לפעמים כשאין לי כח ובעלי אומר שהוא ישאר לשיעור בין מנחה לערבית, אני אומרת לו שאולי אני אלך לשיעור במקומו 😁

ובנימה אחרת, אולי תמצאי לך איזו חצי שעה/ שעה שבעלך יהיה עם התינוק (ועם השאר?) ואת תעשי משהו לעצמך? אפילו לא חייבים לצאת מהבית אם אין כח העיקר לסגור את הדלת של החדר... רק צריך להכניס את זה ללוז. ומה שנכנס ללוז מוצאים לו זמן

לנו אין עדיין ילדים, אבל ממה שאני יודעת זה יוצא על האירגון בבוקר ועל ההשכבות בערב.

בעלי עוד רוצה שאני אתן לו ללמוד דף יומי לפני מנחה.(עכשיו יש לי פחות בעיה, אבל כשיגיעו הילדים זה משהו אחר)

אפשר לחשב את זה שיצא לתפילה אחרי/ לפני שמתארגנים

בערב זה לפעמים בעייתי כששקיעה יוצאת בדיוק בזמן של ההשכבות (נגיד בתקופה הזאת ששקיעה ב7)

אבל נגיד בחורף כשששקיעה ב5 אפשר איכשהו להיות בבית ב7....

כי הוא צריך להגיע לעבודה. הוא לא יכול להתפלל מאוחר...

(ומניין מאוחר יש פה רק בראשון,שישי וחופשים). אבל באמת לא רלוונטי לנו.

6.15בתפילה. אבל יאמר לזכותו שהוא לומד דך יומי ב5.30 לפני התפילה כדי שלא יהיה בערב\בזמן עם הילדים.

כל אחד מה שמסתדר לו

גם אצלנו לא תמיד זה אפשרי

רק אמרתי שזה לא מחייב...

לבעלי הייתה תקופה שקם בנץ וכשחזר ארגן את הילדה

ועכשיו קם ומוציא אותה וממשיך מהגן לתפילה...

בדרך כלל סמוך לשקיעה ואז הרבה פעמים נשארים לערבית

לא בהכרח התפילות עוזרות לגבר לצאת מהבית

ולא בהכרח תינוק קטן מונע מהאישה לצאת ממנו

אלא סקאלה של דאגה עצמית

גברים נמצאים בחלק שיותר דואגים לעצמם מאשר לאחרים ונשים להיפך (בהכללה גסה אבל ככה זה עובד לרוב)

אם יש לך רצון לעשות שינוי

תדעי שזה אפשרי

כי המובן מאליו הוא שלך ולא של גורם חיצוני

אם תפסיקי להאמין בזה תוכלי ליצור שינוי

הנשים לרוב שמות את עצמן בתחתית שרשרת המזון, ולגברים לרוב זה טבעי שקודם הם צריכים לדאוג לעצמם כדי שיוכלו לדאוג למישהו אחר אח"כ.

וזה לחלוטין בר שינוי, גם אם לא נראה ככה על פניו, רק צריך לחשוב מחוץ לקופסא שהכנסנו אליה את הראש

לפעמים היא עול גדול וקשה

דווקא מכל הדברים אני שמחה שאנחנו לא חייבות במניין

אמאלה לצאת באמצע כל דבר שאת עושה וללכת לבית כנסת לא משנה מה המזג אוויר

ולהיות לבושה בזמן הזה

לא בשבילי

באמת קשוח שאין זמן לעצמנו

יש תקופות של עומס שנראה שאין תקווה באופק

אמאלה כתבתי תוגבה ארוכההה והכל נמחק

אשתדל שוב בהמשך

מעריכה

ואשמח אם יתאים לך שוב אני מרגישה ממש צמאה 

זה מי שאת! בתוספת מה שאת מכירה מהעבר.

בעיני זה להתפתח, זה לא ללכת אחורה.

את ממש לא פתטית. זוכרת שגם שנה שעברה נשים שיתפו שהן רצו לממד בטעות וזה לא היה בסמיכות כזו לאירוע כמו שהיה לנו עכשיו עפ איראן.

עזבי עכשיו מחשבות על חוסן לא חוסן ותני לעצמך חיבוק חזק.

עברנו המון באופן כללי ובפרט בחודש וחצי האחרונים.

אזעקות כמה פעמים באמצע הלילה ,בבוקר,בצהריים ובערב. ריצה לממדים /מדרגות/מקלט ציבורי.  

לחץ ,פחד,חרדה,דיכאון,עצבנות ועוד עטפו אותנו מכל כיוון. והאזעקה הזו, גם אם ידענו על בואה

לא מנעה מאיתנו להילחץ ברגעים ראשונים כאילו שוב אנחנו חוזרים לאותו הסרט.

מה גם שבחדשות לא מפסיקים להלחיץ ולהזהיר שהמלחמה לא הסתיימה ויכולה להתחדש כל יום.

את לא לבד.

התחושות האלה לא באו משום מקום ואל תחשבי לרגע שאת פתטית.

את אדם רגיש והגיוני שעבר כמו כולנו הרבה.

בתקווה לימים שלווים ורגועים

🌸

ועדיין קפצתי.

ברור שזה הדבר הראשון שתחשבי. גם אצלי, אפילו שידעתי שיש צפירה ונעמדתי, הלב שלי קפץ בהתחלה ולקח לי שניה לקלוט שזו לא אזעקה.

זה לא פתטי בכלל. הגוף שלנו עדיין מתוכנת למוד מלחמה וזה ממש טבעי!

חיבוק גדול ❤️

קחי דבר ראשון זמן לנשימה. ולהזכיר לעצמך ששיפוטיות כלפי עצמנו והלקאה זה הדברים שהכי מפריעים לנו לצמוח..

זה עולה לנו באינסטינקט אבל ככ לא בריא..

הכי הגיוני שיש מה שקרה לך ומראה שאת רגישה ומחוברת ...

והכי הכי - חיבוק ענק ענק ענק!! הלוואי שתרגישי אותו ממש פיזית.. זה מה שצריך עכשיו..

ואלופה שהכנת את הילדים! אני שכחתי.. זרקתי להם מילה קטנקטנה..

האם זה הפסקה או שיעור

ואמרתי לבעלי אולי תזדרז לרדת למקלט

ובראשונה חשבתי זה בטח מלבנון כי לא היה התרעה.

כל זה כשחצי שעה לפני דברתי עם בעלי על הצפירה ואמרנו אחד לשני שלא נילחץ

תזכרתי שעוד מעט זה מגיע

ועדיין הצליל הזה טריגרי

והפער הזה בין צפירה שבה עצורים ומקשי בים מול האזעקה שבה האדרנלין בשיא ורצים ופעילים היה לי ממש קשה

זה מכריח אותי להיכנס לטראומה ולא להעביר אותה בתעסוקה

הגוף מגיב עוד לפני הראש

זה הכי טבעי

אני הסתכלתי בשעון כמה דקות לפני והזכרתי לעצמי שתהיה צפירה ועדיין ברגע שהתחיל קפצתי בבהלה

כולנו בסטרס מתמשך

אני עדיין נדרכת מרוחות שורקות ואופנועים ברחוב, גם בתקופות שהן לא דקה אחרי איראן וכל הטרלול האחרון

תני לעצמך חיבוק גדול!

את בדיוק מי שאת, עם השריטות של התקופה

כמו כולנו

פרקטית, שימי עכשיו שעון ל5 דקות לפני שתי הצפירות הבאות(שני ערב ושלישי בוצר)

מקווה שכבר התאוששת...

זה תגובה מאוד נורמלית וטבעית

גם לי זה קרה..

ולגבי ההצפה שזה עורר

יש משהו בהפסקת האש שמציף את כל הסטרס שהחזקנו עד עכשיו.

פתאום הגוף מגיב הרבה יותר חזק

אנחנו כאילו אחרי אבל דווקא אז הגוף והנפש מרשים לעצמם את הפירוק

פתאום מרגישים כמה הגוף דרוך כל הזמן

את הקפיצות הזאת של זמן מלחמה

גם מה שנראה לנו שאנחנו עוברות בטוב בסוף הגוף שלנו חווה וזה נרשם בו

אז עכשיו זה הזמן הכי מערער

תהיי איתך בחמלה על ההתפרקויות והקושי

ואני לגוף הזנה של טוב כמה שאת יכולה

אם זה בית קפה או אוכל בריא נעים

או מסאז' או כל דבר שמביא איתו הרפיה

נשמע שעבר לך, זה מעודד

נבהלתי שמשהו קרה לי

זו תגובה סופר נורמלית למצב לא נורמלי

צריך רגע לעבד ולהתאפס על השינוי. מקווה שתראי גם את שיפור מהיר

וגם צריך

כי יהיו עוד מלחמות

אלה הם החיים פה

הפחד מאזעקה לא פרופורציונלי לסיטואציה

רק מודעות לזה ועבודה בנושא יכולים להחזיר את החוסן

כי הגוף לא שוכח וצובר סטרס ממלחמה למלחמה 

שיהיה תרגיל...

