א. גם האוסרים מעמיד או מעמיד דמעמיד שאינם מקבלים טומאה מכשירים סיכוך על גבי ברזל או כותל, מהטעם שאין רגילים לסכך בהם ולכן לא גזרו בהם.

ב. אתה צודק ששאלה טובה למה בכלל להחמיר במעמיד אם זה רק לפי שיטת ר' יהודה, עוד לפני השאלה של מעמיד דמעמיד (ובאמת הרמב''ם לא פסק ככה למרות שכנראה הרי''ף כן, שזה חריג). אולי בגלל שאביי מסביר את שיטתו סברו שפסק כמוהו והלכתא כבתראי אפילו שזה נגד שיטת חכמים.

ג. אמנם יש מחלוקת בין האמוראים מה היה טעם האיסור של ר' יהודה בסמיכת הסוכה בכרעי המיטה אם משום מעמיד או מטעם אחר, אבל אביי פסק ששיטת ר' יהודה מכילה את שני הטעמים ולכן נפסק שמעמיד פסול.

הקירות. לא חושב שיש מישהו שחולק

אני לא בטוח, מי שראיתי שאוסר התיר בכותל. כמו כן ראיתי בערוך השולחן שכך הוא כותב (שמי שאוסר במעמיד מתיר בכותל). זה גם די מוכרח אחרת הם דוחים מההלכה המון גמרות מפורשות.

מביא

א. בפשט לשון הגמרא נראה שדין מעמיד נאמר לגבי מה שנקרא 'מעמיד דמעמיד'. המחלוקת היא על 'הסומך סוכתו בכרעי המטה', כלומר יש סוכה שמחזיקה את הסכך והיא מדבר שאינו מקבל טומאה, אלא שאינה עומדת בפני עצמה אלא סמוכה על מיטה שהיא דבר שמקבל טומאה. הרי שמדובר על מעמיד דמעמיד.

ב. הסברה - עיקרו של דין מעמיד בכל הש''ס הוא שכשיש דבר שאפילו שכשלעצמו הוא חלק שולי וקטן יחסית בדבר מסוים אבל ללא אותו החלק השלם לא יתקיים כלל או היה אותו דבר אז אותו החלק הופך לעיקר. למשל גבינה שיש בה מעט מהקיבה של נבלה, שלעצמו היה בטל בחלב, אז בגלל שלולי הקיבה לא הייתה כלל גבינה היא הופכת לעיקר. כלי שעשוי מחרס אבל יש בו חור שסתום ע''י ברזל, אז למרות שהברזל הוא מיעוט קטן - בגלל שבלעדיו הכלי היה בלתי שמיש הכלי נידון ככלי מתכת לעניין טומאה ולא ככלי חרס.

נמצא שכל דבר שה'מעמיד' שלו בעל דין מסוים הופך כולו לכזה, ממילא הסכך מקבל את הדין של המעמיד שלו שגם הוא עצמו מקבל את הדין של המעמיד שלו. כך שאם המעמיד של המעמיד של הסכך פסול לסיכוך זה משפיע ישירות על הסכך עצמו.

נ"ב

יש עוד כמה הסברים, אני לא מתיימר לפרש אף אחד - כתבתי אך ורק מתוך הבנתי המעטה.

א. אני חושב שגם בלשון חז''ל כל המכלול נקרא 'סוכה' ואילו הסכך נקרא 'סכך', יש לזה המון דוגמאות. רק בלשון המקרא הסכך נקרא סוכה.

חוץ מזה שמהלשון 'התומך סוכתו' נראה שמדובר על הסוכה כי אם הכוונה היא סיכוך על גבי כרעי המיטה הגמרא הייתה מתנסחת 'המסכך על גבי כרעי המיטה' כמו שהיא רגילה.

ב. אני מודע שיש הבדלים בין מעמיד קלאסי למעמיד הזה, גם בזה שלא מדבר בכלל בדבר אחד, ובכל זאת הגמרא קוראת לזה מעמיד.

אין שאלה על זה שהסכך הוא עיקר הסוכה כולה ועל שמו היא קרויה. השאלה היא מה כוונת חז''ל כשהם כותבים את המילה 'סוכה' - לזה התשובה ברורה לענ''ד מאינספור דוגמאות (אשמח אם תביא דוגמה הפוכה).

