ברירה.

וכמו שאמרתי - לכל דבר אפשר להמציא איזה תשמיש היתר. (נניח אורז אפשר להכניס לאיזה צעצוע מסוג "קשקשן"). 

השאלה הראשונה היא האם הדבר כלי.

השאלה השניה, באם הוא כלי האם כשתצטרך לו תשתמש בו.

למשל- קרש הוא כלי? לכאורה לא, ולכן אף אם תמצא לו שימוש היתר זה לא עוזר ללא ייחוד.

עיפרון הוא כלי? לכאורה כן. האם תשמש בו לשימוש אחר באם תצטרך? התשובה היא כן, ולכן כלי שמלאכתו לאיסור.

הגמ' נותנת דוגמאות.  קורנס- לפצח אגוזים. מחט- ליטול בה את הקוץ. וכן על זה הדרך.

אייפון 7 הוא כלי? לכאורה כן. האם תשתמש בו לשימוש אחר מלבד השימודש היעודי? לכאורה לו. מוקצה חסרון כיס.

בעיקרון זה כמו שאמרת: כל כלי שמלאכתו לאיסור וניתן להישתמש בו לתשמיש התר, ואתה לא תימנע מעשות זאת, זה כלי שמלאכתו לאיסור.

נ.ב. יש הרוצים לומר כי נייר הוא חסרון כיס היות ואדם מקפיד לא לעשות בו שימוש מלבד הכתיבה. אך נראה לי כי בימינו זה אינו כן, ואולי יש ניירות יקרים אף בימינו.

א. מה המקור לכך שגדר "כלי" הוא גדר שמעכב עבור היות הדבר מוקצה מחמת "כלי שמלאכתו לאיסור"

ב. מה זה גדר כלי? 

ג. ואחרי שתיתן הגדרה ל"כלי" - אשאל גם: האם אוכל הוא פחות שימושי מכלי? ואם לא - אז למה "אוכל ששימושו ע"י איסור (בישול)" - למה זה "גרע" יותר מ"כלי ששימושו ע"י איסור"? הרי כמו שאמרתי גם לאורז לא מבושל יכול להיות תשמיש היתר. אולי תענה שזה פשוט הגדרה הלכתית ש"כלי" ולא "אוכל" - מילתא בלא טעמא, סוג של גזירת הכתוב. אם כן, אז כמו שאמרו: אם קבלה נקבל ואם לדין יש תשובה - מה המקור לכך שדווקא כלי ולא דבר יותר שימושי מכלי - כמו אוכל?

תזקוף לזכותך את העובדה שאני קצת עוסק בחיי עולם, ולא מכלה זמני בענייני שעה.

ולו בגלל שזה איסור דרבנן.

אני מרגיש שאנחנו הולכים מהסוף להתחלה.

עיין בגמרא שמחלקת בין חריות של דקל, לבנים של בנין וכו' אינני זוכר את כל הדוגמאות בע"פ.

ועוד עיין שבתחילה אסרו הכל, וחזרו והתירו, וחזרו והתירו.

כלי, הגדרתו הוא לכאורה דבר העומד לשימוש, להבדיל מאבנים וקרשים שאינם עומדים ומיוחדים לשימוש, אם כי אפשר להשתמש בהם.

ולכן באם אדם ייחד אבן לעולם מתר משום שבייחוד הוא הופך את האבן לדבר העומד לשימוש ונעשה כלי.

אוכל הוא איננו כלי משום שהוא אינו מיועד כלל לשימוש, ואף אין לו שימוש אחר.

הוא איננו נחשב מוקצה מחמת כך שבישול אסור בשבת, אלא מחמת כך שאדם מקצה דעתו הימנו, אם אני לא טועה, פירות בוסר העתידים להיות בשבת בשלים נראה שיש צד שיהיו מותרים. צריך לבדוק שוב.

כל ההגדרות שאני דברתי עליהם זה סברות אחרונים בהסבר דברי הגמ' לאחר לימוד הסוגיא.

באם לא למדת את הסוגיא כלל אני יצטרך לפרוס את כולה, הבעיה היא שאלו דברים שלמדתי לפני שנים, באם תאמר לי כי בנפשיך הדבר ואין מי שיעזור לך, אני יחזור שוב על הסוגיא (לא מבטיח) ויעמיד לך את הדברים דבר דבור על אופניו.

באם יש לך שאלה נקודתית על דברי, שאל. שאין הביישן למד.

א"כ נראה לי שכדאי (למענך) שתמצא מלמד טוב יותר.

אני לומד לפי סברות. את המקורות אני רק לומד כדי להגיע לסברות. סברא ש"נכנסת" במקור, גם אם בדוחק, חשובה בעיני יותר ממקור ה"נכנס" בסברא בדוחק, לבד מדברים שמקובלים כגזרת הכתוב, או "מנהג ישראל" או כל דבר אחר שיש לו תוקף ממשי גם ללא ידיעת הטעם. אבל לא מצאתי אף אחד שלומד לפי סברות. כולם לומדים רק לפי פריסת המקורות מראשיתם עד אחריתם, ורק כשאתה מסיים ללמוד עשרים דף עם כל הראשונים והאחרונים - רק אז מוכנים לשמוע סברות. לא יודע איך אפשר ללמוד ככה וגם להבין ולהפנים. כמובן, מה שמקובל כקדוש, נניח תנ"ך משנה גמרא, שאין לערער אחריהם, זה חשוב להכיר, אבל האם אני יכול לדבר בשמם כשאני רק מצפצף כתוכי? אני יודע שזה גובל בשאלות באמונה, אבל אני לא מבין איך אפשר לדלג על השאלה הזאת

מה אתה מתכווין לומד לפי סברות.