באותו רגע לא זכרתי את זה ולא הבנתי למה כולם אדישים, עד שמישהו אמר לי 🤭

אני בכיתי בכי כזה ביום הראשון של הפסקת אש. אני לא חושבת בכלל שזה קשור לחוסן,  ממש לא, אלא לפריקה של הגוף.

המוח היה כל הזמן במצב סכנה, מחשב ברקעכל הזמן לאן לצאת לאן לא, אפם יהיה אזעקה בחוץ בנסיעה במקלט, וזה מאמץ גדול להחזיק ככה.

ואז יש הפסקת אש, אבל לא חוזרים תוך רגע לרוגע, זה לא הולך ככה.

אז צליל שידעת עליו מראש מקפיץ אותך ומעלה לך את כל כל המתח הענק הזה, בטח כאמא שמנסה לרפד לילדים ולחבק ולהרגיע, וחושבת מראש מה יקל עליהם, ונמצאת שם בשבילם.

איך לא תבכי ותתפרקי, כשניבהלת באמת, ואת לבד בלי ילדים להחזיק בשבילם, ובעצם לא קרה כלום?

תחבקי את עצמך חזק, אני שוב כותבת שזה בעיניי בכלל לא חייב להיות קשור לחוסן.

חוסן מדבר על תקופה ארוכה. אם מישהו עושה לך בו ואת נבהלת זה לא אומר שאין לך כוח אלא שנבהלת, ואם כל הפעמים האחרונות שעשו לך בו היתה סכנה שיפול טיל מהשמיים, אז ברור כפליים שתיבהלי

עם התלמידים שלי, ממתינים לצפירה

מדברת על הצפירה

מתכוננת לצפירה

דיברנו על השואה, מה עושים בצפירה

ואיך שהיא התחילה, הלב שלי ניתר בבהלה, כאילו זו אזעקה,

והילדים הצעירים קפצו מיד לכיוון המקלט, מיד הרגעתי אותם והזכרתי שזו לא אזעקה, אבל הם היו מבוהלים

וכל הצפירה היו לי דמעות בעיניים מלהיזכר במבט המבולבל והמבוהל שהיה להם. איזה הזיה.

חיבוק גדול! 

דבר אחר.

אני בדיוק כמו הפותחת. חפרתי לילדים, וידאתי שגם הגננות והמורים דיברו איתם על זה.

וברגע שהתחילה התפירה קפץ לי הלב! הייתי בטוחה שזה מלבנון😐

שאלת אם היא רוצה לחם עם חמאה?

אם היא יודעת לבטא את עצמה, היא הייתה "עונה" לך איכשהו לא?

היום יש מצב שרק הגשתי לה את מה שחשבתי שהיא רוצה, כי אני באמת עייפה ולא הכי מרגישה טוב🙈

היא יודעת לבטא את ה'לא' (פשוט מעיפה את מה שמציעים לה🤦‍♀️), אבל לא מספיק יודעת לבטא מה כן...

ולא במיטבך את מתקשה "לקרוא" אותה במה שכן

תרגישי טוב♥️

אבל הרבה פעמים זה מתסכל, ולא רק אותי...

ותודה!

ולפי זה את מנחשת מה היא רוצה

גם אם היא הייתה יודעת לדבר , לא בטוח שהיא הייתה יכולה לבטא את עצמה .

אי-אפשר לדרוש לבדר במילים אם היא לא יכולה.

בגדול בגיל הזה כן אמורים לדבר אבל היא לא לא שם...

הילד שלי בן שנה וחצי (ילדתי 3 שבועות אחרייך אם אני זוכרת נכון😅) ומדבר 15-20 מילים קבועות- שזה לגמרי יפה לגיל, ועדיין זה לא ממש עוזר לו לבטא את עצמו. חוץ ממים ולינוק הוא לא מבקש שום דבר במילים אלא רק- בדיוק כמו שאת מתארת בקריאות נואשות לכיוון הדבר שהוא רוצה והעפה או לא עם הראש כשאני מנסה משהו שהוא לא רוצה...

קיצור נראה לי רק בגיל שנתיים בערך מצופה מהם כר מ''מ לבטא את הרצונות שלהם במילים, לא?

הבן שלי נולד בכ''ג אב , הם גם בערך בגיל הזה

יש לו 10 מילים אבל כשרוצה ממש ממש לא מתבטא במילים אלא יותר בצעקות לכיוון בפריט

היא בעצמה לא יודעת מה היא רוצה

ולפעמים קשה לה להסביר

הבת שלי בגיל שלה אפילו גדולה ממנה בחודש וזה נשמע לי כמו סיטואציה שיכולה לקרות מידי פעם

היא גם רק מתחילה לדבר 

ונשמע שהיא פחות או יותר בקצב של הבת של ואפילו אחריה (עוד לא הולכת אבל זה באמת עיכוב רציני)

לא יודעת אם אני סתם אדישה אבל זה לא מדאיג אותי

אני רואה התקדמות

מידי פעם מדברת עוד קצת ומתקשרת יותר טוב

ומבינה המון המון

הוא יודע בד''כ להביע את עצמו ללא מילים או במילים ספורות.

אבל יש פעמים שרוצה משהו ואני לא מבינה, ואני מציעה דברים ועל הכל הוא עונה ''לא'' ''דייייי'' או בכי עצבני.

אז אין לי כל כך מה לעשות.

אני מציעה, ואם מתעצבן ממשיכה בשלי.

נשמע לי מאוד תואם גיל...

מניחה שלפחות כמה מילים בסיסיות.

אבל טיפ קטן שאולי יעזור לקדם דיבור-

לדבר איתה במשפטים קצרצרים או אפילו רק מילים.

תביאי בובה. רוצה מים? כמו אמא? הנה בקבוק. זה מלמד אותה להתחיל לבטא שפה ללא צורך במשפטים מורכבים. 

אני אומרת לו אין בעיה תגיע מחר מצידי,אבל תעדכן! שאני אדע איך לחלק את האנרגיות שלי, שאדע אם לחכות עם האוכל, שאדע אם להרדים את הילדים.. אי אפשר פשוט לתת לי לחכות אחרי שאמרת זמן.

קודם כל אל תחכי לו. בשבילך.

דבר שני, הוא לא רווק וזה ממש לא מתאים. את לא חונקת, הוא זה שמתנהל בצורה לא מציאותית וזה שיש לו תסביך "חנק" לא אומר שאת לא בסדר. לעמוד במילה זה א ב. להגיע הביתה בשעה סבירה / לתת הסבר הגיוני לאיחור/ ולהיות זמין כנל. את לא שוטרת שלו, ולא אמא, אבל ככה זה בזוגיות. שיתוף בשיח ותקשורת, ושיתוף פעולה

מציעה לבחון את דפוס הקשר שלכם. אם את במקום אימהי זו דינמיקה לא מאוד מוצלחת בעיניי וכדאי לשנות אותה. גם באמצעות טיפול

חיבוק♥️

אני מודה לה' שזה לא קורה הרבה שהוא יוצא לימים שלמים

אבל כששסה ככה אני מרגישה שעולים בי דברים ותחושות לא נעימות

של זלזול......

אחד הדברים שהכי קשה לי איתם

אתה מגיע מאוחר? אין בעיה רק תן שעהההה

אני שונאת לחכות ולחכות סתם

אבל הוא לא אומר לי שאני חונקת אותו

הוא מסכים איתי שאני צודקת

אבל בפועל לא שם לב לזמנים ולא זוכר לעדכן

אצלי זה מעצבן אותו אולי כי בעבר כן הייתי יותר קנאית כלפיו

וחשדנית . ב"ה עברתי את זה,

אבל מרגישה שזה באמת גומר לי את האנרגיות 

גם בעלי מתעכב מעבר לשעה ויש לו בעיית זמנים קשה אבל אם דחוף לי שיגיע בזמן אני מתקשרת חצי שעה שעה לפני לראות שהשעה עדיין רבלנטית 

ובעלי עושה את זה גם אבל פחות בוטה חחח

מלא פעמים הוא יכול להתקשר 8 שיחות- משמע משהו דחוף- שניה אחרי חוזרת אליו הוא נעלם לשעה.

