זואולוגי...

מדבר יותר על השיקולים ההלכתיים תורניים.

הרעיון שאמרת יפה, שמא יזכה לקיים מצווה מדאורייתא.

למרות שכמדומני שגם בלי פתיל תכלת הוא מקיים דאורייתא, לא? אחרת איך היינו מעזים ללכת בבגד ד' כנפות בפתילים ללא תכלת?

אולי אפשר לומר שאם יזכה יהדר.

אבל ראיתי שהיו שהטילו בזה דופי, לא זוכר את הטעמים, לכן יכול להיות שאם זה לא התכלת יש קצת פחות הידור בדבר, ואז כן מפסידים קצת

אם הבנתי נכון "אניוהוא" אומר שלכל הדעות גם אם אין תכלת יש מצווה.

ואתה לא הבנת שלזה הוא התכוון, וזה בערך מה שגם אתה אמרת

דאורייתא (לגבי הקשר הראשון, במקרה שנפרם, וחיוב בביטול מצוות עשה וכל מה שמסביב).

בכל אופן זה בוודאי לא מדרבנן אחרת איך היינו יוצאים ידי חובה מול ביטול מצוות עשה דאורייתא?

מ"ד כזה, עדיין השאלה בעינה. איך מצווה דרבנן תפתור עשה דאורייתא?

האם כשפתיל אחד צבוע אין חשש שחסר לו פתיל אחד לבן?

לגבי זה לא עיינתי מספיק

בתגובה גם ל @@סתם 1...

בס"ד

יש דין של ""הכנף" - מין כנף" שאומר שהחוטים צריכים להיות בצבע הבגד. אמנם זה רק לכתחילה, אבל אי אפשר לומר שאין מה להפסיד.

מעבר לכך, כפי שר' חיים קנייבסקי נוהג לענות לטוענים בפניו את טענת ה"אם לא יועיל לא יזיק" - אז תצבע גם בדם של חמור. חייבים לברר קודם האם יש פה ספק ומה צדדיו, או שיש משהו ודאי ומהו.

בס"ד

נגיד לימוד הסוגיא גמרא-רש"י, תחילת פרק התכלת במנחות. אחרי יהיה רעיון טוב להתקדם לראשונים ופוסקים.

אני מבין טוב מאוד את כל מה שאני אומר, ולמען הסר ספק יש לי תכלת בציצית. אבל לא בגלל שיקולי ממה-נפשך תמוהים, ולא בגלל החרדה מכל מה שמריח, באמת או בדמיון, גלות; אלא פשוט מהסיבה המפתיעה שלדעתי זו התכלת.

עכשיו, אני מקווה שברור שגם מי שהולך בדרך מסויימת ראוי שינסה להבין לעומק גם את הדרך האחרת, ואפשר להתחיל בדיון תכלס.

אני הבאתי משהו בשם הרב קנייבסקי כי שמעתי אותו מהרב שלי בשם הרב קנייבסקי. אם זה נאמר על ידי החזו"א, אחלה. זה טיעון אמיתי באותה מידה גם אם אני המצאתי אותו.

אם זה נראה לך מוזר, אתה חייב לזכור שזה לא מקרה (יבואו ויאמרו 'השגוחה') שההלכה מציגה קו פחות או יותר אחיד בכל קהילות ישראל מתימן בדרום וקוצ'ין במזרח ועד פינלנד בצפון ומרוקו במערב. והיא שלא משנים כלום אם זה לא ברור לנו. אם כל מרא דאתרא בכל דור היה פוסק להלכה כל חידוש שלו בגמרא או במציאות לא היינו מוצאים היום את ידינו ואת רגלינו ובכל עדה העדות האחרות היו נחשבות פסולות חיתון, שחיטתן נבלות וטרפות וכן הלאה. ומספיק לראות את התסבוכות שכן קיימות היום כדי לתת כיוון למה היה עלול להתרחש (שאלות מסוג: יהדותם של יוצאי אתיופיה, חלקים מיוצאי קוצ'ין, כשרות קידושין שהיו בגאורגיה וכו').

בס"ד

מעצבן אותי כשאנשים בורחים לשטויות.

אתה מוזמן להסביר מה שנראה לך שלא הבנתי, אני יכול להוסיף שאת המשפט שכתבת עכשיו בהחלט לא הבנתי.

(עקב ההודעה שקודם הרגשתי צורך לפרוט "ברחל בתך הקטנה", אבל בהחלט יש גם צד שפשוט נהנתי לכתוב)

אליהן הכוונה הייתה לפוסקים מפורסמים בני ימינו

אתם מדברים לי פה בעילומי שמות חח

@קמנו ונתעודד @ארץ השוקולד

ולא משנה לי רוב, אני לא פוסק פה...