ומה זה לומד את המקורות בכדי להגיע לסברות.

ובכלל מהו ערך הסברא.

סברא שלך? סברות של הגמ'?

דווקא לזה אין לי כוח עכשיו. אני מאמין גדול בסברות. אני מאמין בלימוד איטי ויסודי של כל סוגי הסברות ואפשרויותיהם ונטיותיהם. לומד מקור כדי להגיע לסברא=לומד מקור כדי להבין מה התכוון כותב התורה. אני מאמין שכותב התורה התכוון לחכמה שבדברים ולא להגדרה היבשה שבהם. ההגדרה היא רק "לבוש" לרעיון הטמון בה.

אם כי טוב שהסברת, כי בתחילה היה נשמע קצת אחרת.

אין צורך לדון בזה, אין טען לדון בזה, בפרט שאין לך כוח.

אבל האם אתה מכיר את התופעה? אתה מכיר מישהו שלומד אחרת?

תראה לכל אחד יש הגדרות שונות לאיך לומדים.

יש הטוענים שצריך ללמוד יותר מה התורה אמרה.

ויש הטוענים שצריך ללמוד למה התורה אמרה.

אך כשתלמד עם שניהם תבין שלדבר אחד נתכוונו, כל אחד והגדרתו הוא.

לכן לא נראה לי שאפשר לדון בדבר זה.

בפרט שאני חושב שכל אדם אדם לומד לפי אופיו ותכונות נפשו, כל שקשה לי לחוות דעה.

פעם שמעתי נראה לי בשם ר' ישראל יעקב פישר שאמר כי הוא לא מבין את ההתפלפלות באיך צריך ללמוד, טייס שמלמדים אותו לטוס מלמדים אותו בעיון? בבקיאות? בסברות? 

פשןט מלמדים לטוס!!

פשוט צריך ללמוד!!

לא יודע אם הסיפור היה או לא היה אך הוא נותן קצת פרופורציות.

ואם יורשה לומר דבר מניסיוני הקט,  כי בתחילה הייתי לומד יותר לאט ובעיון ומנסה להבין את הדברים.

לאחר מכן מחמת אילוצים התחלתי יותר להשקיע בהיקף ושינון.

וראה זה פלא מה שהייתי משיג פעם ע"י חשיבה מרובה והעיון, הצלחתי להשיג ע"י ההיקף והשינון.

אז:

א. מה המקור שחייב להיות "כלי" 

ב. אם כל דבר, גם "מוקצה מחמת גופו" אפשר להפוך לכלי אז גם כל "כלי שמלאכתו לאיסור" יכול להפוך ל"כלי שמלאכתו לאיסור ולהיתר". לא כן?

ג. מצד הסברא - האם אוכל שניתן להשתמש בו ככלי (בבחינת "עושה אדם כל צרכיו בפת" וכ"ש בקמח או באורז לא מבושל) - אז האם "אוכל" כזה גרע מ"כלי"?

א. אני לא זוכר, כפי שאמרתי לך זה נושא שלמדתי לפני שנים כך שאני לא יכול לזכור את המקורות. אך עיין בגמ שהבאתי לעיל לגבי חריות של דקל אני מאמין שזה מופיע שם.

אך אם בסברות עסקינן, נראה לי כי דבר שאינו כלי הוא מוקצה משום שהוא איננו עומד לשימוש ולכן אדם מקצה דעתו ממנו.

במאמר המוסגר, מפורסם הדבר ( א"כ לא בטוח שזה נכון) בשם גאב"ד דירושלים דאז כי כל אבני ירושלים אינם מוקצה משום שהם מיוחדים לזריקה על שוטרים.

ב. לכאורה פשוט.

ג. לכאורה זה מוקצה, משום שאדם מקצה דעתו משימושים אלו.
אך באם ייחד את האורחים לתשמישים אחרים אני לא רואה סיבה מדוע לא יפקע ממנו שם מוקצה.
נ.ב. ישנם הרבה חילוקי דינים ומחלוקות בדיני מוקצה, ומה שאני מדבר זה עקרונות שמדברים עליהם ומן הסתם יש חולקים.

השאלה העקרונית במוקצה היא לא אם "זה לא ראוי לשימוש" (מוקצה מחמת גופו) ולא אם זה "משמש לאיסור" (כלי שמלאכתו לאיסור), אלא "אם מסיח דעתו מלהשתמש בו" (כמו במוקצה מחמת חסרון כיס ומוקצה מחמת מצווה) וזה הגדר הבסיסי. לא כן? כי זה מה שרציתי להבין. למען האמת, עדיין לא מובן לי למה שאורז יהיה מוקצה מחמת גופו, אבל ברגע שיש הגדרה בסיסית משותפת לסוגי המוקצה השונים אז אני יכול להבין למה יש "זליגה" מרשימת סוגי מוקצה אחת לשנייה... סליחה על השפה המוזרה

לא זוכר את ההבדלים בהגדרות המוקצה טוב לצערי, עובד על זה

מרגע לרגע מסתבר לי שזה שאלה מסובכת

ולא הוא עושה איסור במשהו אחר כמו כלי

אבל אמרתי סברה, לא יודע אם זה נכון

יש כלי שמלאכתו להיתר, והוא הכלי שמותר לעשות בו בשבת דבר שנעשה לו--כגון כוס לשתות בו..