אני מכנה את הזמן שלו שעון בעלי חחחחח

יש שעון של כולם ויש את השעון שלו

יגיד שהוא מגיע בחמש בסוף ברבע לשש.

יש פה דבר נוסף-

האחריות על התיפעול השוטף של הבית היא רק עליך? אם כן (ומבחירה)- סבבה.

אם לא ואת פשוט נאלצת לשאת לבד בעול (כי הוא לא נמצא),

צריך לשקף שזה שהוא לא מגיע, זה לא רק עניין של זמנים. זה עניין של להשאיר אותך להתנהל לבד עם כל העומס..

אולי הוא 'חונק אותך' עם כל התיפעול של הבית?

מציעה לשקף בזמן רגוע. לפעמים תיווך מקצועי יעיל יותר

שזה מעצבן טילים

אבל למה לא זמין?

לאיפה הוא נעלם?

מה כ"כ דחוף? מה הוא רופא מנתח?

זה זלזול מוחלט

ובשבילך- אל תחכי ואל תכיני אוכל חם, כשהוא יבוא תחממו. זה סתם מביא לתסכולים נוספים 

לק"י

בעיקר מעצבן שהוא לא עונה.

זה גם עלול להלחיץ...

ובשבילך באמת עדיף לא לצפות שהוא יגיע ויעזור.

אצלנו זה הפוך, בעלי יודע לתת זמנים נכונים ואני יכולה לא לשים לב שהזמן חולף.

אנחנו האמת פתרנו את זה שאני מתקשרת כשאני כבר בתוך האוטו ולפעמים גם שולחת צילום מסך של הוויז גם כדי להעריך נכון יותר את הדרך וגם מפה אין דרך חזרה חחח

ככה בעלי יודע שאם קבענו שעה מסויימת כל עוד לא יצאתי מהמשרד זה כמעט חסר משמעות.

אלא אם יש לנו תוכנית זה משהו אחר.

מה הוא אומר, למה זה קורה לו? צריך לאתר את הקאצ' כדי למצוא פתרון.

להגיד הפתרון שהוא יעמוד במילה שלו, יכול להיות רעיון נחמד אבל לא ישים ולכן כדאי לחפש פתרון ריאלי יותר שלוקח בחשבון את מה שגורם לו לשנות תוכנית.

אולי שיעשה שיתוף מיקום?

אותי נגיד זה ממש משחרר אבל כי אני יודעת שבעלי לא שיפוטי כלפי הזמנים שלי, אלא רק רוצה לדעת.

אם למשל הוא מרגיש שאם יעדכן את תכעסי שלא הגיע בזמן אז הוא ירגיש מניעה לעדכן אפילו

ואז את סובלת פעמיים, גם שהוא לא נמצא וגם שאין לך מושג מה קורה.

אומרת מנסיון

ברור שיכול לקרות שלא ולכן יש את מה שנקרא תקשורת, אבל בתור אחת שהתנסתה - בטח שיש

גבר שעומד במילה שלו/ יוצר תקשורת עם אשתו במידה ולא, זה גבר שנותן ומשרה תחושה של יציבות וקרקע בטוחה. העניין הוא לא לעמוד במילה "כי ככה" אלא התחושה שעומדת מאחורי הפעולה,שגבר רוצה לתת לאשתו

כשהדינמיקה היא "את חונקת אותי" והיא רודפת אחריו מחכה מתפוצצת, זה לא להעביר נכון את הצורך הרגשי שעומד מאחורי זה, ובכלל - להיעלם גם ל4 שעות ואז להפוך את זה עליה שהיא חונקת זה לא מכבד בעליל. האם היה מתנהל כך מול הבוס בעבודה? מול חבר? מול ההורים? לא בטוחה

אבל זה נשמע כמו משאלת לב יותר מאשר משהו מציאותי.

כל אחד ונקודת החוזק והחולשה שלו.

לדעתי אין מה להשוות נסיעה הביתה בסוף יום מול נסיעה לעבודה או פגישה עם אנשים.

ואם תגידי אז שיתייחס לחזרה הביתה כמו לפגישה,

אז זה בדיוק החנק שהוא מדבר עליו, שכל יום, ועוד בסוף היום אתה צריך להחזיק עוד מחוייבות ולא יכול לשחרר ולהתעכב או לשנות תוכניות, או סתם להשתהות לפני שנכנס הביתה.

זה כמו שיש שעת איסוף של הילדים מהגנים, זה מעיק.

ככה זה כשמתחתנים, לא?

זה בדיוק ההבדל מגבר רווק לגבר נשוי.

לעדכן את אשתך שאתה מאחר לא אמור להיות מעיק כשהקשר במקום טוב וגם לא אומר שאין לו מרחב תמרון. יש לו, רק שיתחשב באשתו שמחכה לו אם הוא כבר אמר לה שהוא מגיע. אחרת - שיתאם ציפיות

אי אפשר לאחוז את החבל מ2 הקצוות ולצפות שהיא תבין כל הזמן.

לק"י

אני די משחררת.

אבל כן מצפה מבעלי לענות לי, ולא להיעלם לכמה שעות. בטח אם הוא היה אמור לחזור כבר הביתה.

זה גם מלחיץ. המצב במדינה לא משהו.

(וגם כשבעלי עבד במקומות, שהיה אסור לו להיות עם פלאפון, היה לי את המספר של המנהלים, למקרה שאצטרך משהו דחוף).

אם הוא מעצמו יצור קשר ויעדכן מה איתו, ויעשה מאמץ להגיע בזמן, היא תהיה פחות "נודניקית".

מה זה אומר להתחשב, דווקא להרים טלפון?

האם הטלפון הזה נניח והוא יקרה, יתקבל ברוח טובה או שהוא מגיע עם מפח נפש?

מה מפריע לו להרים טלפון?

האם יש אמצעי אחר שיכול לעזור? נניח אפילו איתוראן לרכב שאפשר לדעת איפה הרכב נמצא האם הוא משיג את אותו אפקט?

זה דברים שדורשים התבוננות כדי להבין מה מניע ומה חוסם את ההתנהלות התקינה סביב הנושא.

זה לא פשוט לצפות שהוא יגיע וזהו.

קבענו 6 אז תגיע ב6 ושום דבר אחר לא מעניין אותי.

לזה התכוונתי שזה לא ישים כי יש אילוצים בחיים, ויש תפקידים שקל יחסית לצפות שעת סיום, ויש תפקידים שממש אי אפשר לצפות.

ויש אנשים שבנפשם לעקוב אחרי השעון, ויש אנשים שהשעון לא ממש משחק תפקיד בקבלת החלטות.

אני למשל יכולה לאכול צהריים ב12 או ב6 אחר"צ כשאני בעבודה.

לעומת זאת יש אנשים שב13 יושבים לאכול כל יום.

אז זה אותו צד של המטבע לדעתי.

להתחתן זה לא אומר להחזיק מחוייבות 24/7 אי אפשר כל הזמן לצאת מעצמך/ מההרגלים/ דפוסי חשיבה הטבעיים שלך לאורך זמן.

ולכן עדיף במשהו שחוזר על עצמו כל הזמן, לחשוב על פתרון שיבוא יותר זורם וטבעי ופחות יצריך את גורם ההתחשבות.

כתבתי שזה לא תגיע ."כי ככה וקבענו", אלא שיש מאחורי הרצון הזה צורך רגשי של האישה ולא הבנתי למה לא זה לא פשוט. רוב בני האדם אכן נוהגים כך. מה מסובך פה? 

ובטח שחתונה זה אומר להחזיק מחויבות. זה לא אומר שהוא בכלא, אבל הוא בהחלט מחויב

מחילה אני יודעת איך את רואה את זה אבל כנראה ההסתכלות שלנו על מערכת הנישואין היא שונה וממה שאת כותבת את אולי מסתכלת על זה כאישה שמנסה לשלוט, או כגבר שצריך לברוח מאישה שמנסה להשתלט עליו ולכבות לו את מערכות החופש.. אני ממש לא מדברת ממקום כזה

נישואין הן שותפות שמחייבת, נקודה. לא אמרתי אין אילוצים, והוא לא רופא במיון או בטיפול נמרץ ככל שאני יודעת, וגם לא לזה התכוונה הכותבת ממה שהבנתי, וגפ לא מגיבות אחרות. ולא אני.