רוצה להכיר את הסוגיא למקרה שמישהו ישאל אותי ואוכל לענות לו מה דעת רבותיו.

גם הדיון הצדדי נחמד, רק צריך עוד קצת

ואם גרמתי לך ללמוד... הרווחתי

וברצינות, מחילה על הטרחה, חשבתי שזה ברור ב"מאמר הלכתי", אבל כנראה שכתבתי בחופזה.

כי כשאני מסתכל על זה עכשיו זה ממש לא ברור

זה פשוט היה המשך לדיון בשרשור אחר שביקשתי את זה מ@קמנו ונתעודד

עדיין נשארתי ברושם שהייתי בו לפני...

אתה יכול לקשר איכשהו או לצלם את התשובה של הרב ליאור שהוא מחייב?

אני מרגיש עצלן

@ארץ השוקולד, הוא לא כותב שחובה פה

פשוט לא ראיתי אף אחד שכותב שחייב (אולי נראה מחר את דעת הרב ליאור).

אם זה היה ודאי, כולם היו חייבים

בס"ד

אבל מוסכם על כולם, יש שאלה על האופן שבו זה אמור להתבצע - לבן או צבע הבגד/הכנף.

נראה לי כבר בעמוד הראשון בפרק התכלת.

בס"ד

א. מצב הראיות.

ב. מידת הוודאות הנדרשת כדי לפעול.

ג. רלוונטיות הדיון בראיות.

שלוש השאלות נתונות במחלוקת. הדברים שלך הם ניסוח קצת מוטה לשאלה השלישית, ותתפלא, אבל יש פוסקים רציניים שענו לשאלה הזאת ב'לא' רבתי.

בס"ד

בגלל שיש שתי השאלות הנוספות, ואני בכלל לא בטוח ששיטתו של ר' חיים קנייבסקי נובעת מהנקודה הזאת דווקא.

בס"ד

ועוד יותר כשהוא מקיף רבנים שטוענים לטעמים אחרים.

והרב קנייבסקי אומר את מה שהחזון אי"ש אומר כי הוא היה דוד שלו והוא, אביו הקדוש, והחזון אי"ש בעלי שיטה כמעט אחידה בפסיקה...

החזון אי"ש ושיטתו לא תלמידי הגר"א ממש...

ותלמיד. ברור שהם לא יהיו שונים...

התכוונתי לרב קוק והחזון אי"ש. הרב קוק הוא גר"א עד הסוף.

החזון אי"ש, לא.

כי אני מניח שהוא לא פוסק במליון אחוז כמו החזון אי"ש.

אבל מכל הפסיקות שראיתי הוא מתבטל לגמרי לפסיקות החזון אי"ש.

לא נתקלתי במקרה שלא... הוא תלמיד מובהק של דודו ושל אביו הגדולים

הלכתית... והכוונה היא בדינים במקור.

אני לא חושב שיש תלמיד של הרב קוק (כלומר ממש דור אחרי דור) ש"מתיר" לנשים להתגייס וכדומה. כל אלה הם סרוגים שלמדו מרבנים אחרים... דיברנו על זה (בוא לא נפתח את זה פה כי זה יצור בלאגן)

כדי שלא להכניס בטעות את האצבעות לבין האבנים שהוא דן כקרקע של הר הבית...

אז לא יודע מי מתיר ואם זה נכון...

תנועות מעורבות מי התיר מתלמידי הרב קוק? הרב נריה רצה לעזוב את התפקיד שלו בגלל דברים כאלה והתייעץ על זה עם הרבי מליובאוויטש שאמר לו להשאר ולהלחם מבפנים (ראיתי את זה לפני יומיים). לא מכיר מישהו אחר שהתעסק בזה אפילו

גם מצד שורשי הנשמות וכו' וגם לאור העובדה שתמצא מעט מחלוקות בין רבנים לתלמידים בתקופת התנאים. גם אצל האמוראים שיש הרבה התקפתות יש פחות הכרעות שונות

מחלוקות קטנות בדינים זה שונה ממחלוקת כזאת גדולה בקדושת הר הבית, וזה דבר לא מצוי כל-כך.

אגב גם רש"י חלק על רבותיו, לאו דווקא להלכה, במקרים נדירות וכתב את זה בגמרא למש"ל.