ויש כלי שמלאכתו לאיסור, והוא הכלי שאסור לעשות בו בשבת דבר שנעשה לו--כגון מכתשת וריחיים וכיוצא בהן, שאסור לכתוש ולטחון בשבת..

וכל שאינו כלי--כגון אבנים, ומעות, וקנים, וקורות, וכיוצא בהן--אסור לטלטלן..

ובשוע הרב (שח,ח)-

וכל זה בדבר שיש תורת כלי עליו אבל כל דבר שאין תורת כלי עליו ואינו מאכל אדם ולא מאכל בהמה כגון אבנים ומעות ועצים וקנים וקורות ועפר וחול וקמח ועיסה (של ישראל אבל של נכרי יש מתירים כמו שיתבאר בסי' ש"י) והמת ובעלי חיים וכל כיוצא בדברים אלו ואפילו דבר שהוא ראוי להשתמש בו איזה תשמיש המותר בשבת כגון אבנים שראויין לפצוע בהן אגוזים וצרורות שראויות לכסות בהן כלים וכל כיוצא בהם כיון שאין תורת כלי עליהם אסור לטלטלם אפילו לצורך גופם ומקומם אלא על פי הדרכים שיתבארו וזהו הנקרא מוקצה מחמת גופו: 

האמת מעולם לא ניסיתי מצות רכות קנויות (בסדר הזה בע"ה פעם ראשונה),

אבל יצא לי לאפות מצות רכות, ובכן, צריך לשמרן בהקפאה ולשומן על הפלטה לחימום מעט לפני שאוכלים אותן ואז טעימות מאוד.

אלא שזמן קצר לאחר מכן הן מתקשות ונהפכות לדיקטים בלתי־ניתנים לאכילה (או עלולות להתעפש).

יוצא אפוא שלפני המצאת המקפיא, אפשר היה לאכול מצות רכות רק בליל הסדר, ואם רוצים לאכול בחול המועד, צריך לאפות אותן בפסח  עצמו, וידועות הבעיות שבזה.

חוץ מכמות המים במתכון, למיטב הבנתי, אין הבדל מהותי בין מצה קשה למצה הרכה הנפוצה שגם אותה מכינים דקה למדי (וגם בסוג הקמח. יש גם כמה תוצאות שונות שיכולות לצאת, יש כאלה יותר כמו לאפה יש כאלה שהן חצי־קשות)

יש כל־מיני הוכחות מהרמ"א שמצות רכות היו נהוגות באשכנז

והראייה הפשוטה ביותר, איך בדיוק עושים "כורך" אם לא עם מצה שיכולה לכרוך?

אלא שכבר נהגו בזה ואני מניח שיש בזה גם משהו סמלי לכן אין כל־כך מה להמציא את הגלגל מחדש

אני אישית חושב שזה מנהג טכני לחלוטין (אפשר לנסות להלביש עליו כל־מיני סברות הלכתיות שאינן קיימות) כי זה בול להוסיף עוד טיפונת מים

הבעיה של טריות המצות הרכות נפתרת.

והאם איפשהו כתוב בפוסקים שאשכנזי אסור לאכול מצות רכות?

לזכרוני ראיתי שהרב ליאור התיר, והרב אריאל אסר אלא אם כן יש לאשכנזי מסורת מובהקת המתירה. אבל לא בטוח

שיפלו בשעת לישה ועריכה וכן בצק הנדבק בכלים אני מבטל אותם כדי שנמצא שמבטלן קודם חימוצן: (שו"ע ת"ס ה' ע"ש)

עקרונית אפשרי אבל לא נהוג כי זה בלגן ומכאן הגיעו לפתרון של המצות הקשות.

לא יודע אם ואיפה כתוב שלאשכנזים אסור לאכול מצות רכות.

המנהג הוא לא לאפות מצות בפסח, לא לא לאכול מצות רכות (אלא שהמצות הקשות הן הפתרון הטכני).

אין שום יתרון הלכתי למצות הקשות על־פני המצות הרכות של ימינו שהן דקות מאוד חוץ מזה שהן נותנות מענה לסוגיה של הטריות.

וכאמור היות וזה תלוי בכמות המים אז יש למעשה מנעד שלם (בתוך הפריכות יש קשות יותר יש קשות פחות גם בתוך הרכות יש רכות יותר יש כאלה שהן די קשות אבל לא פריכות).

מצות קשות כמובן נותנות מענה לבעיות לוגיסטיות ויותר קל לייצר אותן בייצור המוני.

מה שכן, האשכנזים מעדיפים לאכול מצות דקות יחסית, ויכול להיות שיש בזה יתרון מבחינת אפייה והחמצה כו' אבל אין בהכרח קשר בין דקות לרכות.

לפחות המצות הרכות הטובות.