אני מדברת על גבר שמאכזב את אשתו לעתים קרובות, ולא בגלל שהוא רופא/ כבאי/ וואטבר ומתוקף תפקידו. בעיניי זה לא תקין ומן הסתם עומדת מאחורי זה דינמיקה שהיא בעיניי לא בריאה בקשר זוגי אבל לא חייב להסכים כמובן 

יש את הדינמיקה שלו

למרות שבעלי כזה שלא שם לב לשעה

וזה גורם לנו לריב לפעמים

ולתסכול

לא באמת הייתי רוצה שיהיה בלחץ על השעון כי הבטחתי לאישתי להגיע ב7

יש לו אופי קצת רחפן

ידעתי את זה תמיד

זה אחד הדברים שאהבתי בו מההתחלה

גם אם יש לזה את החסרונות (ויש בהחלט)

בסוף אני מעדיפה ללמוד לא לכעוס על איחורים ועל בלאגן שנובע מהאופי הזה

מאשר לשנות אותו 

יותר גורר פשוט תסכול וכאב ל2 הצדדים..

אגב, בלתק, גם בעלי היה לו תקופה כזו, בעבודה הקודמת, אז ידעתי שאם אומר 10 דק יגיע עוד שעה פלוס...

ועדיין לפעמים תיסכל..

הוא שינה עבודה , לעבודה עם אופי אחר אז פחות קורה...

בכל מקרה לנתק את הלוז בינתיים מההגעה שלו ןלמצוא לאטלאט עמק שווה

את לא צריכה להרגיש זלזול אבל ככ הוא לא צריך להרגיש לחץ..

פשוט שווה להקדיש זמן רגוע ולפתוח את זה בנחת.

אחרת סתם תסכול וכאב ו0 התקדמות

או שהיא לא עברה נכון

לשים לב ולעדכן את האישה זה לא להיות בלחץ. מי שנלחץ מזה - לדעתי זה בעייתי. מה הבעיה להיות בנחת ולעדכן? לא הבנתי למה זה או או כל הזמן ולא גם וגם

ואם לפעמים זה לא קורה זה גם לא נורא. אבל כל פעם שיש איחור כשהוא אמר מתי הוא מגיע (ולא סתם כי לאישה היתה שעה בראש שנדמה לה שהוא יגיע) ולא להודיע בעיניי זה כן נורא. 

אני רואה שאתן לא ככ מבינות אותי והאמת אין לי כח להרחיב אז נשאיר את זה ככה, לא חייב להסכים, אבל אני בדיעה אחרת

ממה שאני רואה כולכן מקבלות כמעט כעובדה את העניין. אני בראש אחר פשוט 

הוא בנאדם שלא שם לב לשעון

והידיעה שאישתי מחכה לדעת באיזה שעה בדיוק אני חוזר

ואמרתי לה 7 אז אני צריך לשים לב כש7 מתקרב

זה מלחיץ אותו

זה מכריח אותו להיות על קפיץ ולשים לב לשעון כל 5 דקות כי אין תחושת זמן טבעית

אני כאמור בראש אחר 

אם בעלי נלחץ כי הגיעה השעה - שיעבוד על עצמו לא להיות בלחץ. אם נוצר מצב שהאיש מאחר ובאופן שיטתי מקבל "על הראש" מאשתו כמו ילד (דינמיקה נפוצה) אני מבינה למה הוא נלחץ ולדעתי צריך לשנות את זה גם

אם עם הלקוחות שלו/ הבוס הוא לא נלחץ ומודיע להם רוב הזמן/ מגיע בזמן - אני לא שונה בזה ואני חשובה לא פחות

ולמען הסר ספק - אני לא מדברת על לתת לו תחושה של דיקטטור, ממש לא. האישה היא לא מנהלת של הבעל, זה יותר בלדעת מה לבקש לעצמך. לקבל ממנו תחושה שאני חשובה ובלי להיות אמא שלו שתבין אותו שקשה לו/ שתכעס עליו כשהוא מאחר ותגער בו. כולם טועים, לכולם יוצא, הכל נכון. באופן קבוע - אני חשובה לא פחות מאנשים אחרים שקובעים איתם, אם לא הרבה יותר

וכל פעם שיוצא לנו לדבר על זה

יוצא שהוא מבין אותי שקשה לי שאני לא יודעת מתי הוא חוזר

ואני מבינה אותו שקשה לו לשמור על זמנים

בעלי לא עובד בעבודה שמחייבת אותו זמנים בדיוק מהסיבה הזאת

יוצא לו לקבוע עם אנשים ולשכוח לגמרי

גם דברים שחשובים לו

בסוף התפקיד שלי הוא לשחרר

והתפקיד שלו זה כן להתאמץ לעדכן אותי

הוא יכול להשתדל מאוד ולצאת בזמן ואז לפגוש ליד הבית מישהו שהיה לו משהו חשוב לומר לו ו-הופ מאחר בשעה וחצי

זה שהוא בן אדם שלא שם לב לשעון לא היה מעניין אף אחד

והוא היה כן שם לב כנראה

ובימים שהוא מוציא את הילדה מהגן הוא לחוץ

ואני מתקשרת להזכיר לו

לא רוצה שיהיה לחוץ ככה רק בגלל שקשה לי שהוא לא מעדכן

כשצריך- אין ברירה

להחזיק את ההוצאה מהגן זה סיוט.

אי אפשר לחיות בסיוט כל הזמן, אז מתאימים פתרונות

הפתרונות מעולים למקרים ספציפיים

כמו למשל כשצריך להוציא מהגן

אבל באופן כללי ביום יום זה יותר מורכב

ומכניס לסטרס מיותר

לתגובות כאן.

זה באמת מאוד מבאס

א. הייתי מפרידה את הקשר בין ההגעה שלו לארוחה, או בתלות בין ההגעה שלו לסדר היום. במיוחד אם הוא מגיע כל כך מאוחר. אצלנו הלו"ז הוא של הילדים, והוא מתנהל יחד עם ההורה שבבית, בלי קשר לשאלה מתי ההורה השני מגיע. זה הרבה יותר נוח ולא מחייב לחכות, אלא אם יש אירוע מסויים ואז מתאמים מראש. אבל זה חריג.

ב. כשאת מדברת איתו, את משקפת מה את מרגישה? למה זה קשה לך? מה הצורך שלך בעדכון / זמינות / הגעה?

יותר עוזר (אולי את כבר עושה את זה) לדבר בשפה של מה מפריע לך ולא למה הוא אשם.

ג. מחשבה על חלוקת תפקידים. מצטרפת למחשב של קנמון. האם מתאים לך שזה ככה? האם זה הסיכום ביניכם? כי הגיוני שתהיה חלוקה בין בני הזוג שבזמן שהאחד עובד השני עם הילדים ומתפעל את הבית. אבל בהרבה מקרים זה לא תמיד אותו אחד שמתפעל את הבית, וגם אם כן, יש זמני אוורור שכבן הזוג השני מגיע. השאלה אם זה קורה אצלכם, או שאת פשוט עושה הכל, ואז זה מוסיף לתחושת הקושי והמצוקה כשהוא לא נמצא. אם לא נוח לך עם הסידור הזה, שווה לדבר גם על זה. ממקום של שיתוף ותקשורת.

ד. אומרת בעדינות, לא הייתי מוותרת על זה. זאת אומרת, התגובה שלו חזרה לא נעימה, נכון

אבל אם זה חשוב לך, תנסי למצוא דרך להעלות את זה שוב ולדבר על זה. אני מאמינה גדולה בוויתור בזוגיות, אם זה אפשרי ולא חונק. כאן נראה שזה מאוד קשה לך

אז אפילו שקשה לדבר, לא הייתי מוותרת על פתרון 

בעלי בצבא

לפעמים צריך להישאר מעבר מתוקף תפקידו,

עד תקופה של לפני המלחמה גם אם היה צריך להישאר עוד ,לא היה מעדכן ואז גם לא הייתי מתקשרת לשאול כי הייתי בטוחה שהוא בדרך...

אז או שהיה מגיע אחרי כמה שעות או מתקשר מהדרך בחזור ...

אבל כמעט אף פעם לא מודיע שיש עיכוב.

פעם שאלתי אותו ,למה אתה לא מודיע פשוט? שאני אדע למה לצפות ?

אז הוא ענה שהוא לא רוצה להתמודד עם הבאסה שאני מתבאסת על זה ולפעמים נוצר בינינו מתח על זה ולא בא לו  ,ולקח כמה שנים טובות עד "ששיחרתי " אותו והבנתי שהכל טוב ושהוא עוד מעט יחזור ולא הלך לנצח ... יש לי תסביך עם עצמי על משהו אישי ולכן כל פעם שהוא כאילו לא מגיע בזמן זה ביג אישיו

בכל אופן תמיד צריך לדבר בפתיחות .תקשורת תקשורת תקשורת. 

אימצתי כמה דברים מכאן ופשוט הפריקה כאן הרגיעה אותי

והצלחתי לקבל אותו בלי לכעוס.