לא הבנתי מה הדוגמא מהרב עובדיה והרב בן ציון? הרב בן ציון היה פרסי, הרב עובדיה היה עיראקי שביטל את מנהגי הבן איש חי והלך אחרי מרן... הם היו בני אותו דור, לא רב ותלמיד אלא שני חברים שבאים מעולמות אחרים

על מציאות שכשאדם גדל אצל רב מסויים ההשקפה שלו תהיה, ברוב רובם המוחלט של המקרים, דומה מאוד להשקפתו.

קל וחומר בגדילה תורנית.

מחזיק מעצמי אדם מאוד עצמאי ועומד על דעתו, ועדיין רבותי שגידלו אותי מגיל צעיר דעתי היא דעתם כמעט אחד לאחד לכל הפחות בנושאי השקפה.

לא אומר שזה בהכרח עניין של השפעה שכלית כמו שזה עניין שורשי, נשמתי, שלא לחינם ה' שולח את האדם לרב הזה.

לא יודע לגבי הר הבית ותלמידי הרב קוק, אבל בבחינה שטחית זה קשה להבנה.

הרב עובדיה הוא פורץ דרך, זה דבר ידוע.

הרב בן ציון לא מהמוצא של ראשי ישיבת פורת יוסף, הוא מעולם לא היה צריך לפסוק כמותם (למרות שהשיטה קרובה מאוד)

בטומאות אחרות יש איסור גם בהר עצמו למיטב זכרוני. זה אחד הפרקים הראשונים במסכת כלים

יכול להעתיק מקור?

אני לא זוכר שראיתי מקום שכתוב בו במפורש שטומאת קרי בהר הבית יוצאת דופן מטמא מת בעזרה וכו'

לפי מה שאני רואה שם יש חילוק רק בין בעל קרי לשאר (וצ"ע קצת כי לא קראתי בישוב).

אבל אפילו בנבלה, זבים וכו' יש איסור כרת.

בכל אופן במצווה ע"ז כתוב כך:
"שומע אני בין מפניו בין מאחוריו והוא טמא יהיה חייב כרת תלמוד לומר (ויקרא יב-ד) ''ואל המקדש לא תבא''. ושם התבאר שדין יולדת ודין שאר טמאים שוים בזה".

אני מבין שהכוונה היא עשה, לא תעשה וכרת גם לגבי בעל קרי בעזרה, ובהר הבית כמו שאמרתם (לא ידעתי את החילוק הזה).

אצטרך ללמוד את זה כמו שצריך שיכנס טוב

לגבי האבנים באצבעות הכותל, רוב ככל הכותל מקביל לשטח שאינו הר הבית בכלל אלא ההרחבה של הורדוס, אני חושב שיש להם דין שונה לגמרי.

עריכה: דברי הרמב"ם ביד החזקה הלכות ביאת המקדש פרק שלישי במפורש כדעתכם:

ח הַטָּמֵא הַמְשֻׁלָּח מֵהַר הַבַּיִת אִם נִכְנַס עוֹבֵר בְּלֹא תַּעֲשֶׂה שֶׁנֶּאֱמַר (דברים כג-יא) 'וְיָצָא מִחוּץ לַמַּחֲנֶה' זֶה מַחֲנֵה שְׁכִינָה (דברים כג-יא) 'וְלֹא יָבֹא אֶל תּוֹךְ הַמַּחֲנֶה' זֶה מַחֲנֵה לְוִיָּה. וְכֵן מְצֹרָע שֶׁנִּכְנַס לִירוּשָׁלַיִם לוֹקֶה. אֲבָל אִם נִכְנַס לִשְׁאָר הֶעָרִים הַמֻּקָּפוֹת חוֹמָה אַף עַל פִּי שֶׁאֵינוֹ רַשַּׁאי לְפִי שֶׁנֶּאֱמַר (ויקרא יג-מו) 'בָּדָד יֵשֵׁב' אֵינוֹ לוֹקֶה

יב טָמֵא שֶׁנִּכְנַס לַמִּקְדָּשׁ בְּמֵזִיד עָנוּשׁ כָּרֵת שֶׁנֶּאֱמַר (ויקרא יז-טז) 'וְאִם לֹא יְכַבֵּס וּבְשָׂרוֹ לֹא יִרְחָץ וְנָשָׂא עֲוֹנוֹ'. בְּשׁוֹגֵג מֵבִיא קָרְבָּן עוֹלֶה וְיוֹרֵד שֶׁנֶּאֱמַר (ויקרא ה-ב) 'אוֹ נֶפֶשׁ אֲשֶׁר תִּגַּע בְּכָל דָּבָר טָמֵא'. וְאֵין חַיָּבִין כָּרֵת אוֹ קָרְבָּן אֶלָּא מֵעֶזְרַת יִשְׂרָאֵל וּלְפָנִים אוֹ עַל תּוֹסֶפֶת הָעֲזָרָה שֶׁנִּתְקַדְּשָׁה קְדֻשָּׁה גְּמוּרָה כְּמוֹ שֶׁבֵּאַרְנוּ