על מחבת שמיועדת לפסח, עם קמח למצות

אור ישראל - נא - (page 137 of 257)

דינים נוספים במצות - פניני הלכה

ולעומת זאת

מצות רכות לאשכנזים - הרב אבינר

מתישהו במאתיים שנה האחרונות התחילו עם זה כי זה היה רעיון טוב (לוגיסטית ומבחינת טעם). יכול להיות שאם היה מקפיא לא היו ממציאים את זה, אבל עכשיו שהמציאו ויש לזה כנראה גם יתרונות הלכתיים, אפשר להתלבט האם זה בגדר מנהג

כמו כן אשכנז ראשי תיבות 'אין שאלות ככה נוהגים זהו'

והשאלה אם מצות רכות קפואות טעימות בחולהמועד

מדובר כאן דווקא על דין תורה, שנידון בסנהדרין גדולה.

כלומר דין שנידון בפורום רחב של שבעים תלמידי החכמים הכי גדולים, שמלבד שהם גדולי התורה, הם בקיאים גם בחכמות החול ויודעים שפות שונות. הדיון פתוח, וכל תלמיד חכם שחושב שיש לו סברא, יכול לבוא ולשטוח בפניהם את טענותיו, ממילא הסיכוי לטעות בכזה פורום - הוא בגבול האפס. כאן כנראה שמי שמשוכנע שהוא צודק והם טועים - הוא הטועה.

הייתי מסיים מסכת הוריות בערב פסח.

אחלה מסכת.

אפשר לצטט הרבה מקורות לכאן ולכאן

(בירושלמי יש דרשה הפוכה, שצריך לשמוע דווקא כשהם אומרים על ימין שהוא ימין. הרבה ראשונים כתבו שמצוות לא תסור היא רק בסנהדרין, ואילו החינוך כותב שגם בחכמי כל דור ודור. חלק מהראשונים צמצמו את הדרשה שציטטת לגזירות חכמים. מסכת הוריות עומדת במתח מסויים מול הדרשה שציטטת, ויש כל מיני אפשרויות ליישב)

~~

אבל בסוף זה מביס את עצמו - ואם הרב מפרש את המקורות בצורה שמרחיבה את הסמכות שלו? אז ממילא חזרנו לאותה שאלה, האם צריך לא לסור ממה שהוא אומר (בשאלה הזאת עצמה) או לא

לכן אני חושב שהתשובה חייבת לבוא מהשכל והלב עצמם - 'אני לא מאמינה שהקב"ה רוצה שאני אחטא עם הרב, זה לא מסתדר עם התורה שלמדתי' או 'שאר הרבנים אומרים לא לזרוק את השכל אז משהו כאן משונה' או 'אני באמת לא יכולה להזדהות עם הגישה שמתוארת כאן כרווחת בציבור החרדי, ואני יודעת שאפשר לפרש את המקורות אחרת, לכן אני לא הולכת בגישה הזאת'

https://hilchata.co.il/wp-content/uploads/2023/01/%D7%92%D7%99%D7%9C%D7%99%D7%95%D7%9F-376-%D7%AA%D7%A9%D7%9C%D7%95%D7%9D-%D7%97%D7%95%D7%91%D7%95%D7%AA-%D7%9C%D7%97%D7%91%D7%A8%D7%94-2.pdf 

@הרמוניה אם מעניין אותך להעמיק

אמרתי שבע"ה אשלם בכל מקרה, אבל תמיד מעניין להעמיק מה הדין(:

קראתי את העמוד הראשון מקווה להמשיך מחר

לא אמרתי כלום 

אמר שאני לא צריכה להחזיר בכלל! אתה צדקת ולא צדקת כי זה לא היה קשור ל"זה נהנה וזה אינו חסר"

בכל מקרה כבר החזרתי חצי.

הבנתי רק בערך

יכולה להסביר את הבערך הזה בפרטי

אבל הוא בוודאי לא חושב שזו גניבה

מאמינה שרבנים שונים יתנו תשובות שונות

אני לא הבנתי עד הסוף

בגדול הוא אמר שככה המערכת עובדת

שזה מתקזז עם טעויות שהם עושים, וכמו שהם לא מקפידים להחזיר כשהם גוזלים בטעות, אז ככה זה עובד, הם לוקחים את זה בחשבון

ושבוודאי שהיה מותר לי לנסוע במקרה שנתקעתי ובגלל שהמטרה של השירות הזה הוא לאפשר לי בעצם לנסוע ממקום למקום

אל תקשה עליי עכשיו אני לא פוסקת

פעם התכתבתי עם הגב מאזוז ז"ל בקשר לשאלות של ספק בממון (נושא ההתכתבות היה דברים שהוא כתב בהסכמה לספר "שבות עמי").

מדבריו הבנתי שהכי טוב לתת את הסכום לצדקה.

בנוסף, יש תשובה של הרב עובדיה (נדמה לי ביביע אומר חלק ז), לגבי אדם שכשהיה ילד קטן הוא גנב דברים. הוא פוסק שאין צורך להחזיר, אבל לצאת ידי שמים שייתן צדקה (נדמה לי שזה גם מה שאומר הרמ"א בשם ספר חסידים).

הנקודה היא שאם הולכים על הנתיב של צדקה, לא צריך לתת את הסכום המלא, אלא רק לתת משהו לצדקה (ככה זכור לי מהרב עובדיה שם).

כמובן שהכי טוב לשאול רב במקרה הספציפי, כמו שאת עשית...