פשוט כבר נכנסתי למיטה עם התינוק ואמרתי בצורה יפה שזה מאוד מבאס

שהוא לא עונה ולא מעדכן.

טען שלא עניתי לו (אכן יש לי בעיית קליטה בפלאפון)

הוא ממש התנצל ואמר שהיו סבבים של פגישות

אז לפרוק כאן קודם זה טוב, כי הצלחתי להירגע ולשדר טוב 🙂

וגם להראות שאני לא אשב ואחכה בלי סוף,גם לי יש חיים

ומרגיע לדעת שהוא כן ניסה להתקשר

כי 4 שעות זה באמת המון

יש לכם רב שאתם מתייעצים איתו וששניכם סומכים עליו?

דילמות מהסוג הזה הייעוץ מאוד עוזר

ממש נתן הרבה הקשר ותחושת המשפחתיות..

אם הם חילוניים זה לא מחייב שידברו מלוכלך.. הם מקללים או פשוט משמשים במילים שאתם לא..?

לדעתי המשפחתיות ממש חשובה ובטח השלום

אלא אם כן יש התנהגות פוגענית..

וזו הזדמנות לדבר עם הילדים על הדרך שלכם ומה נוהגים ומדברים בבית שלכם.. זה הזדמנות חשובה כי דברים אחרים הם יפגשו בהרבה מקומות וכאן אתם נמצאים כדי לתווך להם וללמד אותם בהתנסות אמיתית..

ואגב, קורה לפעמים ששומרים על הילדים מאוד שלא יפגשו כך וכך, בסוף הילדים הלכו רחוק מאוד כי במפגש הראשון עם משהו אחר לא היו מוכנים לזה ונסחפו..  הזברתי מבולגן אבל אני מקווה שאת מבינה....

אם לא מתאים לך - תדלגי

אחד הזיכרונות הכי חזקים אצלי מהילדות זה שאבא שלי פתח את הבית לבן של אחותו

הוא הגיע אלינו לליל הסדר  עם 'החברה' שלו

אני זוכרת את אמא שלי מציעה 2 מיטות בשני חדרים שונים

ואת אחותי הגדולה זורקת לה משפט 'למה את טורחת... זה לא שהם ישארו לישון... ואם כן- זה יהיה באותו חדר'

אני זוכרת את החיבוק שהוא קיבל איך שהוא נכנס הביתה

ואת השמחה של אבא שלי שהוא הסכים לבוא

(ואת הכלב שנכנס הביתה - ואמא שלי שונאת כלבים)

בפרספקטיבה לאחור-

לא זוכרת שזה ערער אותי

כנראה ידעו לתת לי תשובות

כל האחים שלי דתיים

אני כן זוכרת את המסר על חשיבות בקשר משפחה

בעיני אי אפשר לגדל ילדים החממה

החשיפה לחילוניות תקרה

השאלה אם נותנים כלים להתמודד עם השוני

יש עוד ילדים, חוץ מילדים של אחים שלי שהולכים בלי כיפה ומדברים לא הכי יפה...

ואגב גם יש ילדים דתיים שעדיף לא ללמוד מהם איך לדבר

הכל בסדר, הכי חשוב זה הבית. לחזק את המקום הזה ומאוד לתווך לילדים.

אני גדלתי עם בני דודים לא דתיים והזיכרון החזק של משפחתיות, אחדות גם כשאין אחידות והכנסת אורחים בנו את מי שאני היום.

אחותו של בעלי גם חזרה בתשובה, ובאמת בילדותנו נפגשנו יותר עם הילדים שלה (אם כי זה היה כי הם היו קרובים אלינו בגיל).

לי ולבעלי יש גם אחים שלא שומרי מצוות כיום, אבל למי מהם שיש ילדים - ילדיהם קטנטנים. ולדודים החילונים שלי יש ילדים בני גילם של הגדולים שלנו.

זה הרקע שלי, ומכאן אנסה לענות:

מה *את* מרגישה בקשר לילדים של אחיך וגיסתך? האם באמת הדיבור שלהם מלוכלך? (כי זה הדבר הכי משפיע מבחינה חינוכית... בנושא של מצוות אפשר לעשות הפרדה ביניכם לבינם ועם הכוונה טובה לא אמורה להיות השפעה)

בעיניי נכון להיפגש - במינון. שלוש-ארבע פעמים בשנה, למשל. ואז ההשפעה לא חזקה מדי, ומצד שני יש אינטרקציה ושמירה על קשר.

ואולי אם כבר להיפגש, אז יחד עם עוד אחים שלך (דתיים), ואז ה"חילוניות" נבלעת יותר...

וחוץ מזה לשמור על קשר וירטואלי, וזה גם נחמד וטוב ומצד שני פחות משפיע על הילדים...

גם לנו יש בני דודים חילונים ויש כאלה שפחות דתיים מאיתנו, אנחנו נפגשים כרגיל.

הילדים שלך מן הסתם לא גדלים בבועה ומתישהו הם ישמעו מילים לא יפות. כאן זה המקום לבחון האם החינוך שלכם מספיק חזק.

אני גדלתי בסביבה מאוד פתוחה וכששמעתי קללות בבית הספר לא העזתי לחזור עליהן בבית או בחוץ.

ביקשת לא לדבר סרה בבעלך אבל לדעתי זה לא יפה שהוא מרחיק אותך מהמשפחה שלך, ולא משנה הסיבה. 

מקרה שונה כי במשפחה המצומצמת שלו כולם חזרו בתשובה, אבל הוא התייעץ בעבר עם הרב שלו לגבי הקשר עם המשפחה המורחבת.

אצלנו הרב שם דגש רציני על קשר עם המשפחה, מבחינתנו זה ערך מאוד חשוב להשקיע בו, גם מצד דוגמא אישית. לכן כן נפגשים כשיכולים. מצד שני אין להם ילדים קטנים (כן יש בני נוער).

ממליצה ממש להתייעץ עם רב על המקרה הספציפי שלכם.

מסיבה פשוטה האחיין החילוני היה פי אלף מנומס,אינטלגנט ותמים בהשוואה לאחיינים הצדיקים שההורים שלהם ממש היו בלחץ מהחינוך שלהם.

דיבור נקי לא קשור לדת קשור לחינוך קשור לתרבות.

השאלה היא אם הילדים במשפחה שם מתאימים לכם.

ועוד משהו זה הזמן לנהל איתם שיחה הם ככה כי הם שונים מאיתנו,זה הם זה אנחנו.

אבל לנו חשוב ממש לשמור על קשר עם המשפחה אז תדעו ש...

אז קודם כל בשיחה כזו איתם מנטרלים את ההשפעה ודבר שני מקנים להם את הערך של משפחה

וגם מצטרפת למי שכתבה שאנחנו לא חיים בעולם מנותק מהמציאות חינוך טוב צריך לתת להם כלים להתמודד עם מורכבויות כאלה למשל.וזה למשל הזדמנות מעולה לתת להם כלים משמעותיים לנסיונות שיגיעו בהמשך.

עונה לך - הילדים שלי יודעים שיש אנשים שלא מברכים ולא הולכים עם כיפה, ילדים ומבוגרים כאחד. הם יודעים שיש מושג של אנשים שלא שומרים את כל התו"מ אבל עדיין כולם יהודים ואנחנו עם אחד

ההורים שלך/ שלו מברכים? לבושים בצניעות?

אתם מרחיקים אותם גם מההורים שלכם?

הייתי מבדילה בין פה מלוכלך ל-בלי כיפה וברכות

וגם אז, הילדים שלי למשל יודעים שלא כל מה שהם שומעים הם צריכים להכניס לראש

בקיצור, הפרדה.יש אותנו ואת אורחות חיינו ויש אותם. לא הייתי מרחיקה עד כדי כך. בטח לא אם האח והגיסה נפגעים

אני לא בעד התבדלות האמת

יכולה לומר לך שהרבה פעמים כשחוסמים קשר עם דודים, סבים, בני דודים, הילדים מרגישים חוסר גדול.

ומפתחים טינה וגם סקרנות מוגברת למה שיש שם ואז בגיל מתבגר ומורד, גם לחפש את זה דווקא.

דווקא כדאי לדבר עם הילדים פתוח ובצורה מכוונת,

כי הם כבר מתמודדים עם זה.

זה לא חייב להיות או חשיפה מלאה או נתק מוחלט,

יש באמצע עוד אפשרויות.

הנסיון מראה שזה דווקא יכול לעזור לילדים לחזק את הזהות וגבולות.