לא אמרתי שלא, רק שאפשר להתפלפל ההפך, ובמקורות שהבאתי זה מפורש

על התכלת של רדזין " אם היה אפילו צל צילו של ספק שזה התכלת היו גדולי ישראל מטילים אותו".

לכן כיוון שעל התכלת של ארגמון כהה קוצים יש ראיות מאד חזקו, לדעתו החזון איש היה מטיל זאת. 

החזון איש היה איש הלכה. הוא כמעט לא עירב "השקפה" בפסיקה. לכן לדעתי יתכן מאד שהיה מטיל תכלת.  לעומת זאת הרב חיים קנייבסקי שליט"א לא פוסק הלכה כמעט, בודאי לא "חידושים". הוא פוסק בכל דבר כמפורש בספרי החזון איש, ועל ספריו כתוב שלא לסמוך עליו למעשה.

שהדיונון לא היה נראה לו נכון. וכן משמע שאפילו בספק תכלת החזו"א יצריך להטיל, ק"ו לארגמון שהוא ודאי או קרוב לוודאי.

אני לא אוהב את הנסיון הזה לכפות על רבנים דעות מסברות.

קח בחשבון שאילו הוא היה חי, בתור גדול שהבין בענייני העולם, יתכן והיה דוחה גם את הראיות המדעיות

לא זוכר מה ראיתי כשראיתי אותו, זה היה לפני שנים רבות ולא חשבתי על תכלת

יש לך מושג אם הוא סובר כך או גם מחייב להטיל תכלת?

אם כל-כך הרבה רבנים סוברים שזה התכלת ממש, למה הם לא פוסקים גם לחייב?

ניחא למי שלא פוסקים ככה כדי שלא להפיל על כולם חובה יקרה מאוד. אבל גם אז, הם צריכים למצוא איזה צד ספק כדי שיוכלו לא לחייב ככה, לא?

אם זה היה מוחלט היו חייבים לחייב

אבל מסברה אני אומר שיכול להיות שיש איזו דעה שאפשר להשאר בלבן גם בתקופת בית המקדש במקרה וידו של האדם לא משגת והוא רוצה בגד של ארבע כנפות... אולי זאת הסיבה

אני לא יודע למה, אבל התכלת הזה לא מתחבר לי יותר מדי... בכל מקרה מקווה לראות עוד דעות בנידון מגדולי זמנינו

השתמשתי פשוט בתקופה שברור שהיה בה תכלת

פשוט שבתקופה ההיא ודאי שהיה זיהוי נכון של התכלת.

זה עדיין לא מחייב, גם אם אלה ראיות חזקות

שאולי זה משו מהמשפחה הזאת.

בכל מקרה רוב ככל הפוסקים לא מחייבים, מאותה סיבה.

אני לא אשים תכלת מסיבות אחרות...

הוא הרב ליאור, ועדיין לא ראינו את זה בכתב...

לכן בוודאי הרוב לא מחייבים. גם אם הם מקבלים את הזיהוי (ויש המון שמקבלים את הזיהוי, על זה אין ספק. רק שכנראה לא בצורה מוחלטת)

מה מצחיק בזה?

בוודאי שאם הזיהוי ודאי אז חייב ללכת בתכלת

להטיל תכלת, ואין ללכת בבגד שחייב ציצית ללא תכלת.

אתה גם יכול להתקשר לרב ליאור שליט"א לשאול בעצמך. 

לרב טל יש שיעור על זה באתר של תורת החיים. גם בשו"ת שלו הדברים מפורשים, וכך גם שמעתי מתלמידים. 

בנוסף כך גם דעת הרב יצחק ברנד שליט"א. יש אתר של תלמידיו עם מאמריו ההלכתיים (הוא ת"ח גדול, שמחפש את האמת, וגם משלם על זה מחרי לפעמים).

של אגודת פתיל תכלת. מאד חשוב ומעניין. 

המאמרים גם בעד וגם לא( גם להם היה צריך לתת מקום...).