לכן גם כאן המילה 'סוכה' משמעה הסוכה ככלל ולכן משמעות המשפט 'הסומך סוכתו בכרעי המיטה' היא שכרעי המיטה הן מעמיד דמעמיד לסכך.

אתה צודק, "העושה סוכתו כמין צריף (=שתי דפנות מחוברות בראשן כמו אוהל), או שסמכה לכותל (דופן אחת מושענת הכותל)" זו דוגמה טובה לזה שהסוכה היא המכלול ולאו דווקא הסכך כי כאן אפילו אין סכך לסוכה.

הסברתי לך למה מה שהבאת מרש''י והרא''ש לא רלוונטי לנושא שלנו ולמה להבנתי הם לא הבינו כמוך.

ומכיוון שלא הבנת מה הסברתי אחזור:

רש''י והרא''ש לא אומרים מה נקרא בלשון חז''ל 'סוכה' - הם דנים מה עיקר הסוכה ומה המשמעות ההלכתית של זה שהסכך הוא עיקר הסוכה (זה גם מוכרח מלשון רש''י שציטטתת "ועל שם הסכך קרויה סוכה" - מי קרויה?). על זה כתבתי שאני מסכים ואין על זה בכלל מחלוקת.

אם אתה לא מסכים עם החלוקה הזו אז בבקשה תביא דוגמה שבה אומרים סוכה סתם ומתכוונים לסכך, זו תהיה ראיה לדבריך.

סמוך עלי שאם הגבתי לך קראתי את דבריך. אם מעצבן אותך שאני לא חושב כמוך אפשר להפסיק, זה עדיף מאשר לרדת להאשמות אישיות.

אף פעם לא אמרתי שרק אני צודק, להפך - אמרתי שאקבל את דעתך אם תביא ראיה. גם לא טענתי מעולם שדעתי היא מיינסטרים, הרבה פעמים היא ממש לא.

אבל טבעי שכשאני חושב דבר מסוים אסביר את דעתי, אני לא מבין למה זה שלא מקבלים את דעתך נתפס בעיניך כמחשבה שרק אני צודק. נראה לי שזו בדיוק דוגמה ל'הפוסל במומו פוסל'.

והנה - לא הבנתי סוגיה כמוך, הסברתי את חז''ל אחרת (במקרה גם כמו שהרמב''ם מסביר...) ומה התגובה? אתה מוחה על זלזול בחז''ל. זלזוזל בחז''ל? כי לא הבנתי אותם כמוך??

ושוב הבאת רש''י שמסביר שבלשון התורה (מדובר על דרשה...) 'סוכה' היא הסכך ולא הדפנות, מה שמראה שכלל לא ניסית להבין את מה שאמרתי בשתי התגובות הקודמות למרות שחזרתי והדגשתי שאין שום מחלוקת שבלשון התורה סוכה היא הסכך וכל השאלה היא על לשון חז''ל...

באמת שאני לא מבין למה דיון הלכתי צריך להגיע למקומות וטונים כאלה.

צר לי אבל אם זה כך אני מעדיף לעצור כאן.

באמת שאין בזה שום צורך, אם יש לך טענות על מה שכתבתי אתה יכול לומר אותן בצורה יפה.

למשל אם היית רוצה שאביא ראיות לדברי היית אומר את זה והייתי מביא (בעיניי דרישה לגיטימית כתנאי לשינוי דעה, לא יודע למה הכעיס אותך), אם הסברות שלי עקומות בעיניך (למשל החלוקה בין לשון המקרא ללשון חז''ל או שלדעתך הציטוטים של רש''י שהבאת לא עוסקים בלשון המקרא דווקא) תסביר לי למה אני טועה ואשמח לחזור בי. לטעון שאני שחצן או מזלזל בחז''ל או בעל סברות עקומות לא ישנה את דעתי ולא יועיל לאף אחד גם אם לדעתך זה נכון.

נהניתי מאוד מהדיון כשהיה ענייני אבל אין לי שום עניין לריב ולהתנצח. כל טוב.