תנסי לשאול את בעלך אם אולי אפשר למצוא משהו שיגרום לו להרגיש בנוח עם קשר כלשהו בחשיפה מותאמת,

מה יעזור לו להסכים ואיזה תנאים הוא צריך לזה.

❤️💔

לא כי חזרנו בתשובה אלא כי הם חזרו בשאלה.

אני חושבת שזה דוקא עוזר לילדים להגדיר את הזהות של עצמם אל מול "סוג" אחר של אנשים. כלומר הם יודעים שהבני דודים חילונים ולכן הם נוסעים בשבת בניגוד אלינו שאנחנו דתיים (= מברכים, כיפה, שומרים שבת וכו').

ויש גם דתיים לייט ממש שמתירים לעצמם דברים

וגם דוסים שלא ממש מתנהגים מושלם בלשון המעטה

מסבירים לילדים שכל משפחה היא שונה. זה נכון גם עם שכנים ובמוסדות חינוך. 

יש לי בן דוד יחסית קרוב לגיל שלי והיינו המוןןן ביחד, כמעט על בסיס יומי.

הם גם לא היו מאלה עם שפה נקייה אם נגיד ככה.

ולא זכור לי שהייתי משתמשת באותה שפה.

אני מאמינה שהגבולות של הילדים שלכם באים מכם. מהדוגמא האישית שלכם, מהחינוך, מהתפילות.

אחיינים שלי חזרו עם מילים "לא יפות" דווקא מהת"ת כך שדיבור כיום לצערנו הוא לא רק תלוי מגזר.

בעלי הוא בעל תשובה, היחיד מהמשפחה.

השפה שלהם לא כמו שהייתי מקנה לילדים שלנו, אבל בגלל זה לא נשלח לסבא וסבתא?

כשהבן שלנו הסתפר הייתה להם ביקורת על התספורת מכאן ועד הודעה חדשה, לא אמרו לו מילה טובה...זה היה עצוב לנו כהורים.

אבל אנחנו בטוחים בדרך שלנו.

היום לצערנו אין ערובה ליראת שמיים.

המון תפילות.

וגם דוגמא אישית בעיקר מהאמא שהיא הלב.

המון המון בהצלחה 💖

אני גם בעלת תשובה ,וגם לי יש אח לא דתי.

יכולה להגיד לך שאנחנו אישית לא מחזיקים בדעה שההתנהגות יכולה להשפיע והם יכולים ללמוד מהם מכיוון שהחינוך הוא מהבית ובאחריות ההורים .

אדרבה, אם הילדים שלך מחונכים ומנומסים הם יכולים להשפיע עליהם לטובה אם האחיינים שלך פחות.

ודרך אגב כשהילדים שלך יגדלו, הם יבחרו האם להיות בקשר עם הבני דודים אוהד לא, ולא תוכלו להשפיע על כך בשום צורה.

אני חושבת שזה גם מלמד את הילדים על קבלת האחר ואהבתו בלי קשר לדת.

אנחנו זה אנחנו, כך אנו נוהגים בביתנו, ויש אנשים שנוהגים אחרת, ואנחנו מתפללים עליהם שיחזרו בעה בתשובה. (זאת תשובה לשאלה על בני הדודים ,מדוע לא הולכים בצניעות או לא שומרים שבת לדוגמא).

מניסיון מהמשפחה, יש לי אחות גדולה שהיא חרדית מבני ברק ובעבר ניתקה קשר עם אח שלנו מאותן סיבות שאת מציינת וזה גרם לכזה חור במשפחה ועד היום הם לא בקשר ,למרות שהיא מאוד ניסתה אחרי שנים שהיא הבינה את טעותה אבל לצערי זה לא התקבל כי הצד השני פגוע וזה מובן.

תארי לך מצב שבו הדברים היו הפוך, שימי את עצמך במקום אחיך, האם היית נפגעת אילו היו מתרחקים ממך בגלל שאתם לא דתיים כמוהם ?

היית רוצה שיקבלו אותך את בעלי וילדייך כמו שהם מבלי לשפוט ,נכון?

מה גם שגם אם היו דתיים והשפה הייתה פחות נקייה, עדיין זה מעליב אם זאת הסיבה שלא נפגשים.

על כל פנים זה יכול לפגוש אתכם בסיטואציות אחרות בחיים בדלת האחורית ויש מצבים בחיים שלא תוכלי למנוע.

חושבת שבמקום להטיף לילדים אפשר פשוט לתת להם דןגמא אישית. אבא ואמא מקבלים את כולם על אף ולמרות. כך אנחנו מאמינים בכל אופן.

ולכי תדעי, כמה זה ישפיע על ההתקרבות שלהם לקב"ה בעתיד. זורע צדקות מצמיח ישועות.

אחי מגיע אלינו פעם בחודש בערך עם הילדים המקסימים שלו ועם אשתו המקסימה ואנחנו לא מסכימים על הכל אבל מסכימים שלא מסכימים ואוהבים אחד את השני ומדברים על הכל בפתיחות. לא חושבת שזה נכון לנתק או להפחית בגלל הדברים האלה, הקדוש ברוך הוא לא חפץ בכך שלא תדברי עם אחיך "בשם הדת".

המון הצלחה וסיעתא דשמיא להחלטה הנכונה.🌸

משחה שאפשר לקנות בבית מרקחת בלי מרשם.

היא עוזרת מאוד, וגם די במהירות.

(צריך להיזהר לא לשים אותה בתדירות גבוהה מידי כי היא עם סטרואידים, אם אני זוכרת נכון)

ותבקשי מרשם בפניה לרופא, לטבע קוטן או משהו מקביל, חבל סתם להמשיך לסבול

למשחה, התחלתי לשים, מקווה שיעזור בע"ה 

ליקוויד פאודר

תעשי גוגל

הדבר שהכי עזר לי

אם ירד לה דם כדאי ללכת לרופא שירשום משחה טיפולית.

סתם כך כשאדום מאד ממליצה בחום על אינוטיול. הוא לא לשימוש קבוע.

וכמובן, להפסיק להשתמש במגבונים, לשטוף במים ולנגב בעדינות, ולהשאיר ללא חיתול/עם חיתול פתוח כמה שאפשר. 

1. לקבוע תור לרופא.
2. להוריד לה טיטול ולתת לה להיות על מזרן פעילות או משהו, כשמתחתיה יש מגן כלשהו אם תעשה...וכשיש שמש עדינה של שעות בוקר שתהייה שם ללא טיטול לדקות ספורות- מאוד מקל.
3. עצה הזויה ממש אבל ראיתי על ילדיי שעוזרת (מה שכן לא יודעת אם במצב כמו שתיארת) כשיש בטיטול פיפי בלבד. לא להחליף ישר, הפיפי ממש מוריד רמת אדמומיות, הוא מחטא כזה, לא יודעת מה עושה בדיוק אבל ממש מוריד את מצב האודם. (אבל שוב לא יודעת אם בכל מצב)
4. בכל החתלה לא לנגב במגבונים, אלא תחת ברז במים חמימים, לנקות בעדינות עם מעט סבון, ולגב בטפיחות קלות.

או קמח תפוחי אדמה

ולא להשתמש במגבונים עד שזה עובר, רק מים.

יוצאות לה שיניים? - אם כן, זה ממש יכול להיות בגלל זה.

אם לא- אולי להחליף חברה של טיטולים. יש תינוקות שרגישים לחברות מסוימות ולא יעזור כמה משחות תשימי כי הטיטול לא מותאם לעור שלהם. 

רופאי ילדים יבטיחו לך שאין שום קשר בין שילשולים וכוויות בישבן לבין צמיחת שיניים.

לעומת זאת הרבה מאוד אמהות יחתמו לך שזה קשר מובהק. (ועכשיו שאלתי את גימייני אמר בדיוק ככה. שיש פער בין עמדת הרופאים לדיווחי ההורים)

לאחד מילדי יצאו שניים בראש השנה. לא יכולתי להחזיק אותו על המותן שלי (כמו שמחזיקים תינוק גדול) מרוב שכל כך כאב לו. ממש ירד לו דם. רק אחרי החג יכולתי ללכת למרפאה שיבואו לו משחה. 

גם בימים אלו..באמונולך עם כל שן ולפניה

או שלשולים או עצירות ואדום ודם בישבן

לשטוף אחרי כל יציאה במים ולא עם מגבונים

ולמרוח אינטיול., שאני לא זוכרת מאיזה גיל ניתן לשימוש. אבל זו משחת פלאים

רופא אצלי טעה והביא סטרואידים שלא עזרו

התיאטר נשמע מתאים לפטרייה ומטפלים באגיסטן בייבי עובר מהר

להיות איתה בחוץ, בצל..