אבל באופן אישי, כשלי הייתה בעיה כזו, פשוט עליתי על אוטובוס והסברתי לו את מה שקרה והוא עשה כמה ניקובים שהייתי "חייב", וביי ביי. לדיון הלכתי זה אחלה, אבל תכלס, זה לא שווה את הנקיפות מצפון...

אני מבינה, במיוחד שיש דעות שצריך להחזיר... אז זה מוציא אותך מכל חשש

ובינינו, זה כמה שקלים... תתני בשמחה ותשכחי מזה.

אצלינו אומרים: התשלום הכי זול בעולם הוא כסף...

ברור אני לא רוצה לחזור בגלגול לא משנה בגלל כמה כסף...

זה למעשה מה שכתוב בתחילת הגליון

מה הקשר ל"מציל עצמו בממון חבירו".

ולמה למען ה' זה נראה לך "לא חסר", הרי זה בדיוק "חצר דעבידה לאגרא", ואף גרוע מכך.

ונכון מאוד

אבל אין גם ספק שלא עכברא גנב אלא חורא גנב, שכן מוכח שמודל העסק של תחבורה ציבורית בישראל מבוסס לפחות בחלקו על אמון בלקוחות, וזו לא רק בדיחה מגוחכת אלא ספק עבירה על לפני עיוור לא תיתן מכשול.

שמע אכיפה מטורפת

כל חמש דקות billeter billeter

הפרנסה של החברה היא מהתשלום עבור הנסיעה. נהנית משרות שהיה עלייך לשלם עליו ולא שילמת. אז גנבת. חברות התחבורה מתוגמלות על פי מספר הנסיעות, לכן זה נהנה וזה חסר. כי הנסיעה שלך לא נרשמה. זו הסיבה שגם מי שלא משלם עבור הנסיעה, צריך לתקף את הכרטיס.

מראה מול הפנים. אז צריך לזעוק בצורה הכי מזעזעת וישירה שיש. כי חטאי ישראל היו נוראים ומלאי זימה, אז איך יחזקאל יכול לשתוק על זה?

הרצי"ה אמר שעובדה שאצל נוח כתוב "החיה אשר אינינה טהורה" ולא טמאה, כי ראוי לדבר בלשון הכי יפה.

אבל בפרשת שמיני כתוב "טמא הוא לכם" כי כשצריך לדבר בדבר שהוא נפקא מינא צריך להוקיע את הטומאה מפורשות ובתקיפות.

ב. גוף האדם מקביל למידות עליונות שיש אצל ה' וכנסת ישראל. אם תראה את המקבילות בשיר השירים אז זה מסתדר.

למשל הפסוק השני בפרק ביחזקאל מסתדר עם זה שמשה הושפע מהתרבות המצרית בבית פרעה, ואהרון גם הושפע בגלל השעבוד. ותבדוק בחזל למה מומשלים משה ואהרון בשיר השירים

כי אהליבה(יהודה) ראתה את הדברים שאחותה עשתה(ישראל) והמשיכה למרות שראתה את חרפתה ועונשה. ובכל זאת השם אוהב ומעדיף את יהודה יותר משבטי ישראל.

לדעתי יש כאן לימוד עמוק הרבה הרבה יותר

פשוט ה הבטיח לדוד מלכות. ובימי גלות שומרון יהודה לא חטאו כל כך חזק כמו ישראל.

לא הבנתי. עם ישראל עם קשה עורף וממשיך לחטוא גם כשיש עונשים.

לכן הנביאים צריכים לתת לו נבואות תוכחה. וגם זה לא עזר חוץ ממקרים מועטים. רק הגלות בסוף עזרה בזה.

אבל נבואת יחזקאל חשובה לדורות. שאנחנו נדע כמה אבותינו חטאו ולא נחזור להיות כמוהם

"בימי גלות שומרון יהודה לא חטאו כל כך חזק כמו ישראל" 

תקרא מה השם אומר לירמיהו על החטאים של יהודה לעומת ישראל בירמיהו ג ח-י

עם ישראל לא חוטא סתם. 

הנביאים לא עזרו. וגם הגלות לא עזרה, היא פשוט עשתה ריסטארט וניקתה את העוונות, אבל עם ישראל ממשיך בשלו. ב"י !! (ברוך ישראל)

כאילו איזה חידוש יש כבר בנבואת יחזקאל שעם ישראל חטא?? נו בעמת כאילו לא ידענו את זה עוד 20 ספרים לפני כן. 

כה אמר ה אם ימדו שמים מלמעלה ויחקרו מוסדי ארץ למטה גם אני אמאס בכל זרע ישראל על כל אשר עשו נאם ה

רש"י : אם ימדו שמים כמה גובהם "גם אני אמאס בישראל" כלומר כשם שהם לא ימדו ולא יחקרו כך ישראל לא ימאסו בכל אשר חטאו" 

כן כן קח את כל התיאורים של הזימה שעם ישראל עשה כביכול ביחס עם השם (ולא רק) עם ישראל באמת היה שטוף זימה בתקופת התנך. ועם זאת וביחד עם הכל. זה כלום בעיני השם. 

כי כמו שאי אפשר לחקור ולמדוד את השמים, אי אפשר לחקור ולמדוד את המחשבות של עם ישראל. 

@אילת השחר 

ושיר השירים לא עשיר בתוכן דומה? 
 

ובאופן כללי - יחזקאל היה נביא עם מעשים חריגים ויוצאי דופן. 