יש להם עוד ספר שמקבץ את המאמרים ההלכתים על התכלת, כמו מספר החוטים ועוד. אפשר דרך האתר  "פתיל תכלת"

אפשר ככה ליצור קשר עם הרב ליאור?

תודה על התשובה

הכוונה הייתה על דעות בני ימינו... את החלק הזה של הסוגיה למדתי פעם לא בעיון

א. שני כיוונים, שאולי הם מחלוקת ראשונים: 1.הפרי חדש אומר שזה חלק מהכלל הרגיל שכל המצוות שכשרות ביום כשרות מהתורה מעלות השחר, וחזל תיקנו לכתחילה לחכות לנץ החמה כדי לא להתבלבל. ובקרבן הקלו כדי להספיק יותר קרבנות עד התמיד של בין הערביים (טעם שלא שייך בתפילת שחרית שרק מקבילה לתמיד). 2. באמת הזמן לכתחילה מאז שחיטת התמיד, אבל מצווה מן המובחר בנץ בגלל 'ייראוך עם שמש'

ג. לפי הרב נבנצל אין עדיפות בין תפילה לפני הנץ לתפילה אחרי הנץ, רק בנץ יש מעלה

לחלק מהראשונים (בין השאר הרמב"ם) לכתחילה יש לגמור קריאת שמע בנץ ולהתחיל עמידה מיד, וקריאת שמע אחרי/ עמידה לפני זה רק בדיעבד, וגם שם יש דיון האם לשיטתם צריך סמוך לנץ ממש או שכל הזמן שלפני הנץ (מדיוק בין השאר בלשון הרמב"ם), אבל אני לא כל כך מונח בסוגייה, ובכל מקרה להלכה לא חוששים לדעות אלו, מלבד העובדה שעל כולם מוסכם שיש מעלה גדולה בתפילה בנץ.

בנוסף, זכור לי איזה משהו שאולי יש דעות שאם אתה לא קורא ק"ש סמוך לנץ, ועמידה מיד בנץ אז לא סמכת גאולה לתפילה, אבל כאמור זה דעות מיעט קיצוניות ולגבי הדבר הזה אני בכלל לא בטוח שאכן יש דעה כזאת.

ב. שאלת למה בתפילה יש חילוק בין עלות השחר למשהאיר פני המזרח, בניגוד למצוות אחרות

באמת יש שיטות שבכל המצוות גם בדיעבד יוצא רק משאיר פני המזרח (וזה הכוונה "עמוד השחר" במשנה במגילה, או שעמוד השחר שם לאו דווקא)

לדעה שיש חילוק, בתמיד הקלו לכתחילה לפני הנץ בגלל העומס של הקרבנות (פרי חדש), אבל איחרו מעלות השחר למשהאיר פני המזרח בגלל הטעות שהייתה עם הלבנה, שמוזכרת במשנה ביומא (מגן אברהם. ובאמת בדיעבד גם תמיד כשר מעלות השחר)

[על גבי זה, יש לציין שיש שיטות שלתפילה באמת רק הנץ ועלות השחר חשובים, למרות שעלות השחר זה לא משהאיר פני המזרח]

בפשטות מדאורייתא.

מה שכתבת שבדיעבד כשר כשנשחט לפני, זה לפי המג"א.

חשבתי שכתבתי מספיק ברור, אבל אם כתבת כנראה שלא, אז טוב שהדגשת

אך טווח הזמנים לעניין 'זמן תפילה' אינו מוגדר לפי זמן הקטרת האיברים, (שמותר להקטירם אפילו בלילה, אלא שחביבה מצווה בשעתהּ) אלא מוגדר לפי הזמן הכשר (גם אם בדיעבד) - לשחיטת התמידים.

כך שמעלות השחר (לפי המגן אברהם ופרי חדש אף לפני משאיר מזרח, ולאליה רבא וגר"א דווקא משאיר המזרח) עד 4 שעות נחשב זמן תפילה כי עד אז הוא בכלל 'בוקר', וכשר לשחיטה (לפי ר' יהודה שהלכה כמותו).

ולפי דעת השו"ע שלפני הנץ החמה נחשב לזמן דיעבד, אינו משום שאין זה מוגדר 'תוך זמן תפילה', אלא ככל המצוות שביום שמצוותם אחר שתנץ החמה, (או משום שמאבד בכך את האפשרות להתפלל שחרית בזמן המובחר - עם הנץ)

גם טווח 'זמן תפילה' של תפילת המנחה נקבע לפי הזמן הכשר (אף אם בדיעבד) לשחיטת תמיד של בין הערביים, שזמנו מתחיל מחצות היום, עד הערב (לרש"י ולשו"ע- עד צאת הכוכבים, ולתר"י ולגר"א - עד השקיעה). אלא שלגבי מחצית השעה שלאחר חצות - החמירו בין לעניין שחיטת התמיד ובין לעניין תפילה - מחשש טעות. (למג"א וברכי יוסף - אף בדיעבד לא יצא, ולפר"ח וערוה"ש - יצא, וכשיטתם נראה לענ"ד מדברי הראשונים).