צריך לשעו תתשובה גם על כוונות לא טובות בלב, לא על המעשה. על זה נאמר "על חטא שחטאנו לפניך בהרהור הלב". פשוט להצטער על הכוונה הרעה, לא על המעשה. ולחשוב שאם הייתי באותה סיטואציה היית ימסגירו למשטרה רק מטעמים טובים. זה נקרא חרטה. לחשוב שהייתי חזר לעבר ועושה אחרת

כי זה היה מוצדק (לא קראתי את הסיפור לפרטים)

"ומה מי שנתכוון לעלות בידו בשר חזיר ועלה בידו בשר טלה טעון כפרה וסליחה המתכוון לעלות בידו בשר חזיר ועלה בידו בשר חזיר על אחת כמה וכמה"

=> מסקנת הגמרא במסכת נזיר היא:

– אם התכוון לאיסור ועלה בידו היתר, צריך כפרה

– גם אם התכוון לספק ועלה בידו היתר, צריך כפרה

"כי ישרים דרכי ה' וצדיקים ילכו בם ופושעים יכשלו בם משל לשני בני אדם שצלו את פסחיהן אחד אכלו לשום מצוה ואחד אכלו לשום אכילה גסה זה שאכלו לשום מצוה וצדיקים ילכו בם וזה שאכלו לשום אכילה גסה ופושעים יכשלו בם אמר ליה ר"ל האי רשע קרית ליה נהי דלא קא עביד מצוה מן המובחר פסח מיהא קא עביד אלא משל לשני בני אדם [...]

ואחד אכלו לשם אכילה גסה - או מחמת תאוה שאכלו ברעבון:"

=> כאן היות ואין שום צד של איסור במעשה אלא פגם בכוונה אז אמנם לא עשה מצווה מן המובחר אבל בהחלט עשה מצווה

ולדעתי החתולית הזמנית זה המקרה הכי דומה, אין שום צד של איסור במעשה הדיווח / איום עצמו, זה שהכוונה כזאת או אחרת אמנם פוגע במצווה מן המובחר אבל עבירה אין כאן

והקו שלו, כל אחד והפסיקה שלו, כל אחד והדרך שלו, אפילו כל אחד והכת שלו, נמשיך לחיות עם ערב-רב (ובאלאגן) במנהגים ובהנהגות הדתיות. 

קודם כל כמו שנאמר כאן, שבת זה הזמן בדיוק בשביל סיטואציות כאלה של סיטואציות כמו שלך, 

בנוסף אני ממליץ לך גם סוג של לעשות 'מבחן' לעצמך האם יש זמנים ארוכים שאתה משתמש בטלפון\מחשב\טכנולוגיה כזו או אחרת והזמן הזה מתבזבז לשווא, הרבה פעמים קורה לנו בלי שאנחנו שמים לב וזה יכול להיות אחלה של זמן לעשות בו את הדברים שאנחנו באמת רוצים, בהצלחה  

אם ה' יתברך רואה שכשיש לך זמן אתה כן פותח ספר
ולא סתם מתבטל, ניצחת.

ספר נפלא לעובדי ה', אבל תובעני
זה לא ספר שקוראים בשבת לפני השנ"צ

קשה לקריאה?

או תובעני מבחינת עבודת השם? 

יכול להיות שרצו לעדן את הנוסח. כשהספורנו מביא את זה על תשובת האחים ליוסף "האלוקים מצא את עוון עבדיך" - הם לא מועמדים למוות, אבל המשמעות זהה. אנחנו יודעים שלא עשינו את מה שאתה מעליל עלינו ואתה רק אחד מהשליחים של הקב"ה להביא עלינו את הדין שמגיע לנו בין כך.

בהשראת המכילתא

"משה דברן את! אין לי שלוחין אין לי גדודים אין לי שרפים אין לי אופנים אין לי מלאכי שרת ואין לי גלגלי מרכבה שאשלח ואוציא את בני ממצרים שאתה אומר לי שלח נא ביד תשלח?"

"כך אמר יונה אלך בחוצה לארץ מקום שאין השכינה שורה ונגלית... אמר לו הקב"ה, יש לי שלוחין כיוצא בך שנאמר וה' הטיל רוח גדולה אל הים"

על שלל הלכותיה והרעיונות הפילוסופים שכרוכים בה.

אבל מי יקרא את זה?

בהנחה שהיית רציני , אז כוונתך בין היתר שמצצות מעקה קשורה לנושא ביטחון והשתדלות, השגחה?