הוא לא היה נביא עם מעשים חריגים הוא פשוט היה מתלהב יתר על המידה כמו שחזל אומרים

חוצמיזה יש עוד תיאור בוטה למדיי והוא לא ביחזקאל

לא גדשת את הסאה?

כשזה מגיע לתוכן לא צנוע אמיתי, שיר השירים עובר בלדבר במשל בתוך משל, ולא אומר זאת מפורשות , בגלל הצניעות שבדבר.

למשל "באתי לגני אחותי כלה" וכדומה (כאשר הגן זה הרעיה עצמה)

ליחזקאל, לאורך נבואותיו, סגנון מסוים.

אמנם לא חקרתי את הנושא לעומק אבל אני חושב שהרעיון המרכזי של הספר הוא הניגוד בין טומאה לטהרה (יחזקאל היה כהן וקשור מאוד לרעיון של המקדש), ומתוך הרעיון הזה נובעות הנבואות.

זה בא לידי ביטוי בביטויים השגורים בספר (גילולים, תועבה, טומאה, שיקוצים, לעומת נבואת המים הטהורים וכיו"ב).

"וָאֶעֱבֹר עָלַיִךְ וָאֶרְאֵךְ, וְהִנֵּה עִתֵּךְ עֵת דֹּדִים, וָאֶפְרֹשׂ כְּנָפִי עָלַיִךְ, וָאֲכַסֶּה עֶרְוָתֵךְ; וָאֶשָּׁבַע לָךְ וָאָבוֹא בִבְרִית אֹתָךְ, נְאֻם אֲדֹנָ־י יי--וַתִּהְיִי-לִי. וָאֶרְחָצֵךְ בַּמַּיִם, וָאֶשְׁטֹף דָּמַיִךְ מֵעָלָיִךְ; וָאֲסֻכֵךְ, בַּשָּׁמֶן."

"בֶּן-אָדָם--אֱמָר-לָהּ, אַתְּ אֶרֶץ לֹא מְטֹהָרָה הִיא: לֹא גֻשְׁמָהּ, בְּיוֹם זָעַם. [...] כֹּהֲנֶיהָ חָמְסוּ תוֹרָתִי, וַיְחַלְּלוּ קָדָשַׁי--בֵּין-קֹדֶשׁ לְחֹל לֹא הִבְדִּילוּ, וּבֵין-הַטָּמֵא לְטָהוֹר לֹא הוֹדִיעוּ;"

"לָכֵן אֱמֹר אֲלֵהֶם כֹּה-אָמַר אֲדֹנָי יְהוִה, עַל-הַדָּם תֹּאכֵלוּ וְעֵינֵכֶם תִּשְׂאוּ אֶל-גִּלּוּלֵיכֶם--וְדָם תִּשְׁפֹּכוּ; וְהָאָרֶץ, תִּירָשׁוּ??? עֲמַדְתֶּם עַל-חַרְבְּכֶם עֲשִׂיתֶן תּוֹעֵבָה, וְאִישׁ אֶת-אֵשֶׁת רֵעֵהוּ טִמֵּאתֶם; וְהָאָרֶץ, תִּירָשׁוּ???"

"כְּטֻמְאַת, הַנִּדָּה, הָיְתָה דַרְכָּם, לְפָנָי."

כאנטיתזה למצרים (תשעה קבין של זימה):

"וָאֹמַר אֲלֵהֶם, אִישׁ שִׁקּוּצֵי עֵינָיו הַשְׁלִיכוּ, וּבְגִלּוּלֵי מִצְרַיִם, אַל-תִּטַּמָּאוּ:"

וגם כמובן חזון העצמות שקשור באופן ישיר לרעיון של טומאת מת, וקבורת המתים וטיהור הארץ במלחמת גוג ומגוג,

גם המפגשים עם המלאכים והחזיונות הם אנטיתזה לטומאה (זה כנגד זה)

"לְאַרְבַּע רוּחוֹת מְדָדוֹ, חוֹמָה לוֹ סָבִיב סָבִיב--אֹרֶךְ חֲמֵשׁ מֵאוֹת, וְרֹחַב חֲמֵשׁ מֵאוֹת:  לְהַבְדִּיל, בֵּין הַקֹּדֶשׁ לְחֹל."

וַיֹּאמֶר אֵלַי, בֶּן-אָדָם אֶת-מְקוֹם כִּסְאִי וְאֶת-מְקוֹם כַּפּוֹת רַגְלַי, אֲשֶׁר אֶשְׁכָּן-שָׁם בְּתוֹךְ בְּנֵי-יִשְׂרָאֵל, לְעוֹלָם; וְלֹא יְטַמְּאוּ עוֹד בֵּית-יִשְׂרָאֵל שֵׁם קָדְשִׁי הֵמָּה וּמַלְכֵיהֶם, בִּזְנוּתָם, וּבְפִגְרֵי מַלְכֵיהֶם, בָּמוֹתָם. בְּתִתָּם סִפָּם אֶת-סִפִּי, וּמְזוּזָתָם אֵצֶל מְזוּזָתִי, וְהַקִּיר, בֵּינִי וּבֵינֵיהֶם; וְטִמְּאוּ אֶת-שֵׁם קָדְשִׁי, בְּתוֹעֲבוֹתָם אֲשֶׁר עָשׂוּ, וָאֲכַל אֹתָם, בְּאַפִּי. עַתָּה יְרַחֲקוּ אֶת-זְנוּתָם, וּפִגְרֵי מַלְכֵיהֶם--מִמֶּנִּי; וְשָׁכַנְתִּי בְתוֹכָם, לְעוֹלָם.