א. ביום הכיפורים, מחמת עומס העבודה על הכהן הגדול- שגם נשאר ער בלילה, הצום, ורצון להקדים את עבודת היום כדיי להקדים את הכפרה, הקדימו את הקרבת התמיד. ביום רגיל היה נשחט עם הנץ.

ב. בשעת הדחק ודיעבד אלו שני צדדים של אותה המטבע. פשוט לעשות את זה מראש עושים רק בשעת הדחק, ולאחר מעשה (או בארמית: דיעבד-שעשה) זה תופס. בגלל שזה היתר שקשה לסמוך עליו, סומכים רק במקום הדחק. וידוע הכלל 'שעת הדחק כדיעבד דמי', כלומר דבר שבדיעבד הוא בסדר, בשעת הדחק אפשר לעשות מראש.

ג. זכורני שכן. איני יכול לספק מקורות.

בסדר העבודה היומיומי המתואר במסכת תמיד מתוארת שחיטת התמיד בתחילת פרק ד, וקריאת שמע של אנשי משמר בתחילת פרק ה. ובברייתא למדנו "הקורא את שמע שחרית עם אנשי משמר ואנשי מעמד לא יצא מפני שאנשי משמר משכימין ואנשי מעמד מאחרים", וברור מתוך דברי רש"י בברכות יא: שהברייתא מדברת באופן כללי, ולא רק יום הכיפורים, כך שיוצא ששחיטת התמיד בכל יום היתה עוד לפני זמן 'משיכיר'.

גם במסכת תמיד [פרק ג משנה ב])

ועד שהזכרת מעשר שני תשאל על כל המצוות התלויות בארץ כולל שמיטה ויובל, תרומות ומעשרות.

בארץ.

השאלה היא אם הם כדגים שקונים דגים בכספי מעשר שני, או כמלח מים פטריות וכמהין שלא.

מה הבעיה הטכנית לסוכך באצות? חוץ מזה שרבי ירמיה שאל על סיכוך ביין קפוא הבא מהחרמון...

ואם הגמרא שואלת על סיכוך בהדסים, מה הבעיה הטכנית לסכך באלמוגים? (אפשר גם לשאול על סיכוך בספוג ימי)

כתוב במשנה בכלים שכלי קיבול של שחקקו מאלמוג לא מקבל טומאה כי הוא גידול הים. וגידול הים אינו מקבל טומאה חוץ מעורות כלב המים מפני שהוא עולה ליבשה.

אם כן אינו גידול הארץ.

ראה כלים פרק יז משנה יג, כלים פרק יג משנה ו ותפארת ישראל שם, שבת דף נב ורשי ותוספות שם. מחלוקת האם טבעת אלמוג טהורה בגלל שהיא פשוטי כלי עץ או בגלל שאלמוג נחשב גידולו מהים

וברמבם הלכות כלים פרק א הלכה ג פסק שגם "צמר הגדל בים" טהור משום שנחשב גידולו מן הים)

השאלה אם יש לחלק בין אלמוג למשל שמפורש שהוא מ7 מיני ארזים אלמוג שבים. וגם ענפיו מתפצלים כמו צמח, לבין ספוג ים למשל

מה אתה שואל בעצם? האם הולכים לפי קביעות חז"ל או לפי המציאות שהתבררה?

לגבי אלמוגים ושושנת ים ודומיהם זו שאלה קצת אחרת כי המדע מגדיר אותם כבעלי חיים ולא כצמחים. מה ההגדרות בחזל לכל אחת מהקטגוריות?

לגבי אצות, לא הבנתי למה זה או דגים או פטריות דווקא? למה אצות זה לא כמו חסה או כרוב? השאלה לא מספיק מוגדרת.

אחרת אסור לנו לאכול רובדים של חיידקים נראים לעין.

השאלה שלי היא נגיד שושנת ים זזה כמו חיה, אז האם מבחינת הליכה אחרי מראה העיניים היא חיה מבחינה הלכתית, או בגלל שמחוברת לאדמה היא צמח או כמו פטריות.