נעים עכשיו..אפשר גם בבית..

פשוט לתת לה אחריי כל החלפה רבע שעה בלי חיתול.. 

לשטוף רק במים ולאוורר כמה שניתן

ואפילו לתת משכך כאבים ליומיים עד שישתפר

מרדכי טננבוים

"הטוב, ולו גם קורטוב ממנו, מגרש הרבה מהחושך,

יש וחיוך אחד- והעולם כולו מתבהר"

קראתי אותו באחד הסיורים איפה שהוא ותפס אותי...

מדהים כמה אופטימיות ואמונה היה לא האלה גם במקומות החשוכים ביותר...

ותודה שפתחת !!

בתקופה שמעדיפה להימנע מקריאה וצפיה בתמונות וכו... 
 

הקביעה של היום הזה דווקא בתאריך הזה, בתוך חודש ניסן, היא לא פשוטה.

הרבנות הראשית רצתה שעמ"י יזכירו את השואה בעשרה בטבת, 'יום הקדיש הכללי'. אבל זה לא ממש התקבל בציבור, לעומת יום הזיכרון לשואה ולגבורה, שהתקבל בציבור באופן די רחב.

בעבר קראתי על הסוגיה הזו. לצערי לא זוכרת את הדברים במדויק, וגם לא זוכרת מי כתב את הדברים. אבל כותבת את המחשבות שלי, שמבוססות גם על מה שקראתי אז.

לרבנות הראשית היו את השיקולים שלה ברצון לקבוע את זיכרון השואה בעשרה בטבת.

ויש באמת מורכבות הלכתית לקבוע יום של 'אבל' בחודש ניסן.

אבל אני חושבת שהקב"ה כיוון משמיים שהיום שהתקבל בציבור הרחב לזכרון השואה הוא דווקא יום השואה שנקבע בכ"ז בניסן.

כי ככה השואה מקבלת את המקום שלה בתוך הסיפור הלאומי של תחיית עם ישראל.

להזכיר את השואה בעשרה בטבת, זה לחבר את השואה לאבל על החורבן. ויש מקום גם לזה - כי באמת יש פה אבל לאומי גדול מאוד, שהוא חלק מהצרות הקשות של הגלות (כמו שבתשעה באב יש לנו קינות על כל מיני צרות שעברנו בגלות ומצטרפות לאבל הגדול על החורבן).

אבל להישאר שם משאיר אותנו במקום חסר.

כי השואה היא לא רק עוד צרה של גלות. היא גם מה שהקדים ובמידה רבה הוביל ואפשר את תקומת עמ"י בארצו.

וכשאנחנו נחגוג בשבוע הבא את יום העצמאות, ונודה לקב"ה על העצמאות שלנו בארצנו, ההודאה הזו לא יכולה לבוא לבד. אנחנו צריכים קודם להקדים אליה גם את הזיכרון של כל הקדושים שנהרגו ונרצחו בדרך לכאן.

אז יש לנו את יום הזיכרון ממש בערב יום העצמאות. ושבוע לפני אנחנו מקדימים ומזכירים את זכרון הקדושים שנטבחו בשואה. אבל הזיכרון הזה לא עומד בפני עצמו. זה לא רק אבל, אלא חלק מסיפור לאומי גדול יותר.

של השואה והתקומה. אני גם קראתי על זה לפני שנים ולא זוכרת איפה.

תודה שהזכרת לי.

דבר ראשון, בדור של שואה אנחנו קיבלנו זכויות במדינות מערב והתחלנו לחשוב שאפשר לחיות שם בגלות, אפשר להיות גרמני בדת מושה. אבל זה לא עובד  לא מספיק לשמור כשרות וללכת לבית הכנסת בגרמניה , רוסיה או ארצות הברית. לעם ישראל יש תפקיד דווקא בארץ ישראל.

גויים יודעים את זה לא פחות מאיתנו , אם לא לא יותר .

כשהייתי מתבגרת בחול , פעם התקשר אלי חבר מהכיתה , לא יהודי. הוא ראה בטלוויזיה תוכנית על אכילת חזיר במדינת ישראל וממש הזדעזע. כי הוא ידע שעם ישראל שייך לארץ הקודש וצריך לכבד את הקדושה שלה ולא לאכול חזיר.

הוא אמר שהקדוש ברוך הוא יעניש על זה בחומרה.

בקיצור יוצא שברגע שאנחנו שוכחים מי אנחנו , מגיעה פורענות.

ובהערת בני אדם (כשאנשים ייתעוררו)

והתעוררותם אל אהבת המקום ההוא הקדוש (לאהוב ולרצות מאוד מאוד את מקום המקדש, את בניין המקדש)

ונחץ העניין המיוחל (ההתעורות על העניין הזה של בניין הבית שמייחלים לו, נחוץ מאוד מאוד!)

שכר גדול וגמול רב (העובדה שיש שכר גדול לדורשי מקום המקדש, דורשי המקדש דורשי קדושה מראה כמה הוא נחוץ לנו)

זהו שנאמר "אתה תקום תרחם ציון כי עת לחננה כי בא מועד" " כי רצו עבדיך את אבניה ואת עפרה יחוננו" (מהפסוקים האלו אפשר ללמוד את הדרישה, הרצון)

רוצה לומר:

ירושלים לא תיבנה

עד שייכספו אליה תכלית הכוסף (שיירצו באמת, כיסופים אמיתיים שגוררים צעדים מעשיים שמראים את זה,  לא סתם מהשפה ולחוץ)

עד שיחוננו אבניה ועפרה (שיעלו לירושלים, לחון- ללמוד כמה חן , יופי יש בהן , וגם אוּלי 'לחון'- לבקש חן, חסד ורחמים מה' שיחיש גאולתנו)

במהרה בימינו אמן. 

עבר עריכה על ידי שושנושי בתאריך כ"ז בניסן תשפ"ו 12:41

כל שנה מחדש כשאני חושבת על זה, עצוב וכואב. 

לא נעים להגיד אבל אולי אפילו יותר מתשעה באב. תשעה באב מרגיש לי רחוק, אולי ללב קשה מידי לדמיין את זה.

השואה קרובה אלינו יותר.

גם יש תמונות וסיפורים של האנשים שנרצחו

וגם קרובי משפחה משני הצדדים, ההורים שלי שניהם דור שני לשואה

סבתא מצד אמא בשנים האחרונות סיפרה הרבה על אותם שנים, על מה שעברה למרות שב"ה לא הייתה במחנות אלא הייתה בבריחה, זה היה ממש קשה. מלא דוגמאות של פעמים שמכעט נתפסו, פעם אחת נתפסו והצליחו להימלט.

בצד של סבתא במלחמה העולם הראשונה, הם הרי גרו בחמולות בעיירות, במלחמת העולם הראשונה הוציאו להורג את כל המשפחה של סבתא, לקחו אותם לבור ליד העיירה וירו בהם אחד אחד. חלק פספסו ולא ירו, הפילו אותם בין הגופות ותנו להם פשוט למות.

למעט שני גברים - שני אלה הצליחו להימלט וככה יש המשכיות למשפחה.

אחד מהם נרצח במלחמת העולם השנייה והשני ברח לאנגליה תוך כדי המלחמה עם המשפחה, פתח שם ישיבה, ראש ישיבה מוכר שהתחיל שם ועלה לישראל שלא אגיד את שמו מחששב לאאוטינג.

סבתא שלי היא הבת של הראש ישיבה. סבתא נשארה עם המשפחה שלה בליטא. הם היו זוג הורים - אבא שהספיק לברוח לאנגליה עם מספר תלמידים שלו

ואמא שנשארה עם שני ילדים. בדרך לא דרך הצליחו לברוח - כתבתי על זה בהתחלה.

במסגרת הבריחה הם חיללו שבת פעם אחת, עד שנפטרה סבתא כל הזמן דיברה בכאב על השבת הזאת שחיללה. 

בחודשים האחרונים לחייה היא הייתה מחוסרת הכרה, כל פעם שהמטפחת קצת זזה לה מהראש, למרות שהייתה במצב של קומה הידיים פשוט סידרו את המטפחת חזרה.

אני לא ראיתי את זה כי לא רציתי לראות את הסבתא המלכה שלי במצב הזה אבל מי שראה אותה מתאר את זה ממש בצורה כזאת - היו מזיזים אותה כדי לנקות, פצעי לחץ וזה - ברגע שהמטפחת זזה האישה פשוט סידרה את זה.