אַתָּה בֶן-אָדָם, הַגֵּד אֶת-בֵּית-יִשְׂרָאֵל אֶת-הַבַּיִת, וְיִכָּלְמוּ, מֵעֲו‍ֹנוֹתֵיהֶם; וּמָדְדוּ, אֶת-תָּכְנִית.

///

בקיצור אפשר להסתכל על זה בעיניים קצת ילדותיות של "וואו כתוב שם דדיים" OK זה לא עיקר המסר. וגם בכלל, התפישה התרבותית של ארוטיקה בספרות בימינו שונה מאוד מהתפישה של פעם.

המסר העיקרי הוא שכל מצוות ה' – אמונה, "לא יהיה לך", מאכלות אסורות, עריות, צדק ומשפט, מתנקזים לתוך המושג של טומאה וטהרה. ומהצד השני, המושג של טהרה ובית המקדש כולל בתוכו את כל הרעיון של טהרה גופנית ומוסרית. זאת לא זאת?

מלבי"ם:

"הסיר המצנפת והרים העטרה?" אתה חושב בדעתך להסיר את המצנפת מן הכהן גדול ולהשפיל כבוד הכהונה והמקדש, ולהרים העטרה של המלך, להגדיל כבוד המלוכה ולהשפיל כבוד הכהונה? "זאת לא זאת?" ר"ל אתה רוצה שיהיה זאת ולא יהיה זאת, ר"ל שתתקיים העטרה ולא יתקיים המצנפת? (ואיך אפשר זה שיהיה זה בלא זה, והלא כבוד המלוכה נמשך מכבוד הכהונה), "השפלה הגבה", אתה רוצה להגביה את העטרה שהיא שפלה במדרגתה ולהשפיל את המצנפת שהיא גבוהה באמת באשר הוא כבוד ה':

של הכהנים בני צדוק. משפחת הכהן הגדול. סוג של אליטה רוחנית דתית בעם.  שלפי הספר עצמו כל המשפחה לא חטאה בעבודה זרה ושאר חטאי ישראל.
 

אז הוא גדל בתוך חברה ששמרה על צניעות, כאשר מסביב כל העם עובד אלילים וחוטא בגילוי עריות כמו שמתואר ביחזקאל עצמו בתשפוט עיר הדמים. כאשר עבודת אלילים הביאה לזימה גדולה מאוד כמו קדשות וניאוף וכדומה.

ייתכן שזה גורם לסגנון הנבואה של יחזקאל להיות חריףבעניין זה, כי הנבואה חלה על האדם בסגנון של נפשו הקיימת.

כמו שהחרדים כותבים פשקווילים חריפים על חוסר צניעות שיש אצל החילונים, כי הם חיים באווירה מאוד צנועה 

גם כשיש תופעות תוך מגזריות

גם כן יוצאים נגד זה בפשקווילים

אני חושבת שזו גם אמירה חזקה של התורה, אנחנו לא מסתירים כלום, אין סיבה להסתיר, אם צריך לדבר ברור כדי שתבינו-נדבר ברור ואם זה יגרום לכם לאי נוחות-מעולה, זו המטרה, להזיז בנו משהו...

לי אישית קשה לקרוא את זה, האם זה אומר שלא בסדר שיחזקאל אמר את זה או שזה נכתב בתורה-ממש לא, יש אנשים שככה הם לומדים וכנראה עמ"י בתקופה הזו-ותכלס גם בשאר התקופות כי הנבואה נכתבה לדורות-צריך את זה כדי להתעורר...

ותראה, אם זה לא היה כתוב ככה-לא היה נפתח הדיון הזה😉...

הע"ז היה חזק וכמה זו עבירה חמורה ושורשית.

כדי שנבין שבימים של עוצמות חיים, או שאתה מקדש את זה כשלמה, או נופל לשאול תחתיות כמו הנשים שם. וממילא, בימינו שעוצמות החיים חוזרות יש מה ללמוד מזה.

כדי שנבין שנבואה תלויה בעוצמות חיים, ומי שרוצה להתנבא, צריך להיות כמה שיותר חי (אחרי שהוא זיכך את עצמו ואחרי שהוא מתחתן), ולא בורח, כנראה.

[שמבין ענין

מאוד משתנה בין פוסק לפוסק בפרט אם המשפחה עשויה להעלב אז אי אפשר לעזות לך.

מסכימה. לא היינו אוכלים. איסור חמור לאכול שרצים. אולי תביאו את הירוקים הבדוקים

אתכם? אפשר לדבר איתם גלויות?  אין נימוס בדברים כאלה. נאכל דבר אחר מתוך רצון

לא לפגוע?!

מדריך כשרות לאורח - כושרות

הם רוכשים ירוקים בשקית מהסופר ,זה ניראה נקי ברמה של חול וכו , ושטוף ומבוקר 

אבל כמובן ללא בקרת תולעים

הם אמרו שמסכימים לכבודנו להבא להשרות את הירוקים במים עם סבון כמה דקות ואז שטיפה במים וייבוש. 

האם זה מספיק?