פשיטא שאלמוג לא נחשב חיה הלכתית שהרי היצרוים שבתוכו מיקרוסקופים כמו חיידקים (ומה שאנ רואים כאלמוג זה ההפרשה הגירנית שלהם , ולא ניתן לומר היוצא מהטמא טמא, שהרי הם מיקרוסקופים ולא מתחשבים בדבר מיקוסקופי הלכתיית). השאלה אם הוא צומח או דומם. ואם הוא צומח, השאלה אם נחשב גדבר שגידולו מהארץ או מהים (או לא משניהם כמו פטריות). נפקא מינא לקבלת טומאה אם עשו ממנו כלי, לסיכוך בסכך ולקניית בכספי מעשר שני.

לגבי אצות, מכיוון שהן גדלות במים ואין להן שורשים בקרקע אלא רק נאחזות בתפר דק לסלע הקרקעית, השאלה אם נחשבות צומח או כמו פטריות שאין גידולן מהארץ

בכל מקרה, השאלה שלך אכן יותר מוגדרת כרגע - אבל עדיין חסרות ההגדרות ההלכתיות. בהיעדר כאלה, הזואוחוגיה חוזרת לסייע.

מניין הקביעה שלא ייתכן יצור חי שצריך להיות אחוז חזק באדמה? צמח לא רק אחוז בה אלא ניזון ממנה. אלה אחיזות שונות.

לא הכרתי את המושג דבר שגידולו מן הים. תרחיב על זה.

מה שלא זז?

מה שאחוז באדמה?

מה שיונק מהאדמה?

אני לא חושב שבדיקה גנטית המסווגת את האבלוציה של אטתו יצור בעץ הפילוגנטית תהיה נפקא מינא להלכה, כשם שהאדם אינו קוף לפי ההלכה.

ב. מה שאמרתי הוא שמכיוון שאצה לא באמת יונקת מהאדמה אלא רק דבוקה אליה ביתד ואין לה שורשים, השאלה אם היא כמו צמח הלכתית או כמו פטריה (שאין דינה כצמח כי לא גדלה מהקרקע לפי הגמרא), או כמו דומם שגידולו מן הים (כל דבר שגידולו מן הים (נאמר על חיות) כל מה שמפיקים מהם לא מקבל טומאה לפי המשנה , חוץ מכלב המים מפני שפורש ליבשה לעיתים. משנה כלים).

צמח יונק מהאדמה ואינו מוגדר "חיה" הלכתית אלא צמח, גם צמח טורף.

הצתה מאוחרת אמנם, אבל היינו עסוקים בשטויות של בני אדם, וברגע מסוים גם סביב ענייני הקופים.

לי זה נשמע שיש קשר הדוק בין ההלכה לבין המדע, מפני שהניסיון האמפירי מפריד רביית אדם מרביית הקופים הגדולים (וכמובן קופים אחרים, שגם גנטית רחוקים יותר מהמשפחה). יש מקורות הלכתיים שמבדילים בין אדם לבין קוף, אבל הפרטים שהם מספקים כלל אינם מדעיים אלא אגדיים, כגון סנהדרין ק"ט ע"א.

האדם הוא פרימט, אבל לא קוף גדול. לקופים הגדולים 24 זוגות כרומוזומים בגרעיני התאים. לאדם 23 זוגות (ומן הסתם לכל ההומינידים). גם מבחינה פילוגנטית זה מפריד אדם מקוף, אחרת היינו גם קופים וגם בננות. השוני הכרומוזומלי אחראי ככל הנראה לשחרור שרירי הלסת העצומים המחזיקים בגולגולת הקוף, ועושים את מבנה הלסתות הקופי ל"חייתי" כלומר, מלבני. לסת האדם משוחררת מתפיסת הלחץ העצומה הזאת, והיא אליפטית.

מובן שכל זה הוא בהתיישבות מוחלטת עם האבולוציה הדרוויניסטית.

ולא נראה לי שסבר שהם תבוניים או שאדם יכול להוליד מהם. גם אם זה דברי אגדתא. מכאן רואים שרבי יוסי סבר שאם ישנו בעולם יצור דמוי אדם, הוא יטמא באוהל כאדם מריבוי בפסוק.