אשמח לחידוד..

זה חיבור מאוד מעמיק ושיטתי על מדרש רבה + אגדות ירושלמי. לא כמו עץ יוסף או אפילו יפה מראה אלא יותר סגנון מהרש"א. או טוב יותר, כמו הפירושים הממש ממש ארוכים של מראה הפנים על אגדתות מסוימות.

או: ספר שיאגד את כל אגדתות ירושלמי (קיים כבר) אבל יביא את כל המפרשים הקלאסיים של הירושלמי (קורבן העדה / פני משה / רידב"ז כו'). אולי גם חיבור כזה שמביא רק אגדתות ירושלמי מקוריות שאין להן מקבילות במדרש רבה / בבלי.

ויום אחד הוא נתקל בפירוש 'תפארת ציון' מלפני מאה ומשהו שנה והתרשם ממנו מאוד

(יש בהיברובוקס את הכרך על מדרש רבה אסתר. אני לא מכיר את הפירוש בעצמי)

אכתוב ב"נ בהמשך

שומרת את השרשור

כמו ברכון רק של שחרית מקוצרת ליחיד (יחידה למען הדיוק).

לימים שהזמן דחוק. וגם זה יותר נוח (חוברת קטנטנה במקום סידור שצריך לדפדף).

ותכלס אולי גם למנחה (גם ככה קצר)

ממש בשביל הימים הלחוצים שיוצאים מהבית מוקדם ואין זמן בכלל בכלל.

ובנפרד בשביל הפרקטיות…

אגב, גם ככה יש מלא דברים שנשים לא אומרות, בטח בתפילת יחיד, גם כשזמנן בידן (תפילין, קורבנות…)

הרי יש הלכות על דילוגים ומה המינימום שכן חייב בשחרית וכו. אז כזה. מאוגד במשהו קטן כמו ברכון של כמה דפים (האלו בלי השירים החסידיים, שזה נטו ברכת המזון)

וגם אם אני לא טועה

מנחה, ראש חודש, חגים... 

פרשת השבוע לפי התלמוד הירושלמי

ידעו..

זכור לי במעורפל שיש התעסקות בזה בכתבי

האדמור מפיאסצנה היד..

הרבה מפיאסצנה מביא שם הרבה על עבודה עם דמיון ומסביר למה חשובה התלהבות זה די ארוך ועבודה תהליכית לא משהו שאני עכשיו יכתוב פה בדקה.

בחבד אגב יש הרבה דיבור על התלהבות מתוך התבוננות תוכלי למצוא אצל אדמור הזקן הרבה התבוננויות על זה

אז תחילת פרק כו בתניא מדבר על שמחה ועצבות..

אבל שוב זה קצת שונה..

שווה לעיין שם בכל מקרה😃

על שמחה ועצבות יש מלא!

אבל ספציפית על הנקודה של התהלבות פחות מצאתי..

תודה

ואמנם כבר ידעת, שהנרצה יותר בעבודת הבורא, יתברך שמו, הוא חפץ הלב ותשוקת הנשמה. והוא מה שדוד המלך מתהלל בחלקו הטוב ואומר (תהלים מב, ב): כאיל תערג על אפיקי מים כן נפשי תערוג אליך אלקים, צמאה נפשי לאלקים וגו'. (תהלים פד, ג): נכספה וגם כלתה נפשי לחצרות ה'. (תהלים סג, ב): צמאה לך נפשי כמה לך בשרי. ואולם האדם אשר אין החמדה הזאת לוהטת בו כראוי, עצה טובה היא לו שיזדרז ברצונו, כדי שימשך מזה שתולד בו החמדה בטבע, כי התנועה החיצונה מעוררת הפנימית, ובודאי שיותר מסורה בידו היא החיצונה מהפנימית.

אך אם ישתמש ממה שבידו, יקנה גם מה שאינו בידו בהמשך, כי תולד בו השמחה הפנימית והחפץ והחמדה מכח מה שהוא מתלהט בתנועתו ברצון. והוא מה שהיה הנביא אומר (הושע ו, ג): ונדעה נרדפה לדעת את ה', וכתוב (הושע יא, י): אחרי ה' ילכו כאריה ישאג.

בהצלחה!