במידה ומדובר על ירוק לא מפוקח תולעים ללא שם של חברה , סתם משהו גנרי לא ידוע

מה הדרך לנקות ?

חשבתי שהשרייה במים סבון ובדיקת העלים מספיקה ? לא ?

צריך לבדוק את העלים אחד-אחד מול האור.

אבל באמת כדאי לשאול רב באופן אישי...

אבל באמת כדאי לשאול. אנו שואלים את הרב ויא הנחשב להמומחה בכל הנוגע

לנגיעות במזון.

יש גם רב ספרדי ששמענו אותו בקול ברמה, גם מאוד מדקדק.

לרב ויא יש ספרים בנושא וגם חוברת "קיצור קונטרס מבוא מזון לגוף ולנפש.

אנו נעזרים בה.

כלומר כנראה תוצאת ההתפחה של אורז היא לא ממש כמו של חמשת מיני דגן, אבל יותר משמעותית משל מינים אחרים, ולכן אפשר להתלבט האם לסווג אותה כחימוץ או 'סירחון' בלבד

2. להבנתי הגמרא מיד אחר כך באמת מוכיחה שלרבי יוחנן בן נורי זה חמץ ממש מכך שבברייתא אחרת הוא במפורש מחייב על זה כרת. (בכתבי היד לא מופיעים המילים 'דאמר אורז מין דגן הוא וחייבין על חימוצו כרת', אלא רק ההמשך - 'דתניא רבי יוחנן בן נורי אוסר באורז ודוחן מפני שקרוב להחמיץ'. לפי הגירסא שבדפוסים, ואולי גם לפי הגירסא שבכתבי היד, צריך להגיד שהגמרא בהתחלה לא חשבה על האפשרות ש'קרוב להחמיץ' = 'לא ממש חמץ')

שם מדובר על קרמית, שגם מוזכרת בבבלי בהמשך הסוגיה:

'רבי יוחנן בן נורי אמר: קרמית חייבת בחלה, שהיא באה לידי מצה וחמץ. ורבנין אמרי: אינה באה לידי מצה וחמץ. ויבדקנה? על עיקר בדיקתה הן חולקין - רבי יוחנן בן נורי אמר בדקוה ומצאו אותה שהיא באה לידי מצה וחמץ, ורבנין אמרין בדקוה ולא מצאו אותה שהיא באה לידי מצה וחמץ')

בכל אופן מעתיק לכאן את הבבלי: 'וכן היה רבי יוחנן בן נורי אומר: קרמית חייבת בחלה. מאי קרמית? אמר אביי: שיצניתא. מאי שיצניתא? אמר רב פפא: שיצניתא דמשתכחא ביני כלניתא'

רשי: 'שיצניתא - קצח שקורין נייל"א בלע"ז עגול הוא כעין דוחן ושחור. לישנא אחרינא שמעתי אשדרניל"א ונמצאת בשיפון'

שאלה בסוף.
 

תודה על התשובה 🙂

אז רבי יוחנן סובר שגם אורז וקרמית הם חמץ, או שגם עוד מיני דגן שאינם מ5 מיני דגן?

מתני' אלו דברים שאדם יוצא בהן ידי חובתו בפסח בחטים בשעורים בכוסמין ובשיפון ובשיבולת שועל

גמ' תנא כוסמין מין חיטין שיבולת שועל ושיפון מין שעורין כוסמין גולבא שיפון דישרא שיבולת שועל שבילי תעלא.

הני אין אורז ודוחן לא? מנהני מילי אמר רבי שמעון בן לקיש וכן תנא דבי רבי ישמעאל וכן תנא דבי ר' אליעזר בן יעקב אמר קרא לא תאכל עליו חמץ שבעת ימים תאכל עליו מצות דברים הבאים לידי חימוץ אדם יוצא בהן ידי חובתו במצה יצאו אלו שאין באין לידי חימוץ אלא לידי סירחון.

מתניתין דלא כרבי יוחנן בן נורי דאמר אורז מין דגן הוא וחייבין על חימוצו כרת דתניא רבי יוחנן בן נורי אוסר באורז ודוחן מפני שקרוב להחמיץ.

איבעיא להו שקרוב להחמיץ דקדים ומחמיץ או דילמא קרוב להחמיץ הוי חמץ גמור לא הוי תא שמע דתניא אמר רבי יוחנן בן נורי אורז מין דגן הוא וחייבין על חימוצו כרת ואדם יוצא בו ידי חובתו בפסח.

=> בקיצור לדעת ריב"נ אורז נחשב למין דגן והוא מחמיץ (אחרת לא היו חייבים עליו כרת)

=> ולדעת השאר זה לא מין דגן כיוון שהוא לא מחמיץ אלא מסריח

כלומר המחלוקת מהו גדר חימוץ שאסרה התורה או האם אורז נכלל בגדר הזה

לפי הברייתא "דתניא רבי יוחנן בן נורי אוסר באורז ודוחן מפני שקרוב להחמיץ" אפשר להבין להיות שזה אסור רק מדרבנן כי זה "קרוב" או אולי איסור לאו אבל לא כרת. (בעצם ה"מתניתין דלא כרבי יוחנן דאמר..." מקדים את המאוחר, נראה כמו עניין של עריכת הסוגיה)

לכן איבעיא להו האם זה חמץ גמור ואז הברייתא השנייה מהתא שמע מכריעה שזה חמץ גמור לפי דעתו.