ב. לגבי שלדים אני לא חושב שהולכים כאן לפי מדע אלא לפי חזקה. אם זה נראה כמו אדם או לא

לפי הירושלמי זה משהו שאנחנו בכלל לא מכירים במציאות ["בר נש... חיי מן טיבורייה"], לפי הערוך אלה בני אדם אבל עם איזו מין מוגבלות ("הגדלים ביערים"), לפי התפארת ישראל שם זה אורנגאוטן. אני לא חושב שיש פירוש מובן ומקובל. לגבי ה"נראה כמו אדם", עדיין לא מתיישב לי מה לחשוב. האם הדניסובים היו "אדם"? אם דניסובי היה "מתגייר", האם היה גיורו מכניסו תחת שם ישראל? אני בספק רב שאתה או אני שאיננו פתולוגים או אנתרופולוגים נתבונן בשלד הדניסובי, נבין שזה היה משהו "אחר", ואנו יודעים בוודאות שזה היה משהו אחר ולא סאפיינס.

אילו זה בני אדם הגרים ביער רק עם מוגבלות הם היו בדין אדם לכל דבר.

"בני אדם הגדלים ביערים" זה כינוי לקופי אדם. כמו שבאינדונזית "אורנג אוטן" פירושו "איש היער" זה לא שחשבו שהוא אדם עם מוגבלות.

ב. לא צריך פה דין "אדם". אלא רק דין לטמא באוהל. רבי יוסי לא סבר שהם אדם לכל דבר, רק לגבי טומאה באוהל.

אם למראה עין הוא רנאה כמו שלד אדם - נראה שלא הולכים לפי המדע אלא לפי מראה העין. כי התורה ניתנה לבני אדם ולא למדענים במעבדה. כנל מותר לאכול חיידקים

(בעל תפארת ישראל על המשנה)

אך סביר הרבה יותר שמדובר בייצור קרוב הרבה יותר לבן אנוש.

מרדכי כסלו טוען טענה מרתקת לפיה מדובר בצאצאי ייצורים דמויי אדם (מיני 'אדם הקדמון') שהיו בעולם לפני בריאת אדם וחווה, אך לא היתה להם את יכולת הדיבור.

בהחלט ייתכן למשל שאדני השדה עשו שימוש בכלים (ברמה מתקדמת בהרבה מהשימוש בכלים שקופים עושים).

פרט של המין הביולוגי "אדם נבון" (סאפיינס)? או אדם, לצורך העניין הומיניד כלשהו, אבל נבון (כי כאמור הדניסובים היו לצורך העניין תבוניים לגמרי, או למשל הננסים של פלורס)?

ולא רק שמות עצם

אם אצות נכללות בעשב והעץ שנבראו ביום שלישי, או בשרץ נפש חיה של המים ביום הרביעי

שאלה מעניינת מאוד! 🧐 מרתק לראות כיצד ההלכה מתמודדת עם יצורים ימיים שמטשטשים את הגבול בין צמח לבעל חיים.

שאצות ושושנות ים (שנראה די פשוט שמותרות הן באכילה ואינן בכלל שרץ המים, אם כי למעשה הייתי מברר זאת בצורה יסודית יותר ולא ממהר לאכלם).

דינן כמו כמהין ופטריות וברכתן שהכל ואינן ניקחות בכסף מעשר ואין מערבין בהן (עירובי תחומין).

וממצוות התלויות בארץ פשוט לי שפטורות.

מחוברת לקרקע.

ויש יצור דמוי שושנת ים שמחובר לקרקע שהוא בעצם מדוזה שזזה וטורפת, והוא מתחלק לכמה מדוזות שמשתחררות ממנו ומשייטות בים בחפשיות. מה דינו כשמחובר לקרקע?

ומה לגבי דין סיכוך בסכך?

אצות כמובן פשיטא שאינן שרץ

התברר לי שחלק ממיני שושנות הים הן בעלות יכולות תנועה שאינן מאפיינות צמחים כלל, ונראה ברור שמינים אלו מסווגים כ"שרץ המים".

יש מינים שיכולים לנטר ממקומן, ויש שבאפשרות לזחול ממקומם על קרקעית הים.

תנועה או חיבור לקרקע?

ואם כן, מה דין צמח טורף? (הוא גם נע קצת כשטורף).

ברור לי שצמח טורף אינו 'שורץ'. דבר שלעולם אינו נעקר כלל ממקום גידולו אינו שרץ. אך אם עוקר את עצמו, באמצעות יכולת התנועה העצמית שלו, נראה לענ"ד שנחשב שורץ, גם אם זה נעשה באיטיות רבה.

לרב ארל'ה הראל שיעורים בעפרה

נראה לי שגם בגבעת אסף

הוא מדבר רהוט, לעניין, מתבל בהרבה אנקדוטות, ועוסק ביסודיות בהרבה נושאים מעניינים ופיקנטיים, בהלכה ובאגדה.