עוד סיפור אחד אחרון כי לא נעים להפוך אתזה לשרשור זיכרון:

סבתא הייתה מקפידה, לפחות ממה שמספרים עליה, כל שבת קנתה משהו מיוחד לשבת. אמא שלי גדלה תמיד בידיעה ששבת יהיה משהו מיוחד. גם בשנים שלא היה הרבה כסף תמיד שבת קיבלה יחס אחר. אם זו מפית חדשה לחלות, מאכל חדש, ממתק מיוחד - אגיד לרעתי שאני לא ממש מקפידה על זה. יש ממתקים מיוחדים אבל קורה שבילד מקבל את הסוכריה גם באמצש ולא מחכה לסופש. מה שמפעים אותי זה שדווקא באותם שנים שלא היה הרבה כסף וגם כמה כבר אפשר להתחדש - תמיד דאגה למשהו מיוחד.

כמה אני מחכה לקרוא לבת שלי על שמה.

עוד משהו קטן, במסגרת הבריחה של המשפחה לאנגליה - סבתא רבה לא ויתרה על הפמוטות. למרות שגנבו להם את הפמוטות, לסבתא היה פמוט מיוחד שנראה קצת אחרת מכל מה שהיה מקובל באותם שנים ככה שאין לי מושג איך - הצליחו לקחת את זה חזרה עם סימנים שזה באמת היה שלה.

הפמוטות עברו מסבתא רבה, לסבתא שלי.

לפני שנפטרה סבתא אמרה שהיא מעבירה בירושה את הפמוטות שלה ל 3 נכדות שיתארסו ראשונות (היה הרי יותר מפמוט אחד והיו מספר רווקות "מבוגרות") - אני הייתה הכלה השלישית שהתארסה למרות שקשה לי להאמין שהתכוונה בירושה אליי כי התארסתי בגיל 18 חחח.

משום מה אף אחת לא רצתה את הפמוטות המתפוררים והעקומים וכולם לקחו את אלה שיפים יותר. מחוסר ברירה לקחתי אותם ורק אחר כך סבא סיפר לנו את הסיפור מאחורי הפמוטות האלה. חמותי ראתה את הפמוט אומרת לי מה תמכרי אותה - אין סיכוי בעולם שאני מוכרת את האוצר הזה. אין מרגש מלראות את הפמוט7ות האלה בויטרינה ולדעת מה הן עברו.

אמא שלי קיבלה במסגרת הירושה שופר של סבא, גם אחד שעבר איתו בחלק נכבד מהחיים - בגלל שאני ובעלי מתארחים קבוע אצל אמא בראש השנה היא החליטה להבסיא לנו את זה כבר - עוד פריט שלא אוותר עליו בחיים!!!!!

(אמא שלי אחת המצחיקות - חילקה את הירושה הפיזית (לא כסף) - חילקה כבר עכשיו כדי שלא נריב אחרי 120 שלהם. היא יודעת שאני מעריכה פריטים עם הערך הזה כך שיש עוד כמה דברים)

היום הזה כואב לי בעצמות,

גלשתי להודעה קצת אמוציונלית - מתנצלת.

תודה על המקום לפרוק את זה.

איזה צדיקי עולם היו בשנים הקודמות

איזו מיוחדת הייתה סבתא

תודה ששיתפת אותנו

סבתא מיוחדת וצדיקה. איזו זכות יש לכם.

סבתא שלי ניצולת שואה

ולא הבנו את זה, כי לא דיברו איתנו שהיינו קטנים

ועד היום אנחנו לא ממש יודעים את הסיפור שלה בדיוק

וכואב לי הלב כל כך שהיא נפטרה ולא הייתי איתה יותר בקשר (בבקשה לא לשפוט עיניינים משפחתיים לא פשוטים) ממש ממש מצטערת.

אכתוב לה כאן:

סבתא שלי יקרה ואהובה, תודה שעלית לארץ למרות הקושי והטראומה, שהבאת ילדים למרות מצבך הנפשי, תודה על שמחת החיים שהדבקת בנו, על האהבה לחיים האלה למרות כל מה שאיבדתם, אוהבת ומצטערת בכל נימי נפשי.

עומדת ומשתאה מול תעצומות הנפש של שורדי השבי שמשתתפים במצעד החיים.

בני דורנו שחוו על בשרם את הזוועות,

קמים, מתחברים, צועדים, מתעטפים בדגלי ישראל.

ברמה האישית, קראתי לא מזמן עדות של שורד שבי שהוא מעיד שלא משנה כמה שהם ידברו, מי שלא היה שם לעולם לא יבין.

ורק הם מסוגלים לתת כח אחד לשני.

פתאום זה הסביר לי למה אני לא מצליחה באמת לגעת בכאב העצום של להחזיק את זכרון השואה.

מצד שני יש לנו מחויבות לשמר את זכרון הזוועות לדורות הבאים.

תמונה אחת שעשתה עלי רושם עז, מישהו המיר תמונת שחור לבן מפורסמת של השואה לתמונת צבע.

הסתכלתי ובאמת התווי פנים זהים.

ופתאום לראות שהנאצים ימ"ח שמם עם פנים לכאורה רגילים של בני אדם, היה שם משהו מאוד מטלטל.

במובן מסויים יותר טראגי, מי שמכם לבצע כאלו זוועות, לא נתפס.

שתי הסבתות שלי בוגרות אושוויץ

הסבים שלי בוגרי מחנות עבודה

הם איבדו אחים, הורים, אחינים. סבא וסבתא

חלקם שרדו בודדים ממשפחתם.

שלושה מהם שתקו

רק סבתא דיברה (ובלי סוף)

סיפורי שואה היו סיפורי ילדות שלי

שזורים וזכורים לי מגיל מאוד צעיר

אם זה כשהיא סירקה אותי ושמה לי קשת בשיער והיא סיפרה לי איך היא מצאה חתיכת בד אדומה וקשרה לה אותה כסרט על הקרחת

אם זה בסיפורים על אוכל

או סתם תוך כדי טיול - פריחה מסוימת הזכירה לה את העץ בחצר בית ילדותה ביום של הגירוש

היו גם אזכורים קלאסים של נרות נשמה, אנשים שקרואים על שם (כולל אני) תמונות על הקיר

והכל היה מותאם גיל בבריאות ודפיות

בלי להחדיר טראומה של 'דור שני לשואה'

(אבא שלי ואחים שלו גם מספרים על בית שמח ובריא)

לקח לי זמן להבין שזה לא רק אסון פרטי

שהקני מידה שלו הרבה יותר גדול מהמשפחה המצומצמת שלנו

באופן מאוד סימבולי הימים שבין פסח לשבועות

שבימינו מצוינים כימי זיכרון וגאולה

הם גם הימים הפרטיים שלנו

הם גורשו מהבית למחרת הפסח

הגיעו לאושוויץ בסיון (באמצע היו בגטו)

ואת יום הסיכרון (היארצייט) של כל המשפחה נציין עוד מעט

הם גם עלו לארץ ביום העצמאות

והיא נולדה בה באיייר שזה גם סימבולי

(והי למי שמזהה אותי מכל הפרטים)

כך שהיום הזה תמיד מאוד מבלבל אותי

הפער והדמיון בו זמנית בצוויון הציבורי שלו

לאיך הימים האלו מצוינים באופן פרטי אצלינו

מבלבל

ורק אתמול קלטתי שזה נושא שאני נמנעת מלהכנס אליו,

ושחשוב קצת, לא מדי טראומות אבל כן קצת עדויות

ושמעתי קצת, ובכיתי בטירוף, וממש הרגשתי שהתחברתי

והתמלאתי הודיה לה' שאנחנו חיים בדור של גאולה ונצחון

בחיי שפע, בחיים עם אהבה, עם צבע

ואםילו השביעי באוקטובר וכל האסונות הנוראיים והחיילים שמתים והצפון וכו

הם שונים במהות מהשואה

אנחנו עם שקם ונלחם גם אם לפעמים הוא קשה עורף ומבולבל

וגם עוד מחשבה כמה כל הניצולי שואה ממש נזכרים בהורים שלהם כמה הם היו משמעותיים עבורם שגם זקן בן מאה נזכר בהורים שלו והם על עולמו ותודה על ה שיש לי הורים. וששאני אמא וכמה משמעות וזכות יש בזה...

וגם

עלה לי רצון לנקמההה

מי הם הנאצים היום? הם קיימים ? מה ז הרוע הזהה??? זה לא נתפס

ותגידו העולם אז התקיים כרגיל ? היה פריחה ופרפרים? שאלות רטוריות אבל ממש הרגשתי אותם כשראיתי את ארץ ישראל היפה והפורחת בצפירה,

ואיזה עם מדהים יש לנו

תודה שנולדתי יהודיה איזה זכות איזה נצח